מח"ס שו"ת ניצני ארץ ג"ח ודומ"ץ ביוהנסבורג
תשלום עבור עשיית טובה
שאלה: ראובן היה חייב כסף לשמעון כתוצאה מהלוואה שלווה ממנו בעבר. הוא הודה בעובדות ואף מסר תצהיר משטרתי שמעיד על כך, אולם הוא טוען שהוא נתן לשמעון מקום במשרדו וציפה שהלה ישלם לו על כך. שמעון טוען שהמקום שנתן לו ראובן במשרדו לא הושכר לו, אלא ניתן לו כמחוות ידידות וכרצון לעזור לו להתבסס כלכלית מבלי שתידרש לכך תמורה. האם חייב שמעון לשלם על ההנאה שניתנה לו במשרדו של ראובן, וממילא יש לקזז את סכום ההנאה מהחוב של ראובן?תשובה: בשאלת המהנה את חברו ולאחר מכך הוא דורש תשלום על ההנאה, נחלקו רבותינו הראשונים והפוסקים, הללו מחייבים והללו פוטרים. להלן נסקור את שתי השיטות ואת הנראה להלכה ולמעשה.
♦
א. הפוטרים
המשנה במסכת כתובות (יג, ב) מביאה את דעתו של התנא חנן לעניין אישה שנקלעה למצוקה כלכלית בעקבות היעלמותו של בעלה. לדעת חנן, המפרנס אותה מיוזמתו אינו זכאי להחזר עבור הוצאותיו, ולמעשה הוא איבד את כספו: "מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם אמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי". אמנם, בני הכהנים הגדולים חלקו על עמדתו של חנן, אולם הכרעת רבי דוסא בן הרכינס משמו של רבן יוחנן בן זכאי היא כדעתו של חנן, שהמפרנס איבד את מעותיו[2].את דעתו של חנן מסביר רש"י (שם, ד"ה חנן) שההנחה היא שהמפרנס עשה זאת בדרך של מתנה ולא הלוואה: "שלא אמרתי לך הלוני ואני אפרע אבל אם הלוה את האשה מעות למזונותיה על מנת שתשלם לו הוא תובעה והיא תובעת הבעל וישלם". או כפי שפירש הריטב"א (שם) ביתר ביאור: "פירוש שלא בהלואה דאלו לותה ואכלה דכולי עלמא חייב". או כפי שביארו תלמידי רבנו יונה (בשיטה מקובצת שם) באופן מציאותי את הרקע: "והאשה לא בקשה ממנו בהלואה וגם בעלה לא צוה לו אלא הוא הלך מעצמו ונתן מזונות סתם א"נ אמר לה תקחי אלו המזונות כי כשיבא בעליך הוא יפרעני ולפיכך היה אומר חנן כיון שהוא עושה מעצמו אבד מעותיו".
על בסיס דעתו של חנן, פסק הרי"ף[3] לגבי מגדל יתום בביתו שלימים תבע ממנו החזר הוצאות: "ראובן הכניס יתום לחצירו... עד שהגדיל היתום ונפלו בינו ובין ראובן דברים, ויצא מאתו ותבעו ראובן במה שהוציא עליו, אמר היתום כל מה שהוצאת תוספת על הפירות שיצאו מקרקע לא הוצאתו על דעת הלואה אלא על דעת מתנה, אמר לו ראובן כך היה בדעתי שלא לתובעך בו וחזרתי עכשיו[4]. תשובה אין לראובן זה מן הדין שיטול מן היתום כלום לפי שלא אמר לו אוציא עליך משלי בשעת הלואה וכיון שלא אמר לו כן לא נתן לו אלא לפי גמילות חסדים כמו שכתוב מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי".
כך גם פוסק התשב"ץ (שו"ת תשב"ץ, חלק א, סימן קעד) בנוגע לאדם שהזמין את חברו לגור בחצרו מבלי שהוא הסביר לו שמדובר במגורים בתשלום, שהוא אינו רשאי לתבוע על כך תשלום: "לענין הנדון שלפנינו שראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפי' אלא אמר לו דור בחצרי סתם שהוא פטור... וכשפי' שמעון בים לצרכיו אמר לזה דור בחצרי דודאי פטור ויש לנו לומר בזה מ"ש בגמ' על זה וכי מה חסרו ומה הזיקו ואי זה שכירות היה נוטל מחצר זו שנאמר שחסר אותו בשביל הנאתו של זה וזה פשוט הוא למי שראה אור התלמוד. ולא עוד אלא אפילו פירש בים ולא אמר לו דור בחצרי אלא מעצמו דר בו שזהו פירוש דר בחצר חבירו שלא מדעתו היה פטור כ"ש כשהוא בעצמו א"ל דור בחצרי דודאי פטור".
