כולל פוניבז'
מסירות נפש לצורך תלמוד תורה דרבים[2]
יש לדון, האם מותר לאדם לסכן עצמו לצורך לימוד תורה, לרבים או ליחיד. ולהלן יובאו בזה דעות להתיר באופנים מסויימים, ובהקדם, מצינו בכמה מקומות שחכמי ישראל הסתכנו לצורך לימוד תורה לרבים.♦
תיאור הוצאתו של רבי עקיבא להורג
בגמ' ברכות (סא, ב) מובא תיאור הוצאתו להורג של רבי עקיבא, אחד מעשרה הרוגי מלכות, על ידי מלכות הרשעה: "תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות?".השיב לו רבי עקיבא לפפוס במשל המפורסם: "אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה - לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך וארך ימיך - כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה - על אחת כמה וכמה".
מסיימת הגמרא: "אמרו: לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס! מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים וכו' ויצאה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד".
♦
עובדא דרבי חנינא בן תרדייון
בגמ' בע"ז (יח, א): "תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה (ומקהיל קהלות ברבים) וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו וכו'".הרי לנו, שמסרו רבי עקיבא ורבי חנינא בן תרדיון את נפשם על לימוד התורה. ויש לדון, האם גזירה שלא ללמוד תורה נחשבת כגזירת שמד, שיש למסור את הנפש אפילו על ערקתא דמסאנא (סנהדרין עד, ב), או שגזירה על מצות לימוד תורה, אינה נחשבת כגזירת שמד, אלא כביטול מצוה פרטית. ולהלן יובא מדברי המפרשים, כי בגזירת איסור על לימוד תורה, יש למסור את הנפש על כך.
♦
מסירות נפשו של מרדכי ללמד תורה
בספר אהלים (מתורתו של הגרי"ל דיסקין זצ"ל, עמ"ס מגילה יא, א) מבאר הגריל"ד את דברי הגמ' במגילה (שם), דנתבעו ישראל בימי המן על שרפו ידיהם ולא עסקו בתורה. וז"ל: "עי' לקמן (טז, ב) אורה זו תורה, ועי' רש"י (-שהמן גזר שלא ללמוד תורה), ומשמע שה"ל למסור נפש ע"ז, ע' סוף ברכות (סא, ב) בעובדא דרע"ק, וכן עשה מרדכי ששנה לתלמידיו", עכ"ד.מבואר בדברי השרף מבריסק זצ"ל, כי המן בגזירותיו על ישראל לבטלם מתורה ומצוות, אין זה נחשב לגזירת שמד[3], ולמרות זאת מרדכי ותלמידיו מסרו את נפשם ללמוד, ובזה היוו את תשובת המשקל לחטא ישראל באותו הדור, שנתרפו מללמוד בעת הגזירה.
ואי נימא, דהייתה זו שעת השמד כללית, אם כן אין צריך להביא ראיה שיש למסור על כך את הנפש, שהלא אפילו על ערקתא דמסאנא יש למסור נפש. ומבואר, שיש הלכה מיוחדת בת"ת שיש למסור על כך את הנפש, ובלימוד התורה לא נאמר 'וחי בהם'.
