בעניין אכילת מצה ומרור בזמן הזה ובזמן המקדש
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ק"כ א':"אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ומאי שנא מרור, דכתיב על מצות ומרורים, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור. מצה נמי, הא כתיב על מצות ומרורים. מצה מיהדר הדר ביה קרא, בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן, אלא, הכתיב בערב תאכלו מצות, ההיא מיבעי ליה לטמא, ושהיה בדרך רחוקה, דסלקא דעתך אמינא, כיון דפסח לא אכלי, מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן. ורבא אמר לך, טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא, דלא גרעי מערל ובן נכר, דתניא כל ערל לא יאכל בו, בו אינו אוכל, אבל אוכל במצה ומרור. ואידך, כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי.
תניא כוותיה דרבא, ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך, מה שביעי רשות, אף ששת ימים רשות. מאי טעמא, הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. יכול אף לילה הראשון רשות, תלמוד לומר על מצת ומרורים יאכלהו. אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין, תלמוד לומר בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה".
המבואר מכל הסוגיא הנ"ל, דנחלקו רבא וראב"י בדין אכילת מצה בזמן הזה אי הוי דאורייתא או מדרבנן גרידא. רבא ס"ל דאכילת מצה בזמן הזה דאורייתא, מקרא דבערב תאכלו מצות, דפסוק זה מיותר לדרשה זו, כיון דלזמן הבית יש כבר פסוק דעל מצות ומרורים יאכלוהו. אך ראב"י ס"ל דבזמן הזה הוי מצה רק מדרבנן ולא מן התורה, מכיוון שאין אכילת קרבן פסח, והרי התורה תלתה את החיובים ביחד בפסוק דעל מצות ומרורים יאכלוהו - את הפסח. ואם כן, בזמן שיש את ה-"יאכלוהו" יש נמי את המצות ומרורים, ובזמן הזה, שאין את ה-"יאכלוהו" של קרבן פסח אזי אין נמי אכילת מצה, וכל חיובה הוא רק מדרבנן. ואף שיש עוד פסוק, "בערב תאכלו מצות", כדיליף רבא מקרא זה לחייב בזמן הזה מן התורה, מ"מ ס"ל לראב"י דקרא זה נצרך לדין טמא ושהי' בדרך רחוקה, שהם אוכלים מצה אף שאין הם אוכלים קרבן פסח. ורבא לא צריך ללמוד זאת מפסוק, אלא הוא לומד זאת מסברא, דלא גריעי מערל ובן נכר, שאוכלים מצה אף שאין הם מקריבים קרבן פסח. ולראב"י כן גרע מערל, שאין לו תשלומים, ומשא"כ טמא ודרך רחוקה שיש לו תשלומים בפסח שני, וכמבואר ברשב"ם, ולכן צריך פסוק מיוחד גם ללמד על טמא ודרך רחוקה[2].
אולם, כל זה הוא לענין אכילת מצה, דבזה הוא דפליגי אי הוי מן התורה בזמן הזה או רק מדרבנן. אבל לענין אכילת מרור, שנמי כלול בקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, בזה ליכא פלוגתא אי הוי בזמן הזה מן התורה, דהרי אף לרבא, דיליף בזמן הזה למצה, הוא מקרא דבערב תאכלו מצות, ובפסוק זה הרי לא מוזכרת כלל אכילת מרור, ופסוק אחר על מרור אין בתורה, וא"כ מנלן ללמוד שיש היום בזמן הזה אכילת מרור.
והנה, בלשון הגמ' כאן מוזכרת ביחד אכילת מרור עם מצה, תחילה, בלימוד של ראב"י דלמד דטמא וכו' דינו כמו ערל, ובשניהם יש חיוב של אכילת מרור ומצה בזמן הבית. וזה תמוה, מנלן לראב"י שיש חיוב במרור לטמא, כיון שטמא הרי יליף מקרא דבערב תאכלו מצות, ובקרא זה לא מוזכר כלל מרור. וכפי שאכן לרבא, דיליף מקרא זה לזמן הזה, הרי יליף כן רק לאכילת מצה ולא למרור, וע"כ דאין בפסוק זה לימוד על מרור. וא"כ, מאי שנא ראב"י, דיליף מאותו פסוק לטמא ודרך רחוקה גם לחיוב מרור. וכבר עמד בקושיא זו בנו של הצל"ח בסוף ספר הצל"ח.
