בעניין השלמת הקריאות בתורה שחסרו עקב מגפת הקורונה
בעוונותינו הרבים, בתקופה זו פשטה בעולם מגפת דבר הנקראת בשם "קורונה". בשל חשש הממשלות והקהילות מהתפשטות המחלה, הומלץ להימנע ממגע ומהתקהלות, ובכל מדינה ומדינה בחרו למנוע מהציבור מפגשים והתקהלויות, ובפרט ביקשו למנוע מפגש של אנשים מבוגרים עם מספר גדול של אנשים, מפני שקיימת סבירות גבוהה להידבקות והעברת המחלה על ידי אחד מהם.אחת ההשלכות הלכתיות של מניעת ההתגודדויות, היא סגירת בתי כנסת ומניעת תפילה בציבור על ידי אנשים רבים. אולם, קצב הסגירה לא היה אחיד ועדיין יש אנשים שממשיכים להתפלל במנין – בדרך כלל לא בבית הכנסת. כך שנוצר מצב שחלק מבתי הכנסת המשיכו לקיים מנין מצומצם בשטח בית הכנסת למשך שבת אחת או יותר, וכן יש שהמשיכו להתפלל ולקרוא בתורה לאורך כל התקופה.
המאמר הנוכחי עוסק בשאלת ההשלמה של קריאת התורה ביחס לפרשיות שלא נקראו בציבור, במישור העקרוני, ובהתחשב בעובדה שלא ניתן לקבוע שכל הציבור כולו לא קרא בתורה במשך כל השבתות מאז הוחלו ההסגרים, כיון שאנשים רבים מתפללים במניינים שמתכנסים בדרכים המותרות על ידי רשויות החוק[2]. כמו כן, ידובר על כך שבחלק מהשבתות שבהן בוטלה קריאת התורה היו פרשיות מחוברות, סופי חומשים ומועדים.
המאמר מתחלק לדיון הלכתי בחיוב קריאת התורה ובדרישה לסיים את התורה עד שמיני עצרת. נושאי המאמר הם שלושה: הראשון, הגדר של קריאת התורה כחובת ציבור. השני, החיוב לקרוא את הפרשיות ולסיים את התורה. השלישי, ההוראה למעשה, כיצד יש על היחיד והציבור לצאת ידי חובתם. מכיוון שבעת כתיבת המאמר טרם נודע עד מתי יימשך האיסור על ההתקהלויות, יתייחס המאמר הן לפתרונות ליחיד בעת ההסגר והן בפתרונות לציבור לאחר שתצא ממסגר נפשינו.
♦
פרק ראשון - גדר החיוב בקריאת התורה
במשניות (מגילה כג:) מבואר, ש"אין קורין בתורה... פחות מעשרה". מכאן נלמד שקריאת התורה היא חובת ציבור, והיא מתקיימת בנוכחות של עשרה אנשים בלבד. הלכה זו נפסקה ברמב"ם (פי"ב מהל' תפילה ה"ג) ובשו"ע (סי' קמג ס"א). אולם, לא נתבאר מהי חובת היחיד ביחס לחיוב הכללי של קריאה בתורה בעשרה.בשו"ת סמיכה לחיים (סי' ב, דף יד ע"ג) כותב רבי יוסף חזן, בעל החקרי לב, שליחיד אין שום חובה לשמוע או לקרוא. לכן היחיד יכול לצאת לכתחילה בין גברא לגברא ואין בזה כל איסור[3]. אולם, נכדו רבי חיים פלאג'י השיגו, שברור שליחיד יש חובה להגיע ולחייב את עצמו או לאפשר קיום של קריאת התורה, עי"ש.
