שיטות חכמי אשכנז אחרי תתנ״ו בנושא הפרשת זרוע לחיים וקיבה בחו״ל

✍️ הרב רועי הכהן זק | 📰 גיליון מ [אייר התש''פ]

הלכה זרוע לחיים וקיבה חכמי אשכנז תלמוד מנהגים יהודיים

הרב רועי הכהן זק

שיטות חכמי אשכנז אחרי תתנ"ו בנושא הפרשת זרוע לחיים וקיבה בחו"ל[2]

פרק ראשון - רבי יהודה ברבי קלונימוס משפיירא

העיסוק ההלכתי בעניין זלו"ק בתקופה זו באשכנז, מתחיל, ככל הידוע לנו^[3], בדיוניהם, הנפרדים והשונים בתכלית, של רבי יהודה ברבי קלונימוס משפיירא^[4] בספר יחוסי תנאים ואמוראים^[5], ושל רבי אליעזר ברבי יואל הלוי, הראבי"ה, בספר אבי העזרי. למרות הקשר האישי בין שני החכמים^[6], ניכר שריב"ק לא ראה את דברי הראבי"ה בעניין זלו"ק^[7], כמפורט להלן. מכיוון שריב"ק היה מבוגר מהראבי"ה^[8], נעסוק תחילה בדבריו, וכן בפיתוחם אצל תלמיד תלמידו, רבי ישעיה די טראני, ולאחר מכן, נשוב לדברי הראבי"ה, על אף שייתכן שדיונו של הראבי"ה קדם לזה של ריב"ק.
הדיון בנושא זלו"ק בחו"ל מופיע בספרו של ריב"ק בערך "רב טבלא", כדרכו לשלב את דיוניו ההלכתיים והפרשניים על-פי שמות החכמים בהם הוא עוסק:
ר' טבלא תלמידו של רב היה... גר' בפ' הזרוע... אמ 'רב חסדא האי כהנא טבחא דלא מפרש מתנתא ליהוי בשמתא... ובפ"א דשבת... דרב חסדא הוה נקיט... וכן מעשה דרבא ורב ספרא... וכל אילו המעשים דרב כהנא... וכן רב פפא ורב יימר ורב אידי בר אבין... כולן היו בבבל... נמצא שבבבל היו נותנין מתנות כהונה, ורב נחמן נמי כפייה... ליתן מתנות, ורב נחמן אית ליה דהאידנא נהיגי עלמ' כהני תלת... כדאמ' רב נחמן בר יצחק דה"ג בפ"א דקידושי', רב נמחן ורב עינא... קיימ' לן כר' יאשיה... ואין להקשות מההיא הל' דבעל קרי דתקין רב נחמן חצבא... אלמ'... לית ליה דר' יהוד' בן בתיר', דודאי אית ליה ותשעה קבין דתיקן לנקיות... ואע"ג דלר' יהוד' בן בתיר' כלל לא צריך רב נחמן מיהא סבר דתשעת קבין צריך, וכן פר"ח, והאידנא קיימ' לן כר' יהוד' בן בתיר'... מיהו אשכחן דגדרו גדר והחמירו להטהר להם בנתינת תשעת קבין מים עליהם.
ומה שהוצרכתי לכל אילו דברים לפי ששמעתי כי היכי דנהוג עלמ' בראשית הגז כר' אילעא הכי נמי במתנות דגר' בפ' ראשי' הגז אמ' רב יוסף מנהרבל תניא... אלמ' לר' אלעא מתנות וראשי' הגז כי הדדי נינהו ורב נחמן בר יצחק דאמ' האידנא נהיג עלמ' כר' אלעאי בראשית הגז ה"ה למתנות, ולא היא דרב פפא היה מן האחרונ' יותר מרב נחמן בר יצחק ואכיל בשביל אשתו.
והיל' אני תמיה על מה סמכו בזמן הזה שלא ליתן לכהנים מתנות ושמעתי כי לפני הרג רב שהיה בשנת תנות נהגו במגנצא ליתן המתנות ויש שהיו להן מכירי כהונה והיו נותנים להם דבר קצוב כדי לפטרן מן המתנות לכל השנה. ובדקתי בשאלת' דרב אחאי ובה"ג ולא מצא' שפטרו בחוצ' לארץ מן המתנות אלא מחייב^[9].
סיכום מהלך דברי ריב"ק:
א. סוגיות התלמוד מעידות כי מצווה זו נהגה בבבל בימי האמוראים, גם אחרי ימיו של רב נחמן בר יצחק.
ב. מימרת רב נחמן בר יצחק מתארת מנהגים שקדמו לו, המשקפים הכרעה הלכתית^[10].
ג. רב נחמן, שקדם לרב נחמן בר יצחק, כפה לקיים את מצוות זלו"ק. זאת, למרות שהוא פסק כר' יאשיה בעניין כלאי הכרם^[11], וממילא גם כר' אלעאי וכר' יהודה בן בתירא^[12].
מסקנתו של ריב"ק היא כי רב נחמן בר יצחק עצמו דן רק במנהג בראשית הגז, ולא בזלו"ק. מצוות זלו"ק אכן נוהגת בחו"ל, וכך היה המנהג בימי התלמוד. מסדר הרצאת הדברים, עולה כי חיוב הפרשת זלו"ק בחו"ל עולה במישרין מפשוטן של הסוגיות הרבות בתלמוד המתארות נתינת וקבלת זלו"ק בבבל, ואף כפייה לביצוע המצווה. ריב"ק דוחה את הפירוש לפיו מימרת רב נחמן בר יצחק מוסבת גם על זלו"ק, בשל מעשהו של רב נחמן, שכפה לקיים מצווה זו, על אף שהוא סבר כרנב"י^[13], ובייחוד בשל העובדה שרב פפא, המאוחר לרב נחמן בר יצחק, אכל זלו"ק בבבל^[14].
לאור זאת, מביע ריב"ק את תמיהתו על המנהג הרווח שלא ליתן זלו"ק. לאחר מכן, הוא מוסיף שתי נקודות נוספות, שיש בהן חיזוק נוסף לתמיהתו:
א. לפני תתנ"ו היה גם מי שנתן זלו"ק במגנצא^[15].
ב. בשאילתות דרב אחאי ובהלכות גדולות נפסק שזלו"ק נוהג בחו"ל.
דבריו של ריב"ק אינם דיון תיאורטי בלבד, אלא מקורם ותכליתם הפרכת שיטה הלכתית קיימת הפוטרת מזלו"ק בחו"ל. ריב"ק מציין לשיטה זו במלה "שמעתי", ולאור דייקנותו בציון מקורותיו^[16], קרוב לוודאי שאכן כוונתו לדברים ששמע בעל-פה, דווקא. השאלה המתבקשת היא - על מי חולק ריב"ק?
ניכר שריב"ק אינו עומד מול שיטת רש"י בתשובתו לרבי נתן ברבי מכיר, או תמציתה שבפירוש למסכת שבת^[17]. זאת, מן הטעמים הבאים:
א. רש"י כתב ברורות שמצוות זלו"ק אכן נהגה בימי התלמוד, והזיקה בין ראשית הגז לזלו"ק היא הלכתית בלבד. לעומת זאת, דבריו של ריב"ק מוקדשים להוכחת העובדה שזלו"ק נהגה בפועל בימי התלמוד^[18], מתוך הנחה שדי בכך על מנת לקבוע שלמימרת רב נחמן בר יצחק אין כל קשר לזלו"ק. אם שיטת רש"י היתה ידועה לו, הרי שהיה עליו להתמודד גם עמה בטרם יגיע למסקנתו ההלכתית.
ב. עמדת ריב"ק היא שמימרת רב נחמן בר יצחק משקפת הכרעה הלכתית לכתחילה^[19], ואין בדבריו אפילו רמז לכך שקיימת דרך אחרת לפרש את המונח "האידנא נהוג עלמא". זאת, בניגוד לדעת רש"י שמדובר רק באי מחאה בדיעבד על מנהג בעייתי.
אכן, בתוך תיאור השיטה עליה הוא חולק, כותב ריב"ק גם "כר' אלעאי בראש' הגז וה"ה למתנות". והנה, שלוש המילים האחרונות הן לשונו המדויקת של רש"י בפירושו למסכת חולין! ייתכן שריב"ק הבין את דברי רש"י באותה צורה שהבין אותם הר"י הזקן, ויצא לחלוק עליו. אולם, מכיוון שריב"ק משתמש במונח "שמעתי" קשה מאוד לומר שכוונתו לפירוש רש"י לתלמוד, אותו הוא מציין תמיד "פירוש/פירש רש"י"^[20].
לפיכך, נראה, אפוא, שריב"ק חולק על שיטת הר"י הזקן^[21], שהגיעה אליו בעל-פה. ואכן, מצאנו, שריב"ק הזכיר מעט את "תוספות רבני צרפת"^[22], ואת תורת הר"י, אם כי לא בשמו^[23]. יתר על כן, אף מצאנו מקום בו הוא נוקט בלשון "והוצרכתי לפרש כך לפי ששמעתי" על דברי הר"י^[24]!
יהא הדבר אשר יהא, שיטתו של ריב"ק עצמו היא כי רק בעניין ראשית הגז נפסקה ההלכה כרבי אלעאי, הפוטר בחו"ל, וכך היה המנהג בזמן התלמוד. לעומת זאת, המנהג הרווח שלא ליתן זלו"ק מנוגד למנהג בימי התלמוד, ואין לו כל בסיס הלכתיכג.
♦