ואכן, גם בדברי רבא, דיליף לה לטמא ודרך רחוקה דלא גרע מערל ובן נכר הוזכר יחד מצה ומרור, דהרי יליף התם לענין מרור ומצה, ד-"בו" - בקרבן פסח, לא יאכל טמא וב"נ, אבל במרור ומצה כן אוכלים בו. והנה, בזה לא קשה מדוע כללו גם מרור וגם מצה, אף שנידון הסוגיא והמחלוקת הנ"ל הוא לענין מצה בזמן הזה, וכן בהנידון, דמאי ילפינן מקרא דבערב תאכלו מצות. דמ"מ גופא דהאי קרא דערל וב"נ מיירי לענין מרור ומצה הנאכל עם הפסח, דבזה למדנו דאף שהם אסורים בבשר הפסח, מ"מ מותרים הם במרור ומצה, המוזכרים באותה פרשה ובאותו ענין. ובזה יליף רבא דלא גרע נמי טמא ודרך רחוקה, שהם לא עושים את הפסח ומ"מ חייבים הם במצה ומרור, וכן הוא גם בזמן הזה. וממילא לא צריך קרא דבערב תאכלו מצות כדי ללמד לנו זאת.
וביותר הוא מוכרח לזה, אחר שראב"י למד את ענין מרור ומצה לטמא ודרך רחוקה מקרא דבערב תאכלו מצות, א"כ על כרחך גם הוא צריך לענות לו באותה מדה, דלזה יש ילפותא אחרת, ולכן לא די לו להזכיר רק את ענין המצה.
אבל קשה על דברי ראב"י הנ"ל, שעוסק בלימוד מקרא דבערב תאכלו מצות, כיצד פסוק זה, שכל כולו מדבר בענין אכילת המצות, מלמד על אכילת מרור בזמן הבית לטמא ודרך רחוקה?
ועל כרחך דאין כוונת הגמ' לחיוב מרור אלא רק לחיוב מצה, ומה שהוזכר לשון מרור, הוא משום שהם כתובים יחד בלשון התורה, בקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, דבו עוסקת הגמ', אם מצה תליא בקרבן פסח או לא, וא"כ הוא הדין לענין מרור. לכן דרך אגב הזכירו זאת.
ואכן, כך כתבו בחידושי הר"ן בדף כ"ח ע"ב, וכן שם בחידושי רבינו דוד ועוד, ופלא שנעלם מהצל"ח ובנו שכבר עמדו בזה הראשונים, ולבטח הוא משום שלא היו תחת ידם, שעדיין לא הודפסו.
ברם, המאירי הביא בכמה מקומות (דף כ"ח ע"ב ודף ע"ב), שיטה שהוי חיוב ממש על ערל לאכול מצה ומרור, ולמד כן בדעת הרמב"ם. ועיין להלן בזה.
ברם, כל המבואר בגמ', אף לפי לשון הגמ' כפשוטו שכללו את המרור יחד עם דין המצה, הנה כל זה הוא רק בנוגע לזמן הבית שהי' קרבן פסח, אלא דאיירי בטמא, דרך רחוקה, ערל או בן נכר, שלא מקריבים את הפסח, ומ"מ התחדש בקרא שכן חייבים הם מן התורה באכילת מצה ומרור. אבל עדיין לא מבואר מידי שבזמן הזה יש חיוב לאכל מרור מן התורה. ואף לרבא, שיליף את החיוב דמצה בזמן הזה מקרא דבערב תאכלו מצות, ושמפסוק זה יליף ראב"י לחיוב מצה ומרור בטמא ודרך רחוקה בתורת חיוב מן התורה, לפי שיטה אחת כהנ"ל, והרי דחזינן חילוק בין ראב"י לבין רבא בכח הלימוד מפסוק הנ"ל, אם כוחו ללמד אף על מרור מן התורה. ועיין שם בצל"ח מבנו, מה שכתב לבאר את סיבת החילוק בין ראב"י לבין רבא, אך יש לדון טובא בדבריו, ושו"ר שהעירו על דבריו באורח משרים ועוד עיי"ש. ולהלן יתבאר לדרכינו באופן נפלא וברור, בלי דחקים, בס"ד.
