בעניין חירות ומצה
הנה, בחג הפסח כו"ע מודו דל' יום קודם הפסח יש לדרוש בהלכות הפסח. ומוכח מזה שפסח דורש הכנה רבה, ובעיקר מה שדורש הכנה הוא הענין הזה דמה שהאדם רגיל בו וניזון ממנו כל השנה נעשה אסור בפסח[3]. ויש להתבונן עוד במה שנאמר (פסיקתא) "חדשו מעשיכם בראשון", ורואים מזה שיש כאן ענין של התחדשות ראשונית וטהורה, שהיא יותר מן ההתחדשות שיש בר"ה, שבר"ה זה נקיון מעבירות וכאן זה הכל בחסד עליון ואיתערותא דלעילא, שהקב"ה מחדש את כלל ישראל להיות עם קרובו, כנאמר "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים".ויש להעמיד בזה נקודה אחת יסודית, בהגדרת עצם הזמן ויסוד חובת האיברים והלבבות שאנו נוהגים בפסח. להגדיר את האופי של הראשית הזה שהוא התחלת בנין כלל ישראל. ולכאורה יש בענין הזה שני חלקים שונים בהגדרה של חג המצות, ויש להתבונן מה החיבור ביניהם. דהנה נאמר ש"כל שלא אמר ג' דברים הללו פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובתו", והיינו שאם אומר שני דברים בלבד לא יצא יד"ח, שאם יפרש רק את המרור והמכאובים, או שיפרש רק את חלק השני, של איך נעשה השינוי הגדול ביום הזה שנגאלנו, אין יוצא בזה יד"ח[4]. ורואים אנו ששלימות ההכרה בגאולה היא גם ההכרה בשיעבוד וגם ההכרה בגאולה.
וגאולת כלל ישראל, להבדיל מכל הגאולות האחרות שהיו במשך הדורות אצל עמים אחרים, המבין לעומק מבין שענין השיעבוד לא היה רק לענין עבודת פרך, שרצו לשעבד את כלל ישראל, אלא נתלווה לזה גם הענין של 'אנטישמיות' כפי שזה נקרא בימינו, והיינו שהיה פחד למצריים שהם פחדו מן הכח הגלום בבני אברהם יצחק ויעקב, שחששו מהם "פן ירבה". וכן היה זה מצב של גלות נוראה, שבני חם השפלים שלטו ב'תפארת' של יעקב, ונוצר מצב של "כמעט קט נעקר מה ששתל אברהם" כלשונו של הרמב"ם.
וכן היציאה לחירות לא היה כדוגמתה בכל הגאולות - התערבות ישירה של הקב"ה בעולמנו, וכנאמר (דברים ד' ל"ד): "או הניסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלקיכם במצרים לעיניך". ולאחר הגילוי הזה הם יצאו למצב חדש ביצי"מ, שהם נעשו להיות "בני בכורי ישראל", ולכן הקב"ה פסח על בתי ישראל במכת בכורות.
♦
הגדרת יציאת מצרים בלשון התורה
והנה, המתבונן יראה שבכל הלשונות דאורייתא של יצי"מ לא מוזכר בשום מקום הלשון של "דרור" או "חופש", כמובא לגבי יובל או שחרור עבד. והלשון של 'חירות' אינו מוזכר כלל בתורה, וכן אין מקורו מלשון תורה אלא לשון חכמים שמובא מלשון זרה.אלא ענין הגאולה מופיע בתורה כהגדרה ממונית קניינית, שהקב"ה קנה את ישראל להיות שלו, כנאמר (שמות ו' ז'): "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים". וכן נאמר (ויקרא כ"ה נ"ה): "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלקיכם". וכן מובא בילקוט שמעוני (פרשת שלח רמז תש"נ): "כך כשפדה הקדוש ברוך הוא את זרע אברהם לא פדאן לשם בני חורין אלא לשם עבדים כשיגזור ולא יהו מקבלין עליהן אומר להם עבדי אתם".
ויוצא א"כ שההגדרה של יצי"מ זה מה שהם נלקחו להיות לעבדי ה', וזו היא מהות ההלל של יצי"מ, ולכן אפי' אם תהא ישועה יותר גדולה של הצלה ממיתה לחיים, כמו שהיה בפורים, מ"מ מבואר בגמ' (מגילה דף יד.) שא"א לומר הלל, משום דעדיין עבדי אחשורוש אנן. ורואים מזה שענין ההלל של מצרים זה מה שזכינו להיות עבדי ה', שהגענו לרום המעלה הגדולה להיות משועבדים רק לרצון הנעלה והנפלא של הקב"ה.
