ראש כולל ה'מרכזי' [יששכר באהליך]
רמת שלמה ירושלים
תורת רשב"י ול"ג בעומר
בימים שבין פסח לשבועות, מהלך העבודה בהם הוא עלייה מן המצב הנמוך [מוחין דקטנות] לדרגה גבוהה [מוחין דגדלות], עד הדרגה העליונה ביותר - קבלת התורה. ועבודה זה חוזרת בכל שנה ושנה. כמו שכלל ישראל בשעה שיצאו ממצרים היו בדרגה נמוכה של "הללו עובדי ע"ז", עד שעלו ונתעלו בקריעת הים ובמדבר והגיעו לדרגה הרוממה של קבלת התורה, כך ג"כ אנו בכל שנה נמצאים בתחלה בבחינה של נמיכות ואח"כ עולים ומתעלים.ולכן בתחילת ספירת העומר אנו מקריבים את קרבן העומר, שהוא קרבן העשוי משעורים שהם מאכל בהמה, ולבסוף, בשבועות, אנו מקריבים את שתי הלחם, שהוא קרבן חטים שהם מאכל אדם. והטעם לזה הוא משום שאנו מתעלים ומזדככים ממדרגת בהמה למדרגת אדם.
♦
השינוי בצורת ההנהגה ביום ל"ג בעומר
והנה, בתוך ימי הקטנות של ספירת העומר יש מצב שנוצר שינוי ועלייה ומיתוק של הדינים מיום הל"ב ליום של ל"ג, דעיקר הגילוי של ימי הקטנות של ספיה"ע אינו שם הוי-ה אלא שם אלוקים, שהוא מידת הדין, ולכן ימי העומר הם ימי דין כידוע[3]. ובל"ג בעומר יש התחלפות של כוונת השמות, דהיינו מיתוק שמות אלוקים כמבואר בשער הכוונות לאריז"ל (דרוש י"ב)[4], ואכמ"ל. ומ"מ מבואר שביום זה בעצמותו יש מצב שנעשתה ונתחדשה בו יותר הארת פנים משמים, ומושפע עלינו שפע בעצם יותר מן הימים הקודמים.♦
סיבת השמחה על מה שפסקו למות
ובזה מיושב מה שהקשו הרמ"ע מפאנו (במאמרי הרמ"ע מפאנו, מאמר 'מעין גנים' עניני ספיה"ע אות לג) והפרי חדש (סי' תצ"ג) דמה השמחה ביום ל"ג בעומר על שפסקו תלמידי ר"ע למות, והרי הם לא פסקו למות, אלא כולם פשוט נתכלו ונגמרו [שהרי נאמר בגמ' יבמות סב: שהיה העולם שמם] ולכן פסקו מלמות, וא"כ מדוע יש סיבה לשמוח. ולפי הנ"ל מיושב, שהסיבה שהם פסקו למות ביום זה אינו במקרה, אלא הכל היה מכוון בדווקא שהם יפסיקו למות ביום זה, משום שביום זה של ל"ג בעומר מתמתקים הדינים ובטל חרון האף שהיה קודם לכן, וזו סיבת השמחה[5].♦
ענין גלות המערה של רשב"י כלפי משה רבינו
הרמח"ל באדיר במרום (עמ' י"ט) מאריך הרבה שיש שייכות והשוואה בין משה רבינו לרשב"י, ששניהם עברו את אותם תהליכים, וכגון כשם שמשה רבינו היה צריך לברוח ולצאת לגלות במדין מפני פרעה, כך רשב"י ג"כ הוצרך לברוח מן הרומאים ולצאת לגלות במערה[6]. וכתב שם הרמח"ל שהטעם לזה הוא מפני שרשב"י שורש נשמתו הוא ניצוץ מנשמת משה רבינו[7].וביאר הרמח"ל את עומק הענין, שזה שהוצרך רשב"י להיות בגלות במערה הוא מהטעם הבא- יש כלל ידוע, שכותב הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו הלכה א'), שכיון שאדם מושפע מחברת בנ"א, לכן אם העולם נמצא בשפלות וכולו מלא באנשים שפלים, במצב כזה כדי שהוא לא יהא מושפע מהם על האדם לקבוע את מושבו במדבריות, רחוק מחברת בנ"א.