והנה, מלבד ב' הערות אלו הנ"ל בגוף החשבון במחלוקת ראב"י עם רבא, יש עוד הערה אחת שמעוררים בזה רבותינו האחרונים. הנה, בשיטת רבא צ"ב, דהרי אינו מובן למאי נצרך לפסוק מיוחד ללמדנו שגם בזמן הזה שאין הבית בנוי, חייב כל אדם באכילת מצה מהתורה. והרי לאחר שלמד הוא לדין טמא ודרך רחוקה בזמן הבית, שעל אף שאינם מקריבים קרבן פסח, וממילא גם אינם אוכלים מבשר הפסח, דמ"מ הרי הם חייבים במצוות אכילת המצה בליל הפסח. ואת זה למד מהא דגילתה תורה בדין ערל וב"נ שהם נמי חייבים באכילת מצה או גם מרור. ועכ"פ בודאי שבמצה הם חייבים על אף שאסור להם לאכל מבשר הפסח, ושוב אינו תליא בקיום מצות אכילת הפסח בפועל, אלא די לן שהוא בזמן הבית, שהוא זמן הראוי מצד עצמו להקרבת הפסח ואכילתו, אלא דהערלות או הטומאה מונעת ממנו זאת בפועל. ומ"מ התגלה בתורה, דלא איכפת לן מהדין בפועל, אלא די לן בכך שהדין קיים בכח, ביחס לזמן הבית שיש בכח במעשה ואכילת הקרבן דפסח.
ולפי"ז, צריך להיות נמי כן גם בזמן שהבית חרב, דמ"מ הוי זמן הראוי להקרבת הפסח ואכילתו. וזה דווקא אם נקטינן דקדושה שנתקדש בית המקדש קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ומשום כך מקריבין קרבנות על אף שהבית חרב, דעדיין הקדושה של המקדש קיימת, ודי בקדושה זו לצורך הקרבת קרבנות, על אף שהבית אינו בנוי. וכך נפסק להלכה בדברי הרמב"ם הל' בית הבחירה, וא"כ, שפיר כולם היום שייכים באכילת קרבן פסח והקרבתו, וממילא הם גם שייכים במצות אכילת המצה, דלא גרע מערל וב"נ, או טמא ודרך רחוקה בזמן הבית ממש.
אמנם, בדברי רבא י"ל, דהוא, לשיטתו, ס"ל דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבוא, וממילא אין מקריבין אף שאין בית בנוי. ברם, מה נעשה בשיטת הרמב"ם, דמחד הוא פסק דמקריבין על אף שאין הבית בנוי, ומאידך הוא פסק להדיא בהל' חמץ ומצה פ"ו ה"א, דבזמן הזה מצות עשה לאכל מצה בליל הפסח מקרא דבערב תאכלו מצות, ולכאורה הוי תרתי דסתרי, ועמד בזה באבי עזרי, כפי שהובא בשמו בקובץ מוריה ניסן תשמ"ט עמוד קל"א בדברי הגרב"ש דויטש שליט"א. וכן הובא בשמו בספר אור אברהם מגילה סימן כ'. ובזבחים סימן ל"א. ושם הביא שכמדומה שאמר לו האבי עזרי שהקשה כן למרן הגרי"ז זיע"א, ולא השיב לו בזה מידי.
והנה, עוד התעוררתי להקשות בכעין זה לשיטת ראב"י. לאחר שהוא ביאר שליכא למילף מערל וב"נ שאוכלים במצה ומרור לטמא ודרך רחוקה, וכפי שביאר הרשב"ם, דיש לחלק ביניהם, דמיגרע גרע הטמא ודרך רחוקה בזה דאיכא להו תשלומין בפסח שני לקיים בשלמות על מצות ומרורים יאכלוהו, ומשא"כ בערל וב"נ דליכא להו דין תשלומין, וע"כ דלמא רק בהם גילתה תורה, דחייבים הם עכ"פ במצה ומרור. הנה לאחר דיליף מקרא דבערב תאכלו מצות לטמא ודרך רחוקה דאכן חייבים הם במצה ומרור בפסח ראשון, על אף דיש להם תשלומים בפסח שני, הנה מעתה צ"ב מדוע הוצרכה תורה ללמד בקרא דכל ערל לא יאכל בו, דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור, והרי תיפוק ליה טמא ודרך רחוקה דאיכא בהו קרא דבערב תאכלו מצות המלמד אותנו על חיובם במצה ומרור, וא"כ לא גרע ערל וב"נ דיתחיבו נמי במצה ומרור על אף דאינם באכילת קרבן הפסח, והשתא ליכא שום חילוק, דאדרבא הוא בק"ו, דאם במי שיש לו תשלומין בפסח שני, מ"מ מתחייב במצה ומרור, אזי ק"ו הוא בערל וב"נ דאין להם תשלומין דיתחייבו באכילת מצה ומרור.
