אשדוד
בירור וביאור שיטת הבה"ג בענין מי ששכח לספור יום אחד[2]
דברי התוס' והראשונים בשם הבה"ג
כתבו התוס' מנחות ס"ו ע"א ד"ה זכר למקדש: "עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות, ותימה גדולה הוא ולא יתכן". ובתוס' מגילה כ' ע"ב ד"ה כל הלילה כתבו: "ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה, וכן הלכה, אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה, דבעינן תמימות וליכא".ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' ש"ב כתב כלשון התוס' במנחות הנ"ל, וכ"כ הרא"ש פסחים פ"י סי' מ"א: "ועוד כתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא סיפר שוב אינו סופר דבעינן תמימות, ואין נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא", וכ"כ הטור סי' תפ"ט, וכ"כ הר"ן פסחים כ"ח ע"א מדפי הרי"ף: "וכתוב עוד בהלכות גדולות אם שכח יום א' ולא ספר שוב אינו סופר דבעינן תמימות וליכא, ובתוספות חלקו עליו".
וכ"כ רבינו ירוחם נ"ה ח"ד: "כתב ר"י דכל לילה מצוה בפני עצמה היא ולפי' אף על פי שהפסיק יום אחד מלמנות מונה שאר ימים, ובה"ג כתב שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר דבעי' תמימות, וראשון נראה עקר", וכ"כ האבודרהם סדר תפילות הפסח: "וכתב בה"ג שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעינן תמימות, ואינו נראה לר"י דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא".
וכן הביא שיטה כזו הריבב"ן פסחים קכ"א ע"א, וז"ל: "ויש גאונים שאומרים מיכן אם טעה ולא ספר בלילה לא יספור ביום ולא יברך כלל, אפי' בלילות אחרות, שאין תמימות", וכן הביא שיטה כזו בחינוך מצוה ש"ו, וז"ל: "ויש שאמרו שמי ששכח ולא מנה יום אחד, שאין יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת היא, ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי כל החשבון בטל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורינו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש היו כך בלא ברכה, ומונה האחרים עם כל ישראל".
♦
גירסת הריצ"ג והיראים בבה"ג וחילופי הגירסאות בכתבי היד של הבה"ג
אמנם, ברי"צ גיאת הלכות חדש וספירת העומר כתב: "ובהלכות גדולות היכא דאינשי ולא בירכו על ספירת העומר מאורתא מברך למחר, ובמקצת נסחי: והיכא דאינשי ולא בירך מאורתא מברך בלילא דתנן דבר שנוהג בלילה כשר כל הלילה, ואי לא בריך מברך ביממא, ואי אינשי ולא בריך יומא חד מברך בשאר יומי", וכן כתב היראים סי' רס"א בשם הבה"ג, וז"ל: "כתב רב יהודאי גאון ז"ל ואי איכא אינשי דלא בריך ספירת העומר בחדא זימנא מברך בשאר יומי, ונראה הדבר". וכ"כ בספר המאורות סוף פסחים בשם הבה"ג, וז"ל: "והיכא דאשתלי ולא בריך בחדא מן לילותא, נראה שמברך כל יום המחרת, ואם לא בירך ביום המחרת מברך וסופר כשיזכור כל שאר הימים, וכן עיקר, שלא יפשע במצות, וכן כתב הרב בעל הלכות, ויש גאונים אחרים שכתבו בענין אחר ולא נראו דבריהם". וכן כתב בספר האגור סי' תתכ"ו בשם הבה"ג, וז"ל: "וכתב עוד בה"ג שאם שכח לברך יברך באחד מן הימים שלאחריו חוץ מליל הראשון שאם שכח ולא ברך בו שלא יברך עוד".ולכאורה, לפי גירסתם נמצא שהבה"ג לא כתב כלל את מה שכתבו התוס' בשמו (אמנם, יש לשים לב לכך שהמאורות הביא גאונים אחרים שסברו כן, ואין לפרש דכוונתו היא שהגאונים הללו סוברים שאם לא ספר בלילה לא יברך ביום, כי שיטה זו הביא המאורות אח"כ בשם הרוקח ור"ת, ולא דחה את דבריהם).
ובבה"ג הוצאת מקיצי נרדמים ברלין תרמ"ח, שנדפס ע"פ כת"י רומי (הל' עצרת, עמ' 146), כתוב: "והיכא דאינשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא מברך בליליא דתנן דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, ואי לא בריך עד למחר מבריך ביממא, ואי אינשי חד יומא (אי נמי תרי יומי[3]) ולא בריך לא מברך בשאר יומי", והיינו כמו שכתבו התוס' בשמו (ובתוס' במגילה הנ"ל העתיקו את תחילת לשונו של הבה"ג שם, ונראה מזה שכוונתם לדברי הבה"ג הללו). ובבה"ג הוצאת מקיצי נרדמים ירושלים תשל"ב ותשמ"ז (עמ' 299), כתוב ע"פ כת"י מילאנו: "ואי אינשי ולא בריך יומא חד מבריך בשאר יומי", וזהו כמו שכתב הרי"צ גיאת בשמו, וכן בהלכות פסוקות סוף הלכות פסח (עמ' 17) "ומי ששכח ולא בירך על ספירת העומר בשאר ימים מברך".
ובשאילתות מירסקי סי' קכ"ד נוסף במוסגר ע"פ ארבעה כת"י[4] (מתוך עשרה כת"י שהיו לפני המהדיר): "והיכא דאנשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא מברך כולה ליליא דתנן דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, ואי לא בריך עד למחר ביממא מברך, ואי לא בריך יומא חד בריך בשאר יומי". ובשאר כתבי היד ליתא, ונראה שהיא הוספה שמקורה בבה"ג, ונוסחא זו מתאימה לגירסת הריצ"ג והיראים.
♦
נראה שדברי התוס' בדעת הבה"ג נכונים לפי שתי הגירסאות בדבריו
אמנם, אחר העיון נראה בס"ד דדברי התוס' בשם הבה"ג המה נכונים וברורים ומוכרחים בדעת הבה"ג, לפי שתי הגירסאות שבדבריו.דהנה, כל אלו שדנו בדברי הבה"ג הללו יצאו מתוך הנחה פשוטה שהבה"ג מדבר על מי שלא ספר כלל באחד הימים, אך כאשר נעיין בלשון הבה"ג נראה דאין זה ברור כלל וכלל, כי לשון הבה"ג הוא "ואי אינשי חד יומא ולא בריך", לא "ולא ספר" אלא "ולא בריך"! אלא שכיון שידוע ומפורסם שברכות אינן מעכבות, לכן הניחו כולם בפשטות שכוונתו היא שלא ספר כלל, אך הדבר תמוה מאוד, שהרי 'ספירה' ו'ברכה' הם שני עניינים שונים בתכלית, ולא קרב זה אל זה, (מה גם שכעת אנו יוצאים מתוך הנחה שהברכה אינה מעכבת את הספירה כלל), ומהיכא תיתי לקרוא לספירה "ברכה"? והיכן מצינו כן?
