הרב עמנואל מולקנדוב
פתח תקוה

האם מותר לספור ספירת העומר בברכה בבין השמשות

נחלקו הראשונים האם ספירת העומר בזמן הזה היא מצוה מדאורייתא, או שמכיוון שאין לנו היום קרבן העומר – אין המצוה מהתורה אלא מדרבנן. אחת הנפ"מ במחלוקת זו היא האם מותר לספור ספירת העומר בזמן בין השמשות, כדין ספיקא דרבנן לקולא, או שאסור, כדין ספיקא דאורייתא לחומרא.
ונראה לברר את דעות הראשונים בס"ד:
הנה, דעת ר"י, המובאת באגודה במנחות אות ל"ג וברא"ש בפרק ערבי פסחים סי' מ', שמותר לספור ספירת העומר בה"ש, משום שספירת העומר בזה"ז מדרבנן, עי"ש. וכ"כ הסמ"ג (בעשה ר') בשם הרשב"א [משאנץ], וכ"כ הסמ"ק (מצוה קמ"ה) בשם הרשב"א [ובאמת שכ"ה להדיא בספר כתאב אל רסאייל בסופו בתשובת הר"ש משאנץ לרמ"ה עי"ש]. וכ"ד הריצב"א [אחי הרשב"א משאנץ ותלמיד ר"י] המובא בתוס' חכמי אנגליה בסוף פסחים עי"ש. וכ"ד רבינו פרץ בהגהותיו לתשב"ץ סי' שצ"ד עי"ש, וכ"ד רבינו ירוחם (נ"ה ח"ד) והאבודרהם. וכ"ה בלקט יושר (עמ' 96) וז"ל: ואמר כשתראה ב' כוכבים הוא זמן ספירה וכן מצאתי בא"ח וז"ל וזמן הספירה מתחלה הלילה אפילו אין לילה ממש ע"כ.
ויש ראשונים שכתבו שספירת העומר בזה"ז דרבנן, אך לא כתבו האם מותר לספור בה"ש או לא: כ"ד בעל העיטור בסוף הלכות מצה ומרור שספירת העומר בזה"ז מדרבנן והביא גם את המדרש שהביא הר"ן ולכן כתב שאין להקפיד על תמימות בזה"ז עי"ש. וכ"ד בעה"מ בסוף פסחים שאין להחמיר לספור ספירת העומר בחו"ל מספק פעמים משום שאינה אלא לזכר בעלמא עי"ש. וכ"ד הריבב"ן והנימוק"י בסוף פסחים עי"ש. וכ"ה דעת הרמב"ן ומהר"ם חלאוה (שהביא מהר"י חלאוה בספרו אמרי שפר סוף פרשת ויחי) דס"ל שספירת העומר הוי מ"ע שלא הז"ג כיון שהיא תלויה בקרבן העומר עי"ש, וע"כ שבזה"ז אינה מהתורה. וכ"ד הארח"ח (סוף הלכות ספירת העומר), אהל מועד (דף ק"ז ע"א), מהר"ם בתשובה (דפוס פראג סי' ש"א), וספר מצוות זמניות (פסח שער י') עי"ש. וכתב הר"ן בסוף פסחים שכ"ד רוב המפרשים שספירת העומר בזה"ז דרבנן, וכ"ד התוס' במנחות (ס"ו ע"א ד"ה זכר), וכ"נ מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קנ"ד) וכמו שנכתוב לקמיה.
אולם, מצאנו לכמה מהראשונים הנ"ל דאע"פ דס"ל דספירת העומר דרבנן – מ"מ אין לספור בה"ש: כ"כ התוס' במנחות שם 'ואין נראה' [שיכול לספור בה"ש]. וכן העיד התשב"ץ בסי' שצ"ד על מהר"ם שהיה מברך ספירת העומר בלילה עי"ש. וכן הרשב"א בתשובה הנ"ל כתב שהמדקדקים אינם סופרים בימי הספירה עד צה"כ וכן ראוי לעשות ע"כ. ונראה דס"ל שספירת העומר מדרבנן, ולכן זה רק בגדר מדקדקים וראוי ולא חובה. דאם ס"ל שספירת העומרמהתורה – מן הדין אין לספור, משום ספיקא דאוריתא לחומרא. וכ"כ הר"ן בסוף פסחים, לאחר שהביא את דברי התוס' דס"ל שיכול לספור בה"ש, וז"ל ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה עי"ש.