פרק שני[25]- הרי"ד

רבי ישעיה די טראני נולד ופעל באיטליה, אך הוא למד באשכנז, אצל רבי שמחה משפיירא^[26], תלמידו של ריב"ק^[27]. לאור זאת, תידון שיטתו כאן, בפרק העוסק בחכמי אשכנז.
הרי"ד עסק בנושא זלו"ק בפסקיו למסכת חולין, שם הוא כתב כדלקמן:
והא דאמרינן כרבי אילעאי בראשית הגז פירש המורה והוא הדין למתנות. וכן הסברא מוכחת כדברי המורה דהא תרוייהו נתינה נתינה יליף להו מתרומה. אבל מיהו קשיא לי מאי דאמרן גבי מתנות בפירקא דלעיל רב נחמן בר יצחק קניס גלימא ורבא קניס אטמא. והא איהו הוא דאמר נהוג עלמא כתלת סבי. ואם כן מוכיח דדוקא בראשית הגז נהוג כותיה, ומשום דראשית הגז ילפא מרישא דקרא דאיתקוש להדדי. אבל נתינה נתינה לא ילפי'. ואין לומר דבתר הכי נהוג כרבי אילעאי, ומאי דקניס גלימא מקמי דלינהוג. דהא בשילהי פרק קמא דקידושין מוכח שאף אותם שקדמו לרב נחמן בר יצחק סבירא להו הכי. דאמרינן התם רב נחמן ורב ענן...^[28] הא קיימא לן כרבי יאשיה... והיכא קיימא לן [הכי]^[29], אי לאו משום דנהוג עלמא כתלתא סבי. וגם אין לומר דמאי דקניס רב נחמן בר יצחק בארץ ישראל הוה, דהא תלמידיה דרבא הוה, ושניהם היו בבבל. אבל מכל מקום העולם סמכו על זה ואין מי שיתן מתנות בחוצה לארץ^[30].
דברי הרי"ד ממוקדים בביאור המקורות בדברי חז"ל, והם מוסבים על פירוש רש"י למסכת חולין^[31]. מדברי רש"י עולה, לשיטת הרי"ד, כי קיימת זיקה הלכתית וזהות מציאותית בין ראשית הגז לזלו"ק לעניין החיוב בחוץ לארץ. הרי"ד אמנם קבל עמדה זו מבחינת הגיונית, אך הוא מקשה עליה מכח הקנס שהטיל רנב"י עצמו בגין אי הפרשת זלו"ק. לפיכך, דוחה הרי"ד לגמרי את הזהות בין ראשית הגז לזלו"ק, לעניין המנהג בפועל בימי התלמוד. במסקנה פרשנית זו, כבר קדם לרי"ד רבי יהודה ברבי קלונימוס משפייראל. אולם, יש בדברי הרי"ד חידוש פרשני. בעוד שריב"ק הסתפק בדחיית הזהות בין ראשית הגז לזלו"ק,^[32]מכח מעשהו של רב פפא, הרי שהרי"ד טרח ליישב דחייה זו גם עם המקור התלמודי לזהות זו. הרי"ד טען שהסברו של רבא לשיטת רבי אלעאי "יליף נתינה נתינה מתרומה", אינו הבסיס למנהג ולהלכה. המקור למנהג כר 'אלעאי בראשית הגז, המשקף גם את ההכרעה ההלכתית, הוא ההיקש בין מצווה זו לתרומה, הנמצאת עמה באותו פסוק, בניגוד לזלו"ק^[33]. לאור זאת, לא רק שאין זהות בין שתי המצוות אלא גם אין זיקה הלכתית ביניהן.
הרי"ד ממשיך בדיונו, ודוחה שני תירוצים אפשריים, המקיימים את הזהות המציאותית בין ראשית הגז לזלו"ק^[34]:
א. רב נחמן בר יצחק הטיל את הקנס בארץ ישראל^[35].
ב. המנהג השתנה במהלך ימי רב נחמן בר יצחק, והטלת הקנס אירעה בצעירותו.
התירוץ השני^[36] נדחה על-ידי הרי"ד מדבריו של רב ענן, הקובע "קיימא לן כרבי יאשיה", מספר דורות לפני זמנו של רב נחמן בר יצחק. הרי"ד סבור כי אין מקור אחר לפסק הלכה זה אלא מנהג העם, עליו מעיד מאוחר יותר רב נחמן בר יצחק^[37]. בנוסף, מניח הרי"ד כי כך הוא גם לגבי שתי ההלכות האחרות בהן עוסק רב נחמן בר יצחק. אם כן, מנהג אי נתינת ראשית הגז קדם לרב נחמן בר יצחק, בעוד שזלו"ק נהג בימיו, ואי-אפשר לטעון שהמנהג היה תחילה לחייב בשתי המצוות, ואחר כך, לפטור בשתיהן. אמנם, הסבר זה של הרי"ד ולפיו "האידנא נהוג עלמא" הוא המקור ל"קיימא לן" מופיע כבר אצל ריב"ק משפיירא. אולם, השימוש שעשה בו הרי"ד לשם דחיית התירוץ שהמנהג השתנה בימי רב נחמן בר יצחק, הוא ייחודי.
מסקנתו של הרי"ד היא כי מצוות זלו"ק נוהגת בחו"ללו. עם זאת, בסוף דבריו, מעיר הרי"ד שהמנהג הכללי הוא שלא ליתן זלו"קלז, והוא סבור שהדבר נובע מהסתמכות על הזהות בין ראשית הגז לזלו"ק.
♦

[38]פרק שלישי - הראבי"ה[39]

בשאלת החיוב בזלו"ק בחו"ל דן גם הראבי"ה^[40], בן דורו הצעיר של ריב"ק משפיירא, אך המקורות עליהם בנויים דבריו, וכל מהלך הדיון, שונה.
הראבי"ה מתחיל את הדיון, ללא כל הקדמה, בציטוט של תשובת רש"י^[41], והוא החכם הראשון הידוע לנו, המצטט תשובה זו^[42]. בנוסף, מפנה הראבי"ה לפירוש רש"י למסכת שבת, ואף מצטט אותו בצורה חלקית^[43], תוך ציון זהות הדברים עם השיטה שבתשובת רש"י^[44].
עם זאת, הראבי"ה אינו דן מיד בשיטת רש"י לגופה, אלא ממשיך וכותב:
אבל בתשובת רב האי כתוב שמי שאינו נותנם חייב נידוי דאמר רב חסדא האי טבחא דלא יהיב מתנתא וכו' וסייוע^[45] לדבריו דגרסינן בפרק הבא על יבמתו אמרו ליה לר' יוחנןמד... ובבל מחוצה לארץ היא^[46][וקאמר ר']^[47] יוחנן דנענשים מפני שאינם מפרישים המתנות. ותו דרב נחמן בר יצחק גופיה קניס גלימא כדאמרינן בפירקין אע"ג דאיהו קאמר נהוג עלמא. ומיהו יכול לדחות דקניס (ד)היכא^[48] דלא נהיג אי נמי בסוף ימיו נהוג והאי דקניס היינו מקודם שנהגו.^[49]
אם כן, הראבי"ה מציג מול תשובת רש"י את תשובת רב האי גאון^[50], לפיה מצוות זלו"ק נוהג בחו"ל, ומי שאינו נותנן חייב נידוי, כדין התלמוד. הראבי"ה מביא שתי ראיות לשיטת רב האי גאון:
א. רבי יוחנן אמר שיהודי בבל נענשו מפני שלא הפרישו זלו"ק.
ב. רב נחמן בר יצחק, בעל המימרא "האידנא נהוג עלמא", הטיל קנס על מי שלא הפריש זלו"ק.
ראיות אלו מוכיחות ששיטתם של רבי יוחנן ורב נחמן בר יצחק היא כי מצוות הפרשת זלו"ק חלה בחוץ לארץ במלוא תוקפה. בכך שונים מקורות אלו מרוב המקורות שהביא ריב"ק משפיירא, שמהן עולה רק כי הפרשת זלו"ק נהגה בפועל בימי התלמוד. הסיבה להבדל בדרך הדיון ברורה. ריב"ק התמודד עם שיטה ולפיה כבר בימי התלמוד לא נהגה מצוות זלו"ק בחו"ל. על-מנת להפריך שיטה זו, הביא ריב"ק ראיות רבות על המנהג בפועל^[51].
לעומת זאת, הראבי"ה עמד מול תשובת רש"י^[52]. רש"י מודה בצורה מפורשת כי הפרשת זלו"ק נהגה בימי התלמוד^[53], וממילא אין כל טעם להביא ראיות לעניין זה. עמדתו ההלכתית של רש"י מבוססת על הזיקה ההלכתית העקרונית בין ראשית הגז לזלו"ק. בשתי המצוות, החיוב, הלכה למעשה, אינו מוחלט אלא תלוי, בפועל, במנהג העם. אם העם נוהג שלא ליתנם, אין למחות בידם. הראבי"ה הנגיד עמדה זו עם תשובת רב האי גאון, שלא תלה את החיוב בזלו"ק בחו"ל במנהג כלשהו. לחיוב מוחלט זה הביא הראבי"ה ראיות מן התלמוד המלמדות על עונש וכפיה לקיים מצווה זו בחו"ל, ללא קשר למנהג - העונש שניתן לבני בבל, מדה כנגד מדה, על אי קיום המצווה, ומעשהו של רב נחמן בר יצחקנב, שהטיל קנס על אדם שלא הפריש זלו"ק.
מנקודת מבט זו, מציע הראבי"ה שתי דחיות לראיה ממעשהו של רב נחמן בר יצחק. אם הקנס שרב נחמן בר יצחק משקף מקום או תקופה בו נהג העם בפועל להפריש זלו"ק, ניתן היה להטיל קנס על מי שחרג ממנהג זה. במקרה זה, אין ראיה לחיוב מוחלט ללא תלות במנהג.^[54]
לאור זאת, מובן כי את הראיה מדברי רבי יוחנן לא ניתן היה לדחות בצורה דומה. מהסוגיא עולה שרבי יוחנן תלה את עונשם של בני בבל, כציבור, בכך שהם לא הפרישו זלו"ק. אולם, לפי שיטתו של רש"י לא היו ראויים בני בבל לעונש, שהרי נהגו כולם כר' אלעאי ואין למחות בידם. מדוע אם כן הם נענשו? מכאן מביא הראבי"ה ראיה ברורה לשיטת רב האי גאון, שמצוות הפרשת זלו"ק נוהגת בחו"ל, ללא סייג וללא תלות במנהג^[55].
הראבי"ה מקבל, להלכה ולמעשה, את שיטת רב האי גאון ולא את שיטת רש"י^[56]. זאת, ניתן ללמוד גם מההמשך הרצוף של דבריו:
מכל מקום נ"ל דהקונים מלפנים כלפי הראש מן הגוים והראש של הישראל וגם הזרוע^[57], שפטור כיון שניהוג הוא שאם תמצא טריפה שמניחה לגוי, אימת מיחייב בשעת זביחה וההיא שעתא לאו ברירה דתיהוי דידיה, אע"ג דרוב [בהמות]^[58] כשירות הן, דקיימא לן כשמואל דאמר בריש פירק' המוכר פירות כי אזלינן בתר רובה הני מילי לעניין איסורא אבל לעניין ממונא המוציא מחברו עליו הראיה, והא לאו איסור טבלים הוא דלית הילכתא כר' יוחנן^[59]. ותו דטרפות דריאה שכיחא^[60] וטריפה פטרוה מן המתנות כדאמרינן בגמרא^[61]... ואע"ג דאמר רב הונא שותף עם הגוי או עם הכהן בראש פטור מן הלחי וחייב בזרוע ובקיבה^[62]..., הכא כיון דלאו ברירה בשעת זביחה דליהוי ליה בבהמה כלל שותפות פטור^[63]
הראבי"ה מחדש שיהודי הקונה רק חלק מהאיברים מבהמה שבבעלות גוי, פטור מהפרשת זלו"ק. מכאן, שבמקרה של בהמה שבבעלות יהודי, חל החיוב במלוא תוקפו. זאת, כשיטת רב האי גאון שמצוות נתינת זלו"ק לכהן נוהגת בחו"ל.
♦