ובשלמא אם היה כתוב כך בבה"ג רק פעם אחת היה אפשר לומר שהיא שיגרא דלישנא או טעות סופר, אך הרי הבה"ג חזר על לשון זו שלש פעמים, וכן הוא הלשון בהלכות פסוקות הנ"ל, ולא מצאנו עוד מקום בבה"ג שקרא לספירת העומר "ברכה"[5].
אמנם, להלן נראה שאכן מצאנו כמה קדמונים הסוברים שבספירת העומר הברכה אכן מעכבת את הספירה, וממילא אין כל טעם וסיבה להוציא את דברי הבה"ג מפשוטם.
♦
לדעת כמה קדמונים הברכה מעכבת את הספירה
כתב הראבי"ה פסחים סי' תקכ"ו (מהדו' אופטוביצר): "והיכא דפתח לברך אדעתא דסבר היום ארבעה ימים וסיים בחמשה והיום הוא חמשה ימים אי נמי ארבעה ימים הוא היום, מי אזלינן בתר פתיחה, וכשהיום חמשה ימים לא נפיק דברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם הוא עיקר, ולא בירך אדעתא דחמשה ימים, ולא נפיק, או דילמא אזלינן בתר חתימה דהיינו הסיום ונפיק. ואי נמי להיפוך, אם הוא ארבעה ימים היום. ונראה לי דבשניהם לא יצא, דבעינן פתיחה וסיום. הוא בכי האי גונא בפרק קמא דברכות נקט כסא דשיכרא וסבר דחמרא הוא ופתח ובירך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מהו בתר פתיחה אזלינן או לא, ולא איפשיטא. והכי נמי אלו סיים אדעתא דפתיחה לא נפיק, דהא טעי בחשבון, וכיון דספירה דאורייתא היא אזלינן לחומרא, וצריך לספור ולחזור ולברך. ואע"ג דברכה לאו דאורייתא היא, דכיון דספירה דאורייתא וצריך לספור לאו מילתא היא לספור בלא ברכה, ואין כאן משום ברכה לבטלה".כלומר שאם ביום ה' לעומר התחיל לברך על דעת שהיום ד' ימים וסיים בה', או להיפך, שביום ד' לעומר התחיל לברך על דעת שהיום ד' וסיים בה' (ואח"כ שוב ספר ד'), תלוי הדבר בספק הגמרא בברכות י"ב ע"א האם הולכים אחר הפתיחה או אחר החתימה, ולכן צריך לספור שוב בברכה דספק דאורייתא לחומרא, והובאו דבריו במרדכי מגילה סי' תת"ג ובטור ושו"ע או"ח סי' תפ"ט.
ולכאורה דברי הראבי"ה תמוהים עד מאוד, דהרי הברכות דרבנן ואינן מעכבות, ואם ביום ה' לעומר פתח אדעתא דד' וסיים בה', הרי כבר ספר כראוי, והספק הוא רק בברכה, שהיא מדרבנן.
ומבואר מדבריו חידוש עצום, דאף דבכל המצוות הברכה לא מעכבת את המצוה, מ"מ בספירת העומר הברכה מעכבת את המצוה, כי לא תקנו את הברכה בתורת ברכה בעלמא אלא בתורת חלק מנוסח הספירה, וכמו שברכת המזון דאורייתא בכל נוסח שהוא, ורבנן תקנו לה נוסח קבוע, ה"נ תקנו רבנן נוסח קבוע לספירה, שהוא הברכה יחד עם הספירה.
ובמרדכי מגילה סי' תת"ג, אחר שהביא דברי הראבי"ה הנ"ל, כתב: "הואיל ולא איפשיטא אזלינן לחומרא וחוזר ומברך וסופר כהלכתו, כההיא דפרק מי שמתו דאמר ר"י אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא, ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר, קסבר ק"ש דרבנן אמת ויציב דאורייתא, וחוזר ואומר אמת ואין בו ברכה לבטלה, הכי נמי ספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר".
ונראה שכוונתו היא דהא דאמת ויציב דאורייתא הוא משום זכירת יצי"מ שיש בה, אך הרי היה אפשר לצאת ידי חובת זכירת יצי"מ באמירת הפסוק אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וגו', ואיך מותר לברך אמת ויציב משום הספק? אלא על כרחך דכיון שחכמים קבעו לומר את זכירת יצי"מ בתוך הברכה, ממילא א"א לקיימה באופן אחר.
ונראה עוד יסוד נאמן לזה מדברי הראבי"ה פסחים סי' תקכ"ו, שכתב: "ומה שמברכים על ספירת העומר ולא על שבעה ימי נקיים דזיבה, ואפילו ספירה בלא ברכה לא עבדינן בדיבור אלא בשתיקה, נראה לי דהיינו טעמא דלא בקיאין במראה דמים, וזימנין סבורה היא להיות זבה ואינה זבה, והויא לה ברכה לבטלה... וכיון דלא מברכינן לא ספרינן בלא ברכה", הרי דפשיטא ליה שלא שייך ספירה בלי ברכה, ולפי דרכינו זהו משום שמצות הספירה שייכא רק כשהיא בתורת ברכה.
וגדר זה שייך יותר לפי שיטת הראבי"ה והאו"ז ועוד, שנוסח הספירה הוא "שהיום יום פלוני", דלפי זה הספירה היא המשך של הברכה, והיא ממש חלק מנוסח הברכה, אך גם לדידן, שהספירה אינה חלק מהברכה, מ"מ י"ל דהברכה היא חלק מהמצוה, כנ"ל.
♦
דעת הראבי"ה ועוד קדמונים שיש בספירת העומר דין תשלומין
ובזה יובן לנו בס"ד עוד דבר תמוה שכתב הראבי"ה שם, וז"ל: "וכן פסק בהלכות גדולות שאם שכח ולא בירך בלילה לא יברך ביום... ונראה לי דודאי כי שכח ולא בירך בלילה לא יברך ביום, משום ברכה לבטלה, אבל ימנה למחר בלא ברכה. ולולי שקשה לי לחלוק עליהן הוה אמינא אפילו בברכה, כדאמרינן בפרק תפלת השחר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, ודוקא בשכח ולא ביטל כדמשמע התם", והובא בקצרה במרדכי מגילה סי' תת"ג.מבואר מדבריו שעיקר זמנה של הספירה הוא בלילה, והא דמהניא ספירה ביום הוא משום שתקנו תשלומין למי ששכח או נאנס, כמו שמצינו בתפילה.
