ראש כולל אברכים בנשיאות הגר"ח ארנטרוי
ירושלים
בעניין המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן להוציאן
א. שבת דף ה' ע"ב, אמר רב ספרא המפנה חפצים מזוית לזוית ונמלך עליהן והוציאן פטור שלא היתה עקירה משעה ראשונה לכך, ופרש"י אינו חייב עד שיעמוד והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת, וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת.ומבואר בגמ' בדברי רב ספרא שאע"פ שנתכוין לעקור את החפץ ממקומו, אפ"ה ל"ה מלאכה עד שיתכוין בעקירתו ע"מ להוציא, ואם אין כוונה להוציא לא חשוב כלל עקירה. ונראה שמצינו כמה מקומות כעין זה, דלא סגי בכוונה לעשות את המעשה גרידא כדי שיחשב למלאכה, אלא בעי' שיתכוין להמלאכת שבת שבו, וכמה דוגמאות לדבר:
א. עיין במגיד משנה בפי"ב מה' שבת ה"ב דקאי על דברי הרמב"ם שכתב "אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו," וכתב הה"מ וז"ל ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכוונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישא ולא ימות הוא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי, דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א ה"ז שכל שאינו קוטמו לחצות בו שניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י המחייב בדבר שאין מתכוין עכ"ל.
ב. בגמ' כתובות דף ו' בסוגיא דמפיס מורסא, דאיתא שם דאם לעשות לה פה חייב ולהוציא ליחה פטור. ומבואר בתוס' שם דפטור משום דאינו מתכוין. והקשה הרעק"א שם דמה ענין מפיס מורסא לאינו מתכוין הא הוא מתכוין למעשה עשית פתח, והפטור הוא רק משום מלאכה שאינה צריכה לגופא. וכתבו האחרונים ליישב בזה [יעוין חידושי ר' שלמה בכתובות ובקהלות יעקב בכתובות] דכיון דקיי"ל בעשית פתח דאינו פתח אלא בעשוי להכניס ולהוציא, א"כ כל זמן דאינו מתכוין להכניס ולהוציא נקרא אינו מתכוין, וחסר במלאכה, ואף דהוא מתכוין להמעשה, לא סגי בהכי וצריך לכוין לשם המלאכה.
ג. מבואר בריטב"א בסוכה ל"ג ע"ב וכן כתב הרמב"ן בספ"ד דשבת, וז"ל הרמב"ן שאין מיעוט תיקון אלא למי שרוצה לצאת בה יד"ח כו' לפיכך כשאין לו הדס אחר והוא ממעיט כדי לתקן אותו לחובתו, הוא כעושה כלי ואסור אבל כשהוא ממעיט לד"א ויש לו הושענא אחריתי נמצא שאינו מתקן שהרי אין בו תיקון להדס שהרי עומד להריח ולא שמענו בממעט ענבי הדס בפסח שיהא אסור עכ"ד. ולשון הריטב"א הוא דהא לא חשיב מתקן אלא כשצריך למצותו אבל כשאינו צריך לו אינו חשיב מתקן עד שיתכוין לו והרי הוא כמלקט הדס שוטה שאינו מתקן.
א"כ מצאנו ג' דוגמאות דאף דהאדם מתכווין להמעשה אפ"ה בעינן כוונה נוספת לשם תיקון או לשם פתח להכניס ולהוציא כדי להחשיבם למלאכה. ולכאו' יש להבין מאין למדו דין הכוונה הנוספת, ומה הצד השוה באלו הדוגמאות דבעינן בהו הך כוונה.
ונראה לומר דשאני דוגמאות אלו משאר מלאכות, דבשאר מלאכות ודאי דא"צ יותר מהכוונה להמעשה, וכמו שהקשה רעק"א, אכן במלאכה שאף שעשאה אינו בהכרח שהמעשה עצמו יחשב מלאכה, כגון במפיס מורסא דאם לא יהא הפתח להכניס ולהוציא אינו פתח להתחייב, בזה צריך כוונה נוספת לשם המלאכה. או בנותן מים, דאין זה מוכרח שיחשב מצרף, כגון דא"צ הכלי לצירוף, א"כ אף באופן שהוא מצרף אינו חייב אלא בכוונה לצירוף. וכן במלקט ענבים מהדס, דאין המעשה גרידא מוכח שיעשה מלאכה, כגון במלקט הדס בפסח, כדוגמת הרמב"ן, או במלקט הדס שוטה, כדוגמת הריטב"א, כיון דאין במעשה המלאכה הכרח למלאכה, לכן גם כשעושה ליקוט בהדס כשר בסוכות, בלא כוונה לתיקון אינו מלאכה, ולא סגי בכוונה להמעשה בלבד, דהא גם מצד המעשה בפ"ע עדיין אינו מוכרח שהוא מלאכה.
