מחבר ספר אהבת שלמה
בעניין קידוש ה' שנלמד מן הצפרדעים
למדנו במסכת פסחים (נג, ע"ב):תא שמע, עוד זו דרש תודוס איש רומי[2]: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה.
והנה, פירש רש"י שם: "מה ראו - שלא דרשו וחי בהן - ולא שימות בהן." והקשה עליו התוספות הרא"ש שם (מהד' ר"א שושנה, מכון אופק, ירושלים תש"ס, עמ' תשצ"ח): "וקשה דהיינו דוקא בשאר עבירות?" אבל בע"ז הדין הוא יהרג ואל יעבור! ועוד הקשו התוספות שלנו שם על רש"י:
וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה אז איך דרשו "וחי בהם"?
לכן תירץ ר"ת שזה לא היה ע"ז אלא אנדרטא:
ומפר"ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע"ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו וכן משמע מדכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו.[3]
ממילא אין כאן דין של יהרג ואל יעבור, ובכל זאת הם מסרו את נפשם, שהרי למדו את זה מן הצפרדעים, שמסרו את נפשם.
אולם, עדיין קשה, איך אפשר ללמוד למסור את נפשם במקום שאין בו חיוב למסור את עצמם, שהרי לפי ר"ת זה לא היה ע"ז?
והנה, מצאנו ששיטת התוס' היא שיש רשות למסור את הנפש במקום שאין חיוב וכדבריהם במסכת עבודה זרה, (כז, ע"ב, ד"ה יכול):
ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי שהיה אצל גוי א"ל אכול נבלה ואי לא קטלינא לך א"ל אי בעית למיקטלי קטול ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה.
וכן הוא בעוד מקורות מבעלי התוספות, כגון בספר מצוות קטן, מצוה ג:
ופירשו רבותינו (סנהדרין ע"ד) בע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ואפילו בצנעה יהרג ואל יעבור, ושאר מצות בצנעה יעבור ואל יהרג... אבל מדת חסידות שלא יעבור.
וכך למדו מן הצפרדעים – מה הצפרדעים שאין מצווים על קדושת השם - כך, אנו שמצווין על קדושת השם – על אחת כמה וכמה שאפשר להחמיר ולמסור את נפשינו במקרה שבו אנחנו לא חייבים.
בתוס' יש עוד תירוץ:
ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק (סנהדרין צג.) ג' היו באותה עצה.
לפי זה, הר"י מודה לרש"י שהצלם של נבוכדנצר היה ע"ז ממש, ולא כשיטת ר"ת. בכל זאת, לא היה חיוב של יהרג ואל יעבור מפני שהייתה להם את האפשרות לברוח מן הסכנה. ואולי הר"י למד שזו כוונת רש"י "שלא דרשו וחי בהם" מפני שהיו יכולים לברוח כמו שברח דניאל. בכל זאת, הם למדו מן הצפרדעים שלא לברוח. גם כאן אפשר ללמוד שהתוס' הם לשיטתם, שלמדו שאפשר למסור נפשם על דבר רשות, שהרי מותר לברוח, ואולי חייבים לברוח, והם לא ברחו, לכן זה היה רשות, ולמדו מן הצפרדעים למסור את נפשם על דבר של רשות.
נמצא שכל המחלוקת בין ר"ת ור"י הוא אם יש כאן ע"ז: לפי ר"ת לא היה כאן ע"ז, ולפי הר"י היה כאן ע"ז, אבל היה אפשר לברוח.
אולם, קשה לרש"י – הרי הוא סבור שהיה כאן ע"ז, ובכל זאת לא הציע כמו הר"י שהיה אפשר לברוח. יתר על כן, לא נראה שיש ליישב את רש"י כמו שהציע הר"י וכנ"ל, שהרי פשטות הלשון של "שלא דרשו וחי בהם" פירושו שיעבור ולא יהרג בכל מקרה, אפילו לא בורחים. ואם כן, איך דרשו וחי בהם – הרי על ע"ז אין דרשה של וחי בהם?
והנה, יש ליישב את רש"י על פי דברי המהרש"א בחידושי אגדות שם:
והנראה לקיים פירש"י ולא תקשי הא אמרינן בע"ז אל יעבור ויהרג דאפי' נוטלין את נפשך איכא למימר דתודוס לא ס"ל הכי אלא ס"ל כרבי ישמעאל דפליג דקאמר בפרק בן סורר (עד.) מנין שאם אומרים לו לאדם עבוד ע"ז שיעבור ואל יהרג ת"ל וחי בהם וגו'.
ומה שהקשו עוד דהא פרהסיא כ"ע מודו יהרג ואל יעבור כדאיתא פרק בן סורר (שם:) י"ל דלאו קושיא היא דלא פרהסיא הוה דלא הוו שם עשרה מישראל בצלם שהעמיד בבקעת דורא וכדאמרי' גבי נעמן שלא היו עשרה מישראל בבית רמון דליכא פרהסיא אלא בעשרה מישראל כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וההיא אלמלא נגדוה כו' אתיא כפשטיה כיון דלא היה פרהסיא לא נצטוו לקדש השם ולא היו סובלין יסורין ונגדא דקשין ממיתה, אבל שמסרו עצמן למיתה אף על פי שלא היו מצווין לקדש השם קאמר הכא דנשאו ק"ו מצפרדעים כו'...[4].
