לייקווד
רב אמי ורב אסי - מהנהגתם בהלכות תפלה וברכת כהנים
בירחון האוצר גיליון י"ט הביא הגרמ"מ אייכנשטיין שליט"א בשם הגאון ר' שריה דבליצקי זצ"ל, שהורה לאסור על הכהנים לעבור לפני המתפללים כדי לעלות לדוכן (ודלא כהחזו"א שהיקל בזה). במאמר זה יוצע בעז"ה מהלך בסוגיא, שעל פיו יהיה סמך מן הגמרא להוראת הגרש"ד.♦
ברכות כז, א: "דאמר רבי יהושע בן לוי אסור לעבור כנגד המתפללין, איני והא רבי אמי ורבי אסי חלפי, רבי אמי ורבי אסי חוץ לארבע אמות הוא דחלפי".
ובפשטות משמע שרבי אמי ורבי אסי היו רגילים לעשות כן תמיד, ולא רק שאירע כך במקרה. וא"כ מבואר מזה שכל שאר הציבור לא עברו לפני המתפללין כלל, ורק רבי אמי ורבי אסי היו עוברים, עכ"פ חוץ לארבע אמות.
ויש להבין למה דוקא שני החכמים הללו נהגו כן.
♦
א. ב.
סוטה לח, ב: "ואמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר (ויקרא ט, כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה, איני והא ר' אמי ורבי אסי סלקי, רבי אמי ורבי אסי מעיקרא הוו עקרי כרעייהו, ממטא לא הוה מטו התם, וכדתני ר' אושעיא לא שנו אלא שלא עקר את רגליו אבל עקר את רגליו עולה".ובפשטות משמע שרבי אמי ורבי אסי היו רגילים לעשות כן תמיד, ולא רק שאירע כך במקרה. וא"כ מבואר מזה שכל שאר הכהנים לא עלו אחר עבודה כלל, ורק רבי אמי ורבי אסי היו עולים אחר עבודה, עכ"פ כשעקרו רגליהם בעבודה.
ויש להבין למה דוקא שני החכמים הללו נהגו כן (ורש"י פירש בזה: "מעיקרא הוו עקרי כרעייהו ממקומן בעבודה, אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן ולא מטו עד דגמרה ברכת העבודה").
♦
והנראה בזה, דהנה איתא בברכות ח, א: "רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי".
ובתוספות שם ל, ב ד"ה ה"ג אין, הוכיחו שכונת הגמ' היא שהם היו מתפללים שם ביחיד (ודלא כהרמב"ם פ"ח מהלכות תפלה ה"ג, וע' רבנו יונה ד, א בדפי הרי"ף בדעת הרמב"ם).
אשר לפי זה נמצא שמה שאמרו בסוטה שהיו רבי אמי ורבי אסי עולים לדוכן, כונת הגמרא שאחר שהם התפללו ביחידות בבית מדרשם, הם היו באים לבית הכנסת בשעה שהגיע הש"ץ לעבודה, כדי לקיים מצות ברכת כהנים.
ולפ"ז יוטעם היטב מה שרק הם היו עולים אחר עבודה, שהרי שאר הכהנים התפללו בבית הכנסת, ורק הם היו באים מבית מדרשם, ולפיכך הם נתאחרו קצת לפעמים, גם משום המרחק, וגם משום שהיה קשה לכוון את השעה בדקדוק[2].
♦
ג. ד.
ולפ"ז עלה בידינו מקור מפורש מן הגמרא לדברי המג"א בסי' קכח סק"י, שכתב שאפילו אם לא היה בבית הכנסת כלל בשעת עבודה, ורק שעקר רגליו מביתו קודם שסיים הש"ץ ברכת עבודה - מקרי עקירה, אף שבא לביהכנ"ס אחר עבודה.דהנה, אילו היה צריך להיות בביהכנ"ס בשעת עבודה, הרי לא היה די באוקימתא שנקטה הגמרא, שהם עקרו רגליהם מבית מדרשם לפני סיום העבודה, אלא הגמרא היתה צריכה להוסיף שהם גם הספיקו להגיע לבית הכנסת לפני סיום העבודה[3].