ומהות ענין זה שעל האדם לילך למדבריות ביאר הרמח"ל שם, שעומק הענין הוא שהנה בתחילת הבריאה היה העולם במצב של "תוהו ובוהו" ולא היה לו קיום, עד שניתנה התורה והתחיל עולם של תיקון [ולכן נתבטלה מהם גזירת המיתה בשעה שעמדו בהר סיני שפסקה זוהמתן]. ולאחר חטא העגל חזר העולם שוב למצב של תוהו. ואח"כ החמיר התוהו ונתגדל יותר ע"י זה שנוצר מצב של חורבן הבית והגלויות, ובמצב זה כל העולם היה בתוהו ולא היה בו כלל גילוי אלוקי, והעולם היה במצב של תכלית ההסתר פנים. וזהו עומק דברי הגמ' (יבמות סד:) שלאחר מיתת תלמידי ר"ע "היה העולם שמם", והיינו שבלא תורה יש מצב של תוהו ושממה.
והדרך לתקן שממה ותוהו זה היא להתנתק מעולם התוהו ולהתחבר לארץ החיים והעולם המתוקן. ויש בזה שתי בחינות: האחת בחינה מעשית, שעניינה הוא להתנתק מאנשי עולם התוהו ולילך למדבר, וכדברי הרמב"ם הנ"ל. אבל יש בזה בחינה נוספת ועמוקה יותר, והיא שהאדם מתחבר לעולם מתוקן ע"י זה שהוא מתחבר לתורה, שהיא תכלית הבריאה והעולם המתוקן.
וכאשר היה מצב של שממה נוראה, שלא היה מקדש והייתה גלות, ואף לא היה את לומדי התורה - תלמידי ר"ע, באותו זמן נתגלה האור הגדול של חמשת תלמידי ר"ע. כמבואר בגמ' סנהדרין (דף פו.): "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא". ומבואר מדברי הגמ' שר"ע עצמו שייך לעולם שלא מתגלה[8], והיינו לעולם שלא מגיע למצב של גילוי ותיקון, וחמשת תלמידי ר"ע הם אלו שגילו את תורתו של ר"ע, ולכך כולהו אליבא דר"ע.
והנה, מכל הגילויים הללו שנתגלו מתורתו של ר"ע, הגילוי הגדול ביותר שהיה בעולם הוא ספר הזוה"ק. וביאר הרמח"ל שם באריכות שרשב"י היה במערה בבחינה כמו בתיבת נח, שהוא היה מנותק מכל העולם, והוא יצר לעצמו תיבה ומקום של עולם בפנ"ע, שבו הוכן ונוצר ספר הזהר. ובמקום זה הוא מתחבר לעולם התיקון והשלימות של גילוי השי"ת.
♦
החיבור ע"י תורת הנגלה כלפי תורת הנסתר
והנה, בכל דברי התורה שהאדם לומד נוצר חיבור עי"ז בין הלומד להשי"ת, שע"י התורה האדם מתחבר חיבור גמור אל נותן התורה, וזהו מקום החיבור היחיד שיש בין האדם להשי"ת כאן בעולמנו השפל בזמן הגלות שאנו נמצאים בגלות בלי מקדש. אבל עיקר החיבור של האדם עם הקב"ה נוצר ע"י לימוד הנסתר, שלימוד זה הוא בבחינת "הביאני המלך חדריו" - כך מבואר בדברי הרמח"ל באדיר במרום שם.באוצרות רמח"ל [במכתבים בסוף] הוסיף וביאר הרמח"ל בזה מה המיוחד בספר הזוהר, וכתב שם שספר הזוהר הוא גילוי פנימיות התורה, הנקודה הפנימית שבתורה. ובלימוד ספר הזוהר אפשר להתחבר לנקודה הפנימית של התורה, וממילא להתחבר חיבור יותר פנימי להקב"ה, שהוא נותן התורה ומלמד את התורה לעמו ישראל בכל שעה.