פרק רביעי - רבינו יצחק אור זרוע

שונה מהכרעתם של ריב"ק משפיירא, הרי"ד והראבי"ה, היא מסקנתו של רבי יצחק ברבי משה, תלמיד הראבי"ה ותלמיד תלמידו של ריב"ק^[64], בספרו אור זרוע.
רבי יצחק אור זרוע מתחיל את דיונו בעניין החיוב בחו"ל בשאלה:
מתני' הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובח"ל... הרי שנינו שהמתנות נוהגות בח"ל ונוהגות בזמה"ז. ואשכחן נמי אמוראים דיהבי מתנתא ושקלי מתנתא^[65]... הא למדת שהיו נוהגין אחר חורבן הבית בח"ל להפריש מתנות א"כ על מה הם סומכים עתה שאינן נותנין^[66]?
סדר הדברים, רוב הראיות, המסקנה ההלכתית והשאלה על המנהג הרווח, מקבילים לחלוטין לדיונו של רבי יהודה ברבי קלונימוס. אולם, שלא כריב"ק, רבי יצחק מיישב את המנהג:
ומצאתי להם סמך וסעד טוב שכבר שאלו לדבר זה לרבינו שלמה זצ"ל והשיב^[67]... ובפ"ק דשבת פי' נמי הכי גבי רב חסדא דאע"ג דר"ח בחו"ל הוה לא ילפי' מינה שינהוג בזהמ"ז והאידנא נהוג כר' אילעאי בראשית הגז והשתא חזינן דנהוג אף במתנות
רבי יצחק מסתמך, אפוא, על שיטתו המקורית של רש"י, בתשובתו ובפירוש למסכת שבת, כ"סמך וסעד טוב" למנהג אי הנתינה. מקורות אלו, שלא נזכרו אצל ריב"ק, הובאו על-ידי הראבי"ה, וקרוב לודאי שמשם לקחם רבי יצחק. עמדת רש"י פותרת את הקושי שהציג רבי יצחק. לפי רש"י, מצוות זלו"ק נהגה בפועל בזמן התלמוד, ואף על-פי כן אין למחות בעם בשל המנהג הקיים כעת שלא ליתן זלו"ק. אולם, רבי יצחק אינו מביא את המשך דברי הראבי"ה - תשובת רב האי גאון וראיות הראבי"ה לתמיכה בה. לעומת זאת, מציג רבי יצחק שאלה אחרת:
וההיא דריש פ' שילוח הקן דאמר ר' אבין ור' מיאשה חד אמר כל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך דהא חובת הגוף נינהו ופשיטא שנוהגות בח"ל לבד מראשית הגז דנשנית לצורך לאפוקי מר' אילעאי דאמר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ והשתא אמאי לא קאמר לבד ממתנות נמי ההיא לא קשיא דהתם פי' רבינו שלמה דה"ה נמי דבמתנות נשנית לצורך והאי דנקט ראשית הגז משום דעלה אמרה ר' אילעאי בהדיא ואיני מבין דהא תרוייהו איתניהו בברייתא מתנות וראשית הגז.
שאלה זו, בניגוד לכל הראיות שהביאו קודמיו של רבי יצחק ורבי יצחק עצמו, אינה מבוססת על סוגיא הלכתית אלא על סוגיא למדנית-פרשנית. נראה, כי רבי יצחק ראה זהות עיונית בין ראשית הגז לזלו"ק. מכיוון שטעם אחד עומד בבסיס שיטת רבי אילעאי בעניין ראשית הגז ובעניין זלו"ק, לא ניתן להתייחס בנפרד למצווה אחת בלבד. לעומת זאת, הראיות בדבר המנהג בפועל, כמו גם ההבדל במוחלטות החיוב ההלכתי^[68], אינם מפריכים זיקה זו בין שתי המצוות.
על הקושיה שהציג, משיב רבי יצחק כי רש"י עצמו כבר עמד, על אתר, על קושי זה, והבהיר מדוע אזכור ראשית הגז לבדה אינו שולל התייחסות זהה לזלו"ק^[69]. אמנם, רבי יצחק מביע את תמיהתו על פירוש זה של רש"י^[70], אך אינו חוזר בו ממסקנתו ההלכתית.
אם כן, רבי יצחק הוא החכם האשכנזי הראשון שפסק, מפורשות^[71], כי למנהג הרווח שלא ליתן זלו"ק יש יסוד, כמסקנתם ההלכתית של חכמי צרפת. עם זאת, רבי יצחק לא קבל, ואף לא הזכיר, את שיטת ר"ת ור"י^[72], ולפיה ההלכה עצמה היא שאין חובה ליתן זלו"ק בחו"ל^[73]. דרך הצדקת המנהג בה נקט, כרש"י, משמעה רק קבלתו בדיעבד, מתוך אי-מחאה בלבד. כך עולה ברורות גם מתמצות דבריו של רבי יצחק, על-ידי בנו, רבי חיים אור זרוע^[74]: "נהגו הטבחים בזמן הזה שאינם מפרישים מתנות הזרוע והלחיים והקיבה. וכן נהגו העם שאין נותנים גז לכהן. וכתב רש"י שאין צריך למחות בידם. והנותנים תבא עליהם ברכה"^[75].
♦