לפי זה, אליבא דרש"י היה כאן ע"ז ממש, והם לא היו יכולים לברוח, אלא שתודוס איש רומי סבור כר' ישמעאל שאין דין יהרג ולא יעבור בע"ז, אלא וחי בהם, ולא היה כאן פרהסיא, וממילא זה מה שלמדו מן הצפרדעים – למסור את נפשם במקום שלא חייבים, וכמו שהעלינו לפי שיטת התוס' הנ"ל. נמצא שרש"י, ר"ת ור"י למדו אותו דין מן הק"ו – שלמרות שאין חיוב למסור נפשם, אבל בכל זאת יש קיום של קידוש ה' אפילו בדבר של רשות.
אולם, אולי רש"י סבור כשיטת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ה,ד) החולק על שיטת התוס', וכתב: "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו..." ואם כן, לכאורה אין ללמוד מן הצפרדעים למסור את הנפש על דבר רשות. אמנם, הנימוקי יוסף במסכת סנהדרין (יח ע"א בדפי הרי"ף) פסק כשיטת הרמב"ם, אבל כתב שבמקרים מיוחדים רשאי לקדש השם:
וכל היכא דאמרי' יעבור ואל יהרג אין לו למסור שעצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו אבל אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן [פסחים דף נג ב] מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם שהרי לאו ע"ז היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה ע"ז היה קדוש השם במה שעשו.
וכן הובא בבית יוסף יורה דעה (סימן קנז). ממילא אם רש"י סבור כמו הרמב"ם, אז נלמד כמו הנמוקי יוסף שאם יש תועלת במסירת נפשם, ואז הם היו רשאים למסור את נפשם גם בדבר רשות וכמו שהעלינו לפי שיטות התוס'.
לסיכום: לפי ר"ת אין כאן ע"ז, ולפי ר"י ורש"י יש כאן ע"ז, אבל לפי הר"י היה אפשר לברוח ולפי רש"י אין כאן חיוב מסירת נפש מפני שתודוס איש רומי סבור כר' ישמעאל. לפי שלשתם אפשר ללמוד כמו תוס', שחנניה מישאל ועזריה למדו מן הצפרדעים שאפשר למסור את נפשם במקום שאין חיוב – לפי ר"ת שזה לא היה ע"ז ממש, לפי ר"י שהיו יכולים לברוח, ולפי רש"י אליבא דתודוס איש רומי מפני שאין חיוב למסור את נפשם בע"ז, שזה לא בפרהסיא. ואם הם סבורים כמו הרמב"ם, שבדבר רשות אין למסור את נפשם, אולם במקום של תועלת לציבור אפשר למסור את נפשם, אז כך כולי עלמא למדו מן הצפרדעים שיש תועלת בקידוש ה' שלהם ולכן מותר. אם כן, אין מחלוקת ביניהם במה למדו מן הצפרדעים – שאפשר למסור את נפשם על קידוש ה' באיסור ע"ז, כאשר אין חיוב של יהרג ואל יעבור.
♦
א. ב.
אולם לכאורה, קשה, שהרי איך אפשר ללמוד שום דבר מן הצפרדעים שהרי אינם מצווים בשום מצוה וכן אין להם שום בחירה, וכמו שהקשה הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל:הק"ו צ"ב וכי היה לצפרדעים בחירה והרי כיון שאמר הקדוש ברוך הוא שיכנסו לתנורים כדכתיב בקרא א"כ הרי הם נכנסים שם והרי אין להם דעת ואיך שייך ללמוד מהם? עד כדי כך שהאחרונים (המהרש"א) שואלים איך למדו מהצפרדעים שהרי אין להם מצוה של וחי בהם והלא לא שייך כלל בהם שום מצוה ושום בחירה ואינו ענין כלל.[5]
הגריש"א הוסיף ואמר:
ונקדים כאן מה שמבואר שבשכר שלא יחרץ כלב לשונו זכו הכלבים שאמרה תורה לתת להם הטריפות שכר על שתיקתם וגם זה קשה הא לא היה לכלבים בחירה שאין להם דעת והקב"ה אמר ושתקו אלא כך נקבע בבריאה בטובו יתברך דכיון שנעשה על ידם דבר טוב נותנים להם שכר וה"נ יש במדרש שוחר טוב שהצפרדעים שנכנסו לתנורים קיבלו שכר שלא מתו אחר שנגמר מכת צפרדע ויש מדייקים כן בפסוק דכתיב ומתו הצפרדעים מן החצרות ומן הבתים לא כתוב מן התנורים. ועכ"פ אנו רואים שעשו דבר טוב שלכן קבע הקדוש ברוך הוא להם שכר.