♦
הילולא דרשב"י
והנה, יש לשון 'עולו ואתכנשו להילולא דרשב"י" (זוהר ח"ג רצו:), והלשון הזה של 'הילולא' הוא בעצם משמש כלשון של נישואין, וכנאמר בגמ' "בי הילולא". ומבואר א"כ שע"י רשב"י נוצר מצב של נישואין בין כלל ישראל להקב"ה. והנה, אירוסין מבטא קשר בין ארוס וארוסתו אבל הוא קשר ברובד חיצוני בלבד, שאין קשר מיוחד ופנימי בין הארוס לארוסתו. אבל בקשר של נישואין נוצר הקשר הפנימי והעמוק שנבנה בין איש לאשתו. וכך ג"כ בחיבור שלנו בעולם ההסתר בגלות, שאפשרות החיבור היא ע"י התורה, כאשר אנו לומדים את חלק הנגלה זו כעין קשר של אירוסין בינינו להשי"ת, אבל בלימוד הנסתר, שאנו לומדים את עומק פנימיות התורה, זה מבטא דרגה יותר גבוהה של קשר ושייכות, וכעין קשר של נישואין של "הביאני המלך חדריו". ולכן הלשון הוא "הילולא דרשב"י" שרק שם מתגלה היחס של החיבור הגדול של כלל ישראל עם הקב"ה שהוא בדרגה גבוהה כעין נישואין[9].♦
ההבדל בין צורת הלימוד בנגלה לצורת הלימוד בנסתר
ויש להעמיק עוד בענין זה, דעי' בלשם (חלק הביאורים שער עיגולים ויושר ענף ה' אות ז' עמ' כ"א בספר) שביאר שיש הבדל בין צורת הלימוד בנגלות התורה ללימוד בנסתרות התורה, שבנגלות התורה צורת הלימוד שלנו היא שאנו רק מסבירים את דברי הגמ' והראשונים ולא מחדשים מעצמינו כלום [והחידושים הוא כיצד אנו מבינים את דבריהם], וצורת הלימוד היא היאך הדברים יוצאים ומשפיעים לנו למעשה, והיינו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.אבל בסתרי תורה צורת הלימוד היא שכל הזמן מתחדשים ומתגלים עניינים נוספים וחדשים שלא היו קודם לכן, והיינו שאין צורת הלימוד רק להסביר את תורתם של ראשונים, אלא עדיין כל הזמן מתגלים דברים חדשים. והיינו שיש לפנינו דברים חתומים וסתומים, והשי"ת משפיע עלינו גילויים חדשים שכלל לא היו קודם לכן, וכגון הגילויים שגילה האריז"ל, שכלל לא הוזכרו קודם לכן. והסיבה לזה הוא משום שהדורות יורדים, והגילויים נצרכים כדי ליצור השוואה מול כח הרע, שכיון שכח הרע מתגבר ומתעצם לכן כנגד זה יש לגלות גילויים גדולים, שנוכל מכוחם לעמוד במלחמה בכח הרע[10].
ויש לבאר לפי"ז דלכן כל דברי הגמ' בנגלה הם בלשון "תא שמע" והיינו שצורת הלימוד היא ע"י שמיעה והבנה בשכל. אבל הזהר תמיד מתחיל במילים "תא חזי", והיינו שרואים הכל בעיניים, בבחינה של 'חכם עדיף מנביא', וזאת מכיוון שהגילויים שמובאים שם הם ממש בבחינת שרואים את הכל. ולכן ג"כ הלימוד בנסתר מבטא יותר קשר עמוק ושייכות מן הלימוד בנגלה, וכפי שהובא לעיל, וזאת משום שרואים ומשיגים הרבה יותר.
והוסיף בזה הלשם שרואים אנו ענין זה ברשב"י עצמו, שהתחיל עם הגילויים הנוראים של ספר הזוהר, ואח"כ המשיך בגילויים גבוהים יותר של האידרות, שזה אידרא רבה ואידרא זוטא, ואת האידרא זוטא הוא גילה ביום פטירתו, ובעצם יש בזה גילוי גדול יותר אף מהאידרא רבה [והוא נקרא "זוטא" משום שבאותו יום נפטר רשב"י, אבל לא מחמת שהוא פחות נעלה]. ומבואר שם באידרא שרשב"י לא רצה להיפטר מן העולם בלא שיספיק לגלות את סודות האידרא זוטא. וגילויים אלו התבררו והתבהרו ע"י האריז"ל, הרמח"ל והגר"א, והם הוסיפו בזה דברים חדשים. וכל ענין הגילויים הללו בעצם מבטא קשר עמוק ונשגב של "הביאני המלך חדריו", וזו ההתקרבות הכי גבוהה בין כלל ישראל להקב"ה.