ועוד נפק"מ ממה שנתבאר, דהנה מהריק"ש (בתשו' כ"י סי' ס"ו ובהגהותיו לסי' זה דין כ"ח והובא בבאר היטב) רצה להוכיח מלשון המחבר דכהן שבא לבה"כ בהודאה, יכול לברך ברכת כהנים אע"ג דהוא לא היה בבה"כ כשאמרו רצה, מדקאמר בשו"ע כל כהן שבבה"כ נעקר ממקומו, מכלל דכשאינו בבה"כ א"צ שיעקר רגליו בעבודה ויכול לעלות לדוכן אע"ג דלא שמע רצה ע"ש.
אבל הפר"ח אות כ"ח כתב עליו דלא נהירא וכן מוכח בהדיא ממ"ש הרדב"ז והכנה"ג.
ולפי מה שביארנו נמצא שבגמרא מוכח כהפר"ח ודלא כמהריק"ש, שהרי לפי מהריק"ש לכאורה קושית הגמרא מעיקרא ליתא, כי אולי הם הגיעו לביהכנ"ס אחרי עבודה. והגמרא אף לא תירצה כך[4].
♦
ובזה יתיישב היטב מה שמבואר בברכות שכל שאר הציבור לא עברו לפני המתפללין כלל, ורק רבי אמי ורבי אסי היו עוברים, עכ"פ חוץ לארבע אמות.
כי אמנם כל הציבור היו עומדים במקומם בכל שעת התפלה ולא היו זקוקים לעבור לפני המתפללים כלל. ואף הכהנים, שהיו צריכים לעלות לדוכן, אפשר שהיה מקומם סמוך לדוכן באופן שהם לא יצטרכו לעבור לפני המתפללים בשעה שיעלו לדוכן[5].
משא"כ רבי אמי ורבי אסי, שבאו מחוץ לבית הכנסת כדי לעלות לדוכן, ממילא הוצרכו הם לעבור לפני אותם המתפללים שהאריכו בתפילתם. ונראה לענ"ד שהוא אמת לאמתה של תורה בס"ד.
ונפק"מ לדינא, שלפ"ז לכאורה מוכח מן הגמרא דלא כהחזו"א (הובא בספר דעת נוטה להגר"ח קנייבסקי ח"א תשובה שנ"ה) שהתיר לכהנים לעבור לפני המתפללים כדי לעלות לדוכן (וכעי"ז מבואר באשל אברהם בוטשאטש סי' קב שהתיר אפילו כדי לשמוע קדיש או לענות אמן). שהרי לפי מה שנתבאר בסוגיא, אדרבה, כל עיקר הקושיא מרבי אמי ורבי אסי היתה בכה"ג, ואעפ"כ לא התירו אלא חוץ לד' אמותה.
♦[6]
ה. נספח
בברכות ח, א שם קודם שהובא מנהגם של רבי אמי ורבי אסי, אמרו בגמ' כעי"ז גם לענין אביי: "ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא". ע"כ.ולפי מה שהוכיחו תוס' שם ל, ב ד"ה ה"ג אין, דלענין רבי אמי ורבי אסי כונת הגמ' שהתפללו ביחיד, א"כ בפשטות כן היא גם כונת אביי שם.
וכן מבואר להדיא בטור סי' צ שכתב: "לכן צריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם הציבור. והני מילי להמון העם, אבל מי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו, מצוה להתפלל בו אפילו אין לו עשרה, דרבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוי תליסר כנישתא וכו', ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא, כיון דשמענא וכו', לא מצלינא אלא ביני עמודי היכא דגריסנא". עכ"ל. הרי שהביא גם הא דאביי כסמך לתפלה ביחיד בבית מדרשו.
♦
א. ב.
והנה, איתא בחולין קלג, א: "אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא (ר"ל מתנות כהונה), אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה וכו', כיון דשמענא להא דתניא הצנועים מושכין את ידיהם והגרגרנים חולקים משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני. ולפרוס ידיה, אנסיה ליה עידניה".ופירש רש"י: "לאחזוקי נפשאי בכהני - שלא ישתכח הדבר שאני כהן. ופריך וליפרוס ידיה - כיון שאינו עושה אלא שלא ישתכח שם כהן מעליו יפרוס ידיו לדוכן כל השנה ומחזיק נפשיה בכהני. אנסיה ליה עידניה - עתים שקבע לתלמידיו היו טורדים אותו מלישא את כפיו שהיה עוסק לתלמידיו בעת שהצבור נאספים לבית הכנסת". עכ"ל.