וזה ג"כ היה הלשון בטופס השחרור שפרעה אמר לישראל כאשר שחררם ממצרים (ילקו"ש רמז ר"ח): "התחיל פרעה צוח לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם. צריכין אתם להלל להקב"ה שאתם עבדיו שנאמר הללוי-ה הללו עבדי ה'"[5]. וכתב רבינו ירוחם, בהגדה של פסח, שקיום הדין של מתחיל בגנות ומסיים בשבח מתחיל במה שאומר "עבדים היינו לפרעה במצרים", ומסיים בשבח - לא נשלם השבח אלא במה שאומר "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". שיש לכוון שהדין של "מסיים בשבח" מתקיים בזה שכנגד המצב שהיינו עבדים לפרעה עכשיו זכינו להיות במצב של "קרבנו המקום לעבודתו", שהתעלינו להיות עבדי השם ועבד מלך כמלך, וזהו שמחתם של ישראל.
♦
ענין איסור חמץ בתורה
עוד מצינו שמהות המועד של פסח מושתתת על שמו, שהוא נקרא "חג המצות" והיינו שמצוות מצה עליה עומד כל הציר של החג ועל בסיס זה מושתת חג המצות, ומהות החג היא על שם המצה[6]. ויש לבאר מהו ענין המצה.וכדי לבאר זאת יש להקדים בתחלה מהו 'חרי האף' הגדול הזה שיש בפסח על החמץ, והקשה בסדר היום שהרי חמץ כל השנה אנו אוכלים אותו, ובפסח אנו לוחמים נגדו מלחמת חרמה, ומאי שנא. והנה, בתורה מפורש שהטעם של אכילת מצה ולא חמץ עניינם אחד, והוא מה שנאמר (דברים ט"ז ג'): "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". וכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. והיינו שחמץ ומצה ענינם אחד. ומבואר מפשט הפסוק שאי אכילת חמץ ענינה הוא מחמת מה שיצאו בחפזון ממצרים, והיינו שהחמץ הוא סתירה לחפזון.
ויש להבין דבר זה, דבשלמא אם אוכל מצה בפסח שני ביחד עם החמץ ניתן להבין שהלחם, כיון שהוא עיקר מזונו של האדם, לכן יש לא לאוכלו כדי להעמיד את מאכל המצה כעיקרי, אבל מלחמת החרמה בחמץ ש"בל יראה ובל ימצא". וכן מה שחייב כרת אם אוכל חמץ בפסח, שמצאנו כך ג"כ באי אכילת קרבן פסח. וקרבן פסח מובן שיש בו חיוב כרת, וזה משום שאין הוא מכיר ברחמי ה' שפסח על בתי ישראל בעת גאולתם. אבל מה ענין יש בזכירת החפזון, שאם אינו זוכר זאת יש בו חיוב כרת.
והחיד"א, בספר שמחת הרגל, כתב מספר טעמי המצוות של הרדב"ז, שכתב "חקרנו ובדקנו מהו טעם איסור חמץ ולא מצאנו בו טעם מבואר בתורה מדוע החמירה התורה כ"כ בחמץ, אלא רמז יש בדבר שאור שבעיסה זה יצה"ר". וכ"כ בסדר היום שבשעה שמבער את החמץ, לבד מן הכוונה שיכוון שמקיים את מצות התורה לבער את החמץ, יכוון ג"כ שיש טעם פנימי יותר עליון שמבער הוא מעצמו את שאור שבעיסה הוא היצה"ר.
וכאן עומדת השאלה מהו יצר הרע הזה, שכל השנה הוא כשר ואינו יצר רע אלא רק בפסח. וכן מש"כ הרדב"ז שיש רמז לשאור שבעיסה, עדיין זה צריך להתחבר לטעם שנאמר במפורש בתורה, שהוא ענין ה"בחפזון יצאת ממצרים".