ב. ובברכת שמואל בכתובות (סימן י"ג) כתב עוד מהלך ליישב קושי' רעק"א שהבאנו לענין מפיס מורסא, וז"ל ונראה דל"ד למכבה בכחס על הנר דשם הא צריך הוא לגופו של הכבוי אלא דא"צ לתכליתו, אבל במפיס מורסא הא א"צ לגופו של הבנין כלל אפי' שלא לתכליתו, דאילו יצויר שתצא הליחא ע"י נקיבה בעלמא היה סגי לו עכ"ד, והיינו דכוונתו היא לעשיית נקב ולא לעשיית פתח, ואפי' א"צ לגופה ל"ח.
וכעין סברא זו מבואר באגלי טל (במלאכת אופה אות מ"ה), יעו"ש שהביא דברי התוס' לעיל בדף ד' ע"א (ד"ה קודם) שהקשו המדביק פת בתנור האיך אנו מתרין בו הא הוי התראת ספק שמא ירדנה קודם שתאפה, ותרצו כיון דהוה מחוסר מעשה לא הוי התראת ספק דבודאי דעתו היה שלא ירדנה. והקשה רעק"א דאפי' דעתו לרדותו הוי התראת ודאי כיון דהוא מחוסר מעשה. ותירץ האגלי טל שאם היה בדעתו בשעת אפיה לרדותו אפי' אם באמת לא רדה אותו ונאפה פטור, משום דהוי דבר שאינו מתכוין. ומבואר בדבריו דלא סגי בכוונה למעשה המלאכה, וכ"ז שאינו מתכוין להשלים את המלאכה, אף שכוון בהכנסה לתנור אינו חייב עד שיכוין לאפיה, ולא סגי בכוונה להמעשה בלבד, דהוא ההכנסה לתנור.
ולפי ב' דרכים אלו הי' נראה לבאר דברי ר' ספרא, דלכן צריך שיהא עקירה משעה ראשונה לכך, דהא בשעה שמפנה חפציו אין בזה שם מלאכה כלל, וכל המלאכה דאיכא בעקירה מתלי תלי בהוצאתו, דרק אחרי שתהיה ההוצאה נמצא דהיה מלאכה בהעקירה. ולהכי מה"ט בעינן כוונה למלאכה, וכמו שנתבאר לעיל דבכל מקום שמצד המעשה גרידא אינו מוכרח שיהא חשיב מלאכה, לא סגי בהכוונה להמעשה אלא צריך לכוין לכל התנאים שצריך כדי להתחייב, ולכן כ"ז שאינו מתכוין ע"מ להוציא חסר בעצם המלאכה.
ולפי המהלך השני שנתבאר מהברכת שמואל והאגלי טל ג"כ יל"ב דכ"ז שלא נתכוין לעקירה של הוצאה, הוא כמו כוונה לנקיבה ולא לפתח, וכמו כוונה להכנסה לתנור בלא אפיה, וה"נ אין כוונתו לעקירה אלא לפינוי חפץ.
ג. אכן לפי"ז נמצא, דכל הפטור במפנה חפצים לא שייך כלל לדינא דמלאכת מחשבת שהוא מפטורי שבת, אלא הוא מדינא, כמפיס מורסא להוציא ליחה שפטור, ופטורו מדין אינו מתכוין, שהוא דין בכל איסורי תורה. אולם הרי ברש"י לא כתב כן, שהוא ביאר שהפטור במפנה חפצים הוא שחסר בהדין מלאכת מחשבת, ודלא כמו שביארנו.