ולפי מה שנתבאר יוטעם היטב, שהרי גם אביי התפלל בבית מדרשו ביחיד, ולכן לא היה יכול לישא כפיו בעת תפלתו, ורק שלא יכול היה לנהוג בזה כרבי אמי ורב אסי, שהלכו לביהכ"נ בשעה שהכהנים נושאים את כפיהם, כי באותה שעה הוא היה מלמד את תלמידיו.
♦
אמנם, יש להעיר דהנה ברש"י בברכות ח, א משמע דס"ל כהרמב"ם הנ"ל, שגם בבית המדרש יש להתפלל בעשרה וכמו שהובא לעיל בהערה א' בשם הצל"ח, ודלא כתוס' הנ"ל. וא"כ, לרש"י לשיטתו אינו מובן למה אביי לא נשא כפיו בבית מדרשו, הרי הוא לא הוצרך ללכת לביהכנ"ס לשם כך, כי גם בבית מדרשו הוא התפלל בעשרה, וא"כ בשעה שהוא התפלל היה לו לשאת את כפיו.
ובאמת כבר הקשה כן החיד"א במחזיק ברכה סי' צ סק"ו על הרמב"ם עצמו, איך יפרנס את הסוגיא בחולין שם, ותירץ בשם בנו שהרמב"ם יפרש כהרי"ף שם, דאנסיה ליה עידניה פירושו שהיה לו חולי מעיים. עכ"ד.
אך הרי רש"י לא פירש כן, וא"כ לרש"י עדיין צ"ע.
♦
ג. ד.
ואולי יש לתרץ ע"פ מש"כ תלמידי רבנו יונה בברכות ד, א בדפה"ר בדעת הרמב"ם וז"ל: "ואומר מורי הרב נר"ו, שאפילו לדעת רבינו משה ז"ל אין צריך עשרה אלא למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד במקום אחר, דכיוון שדרכו להתבטל מלימודו בשעה שהולך ללמוד, יש לו להתפלל בעשרה או ללכת לבית הכנסת, אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנותו, אין לו ללכת לבית הכנסת [אפילו] אם לא ימצא עשרה, מפני שנמצא מתבטל מלימודו בשעת הליכה, וטוב לו שיתפלל ביחיד משיתבטל כלל. תדע, שהרי וכו'. מפי מורי הרב נר"ו". עכ"ל.אשר לפ"ז י"ל שאף שלענין רבי אמי ורבי אסי פירש הרמב"ם שהתפללו בבית מדרשם בעשרה, כמש"כ הלח"מ שם, היינו דוקא אצלם, משום שהם התפללו בבית המדרש, (וכמשמעות לשון הגמרא "ביני עמודי היכא דהוו גרסי") וא"כ מאחר שהם הולכים מביתם לבית המדרש ה"ה שהם צריכים לילך לביהכנ"ס להתפלל. אבל לענין אביי, שמפורש בגמ' שהוא למד בתוך ביתו (וכמו שאמר שם מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא בבי כנישתא כיון דשמענא וכו' לא הוה מצלינא אלא היכא דגריסנא. ע"כ) גם הרמב"ם מודה שהוא התפלל ביחיד, ע"פ מ"ש רבנו יונה בדעתו, שמי שלומד בביתו תמיד א"צ להתפלל בעשרה.
וא"כ, י"ל שגם רש"י, שסבר כהרמב"ם, מודה בכה"ג, שהרי רבנו יונה כתב את חידושו בדעת הרמב"ם מכח ראיה מן הגמרא ולא ממשמעות דברי הרמב"ם.
[ואף שמשמעות דברי רש"י בברכות דבעינן עשרה הוא ממה שכתב בגוף דרשת רב חסדא מקרא דאוהב ה' וגו', שהיא מקור הדין, מ"מ מפורש בגמ' שם שאביי שינה את מנהגו ע"פ מימרא דעולא דמיום שחרב וכו', ולא ע"פ דרשת רב חסדא, עי"ש].
♦ ♦ ♦