♦
המצה כקבלת עול מצוות
עוד יש להעמיד כאן מה שמבואר בחז"ל שמצות מצה, לפי כל דרשות חז"ל, מתייחסת לכל קבלת עול מצוות של בנ"א, שנאמר "ושמרתם את המצות", ונלמד מזה ושמרתם את המצוות ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ואע"פ שקבלת עול תורה בכללות לא הייתה אלא בזמן מתן תורה, מ"מ דורשים חז"ל מענין המצה שיש בזה הוראה כללית לקבלת עול תורה. וכתב הרמח"ל באדיר במרום שהמצה של יצי"מ, כאשר מגיע ו' סיון מתוך ה'מצה' זה נהפך להיות ל'מצוה'. ויש להבין בצורת העבודה למעשה כיצד עושים ומקיימים את כל הענין הזה בתוך אכילת המצה.ומ"מ רואים אנו שבייסוד כלל ישראל יש ענין שצריך להיות נקי מחמץ, וכן רואים אנו שיש כאן עבודה כנגד יצה"ר, שהימצאותו הוא רק בהתחלה אבל אח"כ אינו קיים. ויש להתבונן מהו יצה"ר זה שקיים רק בהתחלה.
♦
ביאור ענין החפזון שיש במצה
ויש לבאר בזה, דענין המצה מבטא שאנו עושים זכר למצב של עם ישראל מתחילתם, שלא היה מצב שקודם נגאלנו ונעשינו לעם עצמאי, ואח"כ בחרנו לנו אלו-ה שיהיה אלוקים לעם, אלא 'אין אומתינו אומה אלא בתורתה'[7]. אלא הסדר של עם ישראל הוא 'הניסה אלוקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי', לעולם לא מצינו שבא אלוקים והוא בחר לו עם שהוא יהיה האלוקים שלו, וכאן הקב"ה בחר את עם ישראל כעמו. וכמו שכתב הכוזרי דכמו שנאמר "הוא אמר ויהי" שהקב"ה ברא את העולם, כך ג"כ באותו דרגה היה גם מצב של "הוא ציוה ויעמוד", שהמצוות והציוויים שהוא ציונו היו במהלך של עבדות מוחלטת לאדון, כמו שהבריאה כפופה לו.ולא יצאנו לרשות עצמינו אלא לרשותו של הקב"ה. ולכך מה שהחמץ מסמל את היצה"ר זה רק בפסח, משום שכל השנה אנו חיים בתוך התמודדות של טוב ורע, אבל ביסוד של עם ישראל הוא נעשה ע"י בחירה ש"הוא עשנו ולו אנחנו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו". אנו שייכים לקב"ה שלקח אותנו לעם, וזה מה שכתוב בהגדה "שלא הספיק בצקם של ישראל להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". וכוונת ההגדה בזה, שלא היה כאן מצב שעם ישראל ארגן וסדר את עצמו לצאת לחירות, 'כמנהג בעלי בתים חשובים' ברוגע ובנחת ברוב גאון והדר... אלא יציאת מצרים היתה בחפזון, וחפזון אין ענינו שהוציאו אותנו מהר, אלא הענין בזה הוא המהלך של ב'בהילו', והיינו שהקב"ה חטף אותם ממצרים בבהילו, שאין זה יציאה על דעת עם ישראל אלא על דעת הקב"ה בלבד[8].
ובזה ביאר רבינו יונה בברכות (דף ד:) בדרך אחת מה שצריך לסמוך גאולה לתפילה, דתפילה היא עבודה, ואנו מסמיכים את העבודה לגאולה, שזו מטרת הגאולה, בשביל לעבדו ולשמור מצוותיו. וא"כ יוצא דמה שמפורש בתורה ענין המצה הוא שהמצה מסמלת את כלל העבודה המוטלת עלינו, שעם ישראל הולכים אחרי הקב"ה במהלך של "משכני אחריך נרוצה", שהקב"ה משך אותנו אחריו להיות עבדיו.