♦
מעלת רשב"י שהכניס את סודות התורה בתוך התורה עצמה
ויש בזה עומק נוסף, שמשתייך להנ"ל (וכמדומה שמובא כן באריז"ל), והוא שאחת מן המעלות הגדולות של רשב"י בגילוי התורה הייתה שאת כל סודות התורה הוא הכניס בנגלה בתוך פשט הדברים של התורה שבכתב. והיינו שהוא לא גילה גילויים חדשים שנתחדשו בעצמותם שלא בתוך התורה, והיינו עניינים של ספירות וכו', אלא שהכל נכנס בתוך פשט ודרושי התורה עצמה. שזהו כל ענין ספר הזוהר, שמיוסד על סדר הפרשיות על התורה שבכתב, שכל הגילויים כלולים בתוך הכתובים ממש.ויוצא א"כ שעיקר גילויו של הרשב"י הוא מה שהוא גילה את התורה עצמה. ולעיל נתבאר שהיה העולם שמם, ומתוך עולם של תוהו רשב"י הביא את העולם לתיקון. אבל בעומק הדברים התיקון הגדול יותר הוא לגלות את הדברים בתוך התורה בעצמותה, ולא רק לגלות דברים חדשים, שעי"ז זה אנו מגלים את האור שיש בתורה עצמה. ויוצא א"כ שאי"ז רק שרשב"י בנה מקום חדש שהאדם יכול להתחבר בו לבוראו גם בעולם של שממה, אלא הוא יצר גילוי בתורה עצמה. וענין זה הוא הכנה גדולה למתן תורה, שעלינו לדעת שאנו מתחברים לתורה, שהיא "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים". והתורה עצמה מחברת את האדם לאור זה.
♦
סיבת השמחה ביום ל"ג בעומר
וסיבת השמחה המיוחדת שיש ביום ל"ג בעומר [בנוסף לטעם שהובא לעיל, שבזמן זה מתמתקים הדינים] היא משום שענין הסתלקות הצדיקים בכללותו הוא שהצדיק בשעת פטירתו עולה ומתעלה[11], שהרי נאמר (ברכות סב.) שצדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ואף לא בעוה"ב, והם כל הזמן מעלים מ"ן לפני הקב"ה, והיינו שהם עושים עוד ועוד נחת רוח להשי"ת ע"י כל מה שהם פועלים בעולם, שבנ"א לומדים את דברי התורה שלהם כל הזמן. ודוגמא לזה היא מש"כ רש"י בבכורות (דף לא:) לגבי מה שנאמר ששפתיו דובבות בקבר וז"ל: "דובבות - נעות והנאה הוא לו שדומה כחי". וא"כ יוצא שהצדיקים הם ממש בבחינה של חיים. ובכל שנה ביום פטירתו של הצדיק הוא זוכה לגילויים חדשים ודרגות חדשות שהוא מתקרב עוד יותר להקב"ה[12], וזה עצמו גורם שהצדיק יכול להשפיע מהודו לדורות.והגר"א כתב (איוב ג' כ"א) שלכן בעוה"ב יש תמיד מצב של שמחה ו"עוז וחדוה במקומו", משום שענין השמחה נוצר מהתחדשות, שבכל מצב של התחדשות זה גורם שמחה לאדם. ולכן, מכיוון שבעוה"ב השכר הוא נצחי וכל הזמן עולים ומתעלים שם בהשגות של חיבור להשי"ת, לכן יש שם שמחה תמידית.
והנה, מהות קיבול השכר שיש בעוה"ב זהו השכר שנמצא בתורה, שהרי העולם הבא אין בו שום עניין מענייני הגוף ולא שום הנאה מהנאות הגוף, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. וכתוב על זה ברמב"ם (פ"ח מהל' תשובה) ש'עטרותיהם בראשיהם', זאת הדעת שהם השיגו והם נהנים בהשגות שהם השיגו. והיינו דההשגות שהם השיגו הן אלה שנותנות להם את העונג את הטעם הטוב ואת השמחה. וזו מהות "נהנים מזיו השכינה".
והנה, יש צדיקים שיותר שייכים להשפעה על הדור, ויש שפחות שייכים לזה. והאריך בזה הגרי"א חבר ('אפיקי ים' כתובות דף קג.), שיש צדיקים שיותר שייכים לדורם, כי כל ענינם הוא לגלות את הגילויים ולהשפיע על הדורות. ובזה ביאר הגרי"א חבר שלכן דווקא על רבי נאמר (שם) שהיה מגיע לביתו בערב שבת לאחר פטירתו ועושה קידוש, והטעם הוא מפני שרבי הוא זה שדאג בעיקר לדורו ללמד אותם תורה ולהשפיע על דורו ע"י זה שהוא חיבר את כל המשניות, ולכן נותר הוא שייך לדור והמשיך להשפיע אף לאחר פטירתו.
