מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
בדיני גט שחרור של עבד כנעני [חלק ב'][2]
שיטת רש"י בגיטין דף ט: (ד"ה לא) דאף לרבנן דאמרי שיחרורי עבדים זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו, נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר, מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר וכו'. ובתוד"ה לא כתבו דדבר תימה פירושו, כיון דזכות הוא פשיטא דזוכה לאלתר, כיון דאמרי' גבי שחרור תן כזכי, ורש"י בעצמו חזר בו שפי' לקמן יג. על משנה זו דהאומר תנו גרסינן ול"ג תן גט זה שלא מסר ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח להיות עבד משוחרר עכ"ל.וכשיטת רש"י קודם חזרה כך היא שיטת הרי"ף (להלן ה. בדפי הרי"ף), וז"ל: וה"מ לחזרה דלא מצי רביה למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה וכו', וכ"ה ברמב"ם בהל' עבדים (פ"ו ה"א). והרא"ש בפסקים (סימן יג) הקשה על שיטת הרי"ף דכיון דאינו בן חורין עד דמטי לידיה אמאי אינו יכול לחזור בו, דחזרה והחירות דברים אחדים הם והא בהא תליא, דטעם החזרה הוא משום דתן כזכי דמי וזכין לאדם שלא בפניו וזכייה מטעם שליחות ואנן סהדי דניחא ליה שיהא שלוחו והוי כאילו בא לידו, דאי לא הוי כאילו בא לידו למה לא יחזור בו כל זמן שלא נגמר הדבר אין זכייה ושליחות לחצאין, אלא הוי כאילו בא לידו ונשתחרר בקבלתו כיון דתנו כזכו דמי וכו' עכ"ל. [וברש"י להלן ד"ה מילתא שכתב לא יתן לאח"מ דהא לא אקני ליה ארעא עד דלימטיא שטרא לידיה כו', מבואר דגם במתנה ס"ל כן, ומטעם דהוי סברא בדעת המקנה דאינו מקנה עד דמטי לידיה].
ובסתירת שיטת רש"י מוכרח דהכא קאי למ"ד דלאו כזכי ולהכי בעי' שיגיע הגט שחרור ליד העבד, אבל בדף יג. במתני' ס"ל לרש"י דאם תן כזכי הוי כשלוחו ולהכי לא בעינן שיהא מטי לידיה. וברמב"ם בהל' עבדים הנ"ל חילק בין אם אמר תן או אמר זכה, כמש"כ הלח"מ שם. וביאר הלח"מ דמדלא אמר זכי אלא תן משמע שיש בו קפידא שיגיע הגט ליד העבד והזכיה תועיל רק במקצת לעכב חזרת האדון. והתוס' הנ"ל הדגישו משום דתן כזכי, וכ"ה ברא"ש ובר"ן. ומבואר דלה"א בסוגין דל"א תן כזכי, ה"נ מהני הזכיה רק למנוע חזרה. ומודגש כן בתוס' שכתבו לענין שלא יוכל לחזור וכו', דבתן גרידא הוי זכיה לגבי דלא יהני חזרה ולא לגבי שחרור. אך ברמב"ן מבואר בשיטת הרי"ף דגם בזכה בעי' מטי לידיה.
ובשיטת הרי"ף, ראה מהלך הפנ"י בסוגין שכתב דהוי כדין שליח הבאה, דאינה מתגרשת עד שיגיע הגט לידה והוי כשליח קבלה לענין שהקבלה שלו היא הנתינה. ובקצות בסימן קכה (סק"ג) פי' דהוי זכיה עם תנאי שיתן לה.
ובספר דברי אמת (קונטרס יג סימן נב עמוד קלג) כתב דהא דס"ל לרי"ף דלא חל השחרור אלא משיגיע הגט ליד העבד, וזכיית המקבל היא רק לענין שהאדון אינו יכול לחזור בו, הטעם בזה הוא דזכיה לאו מדין שליחות ורק בשליחות נחשב שהגט הגיע ליד העבד, אבל בזכיה אין זה נחשב שהגיע ליד המקבל, דבגט בעינן ונתן בידה, ובשליח קבלה הוי ידה אריכתא. אבל בזכיה, דל"ה מדין שליחות, אף דיש כאן הקנאת הגט ע"י זכיה, אבל בידה לא הוי [ויש להוסיף דיסוד זה שייך גם לראשונים הסוברים דזכיה מדין שליחות, כיון דאף אם זכיה מדין שליחות, אינו דומה לשליחות הבאה ע"י מנוי המשלח, שדוקא בזה נעשה השליח כיד המשלח, והדברים ידועים]. וצ"ב גדר הדברים, דאמאי האדון אינו יכול לחזור בו, הא השחרור לא חל וכקושית הרא"ש הנ"ל ועוד, דאיך העבד קונה את השטר, דבשלמא בכל שחרור אמרי' גיטו וידו באים כאחת, אבל כ"ז שייך כשמשתחרר בנתינה, אבל בזכיה, דלא חל השחרור, הרי אין העבד יכול לקנות את הגט דמה שקנה עבד קנה רבו, ואמאי אין האדון יכול לחזור בו.