♦
בלימוד תורה לא נאמר 'וחי בהם'
כן מבואר בדברי הגרי"א חבר (סוף ספר מעלות התורה, עמוד רלג), דטענתו של פפוס בן יהודה לר"ע היתה, כיצד מסכן הוא את עצמו, והא כתיב 'וחי בהם', והשיב לו ר"ע, דבמצות ת"ת לא נאמרה ההלכה של 'וחי בהם': "והיתה תשובתו אליו, שתלמוד תורה אינו דומה לכל המצות, שכולם נדחים מפני סכנה לבד, חוץ מגילוי עריות, ושפיכות דמים וע"ז, מפני שכתוב "וחי בהם" וכו', מה שאין כן תלמוד תורה שגדול שכרה שנותנת חיים גם בעולם הזה, והוא חייו ממש של אדם, ולכן לא שייך בו מקרא ד"וחי בהם" כו', שאדרבא ביטולה גורם ביטול החיים בודאי, ומוטב לתפוס את הספק ולהניח הודאי וכו'".♦
גזירה על התורה – הרי היא גזירת שמד
בנוסח אחר כתב לבאר בזה הלבוש מרדכי (להגרמ"מ אפשטיין זצ"ל, בהקדמתו למסכת ב"מ), שנחלקו בזה רבי חנינא בן תרדיון, שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה, ורבי יוסי בן קיסמא, שתקף שיטה זו, בגמ' בע"ז (יח, א שהובאה לעיל אות ב'), דרבי חנינא בן תרדיון נקט: 'שביטול התורה מכלל ישראל הרי זה בכלל גזירת שמד, ואף שאין בזה מג' עבירות חמורות. אמנם רבי יוסי בן קיסמא סבר, דהיות ואין זה שמד בפועל, אלא ביטול מצות עשה, אין אנו דנים זאת כגזירת שמד, ואין למסור את הנפש על כך", עיי"ש[4].נראה לפי"ז דרבי עקיבא סבר נמי כרבי חנינא בן תרדיון, שביטול התורה מישראל נחשב כגזירת שמד.
אולם, ראה במהרש"א (ברכות סא, ב) דנקט שר"ע הקהיל קהילות דהיה זה בשעת השמד ממש. וכן היא דעת ספר חסידים המובאת להלן [אכן, ראה בחישוקי חמד (כתובות עז, ב) שכתב מה הכריח את המהרש"א לפרש כן].
♦
חידושו של המשך חכמה - לצורך תלמוד תורה דרבים מותר למסור את הנפש
חידוש נשגב כתב המשך חכמה (סוף פרשת תרומה), דעל תלמוד תורה דרבים יש למסור את הנפש, בעוד שעל תלמוד תורה יש איסור לסכן את עצמו. ומסתמך המשך חכמה ומביא מקור לדבריו, שיש איסור לסכן את עצמו לצורך תלמוד תורה דיחיד, מדברי הגמ' במסכת ב"ק (ס, ב – סא, א), במעשה דדוד המלך, כאשר התאווה לדעת את הכרעת דין תורה מיושבי לשכת הגזית, בעת מלחמתו עם פלישתים, בעוד שהדרך בואכה בית לחם מקום ישיבת הסנהדרין הייתה בחזקת סכנה. ושלושת הגיבורים אשר לדוד חירפו את נפשם, והשיבו את דבר ההלכה מהזקנים יושבי אגן הסהר, ומכל מקום לא אבה דוד לשתותם.מבארת הגמ': "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער (-סנהדרין זקני השער, רש"י), ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים, וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער וכו', מכדי גמרא הוא דשלחו ליה, מאי לא אבה (דוד) לשתותם? דלא אמרינהו משמייהו, אמר, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: כל המוסר עצמו למות על דברי תורה - אין אומרים דבר הלכה משמו".
מוכיח בעל האור שמח, כי מהנהגת דוד המלך מוכח, שאין למסור את הנפש על דברי תורה לצורך יחיד, ומשום כך הוא לא אמר את דבר ההלכה בשם הגיבורים שסיכנו את עצמם כאשר בקעו את מחנה פלישתים[5].
אכן, שונה בתכלית דין תלמוד תורה דרבים, כפי שכותב המשך חכמה בלשון קדשו: "אמנם על תלמוד תורה דרבים צריך למסור עצמו למיתה ולסכן עבור זה. ואדרבא, נענש יהושע מפני שלא עסק בתורה בעת המלחמה. ולכן משה שנתן נפשו על תורה של כל ישראל אמרו שלפיכך נקראת על שמו[6]".
ולדרכו של המשך חכמה, יש לבאר את הנהגת ר"ע ורבי חנינא בן תרדיון, שמסרו נפשם על לימוד תורה דרבים.