וא"כ, כשדנים על ספירת העומר בה"ש – אין להביא ראיה מכל הראשונים דס"ל שספירת העומר בזה"ז מדרבנן, דיתכן שהם סוברים כראשונים הנ"ל, שאין לברך לכתחלה אלא בלילה אע"פ שספירת העומר מדרבנן. ורק את הראשונים שכתבו להדיא שמותר לספור בה"ש יש להביא בנידון דידן.
לעומת זאת, דעת רבים מהראשונים שספירת העומר בזה"ז היא מהתורה: כ"ה דעת הרמב"ם בחיבורו פ"ז מתמידין ומוספין הכ"ב [והעתיקו בסתמא העץ חיים מלונדריץ (כדרכו)]. וכן מתבאר מדבריו בסוף ספר המצוות, שם הוא מנה את המצוות שנוהגות בזה"ז, ומנה את ספירת העומר בכללן. וכן מתבאר מדבריו במו"נ ח"ג פמ"ג, שכתב שטעם המצוה הוא משום ששבועות הוא יום מתן תורה ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו כמי שממתין הנאמן שבאוהביו שהוא מונה הימים גם השעות וכו', עי"ש. ומבואר שדין זה מהתורה הוא גם בזמנינו, שנוהגים פסח ושבועות מהתורה, ואין זה קשור לקרבן העומר בדוקא. ובספר הבתים (מצוה קנ"ח) העתיק את דברי הרמב"ם במו"נ הנ"ל, וא"כ גם מדבריו מתבאר שמצוה זו נוהגת בזה"ז מהתורה. וכן העתיק בספר מלמד התלמידים לר' יעקב אנטולי בדרוש למתן תורה בדף קי"ט ע"ב את טעם הרמב"ם הנ"ל במו"נ והאריך לבאר ענין זה עי"ש, ומתבאר מדבריו ג"כ שאין מצות הספירה תלויה בהקרבת העומר. וכ"ד ראבי"ה (בסי' תקכ"ו), והביאוהו גם האו"ז (בסי' שכ"ט) והמרדכי (במגילה רמז תת"ג). וכ"ד ר' בנימין אחי שה"ל בסי' רל"ד בתחלתו ובסופו, שספירת העומר אינה תלויה בבנין הבית, עי"ש, וגם רבי צדקיה בעל שה"ל מסכים עמו עי"ש. וכ"ד תוס' חכמי אנגליה בסוף פסחים, שהביאו את מחלוקת ריצב"א והרמב"ם האם ספירת העומר מהתורה או מדרבנן, וכתבו שנראה שסבר הרמב"ם כמ"ד במנחות מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי וכו', ואנו כרבנן בתראי דמנו יומי ומנו שבועי נהגינן, ולפ"ז אין להתיר לברך בספק יום ספק לילה עי"ש. ומבואר דס"ל שמנהגנו כרמב"ם, שהוא מהתורה. וכ"ד המאירי בסוף פסחים, שכתב דין ספירת העומר מצות עשה לספור ימים של שבעת שבועות בכל מקום ובכל זמן וכו', ולאחר שהאריך הרבה כתב וי"א שספירת העומר בזה"ז אינו אלא דברי סופרים ומקילין מפני זה לספור קודם חשיכה כל שנתפלל ערבית וי"מ שספירת הימים מן התורה אבל של שבועות דברי סופרים [וכמו שצידד הרמ"ה לקמן עי"ש] עי"ש. ומבואר שסתם דעתו כדעת הרמב"ם, שהיא מהתורה בכל זמן[2]. וכ"כ עוד במפורש בריש המסכת בדף ז' ע"ב, וז"ל: וספירת העומר פרשו הם הואיל וזכר בעלמא הוא מברכים בעל שאינה אלא כברכת הרשות, ואין זה נראה שהרי בזמן שבית המקדש קיים היה מן התורה, ואף עכשו מצות עשה שלו נוהגת בכל מקום ובכל זמן לדעתנו אעפ"י שיש חולקים בכך כמו שיתבאר בסוף המסכתא עי"ש.