♦
חילוק בגט שחרור בין הפקעת הקנין הממוני לעשייתו לבן חורין
בחי' חת"ס (יא:) ובאחיעזר (אב"ע סימן לג סק"ד) ובאמרי משה (סימן כה סקי"ג) כתבו דמש"כ הרי"ף דבעי' מטי לידיה, היינו דווקא על קנין האיסור, אבל קנין הממון שיש לאדון בעבדו הכנעני נפקע, ורק לגבי הפקעת שם עבד כנעני ולעשותו כישראל, דהיינו קנין האיסור של האדון בעבד, בזה צריך נתינת הגט ליד העבד ממש. ובאחיעזר (שם) סמך דבריו על דברי הדברי אמת. ויש להוסיף עוד דלענין הפקעת קנין הממון לא נצרך הלכות גט שחרור, ומספיק לזה שטר קנין, וכמש"כ הקצות בסימן ר (סק"ה) דמהני שטר שלא לשמה להפקיע את קנין הממון, ולכן לענין קנין הממון אין את התנאים שנאמרו בשטר שחרור שיבא לידו ממש, וע"ע בברכ"ש (סימן כד סק"א).ומצאתי בראבי"ה בשו"ת (סימן תתקכח) שכתב בדעת הרי"ף וז"ל: ונ"מ שאסור לישא שפחה ואע"ג דלא הגיע עדיין לידו ואם היא משוחררת לא ישא עד שיגיע גט שחרור לידו דמחמרינן לגבי איסורא עכ"ל. ודבריו נוטים יותר ליסוד החת"ס והאחיעזר בדעת הרי"ף דלגבי קנין הממון הוי משוחרר ורק לקנין האיסור בעי' מטי לידיה, ולכן עד שהגיע הגט לידו כבר אסור בשפחה כנענית, וכן עדיין אסור בבת ישראל. ונתכוין לדבריו בחי' חת"ס הנ"ל, שכתב דיהיה אסור בשפחה ובב"ח.
והנה בגמ' דף יג. אמרי' וזה אינו אוכל וכו', ובבעה"מ וברא"ש ועו"ר הקשו מהכא על שיטת הרי"ף שכתב דגם בתן כזכי מהני רק לענין דאינו יכול לחזור אבל אינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו, מהא דקתני "וזה אינו אוכל בתרומה" דמשמע דהוי משוחרר ע"י זכיה ואינו אוכל בתרומה ככל עבד כנעני של כהן. ולרי"ף הרי עד דמטי לידיה הוי עבד ואוכל בתרומה.
ולכאורה י"ל לפי החת"ס והאחיעזר הנ"ל שכתבו בדעת הרי"ף דהוי כמעוכב גט שחרור, דנפקע הממון ונשאר קנין האיסור. והרי נחלקו הראשונים במעוכב ג"ש, דהגמ' להלן מב: מבע"ל אם אוכל, והר"מ תרומות פ"ט ה"ה פסק דאינו אוכל, והרבה ראשונים פסקו דאוכל בתרומה [ריטב"א יבמות סו ובגיטין מב וב"ב קלח, וכ"ד הרמב"ן במלחמות ברכות פ"ב, ראה בארוכה מה שביארתי בהערותי על תורא"ש יבמות הוצאת מוה"ק בדף סו. ריש פרק אלמנה לכ"ג]. וזהו שהקשו הראשונים דלרי"ף ה"נ אוכל, דהוי כמעוכב ג"ש דאוכל. וגם לבאור הדברי אמת הנ"ל, י"ל דכיון דבעי מטי לידיה עדיין הוי עבד כהן ואוכל בתרומה. אך אם נימא בכוונת הדברי אמת דמצד האדון נתקיים השחרור ורק העבד לא זכה בעצמו, כמו שיבואר להלן, יש לדון דלא חשיב עבד כהן ואינו אוכל בתרומה, וניחא קו' הראשונים על הרי"ף. ומצאתי בהגהות הב"ח (על הרא"ש כאן) שכתב ליישב את קושיית הרא"ש מסוגין על הרי"ף, ותי' הב"ח דזה אינו אוכל פי' דהוי כמעוכב גט שחרור דמבע"ל אם אוכל בתרומה. ומפורש בדברי הב"ח בכוונת הרי"ף דהוי כמעוכב ג"ש, והגמ' קאי דבמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה. ובקצות סימן קכה סק"ג (הובא לעיל) שכתב בדעת הרי"ף דהוי משוחרר ורק הוי תנאי דמטי לידיה, גם לדבריו י"ל דמה"ט אינו אוכל בתרומה.
ונ"ל בדעת הדברי אמת דיש ב' דינים בגט שחרור עבד כנעני - האחד הוא נתינת האדון, וזה נשלם במה שהגיע הג"ש ליד זה שזוכה עבור העבד, וכיון דהנתינה הושלמה אין האדון יכול לחזור בו. אבל יש דין נוסף, דהשחרור בפועל חל רק בונתן בידה, היינו שיגיע ליד העבד. והם ב' דינים בשטר שחרור. האחד דין ונתן, וזה מתקיים ע"י הנתינה שע"י זכייה, ומצד הבעל והאדון הויא נתינה גמורה, ורק דבעי' גם דין "בידה" שיהא ביד המקבל, ובזה חל השחרור. ולכאורה מוכרח כן, דאם האדון חוזר בו הרי ל"ה שליח כיון דביטלו, וע"כ דלא בעינן דוקא קבלה מיד האדון. ולכך ס"ל לרי"ף דחזרה לא מהני כיון דהקנאת המקנה נגמרה [ולפ"ז כ"ז בגט, אבל במתנה ה"נ לא בעי' מטי לידיה. מיהו רש"י הנ"ל ס"ל כן גם במתנה, ומשמע דהוא משום קפידא דנותן, ושייך זה גם במתנה]. ובזה ניחא הא דהעבד יכול לזכות אף דאין יד לעבד, ורק דבמשתחרר אמרי' גיטו וידו כו'. וע"כ דלענין למנוע חזרה מהאדון יש לעבד יד. וכמ"כ נראה דלהכי ליכא חסרון דטלי גיטך, דמצד האדון הוי נתינה גמורה, ורק בעי' מטי לידיה לקיים את דין בידה, אבל הוי מכח האדון. וכמבואר ברמב"ם (פ"ב מגרושין ה"א), שכתב דטלי גיטך היינו שלא תיטול מעצמה, ומשמע דכל דהבידה הוי מכח הבעל סגי. וה"נ כאן, הוי קבלת גט שחרור מכח האדון ושפיר חשיב נתינה. והיינו דבשחרור, דחל במטי לידיה, אף אם בטלי גיטך לא יהני בשטר שחרור, אמנם הכא לא בעי' מיד ליד, דהנתינה כבר התקיימה, ולקיום דין בידה סגי שלוקח את הגט. [ועי' בתוס' יג. ד"ה האומר, ובתו"ג ט: הקשו בדבריהם דאם ל"ה מיד ליד הא הוי טלי גיטך דלא מהני בג"ש. וברע"א לפנינו הסתפק אם טלי גיטך מועיל בג"ש. ובריטב"א בקדושין כג מפורש דל"מ. ועי' קצות (קכה סק"ד) ובאב"מ (קלט סקי"ב), ובנתיבות (קפה סק"א). ובחמדת שלמה (ר"פ הזורק) מבואר דהיכא דאתי ע"י זכיה, כיון דבא מכוחו ליכא חסרון דטלי גיטך, עי"ש].