פרק חמישי - המהר"ם מרוטנבורג

כידוע, רבי מאיר ברבי ברוך, המהר"ם מרוטנבורג, היה ראש לחכמי אשכנז בדורו וגדול המשיבים בתולדותיו של מרכז תורני זה. תשובתו של המהר"ם בעניין החיוב בזלו"ק בחו"ל היא הדיון הארוך והמפורט ביותר בהלכה זו עד לימיו:
בהא סלקינן דמתנות נוהגות אף בחוצה לארץ. ואע"ג דאמרינן... נהוג עלמא... דר' אילעאי דיליף נתינה נתינה מתרומה, ואיהו פטר בין במתנות [בין] בראשית הגז מהאי טעמא... מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא בראשית הגז ולא במתנות מדלא קאמר נהוג עלמא במתנות ובראשית הגז כר' אילעאי.
ורב נחמן בר יצחק גופיה... אשכחן ליה דקניס גלימא למאן דלא יהיב מתנתא... וליכא למימר שהיה מחמיר אף על פי שלא היה צריך, דאי בעי לאחמורי, אנפשיה דוקא הוה ליה לאחמורי ולא אאחריני למיקניסינהו שלא כדין - אם איתא דקיימא לן כר' אילעאי במתנות. וליכא למימר. .. דקניס... בדוכתא דלא נהוג כר' אילעאי... דמדקאמר נהוג עלמא משמע דכל העולם נוהגים כן. ועוד מדקאמר נהוג עלמא... לכל הפחות במקומו היו נוהגין... דקניס גלימא נמי משמע במקומו. אלא ע"כ בראשית הגז נהג[ו] בעלמא כר' אילעאי ולא במתנות...
ועוד ראייה דאשכחן טובא אמוראי שבבבל דהוו מפר[י]שי מתנתא ולא אשכחן שום אמורא שבבבל דהוו מפריש ראשית הגז...
ועוד ראייה מדאמר ריש פרק שילוח הקן... לבד מראשית הגז... ואמאי לא קאמר נמי לבד ממתנות... ואדרבה טפי הוה ליה למימר לבד ממתנות, דפרק הזרוע והלחיים נשנה קודם פרק ראשית הגז... או נימא... לבד ממתנות וראשית הגז. אלא ע"כ צ"ל דבארץ ובחוצה לארץ דתנן בפרק הזרוע מחשיב ליה תלמודא נמי שלא לצורך, דפשיטא דלית הילכתא כוותיה וליכא מאן דסבר כוותיה דלא מיסתבר טעמיה. אבל בראשית הגז לצורך הוא ואע"ג דמסתבר טעמיה וקיימא לן כוותיה, בהא תנא דמתני' לא סבר כוותיה.
והטעם נראה לי דבראשית הגז קיימא לן כוותיה משום דאיתקשי להדדי תרומה וראשית הגז וחד נתינה קיים אתרוייהו בשוה ראשית דגנך וראשית גז צאנך תתן לו. והא דקאמר יליף נתינה נתינה לאו גזירה שוה ממש קאמר, אלא הכי פירושו יליף נתינה וכו', שתהא נתינה דתתן דראשית הגז, כמו נתינה דתרומה דהא חד תתן כתוב אתרווייהו. הילכך מה תרומה אינה בחוצה לארץ, אף ראשית הגז... אי נמי איכא דילפי' ג"ש נתינה נתינה מתרומה, דהכא כתי' תתן ובחלה כת' תתנו תרומה ותתן ותתנו דמו להדדי לגמרי... אבל ונתן דכתיב גבי מתנות לא ילפינן מתתן ומתתנו דלא דמו להדדי כלל. וכיון דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן תתן מתתנו. אלא ילפינן נתן דמתנות מלך נתתים למשחה דפרשת קרח וכת' התם אך בכור שור וכו' וילפינן מהתם מתנות מה בכור נוהג בחוצה לארץ אף מתנות ובכור איתיה בחוצה לארץ כדמשמע... וע"כ צ"ל דילפינן מתנות מלך נתתים למשחה... ואע"ג דמצינן למילף לפטורא נתינה מואני הנני נתתי לך את משמרת תרומותי... מ"מ קולא וחומרא לחומרא מקשינן
ועוד ראייה גדולה לדבריי, דפרק ראשית הגז פריך אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא, אף מתנות וכו'. ומשני... ר' אילעאי... מאי טעמא דר' אילעאי יליף נתינה נתינה מתרומה, מה תרומה בארץ [אין] בחוצה לארץ לא, אף ראשית הגז כן. והשתא קשה לי [טובא]: פתח במתנות ומפרש טעמא דראשית הגז. ולדבריי ניחא משום דלא קיימא לן כר' אילעאי בהא דיליף נתינה נתינה דמתנות מתרומה אלא בראשית הגז קיימא לן כוותיה, לא חשש רבא לפרש טעמא דידיה במתנות אלא בראשית הגז דקיימא לן כוותיה. מיהו איהו יליף תרוויהו נתינה נתינה מתרומה.
ועוד יש להביא ראיה... שבספר האלפסי האריך הרבה בפרק הזרוע(ה) ודלג פרק ראשית הגז^[76]. וכן דרך האלפסי לכתוב דבר שפסק יוצ(י)א [ממנו] ולדלג דבר שאין פסק יוצ(י)[א] [ממנו]. אלמא סבירא ליה דמתנות נוהגות בזמן הזה ולא ראשית הגז.
ויש לכל אדם להפריש ולהזהר מקללת רב חסדא דאמר האי כהנא טבחא דלא אפריש מתנתא ליהוי בשמתא דה' אלהי ישראל, וכל שכן ישראל אלא אם כן הוי שותף עם הכהן או... הכהנת או הגוי...
ושוב מצאתי כתוב גם כן כדבריי בשם רב האי גאון זצ"ל דמתנות נוהגות בחוצה לארץ.
וכל עדת ישראל יעשו אותו^[77].
מסקנתו ההלכתית של המהר"ם היא חד משמעית - מצוות זלו"ק חלה בחו"ל, ואין כל בסיס למנהג אי הנתינה. את הכרעתו תומך המהר"ם בטיעונים ההלכתיים הבאים:
א. מימרת רב נחמן בר יצחק היא פסק הלכה^[78] ותיאור מנהג כללי וקדום^[79].
ב. רב נחמן בר יצחק דן רק בראשית הגז, ואילו זלו"ק נהגה במלוא תוקפה בזמן התלמוד.
ג. הסברו של רבא "יליף נתינה נתינה מתרומה", מתאר את הבסיס להכרעה ההלכתית כר' אלעאי בעניין ראשית הגז, ואינו נוגע לזלו"ק. החיוב בזלו"ק בחו"ל נלמד ממקור אחר.
ד. הרי"ף פסק כר 'אלעאי בראשית הגז ולא בזלו"ק, וכן היא דעת רב האי גאון.
משני טיעוניו הראשונים של המהר"ם, ואף מראיותיו, נראה כי השיטה עליה הוא חולק אינה שיטת רש"י המקורית^[80], אלא שיטת ר"תעט והר"יפ. אשר על כן, נראה כי המהר"ם לא ראה את דבריהם של הראבי"הפא והר"י אור זרוע, שתשובת רש"י היא מוקד דיונם.
המהר"ם,^[81]כמו^[82]ריב"ק^[83]והרי"ד^[84], חלק גם על עצם הזיקה בין ראשית הגז לזלו"ק. כמו הרי"ד, שאת דבריו לא ראה, ככל הנראה, לא הסתפק המהר"ם בעצם הדחייה, אלא הוא האריך להסביר את הטעם להבחנה בין ראשית הגז לזלו"ק, וליישבו עם הסברו של רבא לדברי רבי אלעאי^[85].
המהר"ם הכריע, כרוב רבותינו באשכנז, שמצוות זלו"ק נוהגת בחו"ל. אולם, בניגוד אליהם, רוב תשובתו מוקדשת ליישוב המקורות התלמודיים יחדיו. המהר"ם יצא, אפוא, מנקודת המוצא של בעלי התוספות הצרפתיים, שיש ליישב את הסוגיות המתארות נתינת זלו"ק בבבל עם דברי רבא. חכמי צרפת ראו זהות זו בין ראשית הגז לזלו"ק, העולה מדברי רבא בסוגייה שבפרק ראשית הגז, כיסוד ההלכתי המכריע בנושא זה. לעומתם, העדיף המהר"ם לפרש את מימרת רבא שלא על-פי פשטות מהלך הסוגיא, על מנת להתאימה עם המקורות האחרים.
תשובתו של המהר"ם הובאה במלואה ע"י אחיו רבי אברהם, בספר סיני^[86], ומסקנתה הובאה ע"י תלמידיו, רבינו מרדכי ב"ר הלל^[87] ורבינו אשר ב"ר יחיאל^[88]. את הנהגתו של המהר"ם עצמו תיעד תלמידו ומשמשו, רבי שמשון ברבי צדוק, בספר תשב"ץ: "הזרוע צריך ליתן לכהן אפי' בזמן הזה וכן היה מהרמנ"ע נוהג"^[89].
♦

פרק שישי - רבינו מרדכי ברבי הלל

תלמידו של המהר"ם, רבינו מרדכי ברבי הלל, הביא מדברי החכמים שעסקו בעניין החיוב בזלו"ק: תשובת רש"י, על בסיס נוסח הראבי"ה, ולעומתה, תשובת רב האי גאון, בנוסח שהביא הראבי"ה. לאחר מכן, צוטטו במלואם דברי הראבי"ה בעניין הפטור מזלו"ק למי שקנה מהגוי חלק מאיברי הבהמה. רבינו מרדכי סיים את דיונו כך: "ומור"ם כתב דבר פשוט דמתנות נוהגות בחוצה לארץ וכן משום האלפסי ומשם המיימוני"^[90].
מטרתו של רבינו מרדכי היתה פסיקת ההלכה, ולכן לא הובאו ראיותיו של הראבי"ה לשיטת רב האי, ומדברי הראבי"ה עצמו צוטט רק חידושו ההלכתי. גם מתשובתו הארוכה של המהר"ם נזכרה המסקנה בלבד^[91].
♦

פרק שביעי - הרא"ש

רבינו אשר בן רבי יחיאל, הרא"ש, גדול תלמידיו של המהר"ם ויורשו כראש חכמי אשכנז, עסק בנושא זלו"ק הן בתוספותיו והן בפסקיו. הדיון בשני המקורות דומה. הרא"ש מביא את שיטת הרמב"ם והמהר"ם, המחייבים בהפרשת זלו"ק בחו"ל, וכותב "והעולם לא נהגו כן"^[92]. מהמשך דבריו עולה כי הרא"ש קבל את עמדת בעלי התוספות, אך הוסיף עליה חידוש:
ואע"ג דאמר רב נחמן בר יצחק דהאידנא נהוג עלמא כרבי אילעאי בראשית הגז ופרישנא דהוא הדין במתנות הא האריכו רבנן בהלכותיהן משום דרב נחמן בר יצחק לא פסק בהדיא הלכתא אלא אמר דנהוג עלמא הכי ואי איכא דוכתא דלא נהוג שידעו הלכותיהן^[93].
הרא"ש, כבעלי התוספות, התבסס על ההנחה כי מימרת רב נחמן בר יצחק עסקה גם בזלו"ק, ולפיכך מנהג אי הנתינה הוא מנהג ראוי^[94]. אולם, הרא"ש מדייק מדברי רב נחמן בר יצחק כי מדובר באישור של מנהג, אך לא בפסק הלכה מחייב. לפיכך, במקום בו לא פשט המנהג כרבי אלעאי, יש ליתן זלו"ק וראשית הגז^[95].
♦

פרק שמיני - המנהג בפועל והעמדה ההלכתית הכללית

מדברי רבותינו ראשוני אשכנז שפעלו אחרי גזירות תתנ"ו, עולה ברורות כי המנהג הכללי היה שלא ליתן זלו"ק לכהנים, וכפי שנהגו באשכנז גם לפני תתנ"ו שלא לתת זלו"ק. הדיון ההלכתי התמקד, בעיקרו, באפשרות (או אי האפשרות) לתת תוקף למנהג זה ע"פ ההלכה. עמדתם של רוב חכמי אשכנז היתה כי למנהג זה אין לו מקור בדברי חז"ל ואין לו מקום ע"פ ההלכה. רוב חכמי אשכנז התמודדו עם דרכם של בעלי התוספות בצרפת, שביססה מנהג זה על הזיקה בין ראשית הגז לזלו"ק, ודחו אותה^[96]. הראבי"ה הכיר את שיטתו המקורית של רש"י בתשובתו ודחאה, ואילו תלמידו, רבי יצחק אור זרוע, קבל אותה.
אולם, לא מצאנו שחכמי אשכנז פעלו בפועל לביטול המנהג^[97], גם כאן בדומה לחכמי אשכנז שלפני תתנ"ו^[98].
♦ ♦ ♦