ויש נ"מ בזה מאיזה טעם פטור דהנה יעוין בפסחים דף פ"ה ע"ב א"ר אמי המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה בשבת מה שבת עד דעבד עקירה והנחה אף כאן עד דעבד עקירה והנחה יעו"ש, וא"כ יש לעי' באופן שעקר בשר מחבורה לחבורה ע"מ לפנותו ונמלך להוציאו, דאם נימא דפטור מפנה חפציו הוא פטור אינו מתכוין של כל התורה, ה"נ יפטר בבשר פסח כמו במפנה חפציו, אבל אם נאמר כדמשמע מדברי רש"י, דהוא מדין מלאכת מחשבת, דין מחשבת הרי לא מצאנו אלא בשבת ולא בשאר איסורי תורה.
וכעי"ז מבואר במנ"ח במצוה ט"ו, שדן שם לגבי שנים שהוציאו בשר פסח מחבורה לחבורה, דאף שלענין מלאכות שבת פטורים בזה עוקר וזה מניח, זהו דוקא לגבי שבת דילפי' מקרא דפטורים, אך לגבי פסח דליכא קרא יתחייבו בזה עוקר וזה מניח יעו"ש בדבריו. וזה כמו שביארנו דמה שהוא פטור מדיני מלאכות שבת מדין מלאכת מחשבת, במוציא בשר פסח יהא חייב, דלא נאמר בו דין מלאכת מחשבת, ורק מה שהוא חיסרון בעצם המלאכה יהא פטור גם לענין פסח.
[אכן עצם דברי המנ"ח צ"ע, דהנה כבר ביארו האחרונים דאף דמצינו איסור בישול בב"ח ואיסור בישול בשבת, מ"מ לא דמיא כלל אהדדי, דבשבת האיסור הוא מלאכת בישול, משא"כ בב"ח האיסור הוא הבישול ולא המלאכת הבישול (ואיכא נ"מ טובא בזה). וכמו"כ נראה לענין זריעה, דאיסור זורע בשבת לא דמי לאיסור זריעה בנחל איתן, דבשבת נאסרה מלאכת הזריעה, משא"כ בנחל איתן האיסור הוא הזריעה עצמה בלא מלאכה. ועפי"ז י"ל דחלוק איסור הוצאה בשבת מאיסור הוצאה בפסח, דבשבת נאסרה מלאכת ההוצאה, משא"כ בפסח האיסור הוא מעשה ההוצאה, ואין המלאכה שבהוצאה מענינו של הוצאה מחבורה לחבורה, ועפי"ז י"ל דהנה בההו"א דזה עוקר וזה מניח יתחייב, הוסיפו בגמ' בדף ג' והא אתעבידא מלאכה מבינייהו, והיינו שהצד לחייב שנים שעשו הוא רק מצד מה שנעשה המלאכה מבינייהו, וא"כ רק היכא דיסוד האיסור הוא מלאכה, בזה ס"ד דאפשר להתחייב בזה עוקר וזה מניח, כיון דסוף סוף איתעבידא מלאכה מבינייהו, אכן באיסורים שהתורה אסרה את מעשה ההוצאה, לא מצאנו בזה ס"ד דאפשר להתחייב איסור שנעשה משנים, דכל מה שאסרה תורה צריך אחד לעשות כל המעשה איסור. ולפי"ז בפסח פטור, אף דאין מיעוט דבעשותה, דאין צורך להמיעוט, דלא היה בזה ס"ד לחייב וצ"ע].
♦
א. ב.
הנה בעצם דינא דר' ספרא דהמפנה חפציו ונמלך להוציאו פטור, כתב רש"י דיסודו הוא מדין מלאכת מחשבת, ויש להקשות, דהא מתעסק פטור בכל התורה, והציור דמתעסק פטור מבואר בפרק כלל גדול דף ע"ב ע"ב נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור, לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור אביי אמר חייב, רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא, אביי אמר חייב דהא מתכוין לחתיכה בעלמא. ולכאו' באופן שמתכוין למעשה היתר זה הוי מתעסק לכו"ע, ובאופן דמפנה חפציו אין לך מתכוין למעשה היתר גדול מזה, דהא מותר לפנות חפציו בשבת ממקום למקום.ואפשר לומר דזה גופא שיש דין מתעסק בעקירה הוא חידוש, די"ל דדין עקירה והנחה אינו מעצם המלאכה, אלא הוי רק תנאי בעלמא, וכלשון רש"י בדף ג' דדרך הוצאה בכך [וכן מבואר בתוס' דף צ"ג ע"א ד"ה חד], ובזה ליכא פטור מתעסק, ובזה חידש רב ספרא דאף דאינו מעצם המלאכה אפ"ה אית בי' פטור מתעסק.