וכ"ה להדיא גם בסוף ספר כתאב אלרסאייל (פאריס תרל"א), בתשובת הרמ"ה לר"ש משאנץ, שהאריך הרבה בזה וכתב תחלה בפשיטות [בעמ' קל"ח] שספירת העומר בזה"ז דאורייתא, והר"ש [בעמ' קמ"ח] השיב עליו שהוא מדרבנן בזה"ז, והרמ"ה [בעמ' ק"נ] חזר והאריך בזה. ותוכן דבריו הוא שאין לומר שאביי, שאמר מצוה למימני יומי ושבועי, מדרבנן קאמר, דמצוה סתמא קאמר, ומסתמא דאורייתא עד שיתברר לך דמדרבנן קאמר. ועוד דאי מדרבנן במאי פליגי אביי ואמימר, אע"כ דפליגי בזה גופא אי מדאוריתא בזה"ז או מדרבנן. ולאמימר אתי שפיר טפי פשטיה דקרא דמשמע מיום הביאכם ומהחל חרמש בקמה תחל לספור, ולאביי ה"ק מיום הביאכם תספרו – שתהא הבאה ביום ספירה, וה"ה גבי מהחל חרמש – שתהא ספירה בליל י"ו בניסן שהיא שעת קצירה. ועוד הוסיף לחדש שם, שגם אמימר ס"ל שהימים הם מהתורה ורק השבועות הם מדרבנן, דהא מה שכתוב בתורה מחהל חרמש ומיום הביאכם מוזכר שם השבועות, אבל בימים כתוב תספרו חמשים יום ולא תלוי בהקרבת העומר. וס"ל שא"צ לעשות זכר למקדש למנות את השבועות או שסבר שכיון שאנו מונים את הימים מהתורה א"צ לעשות באותו ענין זכר למקדש. ואביי, או שהוא סובר שגם השבועות הם מהתורה או שהוא מסכים שהשבועות הם מדרבנן, וס"ל שעושים זכר למקדש גם בשבועות. והביא גם את דברי הרמב"ם, דס"ל שהוא מהתורה עיש"ב.
וכ"ד הר"י בר' יקר בפירוש התפלות (ח"ב עמ' ע"ט)[3], והובא בספר הפרדס לתלמיד הרשב"א, שהקשה אמאי לא מברכים ב' ברכות על ספירת הימים ועל ספירת השבועות, ותירץ שלא נכתב חיוב ספירת שבועות אלא גבי עומר אבל גבי ספירת הימים לא כתיב עומר [אלא מהחל חרמש בקמה]. נמצא שספירת הימים בזה"ז מן התורה, אבל עכשו שאין לנו הבאת העומר ספירת השבועות דכתיבא גבי עומר אינה אלא מדרבנן. ובזמן המקדש היו מברכים הברכה אף על השבועות, אבל עכשיו שאין בהמ"ק ספירת שבועות אינה אלא לזכרון בעלמא כוללין אותה עם ברכת העומר וכו,' עי"ש[4]. ומפורש מדבריהם שספירת הימים בזה"ז היא מהתורה.
