בית מדרש עליון לתורה פחד יצחק, ירושלים
בדמיך חיי
איתא בטור הל' מילה (רס"ה): "ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם אומרים 'וצאצאיו חתם באות ברית קדש על כן בשכר זאת אל חי חלקנו צורנו צוה להציל ידידות שארינו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו בא"י כורת הברית'. ועל הכוס מברכין אותו, שמברך תחלה בורא פרי הגפן". ובב"י שם שלא מצא מקור לזה בגמ' אלא במרדכי מס' יומא שם כתב שטעם לכוס זו שאין אומרים שירה אלא על היין עיי"ש.ובברית שחלה להיות ביו"כ או בתשעה באב דנו הראשונים מה לעשות בכוס זו, דלשתותה אי אפשר וליתנה לתינוק אי אפשר, דגזרו רבנן שלא ליתן כוס לילד בצום שמא אתי למיסרך. והנה דעת הרמב"ם בתשובות פאר הדור שהכוס בברית מילה לא מעכבת ויברך את ברכת אשר קדש ללא כוס (ואכן הרמב"ם בהל' מילה לא הצריך כוס לברית מילה, ואפילו לא כמנהג בעלמא). וכן כתב בעל העיטור למעשה והובא בטור. והיו בראשונים שפסקו לשמור את הכוס עד לאחר התענית, אך הראבי"ה (הובא במרדכי סוף יומא) והראב"ן פסקו ליתן מן הכוס לתינוק הנימול ויצאו בזה ידי השתיה, וכן המנהג שהובא ברמ"א הל' מילה.
ודעה זו מופיעה שוב בבעל העיטור בשם י"א, דכתב בהל' מילה: "ומנהג ליתן יין בפי התינוק אחר ברכת היין ואחר כורת הברית, ולומר 'קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני' וכו', ובקשת רחמים לא הוי הפסקה בין ברכה לשתייה, ויש אומרים כיון שנתן יין בפי התינוק לאו הפסקה היא, ויש סידורים שכתוב בהם בא"י כורת הברית ושותהו" וכן הובא בשמו בטור.
אך קשה מאוד להבין מה התועלת שיש בשתיית הנימול, הלא הוא קטן ופטור מברכה, וכיצד שתייתו נחשבת כשתיה לכבודה של הברכה או כדי שלא תחשב בקשת קיים את הילד להפסק בין ברכת הגפן לשתיה.
ובט"ז שם (רס"ה) כתב משמע דאין צריך כאן כדי שיעור כוס של ברכה, דהיינו מלא לוגמיו. וכ"כ ב"י בסי' זה לעיל בשם הרשב"א וז"ל: "ששאלת כמה שיעור טעימה גבי מקדש בעינן מלא לוגמיו הכא גבי שאר ברכות לא בעינן מלא לוגמיו" עכ"ל. וקשה דהא איתא בא"ח סי' ק"ז דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות מלא לוגמיו וי"ל דהיינו מה שצריך כוס מדברי הגמ' משא"כ כאן שאינו אלא מצד שאין אומרים שירה אלא על היין כמ"ש ב"י בשם המרדכי ועל כיוצא בזה אמר הרשב"א (והוא במרדכי סוף יומא).
וצל"ע בטעם המרדכי - מהי השירה הנאמרת בברית שצריכה להיאמר על היין, הלא ברכת אשר קדש ידיד מבטן בודאי איננה שירה אלא ברכת השבח (כדאי' בחי' הרשב"א שבת קל"ז).
ועוד צל"ע בתירוץ הט"ז, הלא כל שתיית כוס של ברכה אינה אלא משום כבודה של ברכת הגפן כדאי' ברש"י בעירובין (מכיוון שברכת הגפן הנאמרת בכוס של ברכה איננה ברכת הנהנין, כמסקנה דגמ' ראש השנה שם אי' דיצא מוציא), ומאי שנא לגבי זה בין כוס של ברכה לכוס של שירה.