אכן, שו"ר שעמד בקושיא זו הרשב"ם גופא בתו"ד, וכתב בזה, דאם הי' כתוב רק קרא דבערב תאכלו מצות, אזי היינו לומדים מכאן רק לערל וב"נ שהם הם החייבים במצה ומרור ולא לטמא ודרך רחוקה, והוא מהטעם הנ"ל, דרק בערל וב"נ מיירי קרא משום דלהם אין תשלומין בפסח שני, באם בסתמא ישארו ערלים וב"נ, ומשא"כ טמא ודרך רחוקה שיכולים עד פסח שני להתקרב ולהיטהר מטומאתו, יעו"ש היטב.
ברם קצת צ"ב בתי' זה, דבשלמא קרא המבואר להדיא בערל וב"נ, אזי איכא למימר מכח סברא, דהוא אכן מלמד רק לערל וב"נ, ואין ללמוד מכך לטמא ודרך רחוקה מטעם הנ"ל, אבל בקרא דבערב תאכלו מצות אין מוזכר בו מידי במאי איירי, וא"כ מה הוא הסכינא חריפתא לבוא ולומר דבא זה ללמד רק על ערל וב"נ, והרי סו"ס תרוויהו לא אוכלים מקרבן הפסח, וצ"ב.
♦
א. ב.
ואשר נראה בכל זה, ובהקדם דברים דלהלן. הנה, מלשון רבא שמרור בזמן הזה הוא מדרבנן אזי מבואר שבזמן הבית, כשהיה קרבן פסח, אזי הוי דין תורה לאכול מרור ובזה ליכא פלוגתא כלל.אכן, יש לדון בגדר החיוב שהי' מן התורה לאכול מרור בזמן הבית, אם היה זה חיוב נפרד ומצוה נפרדת לאכול מרור, וכמו באכילת מצה, דהוי לכאורה חיוב נפרד ומצוה נפרדת לאכל את המצה בערב זה, מקרא דבערב תאכלו מצות, או דהוי רק מדיני אכילת הפסח, לאכול נמי מרור באותו מעמד.
והנפקא מינה לכאורה היא בנידון דלעיל, האם בזמן הבית, כשיש חיוב לאכול מצה לטמא או למי שבדרך רחוקה או לערל ובן נכר שאין עושין הפסח, ולרבא ילפינן הכל מקרא דכל ערל לא יאכל בו וכו', ולראב"י ילפינן מתרי קראי, האם כלול בחיוב זה גם מרור או לאו. דמפשטות לשון הגמ' מבואר כנ"ל, שיש חיוב גם במרור כמו במצות, ברם בחי' הר"ן וברבנו דוד מובא שמרור שהוזכר לאו דוקא, כיון דפשוט הוא שאין חיוב למרור בלי הפסח. הרי דחזינן ב' צדדים אם יש חיוב מרור בזמן הבית בלי קרבן פסח, ותליא לכאורה בספק הנ"ל, האם הוי מצוה בפני עצמה או רק חלק ממצות קרבן הפסח. דאי הוי מצוה בפני עצמה, א"כ הוא כמו המשתמע מלשון הגמ', דיש חיוב גם במרור לטמא וסיעתו, אך אם כמו הצד דהוי חלק ממצות הפסח אזי אין מקום לחיוב מרור לטמא וסיעתו, ומה שהם חייבים במצה הוא מכיוון שבה יש חיוב ניפרד מפסח, מקרא דבערב תאכלו מצות לראב"י, ולרבא מקרא דערל וטמא הנ"ל.