ואכן כך הוא, אמנם במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור כח לא כתוב שהם מסרו את עצמם על מנת להינצל:
מיד השליכו עצמן לכבשן האש, לקדש שמו של הקדוש ברוך הוא, ומניין דרשו חנניה מישאל ועזריה להשליך נפשם על קדושת השם, נשאו קל וחומר מצפרדעים, מה כתיב בהן, ובתנוריך ובמשארותיך (שמות ז כח), אימתי משארת מצויה אצל התנור, בשעה שהוא חם, מלמד שהיו הצפרדעים משליכות עצמן לתוך התנור, ויורדות לקדש שמו של הקדוש ברוך הוא, ומה פרע להם הקדוש ברוך הוא, כל הצפרדעים שבמצרים מתו, שנאמר וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות (שם ח ט), ואותן שירדו לתנור לא מתו, מפני שמסרו עצמן לשריפה, לקיים גזירתו של הקדוש ברוך הוא, לפיכך עלו חיים מן התנור, וירדו ליאור, שנאמר רק ביאור תשארנה (שם ז). תודוס איש רומי אומר דרשו חנניה מישאל ועזריה ואמרו ומה אם צפרדע שאין להם זכות אבות, ועל ידי שמסרו עצמן על קדושת השם ניצולו, אנו בני אברהם יצחק ויעקב, ונצטוינו על קדושת השם, ועתיד ליפרע לנו שכר שלם, על אחת כמה וכמה שאנו חייבין למסור נפשינו על קדושת השם.
ממילא על פי זה הסביר הגריש"א:
והנה ר"י מפרש שהיה להם לחמו"ע ברירה לברוח ועל זה שואלת הגמרא מה ראו שלא ברחו ועל זה למדו מהצפרדעים שלא לברוח אלא למסור נפש ומסירות נפש יש בזה ניחותא וטיבותא כלפי שמיא והראיה שנקבע שכר ע"ז הטובה הגדולה. ובאמת זה חידוש גדול שיש חיוב למסור נפש אף במקום שיש לו ברירה לברוח.
ואם כן, מה הטיבותא כלפי שמיא? נראה שיש ללמוד כמו הנמוקי יוסף הנ"ל, שע"י זה שאדם ימסור נפשו יהיה תועלת גדולה וקידוש השם לחיזוק הדת. אמנם, לעיל למדנו שיש רשות (ולשונו של הנמוקי יוסף "רשאי") למסור עצמם לקידוש ה' כאשר לא היה חיוב, וכגון שהיה אפשר לברוח, המדרש, והגריש"א זצ"ל בעקבותיו, למדו שיש חיוב למסור את עצמם לקדש שם שמים. ונראה שזו כוונת הגריש"א שיש חידוש גדול – לא שהם היו רשאים למסור את עצמם אלא שלפי המדרש הם היו חייבים למסור את עצמם, וזה נלמד מן הצפרדעים, שהם היו חייבים למסור את עצמם לפי ציווי ה' במכת הצפרדעים.
♦
על פי דברי המדרש שוחר טוב, מצאנו כיוון אחר בשפת אמת שם במסכת פסחים (ד"ה בגמ' מה ראו חמ"ו):
...ואפ"ל קצת בדוחק לפמ"ש (במד' שה"ש) בפסוק זאת קומתך דמתה לתמר דמתחילה מסרו עצמם חמ"ו ע"ד לעשות להם נס ע"ש ולפ"ז י"ל כוונת הגמ' מה ראו כו' היינו ע"מ סמכו שיעשה להם נס וזה למדו מדכתי' בצפרדעים בתנורך ובמשארותיך דמשמע שאחר שבאו לתנור חם יצאו אח"כ לעיסה א"כ ניצולו הם מן האש ע"י שעשו שליחות בוראם אף על גב דהם לא נצטוו על ק"ה היינו שהם עשו רק בטבע שכך גזר השי"ת אעפ"כ כיון שעשו מצות בוראם ניצולו מן האש אנו שנצטוינו ועושין לקיים מצותו ית' על אחת כו"כ שיעשה לנו נס.
אולם, דבריו סותרים למה שלמדנו שמסרו את נפשם על מנת שלא לקבל פרס. אולם מצאנו בספר הישר שכך למד אביו של ר"ת [ספר הישר לר"ת (חלק החידושים), סימן שנד]:
מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן לתוך כבשן האש. זהו פירו' כלומ' על מה סמכו שבטחו בנס שינצלו מן הכבשן שלא יזוקו כלום שהיו אומ' לנבוכד נצר אלהא דאנחנא פלחין ליה יכיל לשיזבותנ' מאתון נורא יקידתא. שנשאו קל וחומר מצפרדעים ומה צפרדעי' שמסרו עצמן לכבשן האש לא ניזוקו כלום אנו על אחת כמה וכמה... הרב ר' מאיר זצ"ל.