כך גם מביא הריטב"א בפירושו לסוגיית כתובות (קז, ב), בשם רבו הרא"ה: "ודעת מורי ה"ר הלוי זלה"ה דפרנס סתם הוא שלא בתורת הלואה", וחלק למעשה על הרשב"א, שבדעתו עוד נעסוק להלן.
כך גם כתב המבי"ט בתשובתו (חלק ב, סימן ל): "פלוגתא דרבוותא היא במפרנס אשת חברו בסתם אם אבד מעותיו או לא... ואפי' למאן דסבר דלא אבד מעותיו יראה לי דהיינו כשהוא ידוע שהיה לו נכסי' כשפרנסו דאדעתא שישלם לו פרנסתו אבל אם לא היו לו נכסים הדב' ידוע כי דרך גמילות חסד וצדקה פרנסו ואינו יכול לתובעו אח"כ כשיהיו לו מעות וא"כ מה שפרנס ראובן את בן שמעון אחיו כשהיה חי יעקב אביהם שאז לא היו לו לבן שמעון שום נכסים אינו חייב לפרנס לו דאומדן דעתא הוא ודרך חסד וצדקה פרנסו וגם על מה שפרנס אותו אחר שמת יעקב שאז נשאר חצי חזקת הבתים לבן שמעון שכבר מת שמעון קודם יעקב אביו".
כך גם לכאורה פסק הרמ"א להלכה, כאשר בהלכות גזילה (חושן משפט, סימן שסג, סעיף י) הביא את דעת התשב"ץ להלכה: "האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר".
♦
ב. המחייבים
מאידך גיסא, הרשב"א (בנדרים שם) סבור שיש לפרש את כוונתו של הנותן כהלוואה ולא כמתנה. את דעתו של חנן, לפיה המפרנס את אשתו של חברו שאינו זכאי להחזר הוצאות, מפרש הרשב"א במקרה בו הודיע הנותן מראש שבדעתו לשלם לאישה במקום הבעל, אולם כאשר הוא מפרנס אותה מבלי לפרש, יש להניח שהוא עשה זאת בתורת הלוואה: "מסתברא לי דדוקא בפורע ומפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוא אינו חייב לשלם כיון דלא אמר לו שיפרע לה בשבילו והיא נמי אינה חייבת לשלם שהרי לא לותה ממנו ולא אכלה אלא בתורת פרעון חוב, אבל כשפרנס סתם חוזר הוא וגובה שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה". את שיטתו מוכיח הרשב"א בין השאר מדין היורד לשדה חברו, שבעל השדה מחוייב לשלם למהנה את הוצאותיו, ופעמים גם את השבח, וז"ל: "היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם ולא אמרי' שכיון שירד לתוכו סתם לא נתכוון זה אלא למתנה".בנוגע לחובתו של הבעל לשלם עבור המפרנס את אשתו, הר"ן (נדרים לג, ב) חלק על הרשב"א, אולם הוא מודה לרשב"א שכאשר מדובר באדם רגיל שמהנה את חברו, הוא מתכוון להלוואה ולא למתנה: "ואינם מחוורים לדעתי דנהי דהני מוכחי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוון אפילו הכי המפרנס את אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלאו בתורת מתנה קעביד מיהו סתמא זו אדעתא דבעל נחית ולאו אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהן אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה לומר שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ומש"ה נהי דלאו בתורת מתנה קעביד כדמוכחי הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל אפילו הכי לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתא דבעל קעביד".
כך גם נראה מהמגיד משנה (הלכות אישות, פרק יב, הלכה יט), שלאחר שחלק על הרשב"א, הבחין בין אשת איש לאדם מן השורה: "ואין נראה כן דעת הראשונים ז"ל אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו והטעם לפי שיש חילוק בין סלוק נזק להבאת תועלת... ואפשר שדינו של הרב ז"ל קיים במי שזן ומפרנס בסתם אינש דעלמא שחוזר ומשתלם ממנו אבל באשת איש וכיוצא בה לא".