אך זה אינו, דמפורש בגמ' לקמן בפ' הזורק בדף צ"ז ע"ב דגם בהנחה בעי' כוונה, דבגמ' שם הק' אי להכא קבעי לה להכא לא קבעי לה, אמר ליה באומר בכ"מ שתרצה תנוח,הרי דמבואר מזה דכל דיני כוונה צריך בעקירה והנחה, והגמ' נקיט ליה בפשיטות גם לולי חידושא דר' ספרא.
וצ"ל דלא דמי למתעסק בעלמא, דכיון דכל עקירה אין בה לתא דמלאכה, דבאמת הוי טלטול בעלמא, וכל מה שעקירה הוי חלק מן המלאכה הוא רק ע"י המשך ההוצאה, דאחרי שנגמרה ההוצאה נעשית העקירה לחלק מן המלאכה. דכך היא מלאכת הוצאה ע"י עקירה הוצאה והנחה. וא"כ פשוט דכל מפנה חפציו אין בו משום מתעסק כלל, דבאמת הוא מתכוין לכל מעשה המלאכה דאיכא בחלק של העקירה, דזה הוא מעשה עקירה להרים החפץ מן המקום, וזה כל מה דצריך למלאכת ההוצאה, וע"ז יש כוונה שלימה במה שצריך למלאכת הוצאה, ומ"מ חידש ר' ספרא, דאף דמתכוין למעשה העקירה, והיינו חלק זה שבמלאכת הוצאה ולא מקרי מתעסק, לא סגי בהכי, וצריך גם כוונה ע"מ להוציאו.
♦
אכן באמת צריך להבין מדוע מיאן רש"י במה שאמרנו בריש דברינו, דכמו שמתרצים קושית רעק"א במפיס מורסא, דלא סגי בכוונה להמעשה ובעינן כוונה להמלאכה, ה"נ בעינן בעקירה כוונה דע"מ להוציאו, דאל"כ אין כוונה למלאכה כלל. ומדוע כתב רש"י דדינא דר' ספרא הוא מדין מלאכת מחשבת.
ונראה לומר, דבכל מלאכה אין המלאכה נחלקת לחלקים, ורק מלאכת הוצאה נחלקת לג' חלקים עקירה הוצאה והנחה. ומבואר הדבר במאירי בדף ג' ע"ב וז"ל ומ"מ אנו קבלנו בפרושה שאף לדעת האומר בעלמא יש ידיעה לחצי שיעור מודה הוא בזו, שלא אמרו כן אלא כשעשה איסור בהעלמה, כגון כתב אות אחת או אכל חצי זית חלב שאע"פ שאינו חייב איסור מיהא איכא, אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה, עיקר החיוב בהנחה הוא והכל נגרר אחריה, ואע"פ שאמרו שהמעביר שתי אמות בשוגג שתים במזיד ושתים בשוגג פטור מ"מ ההעברה דומה יותר מן ההוצאה עכ"ל.
הנה, המאירי חילק בין הוצאה מרשות לרשות להעברה ד"א ברה"ר, דבהוצאה מרשות לרשות לא נגמר המעשה אלא בהנחה ולא מקרי ידיעה לח"ש, משא"כ בד"א ברה"ר כל אמה ואמה הוי חלק ממעשה המלאכה [והוא כעין מה שחילק הגר"ח בכתובות, אלא דהמאירי משתמש בחילוק זה לענין ידיעה לח"ש].
והנה, אף דלענין ידיעה לחצי שיעור כתב המאירי דחלוק הוצאה מהעברה ובהעברה כל אמה ואמה הוא חצי שיעור, מ"מ מצינו דגם ד"א ברה"ר אין דנין לכל חלק וחלק בפנ"ע כמלאכה ולא נגמרה המלאכה אלא בסופה. והוא מוכרח מהסוגיא בכתובות דף ל"א ע"א, דאמר ר' אבין הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה. והגמ' שקיל וטרי שם בסב' של עקירה צורך הנחה לענין קלב"מ.