[יש להאיר הארה נפלאה, דהנה דעת רבינו האור שמח (רוצח ז, ח) וכן כתב בספרו משך חכמה (שמות ד, יט), דאין לאדם להסתכן אף להצלת כלל ישראל, עיי"ש ואכמ"ל. אולם, כל זה לצורך הצלה גופנית של כל ישראל, אולם לגבי הצלה רוחנית של לימוד תורה לרבים (ואף שאינם כל ישראל) סבור בעל האור שמח, דיש לאדם לסכן עצמו לצורך תלמוד תורה].
אמנם, בתשובות והנהגות (ה, שצט) מסייג את הדברים הגר"מ שטרנבוך שליט"א: "ונראה שהגאון בעל "משך חכמה" לא נתכוון כפשוטו שמחויב למסור עצמו למיתה בשביל ת"ת דרבים, אלא נתכוון שראוי להסתכן במקום שהסכנה אינה קרובה, עבור ת"ת דרבים יותר מכל מצוה אחרת כיון שתורה מגני ומצלי וגדול זכות ת"ת דרבים", ועיי"ש שהאריך[7].
אולם, יש להוכיח דלצורך תלמוד תורה דרבים, מותר אף לסכן עצמו בסכנת מיתה מוחשית, מדברי הפרי חדש (יסודי התורה ה, ג וכ"כ בהגהות מים חיים, שם, הובא לשונו .באות ו'), דמבאר כי רחב"ת ור"ע הערו נפשם למות, משום שהיתה זו מצות תלמוד תורה דרבים, עיי"ש.
♦
שיטת ספר חסידים – דאין לאדם לסכן עצמו לצורך תלמוד תורה
אולם, בספר חסידים (תתקנה) מבואר להדיא, דאסור לאדם לסכן את נפשו לצורך תלמוד תורה, בין דיחיד ובין דרבים, ומבאר בזה דר"ע ורחב"ת היו בשעת השמד, עיי"ש. וז"ל: "מי שהלך למרחוק ללמוד והדרך משובשת, כי יש לסטים בדרכים וגוזלים וחומסים ותופשים והורגים ומייסרים אותו עד שיפדוהו הקהילות, על זה נאמר (קהלת ז, טו) יש צדיק אובד בצדקו, שהיה לו להמתין מעט רגע עד יעבור זעם ולא יגרום שיהרג, שהרי שמואל אמר (ש"א טז, ב) ושמע שאול והרגני, ואין לומר שלוחי מצוה אינן נזוקין כדאמרינן במקום שמצוי היזק שאני על זה נאמר (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתיך". ומוכיח זאת מעובדא דגיבורי דוד, עיי"ש. מסיים ספר חסידים: "ולפי שר' חנינא בן תרדיון שם נפשו בכפו, לכך אמר לו ר' יוסי בן קיסמא: תמיה אני אם לא ישרפו אותך ואת ס"ת עמך, כי היה חפץ שימיתוהו, ועוד שעת השמד היה, ובלא זה יודעים שנמסרים להריגה, ואמר טוב שימות על דברי תורה ולא על דברים בטלים וכו'".עד כעת, למדנו ג' דרכים בביאור עובדא דרבי עקיבא וחבריו שמסרו נפשם על לימוד תורה: א. דעל תלמוד תורה דרבים יש למסור את הנפש. ב. דגזירה על לימוד תורה, היא בכלל גזירת שמד. ג. דעת ספר חסידים שהיתה זו שעת השמד כללית, ובלאו הכי היו הורגים אותם, והעדיפו למות מתוך דברי תורה. להלן יובא מהלך רביעי, מדברי בעל הקובץ שיעורים, כי תורה מגנא ומצלא אף במקום דשכיח הזיקא.