הערות שוליים

↑ מאמר שלישי בסדרה (המאמר הראשון בסדרה, פורסם בירחון האוצר, גיליון לה, ובו נסקרו בקצרה דברי רבותינו התנאים והאמוראים, ונדונו בו בהרחבה שיטות רבותינו שאחרי חתימת התלמוד: הגאונים, חכמי ספרד וצפון אפריקה הראשונים וחכמי אשכנז שלפני גזירות תתנ"ו, וכן מה היה המנהג בפועל. מאמר זה הוא ייקרא להלן המאמר הראשון. המאמר השני פורסם בירחון האוצר, גיליון ל"ז, ובו נדונה בהרחבה שיטת רש"י, בתשובתו ובמספר מקורות בפירושו לגמרא, ודברי רבותינו בעלי התוספות. מאמר ז ייקרא להלן המאמר השני). גם מאמר זה מבוסס על עבודתי, השתלשלות החיוב החל בחוץ לארץ בהפרשת ראשית הגז, והזרוע הלחיים והקיבה, בר-אילן, התשס"ה (בהנחיית הרב יוסף וולף). במהלך השנים הרבות שחלפו מאז כתיבת הדברים, לא פרסמתי אותם ברבים, שכן נוכחתי לדעת שכללתי בעבודתי זו גם סברות מוטעות ומהלכים חסרי בסיס, יחד עם דברים נכונים (ב"ה). כעת, החלטתי בס"ד לזקק את הדברים לסדרת מאמרים, להגדיל תורה ולהאדירה. ויהי רצון שיהיו הדברים לע"נ א"מ ר' אלחנן בן ר' איסר הכהן זק ז"ל, שנלב"ע בל' במרחשוון התשע"ט.
↑ . ייתכן כי חכמי הדורות שלפניהם דנו בעניין זה, אך דבריהם לא הגיעו לידינו (פרופ' שמחה עמנואל אמר לי, בשיחה בע"פ בשנת תשס"ד, כי אין הוא מכיר מקור הדן בכך מעבר לאלו שידונו להלן). גם רבינו אב"ן, סבו של הראבי"ה, איננו מתייחס לנושא בספרו אב"ן העזר, על אף שמגמתו המוצהרת של ספר זה היא הגנה על מנהגי אשכנז הסותרים, על-פניהם, את התלמוד (לעניין זה יעויין בהרחבה מה שכתב מע"כ ידידי הרב מתניה יוסף הכהן בן-גדליה, בספרו הרקע ההיסטורי לכתיבת ספר אבן העזר, טורו, תשס"ב). רבינו יב"ק, המתפלמס עם דעה מנוגדת, אינו מציין מי הוא בעל הדעה עמה הוא מתפלמס, ומזכיר רק "שמעתי". הראבי"ה מצטט במלואה את תשובת רש"י, אך גם הוא אינו מזכיר שם של חכם שפעל בין זמנו של רש"י לזמנו שלו.
↑ . הוא היה מרבותיו של רבינו אלעזר מגרמייזא, בעל ספר רקח, והיה מבני משפחתו של רבינו יהודה החסיד (ושל רבינו הרקח עצמו).
↑ . על ספר זה ועל רבינו המחבר יעויין במבואות של המהדירים לחלקי הספר שפורסמו (תחת השמות: יחוסי תנאים ואמוראים וערכי תנאים ואמוראים).
↑ . כך, למשל, רבינו יב"ק מצטט דברים שאמר לו הראבי"ה בשם אביו (ערך "רב הלל", עמ' נג).
↑ . השאלה מה ראה ריב"ק, אם בכלל, מתוך ספר הראבי"ה, נדונה ע"י א' אפטוביצר שטען כי ריב"ק ראה את המהדורה הראשונה של ספר הראבי"ה, לפני ההוספות והתקונים של הראבי"ה (אפטוביצר, מבוא לספר הראבי"ה, עמ' 114). עם זאת, מדובר באזכור בודד של "ראיתי" לגבי הראבי"ה בכל חלקי ספר יחוסי תנאים ואמוראים המצויים בידינו (המקיף את אותיות ב-י), ואפטוביצר עצמו משער שייתכן שריב"ק ראה את הדברים בתוספות למסכת מועד קטן שחיבר הראבי"ה. אורבך, בעה"ת, עמ' 401, טען כי רבינו אלעזר מגרמייזא, תלמידו של ריב"ק, ראה את ספר הראבי"ה רק אחרי חיבור ספר הרוקח. אולם, כפי שהראיתי בהרחבה, בס"ד, בספרי קווים לדרכו ההלכתית של רבי אלעזר בן רבי יהודה מגרמייזא: הלכות איסור והיתר, בר אילן, התשס"ט (בהנחיית הרב יוסף וולף), המצוי במאגר אוצר החכמה, רבינו אלעזר מגרמייזא השתמש רבות מאוד בספר הראבי"ה כבר בעת כתיבת ספר הליקוטים שלו, שקדם לכתיבת ספר רקח. יצויין, כי בשל מיעוט תפוצתו של ספר יחוסי תנאים ואמוראים (אורבך, שם, עמ' 378), סביר להניח שגם הראבי"ה לא ראה את דיונו של ריב"ק.
↑ . אורבך, שם, עמ' 378.
↑ . יחוסי תנאים ואמוראים עמ' תעז-תעח (ערך רב טבלא), במהדורת הרי"ל מימון. לשם הנוחות והקיצור, הבאתי מדברי ריב"ק רק את מהלך הדיון העיקרי, תוך השמטת ציטוטי סוגיות וחלק מהראיות (בדיקה בכתבי היד של הספר לא העלתה שנויי נוסח: ניו-יורק בית המדרש לרבנים Ms. 9624 ואוקספורד בודליאנה Ms. Opp. 391-393).
↑ . טיעון זה מוביל לדיון קצר של ריב"ק בעניין טבילת בעל קרי לשיטת רב נחמן, ובו הוא מאמץ את דברי רבינו חננאל (שנדונו במאמר הראשון). על-פי פירוש זה, דעתו של רבי יהודה בן בתירא, הפוטר לגמרי מטבילה, התקבלה להלכה, אך "גדרו גדר והחמירו" להצריך נתינת תשעה קבין.
↑ . כפי שנאמר במפורש בסוגיית קידושין לט ע"א, אותה מביא ריב"ק. כבר רב נטרונאי גאון, (בתשובתו בעניין כלאי הכרם, שנדונה במאמר הראשון), קישר בין מימרת רנב"י לבין סוגיה זו.
↑ . ריב"ק אינו מציג מקור להוכחת הזהות בין שלושת ההלכות הללו. ייתכן שדברי הרי"ד, תלמיד תלמידו של ריב"ק "דאמרינן התם... הא קיימא לן כרבי יאשיה... והיכא קיימא לן [הכי], אי לאו משום דנהוג עלמא כתלתא סבי", משקפים גם את גישת ריב"ק. (יצויין, כי זו היתה עמדת רב נטרונאי גאון לגבי כלאי הכרם, כאמור בתשובתו בעניין כלאי הכרם, שצוינה בהערה הקודמת, וייתכן שריב"ק הכירה מתוך ספר בשר על גבי גחלים). יצויין, כי הרמב"ן (שדבריו ידונו, בעז"ה במאמר הבא) סבר, בניגוד לריב"ק ולרי"ד, כי "קיימא לן כר' יאשיה בכלאי הכרם", ואילו היחס למנהג כר' אלעאי בראשית הגז הנו רק "מחויי לא מחינן".
↑ . יצויין, כי ריב"ק אינו מקשה על הזהות בין ראשית הגז לזלו"ק מכך שרב נחמן בר יצחק עצמו הטיל קנס על מי שלא הפריש זלו"ק. ייתכן, שריב"ק העדיף להביא את ההוכחה ממעשהו של רב נחמן, מכיוון שבסוגייא זו היה מעורב רב טבלא, והיא הגורם המזמן לכל דיונו של ריב"ק בשאלת זלו"ק (הנמצא בערך "רב טבלא").
↑ . שהרי רק אחרי שריב"ק הביא את כל ראיותיו והסיק שזלו"ק נוהג בבבל, הציג הוא את השיטה החולקת, ודחה אותה בטענה "ולא היא דרב פפא היה מן האחרוני' יותר מרב נחמן בר יצחק ואכיל בשביל אשתו".
↑ . עניין זה נדון בהרחבה במאמר הראשון.
↑ . וכפי שהודגם במאמר הראשון.
↑ . אמנם שני המקורות היו מוכרים לראבי"ה, אך אין זה המקרה היחיד בו היה הבדל בין ספרייתו של הראבי"ה לזו של ריב"ק, ואכמ"ל. גם בעניין זלו"ק גופו, מציין הראבי"ה לתשובת רב האי גאון, בעוד שריב"ק מפנה לשאילתות ולהלכות גדולות. ריב"ק, אם כן, לא ראה את דברי הראבי"ה בעניין זלו"ק.
↑ . גם הראיה שהוא מביא מכך שרב נחמן כפה לקיים את מצוות זלו"ק, מובאת בהקשר של הוכחת המנהג בימי התלמוד.
↑ . הוא מביא ראיה לטענתו שכבר רב נחמן סבר כרנב"י ש"האידנא נהוג עלמא" מסוגיית קידושין לט ע"א, שם אמר רב נחמן "קיימא לן כר' יאשיה". לגבי טבילת בעל קרי, כותב ריב"ק "קיימא לן כר' יהודה בן בתירא".
↑ . רמ"ח קצנלנבוגן, במבוא למהדורה השניה של ספר יחוסי תנאים ואמוראים, עמ' 24-25, מונה כ- 100 פעמים בהם מזכיר ריב"ק את רש"י (בערכים שבאותיות ב-ט). ברובם המכריע של המקרים, מצוטט פירוש רש"י לתלמוד במלואו, בציון "פירש"י/פירוש רש"י." לדוגמא בעלמא, יעוין עמ' ל (ערך ברבי), עמ' מז (ערך הלל בריה דר' שמואל בר נחמני) ועמ' סב (ערך רב המנונא תלמידו של רב חסדא).