♦
ביאור דברי האריז"ל בסיבת החפזון
ועוד מצינו שנאמר באריז"ל שהגאולה היתה בחפזון משום דלולא זה היו החיצונים נאחזים אף בגאולה עצמה ויש לבאר את דברי האריז"ל הללו, דהיה סכנה גדולה ונוראה שהגאולה תהא במושגים של תרבות מצרים, וזהו מ"ט שערי טומאה, שכאשר חולמים על הגאולה ממצרים זה נעשה במושגים מצריים, שהעבד חושב שהוא ישתחרר ויהיה כמו האדון שלו לאכול בשר שמן ומשובח וכו', ומפרש את הגאולה כמושגי האומה שהיה בה בשיעבוד כל השנים, שחושב שענין ומעלת הגאולה הוא מה שכעת הוא שולט על אדונו במקום שהוא ישלוט בו.אבל עתה, כאשר באו לצאת ממצרים, טמונה בזה סכנה עצומה וגדולה מאד, שיש יצה"ר בתחלת ראשית ישראל שצריכים להזהר ממנו מאד, שאנשים שנמצאים תחת הגויים שנים רבות בשיעבוד, נוצר מצב שהמחשבה שלהם על הגאולה שיהא להם זה על גאולה ביחס לאדונים של אתמול, שרוצים להגאל ולהיות במצב של האדונים שלהם, וזו גאולה במושגים של מצריים[9]. והיינו שהעבדים נעשה בהם מצב שיש להם הערצה להיות כמו האדונים מחמת השנים של המסכנות שהם היו בהם[10].
וא"כ יש לתקן מצב זה, שהחירות לא תתפרש שהם ברשות עצמם וכמו "אפנדי מצרי"... שלא כל השיעבוד יהא שיצאו מאפילה לרווחה. והנה, המתבונן בהסטוריה יראה שהקב"ה עזר להרבה עמים לצאת משיעבוד לגאולה וכגון הכושים וכדו', שהם יצאו לחירות מן הפח אל הפחת, שגם בחירותם הם נשארו עבדים נרצעים לאותם מושגים וכפי שהובא לעיל. ויש בזה פתגם שיותר קל להוציא את היהודי מן הגלות, מלהוציא את הגלות מהיהודי, שמושגי הגלות נעשים חקוקים אצל היהודי, עד שהגאולה תהא בנוסח של מצרים.
ולכן היה סכנה גדולה על גאולתם של ישראל ממצרים, שהם יחשבו שיוצאים להיות כמו האדונים של אתמול, וזה מאד מאפיין את ההשפעה והתרבות של העבד שרוצה להחליף את המצב שהוא יהיה במקום אדונו. ולכך נגאלו במהלך של 'חפזון', שהגאולה אינה רק שינוי בחיי העוה"ז שלהם, אלא יסוד הגאולה אינו מונח בגאולת הגוף, וכשם שאתמול אכל מצות במצרים, כך כעת אוכל מצות כי הוא עבד של הקב"ה. וענין 'הבהילו' הזה היה בעצם גלגל הצלה להיגאל מהמושגים והתרבות של מצרים, כדי שלא להיות בדעתא שגישתא של מצרים. אלא הקב"ה מוביל את כל המהלך שנדע שאנו שלו ועל דעתו, ואת כל המושגים המצריים יש להשאיר במצרים, וצריך לצאת לעולם חדש, שאנו אחרי הקב"ה באש ובמים. וזו גאולת המושגים.
ולכן אכילת החמץ בהנהגה המעשית זה חמור מאד ויש איסור של "בל יראה ובל ימצא", שלא נחשוב שלצאת ממצרים ענינו שאנו חיים טוב, כמנהג בעה"ב חשובים ע"י שאוכלים לחם משובח, אלא יצאנו רק לעבודת ה'.
♦
ענין החירות שיש בגאולה ובמצה
וזהו המהלך של המצה והגאולה כפי שנראה מפשט הפסוקים בתורה.אמנם, מאידך מצינו ברבותינו שהם 'ניגנו' את כל המהלך של ליל הסדר אחרת, שסידרו לנו חז"ל שעושים זאת במהלך של דרך חירות ולכן יש ד' כוסות, ויש דין הסיבה. וכך חג המצות נקרא "זמן חירותינו" בלשון חז"ל, וכנאמר "ויוציאם משם לחירות עולם". ולכאורה יש כאן סתירה גלויה - האם מצה מבטאת את המצב של עבדי ה', או את המצב של "בן חורין". וסתירה זו כבר מובאת בלשון של טופס השחרור של פרעה שהובא לעיל, שאמר להם "הרי אתם לעצמכם הרי אתם בני חורין והרי אתם עבדי ה'". ולכאורה זה סתירה בקנינים שבתחלה אומר שהם עבדי פרעה ואח"כ בני חורין, ורק ואח"כ עבדי ה'.