ונ"ל ראיה לזה, דהנה לר"א דע"מ כרתי, מסתבר דבעינן ע"מ בשעה שמסר האדון לשליח ולא בשעה שמגיע הגט שחרור ליד העבד, אף שאז הוא השחרור בפועל. דאם נימא דע"מ הם רק בשעה שמטי לידיה, א"כ רק אז נהיה שטר, ואמאי לא יהני קודם חזרה דאדון, הא קודם דמטי לידיה הוי מסירת ניר בעלמא, וע"כ דהע"מ הם בשעת מסירת האדון. וכן נקט בחי' רבי נחום פרצוביץ זצ"ל (באות רסד), ודלא כחמדת שלמה שכתב דע"מ הם בשעת המטי לידיה עי"ש.
והנה רש"י ותוס' להלן מ. ד"ה אותו נחלקו במעוכב ג"ש אם שרי בשפחה. ואם נימא בדעת הרי"ף דבתן כזכי בג"ש הוי כמעוכב ג"ש, יהיה תלוי במח' רש"י ותוס' אם מותר בשפחה. אך למש"כ בס' דברי אמת הנ"ל דאיכא מעשה הקנאה ונתינה ע"י הזכיה, ורק ליכא "ונתן בידה", א"כ איכא כבר חלות זכיית השחרור, עכ"פ לענין דאסור בשפחה, ולענין לישא ב"ח בעי שיהא גט בידו, ושפיר י"ל דלענין תרומה אינו אוכל, דל"ה קנין כספו דאדון לענין להאכילו בתרומה.
ולפ"ז נראה במש"כ רש"י ט: ד"ה לא יתנו לאחר מיתה דפקע רשותיה, והקצות הקשה דתיפ"ל דבטלה השליחות כיון דהאדון מת. ואכן רש"י במתני' כח. ד"ה נותנו כתב דבמת בטלה שליחותו. אמנם נראה דבדף ט: רש"י לשיטתו, דס"ל כרי"ף דבעי מטי לידיה רק לקיום דין בידה אבל הקנאת הנתינה כבר נגמרה במסירה לשליח. א"כ הא דבעי' דין בידה מהני אפי' בנטלה מאליה, ואפי' בבטלה שליחות, דלא בעי' נתינה מיד האדון לעבד וסגי בטלי גיטך. ולכן גם בבטלה השליחות יהני, כיון דנתקיים כאן תנאי דבידה, ולהכי כתב רש"י רק טעמא דפקע רשותיה. וכעי"ז כתב באבן האזל (סופ"ו מעבדים ה"א) עי"ש.
♦
שליחות לגט שחרור אם נחשב שליחות לדבר עבירה
ובעיקר המתני' דתן שטר שחרור לעבדי, העירו האחרונים דכיון דבמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו, א"כ הוי שליח לדבר עבירה. ועי' בקצות בסימן קפב (סק"ב). והנוב"י (אב"ע סימן עז) נקט דהוי שליח העבד, ובזה תירץ את הקושיא דנימא אין שליח לדבר עבירה. והקצות פי' דהוי שלוחו של המשחרר, ולא דמי לשליח במתנה דבעי' שיהיה שלוחו של בעל הממון היינו הנותן. ובמהר"ץ חיות כאן תירץ עפ"י הרי"ף, דכיון דהתן כזכי הוא רק דלא מצי רבו למיהדר ביה, אבל עדיין עבד הוא דהרי מחוסר גט שחרור עדיין, א"כ ליכא עבירה במה שאמר האדון תן שחרור זה לעבדי. ואח"כ כשמוסר השליח הגט להעבד ליכא עבירה, כיון דמיד שזיכה האדון את השחרור לשליח שוב אסור האדון לעבוד בו, ולא נחסרה עדיין רק מסירת הגט, ובזה ליכא איסור עשה דלעולם בהם תעבודו וכו' עכ"ד. וניחא יותר למש"נ בדעת הרי"ף, דבעי נתינה לקיום דין בידה.ולשיטת הרי"ף דבזכה לעבד את השטר מהני רק לכך שלא יוכל לחזור, אך בעי מטי לידיה, יל"ע אם יוכל העבד לעשות שליח קבלה ליקח מהזוכה. ונראה דזה תלוי בב' הביאורים הנ"ל ברי"ף, דאם כוונת הרי"ף דהוי משוחרר בממונות אך הוי הוי עבד בקנין האיסור, וכדברי האחיעזר הנ"ל, א"כ אין העבד יכול לעשות של"ק ליקח מהזוכה, כיון דהוי חב לאדון, דהא עדיין עבדו הוא בקנין האיסור. אבל לדברי אמת דהוי כבר נתינת ג"ש, ורק בעי מטי לידיה לקיים דין בידה, שפיר יוכל לעשות של"ק, כיון דמצד האדון איכא שחרור והשל"ק הוי כיד העבד, א"כ הוי כמו שהעבד עצמו לוקח את הג"ש מהמזכה.