ובשטמ"ק שם הביא שיטת הרא"ה, דלמסקנת הגמ' בזרק חץ איכא קלב"מ אף בלא הסברא דעקירה צורך הנחה. וז"ל הרא"ה ועיקר תירוץ קושיא זו שאין עיקר הכוונה וכו' שכבר התחיל להתחייב בנפשו כשמתחייב בתשלומין כגון עקירה והנחה דודאי משעת עקירה התחיל להתחייב בנפשו משום דבחיוב שבת כיון דבעינן עקירה והנחה אחר שעשה אותה מלאכה אין אומרין שחיובו על ההנחה שזה אינו שאין חיובו על ההנחה יותר מהעקירה אלא בין שניהם וכיון שהוא חייב על העקירה בהנחה משעת העקירה הוא פשוט שהוא מתחייב בנפשו מאותה שעה, הא למה דומה לקוצר ובעיא שיעור אין ספק כי כל ממון שמתחייב משעה שמתחיל לקצור עד שנגמר שיעורו הוא נידון כמתחייב בנפשו ופטור מן התשלומים, אע"פ שאין חיובו עד שעת גמר השיעור, ולפיכך בזו אע"פ שאפשר לזה בלא זה שאפשר להוצאה בלא הגבהה מ"מ עכשיו שהוא בהגבהה התחלת חיובו משעת הגבהה, ואין לחוש אם אפשר בדרך אחרת שמכ"מ כל ממון שאדם מתחייב עליו משעת שהתחיל להתחייב בנפשו פטור, אבל באכילת חלב על האמת אין התחלת חיובו כלל עד שעת בליעתה, עכ"ד.
ומבואר בדברי הרא"ה דכמו בקוצר שיבולת אחת וכותב אות אחת, אמרי' קלב"מ אף דלא גמר המלאכה, ה"נ בהוצאה איכא קלב"מ בעקירה לבד, אף דאינו אלא חלק מן המלאכה.
אכן הרבה ראשונים חולקים, וס"ל כמו דמשמע מרהיטת הסוגיא בכתובות, דבזרק חץ כל מה דאמרי' קלב"מ הוא משום הסברא דעקירה צורך הנחה [ולפי המבואר בסוגיא שם זהו סברא לענין קלב"מ דפטור אף באופן דאין חלק מן החיוב בשעת העקירה, וגם בהגביה חלב דהוא רק צורך אכילה, שייך בזה קלב"מ, ואף שאינו חלק ממעשה האיסור אפ"ה לענין קלב"מ איכא סברא נוספת דעקירה צורך הנחה], והיינו דלדידהו אינה דומה הוצאה ומעביר ד"א למלאכת קוצר וכותב. ולכאורה החילוק הוא פשוט, דבהוצאה הוא חצי מלאכה, משא"כ בקוצר הוא מלאכה שלימה ואינה אלא חסרון שיעור, ולכן שייך בזה קלב"מ, משא"כ בהוצאה.
אכן כ"ז אינו פשוט כ"כ, דהרבה אחרונים נקטו דבכותב אות אחת אינו חצי שיעור, אלא חסרון בעצם המלאכה. ואף למ"ד ח"ש אסור מן התורה, בכותב אות אחת אינו אסור מדין ח"ש. ובזה מתרצים האחרונים קושי' התוס' בדף ע"ג ע"א ד"ה העושה ב' בתי נירין וז"ל צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. ותי' האחרונים (יעו"ש במגן אבות ובקר"א) שהיכא דנקטו את השיעור בעצם המלאכה, הוא לומר דאינו אפי' חצי שיעור, דכל שם המלאכה הוא בשיעור, ובפחות מהשיעור חסר בשם מלאכה.
אמנם, גם אם ננקוט דבכותב אות אחת אין בו חצי שיעור, אפ"ה עקירה והוצאה גרידא גרע מכותב אות אחת, דשאני הוצאה דליכא אפי' תחילת מלאכה רק אחרי ההנחה וקודם שהונח לא מקרי הוצאה. משא"כ בכותב אות אחת, איכא שם מלאכת כותב גם בכותב אות אחת, אלא דהמלאכה לא נגמרה עד שיהיו ב' אותיות.