והנה, יש לנו שתי הלכות בליל הסדר: האחת היא סיפור יצי"מ. והשנייה היא אכילת מצה. אמנם, אסור לאכול את המצה מתובלת בדבש וכדו', אבל צריך לאכלה מתובלת בטעמה. והיינו מה שנאמר ע"ז "כל שלא אמר ג' דברים לא יצא יד"ח[11]". ולכאורה אלו שני ענינים שונים: האחד הוא "לחם עוני", והיינו לחם שעונים עליו דברים הרבה ומפרשים אותו, ולכן מספרים את כל ההגדה על כל הלחם הזה, כדי שאכילת הלחם הזה תהא מתוך אמירת ההגדה. ויש הלכה נוספת בסיפור, שצורת הסיפור היא במצה, שיש לספר בשעה שמונח לפניו מצה ומרור.
ויש להתבונן ולהבין מהי עבודת המצה, וכן כיצד כל שבעת ימי חג המצות הם מכח הענין של 'חפזון', שהרי השם "חג המצות" מבטא שכל שבעת הימים עניינם מחמת המצה שנתבאר שמהותה מסמל חפזון. עוד יש להבין בפשט הפסוק, שנאמר "תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים". ויוצא א"כ שהמצה זה גם 'לחם עוני', וגם 'לחם חפזון', ולכאורה עניות זה ודאי לא זכר לחירות. ויש להבין האם המצה זה זכר לחירות או זכר לעוני. דמצד אחד נאמר שהמצה מסמל את מה "שלא הספיק בציקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם", כמבואר בהגדה של פסח, והיינו שאכילת המצה מבטא גאולה ולכן על מצה יש דין הסיבה ועל מרור אין הסיבה. ומצד שני, מבואר שמצה זה לחם עוני, וזה ענין אחר. והרמב"ן מתקשה בזה, ולכן מבאר שהמצה מבטאת שני ענינים, האחד הוא לחם עוני כנאמר "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", והשני הוא לחם חירות וחפזון שלא הספיק בציקם להחמיץ.
♦
דברי הגר"א במהלך ה'עוני' שיש במצה
ויש להבין זאת, דלכאורה היה אפשר להבין שיש דין לאכול שני סוגי מצות בנפרד: האחת עם יין ושמן ודבש עם מים, ויש בזה ענין רק שלא יחמיץ, וזה מבטא את החפזון והחירות. ומצה אחרת תהא רק 'לחם עוני', ותהא כולה במהלך של עוני ב"חומר וצורה פועל ותכלית", כמש"כ הגר"א, ש'חומר' מבטא מה שהמצה עשויה מחומר פשוט של קמח ומים בלבד. ו'צורה' מבטאת את מה שיש במצה צורה של פרוסה, כעני שדרכו בפרוסה. ו'פועל' ענינו שמכינים אותו בצורה של עוני בחפזון, שדוחקים ולוחצים בשעת אפייתו. וזה דרך של עני, משום שעני עובד כל היום בשביל להשיג לו משהו לאכול, שהוא שכיר יום, ובערב הוא בא לביתו וקונה קמח ועצים, וכיון שהם רעבים לכן הוא מיד לש את הבצק, ואשתו מסיקה את בינתיים את התנור באותו זמן כדי שיהא מוכן מיד. ו'תכלית' ענינו שמביאים את הלחם בד"כ בשביל לאכול. אבל כאן, במצה, הוא מצב של "עונים עליו דברים הרבה", שזו צורה של עניות, שדרכו של עני שיש לו רק פרוסה אחת הוא מספר עליה את כל תלאותיו שעבר עליו במשך היום עד שהשיג פרוסה זו.וביותר יש להבין, שהרי יש דין "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", 'משיעבוד לגאולה' 'ומאפילה לאור גדול' שזה כל ענין הבהירות שיש בסיפור של יצי"מ. וא"כ כיצד באכילת המצה אנו מערבים את שני הענינים הללו זב"ז, ולכאורה אנו מבטלים את כל ענין הבהירות של הסיפור, וזה מטשטש את כל המהלך של 'מסיים בשבח', שהרי כל הבירור של הסיפור זה היפוך המצב של מאפילה לאור גדול. ולא ערבוב המצב הזה. וצ"ב כיצד שייך זכרון בדבר אחד לשני הפכים של עניות וחירות יחדיו.