לכאורה מעין דעת רבי חיים פלאג'י, כותבים בשו"ת מתת ידי (סי' יד), בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' כג) ובשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' ז), שליחיד יש חיוב לשמוע את כל הקריאה כראוי. ונראה שיסוד החיוב על היחיד הוא משום שללא קשר לחובת קריאת התורה יש חובה ללמוד את כל התורה, כדלהלן [ויותר מזה כתב בשו"ת השבי"ט (ח"ג סי' ג), שעיקר דין קריאת התורה אינו חובה לשמוע קריאת התורה בזמן – ביום השבת, אלא מילוי חובה לסיים התורה – ללא קשר לזמן. עי"ש[4]]. אך לעומת זאת, דעת הרב עובדיה יוסף (חזו"ע שבת ח"ב עמ' שלב; שו"ת יביע אומר ח"ד יו"ד סי' לא אות ג, ועוד) כדעת רבי יוסף חזן, שליחיד אין כל חיוב בקריאת התורה.
לגבי חובת היחיד, יש לדון אם עשרה יחידים שלא נפטרו מקריאת התורה יכולים להתחייב בה. בספק זה דנו החיי אדם (כלל לא סי"א) ועוד, במקרה שלאחר התפילה התקבצו עשרה יחידים שלא שמעו קריאת התורה, האם הם חייבים להוציא ס"ת ולקרוא לעצמם. למעשה, בשו"ת הר צבי (ח"א סי' נב) ובשו"ת יביע אומר (ח"ח או"ח סי' יד) התירו אם יש ששה שלא קראו, בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' יז) התיר אם יש שלושה (והוכיח כן מדין קריאה בתענית ציבור) ויש שהתירו אפילו באדם אחד (ראה יביע אומר ומשנה הלכות שם). לעומת זאת, הגר"ח מבריסק (הו"ד בברכת שמואל, יבמות סי' כא אות א) נטה לומר שצריך עשרה שלא שמעו.
לגבי אופן הצירוף לחיוב קריאת התורה, מסתפק בספר ציונים לתורה (כלל ט) אם מצוות קריאת התורה היא על הקריאה בתורה או על שמיעת דברי התורה מתוך הכתב, והוא צידד לומר שהמצווה על הקריאה אך לא הכריע בזה. אולם, מדברי האחרונים נראה שהיא גדר שמיעה ולא גדר קריאה, וכ"כ בערוך השלחן (סי' רפה ס"ב) וכן מסביר בשעורים לזכר אבא מארי (ח"א עמ' קפד) בעמקות, כדרכו, וכך נוטה לומר בשו"ת משנה הלכות (ח"ג סי' יט) אלא שהוא תלה את הדבר במחלוקת אי שייך לצאת יד"ח שמו"ת משמיעת הקריאה בשני וחמישי. לפיכך, נראה שעיקר החיוב בקריאת התורה הוא על השמיעה ויתכן שלא צריך גדר של צירוף למנין ומנין מרפסות וכדו' מספיק לעניין זה.
מסקנה: אי אפשר לקיים קריאת התורה בשום אופן ללא עשרה אנשים גדולים. אולם לפי הרבה דעות מותר גם אם פחות מעשרה מתוכם חייבים בקריאת התורה. כמו כן, נראה שיוצאים ידי חובת קריאת התורה במרפסות וכדו', כך שעקרונית ניתן לקרוא בתורה למרות ההגבלות, אבל מי שלא קרא - עליו הכתוב אומר: "מעות לא יוכל לתקון".
♦
פרק שני - קריאת הפרשיות
מלבד דין קריאת התורה, יש עניין לקרוא את התורה ולסיימה אחת לשנה או אחת לשלוש שנים[5]. גם בהקדמת ספר החינוך מבואר שיש עניין שיקראו וידעו את התורה ולכאורה כדי לממש את הוראה זו יש לקרוא את כל התורה בכל סבב קריאות. מכאן עולה השאלה, כיצד ניתן לעשות זאת אם ציבור או יחיד לא קראו פרשה אחת או יותר?שאלה זו מתחלקת בין מקרה שציבור שלם לא קראו, ובכך לא התקיימה כלל חובת הציבור, למקרה שאדם יחיד הפסיד קריאה אחת מפני שהוא לא שמע, או מפני שהוא עבר מחוצה לארץ לארץ ישראל בתקופה שיש שינוי בסדר הקריאות.