וכן הוא בתוספות רי"ד במסכת פסחים שם:
שם מה ראו חנניא כו' פירש המורה שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם וקשיא לי והכתיב בכל נפשך ועוד בפרהסיא אפי' על מצוה קלה אמרה תורה ונתקדשתי בתוך בני ישראל מסור עצמך וקדש את שמו ונראה לי דעל שסמכו על הנס קאמר מה ראו שסמכו על הנס ואמרו לנבוכדנצר הא איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכיל לשיזבותנא מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישיזיב ואף על פי שלא סמכו על הנס שחזרו ואמרו והן לא וגו' מ"מ בוטחים היו שהקב"ה יעשה להם נס שאמרו לו הדברים הללו וזה למדו מן הצפרדעים שהיו נכנסים בתנור ולא היו ניזוקים: [מהדות"ל]
וכן הוא במהר"ם חלאווה מסכת פסחים שם:
...ואית דאמרי על מה בטחו שינצלו מן התנור. ואכולהו מהדר מצפרדעי' ולהאי פירושא בתרא משום דאשכחן בצפרדעים שמסרו עצמן ונצלו דכתיב וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות מן השדות ואלו מן התנורים לא כתיב דלא מתו.
לפי דבריהם, הק"ו מן הצפרדעים היה שאע"פ שאין להם דעת ובחירה והם מסרו נפשם ולא נזוקו, אנו, שמצווים על קידוש ה', על אחת כמה וכמה שלא נזוקו בכבשן האש.
♦
ג. ד.
הצפרדעים לא רק מסרו את עצמם לתוך התנורים אלא קפצו מעצמם לתוך התנורים, ואולי יש מקום ללמוד מהם שלא רק להימסר על קידוש ה', אלא לקדם ולקפוץ לתוך האש, וזה מה שחנניה מישאל ועזריה למדו מן הצפרדעים – לקפוץ מעצמם ולהתאבד על קידוש ה', וכך משמע מדברי מהר"ם שיף במסכת פסחים שם:מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן [על קדושת השם לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים מה צפרדעים שאינן מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם אנו שמצווין על קידוש השם על אחת כמה וכמה ע"כ] קשה מה קושיתם למה לא ימסרו. ומה שפירש"י למה לא דרשו וחי בהם וכו' הא אמרינן בסנהדרין דף ע"ד ע"א בשעת הגזירה היכא שמכוונים להעביר על דת אפילו על ערקתא דמסאנא לא משנינן (מיהו י"ל כיון דאנדרטי הוי עדיף מערקתא דמסאנא שהוא שינוי במלבושיו וזה אינו רק לעבודה ולכבוד המלך) רק יאמר ע"ד שכתוב בדניאל והאנשים וכו' מגו שביבין דאתון נורא כו' (אמר המעתיק לא מצאתי פסוק זה בדניאל אבל כוונת ומשמעות הכתובים שמה דניאל ג' כ"ב הוא כי שם כתיב גובריא אילך כו' קטל המון שביבא די נורא) דהיינו לא היה יכול לבא שום א' לכבשן האש להפיל אותן שם א"כ מה ראו שמסרו עצמן כו' ומתרץ דילפי מצפרדעים כו' שהלכו מעצמן.
וכן מבואר ביערות דבש חלק א דרוש ג:
ויש לדקדק במה דאמרינן [פסחים נג ב] מה ראו חנניה מישאל ועזריה למסור עצמם לכבשן האש, ואמרו שדרשו ק"ו מצפרדעים. ועיין בתוס' שנתחבטו הלא הוא בכלל יהרג ואל יעבור. יהיה הפירוש איך שיהיה, מעולם לא היו חנניה מישאל ועזריה משליכים עצמם לכבשן אש לולא ק"ו מצפרדעים, וא"כ קשה המוני עם שלא ידעו הק"ו ההוא, ולא למדו היטב כמו הצדיקים גבורי חיל, למה יענשו:
אמנם הענין נראה ליישב קושית התוספת דפירוש בגמרא צ"ל דפירשו או צ"ל הגמרא כך, דאמרינן (ע"ז יח א) בר' חנניה בן תרדיון שאמרו לו אף אתה פתח פיך שתכנס בך האש, אמר מוטב שיטלנו מי שנתנו בי ואל אחבול בעצמי, וכתבו תוספות, בשעת שמד נהגו להקל לשחוט בניהם ובנותיהם מפחד שח"ו יעבירו אותם על דת, ואמרינן במדרש [ב"ר פל"ד - יט] אך דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כחנניה מישאל ועזריה וכו', וצ"ל דגם הם היה להם פחד אולי יכו אותם ויעבירו אותם על דת, כמאמרם [כתובות לג ב] אילו הוו נגדי לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחא לצלמא, כי היו מפונקים מנוער מזרע מלוכה, ואין להם כח לסבול יסורין, לכך בהגיעם לכבשן אש, מהרו והשליכו עצמם לכבשן אש, ולא המתינו עד שהשליכו אותם הגוים לכבשן אש, כדי ליפטר מידי נבוכדנצר לבל יתעולל בהם בהכאות, ולא עשו כמו רחב"ת הנ"ל, וכן מורים פסוקי דניאל [דניאל ג'] כי אנשים ההמה אשר קרבו לכבשן להפילם נשרפים מחום, השליכו עצמם לכבשן אש לקידוש השם:
וזהו מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמם לכבשן אש, ולמה לא המתינו עד שהשליכו אותם, ע"ז קאמר דלמדו קל וחומר מצפרדעים שקפצו מעצמם לתנורים.