ובענין זה כבר נשתברו הרבה קולמוסין[12], ועדיין אנו צריכים לפשוטן של דברים מהו הביאור בזה, וכיצד החפזון שיש במצה, יש בו ג"כ את ענין העוני[13]. אמנם זה ברור שהענין המרכזי הוא החפזון, אבל מתלווה אליו הענין של השיעבוד, ויש לבאר כיצד מתלווה לזה ענין ההפוך.
ויש שתירצו ענין זה ע"פ הפיוט של ר' יהודה הלוי שכתב: "עבדי הזמן הם עבדים אבל עבד ה' הוא לבדו חפשי", וזה אינו תירוץ משום שעבד ה' זה דרגה גדולה מאד בחיים, ואף דרגה גבוהה מחירות, אבל כאן מבואר שאנו הולכים בסדר של "משכני אחריך נרוצה", וכן נאמר: "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".
♦
ביאור ענין ה'חירות'
ויש להציע כאן מהלך, שבאמת המושג של "חירות" הוא כפשוטו, והיינו שהאדם עושה את מה שהוא רוצה וזו בעצם 'חירות'. והנה, סוגיא זו של החירות נלמדה במאתיים שנה האחרונות בעיון גדול מחוץ לכתלי בית המדרש, ולכן עלינו להביא מדבריהם, כדי להבדיל בין מושג החירות שיש אצלם למה שאנו קוראים חירות.והנה, במושג של החירות בעולם, מצינו במהפכה הצרפתית, והאמריקאית, ואנשי הצרפתים נתנו לאמריקאים את פסל החירות, שהוא הע"ז החדשה שלהם שהאדם יכול לעשות כרצונו. והנה, ענין זה הוא הפכי למה שהוא היה אמור להביא בעולם, שאנשים היו סבורים שכל הצער בעולם הוא כמו שסבורים בני הנעורים שלא יגידו להם מה לעשות אלא יעשו הם מה שהם רוצים, והיינו שהאדם צריך להיות ברשות עצמו ולעשות כרצונו. ועל זה נלחמו העמים הנ"ל שהאדם יהיה חופשי לחירותו ויעשה הכל כרצונו, ומחמת כן עשו מהפך להעביר את כל השולטים עליהם, שלטון הפריצים והכומרים אנשי הדת וכו', וכך יצאו לחירות.
אמנם, בפועל נתגלה כמו המאמר 'מה שאדם עושה לעצמו אפי' אלף אויבים לא יכולים לעשות ולהרע לו'. והתגלה שהאדם לוחץ על עצמו בסתירת הרצונות שלו, שיש מצד אחד רצון עכשווי ומאידך רצון ארוך טווח, וכן יש לו רצון רוחני, ומאידך רצון גשמי, וכן יש רצון משפחתי או רצון ציבורי וכך יש אינסוף רצונות מרצונות שונים. ומחמת כן נהיה מצב אצל האדם שהרצונות שלו הם 'כל דאלים גבר', שפעמים רצון אחד מתגבר על חשבון הרצון השני. ובתחילה דבר זה פרנס את כל הפסיכולוגים והפסיכיטארים, עד שראו שצריך לעשות כן להעמיד אנשי מקצוע בכל עיר ועיר ופלך ופלך, ולבסוף התברר שצריך גם להעמיד יועצים תחת הפסיכולוגים, וגם זה לא הספיק, עד שאמרו שצריך לעשות לכל אחד "מאמן אישי", וזה במקום המכונות שמחליפים את הבני אדם, ועשו שיהיה מאמן לכל אחד זה מימינו וזה משמאלו, עד שיבוא השלישי ויכריע ביניהם... ונהיה מצב שהאדם מתעלל בעצמו יותר ממה שעשו בו כל הפריצים והעריצים ששלטו עליו, דהיינו שכיון שנהיה מצב שהאדם חופשי לעשות כרצונו, ויש באדם כמה וכמה רצונות שסותרים זה את זה, ובדר"כ הרצון המיידי כובש את הרצון הכללי, ומחד רוצה את הוא את הכסף ומאידך רוצה הוא את ההנאות, ואם רוצה כסף צריך לעבוד קשה מהבוקר עד הערב, ומאידך הרי רוצה להנות. וזה יוצר סתירות רבות באדם, וקשה לאנשים להודות בזה, עד שבטוחים שחסר להם עוד חירות, והע"ז של פסל החירות לא מספיקה להם, ונוצר מצב שלא יכול לעשות את רצונו החפשי אלא רק את מה שהמאמן אומר לו.