ונראה שכן גם דעת בה"ג, שכתב מיחייב איניש למימני שבעה שבועי וכו' דכתיב וספרתם לכם וכו' אמר אביי מצוה לממני יומי ומצוה למימני שבועי ע"כ. וכ"כ הרי"ף וריצ"ג כדברים האלו. והנה, מדכתבו מיחייב וכו' דכתיב וכו' מבואר שהוא מהתורה. ועוד, מדהעתיקו רק את דברי אביי ולא את דברי אמימר, שהוא המקור היחיד לומר שבזמנינו הוא מדרבנן, וגם את המדרש שהביאו בעה"ט והר"ן לא העתיקו, א"כ אין שום סיבה להוציא דבריהם מפשוטם, ולומר דס"ל שהוא מדרבנן מאחר ואין רמז בדבריהם לזה. כ"נ ברור בדעתם. ובפרט שדעת הרמב"ם שספירת העומר מהתורה בזה"ז, ועדיף טפי להשוות את דעת הרי"ף לדעת הרמב"ם כנודע[5]. ובפרט שמצאנו לרבים מהראשונים דס"ל כן, וזו פשטות הסוגיא לדעת אביי, וכמ"ש הרמ"ה הנ"ל. והר"ן, שכתב שרוב המפרשים ס"ל דרבנן, לא נחית לדעת הרי"ף אלא כתב את הדברים המפורשים שמצא בזה – עי' לקמן. וכ"כ בפשיטות בשו"ת בית הלוי (ח"א סי' ל"ט) בדעת הרי"ף עי"ש. וכן נראה דעת היראים במצוה רס"א, שכתב בסתמא מצוה לספור ספירת העומר, וגם העתיק רק את דברי אביי ולא את דברי אמימר וכנ"ל. וכ"נ מדברי הרקח בסי' רצ"ד, שכתב כדברי הגאונים והיראים הנ"ל, עי"ש.
ובדעת הרי"ד יש סתירה. בספר המכריע (סוסי' כ"ט) כתב הרי"ד שהלכה כאביי וכרבנן דבי רב אשי, וסיים: ואע"פ שהוא עכשיו זכר למקדש חייב לברך מידי דהוה אלולב כל שבעה שהוא זכר למקדש, ע"כ. אולם שה"ל (בריש סימן רל"ד) כתב בשם ר' ישעיה שהטעם שאנו מברכים על ספירת העומר ביו"ט שני ואין בזה משום עשיתו חול כיון שספירת העומר מן התורה אין עשייתו חול אבל אם היה מדרבנן אז היה עשייתו חול עי"ש.
ובדעת החינוך, בסוף סי' ש"ו יש חילופי גירסאות בזה. יש גירסאות שכתוב בהן שנוהגת בזמן הבית שיש שם עומר ומדרבנן בכל מקום ואפילו היום שאין עומר קרב בעוונותינו ועובר ע"ז ולא ספר ימים אלו בזמן הבית ביטל עשה ע"כ. אולם יש גירסאות שכתוב בהן שנוהגת מדאוריתא בכל מקום בזכרים ועובר ע"ז ולא ספר ימים אלו בטל עשה ע"כ. וזו הגירסא שהיתה לפני הברכ"י והמ"ב, אולם כאמור אין זה ברור בדעתו.
ומ"מ התבאר שהמחלוקת בראשונים היא שקולה[6], ואדרבה דעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם ועוד ראשונים שבזמנינו הספירה היא מהתורה. והב"י, בדיונו על המקרה שהובא בראבי"ה שפתח אדעתא דלספור חמש וספר ארבע וכו' סיים בזה"ל: ולפי מה שכתבתי בשם הר"ן שרוב המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא - הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואינו חוזר ומברך ע"כ. אולם, להאמור אין זה נכון שרוב המפרשים הכי סבירא להו, והר"ן גופיה לא ראה את דברי הראשונים הנ"ל, דהא הר"ן ראה רק את תוס', בעה"מ, בעה"ט, הסמ"ג והרשב"א כנגד הרמב"ם, ולכן כתב שרוב המפרשים ס"ל שהוא מדרבנן. אולם, הר"ן לא ראה ולא הזכיר באף מקום את דברי ראבי"ה, או"ז, הרקח, המרדכי, הרמ"ה [בספר כתאב אל רסאייל], שה"ל ור' בנימין אחיו, ר"י בר' יקר, ספר הפרדס, המאירי, ספר הבתים, תוס' חכמי אנגליה. ובודאי שאם הר"ן היה רואה אותם, הוא לא היה כותב שרוב המפרשים ס"ל שהוא מדרבנן, אלא היה כותב שנחלקו בזה מחלוקת שקולה.