והנראה לכאורה בזה הוא, דיש בזה מחלוקת בראשונים, כדלהלן. הנה, ברמב"ם מבואר דאכילת מרור לא הוי מצוה בפני עצמה. והוא בספר המצוות מצוה נ"ו ובידו החזקה פ"ז מחמץ ומצה הי"ב, וכן בפרק ח' מקרבן פסח ה"ב. וכן הוא ברמב"ן עה"ת פרשת בא פרק י' פסוק ח'. וכן משמע לכאורה מהר"ן ורבנו דוד שהובאו לעיל בפשט הגמ' דף כ"ח ע"ב.
אולם, דעת רבינו דניאל הבבלי [הובא בספר מעשה נסים של בנו של הרמב"ם, שאלה ו'] היא שאכן היא מצוה בפני עצמה גם בלי קרבן פסח, רק דבעינן עכ"פ זמן שמקריבים בו פסח, כזמן שהבית בנוי, ולא בזמן הזה, שאין הבית בנוי ואין כלל הקרבת הפסח. ונפ"מ לטמא וערל וסיעתם בזמן הבית, וכמש"נ לעיל. וכן הוא לכאורה ביראים מצוה צ"ו.
וכן היא משמעות דברי המכילתא, דהנה במכילתא פ' בא עה"פ מצות על מרורים יאכלוהו איתא: "הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ובמרור". ועי' נמי בלשון התוספתא פסחים פ"ב הי"ד: "החזרת והמצה והפסח אין מעכבין זה את זה".
והנה, יש מביאים (עיין בברכת אברהם פסחים דף ק"כ, ורינת יצחק על הגדה של פסח) ממרן הגרי"ז זיע"א, שהוכיח בשיטת רש"י דס"ל נמי כהנ"ל, דיש חיוב ומצוה מן התורה במרור בזמן הבית גם ללא אכילת קרבן הפסח.
חדא, מדבריו בדף צ"א ע"ב. עיין שם כל הסוגיא[3] בדברי רבי שמעון, דס"ד דס"ל דלילה ראשונה רק באנשים חובה במצה ומרור ומשא"כ נשים רשות. ועל זה הקשתה הגמ' דלא יתכן לומר כן בדעתו, דהרי יש לימוד שנשים חייבות במצה כמו שהן אסורות בחמץ. ולזה רצה רש"י אולי ליישב, דכוונת ר"ש רק לאכילת מרור בלבד, שהיא רשות בנשים, ובאנשים חובה בלילה ראשונה, ודלא כת"ק, דס"ל דבלילה ראשון חובה לכו"ע, אבל במצה כן חייבים בלילה ראשונה, וממילא לא קשה מהלימוד מאיסור חמץ בנשים. ולזה דוחה רש"י ואומר שאין לתרץ כן, כיון שאם הן חייבות במצה אזי על כרחך גם במרור כן הוא, כיון דסתמא הם ביחד תמיד, דקרא כתיב על מצות ומרורים. הרי דחזינן מדבריו שחיוב מרור שווה לחיוב מצה בזמן הבית שיש חיוב הפסח.
ולענ"ד איני רואה כאן שום הוכחה מרש"י נגד הרמב"ם, דהרי עסקינן התם באופן שיש חיוב לאכול קרבן פסח באנשים ובנשים, והנידון ברש"י הוא האם מצה ומרור נמי או רק מצה. והרי בזה פשיטא שאין מחלוקת, שיש חיוב שווה בין מצה למרור אף לפי הרמב"ם, דמרור הוי מדיני הפסח ואם יש קרבן הפסח יש נמי חיוב מצה ומרור ביחד, מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו.
ואכן, יש להעיר מדוע רש"י שם לא סיים את הפסוק במילה "יאכלוהו" וכתב רק על מצות ומרורים, דמשמע מכך שרק ממילים אלו "מצות ומרורים" שכתובות יחדיו אזי יש הכרח לחיוב של מרור כמו מצה, אך לא מחיוב אכילת הפסח שנאמר בהאי פסוק במילים יאכלוהו. והי' מקום לומר שאכן כוונתו גם לאופן שאין קרבן פסח נאכל, מ"מ מרור הוא ביחד עם מצה בזמן הבית, כיון שהוא חיוב ניפרד ועצמי שאינו תלוי בקרבן פסח באכילתו, היינו לאכול מצה ומרור יחדיו. אכן כל זה לא נתבאר בדבריהם, רק אנו מוסיפים כן עפ"י דקדוק בלשון של רש"י, שעדיין צ"ב בזה, דמדוע רש"י מוכרח לבאר על אופן שאין קרבן פסח.