↑ . ספר הישר של רבינו תם התפשט לאשכנז עוד בחייו של רבינו תם (י' פליקס, ספר "ספר הישר לרבינו יעקב בן ר' מאיר (רבינו תם)" [סיני, לט (תשט"ז), עמ' קו-קטו], בעמ' קח) וריב"ק אף מצטט את לשונו באריכות. יעויין, למשל, עמ' נח-נט (ערך רב המנונא), עמ' רמט (ערך חזקיה), עמ' רס (ערך ר' חייא בר אבין), עמ' שצז (ערך חנניה בן חכינאי האחרון). עם זאת, סביר יותר לומר שריב"ק חולק על דבריו המפורטים של הר"י ולא על לשונו הקצרה והחתומה של ר"ת. יתר על כן, אילו כוונתו הייתה לספר הישר היה עליו לומר "ראיתי" או "מצאתי", ולא "שמעתי".
↑ . ערכי תנאים ואמוראים, עמ' קיד (ערך מר יהודה).
↑ . אורבך, בעה"ת, עמ' 372-373.
↑ . עמ' רפא (ערך ר' חייא בר יוסף). יתר על כן, בערכי תנו"א עמ' קנא (ערך רב יהודה ברה דבת שמואל) כתב "ולפי ששמעתי מפרשים... ואינו נראה", והמהדיר ציין (הערה 51, שם) שהשיטה השניה היא שיטת תוספות בשם רש"י.
↑ . יצויין, כי בספר הרוקח, שחיבר רבינו אלעזר מגרמייזא, תלמיד רבינו יב"ק, אין עניין זלו"ק מופיע. ייתכן שיש בהשמטה זו הכרה בתוקפו של מנהג אי הנתינה. בהקשר זה, יש לזכור כי רבינו אלעזר מגרמייזא למד גם אצל רבי אליעזר ממיץ, בעל ספר יראים (שדבריו בנושא זלו"ק נדונו במאמר השני), וייתכן שהוא קבל ממנו את העמדה שזלו"ק אינו נוהג בחו"ל. יצויין עוד, כי בהלכות קריאת שמע, סימן שכא כתב הרקח: "וקיימא לן בפ' ב' דקדושין דברי תורה אין מקבלין טומאה כר"י בן בתירא אבל לתפילה צריך טבילה". על דרכו ההלכתית של רבינו אלעזר מגרמייזא הארכתי בס"ד בספרי הנ"ל.
↑ . אורבך, בעה"ת, עמ' 413.
↑ . אפטוביצר, מבוא לספר הראבי"ה, עמ' 412, מנה את רבותיו של ר' שמחה: רבי אליעזר ממיץ, ר' משה הכהן ממגנצא, ריב"ק ממגנצא, ריב"ק משפיירא וריב"א הבחור.
↑ . הרי"ד מצטט כאן את סוגית קידושין לט ע"ב, שצוינה לעיל.
↑ . כך הוסיף המהדיר.
↑ . פסקי הרי"ד למסכת חולין, על דף קלו ע"ב, ד"ה "והא דאמרינן כרבי אלעאי" (עמ' קנו-קנז). ההשמטות הן שלי.
↑ . הרי"ד אינו מזכיר כל מקור אחר מרבותינו הגאונים והראשונים במהלך דיונו. ממהלך הדברים, נראה בעליל כי תשובת רש"י לא עמדה בפניו. דווקא שיטתו המקורית של רש"י הייתה מאפשרת לו לקבל את הזהות בין זלו"ק וראשית הגז, אותה הגדיר כדבר "שהסברא מוכחת", וליישבה עם המקורות מן התלמוד המעידים על חיוב במצוות הפרשת זלו"ק, עד כדי הטלת קנס על העבריין.
↑ . מסקנתו ההלכתית וההיסטורית של הראבי"ה זהה, אבל אין בדבריו דחייה מפורשת.
↑ . אחרי הרי"ד, מופיע הסבר זה אצל המהר"ם מרוטנבורג (ששיטתו תידון להלן, בהמשך המאמר) ואצל הרמב"ן (ששיטתו תידון בעז"ה במאמר הבא). אולם, לאור מיעוט הפעמים בהם מזכיר המהר"ם את הרי"ד (י"מ תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני, עמ' 186) ואי איזכורו כלל בכתבי הרמב"ן (שם, עמ' 49 ו185), נראה כי המקור לדבריהם אינו בפסקי הרי"ד.
↑ . לשם נוחות הדיון, יובאו התירוצים בסדר הפוך מהסדר המקורי.
↑ . הרי"ד אינו מציע את פתרונו של הר"י הזקן, שרב נחמן בר יצחק הטיל קנס במקום שנהגו להפריש זלו"ק בחו"ל. נראה, כי תשובת הר"י לא עמדה בפניו, שכן הסבר זה נוח יותר מהתירוץ שהציע הרי"ד עצמו.
↑ . שהוצע ע"י הראבי"ה ומופיע גם בתוספות הנדפסות למסכת חולין ובתוספות הרא"ש ובפסקיו. גם המהר"ם מרוטנבורג מביא פירוש זה ודוחה אותו, בדרך שונה מזו של הרי"ד
↑ . עם זאת, הרי"ד אינו מתייחס למקורות שהביאו ר"ת ור"י, המצביעים על כך שדינו של רבי יאשיה בעניין כלאי הכרם היה שנוי במחלוקת בין האמוראים
↑ . אולם, חכמי איטליה מבית מדרשו של הרי"ד, לא קבלו את שיטתו. רבי יהודה בן רבי בנימין למשפחת הענוים ציטט בפסקיו את פירוש רש"י למסכת חולין ללא הסתייגויות (פסקי ריבב"ן למסכת חולין, על דף קלו ע"ב ד"ה "כרבי אלעאי בראשית הגז"). דור נוסף לאחר מכן, כתב הריא"ז, נכדו של הרי"ד: "אע"פ שהמתנות נוהגות בכל מקום כמו שביארנו, נהגו בימי חכמי התלמוד שלא לתת אותם אלא בארץ ישראל כמבואר בקונטרס הראיות בפרק שלפנינו בראיה ב" (פסקי הריא"ז למסכת חולין על דף קלד ע"ב. הריא"ז נקט בלשון זהה גם בעניין ראשית הגז, שם, על דף קלה ע"א) הריא"ז חלק על סבו בשלוש נקודות: המנהג בעניין זלו"ק בזמן התלמוד, פירושו של המונח "נהוג עלמא "והמסקנה ההלכתית. נימוקיו של הריא"ז אינם ידועים לנו,שכן, כפי שציין תא-שמע (שם, עמ' 189) לא הגיע לידינו קונטרס הראיות למסכת חולין. יעויין עוד בפסקי ריא"ז לברכות, פרק ג, הלכה ג, סעיף א, שם כתב: "אבל נהגו העם כדברי האומר אין דברי [תורה] מקבלין טומאה, ואין צריך לטבול לקיריו... ולא מיחו חכמים במנהג זה אלא הניחו העם במנהגם אע"פ שנהגו שלא כהלכה כמבואר בקונטרס הראיות". יצויין, כי רבי עובדיה ברטנורא כתב בפירושו למשנה: "והאידנא נהוג עלמא כר' אלעאי דאמר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ... ורבותי הורו במתנות נמי דאין נוהגות אלא בארץ, דראשית הגז והמתנות שוין הן, ולא הודו להן שאר חכמי הדור". (חולין, פרק יא, משנה א, ד"ה "נוהג בארץ ובחוצה לארץ"). כפי שהעיר לי הרב יוסף וולף (בשיחה בע"פ בשנת תשס"ד), סביר להניח שהמונח "רבותי" בדברי רע"ב מתייחס למהרי"ק, ואילו "שאר חכמי הדור" כוונתו כנראה לחכמים ממוצא אשכנזי שפעלו באיטליה. אם כן, המחלוקת ההלכתית בין חכמי צרפת לחכמי אשכנז המשיכה גם על אדמת איטליה כמה דורות לאחר מכן. (על החלוקה בדורות הנ"ל בין "צרפתים "ל"אשכנזים", יעויין במאמרו "להשפעת הסמ"ג על התרבות האשכנזית בשלהי ימי הביניים", [סידרא ט"ו (תשנ"ט), עמ' 31-49], בעמ' 48-49).
↑ . מלשונו הכללית של הרי"ד "אבל מכל מקום העולם סמכו על זה ואין מי שיתן מתנות בחוצה לארץ", נראה בעליל כי זה היה המנהג גם באיטליה של ימיו. אם מדובר במנהג הקדום באיטליה, הרי שייתכן שזהו מקורו של מנהג אשכנז שלא ליתן זלו"ק. אולם, עובדה זו עצמה מעוררת פליאה -מה טעם לא הפרישו יהודי איטליה הקדומה זלו"ק? ההסבר שהעלנו להיעלמות המצווה באשכנז על-פי דברי רבי נתן ברבי מכיר (במאמר הראשון), מיוחד היה לתנאים הדמוגרפיים ששררו בקהילות אשכנז וצרפת, ואינו תואם למצב באיטליה. ייתכן, אפוא, שמדובר במנהג חדש יותר, שחדר לאיטליה מאשכנז ומצרפת, כחלק מההשפעה המכרעת של מרכזים אלו, החל מימי בעלי התוספות (כפי שהדגיש ר"י וולף, במאמרו "האומנם מסורת הלכה איטלקית?", סידרא י (תשנ"ד), עמ' מסורת, עמ' 57-60).
↑ . ספר הראבי"ה למסכת חולין, מהדורת ר"ד דבליצקי, סימן אלף וקכ"ה, עמ' קנג-קנ.
↑ . בשנויים, שנדונו במאמר הראשון ובמאמר השני.
↑ . עובדה זו מקורה, כנראה, בכך שהתשובה נשלחה לרבי נתן ברבי מכיר במגנצא, שלראבי"ה היתה זיקה לכתביו (יעויין גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, עמ' 26 ו438).
↑ . וגם כאן, הראבי"ה הנו החכם הראשון המצטט מקור זה. למקוריות הדברים בפירוש רש"י, יעויין במאמר השני.
↑ . "ובתחילת מסכת שבת הלכה ולא לדין פירש נמי רבינו".
↑ . כך הוא במהדורת ר"ד דבליצקי.
↑ . כאן באה הפניה לסוגיה ביבמות סג ע"ב, בה תלה רבי יוחנן הטעם לגזירת הגויים על השחיטה הכשרה בבבל בכך שהיהודים לא הפרישו זלו"ק. מקור זה לא הובא במאמר הראשון, מפני שהוא לא הוזכר (כמעט) בדברי רבותינו הראשונים בהקשר זה.
↑ . כך תיקן ר"ד דבליצקי.