♦
ג. ד.
ואחרי ההקדמה הנ"ל, דאין שם הוצאה אלא ע"י סופו, ולכן להמאירי אין ידיעה לחצי שיעור בהוצאה, ובהעברת ד' אמות אין בו קלב"מ בעקירה והעברה, אלא רק מכח הסב' דעקירה צורך הנחה, עפי"ז יש ליישב מה שהקשינו, מדוע הוסיף רש"י בדינא דר' ספרא דהוא משום מלאכת מחשבת, ולא כתב כפשוטו דלא סגי כוונה למעשה המלאכה וצריך כוונה להמלאכה, כמו שביארנו בריש דברינו. וע"פ הנ"ל נראה לומר דכיוון דמלאכת הוצאה מורכב מג' חלקים עקירה הוצאה והנחה, והחלק הראשון שהוא העקירה, באמת הוא טלטול בעלמא ואין בו מלאכת הוצאה כלל, וכמו שביארנו דמה"ט באופן דמפנה חפציו אינו מתעסק, דהא איכא כוונה גמורה לעקירה, ורק שאחרי ההוצאה מצטרפת העקירה למלאכת ההוצאה, ועכ"פ חלק העקירה אינו אלא לעקור החפץ ממקומו שנח. ולפ"ז דכל העקירה אינו הוצאה אלא מעשה עקירה, א"כ א"א לומר דחסר במפנה חפציו כוונה למלאכת הוצאה, דאין בעקירה יותר מעקירה, ועל כל מה שיש בעקירה כיוון כדינו. ואינו דומה למפיס מורסא באופן שאינו מתכוין לפתח, דהתם לא כיוון לשם מלאכה בשעה ששייך שם מלאכה, ולהכי כתב רש"י דדינא דר' ספרא הוא מדין מלאכת מחשבת, דנתחדש במלאכת מחשבת דאף מלאכה שהיא בנויה מג' חלקים, צריך בחלק הראשון מחשבה ע"מ להמשיך מזה החלק הב'. כיוון דע"י ההוצאה נעשית העקירה למפרע חלק ממעשה ההוצאה, וצריך בחלק הא' מחשבה ע"מ שימשיך מזה הוצאה, והוא מדין מלאכת מחשבת דנתחדש במלאכת שבת.♦
ה.
והנה בתוצאות חיים (סימן ט') כתב באמת דלא מצינו בשום מלאכה שיהיה צריך מחשבה בהתחלתה על מנת לגומרה, וכן דן בספר מגן אבות דגבי כותב אות אחת אין צריך שיהיה בדעתו לגמור את השניה ומ"ש הכא. ונראה לומר דהא דשאני מלאכת הוצאה דבעינן מחשבה בתחילה ע"מ להוציאו, משום דשאני עקירה שאף דהיא חלק ממלאכת הוצאה מ"מ אין בה פעולה דמלאכה, והיא בעצם מלאכת היתר, כלשון הראשונים דהוא טלטול בעלמא, וכל שם המלאכה נהיה ע"י ההוצאה דאח"כ. ולכן מדין מלאכת מחשבת בעינן מחשבה ע"מ להוציאו, ושאני ממלאכת כותב, דאין ההמשך דאות השני עושה לאות הראשון שם מלאכה, וכל אחד ואחד שם מלאכה עליה בפנ"ע, דלא שייך לומר בכותב טלטול בעלמא, ועל כן רק בעקירה בעינן מחשבה ע"מ להוציאו כדי להפקיע אותה משם טלטול בעלמא. ואפשר דבד' אמות ברה"ר א"צ מחשבה על מנת להוציאו, דהתם אין בו חסרון דטלטול בעלמא.עוד הביא שם בתו"ח את דברי הירושלמי דר' זעירא בעי עד שיטול ע"מ להניח יעו"ש. ודייק הגרמ"ז הנה מפורש לכאו' דלר"ז בעי בעקירה גם על מנת להניח ולא סגי בעל מנת להוציא. ולכאו' לפי שיטת הירושלמי אין ענין המחשבה להוציאו כדי להפקיע משם טלטול בעלמא, דאי משום הא סגי במחשבה ע"מ להוציאו, ומדבעי הירושלמי ע"מ להניח חזי' דכל שאין חושב על כל המלאכה חסר במלאכת מחשבת. וא"כ באמת טעמא בעי, מ"ש הוצאה מכתיבה, מ"ש בהוצאה דצריך לחשוב עד סוף המלאכה, דהוא ההנחה, ובכתיבה לא בעי [כוונתי להקשות אם ננקוט דבכותב אות אחת חסר במלאכה, ואינו רק ענין שיעור].