אכן, שו"ר למי שהוסיף כמה מילים בהביאו את הראיה, דהרי איירי לר"ש שם דס"ל דנשים לא חייבות בקרבן פסח והוי רק רשות אצלם, כמבואר התם בראש הסוגיא, וכדמסקינן שם בגמ' בדעת ר"ש הנ"ל. ואכן זה מוכרח, דהרי דעת ר"ש הובאה כבר בראש העמוד שם, דס"ל דהוי בנשים רק רשות ולא חובה באכילת הפסח. ועתה הרי אין ס"ד לא כן, רק הי' ס"ד דכוונת ר"ש דנשים רשות הולך גם על מצה ומרור, ואילו למסקנא כוונתו רק על פסח ולא מצה ומרור, ודו"ק שם היטב.
ושו"ר הדברים מובאים בהרחבה בהגדה של פסח מבית לוי ח"א והוא העתק מחי' הגרי"ז על הש"ס בענין אכילת מרור. ושם כתב הכרח אחר, שאיירי בכה"ג שאין קרבן פסח, והוא משום שהגמ' מעמידה את הקושיא על ר"ש דפוטר נשים ממצה, דלא יתכן כן בדעתו, דהא בהכרח הן חייבות משום ההיקש לחמץ, שכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ואי נימא דאיירי למ"ד דיש חיוב קרבן פסח בנשים, א"כ מה שהן חייבות במצה הוא לא מהיקש למצה אלא מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, דדין המצה הוא מדיני הפסח שבאה עמו, ומי שחייב בפסח חייב נמי במצה שבאה עמו יעו"ש.
ברם, לענ"ד אין זה מוכרח, כיון שהדין הוא שאין המצה והמרור מעכבים את קיום וחובת אכילת הפסח, אף שהם באים עמו והם מדין הפסח וכדדרשינן במכילתא, וא"כ שפיר יתכן שנשים חייבות בקרבן פסח מקרא המחייבן בזה, כפי שהביאה הגמ' שם בראש העמוד, ומ"מ הן אינן חייבות בחיוב המצה שעמה, כיון דהוי זמן גרמא ואין זה מעכב את חיובם בפסח ולא הוי סתירה כלל בכה"ג. ורק דהקשו בגמ', דלא יתכן לפוטרן ממצה מחמת זמן גרמא, היות ויש היקש לאיסור חמץ. אבל להקשות מהא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, אינה קושיא אלימתא, היות ואין המצה מעכבת את הפסח. ואם יש סיבה לפוטרן ממצה מחמת דהוי מצוות עשה זמן גרמא, אזי הן יישארו בחיוב הפסח בלבד.
שוב התבוננתי דאין זו קושיא כלל, דלא יתכן לומר שהן יהיו פטורים ממצה זו מחמת זמן גרמא, דהא אין זה חיוב ומצוה לעצמה כלל, שנימא ביה פטור זמן גרמא, אלא זה הוא מדיני הפסח ואכילתו, שנאכל הוא על מצות ומרורים. ואם חייבות הן בפסח אזי על כרחך גם במצה שעמו הן חייבות, דאינו דין לעצמו שנימא ביה פטור זמן גרמא. וא"כ צדקו דברי מרן הגרי"ז זיע"א.
