הרב יהודה ליב נחמנסון
דומ"צ בבית ההוראה רחובות
מח"ס לב השבת, צהר המשפט, דיני איטר ועוד

פיקוח נפש באיומי פגיעה עצמית

א. הקדמה

חלק מהאתגר של צעירים החוזרים בתשובה הוא ההתמודדות מול ידידים או בני משפחה, שלעתים אינם רואים בעין יפה את הדרך שהם בחרו לצעוד בה, כשבחלק מהמקרים אף מנסים להערים עליהם קשיים.
מאמרנו מתמקד בשאלה: כיצד ינהג מי שחבירו או קרובו דורש ממנו לנהוג בניגוד להלכה, והמבקש מאיים שאם לא ייעשה רצונו הוא יפגע בעצמו[2]. האם יש לראות בכך סחיטה-רגשית גרידא ולהתעלם, או שמא במידה שיודעים שיתכן שכוונותיו של המאיים רציניות יש להתחשב בכך במידת מה.
כידוע, ההלכה מתייחסת בחומרה לפיקוח נפש, ואיסורים רבים נדחים אפילו מפני ספק פיקוח נפש[3]. האם יש להתייחס לאיום מהסוג הנ"ל כאל ספק פיקוח נפש? או לחילופין, האם ניתן להשתמש במקרים אלו בכלל ההלכתי שבמצבים מסוימים מותר לאדם לעבור עבירה 'קלה' כדי להציל את חבירו מעבירה 'חמורה'[4], כאשר העבירה החמורה בנדון זה היא איסור איבוד עצמו לדעת, הנחשב לרצח[5].
♦

ב. מתי אומרים 'חטא בשביל שיזכה חברך'