וכבר כתב כעי"ז הב"י בכמה מקומות, לתמוה ע"ד רי"ו שכתב שרוב הפוסקים הסכימו כסברא אחת, שאינו נכון. כ"כ ביו"ד בסי' קי"ג, וז"ל: וכ"נ שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו, וכתב בבד"ה ולאפוקי מרי"ו שכתב שרוב הפוסקים הסכימו להתיר ע"כ. וכ"כ עוד בבד"ה ביו"ד סוסי' קי"ג, וז"ל: וכתב עוד רי"ו שרוב הפוסקים הסכימו לדעת הרא"ש, ומתוך מה שכתבתי תראה שלא דיבר נכונה בזה דאדרבה רוב הפוסקים הסכימו לדעת הרשב"א ע"כ. וכ"כ עוד הב"י ביו"ד סי' קע"ג, וז"ל: ומה שכתב רבינו ירוחם שרוב הפוסקים הסכימו שמותר להקדים מעות וכו' לא ידעתי מי הם דהא הרמב"ם והרא"ש הביאו ההיא דפרדסא [דאסור] ע"כ. הרי שלא נפלאת בעיני הב"י לדחות דברי ראשונים שכתבו מה דעת רוב הראשונים בשעה שאנו רואים אחרת, ודוק מינה להכא.
וא"כ נראה שיש לנו כמה טעמים למה אין לספור ספירת העומר בבה"ש. חדא, שדעת הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם ורבים מהראשונים שספירת העומר דאורייתא בזה"ז, וא"כ אין לספור בה"ש, כדין ספיקא דאורייתא לחומרא. וכפי שמבואר בדברי הראשונים הנ"ל שרק למ"ד ספירת העומר מדרבנן יש צד להתיר לספור בה"ש. ועוד, שגם לראשונים דס"ל שספירת העומר מדרבנן – כתבו כמה ראשונים שאין לספור לכתחלה בה"ש. ועוד, שהב"י, לאחר שהביא את תשובת הרשב"א שהמדקדקים אינם סופרים עד צה"כ ושכן ראוי לעשות, כתב הב"י 'וכן הוא מנהג העולם'[7], וכונתו שהעולם נוהגים להקפיד על כך ולא סופרים בבה"ש, וכנראה שהוא מחמת אחד הטעמים הנ"ל.
ומרן בשו"ע סי' תפ"ט ס"ה העתיק את לשון תשובת הרשב"א שהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות. וכמה אחרונים דייקו מדבריו שמעיקר הדין ס"ל שאפשר לברך בה"ש – עי' בחזו"ע יו"ט עמ' רל"ג. אולם נראה שאין זה מוכרח, ומצאנו מספר פעמים שהפוסקים כותבים 'וכן ראוי לעשות' וכונתם שכך 'צריך' לעשות. הטור בסי' תע"ג הביא את מחלוקת הגאונים והראשונים האם מברכים על ההלל בהגדה של פסח או לא, וכתב שאביו הרא"ש נהג שלא לברך, וסיים הטור: וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש ספק בברכתו שאין לברך, דברכות אינן מעכבות עי"ש. ושם כונתו היא שכך צריך לעשות מחמת סב"ל, ואין כוונתו לומר שמעיקר הדין מותר לברך ורק ראוי להחמיר לא לברך, אלא שצריך לא לברך. והב"י בסי' קכ"ז דן לענין חתימת מודים דרבנן בשם, וכתב שיש ללמוד מדברי תר"י שחותמים בלא שם אלא ברוך אל ההודאות 'וכן ראוי לעשות' עי"ש. וגם שם אין כוונתו שמעיקר הדין חותמים בשם ורק ראוי להחמיר לא לחתום בשם, אלא כוונתו היא שצריך לא לחתום בשם. וכך פסק בשו"ע שם במפורש וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת שם עי"ש. ובסי' קמ"א דן הב"י בענין קריאת העולה עם הקורא, והאריך בזה, וסיים וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו עי"ש. ובשו"ע שם כתב בפשיטות 'שצריך' לקרות בנחת שלא ישמיע לאזניו עי"ש. הרי ש'ראוי' הכונה שכך 'צריך' לעשות. וא"כ, גם כאן אפשר שכך כונת השו"ע, ובפרט שבב"י כתב שכך נוהגים העולם ונראה שכך דעתו, וא"כ צריך לומר שכונתו היא שכך צריך לעשות וכמנהג העולם.