ונראה לתרץ ולחלק בין הוצאה לכותב בב' דרכים. הדרך הא' דשאני כותב, שאין אות אחת קודמת לחבירתה בסדר המלאכה, ותמיד יכול להשלים את האות השניה אחרי האות הראשונה, משא"כ בהוצאה כל סדר וצורת המלאכה הוא כסדר הזה עקירה הוצאה והנחה, ולכן כדי שתהא מלאכת מחשבת בעי מחשבה על הסוף בתחילת המלאכה, דעקירה היא תחילה של הוצאה. משא"כ בכותב אין הראשון תחלה לסוף.
והדרך השני י"ל ע"פ המאירי שהבאנו, דכתב המאירי דשאני הוצאה מכותב, דאף דבכותב אות אחת מבואר בגמ' דיש ידיעה לח"ש, אפ"ה בהוצאה כו"ע מודי דאין ידיעה לח"ש. וז"ל המאירי אבל הוצאה שאינה עיקר מלאכה ולא מעשה, עיקר החיוב בהנחה והכל נגרר אחריה, עכ"ל. ועל כן ס"ל לירושלמי דהוצאה שאני, משום דכל המלאכה נגררת לסופה, שהיא ההנחה, וכל המלאכה עד ההנחה אין לזה דין ידיעה לח"ש. ועל כן רק בהוצאה, שקודם ההנחה אין שם מלאכה כלל, דהכל נגרר לסופה, בזה צריך כוונה ע"מ להניח. משא"כ בכותב, דאין גדר שיעור ב' האותיות משום דהכל נגרר לסופה, ע"כ א"צ לחשוב בתחילתו לסופו.
ולכאו' יש נ"מ בין ב' הדרכים לגבי מעביר ד"א ברה"ר אי בעינן מחשבה ע"מ להוציאו. לדרך הא' י"ל דגם ד"א ברה"ר אינו דומה לכותב, וממילא אין נ"מ בין מעביר ד"א ברה"ר למוציא מרה"י לרה"ר, ובשניהם נאמר דינא דר' ספרא, דכל מלאכה הבנויה על סדר של עקירה והוצאה והנחה צריכה מחשבה ע"מ לגומרה. ולדרך הב' דביארנו ע"פ דברי המאירי, א"כ י"ל דכ"ז אינו אלא בהוצאה מרה"י לרה"ר, דרק בזה שייך לומר דהיא נגררת ע"י סופה, ובמעביר ד"א ברה"ר ע"ז לא אמר המאירי כמו שכתב שם.
ובאמת דיעוין בתוס' בסוכה דף מ"ג ע"א ד"ה ויעבירנו דזהו פלוגתא בין רש"י ותוס' מה הדין אם בתחילה נטלו ע"מ שלא להעבירו ארבע אמות אע"פ שהעבירו אח"כ, דלהתוס' אינו חייב, ומרש"י משמע שהוא חולק וס"ל דלא אמרו דין מפנה חפציו אלא בהוצאה ולא בהעברת ד' אמות.
ובסימן א' שאלנו מה שייך לומר יציאות השבת שתים שהן ארבע, דלכאורה האיסור דרבנן דשנים שעשוהו הוא בכל מלאכה, ומדוע מיחסים אותו למלאכת הוצאה דווקא. אכן, לדברי המאירי הנ"ל א"ש היטב, דהחידוש הוא דאף דמלאכת הוצאה דאינה נגררת אלא לסופה, ולחלק הראשון לא אמרינן יש ידיעה לח"ש, אפי' הכי שייך בזה איסור דרבנן של שנים שעשוהו, וחידוש זה אפשר לומר רק בהוצאה.
♦ ♦ ♦