♦
תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים
בגמ' גיטין יא: התופס לבע"ח וכו', מלשון רש"י ד"ה ואפי' נראה דהכא הוי כתופס לבע"ח, כיון דתפס לענין שהאדון אינו יכול לחזור בו הוי כבע"ח, שכבר חל דין נתינה ורק ליכא כאן קבלת העבד. וזהו דמדמי' דאם מהני מה שהשליח מקבל כעת עבור העבד אף שהאדון חזר בו, ע"כ דמהני תפיסתו. ולתירוץ הגמ' דתן כזכי היינו דהזכיה היא החילה את השחרור, ולא בעי' לתפיסה כלל דלימטי לידיה אלא ממילא הוי משוחרר, ולשון רש"י הוא דל"ה כשאר תופס לבע"ח. וי"ל דהכוונה היא דהכא כיון דתן כזכי לא בעי' לדין תפיסה כלל, או דעכ"פ לא בעי' לדין תפיסה מחדש, אלא דמה שתפס מעיקרא ממשיך בשביל לעשות זכיה לעבד.ובר"ן על הרי"ף כתב" "ולי נראה דברים כפשטן דממתני' שמעינן דכל אדם מדעתו יכול ליעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו" וכו'. והיינו דמיניה ילפי' דתופס לבע"ח קנה, שמעמיד עצמו כשלוחו של המלוה לתפוסעבורו. ובמחנ"א (שלוחין סימן ד) הקשה דבעי' שלוחו של בעל הממון וכיון דלא עשאו האדון שליח לזכות לעבד איך יהני. אמנם בירושלמי בפרק התקבל ה"א ובירוש' מע"ש (פ"ד ה"ז): ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו א"ל תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה וכו'. ועי' רידב"ז שם דהכוונה היא דשאני גט, דסגי בנתינה גרידא ולא כשטרי קנין, וה"ה שטר שחרור (כדברי הקצות בסימן ר), ומש"ה לא בעי' שליחות מצד הבעל כיון דלא בעי' הקנאה. וכ"כ באו"ש (גרושין פ"ג הט"ו ד"ה אולם). ולפ"ז ניחא קו' המחנ"א, כיון דבגט שחרור לא בעי' שלוחו של בעל הממון, וכן תירץ הדברי משפט (בסי' קפב). ובתורת גיטין (ט:) כתב בדעת הר"ן דבשעה שקיבל מהאדון הוי שליח להולכה, ואח"כ עושה עצמו שליח לקבלה ומהני, וליכא חסרון דחזרה שליחות וכו' כיון דאין בגט שחרור חסרון דטלי גיטך כו', וכ"כ בנתיבות (בסי' קפה סק"א).
והנה רע"א בכו"ח הקשה דאיך עושה עבד שליח לקבלה מיד שליח אדונו, הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דאפי' עשאו שליח לא מהני לדעת תוס' והר"ן, ונשאר בצע"ג ע"כ. והיינו דבשלמא כשהעבד עושה שליח קבלה מיד האדון, הא הוי מדעת האדון, אבל בעושה של"ק מיד השליח להולכה קשה, דהוי חב לאדון. והא דנקט הרע"א דהעבד יכול לעשות של"ק מיד שליח להולכה דאדונו, היינו ממשמעות דברי הר"ן, שכתב דשליח הולכה מדין זכיה עושה עצמו לשל"ק והוי כשליח העבד וכו'. הרי דהעבד עצמו יכול לעשות של"ק ליקח משליח ההולכה, וכ"נ בתו"ג לעיל ט:. אמנם בחמדת שלמה נקט דה"נ העבד אינו יכול לעשות של"ק, דהוי חב לאדון. והוסיף דלא דמי לגט אשה דמהני, דהא דאשה עושה של"ק לקבל גט משל"ה, התם ע"כ דהוי קטטה ול"ה חוב לבעל לגרש, משא"כ בעבד דהוי חב לאדון.
והנה במתני' לא ס"ד בסוגיא דתן לאו כזכי נתן הג"ש לשליח להולכה, והשליח תופס את השטר עבור העבד, היינו דכמו דיכול למסור לשל"ק של העבד, ה"נ נעשה הוא עצמו של"ק של העבד דהוי כמותו, וכמש"כ התו"ג. ומדברי הר"ן נראה דאם הוי מדין זכיה לא יהני לעשות עצמו לזוכה עבור העבד. ויתבאר יותר עפי"ד הדברי אמת דבג"ש לא סגי בקבלה מדין זכיה, דבעי' ונתן בידה, והא דמהני בשל"ק היינו דשל"ק הוי ידו כידה, וידה אריכתא היא של השליח. ומה"ט כתב הדברי אמת דאם זכיה לאו מדין שליחות ל"ה כיד הבעלים, ואין כאן ידה ולא יחולו הגרושין. וזה הוא שכתב הר"ן דלמסור הגט כזוכה היינו דעומד במקומו ונחשב כיד העבד. וממתני' ילפי' לדין תופס לבע"ח, היינו דאם הוא נעשה כמו הבעלים, ה"נ התופס וכו', כיון דנעשה כמו הבעלים, דחזינן דנעשה כבמקומו של העבד, וה"נ כל תופס הוי במקומו של הבע"ח.