וכן מוכח באו"ז ח"א סי' שכ"ט, שכתב: "וכבר שאלו לר' יעקב ב"ר יקר זצ"ל מי ששכח ולא ברך בלילה מהו שיברך ביום ואמר שכר ספירה יהבו ליה שכר ספירה בזמנה לא יהבו ליה, אבל איני יודע אם אמר למחר לברך ולספור [או] השיב להם שיספור בלא ברכה". וכ"ה במרדכי הנ"ל ובאגור סי' תתכ"ו. הרי שאמר על ספירה ביום כמו הלשון דאיתא בברכות כ"ו ע"א על תפילה של תשלומין "עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה".
ובגאוניקה ח"ב עמ' 185 כתוב: "ששאלתם ספירת העומר מאן דלא מני ביום הראשון אינו מונה עוד דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה וליכא, ובשאר הלילות אם לא מנה בלילא מונה ביום, ואם משם מזיד אינו מועיל במנין, ואם משם שכחה מותר למנות", ותחילת דבריו הובאו כלשונם בבה"ג הלכות מנחות בשם רב יהודאי גאון (ונעמוד על דבריו להלן), אולם כאן נוסף דהא דיכול למנות ביום היינו דוקא אם שכח למנות בלילה, אבל אם לא ספר בלילה במזיד, שוב אינו יכול לספור ביום, והיינו כדברי הראבי"ה הנ"ל.
ולכאורה דבריהם תמוהים מאוד, דהא בכל המצוות כמו שופר ולולב ומצה לא שייך תשלומין אחרי הזמן, ומהיכא תיתי שיש דין תשלומין לספירת העומר שעבר זמנה (אמנם, בראבי"ה סי' תתקע"ב כתב כן גם לגבי נר חנוכה, שאם שכח יכול להדליק גם לאחר שתכלה רגל מן השוק, אבל אם ביטל במזיד לא, והוכיח כן מתפילה. אולם, שם היא מצוה דרבנן, ולדעת כמה ראשונים הזמן דעד שתכלה רגל מן השוק הוא רק למצוה ולא לעיכובא, אך ספה"ע לדעתו היא מדאורייתא, וכיון שזמנה בלילה מה שייך בזה תשלומין).
אמנם, לפי מה שנתבאר שהברכה על ספירת העומר היא נוסח הספירה, נמצא שמדרבנן הספירה אינה אמירה בעלמא, אלא היא נוסח ברכה, וא"כ אתי שפיר דשייך על זה תשלומין כמו על תפילה, אך מי שלא ספר במזיד, לא תקנו לו תשלומין, והפסיד את המצוה מדרבנן.
♦
ביאור מנהגו של רבינו יצחק ב"ר יהודה
ועתה עפ"ז הרחיב ה' לנו להבין מה שכתב בספר האורה לרש"י סי' קל"ב: "בין פסח לעצרת כשהציבור ממהרין תפילת ערבית מבעוד יום, מונה רבי עם הציבור ימים ושבועות בלא ברכה, מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא בירכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה, ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה", וכן הוא בשו"ת רש"י סי' ש"ז (ובאבודרהם בתפילות הפסח כתב כן בשם המחזור ויטרי, והביאו הב"י או"ח סי' תפ"ט, אמנם במחזור ויטרי שלפנינו סי' ק"ד לא כתוב שאמר שיחזור ויברך בלילה[6]). ובשבה"ל ס"ס רל"ד כתב שמצא כן בשם ר' יצחק, ובשבה"ל הקצר סי' ע"ג כתב שמצא כן בשם ר' יצחק ב"ר יהודה, ונראה דכן צריך לומר בשבה"ל, והוא אחד מרבותיו של רש"י, כידוע.והנה, מנהג זה תמוה טובא, דממ"נ, אם בספירה מבעו"י יצא יד"ח איך יברך שוב, ואם לא יצא יד"ח לשם מה יספור עם הציבור, וכבר תמה על זה האבודרהם בתפילות הפסח. וכן תמה ע"ז בפסקי תוס' מנחות סי' קצ"ד, וז"ל: "יש בני אדם בעוד שהיום גדול סופרים בלא ברכה ובלילה מברכין, ואין נראה דהא יצאו מספירתן הראשונה דאין ברכות מעכבות והוי ברכה לבטלה". וכן תמה ע"ז בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רל"ה, וכתב: "ואני תמה אם אמרה הרב ז"ל, ואם אמרה אחר משמו אומר אני שתלה בוקי סריקי ברבנו ז"ל. דכל שמנה מבעוד יום לא עשה ולא כלום... ואם שמא יצא בספירה ויסמוך בספירה זו כמו בקרית שמע של ערב אם כן כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך בלילה נמצאת ברכה לבטלה, סוף דבר לא ידעתי לזה ענין ואין הרב ז"ל חתום עליו".
ובשו"ע סי' תפ"ט ס"ג כתב: "המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה יברך ויספור". ובמג"א שם סק"ז ביאר שיכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספירה זו, אך מפשטות דברי הראשונים והשו"ע לא משמע שצריך לעשות תנאי, וכן הבינו הפסקי תוס' והרשב"א והאבודרהם, כמבואר מדבריהם.
ובפמ"ג במשב"ז סק"ו כתב בדעת הט"ז דכוונת האבודרהם בשם המחזור ויטרי היא דאם הוא מונה בלא ברכה יצא מן התורה, ומדרבנן לא יצא בספירה אלא א"כ בירך תחלה, שכך תקנו לברך על המצות, ולכן מונה הוא עם הציבור מבעו"י בלא ברכה, כדי שיצא מדאורייתא עכ"פ. ולכאורה הוא תמוה, דמהיכא תיתי דרבנן תקנו שהברכה תעכב את הספירה, והיכן מצינו עוד שברכה מעכבת את המצוה.
אמנם, לפי דרכינו מבואר היטב מנהגו של רבינו יצחק ב"ר יהודה, כי כאן הברכה היא חלק מנוסח הספירה, ולכן בלי הברכה לא יצא ידי חובה מדרבנן, ויכול לחזור ולברך. אך מ"מ הוא ספר עם הציבור מבעוד יום, כדי שאם אפשר לספור אז תעלה לו עכ"פ הספירה מדאורייתא[7].
♦
ביאור דברי הבה"ג
והשתא לפ"ז יאיר לנו אור חדש בס"ד בביאור לשון הבה"ג התמוה הנ"ל, דלפי גירסת התוס' לשונו הוא: "ואי אינשי חד יומא ולא בריך לא מברך בשאר יומי". ונראה דכוונתו היא כפשטות לשונו, שאם שכח יום אחד ולא בירך על ספירת העומר, אלא ספר בלי ברכה, שוב אינו מברך בשאר הימים.וטעם הדבר הוא, שמדרבנן צורת המצוה היא דוקא לספור בברכה, ולכן כאן הברכה מעכבת, ואם ספר בלי ברכה לא יצא ידי חובה מדרבנן, וממילא לא יוכל להמשיך לספור בברכה בשאר הימים. אמנם, את המצוה דאורייתא הוא לא הפסיד וימשיך לספור בכל יום, אך את המצוה דרבנן הוא הפסיד, ולכן לא יברך, דלא תקנו ברכה על מצוה שאינה כתקונה, ולפי זה כל שכן שאם לא ספר כלל לא יוכל להמשיך לספור.