והנה, לרעיון זה יש השלכות למעשה, וכדברי תוספות במסכת עבודה זרה (יח ע"א) והובא ביערות דבש הנ"ל:
ואל יחבל עצמו - אור"ת דהיכא שיראים פן יעבירום גויים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו כי ההיא דגיטין (דף נז:) גבי ילדים שנשבו לקלון שהטילו עצמם לים (וע"ע תוס' גיטין דף נז: ד"ה קפצו[6]).
וראה תוספות הר"ש משאנץ (בשיטת הקדמונים) במסכת עבודה זרה (יח ע"א):
מוטב יטלנה מי שנתנה ואל יחבל בעצמו. אור"ת דבמקום שמתיירא פן יכריחוהו לעבור על דת שרי כהנהו דפ' הניזקין שנשבו לקלון וקפצו לתוך הים. ועוד אמרי' במדרש יכול כשאול ת"ל אך.
וכן הוא בתוס' רבינו אלחנן (בנו של הר"י) למסכת ע"ז שם:
מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו, ואו"ר יעקב דהיכי דחובל והורג את עצמו מחמת שמתיירא שלא יכפוהו הגוים ע"י איסורי' ומכות ומיתה רעה יותר לעבור ע"ד תורה וירא שלא יוכל לעמוד בהם מותר כגון קפצו כולם ונפלו לתוך הים דגיטין (דף נ"ז:) דאע"ג דמשם אין ראיה כ"כ שע"כ הי' יכולים השבאים לנהוג בהם קלון כדאסר שנשבו לקלון מ"מ סברא היא דשרי ומצוה היא.
שים לב לסוף דבריו: "מ"מ סברא היא דשרי ומצוה היא". הרי לפי דבריו זה פשוט שיש להתאבד על קידוש ה', אלא מניין לו שזה מותר ומצווה היא? ראה סוף הפרק הבא.
ובאמת, כך נפסק להלכה ע"י בעלי התוס' וכמו שנמצא בפסקי תוספות גיטין פרק ה – הניזקין: "רטו, בשעת גזירות מותר להרוג את עצמו כשדואג מן היסורין". הרי זה נפסק הלכה למעשה ע"י בעלי התוס'.
♦
הנימוק שתוס' נתנו הוא שמדובר במי שמפחד שלא יעמוד תחת לחץ העינויים, וישתמד, ולכן מותר להתאבד על קידוש ה'. ברצוני להציע נימוק אחר למה מותר להתאבד על קידוש ה'.
הנה כתוב בספר מצוות קטן מצוה ג:
לאהוב שמו של הקדוש ברוך הוא בכל לב כדכתיב (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, וזו היא עבודת הבורא מאהבה. בכל לבבך, כמו שדרשו רבותינו (ברכות נ"ד) בשני יצרך, פי' שישנה אדם יצרו הרע המבקש תאותו לעזוב הכל למען תאות עשות מצות הבורא. ויש לו לשמוח בעשיית מצות קונו כאילו אכל ושתה ומילא כריסו מכל טובות והנאות שבעולם. בכל נפשך, שיחשב עליו נפשו לכלום שלא ימנע מעשות מצות הבורא בשביל סכנת נפשו. ופירשו רבותינו (סנהדרין ע"ד) בע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ואפילו בצנעה יהרג ואל יעבור, ושאר מצות בצנעה יעבור ואל יהרג (אם ירצהו). אבל מדת חסידות שלא יעבור. ואין לומר מאחר שאמרו חכמים (שם) יעבור ואל יהרוג אם יעבור פיהם גם דמו הנה נדרש[7], כי מאחר שכוונתו לשמים צדקה תחשב לו[8], וראיה משאול שמסר עצמו למיתה ואמר לנערו, פגע בי ואל יתעוללו בי הערלים, שנתכון לש"ש. וראיה מרבינו יהודה חסיד שהזהיר לתלמידיו שלא לילך לחופה מפני לסטים שבדרך והלכו ובטחו במה שידעו להזכיר את השם הלכו והזכירו ונצולו בחזרה אמר להם אבדתם העולם הבא אם לא תשובו בלא שום הזכרת השם ותמסרו נפשכם להריג' והלכו ונהרגו.