♦
חידוש הגרא"ו כי תורה מגנת אף במקום שכיח הזיקא
מהלך נוסף בזה יש לבאר, על פי דברי הגר"א וסרמן זצ"ל הי"ד בספרו קובץ שיעורים (כתובות אות רעז), על דברי הגמ' (כתובות עז, ב) דיש להתרחק ממחיצתם של בעלי ראתן (-חולי המדבק מאוד[8]), ומכל מקום מספרת הגמ' דרבי יהושע בן לוי: "מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: אילת אהבים ויעלת חן - אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?".וקשה, דהלא מצינו בגמ' (פסחים ח, ב), דאף דשלוחי מצוה אינן ניזוקין, מכל מקום היכא דשכיח הזיקא שאני. והלא בעלי ראתן זהו שכיח הזיקא, כפי שמסופר בגמ' שהיו אמוראים שהתרחקו מהם במאוד.
מיישב הקובץ שיעורים: "וצ"ל, דזהו דוקא בשאר מצוות, אבל לימוד תורה שאני וכדיליף מק"ו אם חן מעלה וכו'".
אם כן, למדנו בזה שלימוד תורה נמדד בגדרים אחרים, עד כדי שמותר היה לריב"ל לסכן נפשו[9]. יש לחדד ולהדגיש, כי מדברי הגרא"ו עולה, דאף לצורך תלמוד תורה דיחיד מותר לסכן עצמו, היות וכח התורה מגנא ומצלא ביותר, ואף במקום דשכיח הזיקא, כאשר היהודי דבוק בה.
[אולם, לכאורה יש להעיר, דהלא בגמ' (שם) מצינו כמה אמוראים שהתרחקו מאוד מקרבת בעלי ראתן, בהרחקות יתירות, ומשמע שהם לא סברו את הכלל הזה שבלימוד תורה לא נאמר דין דשכיח הזיקא שאני].
אמנם, דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הליכות שלמה, תפילה, פרק ח' הערה 17), דאין לסמוך על חידושו של הקוב"ש, ושאני ריב"ל, שידע בעצמו שתורתו לשם שמים לגמרי, ולא לדידן, שאין הכוונה טהורה לגמרי.
אכן במקום שאין הסכנה וודאית הסתמך בחישוקי חמד (להגר"י זילברשטיין שליט"א, כתובות עז, ב) על פי דברי הגרא"ו הללו והמשך חכמה, להתיר מגיד שיעור לנסוע למסור שיעור, תחת אימת מאות פגזים שנפלו באותה העת.
♦
יעיר בחידושו של הקובץ שיעורים
אמנם, יש להקשות על יסוד הגרא"ו, דלימוד התורה שאני, דהותר אף במקום סכנה. מדברי הגמ' בב"ק (שם) שדוד המלך לא אבה לומר את ההלכה שהביאו הגיבורים כשסיכנו עצמם בבוקעם במחנה פלישתים. ואמאי לא אבה דוד לשתותם, הרי לגבי תלמוד תורה מותר לסכן עצמו, והליכת הגיבורים היתה לצורך מצות תלמוד תורה [ראה עוד קושיית הגר"י קוק שליט"א, שהובאה בדף על הדף, כתובות, שם].♦
ב' גדרים בהצלת התורה – מצות תלמוד תורה ודביקות בתורה
נראה ליישב בדעת הקובץ שיעורים, שייסד כי במצות תלמוד תורה לא נאמר הכלל של שכיח הזיקא, ומותר לסכן עצמו, מהקושיות שהובאו לעיל.הנה, כתב הגאון הצדיק רבי גדליה איזמן זצ"ל (משגיח ישיבת קול תורה, במכתבו שהובא בספר הזכרון עדות ליוסף, מדור ארון העדות, בעריכתו של אמו"ר ז"ל), הגדרה חדשה בהגנת התורה, דאין זה משום 'מצות' תלמוד תורה, אלא משום הדביקות בתורה, והיא זו שמגנת ביותר על לומדיה אף במקום שכיח הזיקא.