♦
א. ציבור שלא קראו
תנן במסכת סופרים (פי"א ה"ו): "בשבת אם שכח ועבר על פסוק ואחר כך נזכר לו, חוזר וקורא, אפילו לאחר שהפטיר בנביא והתפלל מוסף, ומפסיק מיד וקורא". והובאה הלכה זו בטוש"ע (סי' קלז ס"ג). מכאן נלמד, שבקריאת התורה בשבת יש חובה לקרוא את כל התורה ואם החסירו בתוכן הקריאה הרי שיש להשלימו. מכאן הכריע האור זרוע (ח"ב, הל' שבת סי' מה), שאם לא קראו בתורה שבת אחת, יש להשלים הפרשה בשבת הבאה אחריה, כי אין סדר לקריאות, אלא שיש להשלים כל התורה בכל שנה. על פי הדברים האלה, פסק הרמ"א (סי' קלה ס"ב) שציבור שלא שמעו קריאת התורה קוראים בשבת הבאה את הקריאה של שבת שעברה בשבת שלאחריה. וכך הסכימו רוב הפוסקים. ואף שמהריק"ש בערך לחם (סי' קלה ס"ב) כתב שלא נהגו כן בני מצרים בלכתם בשיירות קהל גדול, וכן פסק רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (ח"ג סי' יד), כתב בשו"ת מקור ישראל (סי' קה) שמעשה שהיה בירושלים שנמנעה הקריאה בתורה בשבת בעקבות קור ושלג, ובשבת הבאה השלימו הפרשה כדעת הרמ"א ולא חשו לדברי מהריק"ש[6].אופן הקריאה, לפי רוב הפוסקים הפרשה החסרה נקראת בעליית כהן עם חלק הכהן של השבת הזו, ומשם ממשיכים ללוי כסדר הפרשה של אותה שבת. כך עולה מערוך השולחן (סי' קלה ס"ו), וכן פסקו בשו"ת הלל אומר (סי' פ), בשו"ת באר משה (ח"ה סי' עט), בשו"ת בצל החכמה (ח"א סי' ז אות ו) ובחזון עובדיה (שבת ח"ב עמ' של והלאה). וכ"כ באשי ישראל (פל"ח הערה עז). ומ"מ אין זה אלא לכתחילה, וכמ"ש המ"ב (ביאור הלכה שם ד"ה קריאת) בשם המ"א.
במקרה שרק חלק מציבור לא קראו, כגון שבבית הכנסת מסוים לא קראו אבל בבית הכנסת אחר קראו, וחלק מהציבור של אותה קהילה היו בבית הכנסת השני, מכריע המשנה ברורה (סי' קלה ססק"ז) שאין צורך לקרוא אלא אותם שלא שמעו. וכן פסקו שאר הפוסקים וכן כתב בזכור לאברהם אלקלעי (מהד' שלוניקי, דף עא:). ובשו"ת חיים שאל (ח"א סי' עא אות ה) כתב שאם הייתה קריאה בבית הכנסת, אבל רוב הציבור לא היו בו, אין מקום לחייב את הציבור לקרוא שוב כלל. ועיין שו"ת ירך יעקב (ח"א סי' טו ד"ה ואל תשיבני).
במקרה של רצף של יותר מפרשה אחת, או שהחסר היה בקריאה של שתי פרשיות וכדו', ישנה מחלוקת בין הפוסקים. דעת ההגהות מנהגים (אות מא) שיקראו אפילו כמה פרשיות, ואילו בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' פה) כתב שאין לקרוא יותר מפרשת תשלומים אחת (כלומר, בין שהחסירו שתי פרשיות ובין שבשבת שצריכים להשלים יש שתי פרשיות), משום שהדבר דומה לתפילת תשלומים, שאין משלימים יותר מתפילה אחת (ראה מ"ב סי' קח סקי"ז). את דבריו מסביר בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שלה), שכוונתו שלא מצינו עוד סוג תשלומים, שמשלים יותר מפעם אחת. אכן, בשו"ת זרע אמת (שם) כתב שעיקר הטעם הוא משום טרחא דציבורא. על תוצאות המחלוקת, כתב בשו"ת זרע אמת (שם) שלדעות שאין להשלים יותר משתי פרשיות, אם יש יותר משתי פרשיות אין משלימים כלום. אולם, בעטרת זקנים ובפמ"ג (א"א סי' קלה סק"ד) לא משמע הכי, אלא שיקראו על כל פנים את הקריאה האחרונה שהפסידו.