הרי הדין של קידוש ה' מקורו במצות אהבת ה'[9], שהוא בכל נפשך. הרמב"ם בהל' יסודי התורה ובתחילת דבריו בספר המצוות, מסר תיאור לקיום המצוה של אהבת ה' ואיך לפתח אותה. גם הצירוף של ידיעת ה' קשור לזה, שהרי לפי גודל "הידיעה" יש רב אהבה.
מה טיב האהבה הזאת? הרמב"ם בהל' תשובה י, ג, נותן משל של אהבה בין איש לאשה: "כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד... והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה".
הרי באהבה שבין איש לאשה, יש תחושה של האדם שהוא ממוזג, ומאוחד ומשולב עם בחיר לבו. יש כמיהה, כיסופים וגעגועים למציאות אישית מליאה ומושלמת[10]. הדבר מתבטא לא רק ברגש ותחושה אלא גם באופן פיזי, וכמו שהתורה קבעה את טיב הקירוב בין איש לאשתו (בראשית ב, כד) "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
כעת, צריך לתת את הדעת ללשון המקרא בענין זיווג זה (בראשית ד, א) "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן..."; וכן בראשית ד, יז: "וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ..."; בראשית ד, כה: "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת...". הרי שהידיעה אינה רק שכלית, אלא גם פיזית שהאדם מתמזג עם אשתו והידיעה היא מוחשית מאוד. לפי זה, יש מקום לומר שהוא הדין עם אהבת ה', שהאדם משתוקק להקב"ה ורוצה כביכול להתמזג עם הקב"ה באופן פיזי. אלא דבר כזה אי אפשר בהאי עלמא, שהרי רק ע"י המוות אפשר להגיע לדרגה כזאת. אבל אכן בשעת אונס, כשדורשים מן האדם לחלל שם שמים, האדם יכול להגיע לידיעת ה' כזו. נמצא שבמצות אהבת ה' כלול גם ענין קידוש ה'. אמנם, הרמב"ם למד מצות קידוש ה' מן הפסוק "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב). אבל יש מבעלי התוספות שלמדו את המצוה מן הפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶך" (דברים ו, ה), שהרי זו האהבה הגדולה ביותר, שהאדם משתוקק להתמזג כביכול עם הקב"ה. וכך אפשר להבין את דברי הסמ"ק הנ"ל:
בכל נפשך פירוש שיחשוב נפשו עליו לכלום שלא ימנע מלעשות מצות בוראו בשביל סכנת נפשו, פירשו רבותינו (סנהדרין עד) שזה בעבודת זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים ואפילו בצנעא, ושאר עבירות אפילו בצנעא יעבור ואל יהרוג אם ירצה.
ואולי מטעם זה, בעלי התוספות התירו ליהודים לקיים קידוש ה' אפילו לא רק בשעת השמד ולא רק בג' עבירות חמורות של שפיכת דמים, עבודה זרה או גילוי עריות וכמו שהסמ"ק המשיך שם:
אבל מדת חסידות הוא שלא לעבור, ואין לומר מאחר שאמרו חכמים יעבור ואל יהרוג אם יעבור פיהם גם דמו הנה נדרש, כי מאחר שכונתו לשמים צדקה תחשב לו...[11].
למה זו מדת חסידות? מפני שהאדם רוצה להתמזג כביכול עם בוראו ולקיים בפועל את אהבתו כלפי הקב"ה, וכל כוונתו היא לשם שמים, להתאחד עם אדונו[12]. ונראה שזה תוספת הסיפור של ר' יהודה החסיד, שהרי היהודים האלו היו צריכים לרצות לקיים מצות אהבת ה' ולהמתמזג כביכול עם הקב"ה.
ואולי זו כוונת תוס' ר' אלחנן בסוף דבריו: "מ"מ סברא היא דשרי ומצוה היא" – יש מצווה מפני אהבת ה' ולכן אולי לא רק מפני הפחד של מכות וכו' מותר להתאבד אלא גם יש ענין חיובי בזה – שהוא מקיים מצוות אהבת ה'.
♦
ה. ו.
ונראה שיש נפקותא פשוטה בין הפירוש שלי, שיש כאן קיום של אהבת ה', לבין הנימוק של תוס', שמדובר במי שמפחד שהוא לא יעמוד בלחץ ויעבור על איסור ע"ז. והיא - האם מותר להרוג ילדיו ואשתו על קידוש ה'? לעיל ראינו ביערות דבש שהוא הזכיר היתר בעניין זה. הדבר ברור בדברי חידושי הריטב"א למסכת עבודה זרה (יח ע"א):הא דאמרינן בהגדה דר' חנינא בן תרדיון מוטב יטלנה מי שנתנה ולא אחבול בעצמי. כתוב בגליוני התוספות שהיה אומר ר"ת דהיכא שמתירא שלא יכריחוהו לעבור על דת מותר לחבול בעצמו, והכי איתא במדרש (ב"ר ל"ד י"ד) כתיב (בראשית ט' ה') אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מכאן אזהרה לאדם שלא יחבול בעצמו. יכול אפי' כשאול מלך ישראל, פירוש שחבל בעצמו מפני שהיה מתירא שמא יעבירוהו על דת, תלמוד לומר אך מיעט, דבכי האי גונא שרי, ומכאן לומדין לשחוט הנערים בגזירות מפני העברת הדת, ע"כ מצאתי בגליוני התוספות, והם דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול, אלא שכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה.