ולפי גירסת הריצ"ג והיראים "ואי אינשי חד יומא ולא בריך מברך בשאר יומי", נראה דהביאור הוא, דהבה"ג אתא לאפוקי מהסברא הנ"ל, וקמ"ל דאף שספירה בלא ברכה אינה ספירה כתיקונה, מ"מ כיון שמדאורייתא יצא הוא ידי חובתו יכול יהיה להמשיך לספור בברכה.
ולפי זה, נמצא שגירסת הריצ"ג והיראים בבה"ג אינה סותרת כלל למה שכתבו התוס' והראשונים בשם הבה"ג שאם לא ספר יום אחד לא יכול לספור בשאר הימים, אלא אדרבה היא מתאימה מאוד לדבריהם. לפי גירסא זו, יש לדייק דדוקא אי לא בריך מברך בשאר יומי, אך אם לא ספר כלל, לא מברך בשאר יומי, דאם איתא דגם בלא ספר לגמרי יכול לברך בשאר ימים, הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי, דאפילו אם לא ספר כלל מברך בשאר ימים, וכ"ש אם ספר בלי ברכה, אלא ש"מ כמ"ש התוס', שאם לא ספר יום אחד שוב אינו יכול לספור עוד.
אמנם, לא אכחד שלפי דברי הראבי"ה ורב יהודאי הנ"ל, לכאורה היה מקום לפרש את דברי הבה"ג באופן אחר, שלפי זה דבריו אינם ענין כלל למה שכתבו התוס' בשמו. דהיינו, היה אפשר לפרש דהבה"ג לא דן כאן כלל לגבי הספירות של שאר הימים, אלא כל דבריו הם לגבי הספירה של אותו יום ששכח האדם לספור בו, שאם הוא שכח לברך בערב יברך בלילה, ואם הוא שכח לברך בלילה יברך ביום המחרת. ואם הוא שכח לברך באותו יום אזי עבר זמנה של ספירה זו, ושוב אין לה תשלומין, ולא יכול הוא לברך ולספור את אותה הספירה בשאר הימים, ולפי גירסת הריצ"ג והיראים בבה"ג כוונתו היא דאכן יכול האדם לברך ולספור את הספירה שהחסיר גם בשאר הימים. וכמו שנראה מתשובת רב האי גאון שנביא להלן, שמנהגם היה שמי ששכח לספור ביום הראשון אומר ביום השני "אתמול הוה חד יומא בעומרא והאידנא תרין יומי בעומרא"[8] (הובא בבה"ל סי' תפ"ט ס"ח ד"ה סופר, ע"ש).
אמנם, כד נעיין היטב בלשון הבה"ג, נראה ברור דבסוף דבריו באמת כוונתו היא על הספירה של שאר הימים, שהרי יש בדבריו שלש פיסקאות: א. והיכא דאינשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא מברך בליליא. ב. ואי לא בריך עד למחר מבריך ביממא. ג. ואי אינשי חד יומא ולא בריך לא מברך בשאר יומי.
והמעיין יראה מיד שהפיסקא השניה היא המשך ישיר של הפיסקא הראשונה, ולכן שם כתוב רק "ואי לא בריך", ולא "ואי אינשי ולא בריך", כיון שכבר היה כתוב "והיכא דאינשי" בתחילת הפיסקא הראשונה. לעומת זאת, הפיסקא השלישית פותחת ב"ואי אינשי חד יומא ולא בריך", הרי שהיא ענין חדש, כי אם פיסקא זו היתה המשך ישיר של קודמתה לא היה צריך לכתוב שוב "ואי אינשי", אלא רק "ואי לא בריך ביממא", או "ואי לא בריך כולי יומא", וזה ברור.
ולכן האמת והנכון הוא כדברינו דלעיל, שלפי שתי הגירסאות בבה"ג היטיבו אשר כתבו בשמו התוס' והראשונים, שאם לא ספר יום אחד שוב אינו יכול לספור עוד, ותו לא מידי.
♦
נראה דגם רב יהודאי גאון ס"ל כשיטת הבה"ג
ונראה בס"ד להוכיח שגם רב יהודאי גאון סבירא ליה כשיטת הבה"ג, כפי שהביאוהו התוס' והראשונים:דהנה, בבה"ג הלכות מנחות כתב: "מר רב יהודאי גאון הכי אמר: היכא דלא מנה עומר לילה קמא לא מאני בשאר לילוותא, מאי טעמא, דבעינא שבע שבתות תמימות וליכא, אבל בשאר לילוותא היכא דלא מנה מאורתא מאני ביממא ושפיר דמי".
והמתבונן יראה שלכאורה לשונו של רב יהודאי אינו מחוור כלל, שבדין הראשון כתב מה הדין לגבי הספירה בשאר הלילות, וא"כ בדין השני ג"כ היה מתבקש שיכתוב מה הדין לגבי שאר הלילות, אך משום מה שם כתב הבה"ג רק שיכול למנות ביום ולא כתב מאומה לגבי שאר הלילות.
ועוד תמיהה גדולה יש בלשונו, דמהלשון "אבל בשאר לילוותא" וכו', משמע שיש כאן דבר והיפוכו, שבלילה הראשון הדין כך אבל בשאר הלילות הדין הוא להיפך. אולם, צריך להבין היכן יש כאן דבר והיפוכו, הא לכאורה הם שני נושאים שונים, שהרי בדין הראשון כתב מה הדין לגבי הספירה בשאר הלילות, ובדין השני כתב מה הדין לגבי הספירה ביום, ולא כתב מאומה לגבי הספירה בשאר הלילות, ובהכרח צריך לפרש שלגבי שני הדינים אכן יש כאן דבר והיפוכו.
ולכן נראה שגם בדין השני עיקר כוונת רב יהודאי היא להורות את הדין לגבי שאר הלילות, וביאור דבריו הוא כך:
היכא דלא מנה עומר לילה קמא אז אפילו אם מנה ביום מ"מ לא מאני בשאר לילוותא, מאי טעמא, דבעינא שבע שבתות תמימות וליכא, כיון שחסר את הלילה הראשון, אבל בשאר לילוותא, היכא דלא מנה מאורתא מאני ביממא ושפיר דמי, ואז יוכל להמשיך למנות בשאר הלילות, אבל אם לא ימנה ביום לא יוכל להמשיך למנות בשאר הלילות.
הרי לפנינו דקדוק נפלא ומוכרח מדברי הבה"ג בשם רב יהודאי גאון, דסבירא ליה שאם שכח למנות באחד הימים (גם בלילה וגם ביום) שוב אינו יכול למנות בשאר הלילות. ולכאורה זו ראיה לגירסת התוס' בבה"ג הלכות עצרת, שהרי כאן הבה"ג העתיק בשתיקה את דברי רב יהודאי דסבירא ליה כן. אמנם, אין זו ראיה, כי ידוע שיש הרבה סתירות בבה"ג, אבל עכ"פ בדעת רב יהודאי גאון מבואר כנ"ל[9].