על כך גם הוסיף מהר"ם אלשיך (בשו"ת סימן ע), שגם הפוסקים החולקים על הרשב"א לגבי מפרנס אשת חברו, מודים הם לגבי אדם זר שחייב לשלם לו על הוצאותיו: "איברא דלדעת רש"י והריא"ף והרמב"ם וריב"א ומהר"ם דאפילו בפורע חובו של חברו דהוי כמבריח ארי בעלמ' שלא קבל חברו ממנו כלום אלא שסילק מעליו אריא דרביע עלי' וממילא נהנה כמ"ש התוספות בכתובות אבל במפרנס את חברו הוי מהנהו ממש וסברא היא דהא המודר הנאה מחברו אינו יכול לפרנסו אבל פורע את חובו או אומר כל הזן אינו מפסיד או הולך אצל חנוני וכו' כמבואר בגמ' הרי דמפלגינן בין מפרנס ומהנה אותו להדיא לנותן ביד אחר וממילא נהנה חברו ואם ה"נ מפלגינן בין מפרנס את אשת חברו שמאליו מהנה את בעלה שעליו מזונותיה למפרנס את חברו ממש".
על רקע זה ניתן להציע שגם הרא"ה, שהובא על ידי הריטב"א כחולק על הרשב"א, לא התייחס לאדם בעלמא אלא רק לגבי בעל, כפי שמוכח מהדרך שבה ציטט הריטב"א (כתובות קז, ב) את שיטתו: "כי מורי הרשב"א נ"ר סובר דכל מאי שפרנסה סתם בתורת הלואה הוא עד שיאמר בפירוש שעל בעלה הוא סומך, ודעת מורי ה"ר הלוי זלה"ה דפרנס סתם הוא שלא בתורת הלואה".
כך גם פסק הרדב"ז (חלק ג, סימן תרטו, אלף מא), ולאחר שהביא את דעת הריטב"א, הוסיף: "ואף על גב דיש חולקים על הרב ז"ל בהאי דעמד אחד ופרנס מ"מ לענין המשרה אדם בביתו או המהנה סתם לא ראיתי חולק... כללא דמילתא דכל המהנה את חבירו סתם במאכל ומשקה וכסות ודירה סתם ולא פירש שהוא דרך מתנה וגם לא פי' שהוא דרך הלואה יכול לתבוע ממנו מה שמהנהו".
כך גם נראה שפסק המרדכי בשם רבינו שמחה (כתובות, הגהות מרדכי, פרק שני דייני, רמז שיא), לגבי אדם שהיה חייב כסף לחתנו, וסירב לשלם בטענה שהוא פירנס את ביתו ממה שהוא היה חייב לבעלה, ועל פי דינו של רבי נתן שמוציאים מזה ונותנים לזה השיב רבינו שמחה שהדין עם חמיו: "מעשה באחד שפרנס את בתו לבסוף תבע מחתנו מה שהוציא עליה והיה החתן מסיק זוזי בחמיו וטען חמיו אני פרנסתיה ממה שהייתי חייב לך מדר' נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה והשיב רבינו שמחה שהדין עם חמיו ואף אם לא היה חמיו חייב לו תופס טענתו טענה מדרבי נתן דרבי נתן שייכא אפילו בפקדון".
כך גם פסק בתרומת הדשן (סימן שיז) לגבי אדם שפרנס את ביתו וחתנו, ולאחר שנתיים דרש מהם החזרי הוצאות: "שמעון אוכל עם חמיו ראובן הוא ואשתו ב' שנים יותר על קצבת הזמן שהגביל לתת להם המזונות לאחר החתונה, ועתה בא ראובן ותבע מחתנו שיפרע לו המזונות עבורו ועבור אשתו של אותם שנים היתירות. השיב שמעון לא תבעת ממני כלום כל אותם הימים גם לא אמרת מעולם שדעתך ליטול ממני דמים כי כבר נתת לחתנך הראשון מזונות לו ולאשתו ב' או ג' שנים יותר על השנים שקצבת להם ולא תבעת ולא נטלת מהן כלום, וראובן השיב לא הפסדתי דיני בזה מה שנתתי כבר לחתני מה לך בזה לא רציתי למחול לך". לדעת תרומת הדשן, יש לדמות מקרה זה לדין הדר בחצרו שלא מדעתו, שכאשר ההנאה כרוכה בגרימת הפסד מסויים לבעל הבית, על הנהנה לשלם לבעל הבית דמי שכירות: "דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא, הוי זה נהנה וזה חסר מעט, כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו כדאיתא פ' כיצד הרגל (ב"ק כ ע"ב) בגמ' ובפסקי הגאונים. וכל שכן בנ"ד דזה נהנה וזה חסר ממש הוא, שהרי ודאי ראובן היה צריך יותר יציאות לשולחנו בשביל שמעון ואשתו". בהמשך תשובתו, הוא מסתייע בפסיקתו של רבנו אפרים לגבי המזמין את חברו לאכול עמו: "ומצאתי שפסק מהרי"ח בשם רבינו אפרים מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו משבור את כדי וקרע כסותי דחייב אף על פי שמותר לו לשבור. ומייתי ראיה ה"נ אף על פי שאומר לו לאכול את שלו חייב לשלם".