ושו"ר שכ"כ להדיא השולחן גבוה בדעת השו"ע. בסק"ב כתב וז"ל: ורבינו [השו"ע] מדהשמיט דברי הטור אלה דספק חשיכה יכולין לספור משמע דס"ל כסברת הר"ן והתוס', וכן עיקר, שהרי לר"י והרא"ש אם מנה העומר לילה ודאי – לא אמרו שאינו יוצא משם תמימות, אלא עדיף טפי קאמרי, ולהתוס' והר"ן אם מנה סמוך לחשיכה לא יצא לכתחלה דדילמא עדיין הוא יום ט"ו ואיך מונה אותו יום י"ו, ולא עוד אלא שמכניס עצמו בספק ברכה לבטלה לכן העיקר כדברי הר"ן ז"ל דאף ביום ראשון יספור לילה ודאי וכדסתם רבינו ז"ל ע"כ. ובסקי"ב כתב וז"ל: ומה שכתב [השו"ע] והמדקדקים וכו' – לאו למימרא דשאינם מדקדקים סופרים לכתחלה קודם צה"כ, דהא ספק חשיכה הוא ואיך יברכו על הספק דשמא יממא הוא, אלא ר"ל שהמדקדקים שלא להכניס ראשם בספק זה אינם סופרים עד צאת הכוכבים, אבל שאינם מדקדקים אה"נ שצריכים לכתחלה לברך בודאי לילה אבל אם הכניסו עצמם בספק וספרו בספק חשיכה חוזרים וסופרים בלילה ודאי בלא ברכה עי"ש. וכ"כ המאמ"ר בסק"ד וז"ל: והנה מרן ז"ל פסק כדברי הר"ן והרשב"א ז"ל דס"ל שאין לספור עד צאת הכוכבים אפי' למ"ד דספירה בזמן הזה דרבנן ובפרט דאיכא הרמב"ם ז"ל שסובר דהויא דאורייתא כמבואר בב"י וכ"ה המנהג עי"ש.
וע"כ נראה שאין לספור ספירת העומר בין השמשות. ואף אם הציבור סופרים בה"ש – לא יספור עמם דהא לדעת הרמב"ם וסיעתו אסור לעשות כן מעיקר הדין. ואם הוא חושש שישכח מלספור בלילה – יכול לספור ללא ברכה ולהתנות שאם יזכור לספור בצה"כ – לא מכוין לצאת כעת בספירה זו, ואם ישכח לספור – מכוין לצאת יד"ח בספירה זו.
ואם ספר בה"ש – יחזור ויספור ללא ברכה לאחר צה"כ, וכפי שפסק הא"ר בסק"י [שהביאו המ"ב בסקט"ו] וז"ל: ואם מנה בין השמשות יצא, דספירה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא (זוהי דעתו של המג"א). מיהו למ"ש לעיל [סק"ד] דספירה דימים דאורייתא לרבינו ירוחם, ראוי לחזור ולמנות בלא ברכה. גם בר"ן סוף פסחים נזכרים כמה פוסקים דספירה דאורייתא ע"כ. הרי שמכוח מעט מהפוסקים שראה – פסק לחזור ולספור בצה"כ, וכ"ש לפי מה שהבאנו שכך דעת רבים מהראשונים שהדין כן. ונראה שאף המג"א היה מודה לזה אם היה רואה את כל הראשונים הנ"ל. וכ"ד הפמ"ג [מש"ז אות ה'] וכפי שהביא הכה"ח באות מ"א עי"ש.
♦ ♦ ♦