בגמרא שבת (ד, ב) למדנו, שמי שהדביק פת בתנור בשבת, בין בשוגג ובין במזיד, אסור לחבירו לרדות אותה קודם שתיאפה בכדי להציל את המדביק מאיסור חטאת או סקילה[6], כי פעולת הרדייה עצמה אסורה ואין אומרים לאדם "חטא כדי שיזכה חבירך". ואף שהרדייה אינה אסורה אלא מדרבנן ואילו האפייה אסורה מדאורייתא, מכל מקום אין מתירים לאדם לעבור אפילו איסור קל כדי להציל את חבירו מאיסור חמור.
בטעם הדבר כתבו הפוסקים[7]: "כיון שלא נעשה האיסור על ידו, וגם חבירו פשע במה שהדביק". כלומר, גם כאשר מדובר שחבירו הדביק את הפת בשגגה הנובעת משכחה, מכל מקום נחשב לו הדבר לפשיעה[8], ולכן אין לו לעבור אפילו איסור רדייה מדרבנן כדי להציל את חבירו מאיסור אפייה דאורייתא.
אבל אין הכי נמי, מי ש"לא פשע מאומה", ובא לידו לאו דאורייתא "לאנסו", בכהאי גוונא "אומרים לאדם חטא בשבילו"[9] חטא דרבנן, "כיון שהוא לא פשע"[10].
בנידון דידן, המאיים שישלח יד בנפשו אם פלוני ישמור תורה ומצוות – בוודאי אין לראותו כמי שנאנס לעבור עבירה, אלא כפושע, ועל כן אין להתיר לעבור עבירה – אפילו דרבנן – כדי שהוא לא יזיק לעצמו[11].
ואף כי בכל מקום של סכנת-נפשות אמיתית התירו[12] לעבור גם על עבירות דאורייתא, ואפילו בספק סכנת-נפשות התירו, אך בנידון דידן מסתבר שאין לראות את איומיו אפילו כספק פיקוח-נפש, אלא כפיקוח-נפש רצוני, שהאדם גורם לעצמו במחשבתו[13].
דוגמא להבדל שבין בעיה אמיתית-עובדתית לבעיה רצונית, אפשר לראות בהלכה[14] שהמצטער פטור מן הסוכה, אולם מי שמצב רוחו ירוד מחמת שטבעה ספינתו בים או מחמת פטירת קרובו, ר"ל – אינו פטור מהמצווה, מפני ש"איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה"[15]. כלומר, אף שיש לו סיבה להצטער, אין לפוטרו מהישיבה בסוכה, כי ביכולתו להתאמץ "ליישב דעתו למצווה"[16]. משמעות הדבר היא שכאשר הצער הוא בחירי ותלוי במחשבתו, מוטלת עליו חובה להרחיק את הצער ממחשבתו ולקיים את המצווה.
על דרך זה יש ללמוד גם מהמסופר בגמרא (סנהדרין עה, א) אודות אדם שהסתכן מחמת תאוותו: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא [חולי, רש"י] ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל לו. אמרו חכמים, ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר".
החתם-סופר (שו"ת אה"ע ח"ב, ריש סי' פג) הביא גמרא זו ולמד ממנה לעניין אשה חלוצה שחפצה להינשא לכהן "ואם יתפורר בין הדבקים, איכא למיחש לסכנה כי אהבת נפש אהובים זה לזה". מהכרעת החכמים בגמרא שלא להתחשב בחוליו של המתאווה, העלה החתם סופר שאין להתיר להם להינשא מחשש שיסתכנו בפרידתם, והסיק: "כשהסכנה מסתעף ממנו וממנה לרוע מזגם ורוב (טובתם) [תועבתם, תאבתם], העמידו חז"ל דבריהם, אפילו אביזרייהו דערוה דרבנן ימות ואל יעבור"[17].
כלומר, כאשר הסכנה נובעת רק משטותו של האדם, אין להתחשב בה כלל מול איסור הלכתי.
בשו"ת פרי-עץ-חיים (ח"ו דף לג) דן הרב יצחק סרוק בשאלה דומה: "ראובן חלה, וכראות הרופאים כי חליו חזק מאד, חששו שמא יבוא לידי סכנה, וציוו שישתה חלב אתון פעמים בכל יום, וראובן לא רצה לשמוע לדבריהם, באמרו שדבר אסור לא יבוא אל פיו, והפצירו בו הרופאים והגידו לו שהוא בסכנה עצומה, ושמותר להתרפאות באיסורי תורה במקום סכנה, והתרו בו שדמו בראשו, ושהוא מאבד עצמו לדעת אם לא יקח הרפואה הזאת, והוא לא חשש להם כלל, וכראות הרופאים קשת עורפו, אמרו לו שיקח חלב עז תמורת חלב אתון, וציוו לבני ביתו לרמותו וליתן לו חלב אתון, ויהי כאשר הקריבו לפניו, חשש שמא מרמה יש בדבר, ולא רצה לשתות, וקרא לבנו הגדול ואמר לו: דע בני באמת שלא אכלתי דבר אסור מנעורי ועד עתה, ולא אטמא נפשי בסוף ימי, ולכן אם אין תחבולה בדבר, רצוני הוא שתשתה אתה מקודם, ואח"כ אשתה אני הנשאר, וכן תעשה פעמים בכל יום, ובזולת זה לא אשתה בשום פנים, והשיב לו בנו שכן יעשה, אמנם היום אין ביכולתו לעשות רצונו מפני שהוא מתענה, ותכף ומיד הלך לבית תלמודו לעיין בדברי הפוסקים לדעת איך יעשה, ונסתפק בדבר".
ומפרט את צדדי הספק: "מפני שמצא שהבריא מותר לו לחלל את השבת על חולה שיש בו סכנה כיון שאי-אפשר להכין לו צרכיו בלתי חילולו, הוא הדין בנדון זה נראה לו שמותר לו לשתות חלב טמא כיון שאי אפשר זולת זה שיתרפא אביו, או אפשר דשאני התם שאין שם המצאה אחרת אלא שיחלל עליו את השבת כיון שהיה נצרך לאותו דבר, אבל בנידון שלפנינו ישמע לדברי החכמים האומרים לו שמותר להתרפאות באיסורי תורה במקום סכנה וישתה הוא דלגבי דידיה היתר גמור הוא ולא ישתה אדם בריא איסור תורה".
ומסיק הרב סרוק: "נראה לפום קושטא דמלתא שהצד השני שהוא בשאלה היא הדעת הנכונה ויותר מכרעת כו' דלאו כל כמיניה דראובן הנ"ל לדחות בשתי ידים האיסור שהתיר לו תורתנו הקדושה משום פקוח נפש כו', דאם הוא על עצמו לא חש מה יש לנו לעשות כו' אלא ישתדלו בניו ואנשי ביתו לפייסו בדברים עד שיסכים לדבריהם ויקח התרופה בעצמו להנאתו ולטובתו, ואם לא יועיל בהיותו עדין מתמיד בדמיונו הכוזבת והנפסד, יכריחוהו לקבל התרופה".
כלומר, אין להתיר לאדם בריא לאכול איסור כדי להפיס את דעתו של החולה שמתעקש שלא לאכול מהאיסור עד שגם הבריא יאכל ממנו, רק יש להסביר לחולה שעבורו אין אכילת האיסור נחשבת לעבירה, ואדרבה מקיים הוא בכך מצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'. אם החולה יעמוד על דעתו שלא לאכול – יש להאכילו נגד רצונו כדי להצילו, אך אין לבריא לעבור עבירה לשם כך.
מפסיקה זו יש ללמוד שכאשר אדם מכניס את עצמו לסכנה מחמת טיפשותו, וביכולתו להחליט בעצמו שלא לעשות כן – אין להתיר לאדם אחר לעבור עבירה כדי להצילו.
מכלל זה ניתן להשליך גם על נדוננו, ולהכריע שלחוזר-בתשובה אסור להימנע מלקיים מצוות עשה ובוודאי שלא לעבור על לא תעשה, בכדי להציל מאן דהו מ'פיקוח נפש' שהלה החליט להכניס את עצמו אליו בבחירתו החופשית.
כך הכריע למעשה הרב יוסף שלום אלישיב[18], בשאלה שהובאה לפניו אודות אב שאיים שאם בנו לא יתפעל את חנותו בשבת הוא ישלח יד בנפשו. הרב פסק שאין להתיר לבן לחלל בגין כך שבת, מפני שהאב מכניס את עצמו לסכנה וביכולתו להשתחרר ממנה על ידי שלא יקח את הדברים ללבו ולא יסתכן. גם בנידוננו, אין להתחשב ב'סכנה' שהמאיימים בהתאבדות מכניסים עצמם אליה ולהתיר לאחרים בגין כך עשיית איסורים כלשהם[19].
[השלכה מעשית לכך יש גם בחולה או זקן שמסרב לאכול בצום אלא אם בנו או קרובו יאכל עמו – הרב משה שטרנבוך[20] כתב שכאשר החולה או הזקן טועים ומדמים בנפשם שיש איזו 'מידת חסידות' אם יחמירו על עצמם ויסתכנו לצום, ואין אפשרות להעמידם על טעותם, יש מקום להתיר לאדם בריא לאכול עימם כדי להצילם, כיון "דזה גופא דמדמה הצום לחסידות ואינו מבין שזה שלא כהלכה, הוה נמי כחולי מחולי הנפש המסכנו, וממילא הוי כאי אפשר לו לאכול אלא על ידי ריפוי חולי זה, וריפוי זה על ידי אכילת אחר הוי בכלל רפואתו"[21], "אבל בנידון דהגר"י סרוק הרי כבר פסקנו והודענו לו ברור שחייב לאכול, והוא כמזיד ואין רוצה לשמוע, דלמא אין אנו חייבין לאכול ולעבור איסור כרת כדי להצילו, ודמי לפושע שלא אמרינן חטא כדי שיזכה חברך"].
♦