ולפי המבואר נראה ליישב את קושיית הרע"א בכו"ח הנ"ל, דהקשה דאיך עושה עבד שליח לקבלה מיד שליח אדונו, הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים, דאפי' עשאו שליח לא מהני לד' תוס' והר"ן ונשאר בצע"ג, ע"כ.
ונראה דהנה שיטת הרי"ף הנ"ל, דהא דמהנ זכיה בג"ש ה"מ לענין חזרה, אבל השחרור לא חל עד דמטי לידיה. והנה פשוט דהיכא דהאדון עושה שליח להולכה והעבד רץ לקראתו ומקדים עי"ז את השחרור דמהני. וה"ה אם שליח הקבלה של העבד ירוץ לקראתו דיהני כיון דהוי כיד העבד, דשל"ק הוי ידא אריכתא של העבד. וא"כ כשהעבד שולח שליח קבלה לקחת משליח להולכה פשיטא דמהני, שהרי הוא רק מקדם את זמן השחרור, וזה ל"ח חב לאחרים. ורק בסוגיא הכא לא ס"ד בגמ' דל"א תן כזכי, א"כ מהני הזכי רק לענין שלא יוכל לחזור, אבל לא מהני לענין השחרור עד דמטי לידיה. וא"כ מה שהשליח להולכה נעשה כשל"ק מעצמו, הוי חב לאחרים שמונע חזרה מהאדון. וכ"נ בתוס' רי"ד דמה שהאדון לא יוכל לחזור זהו חב לאחרים. וא"ש היטב קו' הרע"א דה"נ בעושה העבד של"ק לקחת מהשל"ה שפיר מהני, דהשל"ק כיד העבד ול"ש בזה חב לאחרים, והוי כמו שהעבד תופס מהשליח להולכה. ואף דלתוס' לא מהני תפיסה בחב לאחרים גם בעשאו שליח, אמנם בשל"'ק גט שאני, דידו כיד העבד וכדפי'.
ולשיטת הרי"ף דבזכה לעבד את השטר דמהני רק שלא יוכל לחזור אך בעי מטי לידיה, יל"ע אם יוכל העבד לעשות של"ק ליקח מהזוכה. ונראה דזה תלוי בב' הביאורים הנ"ל ברי"ף, דאם כוונת הרי"ף דהוי משוחרר בממונות אך הוי הוי עבד בקנין האיסור וכדברי האחיעזר הנ"ל, א"כ אין העבד יכול לעשות של"ק ליקח מהזוכה כיון דהוי חב לאדון, דהא עדיין עבדו הוא בקנין האיסור. אבל לדברי הדברי אמת דהוי כבר נתינת ג"ש ורק בעי מטי לידיה לקיים הבידה, שפיר יוכל לעשות של"ק, כיון דמצד האדון איכא שחרור והשל"ק הוי כיד העבד, א"כ הוי כמו שהעבד עצמו לוקח את הג"ש מהמזכה, וכמש"נ לעיל.
ועי' בר"ן שהביא מתש' הרי"ף דדוקא היכא דהוי פסידא לבע"ח מהני תפיסה מתקנת חכמים, הא לא"ה יכול לומר לאו בע"ד דידי את. והרא"ש ב"מ שם הקשה והוכיח דבלא חב לאחרים מהני תפיסה מדינא, ועי' בריטב"א לפנינו. ונ"ל דהרי"ף לשיטתו, בהא דבעי מטי לידיה בג"ש לדברי הדברי אמת, דהיינו משום דס"ל דזכיה לאו מדין שליחות, או אפי' אם הוי מדין שליחות מ"מ ליכא מנוי ול"ה כמלוה עצמו. ולהכי שפיר לשיטתו שייכא סברת לאו בע"ד דידי את, אבל הרא"ש הקשה דכיון דהוי כשליח ל"ש סברת לאו בע"ד וכו'.
♦
ישוב קושיות הראשונים על שיטת הרי"ף
הובאה לעיל קושית בעה"מ והרא"ש ועו"ר שהקשו מהגמ' יג. על שיטת הרי"ף, דגם בתן כזכי מהני רק לענין דאינו יכול לחזור אבל אינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו, מהא דקתני "וזה אינו אוכל בתרומה" דמשמע דהוי משוחרר ע"י זכיה ואינו אוכל בתרומה, ולרי"ף הרי עד דמטי לידיה הוי עבד ואוכל בתרומה.וברמב"ן במלחמות כתב על קו' בעה"מ, דזו קושיא של הבל דהכא הכוונה דאינו אוכל אחר שהשתחרר, וכדכתב כן ברש"י יג. בראש העמוד [ומבואר דרש"י גם בסוגין כשיטת הרי"ף, אף דכבר מסקי' דתן כזכי]. וצ"ב הא דהראשונים לא פירשו כן. עוד צ"ע, דאמאי לא הוכיחו הראשונים כן ממתני' יא: דקתני והרי הוא פוסל עבדו מן התרומה, הרי דע"י הזכיה נפסל מתרומה. וצ"ל דבמתני' י"ל דקאי על אחר השחרור דהוי חוב משום שמפסיד תרומה, אבל בגמ' מיירי קודם השחרור, וכמש"כ בתוס' רי"ד דמשעה שהגיע הגט לשליח אינו אוכל בתרומה. והרמב"ן אכן תירץ גם על הקו' מהגמ' דזה אינו אוכל קאי על אחר השיחרור, ומה דלא מהני הוא משום דעשייה זו הויא חוב אף דכעת ליכא את החוב לאחרים, אך כיון שיהיה אח"כ בתוצאה חוב מקרי דבר של חוב דאין חבין וכו'. אך עדיין קשה דאמאי לא נקטו הראשונים לפרש כן גם בסוגין, כמו דיפרשו במתני' דקאי אינו אוכל על אחר השחרור.