ובתשוה"ג אסף תש"ב (עמ' 146 הערה 4) העתיק מה שכתב בכת"י אחד: "הכי אמר ריש מתיבתא, היכא דלא מנא עומר דליליא קמא לא מצי למימנא ביממא דבעינן שבע שבתות תמימות וליכא, אבל בשאר לילואתא היכא דלא מנא בליליא מנא ביממא ונפיק, והשתא רבנן לא סבירא להו הכי".
אמנם, בנוסח הזה לכאורה היה מקום לומר, שה"אבל בשאר לילואתא" מתייחס רק לענין הספירה ביום, שבזה יש כאן דבר והיפוכו, שאם שכח בלילה הראשון לא יספור ביום אבל אם שכח בשאר הלילות יספור ביום. אכן, פשוט שאינו כן, כי אם ביום הראשון לא יוכל למנות משום תמימות, ודאי דגם בשאר הימים לא יוכל להמשיך למנות מסיבה זו[10], ואם כן למה כתב רק שלא יוכל למנות באותו יום, גדולה מזו הוה ליה לאשמועינן, דגם בשאר הימים לא יוכל למנות. ועוד, שעל דין זה בלבד זה לא שייך לכתוב דבעינן "שבע שבתות תמימות וליכא", כי לשיטתו ה"תמימות" מתייחס לכלל הימים, ולא לכל יום בפני עצמו.
אלא על כרחך שגם כאן כוונתו היא כמו שנתבאר בדברי הבה"ג, וביאור דבריו הוא כך:
היכא דלא מנא עומר דליליא קמא תו לא מצי למימנא ביממא וגם לא בשאר הימים, דבעינן שבע שבתות תמימות וליכא, אבל בשאר לילואתא, היכא דלא מנא בליליא מנא ביממא ונפיק, ואז יוכל למנות גם בשאר הלילות, אך אם גם ביום לא ימנה שוב לא יוכל למנות בשאר הלילות[11].
♦
יישוב קושיית רב האי והרי"ד על רב יהודאי
ולפי דברינו ניחא שפיר מה שהקשה רב האי גאון על רב יהודאי, בתשובתו שהובאה בריצ"ג הל' חדש וספה"ע, ונדפסה גם בתשוה"ג אסף תרפ"ט (עמ' 213), שנשאל שם על שיטת רב יהודאי ורב סעדיה שאם לא ספר בלילה הראשונה שוב אינו יכול לספור, והשיב על זה רב האי: "אנחנא לא חזינא טעמא דמאן דאמר משום לילה הראשון בעינן שבע שבתות וליכא, או מאן דאמר בעינן תמימות וליכא, ואם כן איזו לילה ששכח ולא בירך אפילו חמישית וששית ושביעית וגם של אחריהן כיון שחסר המספר יום אחד לדבריהם בעינן שבעה שבתות ובעינן תמימות וליכא, מה לי ראשונה מה לי שניה ושלישית".וכן הקשה על רב יהודאי בספר המכריע סי' כ"ט, וז"ל: "ומה שכתב דאי לא מנה בליליא קמא דלא מני בשאר לילואתה דבעינן תמימות וליכא אינו נראה לי, דאם כן הוא הדין בשאר הלילות אם שכח ולא מנה באחד מהם שוב לא ימנה שאינן תמימות, אלא ודאי לא אמר רחמנא תמימות אלא שיתחיל מניינה מבערב ולא שיעכבו זה את זה, שכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמו. ואם חיסר אחד מהם [ו]לא מנה חיסר מצות אותו היום ולא הפסיד שאר הימים בכך". וכן הקשה השבה"ל הקצר סי' ע"ג בשם רבינו שמחה משפירא.
אמנם, לפי מה שנתבאר ניחא שפיר, דאכן רב יהודאי סבר שדין תמימות קיים גם לגבי שאר הימים, וכולם מעכבים זה את זה [אכן, רס"ג באמת ס"ל דאם שכח בלילה הראשון לא יכול להמשיך לספור, אך אם שכח באחד משאר הימים יכול להמשיך לספור, כמ"ש הטור סי' תפ"ט].
אולם, יש מקום לבעל דין לטעון נגד דברינו, דמקושייתם של רב האי והרי"ד מוכח שהיה פשוט להם שרב יהודאי מודה שאם שכח אדם לספור באחת משאר הלילות יכול הוא להמשיך לספור, ודלא כמו שביארנו בדבריו. אכן, זהו כלל גדול, שא"א להוכיח את הפירוש בדברי חכם אחד מתוך דברי הבר פלוגתא שלו, כי הבר פלוגתא בא לומר את דעת עצמו, ולא טרח לתרץ את דברי הבר פלוגתא שלו. ובהרבה מאוד מקומות באחרונים כתבו לפרש בדברי אחד הראשונים דלא כמו שהבין הבר פלוגתא שלו בדבריו, וגם הגמרא כמה פעמים מפרשת דברי תנא אחד דלא כמו שהבין הבר פלוגתא שלו את דבריו[12].
ומה גם שלגבי מה שכתבו כאן לא הייתה להם נפק"מ אם כוונתו היא כמו שביארנו או לא, שהרי גם אם היה רב יהודאי אומר בהדיא דהוא הדין בשאר הימים היו רב האי והרי"ד חולקים עליו, כך שלא היתה להם סיבה לדקדק כ"כ האם הוא סובר כך או לא.
וגם אפשר שכיון שהיה פשוט להם שאינו כן, לא רצו לפרש כך את דבריו, אך כיון שראינו שיש ראשונים הסוברים כן, כמו התוס' במגילה והאו"ז וריבב"ן, ממילא אין לנו כל סיבה שלא לפרש כך גם את דברי רב יהודאי.
ומלבד זאת, נראה דא"א להוכיח מדברי רב האי איך הוא הבין את לשון הבה"ג, כי כבר העיר במבוא לבה"ג הוצאת מק"נ ח"ב עמ' כ"א שהגאונים לא הרבו לעסוק בבה"ג (ועל המקורות שהביא יש להוסיף את תשובת אחד הגאונים בתשוה"ג חמדה גנוזה סי' קכ"ח, הובאה בריצ"ג הל' הלל, שכתב: "וזה שחקקתם לפנינו בהלכות קטועות לא יחיד ממש אלא אפילו צבור נקראו יחידים לא שמענו מעולם לא בכתב ולא בע"פ", והדברים הללו נמצאים לפנינו בבה"ג הלכות לולב). ולכן יתכן מאוד שרב האי כלל לא ראה את דברי הבה"ג בזה, אלא רק השיב לשואלים את דעתו על פי מה שכתבו בשאלתם.