↑ . ר"ד דבליצקי הקיף את האות "ד "בסוגריים לסימן מחיקה.
↑ . ספר ראבי"ה למסכת חולין (מהדורת ר"ד דבליצקי), סימן אלף וקכ"ה, עמ' קנד.
↑ . על תשובה זו של רב האי גאון, יעויין במאמר הראשון.
↑ . ייתכן שדווקא בשל כך לא הביא ריב"ק את דברי רבי יוחנן, שהרי מהם עולה שלא הפרישו זלו"ק בבבל!
↑ . סביר להניח שהראבי"ה הכיר גם את שיטת ר"ת ור"י. ספר הישר של ר"ת מצוטט בספר הראבי"ה (אפטוביצר, מבוא לספר הראבי"ה, עמ' 277), ורבי אליעזר ממיץ, תלמיד ר"ת, היה מרבותיו של הראבי"ה (שם, עמ' 22 ו- 246-247). באשר לר"י, הוא עמד בקשרי תשובות עם רבי יואל, אביו של הראבי"ה (שם, עמ' 184-185) והראבי"ה מצטטו מספר פעמים, בכבוד רב (עמ' 261-262 ו288).
↑ . "בימי רב נחמן לא נהוג אכתי, השתא חזי מר דנהוג".
↑ . הרושם הראשוני שנוצר משתי דחיות אלו הוא שהראבי"ה מתמודד דווקא עם שיטת ר"ת ור"י, ולפיה מימרת רב נחמן בר יצחק עצמה התייחסה גם לעניין זלו"ק. מה גם שהדחייה הראשונה שבדברי הראבי"ה, ולפיה היו מנהגים חלוקים בין מקומות שונים, נמצאת בתשובתו של הר"י בעניין כלאי הכרם, שצוטטה במאמר השני. אולם, ניתוח דברי הראבי"ה בהקשרם המלא מצביע על כך שאין אלו פני הדברים. הראבי"ה אינו עוסק בתירוץ קושיא על שיטת רש"י, אלא בבחינת ראיות אפשריות לשיטת רב האי גאון, כשהמחלוקת בין השיטות, לפי הראבי"ה, עניינה במעמד מצוות זלו"ק בחו"ל -מוחלט או מותנה במנהג.
↑ . לאור מהלך דיונו של הראבי"ה, מובן מדוע אין הוא נזקק לראיות ממעשי האמוראים, שהביאו החכמים האחרים שפסקו שזלו"ק נוהג בחו"ל, החל מרבי נתן ברבי מכיר. מעשים אלו אינם מצביעים על חיוב מוחלט להפריש זלו"ק בחו"ל
↑ . הראבי"ה אינו נזקק, לאור מסקנתו ההלכתית, לקביעת מעמדה ההלכתי של מימרת רב נחמן בר יצחק בעניין ראשית הגז. יצויין, כי דעת סבו, הראב"ן, במסגרת דיונו בהלכות כלאי הכרם (אבן העזר, סימן נג) היתה שמימרת רנב"י מתארת את המנהג המקובל (לא פסק הלכה אך גם לא אי-מחאה בדיעבד).
↑ . על עסקאות מעין אלו, יעויין בדברי סבו של הראבי"ה, הראב"ן, בספרו אבן העזר, סימן רכג: "... השוחט באיטליז של גויים בקצבות שלהם בהמה של גוי ונוטל ממנה כדי צרכיו והשאר מניח לגוי".
↑ . כך תיקן ר"ד דבליצקי על-פי ציטוט הדברים בספר המרדכי.
↑ . שאמר "כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים" (חולין, קלב ע"ב). לגרסאות השונו של המסקנה "לית הלכתא כר' יוחנן", על-פי העולה מהשאילתות ומהלכות גדולות, יעויין בהרחבה במאמר הראשון. יצויין, כי גם רבי נתן ברבי מכיר ורש"י, בסוף תשובתו, שאינה מופיעה בציטוט של הראבי"ה, כתבו כי "לפי שברוב מקומות כהנים אינם מצויין ועוד דמתנות לא טבלי החלו להנהיג קל".
↑ . הערה זו של הראבי"ה, מקורה, כנראה, במסורת האשכנזית שהחמירה מאוד בדיני טריפות, בייחוד טריפת הריאה, ואכמ"ל.
↑ . השמטתי את ההפניה למקור בתלמוד (חולין, קלו ע"א).
↑ . כאן מצטט הראבי"ה את מימרת רב הונא (חולין, קלג ע"ב) במלואה.
↑ . ספר הראבי"ה, שם.
↑ . ר"י אור זרוע היה תלמידם המובהק של רבי שמחה משפיירא, הראבי"ה ורבי יהודה שירליאון מפריס (אורבך, בעה"ת, עמ' 438), וחלקים נרחבים מספר אור זרוע הם ציטוט מדויק מספר אבי העזרי של הראבי"ה (אפטוביצר, מבוא לספר הראבי"ה, עמ' 25 ו149). רבי שמחה משפיירא היה תלמידו של ריב"ק (אפטוביצר, שם, עמ' 412).
↑ . כאן מביא רבי יצחק את הראיות שהביא ריב"ק, מלבד הראיה מרב נחמן שכפה ליתן זלו"ק, אותה החליף בראיה מרב נחמן בר יצחק, המובאת ע"י הראבי"ה.
↑ . אור זרוע, חלק א, הלכות מתנות כהונה, סימן תעט, דפוס זיטאמיר עמ' 139-140. בדיקת המיקרופילמים של כתבי היד (אמסטרדם ספרית האוניברסיטה Ms. Rosenthal 3 ואוקספורד בודליאנה Ms. Opp. 30) לא העלתה שנויי נוסח כאן ולהלן. עם זאת, כפי שהעיר אורבך, בעה"ת, עמ' 443, כתבי היד שבידינו משקפים את הנוסח שעל-פיו נדפס הספר. כל ההשמטות, כאן ולהלן, הן שלי.
↑ . כאן מצטט רבי יצחק את תשובת רש"י, על-פי גרסת הראבי"ה.
↑ . כאמור לעיל, הראיות שהביא הראבי"ה, העוסקות בכפייה וענישה בגין אי הפרשת זלו"ק, ממקדות את הדיון בשיטת רש"י דווקא במוחלטות החיוב ההלכתי.
↑ . דברי רש"י אלו נדונו במאמר השני, ושם הצענו כי הם הכרחיים גם אלולי קיומה של מימרת רב נחמן בר יצחק, שכן אחרת, נמצאת סוגיא זו סותרת את הסוגיא בפרק ראשית הגז.
↑ . שאכן סותרים את גרסת כל עדי הנוסח ואת דברי רש"י עצמו, כמפורט לעיל.
↑ . לעניין חכמי אשכנז שלפני תתנ"ו, יעויין במאמר הראשון. לעניין שתיקתו של בעל הרוקח בעניין זלו"ק, יעויין לעיל בהערה כד.
↑ . שהיה רבו המובהק של רבי יהודה שירליאון, רבו של רבי יצחק.
↑ . רבי יצחק אף לא הזכיר את דברי רש"י בפירושו למימרת רב נחמן בר יצחק, המתפרשים כפשוטם לפי שיטה זו. מסתבר כי התעלמות זו היא מכוונת, ומקורה בסתירה שבדברי רש"י.
↑ . כדרכו לתמצת את דברי אביו, תוך השמטת המשא ומתן (אורבך, בעה"ת, עמ' 442).
↑ . פסקי ר"ח אור זרוע למסכת חולין סימן ער (עמ' שמ"א).
↑ . קביעה זו אינה מדויקת, לכאורה, שכן הרי"ף לא דלג על פרק זה. כנראה, שבשל קושי זה כתב המהדיר: "דלג=קיצר". דעת הרי"ף עצמו נדונה במאמר הראשון.
↑ . מהר"ם מרוטנבורג - תשובות, פסקים ומנהגים, חלק שני, (מהדורת י"ז כהנא) סימן ז, עמ' יא-יג. ההשמטות שלי.
↑ . כפי שעולה מהשימוש הרב במונח 'קיימא לן'": מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא בראשית הגז"; "אם איתא דקיימא לן כר' אילעאי במתנות" (עמ' יא) "דבראשית הגז קיימא לן כוותיה" (עמ' יב) "דלא קיימא לן כר' אילעאי בהא... אלא בראשית הגז קיימא לן כוותיה" (עמ' י"ג).
↑ . "ולא אשכחן שום אמורא שבבבל דהוו מפריש ראשית הגז" (עמ' י"א).
↑ . הטיעון הראשון מנוגד לדעת רש"י, ואם זו היתה מוכרת למהר"ם לא ניתן היה להתעלם ממנה. יצויין כי ראייתו הראשונה של המהר"ם שרב נחמן בר יצחק דן רק בראשית הגז" - מדלא קאמר נהוג עלמא במתנות ובראשית הגז", הועלתה כבר על-ידי רבי נתן ברבי מכיר, ונדונה על-ידי רש"י.
↑ . המהר"ם מביא ראיה מכך שרב נחמן בר יצחק עצמו הטיל קנס על אי הפרשת זלו"ק, וכותב "וליכא למימר שהיה מחמיר". הטענה "ומחמירין היו", ללא סיוג, מופיעה אצל רבינו תם בספר הישר (כאמור במאמר השני) ואינה נזכרת בצורה זו אצל הר"י הזקן.
↑ . המהר"ם כותב: "וליכא למימר דמקומות מקומות יש". תירוץ זה הוא הסברו של ר"י הזקן לקנס שהטיל רנב"י.
↑ . אמנם, המהר"ם כתב: "ושוב מצאתי כתוב גם כן כדבריי בשם רב האי גאון זצ"ל" (עמ' יג), והראבי"ה הוא הראשון שהזכיר תשובה זו. ייתכן שהמהר"ם ראה רק חלק מדברי הראבי"ה או שהוא הכיר מקור אחר המזכיר את דברי רב האי גאון. המהר"ם כתב, בעניין אחר: "וגם אין לי ספר אבי העזרי". יעויין, לעניין זה, אפטוביצר, מבוא לספר הראבי"ה, עמ' 151. יש לציין כי טענתו של אפטוביצר כי המהר"ם השתמש הרבה בספר הראבי"ה, מתבססת בעיקרה על תשובות המהר"ם דפוס פראג. כפי שהראה פרופ' ר' שמחה עמנואל, רוב התשובות בשו"ת זה כלל אינן של המהר"ם (במאמרו "תשובות מהר"ם מרוטנבורג שאינן של מהר"ם", שנתון המשפט העברי כא (תשנ"ח-תש"ס), עמ' 149-205).