והנה בהא דהשיב ר"מ וזה אינו אוכל, בפשטות כוונת הגמ' דמה דהוי חובה להפסד תרומה, בלא"ה זריק ליה גיטא ויכול לפוסלו. ובתוס' יב: ד"ה וכי תימא הקשו ומה בכך, מ"מ חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה. ותירצו דקסבר דלא חשיב ליה חובה מה שמקבלו זה, כיון דאפי' אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר. והיינו דממילא ל"ח חובה, כיון דיכול לפוסלו מתרומה בענין אחר. ובריטב"א הישן ובריטב"א כ"י [רמ"ה] מבואר דדוקא בכה"ג דידן דהויא זכות וחובה, היינו דהשחרור הוי זכות, ורק דאיכא צד חובה של הפסד מתרומה, בזה אמרי' דאם בלא"ה יכול לפוסלו שוב אינו חובה, אבל אם הוי חפצא דחובה לא יהני מה דיכול לפוסלו באופ"א. ונתכוין לזה המהרש"ל, שהביא דיש מקשים על התוס' הנ"ל דאמאי לא הקשו התוס' על המשנה שאמרו חכמים והלא אם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי, מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השחרור כו'. וכתב מהרש"ל דלק"מ דבשלמא וכו'. ועוד הביא להקשות דגבי אשה אמאי חשבינן ליה חובה קבלת הגט, מאחר שבלאו הכי יכול לגרשה בע"כ. ותירץ דלק"מ, דשאני גבי עבד דזכות הוא לו שיצא לחרות ומותר בבת ישראל, אלא דהוי חובה ממקום אחר שפוסלו מתרומה, ובזה אמרי דל"ח חובה, שהרי יש בידו לזרוק לו גט בע"כ. משא"כ באשה דהכל חובה גרידא וכו', אבל בעבד, דעיקרו זכות, אמרי' דכיון דיכול לברוח שוב אין יכול האדון לעשות לו הך חובה, והדר דינא דמקרי חוב, דליכא סברא דיכול לפוסלו. והן הם הדברים המבוארים בריטב"א הנ"ל. [ועי"ש מהרש"א וקרני ראם שתי' באופ"א].
ולפ"ז נראה דהא דאמרו במתני' דבאשה הגרושין הוי חוב מחמת הפסד מזונות, אין זה עיקר הטעם, דגם בגוונא דאין לה מזונות, עיקר הגרושין הוי מהות של חוב לאשה. וגם בכה"ג דאמר לה צאי מעש"י למזונות, מ"מ עיקר הגרושין הוי חוב לאשה. וכמ"כ נראה דבארוסה שגירשה ע"י אחר חשיב חוב לאשה, אף דאין לה מזונות, דהחיוב על הבעל הוא דווקא לאחר הנשואין. אמנם בזה י"ל דכבר באירוסין איכא את החיוב לזונה משעת הנשואין, כמבואר ברמ"ה ב"ב קכו: ושפיר הוי הגרושין חוב גם משעת האירוסין, דמפסידה זכותה למזונות לאח"ז. [וראיתי מובא בכתבי תלמידים מהגר"א וסרמן זצ"ל שאכן העיר דבאשה דטב למיטב טנדו מלמיתב ארמלו, עיקר הגרושין הוי חוב לאשה אף באין לה מזונות, וכמש"נ].
♦
גדרי אכילת עבד כהן בתרומה
ובהא דקתני במתני' מפני שהוא קניינו, כתב הר"מ בפה"מ וברע"ב דהעבד באכילת תרומה לא יוסיף בעצמו מעלה והוי כאכילת בהמת כהן וכו'. והתוס' יב: ד"ה השבתוני כתבו או משום שיש "מצוה" באכילת העבד וכו', ומשמע דלתוס' באכילת העבד נתקיימה מצות אכילת תרומה. וביאור דברי התוס' הוא דס"ל דבעבד כהן, כיון דהותר לו איסור זרות, ע"כ דעבד כהן יש בו מעלה. ונראה דתוס' לשיטתם, שכתבו ביבמות ר"פ אלמנה דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה, דתליא בקנין האיסור, וכיון דהוא אוכל מחמת קנין האיסור שיש לאדון הכהן, ובזה אוכל מצד מעלתו שהוא עבד כהן. ולא דמי לבהמת כהן דאוכלת רק משום קנין כספו, וחידושא דקנין כספו דבהמת כהן אוכלת היינו דל"ה תרומה לאיבוד כיון דהיא בהמת כהן, אך אין בזה משום מעלתה. אכן לרמב"ם וש"ר הנ"ל דפסקו דמעוכב ג"ש אינו אוכל, ומשום דס"ל דאכילת העבד תליא בקנין כספו דכהן כבהמת כהן, א"כ בעבד כהן אינו אוכל מחמת מעלתו [והאחרונים דנו אם בעבד יכול לברך על אכילת תרומה ואם מתקיימת מצות נתינה ע"י זה שנתן לעבד כהן, ונתבאר בארוכה בהערותי על תורא"ש יבמות שם הוצאת מוה"ק עי"ש]. אך הנוגע לסוגין הוא דתוס' כתבו דכיון דאוכל משום מעלתו הפסד התרומה מיקרי חובה. חדא משום שמפסיד מעלתו, ועוד דמפסיד ממון דתרומה בזול וכו'. ונראה דהר"מ שכתב בדעת רבנן דאין העבד אוכל משום מעלתו, היינו לבאר את סברת רבנן במה דפליגי על ר"מ, ולא ס"ל דהוי חובה מה שאוכל משום מעלתו. אבל הסוגיא מיירי על טעמא דהפסד הממון דתרומה בזול, ובזה אמרי' טעמים אחרים בדעת רבנן.