היה נראה לי לומר, שאם לומדים מצוות קידוש ה' מאהבת ה', היה נראה לומר שרק מותר להתאבד, אבל זה לא מתיר להרוג את האשה או ילדים על קידוש ה'. אבל אם ההיתר להתאבד הוא מפני הפחד של מכות או מיתה משונה או אפילו שיעבירו אותם על הדת בעל כורחם, אז נראה שיש מקום להתיר גם לרצוח את הילדים על קידוש ה', כמו שנמצא בריטב"א הנ"ל.
אמנם, נמצאת ביקורת על זה בדעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק ט פסוק ה:
ואך את דמכם וגו'. אזהרה לחונק עצמו ואמרו בב"ר יכול אפי' כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך פירוש יכול אפילו כמו אלו שמסרו עצמן לקדוש השם שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל בעצמו לעמוד בנסיון ת"ל אך כי בשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג עצמו. וכן בשאול בן קיש שאמר לנערו שלוף חרבך ודקרני בה וכו' ת"ל אך שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו. ומכאן מביאין ראיה אותן ששוחטין התינוק בשעת הגזירה. ויש שאוסרין ומפרשים כן יכול כחנניה וחבריו שכבר נמסרו למיתה ת"ל אך אבל אינו יכול להרוג את עצמו יכול כשאול שמסר עצמו למיתה ת"ל אך פי' שאינו יכול לחבול בעצמו כלל ושאול שלא ברשות חכמים עשה, מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן. ומעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד כי היה ירא שיעבירום על דת והיה רב אחד עמו והיה כועס עליו ביותר וקראו רוצח והוא לא היה חושש. ואמר אותו רב אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפסוהו גויים והיו פושטין עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואחר כך נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותן התינוקות היו ניצולין[13].
והנה מצאנו תשובה למהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן רעג) ובה הוא הודף כל ביקורת על מעשים אלו[14]:
יהודי אחד שאל את מהר"ם שיחי' אם צריך כפרה על ששחט אשתו וד' בניו ביום הרג רב בקובלינש עיר הדמים כי כך בקשוהו, יע(י)ן ראו כי יצא הקצף מלפני ד' והתחילו האויבים להרוג בני אל חי הנהרגים על קדוש השם, וגם הוא רצה להרוג את עצמו במיתותם אלא שהצילו ה' על ידי גוים.
וכתב לו לא ידענא שפיר מה אידון ביה כי ודאי ההורג עצמו על יחוד ה' רשאי לחבול בעצמו, ואמר [בראשית רבה לד, יג] יכול כשאול ת"ל [אך]. ואמר [גיטין נז, ב] מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון וכו' עד והפילו עצמם בים. וכן [שם] גם היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצתה בת קול ואמרה אם הבנים שמחה, וכהנה רבות. אבל לשחוט אחרים צ"ע למצוא ראיה להתיר. ומשאול אין ראיה לאיסור (מהרי) [אחרי] שצוה דוד להרוג (אותו וכן) [את] איש גר עמלקי שאמר [שמואל ב א, טז] אנכי מותתי משיח ד', [דדילמא מלך משיח] שאני. ועוד דבלאו הכי [היה] חייב מיתה דדואג האדומי היה, כדכתיב [שם] דמך על ראשך דמים בנוב עיר הכהנים.
מיהו דבר זה פשט התירא כי שמענו ומצאנו שהרבה גדולים שהיו שוחטים את בניהם ואת בנותיהם, וגם רבינו קלונימוס עשה כן בקינה המתחלת אמרתי שעו ממניא. [מני]
ונ"ל להביא ראיה להתיר דכי היכי דאמר [ב"ר שם] יכול כשאול ת"ל [אך], הכי נמי נימא דההורג את חבירו על קידוש השם מותר, דבההוא קרא כתיב [בראשית ט, ה] ומיד האדם ומיד איש וגו', [ו]אך [ד]רישא דקרא קאי אכולי' קרא דבתר'ב דבתריה. והא דנענש דואג, י"ל כדפי'.
ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכונתו היה לטובה מרוב אהבת יוצרנו יתברך שמו פגע ונגע (במעמד) [במחמד] עיניו, גם הם חלו פניו על ככה, לא דמי לההוא דפרק החובל [ב"ק צב, א] (סימא עינו ושבר כדו) [סמא עיני ושבר כדי] דחייב, דהכי ודאי (מהכי) [מחלי] מאהבת הבורא ואין להחמיר עליו כלל.