ג. איומי סרק

בשו"ת מלמד להועיל (ח"א סי’ סא) הוסיף שאין להיכנע לאיומים אמוציונליים ולראותם כפיקוח נפש, מסיבה אחרת: "נער אחד, אמר לו אביו שיכתוב בהאנדעלזולע [גימנסיה] בשבת קודש, והוא אינו רוצה, ואמו אמרה לו, אם אינו שומע בקול אביו, ויהיה ריב בבית תאבד עצמה לדעת ר"ל, מהו שישמע הנער אל אביו משום פיקוח נפש דאמו כו'. אין זה פיקוח נפש שמחללין עליו את השבת אם אמו רוצה בזדון לאבד עצמה לדעת כדי להעביר את בנה על הדת, דאם כן כל המסיתים יגזמו שיפילו עצמם לים אם לא ישמעו להסתם".
מדבריו למדנו כי מלבד הנימוק שהתבאר לעיל שמצב בו האדם מכניס את עצמו לסכנה וביכולתו להשתחרר ממנה מיד כשיחליט אין לראותו כ'פיקוח נפש', ישנו שיקול נוסף שלא 'להיכנע' לאיומים שכאלה, מפני שיש לחשוש שהמסיתים לדבר עבירה יאיימו איומי סרק שאם לא ישמעו לרצונם ישלחו יד בנפשם, אף שאין להם כל כוונה אמיתית לכך, ולכן אין לחשוש מאיומים כאלה כלל ועיקר.
♦