♦
חלקו של רשב"י בתורת משה רבינו
וכך ג"כ אצל רשב"י, שהיה ניצוץ של משה רבינו רעיא מהימנא כפי שהובא לעיל, שכל גילויי התורה נעשים ע"י רעיא מהימנא לדורות. והחיבור של רשב"י לדורות הוא ממש כמו אצל משה רבינו, שהנה כתב הגר"א שעיקר תורתו של משה רבינו הם הסתרי תורה[13], ובגלל הערב רב הוא נענש ולא מגלים את סודות התורה בתוך תורתו של משה. וזה מה שנאמר "ולא ידע איש את קבורתו", והיינו שעיקר גילויו של משה רבינו נותר קבור ונעלם, כי הוא לא זכה לגלות את סתרי התורה.אבל רשב"י הוא זה שזכה לגלות את סתרי התורה שמשה רבינו לא זכה לגלותם, ולכן הוא ניצוץ מנשמת משה רבינו. והיינו שהוא ממש השפיע את חלק התורה שנמנע ממשה רבינו לגלות, והוא זה שזכה להשלים ולגלות חלק זה. ולכן צורת הגילוי שלו הייתה שסודות התורה גנוזים בתוך התורה עצמה, שזהו החלק שלא גילה משה רבינו ורשב"י השלימו. וכמו שמשה רבינו מבטא את מידת נצח, מחמת שהוא נצחי, ולדורות הוא מלמדנו תורה, כך ג"כ רשב"י לדורות מלמד תורה [עי' באוצרות רמח"ל עמ' שי"ד], ולכן כתב המהרח"ו (שער הגלגולים) שהאריז"ל היה ניצוץ של נשמת רשב"י.
ונאמר באדרא רבה שרשב"י אמר שחלקו יותר נעלה משל משה רבינו, משום שאצל משה נאמר "והוא לא ידע כי קרן אור פניו" אבל רשב"י ידע שקרן אור פניו. והדברים הללו עמוקים ונשגבים עד מאד, אבל לפי דברינו הנ"ל יש לבאר בזה שיש איזה שהיא בחינה ברשב"י שהוא יותר ממשה רבינו, דכיון שרשב"י הוא זה שזכה לגלות את חלק סודות התורה שנמנע ממשה רבינו לגלותם, לכן בבחינה זו חלקו גדול משל משה, וזהו קרן אור פניו, שענינו להאיר ולגלות לכולם[14].
♦
עבודתנו ביום זה
וא"כ, העולה מדברינו הוא דביום ל"ג בעומר עבודתנו היא למצוא את הקשר והשייכות להקב"ה בעולם השפל ע"י 'תיבת נח', שענינה הוא החיבור אל השי"ת ע"י התורה. וזהו עיקר ההכנה ליום חתונתו, שהוא יום מתן תורה. ומהות השמחה ביום ל"ג בעומר היא משום שזהו יום ההסתלקות של רשב"י, וביום זה הוא עולה ומתעלה ומשיג עוד השגות בחכמת התורה ובחיבור עם השי"ת, וכיון שרשב"י הוא צדיק שמחובר לדורות, כמו שנתבאר לעיל שהוא בבחינה של משה רבינו, לכן ביום זה אנו יכולים להתחבר אליו ומתכללים בו, וכך גם אנו יכולים לזכות לקבל את ההתעלות וההשפעות שרשב"י מתעלה ביום זה.והיינו, שבהילולא דרשב"י אנו מתחברים אל אותו חיבור וייחוד של רשב"י עם הקב"ה, כמו שנתבאר לעיל ש'הילולא' הוא מלשון נישואין, וע"י זה שרשב"י עולה ומקבל שפע מהקב"ה להגדיל את התורה שלו, כך אנו ג"כ יכולים להתעלות ולהשתייך לשפע זה.
ובזה מבואר מדוע בז' אדר, שהוא יום פטירת משה רבינו, אנו לא עושים שמחה, מכיוון שאצל משה רבינו היה מצב של "איש לא ידע את קבורתו", ולכן יש לנו בבחינה מסויימת פחות שייכות ליום, פטירתו מפני שאין אנו יכולים להתחבר אליו ולהתכלל בו בחלק של סודות התורה וכנ"ל. אבל אצל רשב"י, שזכה לגלות את אור התורה, והוא בבחינת משה רבינו, והוא השפיע והאציל עלינו את כל הסודות העצומים וגילה את יפיה ופנימיותה של תורה, לכן יש בו שמחה מיוחדת, מחמת האפשרות שלנו להשתייך לשמחתו ולקבל ג"כ גילויים בתורה כ"א לפום דרגתו[15].
♦ ♦ ♦