וניחא היטב קו' התוי"ט על הר"מ והרע"ב בפה"מ, דאמאי הוסיפו טעם זה דבגמ' אמרו טעם אחר דאי בעי שקיל וכו'. ועפ"י המבואר טעם הגמ' שיש לו הפסד בזה הוי סברא דאם האדון יכול בין כך להפסיד באופן אחר שוב ל"ה חוב, אבל דברי הרמב"ם קאי דאם היינו סוברים דהעבד יש לו מעלה של עבד כהן באכילת תרומה, דבזה מ"מ השחרור ע"י זכיה הוי חוב, שהרי מפסידו ממעלתו. וזהוא שכתב הר"מ בפירוש תשובת רבנן מפני שהוא קניינו, דמה שהעבד אוכל אין בו מעלה והוי כאכילת בהמה דאוכל מחמת קנין כספו. ולהכי הפסד התרומה ל"ח חובה כיון דיכול להפסידו באופ"א מאכילת תרומה, וכנ"ל בתוס'. וניחא להרמב"ם לשיטתו, דפסק דמעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה ומשום דאכילת תרומה דעבד תליא רק בקנין כספו וכדפי'. וניחא היטב קו' התוי"ט על הר"מ והרע"ב דבגמ' אמרו טעם אחר דאי בעי שקיל וכו'. ולדברינו תרוייהו צריכי, דאם הוי אוכל מחמת מעלתו לא יהני מה דהאדון יכול להפקיעו מתרומה באופ"א, ולכן טעם הר"מ הוא הקדמה לטעם הגמ' וכמש"נ.
עכ"פ הרמב"ן, שכתב ישוב על קושיית בעה"מ דזה אינו אוכל היינו לאחר השחרור, הרי דלא תירץ כדברינו דלרי"ף אינו אוכל משום דהוי מעוכב ג"ש, דהרמב"ן לשיטתו דפסק דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה.
אלא דבעיקר תי' הרמב"ן, נראה דהא דבעה"מ ורא"ש לא תי' כן, הטעם הוא דאזלי לשיטתם דפי' באופ"א את כוונת הגמ' זה אינו אוכל. דעי' ברשב"א ובריטב"א, דמשמע דהכוונה היא דכיון דיכול לברוח ולא לקבל את הגט, ממילא אמרי' דעיקר הדבר מה שזוכה עבור העבד בגט שחרור ע"י זכיה, מקרי עשיית חובה, שהרי במשחררו האדון בעצמו יכול העבד לברוח ולא לקבל את הגט, משא"כ במשחררו ע"י זכיה דאינו יכול לברוח. א"כ פעולה זו היא יותר חובה, ודברי הגמ' דזה אינו אוכל קאי על עבד שברח דקו' הגמ' דהוי חוב. ולהכי הקשו הראשונים על הרי"ף דבעי מטי לידיה, א"כ בשחרור ע"י הזוכה עדיין יכול העבד לברוח ולא לקבל את הגט ושוב ל"ה חובה, דכיון דלא קיבל את הגט בידיו אינו משוחרר בקנין האיסור או אינו משוחרר כלל, דלא נתקיים ונתן בידו, וממילא אוכל בתרומה. ומפורש כן בתוס' רי"ד על הגליון, דהקושיא היא מעיקר הדין, דלרי"ף ל"ח חובה כיון דעדיין יכול העבד לברוח. ולהכי הוא שהקשו הראשונים, דהרי לרי"ף כיון דבעי מטי לידיה הרי במשחררו ע"י זכיה וברח אינו משוחרר. ועד"ז הוא מה שהקשה הרשב"א בקדושין כג: המובא להלן דאם אינו יכול לשחררו בעל כרחו, שוב נמצא דגם במשחררו האדון אינו פוסלו מתרומה. והרמב"ן שכתב דזו קושיא של הבל דזה אינו אוכל היינו לאחר השחרור, הוא משום דהוא מפרש בגמ' כפשט הראשון דהנידון אם יש לו אפשרות לפוסלו באופ"א דל"ה חובה, וע"ז אמרי' דהוי חובה בזה דלאחר השחרור אינו אוכל בתרומה.
♦
שחרור עבד ע"י אחרים בעל כורחו של העבד
ברשב"א קדושין כג: הביא את שיטת הרי"ף והרמב"ן דבשחרור עבד ע"י אחרים, דאי אפשר לשחרר עבד בעל כרחו בעומד וצווח. והרשב"א ס"ל דמהני, ודלא כרמב"ן, והוכיח כן מסוגין דזה אינו אוכל. ובספרי הרשב"א הישנים ובכל כתבי היד הגי' וזה שברח אינו אוכל, והמגיה במהדו' מוה"ק וכן במהדו' זכרון יעקב [ומשם הועתק בכל המהדורות] מחקו את תיבת וברח. וכולם טעו במחיקה זו, דאדרבא זו קושיית הרשב"א לשיטתו דמפרש דהגמ' קאי על ברח דוקא, ולהכי הקשה דהא עדיין אינו יכול לפוסלו שהרי העבד לא יקח את גט השחרור. וזהו שהוכיח דאפשר לשחרר בעל כרחו, ול"ד למתנה, כיון דשחרור זכות גמור וכו', עיש"ה. והדברים נפלאים בהבנת הרשב"א בקדושין ובגיטין לפנינו ואזיל לשיטתו.ועי' בתוס' לעיל (י, א ד"ה בשליחות), ובתורא"ש (שם) הוסיף דאינו יכול לשחררו בעומד וצווח, דכיון דאינו רוצה הוי חוב, עיש"ה. ומבואר בדבריהם דאפי' אם השחרור הוי זכות אינו יכול לשחרר בע"כ. ואולי ס"ל דשחרור עבד חשיב כהקנאה ובעי דעת העבד, ול"ד לגט אשה דהוי נתינה בעלמא.