↑ . אין כוונתי לומר שהמהר"ם ראה את דבריהם, לאור מיעוט תפוצתם של ספריהם.
↑ . המהר"ם, בניגוד לרי"ד, טען שרבא עצמו לא נימק כלל את שיטת רבי אלעאי בזלו"ק, אלא בראשית הגז בלבד.
↑ . סימן תתתקסא. על חיבור זה יעויין בדברי פרופ' ר' עמנואל, במאמרו "חיבוריו ההלכתיים של ר' אלעזר מגרמייזא" [תעודה טז-יז, עמ' 203-254], בעמ' 206-207).
↑ . ספר המרדכי למסכת חולין, סימן תשלו.
↑ . פסקי הרא"ש למסכת חולין, פרק אחד עשר, אות א: "והרמב"ם ז"ל כתב דנוהגין בזמן הזה וכן כתב רבי מאיר מרוטנבורג" [כך הוא בעדי הנוסח של פסקי הרא"ש: פרמה פלטינה 3272 (73), משנת קי"ג, 26 שנים בלבד אחרי פטירת הרא"ש, ואדינבורו 18.1.15, משנת קמ"ד]. גם תלמיד הרא"ש, רבינו ירוחם כתב בספרו, תולדות אדם וחוה, נתיב עשרים חלק שלישי: "והרמב"ם כתב דנוהג בחוצה לארץ וכן כתב רב' מאיר" [כך הוא בכתב יד JTS Rab. 520; Acc. 73451. אולם, בכתב יד JTS Rab. 520 669; Acc. 02185 Emc 481 הנוסח הוא: "וכן כת' הרמ"ה". פרופ' ר' שמחה עמנואל העיר לי (בשיחה בע"פ בשנת תשס"ד), כי הכינוי רמ"ה עבור המהר"ם אינו נדיר בכתבי היד של ספר זה].לעומת זאת, בנו ותלמידו של הרא"ש, רבינו יעקב, כתב בספר ארבעה טורים, טור יורה דעה, סימן סא: "ורש"י פסק שאין נוהגין בזמן הזה וכן כתב הר"מ מרוטנבורק" (סעיף כא במהדורת מכון ירושלים, עמ' ח-ט). מסורת הפוכה זו בדעת המהר"ם, עוררה תמיהה כבר בבית יוסף ודרכי משה על הטור, ואחריהם אצל רבי יששכר בער איילינבורג, ספר באר שבע, חלק השו"ת, סימן נז, שכתב: "ארבעה דברים אשכחן בטור שכתבם בשם מהר"ם מרוטנבורג ז"ל להפך ממה שכתבו שאר פוסקים בשמו... הד'... מתנות כהונה אינן נוהגין בזמן הזה בחוצה לארץ". כדברי הטור כתב גם בספר מהרי"ל, הלכות מזוזה, סימן א, עמ' תקצב: "כתב מהר"ם בתשובה ג"כ אמתנות דהיינו זרוע לחיים וקיבה דנהגינן ג"כ שלא ליתנם כר' אלעאי וכתב דלא הוי יוהרא מאן דיהיב להו".
↑ . תשב"ץ, סימן רפג, לפי כ"י המבורג Cod. Hebr. 17 152.4, וכן הוא בכתבי יד רבים של חיבור זה. בציטוט דברי התשב"ץ אצל רבי משה מצוריך (שפעל כיובל שנים אחרי המהר"ם), ובדפוס וורשא של התשב"ץ, סימן שפז, אין את העדות על מנהג המהר"ם.
↑ . ספר המרדכי למסכת חולין, פרק הזרוע (סימן תשל"ו). סדר הדברים, תיאור המובאות והציטוט על-פי כתב-יד בודפסט - המוזיאון הלאומי 2ₒ1. זהו כתב יד משנת ה"א קל"ג (75 שנים אחרי פטירת רבינו מרדכי), והוא כתב היד הטוב ביותר של ספר המרדכי (עמנואל, ספרי, עמ' 44 הערה 17). זהו גם סדר הדברים והנוסח בשלושה כתבי יד נוספים: וינה 72, לונדון 537 (משנת קנ"ג)ואוקספורד בודליאנה 667 (Mich. 583). לעומת זאת, בכתב יד פרמה 929/1 (2902) הסדר הוא: תשובת רש"י, ואחריה "ורבינו מאיר כתב דדבר פשוט הוא דמתנות נוהגות בחוצה לארץ", ואחרי משפט זה בא ציטוט של חלקה הראשון של תשובת המהר"ם מרוטנבורג הנ"ל, עד למשפט "אלא על כורחך צריך לומר..." שבו מתחיל הדיון במימרת רבא. כאן מסתיימים דברי המרדכי. זהו גם הנוסח בכ"י ירושלים-היכל שלמה ג45 (משנת קמ"ד), אלא שבכתב יד זה, בניגוד לכתב יד פרמה שממשיך לסימן הבא בספר המרדכי, נכתב: "לא מצאתי יותר. הדרן עלך מסכת חולין". במפתח הסימנים שבתחילת כתב יד וטיקן 141 נזכר עניין החיוב בזלו"ק כסימן תתתתסא, אך בגוף כתב היד קיים חיסרון בחלק זה, והסימן עצמו אינו מופיע. בדפוס קושטא רסט הורכבו שני הנוסחים זה על גבי זה: תחילה נוסח הקבוצה השניה (פרמה והיכל שלמה) ואחר כך נוסח הקבוצה הראשונה (בודפסט, לונדון ואוקספורד), כשהמשפט "ורבינו מאיר... לארץ" מופיע בסוף שני הנוסחים. כפילות זו נמשכה בדפוסים המאוחרים יותר, והיא שהובילה, כנראה, לנוסח הנזכר בדפוס וילנא כ"מרדכי ישן" ("הגהות 'ממ"י' (ממדרכי ישן)... הועתקו מרשימות שנעשו על הגליונות בטופס של המרדכי" דפוס ריווא שי"ט, שיצא לאור ביוזמת ובהכוונת רבי יוסף אוטולינג – א' הלפרין, "ספר המרדכי בראי הדפסותיו", [בתוך הספר עיונים בספרות חז"ל, במקרא ובתולדות ישראל - מוקדש לכבוד פרופ' עזרא ציון מלמד, עמ' 323-337], בעמ' 329-330). נוסח זה גרס בהיקרות השניה של המשפט (אחרי דברי הראבי"ה) "... ור"ב כתב" ובכך יוחסה שיטה זו גם לרבינו ברוך ממגנצא! נראה לומר ששנוי זה מקורו בכך שבסימן הבא נאמר (על עניין אחר): "ורבינו ברוך כתב בספר החכמה...".
↑ . כפי שהעיר לי פרופ' ר' שמחה עמנואל (בשיחה בע"פ בשנת תשס"ד), הנוסח שברוב עדי הנוסח, ובראשם כתב-יד בודפסט, תואם לדרכו של רבינו מרדכי (וחכמים אחרים) לצטט את המקורות שמביא הראבי"ה, ללא ציון שמו, ואז להביא את דברי הראבי"ה עצמו. ניתן להבין כיצד השתלשל נוסח כ"י פרמה מנוסח זה - חלק ניכר מתשובת מהר"ם, שעל-פי הנוסח המקורי נזכרה רק מסקנתה ההלכתית, הובא, ובמקביל, הושמטו דברי הראבי"ה, משא"כ להפך.
↑ . תוספות הרא"ש למסכת חולין, על דף קלו ע"ב ד"ה "כרבי אילעאי"; פסקי הרא"ש למסכת חולין, פרק ראשית הגז, אות א [אין שנויי נוסח משמעותיים בכתבי היד הקדומים של פסקי הרא"ש].
↑ . פסקי הרא"ש, שם, סוף אות ג. גם כאן אין שינויי נוסח משמעותיים בכתבי היד.
↑ . שלא כתשובת רש"י, שהרא"ש אינו מזכיר וסביר שאף לא הכירה כלל, המסתייגת מהמנהג.
↑ . בדומה לשיטת הר"י, שכתב כי רב נחמן בר יצחק עצמו אכף את מצוות זלו"ק במקום בו לא נהגו כרבי אלעאי. על אף שהרא"ש עצמו תלה את מעשהו של רנב"י בשנוי שחל במנהג במהלך תקופת חייו. בעקבות הרא"ש כתב תלמידו, רבינו ירוחם, בעניין ראשית הגז "ואף על גב דפסק רב נחמן כר' אלעאי לא פסקה בפי' אלא אמר נהגו עלמ' כתלת' סבי ולפי שנהגו בכל אלו הארצו' ובכל אותן שעברתי וששמעתי עליהם כרבי אלעאי על כן לא ביארתי דיניהם" (ספר תולדות אדם וחוה, נתיב עשרים, חלק שלישי, וכן הוא בכתבי היד של הספר). כך כתב גם רבינו יעקב, בן הרא"ש, טור יו"ד, סימן שלג (הלכות ראשית הגז).
↑ . ריב"ק משפיירא דחה את מימרת רבא, על בסיס מעשהו של רב פפא, המאוחר לרנב"י. תלמיד תלמידו, הרי"ד נזקק להסביר מדוע אין אנו מיישמים את מימרת רבא, ואילו המהר"ם מרוטנבורג פירש מחדש את מימרת רבא ואת הסוגיא כולה על מנת להתאימן למקורות המחייבים ליתן זלו"ק בחו"ל. הרא"ש קבל את עמדת בעלי התוספות. זאת, מכח ראיות מן התלמוד, וללא דיון במימרת רבא, העומדת בבסיס תשובת רש"י.
↑ . זאת ועוד, החכמים שעסקו בנושא לא נזקקו לו עקב שאלה שנשאלו, אלא מיוזמתם שלהם (למעט המהר"ם מרוטנבורג, שלא ניתן לדעת אם דבריו הם תשובה לשואל ממשי או פסק הלכה מפורט הנושא אופי של תשובה). כך, למשל, סימן אלף וקכ"ה בספר הראבי"ה (העוסק בזלו"ק) הוא סוף הפסקים של מסכת חולין, ומכאן ואילך מתחילות התשובות (כפי שהעיר ר"ד דבליצקי, בהערותיו שם, עמ' קב).
↑ . יצויין, כי אין עדויות על נתינת זלו"ק בפועל על-ידי החכמים שפסקו שזלו"ק נוהג בחו"ל, מלבד המהר"ם מרוטנבורג. נראה שעובדה זו מקורה בכך שהחכמים עצמם מסרו את עמדתם ההלכתית, והם לא דיווחו על מנהגיהם שלהם.