והנה הראשונים האריכו על ייחודיותה של מצוות מילה שצריכה להיעשות דווקא בשמחה, ועל כן כתבו הפוסקים שלא למול בתשעה באב קודם חצות היום מכיוון שעדיין אי אפשר לקיים את המצווה בשמחה. ונהגו לעשות סעודה לכבוד הברית, ובמהרי"ל שנהגו להדליק נרות בסעודת הברית משום שמחה. וכן איתא להזמין עשרה לברית כיוון שנהגו להודות בפסוקי הלל ולומר הודו לה' (כדרך הלל שהחזן קורא והקהל שב אחריו).
ומתוך הדברים נראה כי ראו במצוות מילה משהו רחב יותר ומיוחד שלא קיים בשאר המצוות, שמקיף ונוגע עד שורש החיים עצמם, ומתוך כך נעשית מצווה זו מתוך שמחה מיוחדת. שמחתה המיוחדת של מצווה זו נובעת מכך שהמצווה איננה מעשה מצווה שעומד כשלעצמו אלא גילוי של משהו נעלם מהעין שמופיע ברגע מסוים זה של הברית, ואנו הנוכחים בברית זוכים לצפות ברגע שהמציאות מזדככת ואומרת שירה. שירתה של הברית הינה עצם החיים של היהודי הנימול, עצם נקודת הזמן שבה גופו של הילד הפיזי משתלב עם הנפש הפנימית שלו בהרמוניה. והגוף נימול ומקבל את חותם בריתו של אברהם אבינו ונעשה מותאם לנפש היהודית ששוכנת בתינוק. ושירה זו צריכה להיאמר על היין.
והוא ממה ששמעתי ממו"ר הגר"י דיוויד שליט"א שפסוקי ההלל נכתבו באופן שכל פסוק חוזר על עצמו בפס' שלאחריו (חוץ מהפס' שלא נכפלו כאודך, אבן, וכו' שאנו כופלים אותם תוך כדי אמירתם בהלל) מכיוון שאמירת ההלל באה בזמן שהמציאות נראית לעינינו כפי שצריכה להיראות ע"פ הרצון העליון, על כן בפס' ראשון נאמרת האידיאה והרצון העליון ובפס' שאחריו האופן שהתפרשה לעינינו כאן. ולכאורה כן הוא כאשר יש רגע כרגע הברית שזוכים לראות בו הרמוניה בין הרצון לבין המציאות ו'מבשרי אחזה אלוה' זהו רגע של שירה.
וענין זה מתבאר בפסוק, בשינוי ששינה הכתוב בין מילתו של יהודי שנקבע לה זמן 'ביום השמיני ימול בשר ערלתו', בשונה מברית לעבד מקנת כסף שנימול ביום הקניה ואפילו בן יום אחד, כדכתיב 'המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך', ודרשו חז"ל ממקנת כסף שאם נולד לאימו גויה ונקנה ע"י ישראל נימול ביום הקניה. והוא שינוי שורשי מאוד, שהעבד נימול כמקנת כסף של אדוניו ולא כביטוי למשהו פנימי שלו, ועל כן אין למילה זמן שאיננה חלק מהזהות של הנימול, אך צאצא של אברהם אבינו נימול כחלק מהברית עם אבותיו וכחלק טבעי מהחיים שלו, ועל כן יש לברית זמן קבוע שהיא חלק אינטגרלי מהחיים (כמו שכתב המהר"ל בענין היום השמיני). ומשום כך מצווה על האב לכרות ברית בשביל בנו ואף דלכאורה היה מן הראוי שהבן יתחייב בברית ע"י עצמו, שהברית לא נכרתת מחדש במילה אלא שמתממשת על ידה אף בגילויו החיצוני הפיזי של היהודי והרי הוא יהודי כבר קודם לכן.