המשנה ברורה (סי' קלה סק"ו) לא מכריע במחלוקת, אך הערוך השלחן (שם ס"ו) מכריע שקוראים הרבה פרשיות ואין לחוש לטרחא דציבורא. גם בחזון עובדיה (שם עמ' שלא-ב) מכריע כך ומביא שכן נהגו גדולי הדורות, רבי נתן אדלר (שו"ת מהר"ם שיק שם בשם החת"ס) ורבי אברהם אלקלעי (זכור לאברהם שם). וכ"פ במקור חיים (השלם פקכ"ה ס"ב; קש"ע פ"ע ס"א). לעומת זאת, בחזו"ע הביא שבשו"ת דובר שלום הכריע שאין צריך לקרוא יותר משתי פרשיות, משום טרחא דציבורא. ולעיקר עניין טרחה דציבורא, יש לעיין בקונטרס ארוך בשו"ת נשמת כל חי (סי' ח-יא), ולגבי אם מותר לציבור למחול לאדם אחד או יותר שלא שמעו קריאת התורה [כלומר, במקרה שהציבור מוחל], ציין בחזו"ע (שם סע"מ קלא) שבשו"ת נשמת כל חי (או"ח סי' ט) דן האם ציבור יכול למחול על כבודו, ומסיק שבמקום צורך הציבור רשאי למחול על טרחתו. לפי זה הכריע בחזו"ע וכך נהג בעצמו, שלמרות שהיה היחיד שלא שמע קריאת התורה, הוא השלים את הפרשה בציבור בקריאת כהן (הכהן יצא מביהכ"נ בהסכמתו והרב עלה כהן וקרא את הפרשה שהחסיר ואת ראשון של הפרשה הבאה).
לגבי המועד שבו ניתן להשלים, בשו"ת זרע אמת (שם) פשיטא לי' שאפשר להשלים רק בשבת הסמוכה ולא אחר כך, אמנם בחכמת שלמה על הש"ע (שם) משמע דאפשר שיחלקו את ההשלמה לכמה שבתות ובלבד שלא יידחה לחומש אחר, וא"כ מוכח דס"ל שאפשר להשלים גם בשבת שאחרי השבת הסמוכה. ונראה שלדעת החכמת שלמה, ניתן להשלים עד שמחת תורה, שכן לאחר שמחת תורה כבר הושלמה הסדרא ואין אפשרות להשלימה. וכ"כ בשו"ת הר"ח קנייבסקי בספר אשי ישראל (עמ' תשמו אות רנ), שציבור שהפסיד "וזאת הברכה", אין לו תשלומים. והמחבר (שם עמ' תו סוף הערה עה) ביאר את כוונתו: "כיון שכבר נסתיים הקריאות של שנה זו", ויש סמך לזה בפוסקים (ב"י וש"ע סי' רפה ס"ד) לעניין שמו"ת, עי"ש.
ובמקרה שהשבת הסמוכה הייתה שבת חוה"מ, נראה שאין קוראים באותה שבת, שהרי אם קריאת חוה"מ דוחה את פרשת השבוע – ק"ו שהיא תדחה קריאת תשלומים. עוד נראה, שאפי' לדעת הזרע אמת, מותר להשלים בשבת שאחר שבת חוה"מ. ומעין ראיה לזה ממ"ש המ"א (סי' קח סק"ו) שאם נאנס ולא התפלל שחרית והתפלל מוסף, מתפלל תשלומים במנחה. וביאר הפמ"ג דאפי' למ"ד שסוף זמן המוסף קודם לסוף זמן מנחה, מתפלל מנחה שתיים אפי' שעבר זמן תפילה הסמוכה לשחרית, דהיינו מוסף, כיון שא"א להתפלל תשלומים במוסף. ולכאורה ה"ה בנידון דידן, שא"א להשלים את הקריאה בשבת חוה"מ ומש"ה היא אינה גורמת להפסק.