וברשב"א בקדושין נראה דהא דמהני שחרור בזכיה ע"י אחרים גם בצווח הוא מכמה טעמים. חדא דכמו דכל שחרור מהני בע"כ, ה"נ יכול לזכות בע"כ, ובאשה דמגרשה בע"כ ה"נ היה יכול לזכות לה בע"כ, אלא דגרושין הוי חוב. וכ"כ הרשב"א לשיטתו בגיטין עה. ומשמע דהיכא דהגרושין הוי זכות, כגון במוכה שחין או במקום יבם, ה"נ יהני ע"י זכיה בע"כ. והרשב"א שם כתב טעם נוסף ועוד שלא יהא האדון כעבד ולכן יכול לזכות בע"כ. ועי' בברכ"ש שם מש"כ ע"ד הרשב"א ואכ"מ. וברשב"א בטעם הראשון נראה דבזכות גמור דוקא לא מהני צווח, וזהו בשחרור, משא"כ במתנה ל"ה זכות גמור. וביאור הרשב"א בקדושין נראה דבזכות גמור איכא דעת בעלים, ובשחרור שאפשר בע"כ לא בעי' דעתו וגם בצווח מהני כיון דאיכא זכין. והיינו דבזכות גמור מחאת העבד לא הופכתו לחובה ונשאר זכות, ורק בצווח הוי חסרון דעת בעלים, ובג"ש שייך בע"כ.
עכ"פ לדברינו ניחא היטב הא דהראשונים לא הקשו על הרי"ף ממתני' דמוכח דאינו אוכל בתרומה, דאכן במתני' שפיר מודי הראשונים לרמב"ן דיש לפרש דהוי חובה, דלאחר השחרור אינו אוכל. ורק מהברייתא יג. הקשו הראשונים על הרי"ף, כיון דקתני בברייתא זה אינו אוכל בגוונא דברח, דבזה הוי חובה דיכול לזכות את הגט גם בברח, וע"כ דהוי משוחרר ואינו אוכל בתרומה. אבל לרי"ף הרי במזכה ע"י אחר אם ברח וליכא מטי לידיה אינו משוחרר, ושפיר הקשו הראשונים מהכא על הרי"ף, וכמש"כ תוס' רי"ד להדיא. אבל הרמב"ן פי' בגמ' על דרך המשנה, ולשיטתו בקדושין דבצווח ל"מ זכיה ג"ש ע"י אחרים, ולא ס"ל כקו' הרשב"א מהכא, ומשום דמפרש דהמו"מ דהוי חובה היא לא מחמת דברח אלא מחמת דאחר השחרור נפסל מתרומה. ועיקר קו' הרשב"א מסוגין הוא ראיה רק לשיטתו בפי' הגמ', אולם אין בזה קו' על הרמב"ן, דלרמב"ן לשיטתו כאן, דמפרש דזה אינו אוכל היינו במשוחרר, לק"מ מה שהקשה הרשב"א עליו דהרי בצווח לא מהני וכו', דכוונת הגמ' היא דבמשוחרר אינו אוכל וזהו החוב. ופשוט דקו' הרשב"א היא רק לשיטתו וכמש"נ.
ובזה נראה לפרש את כוונת הריטב"א בכ"י [וכפי שהוכיח ידידי הגר"א שושנה שליט"א, ראש מכון אופק, שזה הוא הכ"י מיוחס לרמ"ה, ונדפס על ידו מחדש ע"ש שיטות קדמונים ויד רמ"ה עם הערות], שכתב דלמסק' מה דמקשו רבנן לר"מ דיכול למוכרו לישראל ולהפסידו בתרומה, תשובת ר"מ לרבנן היא דע"י מכירה מילתא אחריתי היא עכ"ל. ועי' במגיה על הרמ"ה (הערה 38). ונראה להוסיף ביאור בדברי הרמ"ה, דע"י מכירה הויא עשיה אחרת, ובעי' שע"י שחרור יפסלוהו מתרומה גם בברח. ואכן אם הפשט בגמ' היה דכיון דיכול לפסול עבדו מתרומה לכן ל"ה חוב, כיון דיש לו אפשרות אחרת לפוסלו, לכאורה אין נ"מ באיזה מציאות פוסלו, אם ע"י מכירה או ע"י שיפקירו וכיוצא. והתוס' יב: ד"ה שביק בסוף העמוד כתבו דרבנן השיבו דמכירה לא שכיח, היינו דס"ל דאם יש לו אפשרות אחרת לפוסלו מתרומה ל"ה חובה, ולהכי כתבו דס"ל לרבנן דהאפשרות של מכירה לא שכיח ולהכי ל"ח דיכול לפוסלו. אולם הרמ"ה כתב דע"י מכירה הוי מילתא אחריתי, ונראה דהוא מפרש את הגמ' דחשיב חוב מחמת דלא יהני ברח, ולהכי תליא במהות אם הוי חוב. ובזה שפיר מחלקינן כן בין אם האפשרות לפוסלו מתרומה היא ע"י שחרור או ע"י מכירת עבדו לישראל.
♦ ♦ ♦