אלא דצ"ב מדוע לא נחית מרן הגרי"ז להכריח כמש"נ לעיל ההכרח לזה, דהא עסקינן בדברי רבי שמעון, והוא ס"ל בהאי סוגיא כולה דאין חובת נשים בקרבן פסח, ויליף לה מקרא[4] יעו"ש. ברם שוב התבוננתי, דלכאורה גם דברינו אינם מוכרחים כלל, דהרי כל מאי דמבואר התם בר"ש הוא רק דנשים בפסח רשות ולא חובה, והיינו דשפיר הרי יכולות לאכול מקרבן הפסח בתורת רשות, ויהי' על זה תורת קיום מצוה דקרבן פסח [והרי מפורש כן בדברי רבי שמעון בריש הסוגיא התם, דאף דאין נשים חייבות, והיינו דאין שוחטין עליהן לעצמן, מ"מ הרי הן נטפלות לאחרים בקרבן פסח]. ועל כה"ג הנידון, אם גם מצה היא רשות או לאו, וכן מרור בדברי רש"י, ועל זה שפיר כתב, דלא יתכן לומר שאם באו הנשים לקיים ברשות את מצוות הפסח, אזי הן אינן חייבות לאכל עמו את המרור, אלא רק את המצה, היות שמצה ומרור תמיד באים ביחד עם הפסח, ולא שייך קיום דין הפסח רק עם מצה בלי מרור. ובזה חלוק דין הנשים מטמא ודרך רחוקה וערל וכו', דהם אינם אוכלים כלל מקרבן הפסח, וכל אכילתם רק במצה ומרור, ועל זה הנידון האם חייבים הם במרור מהתורה, על אף שהם לא אוכלים מן הפסח, דזה יהיה רק אם יש חיוב של מרור בפני עצמו ואינו מדיני אכילת הפסח כשיטת הרמב"ם. שו"ר שכיוונתי בפשט זה בדברי רש"י לדברי שו"ת בית שערים מכתב יד, סימן י"ז, ד"ה צ"א ב' פסח, יעו"ש.
ואשר לפי זה מבואר היטב מדוע לא הוכיח מרן הגרי"ז כהנ"ל, אלא רק מהא דהגמ' לא שאלה להוכיח שחייבים במצה עם הפסח מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו. וכמו דרש"י עביד כן לאכילת מרור, כך הגמ' היתה צריכה להוכיח כן לענין אכילת המצה שעם הפסח. ואשר מוכרח הוא דרבי שמעון מדבר בכה"ג שהן לא אוכלים את הפסח כלל, גם לא משום רשות וגם לא כטפלות לאנשים. ומ"מ איכא בדברי רש"י חובת אכילת מצה ומרור יחדיו. ודו"ק היטב בזה. וזה דלא כהבנת השו"ת בית שערים הנ"ל ברש"י, דהוא מיירי באוכלות הנשים מקרבן הפסח על אף שהן אינן חייבות[5].
ועוד עלה ברעיוני ליישב באופן אחר, דהנה הי' מקום לומר דאין הכרח לומר כמו שרצינו לומר. דהיינו, ששאלנו לעיל, דמה הצד לומר אחרת בדברי רבי שמעון, הרי הוא ס"ל מפורש התם דנשים לא חייבות בקרבן פסח, וא"כ אם מצאנו ברש"י דמ"מ חייבות הן גם במרור מהא דחייבות גם במצה, דעל כרחך הם ביחד מקרא דעל מצות ומרורים, על כרחך דחיוב המרור הוא חיוב בפני עצמו ואינו מדיני הפסח. וא"כ מדוע לא הוכיח כן מרן הגרי"ז זיע"א. ומדוע הוצרך להוכיח דבריו מכח דברי הגמ', דלא הקשתה מהא דעל מצות ומרורים יאכלוהו.
ברם נראה לומר, דיש מקום גדול לבאר את דברי רבי שמעון, שהם אזלו ביחס לרבנן, שאמרו וכללו בדבריהם את הפסח המצה והמרור, ועל זה אמרו רבנן דפסח ודאי חובה בלילה הראשון, אבל מצה ומרור רק בלילה ראשון חובה. ועל זה בא רבי שמעון וטוען דגם לשיטתם דנשים חייבות בקרבן פסח, דהרי לא חילקו בין נשים לאנשים. הנה, זה רק בפסח אבל מצה נשים פטורות, ועל זה כל נידון הסוגיא, וכן רש"י לענין מרור. וא"כ יש גם חיוב קרבן פסח. ושוב ליכא ראיה כלל.
ועל זה באו הכרח דברי הגרי"ז זיע"א דלא יתכן לבאר כן, דא"כ מדוע לא הוכיחו בגמ' מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, אזי מוכרח דלא אזיל על רבנן, אלא הוא לשיטתו, דאין חובה לאכול את קרבן הפסח.
ועיין שם בחי' הגרי"ז זיע"א, שהוכיח עוד מדברי רש"י בדף ל"ט ע"א ואכמ"ל.