[וצור ישראל ינקום נקמתינו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו השפוך במהרה בימינו ויראו עינו [עינינו] וישמח לבינו] מאיר ברבי ברוך.
מלבד שהמהר"ם הודף את הביקורת על מעשים אלו, הוא גם מוסר את נימוק הזה:
...ואחרי שכונתו היה לטובה מרוב אהבת יוצרנו יתברך שמו פגע ונגע (במעמד) [במחמד] עיניו, גם הם חלו פניו על ככה, לא דמי לההוא דפרק החובל [ב"ק צב, א] (סימא עינו ושבר כדו) [סמא עיני ושבר כדי] דחייב, דהכי ודאי (מהכי) [מחלי] מאהבת הבורא...
משמע שגם אם לומדים מצוות קידוש ה' ממצות אהבת ה', יש ללמוד היתר להרוג את הילדים מפני שהם גם רוצים לקיים מצוה זו, ואם כן, אין הנפקותה שהצעתי קיימת.
דברי המהר"ם הובאו בנימוקי ר' מנחם מרזבורק: "דין מי ששחט אשתו ובניו בשעת הגזירה אין להחמיר עליו כלל, כ"ש שאדם רשאי להרוג עצמו על קידוש השם" ובזה הם דוחים את הביקורת שהובאה בדעת הזקנים הנ"ל.
אמנם, הים של שלמה בפרק ח של מסכת בבא קמא הסתייג מדברים אלו ורק התיר קידוש ה' באופן פסיבי שהרי הוא התנגד לכל מעשה רציחה, אבל הוא הבין את ההשתוקקות לקיים את המצוה ולכן כתב: "ומ"מ יכול להצית את הבית, כדי שישרפו הוא ובניו בעת הגזירה, וזה אינו קרוי חובל בעצמו. אלא כמו שהניח עצמו ליהרג, וזהו מותר".
♦
ז.
לפי היערות דבש לומדים מן הצפרדעים ק"ו להתאבד על קידוש ה'. על פי דברי הסמ"ק הנ"ל שמקור של קידוש ה' הוא ממצות אהבת ה', אולי אפשר להציע פשט אחר בקל וחומר, והרי אין להם בחירה ודעת. והנה בעניין מצוות אהבת ה' כתוב בשפת אמת לפרשת נצבים - שנת [תרל"א]:וזה[15] התירוץ האמיתי על קושית הרמב"ם איך שייך מ"ע ואהבת וכדומה דברים התלוין בלב. אך כי נטבע האהבה להשי"ת בלב כל איש ישראל. אך ורק צריך האדם שלא להתדבק בתאוות למשוך אהבה לרע שעי"ז נסתר נקודה האמיתית. ובשמרו את עצמו יתמשך ממילא אחר הש"י בכל לבו ונפשו כנ"ל.
נמצא שעצם האהבה מוטבע בתוך האדם, בלב כל איש ישראל. לכן למעשה, לגבי עצם מצות האהבה אין כאן מעשה מצוה. אולם, על פי דבריו היה מקום לומר שאמנם אין מצוה ב"קום ועשה", אבל יש כאן איסור עשה, לשמור[16] את עצמו "שלא להתדבק בתאוות למשוך אהבה לרע" – בדומה למצות שחיטה שיש איסור עשה שלא לאכול בשר שאינו שחוטה. אולם יותר נראה לומר שאין כאן איסור עשה, אלא אכן יש כאן עשה, להקים משמרת נגד היצר הרע. ועוד, אם כבר האדם נגוע בתאוות שאינו יכול לאהוב את הקב"ה, מסתבר שהוא יהיה חייב להסיר תאוות אלו. נמצא שמעשה המצוה הוא להקים משמרת כנגד היצר הרע ו/או להסיר תאוות שיש לו, ומיד יהיה לו הקיום שבלב של אהבה. אמנם, הקיום הזה הוא אוטומטי, הוא חל ממילא, מפני שהוא מוטבע בטבע האדם, וכל המצוה היא לגלות אותו.
לפי דברים אלו, אולי אפשר להציע פשט בק"ו מן הצפרדעים:
ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם שהרי אין להם דעת ואין להם בחירה כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו'] ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור, הוי אומר בשעה שהתנור חם, הרי שהם קיימו את צו ה' באופן טבעי למרות שזה כגנד האינסטינקטים שלהם; אנו שמצווים על קדושת השם ויש לנו בחירה ודעת, והרי אנו חייבים במצוות אהבת ה' שהיא יסוד של מצוות קידוש ה', ורק צריכים להסיר את המכשולים והאהבה תבוא באופן טבעי, ונהיה נדבקים בהקב"ה, על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות את זה. הרי כך נהיה דומים לצפרדעים, שהם עשו את הכל על פי צו ה', וכך אנו מצווים בצו ה' על פי בחירה, ואם נסיר המניעים, האהבה לה' תהיה טבעית כמעט אינסטניקטיבית, אז על אחת כמה וכמה נקיים את מצוות קידוש ה'.
♦ ♦ ♦