לגבי האפשרות להשלים את הקריאה במשך היום, בדגול מרבבה (סי' קלה ס"ב) כתב שאם יכולים לקרוא במנחה פרשתא דיומא, שפיר דמי. גם בברכות המים (סי' קלה ס"ב) העיד שבשבת שירד שלג ולא הגיעו עשרה לתפילת שחרית, למנחה הגיעו עשרה וקראו שבעה בפרשה דיומא, כי קריאת התורה כשרה כל היום. עי"ש. וכ"פ במ"ב (שער הציון שם סק"ה), שיקראו קריאה דשחרית לפני תפילת מנחה ואח"כ יתפללו מנחה עם קריאת התורה שלה, ועיין אשי ישראל (פל"ח הערה עד). וכ"כ בערוך השולחן (סי' קלה ס"ו) מצד הסברא. וכ"מ בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' קנח), שקריאת התורה מותרת במשך כל היום ומעיקר הדין מותרת גם בליל שני וחמישי ושבת [אלא שבשני וחמישי מוטב שלא לקרות מקרא בלילה], עי"ש. וכ"כ בשו"ת הלל אומר (סי' פ). ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' טו) כתב שהרבה פוסקים נטו לדעה זו והתיר לנהוג כן באקראי. וכ"פ הרב זלמן דרוק (שנה בשנה, תש"מ, עמ' 93).
לעומת זאת, הרחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' עא אות ה; ח"ב סי' טז) הוכיח שהכוונה דווקא לשבת בבוקר, או לבוקר שבת שלאחריה ולא למנחה, כי לתפילת המנחה נתקנו ג' קרואים ולא שבעה. עי"ש. ובמקור חיים (השלם פקכ"ה ס"ג; קצש"ע פ"ע ס"א) הכריע כדעת הרחיד"א. גם הרב עמרם אבורביע (נתיבי עם סי' קלה סק"ב; מכתב שנד' בשו"ת יביע אומר ח"ד או"ח סי' טז) כתב שראוי לספרדים להכריע כדעת הרחיד"א. וכ"פ הר"ר בן דוד בשו"ת משיב דבר (סי' נז). ובשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' כז), אחר שהביא את מכלול הדעות בזה, הכריע שדברי הרחיד"א דחוקים הן מצד הנגלה והן מצד הנסתר, ועכ"פ אם אין הקריאה במסגרת תפילת המנחה יש להתיר לעשות כן באקראי. אמנם, בשו"ת יביע אומר (שם סי' יז אות ה), כתב ששב ואל תעשה עדיף, ובפרט לעניין ספק ברכות.
ובעניין תשלומי ההפטרה, הנה בערוך השלחן (סי' קלה ס"ז) כתב שכדרך שמשלימים הפרשה כך משלימים ההפטרה, ויקראו שתי הפטרות. אמנם, בחזון עובדיה (עמ' תלג) דחה דבריו. ונראה שיש לסייע דברי החזו"ע ממה שדן בשו"ת צמח צדק מניקלשבורג (סי' קכו), לגבי פרשת פנחס שחלה אחרי י"ז בתמוז וטעו הציבור בהפטרת וקראו "ויד ה' היתה על אליהו", במקום הפטרת "דברי ירמיהו", והאריך להוכיח שבפרשת מטות-מסעי יתחילו "דברי ירמיהו" עד סוף הפטרת "שמעו", משום שהפטרות דש"ח חשיבי משאר הפטרות[7], וכן מחמת שההפטרות סמוכות ולכן אין בזה חשש משום ש"אין מדלגים בנביא" [ושבת החתונה שאני, עי"ש], ועוד דאכתי זמן פוענותא הוא וראוי להפטרת "דברי ירמיהו". עי"ש באריכות. ועכ"פ מוכח שלולא הנך טעמי לא היה מחייב לקרוא את ההפטרה משבת שעברה, ואדרבה איסורא נמי איכא, משום דילוג בנביא. ולכן הוא ביאר שם שאם חל ר"ח אלול בשבת ואין מפטירים "עניה סוערה" בפרשת עקב, אין משלימים אותה בפרשת ראה אלא מחברים את הפטרה זו עם הפטרת "רני עקרה" בפרשת "כי תצא" כי הן סמוכות זו לזו[8]. ופלא שבחזו"ע דן בדברי הצ"צ, ונעלם ממנו שיש בדבריו ראיה ברורה לשיטתו.