ד. איום או חשש להמרת-דת

בהלכות נידוי (יו"ד שלד, ג) כתב הרמ"א: "מנדין למי שהוא חייב נדוי, ואפילו יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה, אין לחוש בכך (פסקי מהרא"י סימן קלח)". כלומר, גם כשיש חשש סביר שאדם ישתמד מחמת שבית הדין יעמוד על משמר-הדת, אין בכך כדי למנוע מבית הדין לבצע את המוטל עליהם ולנדות את החייבים נידוי[22]. כך גם העלה רבי יאיר בכרך בשו"ת חוות יאיר (סי’ קמא): "באם פשע בר ישראל במידי דחייב עליה ממון או מלקות או נידוי, אין למנוע כלל מחשש שיוסיף ויגדל עון לזוז ח"ו מדין ודת תורתינו". כלומר, על בית הדין להעמיד את הדת על תילה, מבלי להירתע מעבירות שיעברו יחידים[23].
המהרי"א אסאד נשאל[24] על סיטואציה הדומה לשאלת החתם סופר (לעיל סוף אות ב), אודות "כהן אחד שנתקשר בקשר אמיץ עם חלוצה אחת, ואהבה עזה ביניהם לישא אותה", והשואל העלה חשש שאם לא נתיר להם להינשא הם עלולים לעבור "על כל התורה בהמרת דת חס ושלום". כלומר, לדעת השואל יש מקום שאנו נסייע להם להינשא כדי להצילם מלעזוב את שמירת כל התורה והמצוות. ובסיום דבריו אף הוסיף: "וגדולה עבירה לשמה". כלומר, לדברי השואל יתכן ואפילו יש בכך מצווה לעבור עבירה קלה 'לשם שמים', כדי להצילם מהידרדרות כללית.
תשובת המהרי"א שללה לחלוטין את גישת השואל: "ותמיה בעיני על חכם כמותו, איך יעלה על מחשבתו כזאת, הס מלהזכיר. אם כן, בכל איסורי דרבנן יאמרו כן להתירם לכל קלי הדעת המתאווים למלאות תאוותם מהאי טעמא כדי שלא ימירו דת לגמרי, אתמהה, ונהפוך הוא, כל איסורי דרבנן הם סייג לתורה, כדי שעל ידי שמירת סייגים לא יבואו להקל על איסורי דאורייתא כו' וישתקע הדבר ולא יזכר ולא יעלה על לב".
כלומר, למרות שיש חשש סביר שההימנעות מקידושי הכהן והחלוצה תגרום שהם יפרשו מכלל ישראל ויפרקו עול – אין להתיר 'להצילם' על ידי שנעבור עבורם לכתחילה אפילו עבירה דרבנן[25].
על דרך זה בנדוננו, אדם שמאיים שישלח יד בנפשו באם פלוני יחזור בתשובה, גם אם אכן קיים חשש סביר שהוא יממש את איומיו, אין בכך סיבה להתיר עשיית איסור.
כך פסק גם הרב משה פיינשטיין[26]: "דאין להתיר איסור דרבנן לרשעים שאומרים שאם לא יתירו להם יעברו איסורים החמורים דאורייתא, ואף שישתמדו אין לנו לחוש לזה".
♦

ה. להצלת רבים מעבירה

מצאנו בט"ז[27] שלצורך הצלת 'רבים' ממכשול, מותר לאחר לעבור על איסור דרבנן: "ונראה לי לחלק בדרך זה דיפה כח מצות לולב שהיא עשה דרבים, וכמו שמחלקינן במועד קטן מביאו הרי"ף פרק מ"ש דשאני עשה דרבים דהיינו חג שנדחה מפניו עשה דיחיד דאבילות, הכי נמי ראוי לדחות אמירה לעכו"ם שהוא שבות מקמי מצות לולב שהיא עשה דרבים, ואפילו אחר יום ראשון שהוא דרבנן יש לדחות אמירה לעכו"ם שהוא שבות מדרבנן מפני לולב דרבנן שהיא מצוה של רבים, וכן המנהג במדינה זו לשלוח אחר אתרוג ביום טוב".
על פי זה, כאשר שני ההורים דורשים מבנם לעבור איסור דרבנן, ומאיימים שאם ימרה את פיהם ישלחו שניהם יד בנפשם או יעברו עבירה אחרת בכוונה, אם יש חשש מעשי שיממשו את איומיהם – יש מקום להתיר למאויים לעבור על האיסור כדי להציל את שני הוריו ממכשול, כי מיעוט רבים שנים[28].
♦

ז. סיכום

א. אין לעבור אפילו איסור דרבנן כדי להציל 'פושע' אפילו מאיסור דאורייתא.
ב. איום בהתאבדות של אדם שפוי אינו פיקוח נפש אמיתי, כי הדבר תלוי ברצונו.
ג. כניעה לאיומי התאבדות עלולה להביא להתפתחות איומי סרק.
ד. גם איום או חשש להמרת דת אינם סיבה להתיר לאחרים איסורים.
ה. לצורך הצלת 'רבים' ממכשול יש מקום להתיר איסורים דרבנן.
♦ ♦ ♦