ואפשר שרב האי ראה רק את מה שכתב בסידור רס"ג עמ' קנ"ה: "ומי ששכח לברך באחד מלילות העומר יברך על הלילות הבאים, ואם שכח לברך בלילה הראשון לא יוכל עוד לברך על העומר בשנה זו, מפני שאינן תמימות משום מה שחסר מהתחלתן, ושוב אינן מתחילות ממחרת השבת". משמע דאם הוא שכח באחת הלילות יכול להמשיך לספור, גם אם לא ספר ביום. ועל זה השיג רה"ג, שלדעתו אם בשאר הלילות יכול הוא להמשיך לספור, אזי הוא הדין בלילה הראשון. אך בדעת רב יהודאי נראה דאה"נ, גם בשאר הלילות אם לא ספר ביום לא יהיה יכול לספור עוד, וכמו שנתבאר.
♦
הראשונים שפסקו כשיטת הבה"ג
ועתה נבוא לברר בס"ד מי מרבותינו הראשונים פסקו הלכה למעשה כשיטת הבה"ג לפי הבנת התוס':וכבר הבאנו את דברי התוס' במגילה כ' ע"ב (ד"ה כל הלילה) שכתבו: "ובה"ג כתב דהיכא דאינשי לברך בלילה ימנה למחר בלא ברכה, וכן הלכה, אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה, דבעינן תמימות וליכא", הרי שפסקו כשיטת הבה"ג[13].
ויש שהקשו שבפסקי תוס' שם כתוב: "לא ספר העומר בלילה ימנה למחר בלא ברכה, לא מנה בלילה אפ"ה ימנה בשאר לילות", ולכן רצו הם לומר שבאמת התוס' שם דחו את הבה"ג, אך הדברים נשמטו מהתוס' שלפנינו. אולם, ידוע שא"א להקשות מהפסקי תוס' על התוס' שלנו, כי בהרבה מקומות ניכר שהתוס' שהיה לפני מחבר הפסקי תוס' היה שונה מהתוס' שלנו[14].
ובתוס' חכמי אנגליה מגילה שם כתוב: "מכאן שאם לא בירך על ספירת העומר בלילה לא יברך ביום, דלא מיקרי תמימות אם לא בירך בלילה, והשוכח לברך יספור בלא ברכה, וזה מנהג כשר". ויש לעיין האם כוונתם לומר שהשוכח לברך בלילה יספור ביום בלא ברכה, או שהשוכח לברך בלילה וביום יספור בשאר הימים בלא ברכה.
ונראה דודאי כוונתם היא כמו הצד השני שכתבנו, דאם כוונתם היא על השוכח לברך בלילה, א"כ לשם מה כתבו שוב "והשוכח לברך", הא על זה דיברו קודם, והוה להו למימר רק "אלא יספור בלא ברכה". אלא על כרחך שכוונתם היא שאם גם ביום שכח לברך, יספור מכאן ואילך ללא ברכה, (וכ"כ המגיה שם), והיינו כמו שנתבאר בשיטת הבה"ג לפי גירסת התוס'.
ובאור זרוע ח"א סי' שכ"ט כתב מנפשיה כשיטת הבה"ג, וז"ל: "וצריך להזהר שלא ידלג אפי' יום אחד מלספור כדי שתהיינה תמימות, ואם תמימות לעיכובא ולא למצוה היכא שחיסר יום אחד ולא מנה שוב אינו מברך וסופר דה"ל ברכה לבטלה, אבל אם תמימות למצוה ולא לעיכובא נראה שמברך וסופר, מיהו בין כך ובין כך אם ירצה סופר בלא ברכה, והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד דאינו מברך אחר כך דהא אין כאן חמשים יום ואין כאן תמימות, אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה".
ובריבב"ן פסחים קכ"א ע"א כתב: "ויש גאונים שאומרים מיכן אם טעה ולא ספר בלילה לא יספור ביום ולא יברך כלל, אפי' בלילות אחרות, שאין תמימות. וכן נראה לי, דכתיב תספרו חמשים יום, כל מ"ט יום תספור, ואם לא ספר לילה אחת נמצא שלא ספר נ' יום, והכי נמי אם שכח ולא מנה לילה אחת כשנגמר ולא הזכיר מנין השבועות אינו סופר שנ' שבעה שבועות תספר לך. אבל באמצע השבוע אם לא מנה מנין השבועות יספור בלילה אחר, ויש גאונים שאומרים הואיל ובזמן הזה דרבנן הוא אין להקפיד אם שכח לילה אחת לברך שאר לילות. ואינו נ"ל דבזמן בית המקדש קיים פטור היאך יברך עכשיו ויהא טפל חמור מן העיקר, ומוציא ברכה לבטלה. ויש סופרין בלא הזכרת השם היכא דטעה להוציא עצמו מן הספק" (וכן כתב בשבה"ל הקצר סי' ע"ג בשם 'מורי יעלה', וידוע ש'מורי יעלה' המובא בשבה"ל הוא הריבב"ן, שהיה רבו ובן דודו).
הרבה מגדולי אשכנז ואוסטרייך בסוף תקופת הראשונים פסקו כבה"ג
ובמנהגי המהרי"ל הלכות ספירת העומר כתב בשם מהרא"ק (מהר"ר אברהם קלויזנר מווינא, מגדולי הדור באוסטרייך, ומרבותיו של המהרי"ל): "והשוכח פעם א' לא יספור עוד משום דכתיב תמימות תהיינה", וכן הוא במנהגי מהרא"ק סי' קכ"א בהגהה ב'.
ובמנהגי מהר"ש סי' שצ"א כתב: "ועל ספירת העומר אמר לי מה"ר שלום דהכי נהגינן: מי ששכח עד לבוקר מונה באותו פעם בלא ברכה, מכאן ואילך בברכה, אבל אם שכח עד לערב שלאחריו עד זמן ספירה, אז מונה בלא ברכה מכל וכל". וכ"כ בשמו בהגהות לספר המנהגים (של ר' אייזיק טירנא) במנהג של פסח אות כ'. ובמנהגי מהרא"ק סי' קכ"א הגהה ד' כתב: "ושמעתי ממהר"ש אם ספק לאדם אם ספר או לא, שיכול לספר שנית בברכה, דווקא אם וודאי לא ספר פעם אחת אז המנהג שסופר שוב בלא ברכה, אבל ספק צריך לברך". מבואר מלשונו שלא המהר"ש חידש דין זה, אלא כך היה המנהג הרווח בימיו.
וידוע שהמהרא"ק ומהר"ש הם מאבות מנהגי אשכנז בכלל ואוסטרייך בפרט, וכמ"ש תלמידם מהר"ר אייזיק טירנא בהקדמת ספר המנהגים: "והנני הצעיר אייזק טירנא, מימי גדלתי בין החכמים המקובלים מהר"ש ומהרא"ק ומהר"א הקדוש ז"ל, והם היו עיקרי תושבי אושטריך ובקיאים ויודעים עיקר מנהגים, ומימיהם אנו שותים" (ושניהם היו רבותיו של 'אבי מנהגי אשכנז', המהרי"ל) [15].