למסקנה: אם כל הציבור לא שמעו קריאת התורה ניתן להשלים ולקרוא כמה פרשיות, אפילו משני ספרים, בעליית כהן של הפרשה שהתחילו לשמוע. אולם אם רוב הציבור שמע - בין אם בביהכ"נ הנוכחי ובין אם שמעו כי שמעו הקריאה בבתי כנסת אחרים - פטורים. וכן, אם התקיימה תפילה בבית הכנסת בלאו הכי אין צריך לקרוא לכולם בבית הכנסת. אולם אדם יחיד או קבוצה שלא שמעו והם קבוצה של עשרה שמתוכם ג' או ו' או י' (תלוי בדעות) שלא שמעו, בין כך ובין כך יכולים להוציא ספר ולקרוא בו מה שלא שמעו ובלבד שיהיה בבוקר שבתות הסמוכות לה, אך נראה שאין הם צריכים להשלים את ההפטרה.
לגבי מועד ההשלמה, נחלקו הפוסקים אם ניתן להשלים רק בשבת הסמוכה או גם בשבתות שלאחריה. אך נראה, שאין להשלים בשבת חוה"מ והיא אינה מפסקת להשלמה, ובכהאי גוונא ישלימו בשבת שלאחר מכן. לעניין השלמת ההפטרה, נחלקו הפוסקים, ונראה שלכולי עלמא אין להשלים הפטרות של ארבע פרשיות ושלתלתא דפורענותא וכדו' (אלא אם כן המועד מתאים וההפטרות סמוכות, כגון שהחסירו "דברי ירמיהו" ויכולים להשלים בשבת שלאחריה עם הפטרת "שמעו"; שלכו"ע חייבים להשלים); ולדינא נראה שאין צריך ואף אסור להשלים ההפטרות, משום איסור דילוג בנביא.
♦
ב. יחיד שלא שמע
מלבד הדיון בציבור שלא שמעו, בדיעבד, יש לדון כיצד ינהג היחיד שיודע שאין לו מנין וספר תורה, באותה שבת שהוא לא נפטר מקריאה בתורה.בספר ראב"ן (סי' פח) כתב שקריאת שתיים מקרא ואחד תרגום נועדה ליחיד הדר בכרך ואין לו אפשרות להתפלל ולשמוע קריאת התורה, אולם לאחר שתיקנו לקרוא שמו"ת חזר הדין גם למי ששומע קריאת התורה. לפי זה, אין צריך לעשות דבר מלבד להקפיד לקרוא שמו"ת באותן שבתות. אולם הפוסקים דחו את דברי ראב"ן ונתנו טעמים אחרים לשמו"ת (וכמו שהאריך בזה בספר וזאת התורה עמ' 564 בהערה).
דעה נוספת, היא דעת שו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סי' נב), שאדם שלא שמע קריאת התורה מחויב לקרוא את הפרשה לעצמו. הוא מביא לדבריו, מדיוק לשון הדרישה בהל' אבל (יו"ד סי' ת), שכתב הטור: "ותלמוד תורה, יראה דהוי דברים שבצנעא; אבל לחזור הפרשה, כיון שחייב אדם להשלים פרשיותיו עם הציבור, הוי כקורא את שמע ומותר", וכתב עליה בדרישה: "דאפילו לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום שרי". דמשמע שהטור לא איירי בשמו"ת (ולכן הוסיף ש"אפילו" שמו"ת שרי), אלא בהשלמת הקריאה עם הציבור במקרה שלא שמע קריאת התורה. דיוקו של הר"פ לכאורה נכון והוא מופיע גם בכת"י של הדרישה שם.