וזה לשונו: "ויש להוסיף, כי בעצם מה שהתורה רפואה, זה לא מטעם כמו מצוה דמגנא ומצלה בסוטה (כא, א), יעויין תנחומא (יתרו ח') דוגמא למתן תורה שנתרפאו הבעלי מומין, ז"א (-זאת אומרת) מטעם דבקות בתורה כמו בסיני, משהו מהדבקות בתורה המבואר בכתובות (עז, ב), ר"י בן לוי מכריך בהו ועסיק בתורה יעוי"ש, ושמה לא שייך מטעם מגנא כי לכאורה הלא שכיח היזקא (פסחים ח, ב). ויותר מזה ר"ח במכות (י, א) שגם מלאך המות לא יכול לשלוט בהם, בגדר "חרות ממלאך המות" (שמו"ר לב, א).
ממשיך הגר"ג איזמן זצ"ל וכותב: "ושמה בכתובות הריטב"א כמדומני מקשה על רש"י, למה דוקא בשעה שעסוק בה, הלא מבואר בסוטה (שם) שתורה אפי' בזמן שלא עוסק[10]". ולכאורה בזמן של סכנה ודאית לא שייכא הגמ' סוטה הנ"ל, שמה סתם מטעם מצוה, ותורה בתור מצוה יותר גדולה. (ונדמה שמטעם מגנא ומצלא אולי גם בתורה שלא לשמה, לא ככה), וזה לא יועיל בבעלי ראתן. אבל בכתובות מטעם גדלות ודבקות בתורה, ע"ד ר' חסדא במכות שגם מלאך המות לא יכל לשלוט, וכמו דוד המלך בשבת פ"ב (ל, ב), שמה אחר החטא, דוקא בדבקות ממש בשעה שעוסק דוקא, וזה התנחומא וזה בודאי לשמה שזאת הדבקות", עכ"ל[11].
אם כן, למדנו מהלך בדבריו, שיש ב' גדרים בתורה. א' מצות תלמוד תורה. ב' דביקות בתורה שמגנת אף בשעת הסכנה דשכיח הזיקא.
מעתה י"ל בדעת הקוב"ש, דאף שתורה מועלת להגן אף במקום שכיח הזיקא, מכל מקום הני מילי בשעה שעסוק ודבוק בתורה, ולא בשעה שמהלך לצורך התורה. ובזה מיושב דהתינוקות ההולכים ללמוד תורה, אף דנחשבים שלוחי מצוה, מכל מקום היכא דשכיח הזיקא אין מגנת התורה עליהם, ורק בשעה שהם עוסקים בה ממש ודבוקים בה, אז היא מגינה אף במקום דשכיח הזיקא.
ומהאי טעמא נתבעו הגיבורים אשר לדוד, כאשר בקעו במחנה פלישתים להביא את דבר ה' מחכמי הסנהדרין, דאף דהיה זה לצורך לימוד תורה, מכל מקום כאשר הם בקעו בדרך מחנה פלישיתים, לא היה זה שעת הלימוד תורה, ובזה משום שלוחי מצוה עדיין היו הם בכלל סכנה. ורק כאשר עוסקים בתורה ודבוקים בה, אז מגנת היא על לומדיה ופורסת כנפיה עליהם, לסוכך עליהם מכל פגע ומחלה[12].
יש להוכיח כיסוד זה, שדביקות בתורה היא המגנת בשעה דשכיח הזיקא, מדברי היעב"ץ (ברכות נד, ב) וקיצרתי.
♦
סוף דבר
יש ב' שיטות המתירות הסתכנות לצורך לימוד תורה: א. המשך חכמה – דהותר רק לצורך רבים (ויש המסייגים דבריו, שמדובר רק בסכנה שאינה ממשית). ב. קובץ שיעורים – דמצות תלמוד תורה מועלת להגן אף במקום דשכיח הזיקא (ונתבאר, שהני מילי משום הדביקות בתורה. ולא משום 'מצות' תלמוד תורה). מאידך, דעת ספר חסידים דאין לסכן את עצמו אף לצורך ת"ת דרבים.ויזכנו הי"ת ללמוד תורתו מתוך רוב חיים, שלום ושלווה עד העולם.
♦ ♦ ♦