והוא הדין נמי בכוס של ברכת אירוסין שאין צורך לשתות בה מלא לוגמיו, שאיננה אלא מדין שירה על היין, ואף שם השירה היא עצם שמחת החתן והכלה, ונהגו להשקות את החתן והכלה בדווקא, ואפשר שהוא מחמת הטעם הזה ששירתם תאמר על היין.
והנה אי' בחז"ל (פדר"א פ"י ובזוהר פרשת לך לך) שדימו את הברית להקרבת קרבן וילפי' מזה כמה הלכות שצריך למול בעמידה ובפוסקים שיש למול בצפון ביה"כ ועוד. ובמהרי"ל דימה את רגלי הסנדק למזבח הקטורת ובמנהגים דימו את הערלה לקטורת, ובתורת חיים למס' סנהדרין פ"י (והובא בהגהות רעק"א להל' מילה): "וכיוון שהילד הנימול נחשב כקרבן כך רגלי הסנדק שמלין עליהן חשוב כמזבח כמ"ש בהדיא מהרי"ל ז"ל בהל' מילה. ונראה דלכך נוהגין ליתן כוס יין של ברכה לשתות לסנדק ואין נותנים אותו לתינוק כדרך שנוהגין בכוס יין של קידוש, לפי שהעולה טעונה נסכים שהיו מנסכין יין על גבי המזבח בשעת ההקרבה, וכיוון שהילד דומה לקרבן עולה והסנדק דומה למזבח לכך נותנים כוס של ברכה בגרונו של סנדק דהוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח" וכו'. מתבאר שדעת הפוסקים היא כי שתית היין של כוס ברית אינה לכבודה של ברכת הגפן שלא תצא לריק, כשאר כוסות של ברכה, אלא כדאי' במרדכי שכוס זו הינה משום יין של שירה הנאמרת על הברית, וממילא שתייתה היא לא כדין שתיית כוס בעלמא אלא כניסוך היין ע"ג מזבח וכדכתיב 'החדלתי תירושי המשמח אלוהים ואנשים'. וממילא כדאי' ברשב"א אין צורך בשתיית כמלוא לוגמיו, שלא נאמר כאן דין שתיה אלא כעין ניסוך היין.
ועל כן אף כאשר התינוק הנימול שותה חשובה שתייתו כשתיית הכוס של ברכה, שהרי הוא המשורר עצמו, וגופו הוא מקומה של השירה וממנו מוקטרת למעלה, וכאשר ניתן היין בגרונו משלימה שתייתו את העבודה כך שנאמרה לה השירה על הכוס, ולא כשתיית תינוק זר שאין ספק שלא תועיל כלום לכבודה של ברכה (ועיין בתשב"ץ שנדרש לענין זה וכתב שבתינוק זה נעשית המצווה ולכן מועילה שתייתו).
והא דכתבו טעם שתית הכוס לכבודה של ברכה אינו שלא תצא הברכה לבטלה, שהוא דבר פשוט שברכת הגפן אינה כשאר ברכות הנהנין ויצא מוציא וכו' כנ"ל, אלא שמן הראוי שישתו את היין שברכו עליו וגילו בו את גודל הרגע ונתנו לשירה ביטוי, ואף נתנו כבוד לבורא היין שמשמח ומעורר לומר שירה, וירבה היין בשמחה ע"י שתייתו (שזו ברכה הנאמרת על היין דווקא שהוא המשמח אלוקים ואנשים ע"י שמאפשר לאדם להתגדל ולומר שירה), ופשוט שכבוד הברכה שאף ישתו מן היין ולא שתאמר עליו הברכה בלבד.
היין שמעורר את האדם כאשר הוא נעמד לומר שירה ומבטל את מרי הנפש, מקיים את ייעודו אף כאשר הוא מרגיע ומשיב את לב התינוק תוך כדי אמירת הפסוק הנורא 'ואומר לך בדמייך חיי'.
♦ ♦ ♦