ועל מדוכה זו ישבו חכמי (חלם...) וינה שבעה ימים ושבעה לילות מה לעשות למען הצלת האנשים שמתפרקים והולכים, עד שחישבו ומצאו שיש רצון אחד שהוא רצון הרצונות, וכבר כתב כן הרמב"ם בשמונה פרקים בשם הקדמונים, שרפואת הנפש לאדם, אימתי כוחות האדם הולכים ומתגברים אם הוא בעל מחלוקת ברצונות שלו, שרוצה גם את זה וגם את זה, ולא רואה איך הרצונות משתלבים והולכים יחד, מזה נעשה תשוש, שבתוכו יש מלחמת רצונות, דאף הרצון שהתגבר על רצון אחר, גם הוא מותש[14]. ולכן אמרו שיש לגלות את רצון הרצונות של האדם, ועל זה לשלב את שאר הרצונות, ואז ליבו יהיה בריא כאולם. אמנם, אותם חכמים קראו רק את תחילת דברי הרמב"ם ולא את סופו, ולכן כדי להגדיר מהו רצון הרצונות נחלקו ואמרו בזה ג' נוסחאות מהו רצון הרצונות, ור' ראובן גרוזובסוקי בתחילת הקדמת ברכת שמואל חלק ב' מביא בזה ג' שיטות מהו רצון הרצונות של האדם, וכתב שהגרב"ד היה סתירה מוחלטת לכל הג' שיטות הללו ברצון הרצונות.
והנה, מכיון שנתבאר ג' שיטות ברצון הרצונות, הנה עדיין חזרנו לאותה מבוכה... שהיתה מתחלה מה יהא עם חירות האדם.
♦
ענין רצון הרצונות של כלל ישראל
ולכן נראה לבאר, שהנה נאמר בברכות (דף יז.): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם". ודבר זה מובן בהגיון, שרצון הרצונות של בנ"א הוא שהם קשורים בנקודת תכלית למציאות ההוויה שלהם, וכמו שכתב הרמח"ל שכל עלול חושק לעילתו, ולכן עץ ששותלים אותו ליד מקור מים כל השורשים הולכים לכיוון המים כי זה מקום חיותו, ומצינו כך גם בדומם וגם בצומח, וגם אדם צמא חושב רק על מים משום שזה עילתו עכשיו שמקיים אותו.ומ"מ, נקודת רצון הרצונות של בנ"א זה להיות שייך לקב"ה, לשלימותו הנצחית של הקב"ה, להיות שייך לאותה שלימות. ורצון זה הוא משותף לכלל הנבראים כולם, שהרי כל הנבראים נבראו לכבודו. ואצל האומות נקודת החיות שלהם זה מסביב לענין, אבל כלל ישראל נקודת החיות שלהם זה "בני בכורי ישראל". וכן נאמר (אבות ג' י"ד): "חביב אדם שנברא בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם", והיינו שהמצב של "חיי עולם" שמפעפע במציאות האדם הוא שנפש ישראל צרורה בצרור החיים, והקב"ה הוא מקור החיים של ישראל, וע"כ אצל ישראל רצון הרצונות הוא החיים, שזהו חיי עולם. וכנאמר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", וכן נאמר: "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים", וכן נאמר "כי טוב חסדך מחיים".
וא"כ, כיון שגלוי הדבר הזה שרצונינו לעשות רצונך וזה בעצמות האדם שזה רצון הרצונות שלו, ומתברר שמה שמשעבד ומטשטש את הרצון הזה הוא השאור שבעיסה. והגר"א (בהגדות דרבה בר בר חנה בב"ב) כתב שכלל ישראל זכו לצאת ביצי"מ מן השאור שבעיסה, שהוא היצה"ר, ולכן זכו לאכול מצה שהיא בלא שאור. וביאור דבריו, שהנקודה של 'רצוננו לעשות רצונך', אינו רצון לשמור שבת או להניח תפילין, שהם אינם אלא האמצעים המביאים לזה, אלא המכוון בזה הוא שרצוננו להיות שייכים לרצון שלך, והתורה והמצוות הם אמצעים להיות שייך לרצון של הקב"ה. ועל זה ישראל ביציאת מצרים משוררים 'עם זו קנית', שהם יוצאים למצב של "משכני אחריך נרוצה", שמשמעותו ג"כ מבטא מהלך של 'רצון', שאנו רוצים שרצונו של הקב"ה יהיה רצוננו.