ובספר המנהגים (למהר"ר אייזיק טירנא) במנהג של פסח כתב: "ואין מברכין זמן על הספירה לפי שהוא צורך יו"ט וסמכינן אזמן דרגל", ובהגהות המנהגים שם כתב: "ובתשובת מהר"ם מ"ץ פירש כמה טעמים... ואחד מהטעמים איך יברך שמא ישכח יום אחד ונמצא ברכה לבטלה"[16], ו'מהר"ם מ"ץ' הוא רבינו מנחם מעיל צדק ממיזרבורג שגם הוא היה מגדולי אוסטרייך בדור שלפני המהרי"ל, והרבה ממנהגי אשכנז נוסדו על פיו[17].
ובתרומת הדשן סי' ל"ז כתב: "ואע"ג דבודאי שכח יום אחד כו', נהגינן כבה"ג דכתב שכח יום אחד שוב אינו סופר, פי' בברכה, דבלא ברכה מאי נפקא מינה, ודלא כתוס' במנחות פ' ר' ישמעאל דכתבו, דאין נראה ולא יתכן פסק הלכות גדולות, ודלא כאשירי נמי דכתב שילהי פסחים בשם ר"י, דכל לילה מצוה בפני עצמה ואם לא ספר באחת מצוה לספר באחרות, מ"מ אע"ג דלא נהגינן כוותייהו בודאי לא ספר כבה"ג, בספק מצינו למיסמך עלייהו". וכן בלקט יושר (מנהגי התה"ד) ח"א עמ' צ"ו כתב: "אבל שכח כל הלילה וכל היום אינו סופר העומר בברכה, אלא בלא ברכה", וידוע שגם התה"ד היה מבני אוסטרייך.
ולכאורה היה נראה דאף שהאו"ז הוא יחידאה בזה, נגד רוב הראשונים שדחו את דברי הבה"ג, מ"מ קיבלו בני אוסטרייך את דעתו כיון שהוא היה המרא דאתרא דידהו. וכמ"ש בשו"ת מהרי"ל החדשות סי' פ"ז: "ונראה דאהני ראיות סמיך א"ז. ואתון אתריה דרב אתון, וכ"ש דגריריתון בתר ארץ הדמים בכל דבר וא"ז מנהיג שם היה" (בזמנו היה מקובל לקרוא לאוסטרייך 'ארץ הדמים' ע"ש הפרעות הנוראות שהיו שם).
אמנם, הנה בשו"ת מהרי"ל סי' ע"ב כתב: "ומה שכתבת דלבני אוסטריי"ך כל יסודם לפי א"ז, לא, כי היה רגיל בחומרות טובא, ובכמה דוכתיה שיטתיה כרש"י ומנהגא דלא כוותיה". הרי שבמקום שהאו"ז הוא דעת יחידאה לא נהגו בני אוסטרייך כוותיה, וא"כ צ"ב למה כאן קבלו בני אוסטרייך את דעת הבה"ג? ונראה דמוכח מזה שהאו"ז באמת לא היה יחידאה בענין זה, אלא עוד רבים שסברו כמוהו, אלא שדבריהם לא הגיעו אלינו, כי לא כולם חיברו ספרים, וגם הרבה מהספרים שחוברו באותה תקופה אבדו בפרעות ובגירושים שהיו אז.
ובספר משיבת נפש למהר"ר יוחנן לוריא (תלמיד המהרי"ו והתה"ד, היה רב בכמה קהילות בחבל אלזס הסמוך לאשכנז) על התורה פ' אמור (כג, טו) כתב: "ועוד קשה שהתוס' מקשים ומביא בסמ"ג מפני מה אין מברכין הזבות כשסופרים ז' נקיים כמו ספירת העומר, שהרי ג"כ נאמר וספרה לה. ומתרצים שמא תראה בתוך ז' ותסתיר והוה ברכה לבטלה למפרע. א"כ קשה גבי עומר נמי שמא ישכח יום מן הימים או ימות בימי העומר והוה ברכה לבטלה", הרי דהיה פשוט לו כהבה"ג.
♦
בירור דעת המהרי"ל
ובדעת המהרי"ל עצמו מצאנו לכאורה סתירה בזה. במנהגי המהרי"ל הלכות ספירת העומר כתב: "ונשאל את פי מהר"י סג"ל על דין שכח. והשיב שאם זכר לבקרו ביום יברך ויספור דעדיין יומי' הוא. אך אם שכח עד ליל שני[18] בזה פליגי ביה רבוותא. דספר א"ז כתב שאין לו לברך שוב בשום לילה, אך יעמוד אצל המברכים ויענה אמן אחריהם ויספור עמהן. ושאר רבותינו כתבו שלא הפסיד מידי, אך יברך ויספור כל פעם שזוכר אחר שכחו. והיה המורה אל השואל לקיים מאמר הא"ז, כי הוא היה מתייחס אחריו, והיה בחור נחמד נושא חן בעיני מהר"י סג"ל מתוך חריפתו והיה שמו יצחק א"ז".ומשמע מהדברים, שהמהרי"ל הורה כך רק לאותו שואל, משום שהיה צאצא של האו"ז, אך לגבי שאר האנשים דעתו היתה כדעת 'שאר רבותינו', שמי ששכח לספור יום אחד ימשיך לספור בברכה.
אולם, בשו"ת מהרי"ל סי' כ"ח כתב: "מי שלא הדליק נר חנוכה באחד מן הלילות, אותה הלילה אין לה תשלומין, וזהו דעת המרדכי, אבל אלילות אחרות לא קאי, ומדליק כדרכו, דנס כל יומא איתא, ולית דין צריך בשש, וכן איתא באגודה, ולא דמי לעומר, דהתם משום דכתיב תמימות, אבל הכא כל חדא מצוה באנפי נפשה היא כמו לולב, ומה שמוסיפין משום הידור הוא, אטו מי שאוכל שום וריחו נודף כו'". הרי שכאן כתב המהרי"ל בפשטות כדעת האו"ז, שמי שלא ספר את העומר יום אחד הפסיד את הכל, שהכל מצוה אחת. ומלשון המהרי"ל ברור שהוא כתב כן אליבא דאמת ולא רק לרווחא דמילתא.
אמנם, אין לפנינו את לשון השאלה שעליה השיב המהרי"ל, ויתכן שהשואל כתב בפירוש ששאלתו היא רק לפי שיטת האו"ז, ועל זה השיב המהרי"ל שסברת האו"ז שייכת רק בספירת העומר ולא בחנוכה. אך גם אם נניח כן, עדיין מוכח מזה שהמהרי"ל חשש לשיטת האו"ז, שאם לא כן היה לו להשיב שגם בספירת העומר לא חיישינן לשיטה זו.