ואחר זמן ראיתי שהצפנת פענח מוכיח מגמ' זו כנגד שיטת הרמב"ם שס"ל שדין המרור אינה מצוה בפני עצמה אלא תלויה היא בקרבן פסח. דהרי הסוגיא שם בדף צ"א עוסקת למ"ד שנשים אינן חייבות בקרבן פסח ומ"מ חייבות הן במצה ומרור. ונראה כוונתו בזה בתרי אנפי. חדא, דפשטות לשון הגמ' בדברי חכמים הוא לכלול מצה ומרור יחדיו, דחובה היא בין אנשים ובין נשים בלילה הראשון, ועל זה סובבים דברי רבי שמעון, דלית ליה חובת פסח לנשים, ומ"מ הוכרחה הגמ' דאיכא להו גם חובת מצה דהוקש לחמץ. וממילא, כוונת הגמ' היא דהן חייבות גם במרור, כפי שהוזכר אצל חכמים, דכן הוא גם לר"ש אחר דחיית הגמ' דהוקש לחמץ. והכוונה בזה, דהוקש נמי מרור למצה, מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, וכפי שהבין השאגת אריה סימן ק', שנאריך בדבריו במאמר אחר. אכן מלבד זה, הרי אפשר נמי לדקדק כן ממסקנת הגמ' בדברי רבי שמעון, דהוא בא לחלוק על חכמים רק על דין פסח שהם קבעו אותו לחיוב גם לנשים, ולזה פליג דרק אנשים חובה ולא גם הנשים. ומשמע דמודה ר"ש לחכמים בענין המצה ומרור, שהזכירו חכמים לחייב גם את הנשים, דבזה מודה גם ר"ש לשיטתו שאין פסח, דמ"מ חייבות הן במצה ומרור. הרי לנו בסוגיית הגמ' דלא כהרמב"ם.
אכן, לפי מה שנתבאר לעיל, הרי דאפשר לדחות את ראייתו מגוף דברי הגמ', ולהציל את הרמב"ם מקושיא זו. וזה כב' האופנים שביארנו לעיל. חדא, דכוונת ר"ש לחייב מצה ומרור רק בכה"ג דהנשים רוצות לקיים את מצוות אכילת הפסח בטפלים לאנשים בתורת רשות, ולזה הן מוכרחות לקיים את מצוות הפסח עם מצה ומרור כאנשים, ולא דמי לנידון של הרמב"ם באנשים שלא אוכלים כלל מקרבן הפסח. ובאופן אחר ביארנו, דאפשר לפרש את דברי ר"ש כבאים על דברי חכמים שמחייבים נשים בקרבן פסח ומצה ומרור, ועל ר"ש פליג, דאף לשיטתם אין חובה לאכל מצה ומרור לפי הס"ד בגמ', עד שהסיקו בגמ' שאכן כוונתו להשיג לגמרי על חכמים שאין נשים בכלל חיוב הפסח כלל ועיקר.
ועתה נוסיף באופן שלישי, דיש לדחות זאת, שנימא גם כאן שמרור שהוזכר הוא לאו דוקא, אלא אגב המצה הוזכר, וכפי שראינו בקמאי שדחקו כן בסוגיית הגמ' בדף ק"כ ע"א הנ"ל. ואשר על כן הוצרך מרן הגרי"ז להוכיח דוקא מרש"י בסוגיא זו, שאיירי בהדיא על מרור וכדלעיל, ובצירוף דקדוק קושיית הגמ' במצה מהא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכל מצה. ובזה לא מוכח מידי מגוף הגמ' דלא כהרמב"ם אלא רק מדברי רש"י בלבד, וככל הנ"ל. דמכח קושיית הגרי"ז על הגמ', שהזכירו רק ההיקש לחמץ, בזה לא די להוכיח דלא כהרמב"ם, דבזה י"ל דאה"נ מה שהוזכר מרור הוא רק בחכמים ולא ברבי שמעון, והוא כל כוונתו לדון רק על מצות בלבד, לפי ההו"א של הגמ', וגם למסקנא מה שהוא מודה לחכמים הוא רק בנוגע למצות. ומאידך גם מרש"י בלבד אין הוכחה, וכפי שנתבאר, דאפשר לבאר את דבריו בתרי אנפיוכנ"ל. וע"כ רק בצירוף דברי הגמ' עם רש"י איכא הוכחה ניצחת דפליג על הרמב"ם, ודו"ק היטב בזה.
♦ ♦ ♦