♦
מצב כלל ישראל בזמן יצי"מ
וחושבני שכל אדם צריך לחשוב לעצמו בפסח, על הנקודה הראשונית באיזה מצב כלל ישראל היו בשעת יצי"מ, דאף שכבר היום קיבלנו את התורה וכו', מ"מ חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, ולחשוב ע"ז שהיו צריכים ללכת אחרי הקב"ה אל הלא נודע לגמרי, הולכים אל המדבר הגדול והנורא שהוא כל כולו במצב של "לא" לפי סדרי עולם הרגילים, ולשם הם יצאו בלא צידה. וידוע הוא שהפחד העיקרי שיש לאדם הוא מן הלא נודע, ומדבר זה הוא מפחד יותר מהכל, שיוצא הוא מתוך המסגרת של כל המוכר והידוע.וכך גם כלל ישראל לא ידעו להיכן הם הולכים, שאולי יהיה להם נסיון מאת ה', כגון ששבעה ימים הם יהיו בלא אוכל, או שאולי הקב"ה רוצה אותם שיהיו בריאה חדשה של חצי מלאך חצי אדם, או שמא יעברו בירור אחר בירור, כמו שהיה במכת חושך, עד שיביא למתן תורה מתי מעט שיזכו לעבור את כל הבירורים.
וצריך להבין שכלל ישראל באותו זמן לא ידעו כלל מהו המושג של להיות במהלך של קשר עם הקב"ה, שלא היה בזה כל נסיון ברשומות כיצד נראה ענין זה. ובכל זאת הלכו כלל ישראל אחריו, ולא היה כלל מצב של "וילונו" והיו הם תמימי דרך. וכמו שכתב בתנדב"א (אליהו רבא י"ז): "בעטרה שעטרה לו אמו, כשיצאו ישראל ממצרים במדבר, על חררה אחת יצאו ולא הירהרו על דרכיו ולא אמרו דבר, אלא היו תמימי דרך בדבר". והיינו שהמצב של כלל ישראל ביצי"מ היה שהם שהלכו למדבר על דעתו ולא על דעתינו.
ואת זה התורה לא יכולה לומר לנו שפסח הוא 'חג החירות', אלא זו הבנה שבאה מצידנו, איך אנו מבינים מהלך זה, שיצאנו ממצרים בבהילו ובחפזון, והיו עמו תמימי דרך, וכנ"ל בתנדב"א, ויצאו לפי דעתו ולא לפי דעתינו. וזה בא מצדנו שאנו עושים חג זה לחג החירות, ומסיבים דרך חירות, ואשרינו שזכינו שיצאנו מהמעכב של השאור שבעיסה אל רצוננו לעשות רצונך.
♦
ההכרה שיש בזמן אכילת המצה בהסיבה
ועומק החירות הוא שאנו לוקחים כזית, בשיעור גדול של חזו"א, ואוכלים אותו בזמן הכי קצר, בשתי דקות, וכל זה נעשה בהסיבה, והיה לנו בזה הרגשה בשעת אכילת הכזית, שהנה נאמר בסנהדרין (קח:): "אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם". והנה, כנסת ישראל נמשלה ליונה, ובאה ואומרת היא כלפי הקב"ה, כאשר היא נמצאת בחגוי הסלע (כמבואר במדרש, שהיו כן בשעת קריעת ים סוף) "מוטב יהיו מזונותי מרורים כזית", והיינו שיעור גדול של חזו"א ולאוכלו עם כל החומרות בזמן קצר, אבל כ"ז כדאי משום שאנו נמצאים בידיו של הקב"ה, וכנאמר "טוב פת חריבה ושלוה מבית מלא זבחי ריב". ועיקר ההפנמה הוא שאנו הולכים רק אחרי רצונך, וזהו כלל העבודה שמתגלה בפסח[15].♦ ♦ ♦