ולכן נראה דודאי דעת המהרי"ל היתה שכולם צריכים לחשוש לשיטת האו"ז, ולא לספור בברכה בשאר הימים, וכפי שהורו רבותיו המהרא"ק והמהר"ש[19], ומה שאמר לאותו 'בחור נחמד' היה זה רק לרבותא או בדרך צחות, שאמר לו שאתה שהינך צאצא של האו"ז ודאי שיש לך לעשות כדבריו, אך באמת גם לאחרים היה מורה כן.
♦
ביאור תמיהת התוס' על הבה"ג באופן נפלא
ובעיקר מה שכתבו התוס' במנחות על שיטת הבה"ג "ותימה גדולה הוא ולא יתכן", צ"ב למה נקטו לשון כ"כ חריפה בלי לבאר כלום. אמנם, יש ע"ז כמה קושיות שהקשו הראשונים - רב האי גאון הקשה אמאי לא תנינן לה עם הדברים המעכבין זה את זה, ובספר המכריע הקשה איך מברכין על הספירה של כל יום ויום. אך לכאורה הקושיות הללו אינן כ"כ פשוטות ומובנות מאליהן, ויש מקום לדון בהן, ולמה ראו התוס' לנכון לנקוט בלשון תקיפה כזאת בלי לבאר כלום[20].ויש מי שרצה לומר שכוונת התוס' היא שלא יתכן שהבה"ג כתב כן. ואין זה נכון כלל, כי אם כן היו התוס' כותבים בהדיא "ולא יתכן שכתב כן". ובעשרות מקומות בש"ס כתבו התוס' 'לא יתכן', או 'לא יתכן כלל', ובכולם הכוונה היא רק לדחות את הדברים ולא להכחיש שיש שיטה כזו. ובמסכת מנחות לבד מצאנו הרבה מקומות כאלה (כגון: שם ט' ע"א ד"ה ריש לקיש "ובפרק המזבח מקדש פי' בקונטרס אבל מקדשין ליפסל ביוצא... ולא יתכן", ושם י"א ע"ב ד"ה ר' יהודה "ולפי סברא זו לא יתכן מה שפוסק ר"ת כרבי יהודה", ושם ל"ז ד"ה קיבורת "ומההיא דערכין קשה לדברי המפרשים בפ' כל הבשר... והכי איתא בספר הזהיר, ולא יתכן כדמוכח ההיא דערכין", וכן שם ל"ט ע"ב ד"ה לבן, נ' ע"א ד"ה שאין מחנכין, ס"ו ע"ב סד"ה כנף, ע"ד ע"א ד"ה אי, ע"ט ע"א ד"ה אין, פ"ה ע"ב ד"ה עוזק, פ"ז ע"א ד"ה מתוק, ק"ז ע"ב ד"ה כבש, ועוד הרבה).
אולם, נראה בס"ד, דלשון התוס' הנ"ל מבואר באר היטב ע"פ מחלוקת אחרת של התוס' עם הבה"ג: דהנה בתוס' סוכה ל"ד ע"ב ד"ה שתהא לקיחה כתבו בשם הבה"ג (והוא בבה"ג הלכות לולב), דבנטילת לולב א"צ להגביה את כל ד' המינים יחד, אלא אי מגבה כל חד וחד לחודיה שפיר דמי, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. וכתבו ע"ז התוס': "ודבר תימה הוא לומר כן דכיון דכולו מצוה אחת היאך יועילו בזה אחר זה". מבואר דיש מחלוקת כללית גדולה בין הבה"ג לתוס', דהבה"ג ס"ל דשייך שתתקיים מצוה אחת ע"י עשיית כמה פעולות נפרדות בזה אחר זה, אולם התוס' ס"ל דאי אפשר לקיים מצוה אחת אלא בבת אחת.
ולפ"ז מבואר היטב כמין חומר, דהכא נמי הבה"ג אזיל לשיטתיה, דס"ל דשייך שתהיה מצוה אחת ע"י פעולות נפרדות, ועל כן שפיר ס"ל דכל הספירות של ספירת העומר הוו מצוה אחת ארוכה, אף שכל ספירה היא ביום אחר. לעומת זאת, התוס' אזלי לשיטתייהו, דס"ל דאי אפשר שתהיה מצוה אחת ע"י פעולות נפרדות, ולכן כתבו דהוא "תימה גדולה ולא יתכן" (והוא ממש כעין הלשון שכתבו עליו בתוס' בסוכה "ודבר תימה הוא לומר כן").
ובזה מבואר היטב למה התוס' הקשו בלשון חריפה בלי לבאר את טעמם, כי כך היא דרך הראשונים במקום שהשגתם היא במילתא דתליא בסברא ואובנתא דליבא, וכדמצינו כיו"ב בגמרא כתובות מ"ה ע"ב: "א"ל רבי חנניא לרבי אילעא אי הכי מילקא נמי לילקי ומאה סלע נמי לישלם, א"ל רחמנא ניצלן מהאי דעתא, אדרבה רחמנא ניצלן מדעתא דידך". ופירש רש"י (ד"ה רחמנא ניצלן): "כיחד ממנו טעמו של דבר מפני שתלוי בהבנת הלב כדמפרש לקמן זו מעשיה גרמו לה כו'". והבן.
אמנם, יש לציין שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר הראשונים בסוכה שם הסכימו לדעת הבה"ג, וכן פסק השו"ע או"ח סי' תרנ"א סי"ב. ואם כנים דברינו הנ"ל נמצא שמה שכתבו התוס' על שיטת הבה"ג "תימה גדולה ולא יתכן" זה רק לפי שיטת ר"ת, שלא נפסקה להלכה, אך לפי שאר הראשונים דקיי"ל כוותייהו, יתכן שיש כמה קושיות על שיטת הבה"ג, אך מ"מ אין כאן 'תימה גדולה' כלל.
♦
סיכום הדברים
ברור ששיטת הבה"ג היא שאם לא ספר יום אחד שוב אינו יכול לספור בברכה, וכמו שכתבו בשמו התוס' במגילה ובמנחות ועוד הרבה ראשונים, ואין זה תלוי בחילופי גירסאות כלל, וכן היא שיטת רב יהודאי גאון.התוס' במגילה כ' ע"ב ותוס' חכמי אנגליה שם והאו"ז וריבב"ן פסקו כדעת הבה"ג, וכן פסקו הרבה מגדולי אשכנז ואוסטרייך בסוף תקופת הראשונים, הלא המה: מהרא"ק, מהר"ש, מהר"ם מ"ץ, מהרי"ל, התה"ד, והמשיבת נפש.
ומה שכתבו התוס' על שיטה זו "תימה גדולה ולא יתכן" נראה דזה רק לפי שיטתם, אך לפי שיטת רוב הראשונים, אין כאן 'תימה גדולה' אלא רק כמה קושיות.
♦ ♦ ♦