אמנם בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' לא אות ג; ח"י יו"ד סי' נח אות לד) השיגו ותמה איך יתכן שהלכה זו לא נידונה ולא נכתבה בשום מקום, מלבד ברמיזה בדרישה בהלכות אבל, לכן הוא דוחה את דבריו. אולם לחומר קושיית הרב פעלים, נראה ליישב שרק אבל - שאסור לו לקרוא שמו"ת (למאן דאסר עכ"פ בשבת, עי"ש בדרישה) - צריך לקרוא את הפרשה פעם אחת, אם הוא לא היה בקריאה בבית הכנסת. וא"כ יתכן שה"ה לאדם ששכח או נאנס ולא קרא שמו"ת, שיקרא פעם אחת במקום קריאת התורה, וכך הורה גם הרב דוד יוסף במכתב שפרסם בתקופה זו.
מסקנה: בכדי לצאת ידי חובת השלמת הפרשיות, כדאי להקפיד לקרוא שמו"ת בשבת שלא ישמע בהן קריאת התורה, ולדעת הרב פעלים יש לקרוא פעם נוספת לקריאה בתורה.
♦
פרק שלישי - הנהגה למעשה
שאלת ההתמודדות למעשה עם בעיה הלכתית זו, מתחלקת לשתיים: ראשית, מה חייב היחיד והציבור לעשות, בכדי לצאת ידי השלמת התורה. שנית, האם ניתן לתקן או להמליץ לציבור לנהוג באופן מסוים, במצב שאי אפשר לקיים את תקנת קריאת התורה.♦
א. הנהגה מצד הדין
להלכה, יש חובה על היחיד והציבור להשלים את הפרשיות, והיא מתחלקת לחובתו של היחיד במסגרת התפילה והלימוד שלו, ולתפילה של הציבור לאחר שישובו להתפלל ביחד.לגבי האדם היחיד, בעת שהוא מתפלל בביתו ונבצר ממנו להתפלל במניין ולשמוע קריאת התורה, התבאר לעיל שיש ליחיד להקפיד על קריאת הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום באותה שבת שאיננו שומע קריאת התורה, ויש אומרים שצריך לקרוא את הפרשה פעם אחת בשבת.
וביחס לחובה על הציבור, לאחר שישובו התפילות לכסדרן, התבאר שאם לא התקיימה תפילה כלל בבית הכנסת וכל הציבור לא שמע, ישלימו את הפרשיות שלא קראו בקריאת "ראשון" שבשבת שיחזרו לקרוא, ויסיימו בסוף עליית ראשון של אותה שבת. הלכה זו קשורה אך ורק להשלמת הפרשיות, ולכן אין צורך להשלים את קריאת המועדים (וכן מוכח בשו"ת מהר"ם שיק הנ"ל, ועיין מ"א סי' קלז סק"ו).
אולם, אם חלק מהציבור שמעו בבתי כנסת אחרים, וכל שכן אם התקיים מנין מצומצם בבית הכנסת ורבים לא שמעו כי לא הגיעו, יחליטו הגבאים אם לקרוא בפני כל הציבור או לעשות לפני או אחרי התפילה קריאה של הפרשיות שהחסירו (ויתכן שניתן לחלק לעליות ולברך וכו', אולם מוטב לא לברך כלל, כי יש דעות שלא משלימים פרשיות כלל, כדוגמת דעת חכמי מצרים הנ"ל, ואילו לדעת רעק"א (סי' קלז ס"ג) אין צריך לומר "ברכו" אלא רק את שתי הברכות, וספק ברכות להקל).
ואותו חלק שלא שמע, אפילו אם הם פחות מעשרה הדבר מותר, ואף על פי שחוזרים על פרשיות שכבר שמעו אין בזה איסור, כיון שקוראים באותה עליה גם מפרשת השבוע. אולם אם מוציאים ספר תורה במיוחד, הדבר מותר רק אם הם עשרה שלא שמעו (לדעת רבי חיים מבריסק), או ששה (כדעת רוב הפוסקים) או שלושה (כדעת המשנה הלכות), ביחס לכל אותה קריאה.
ומכיון שהדבר עשוי להקשות על הקוראים ועל הציבור[9], יש להציע לחלק את הקריאה (שתכלול כמה וכמה פרשיות) לעליות, ואף שרוב הפוסקים לא התירו אלא שיקראו את כל הפרשיות ביחד לכהן ויוסיפו ג' פסוקים מפרשת השבוע, לכאורה אין איסור בדבר, כי הציבור חייב לשמוע את הקריאה והיא לו כפרשת השבוע[10]. ואולי מוטב שיערכו קריאה נפרדת לפני תפילת שחריתי ובה ישלימו את כל הפרשיות שחיסרו, באופן שלא יידרשו להטריח את אותם שכבר שמעו חלק מהפרשיות, וכל שכן בבית הכנסת שקראו בו את אותן פרשיות אפילו בפני ציבור קטן.[11]
ובכדי שלא להטריח על הציבור, נראה שיש מקום להקל כדברי האומרים שניתן להשלים הפרשיות החסרות במשך כמה שבתות, ויקראו בתפילה את פרשת השבוע הקבועה לו, ובמקביל יקבעו מועד לקריאת פרשה אחת או שתיים (לפי כח הציבור) בכל בוקר שבת, עד שתסתיימנה הפרשיות שחסר הציבור או חלק מהציבור. לדוגמה, אם יחסרו עשר שבתות, יקבעו שבמשך חמש שבתות, בכל שבת בשעה מסוימת תהיה קריאה של שתי פרשיות ברצף, ללא עולים וללא ברכות, ובלבד שלא יגרר הדבר לאחר שמחת תורה, שכן לאחר שמחת תורה לא ניתן להשלים את הסדר של שנה שעברה.
מסקנה: אם בית הכנסת היה סגור וכל הציבור בבית הכנסת לא קרא, יש לכתחילה לקרוא לכהן את כל הפרשיות החסרות עד סוף עליית כהן של פרשת השבוע הקבועה לאותה שבת, ואם לא התקיימו תנאים אלו במלואם, או שהדבר קשה לציבור, יתכן שיש להקל לחלק את הפרשה באופן אחר או לקרואים רבים. אולם אם קראו בבית הכנסת או שרוב הציבור קרא בבתי כנסת אחרים, יחליטו הגבאים אם יש לדחות את טרחא דציבורא עבור אותם אנשים, או שיוציאו להם ספר תורה ויקראו בנוסף את אותן קריאות, ובכך הם יצאו ידי חובת השלמת התורה.
♦
ב. הנהגה לתיקון על ביטול קריאת התורה
מכיון שלא ניתן לקרוא בתורה, וכל הטצדקי נועדו לתקנת השלמת הפרשיות תוך שנה, עדיין חסרה המצוה של קריאה בתורה גופא לאותן שבתות שאנשים מתפללים בביתם.בספר התשבי (ערך פטר) כתב ששמע שאנטיוכוס גזר שלא יקיימו קריאה בתורה ולכן תיקנו חכמי הדור לקרוא בנביאים וזוהי קריאת ההפטרה שאנו נוהגים. והביאו הב"ח (ר"ס רפד)[12]. לפי דברי התשבי, נראה שיש לתקן תקנות שיחליפו את הקריאה בתורה, ובזמן בית חשמונאי עשו קריאה מהנביאים עם הדינים של קריאה בתורה. אבל בזמנינו, שנמנע הכינוס, אי אפשר לעשות כל תקנה בפרהסיא.
בהתאם לכך, הדעת נותנת שכדאי גם כיום לעשות איזו תקנה לאותם שנמנעה מהם קריאה בתורה, ואולי שילמדו בכל שבת (ואף בשני וחמישי ובשבת במנחה) הלכות קריאת התורה, ותיחשב להם כאילו קראו בתורה, בבחינת "נשלמה פרים - שפתינו". וכמ"ש החפץ חיים בהקדמת ה"אספת זקנים" על סדר קדשים, שאי אפשר לאדם לקיים כל תרי"ג מצוות, אבל כשלומד את ההלכות הוא כאילו מקיים את מה שאין לאל ידו [ומעי"ז כתב בשו"ת הלל אומר (סי' פ), שראה לנכון לשנות פרק זה של השלמת קריאת התורה, כתיקון לכך שהפסיד קריאת התורה בציבור במצוק ובמצוק].
♦ ♦ ♦