בתשובה אחרת (סימן שמח), דן בעל תרומת הדשן במקרה הבא: "ראובן הוציא הוצאות על היתומים לצורך פרנסתם ומזונתם שלא ע"פ ב"ד, מי אמרינן כה"ג הניח מעותיו על קרן הצבי או לאו?". ופסק שם בתרומת הדשן שהאפוטרופוס חייב לשלם לראובן על הוצאותיו, תוך שהוא מבחין בין דין זה לבין דינו של חנן: "יראה דאין לדמות נדון דידן להא דתנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"ז ע"ב) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, דקי"ל התם דהניח מעותיו על קרן הצבי כמו שאפרש".
בהסתמך על דעת הר"ן, פסק הרמ"א (חושן משפט, סימן רסד, סעיף ד) להלכה: "כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו".
במקום אחר (שם, סימן רמו, סעיף יז), מביא הרמ"א את פסיקתו של תרומת הדשן בנוגע לחותן התומך בחתנו: "האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מזמן שקצב לו מזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו". כך גם מביא הרמ"א בהלכות כתובות (אבן העזר, סימן ע, סעיף ח): "ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו, אפ"ה א"צ לשלם לו רק מזונות שלו, ולא של בתו".
♦
ג. הפסיקה להלכה
כמתואר וכמפורט לעיל, נמצאנו למדים על שתי שיטות הלכתיות. לדעת הרי"ף, התשב"ץ, הרא"ה והמבי"ט יש להניח שהמהנה התכוון למתנה ולא להלוואה, ובשל כך פטור המקבל מלשלם לו. אולם, לדעת הרשב"א, הר"ן, המגיד משנה, הרדב"ז ותרומת הדשן יש להתייחס להנאה ככזו שניתנה בתורת הלוואה, ומשום כך על המקבל להחזיר למהנה את הוצאותיו.לדעת הב"ח לא (חושן משפט, סימן שסג) ניתן להכריע להלכה במחלוקת זו, ומשום כך על המוציא להביא ראיה, ואף רשאי המחזיק לטעון טענת 'קים לי' כתשב"ץ וכדעימיה: "ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המוציא מחברו עליו הראיה ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י". בסוף דבריו, מדגיש הב"ח שבפסיקתו זו הוא חולק על הרמ"א, שפסק בפשטות כתשב"ץ: "ודלא כהרב בהגהת שלחן ערוך שפסק כהרשב"ץ בסתם נ"ל".
אמנם, עיון בפסקיו של הרמ"א מראה על סתירה לכאורה, שבהלכות גזילה הוא אכן פסק כתשב"ץ, אולם בהלכות אבידה ומציאה הוא פסק כר"ן, ובהתאם לכך בהלכות מתנה ובהלכות כתובות הוא פסק כתרומת הדשן.
ואכן, הש"ך (חושן משפט, סימן רמו, ס"ק ט) הקשה על סתירה בין המקומות: "ע"ל סי' שס"ג ס"י בהג"ה ב' וצ"ע". גם הט"ז (שם, על סעיף יז) התייחס לסתירה לכאורה שבדברי הרמ"א, והכריע כדעת הרשב"א ודעימיה: "וצ"ע על רמ"א דפסק בסימן שס"ג [סעיף י' בהג"ה ב'] האומר לחברו דור בחצירי פטור מלהעלות לו שכר, והוא מתשובת ב"י שם [מחודש א' בשם שו"ת התשב"ץ ח"א סי' קע"ד], וצ"ל דפליג על מהרי"ח [המובא בתרומת הדשן שם] דהכא, ועל דעת רמ"א צ"ע. ולענין הלכה נראה עיקר כהך דהכא, דראיתו ברורה, וראיה ע"ז מדברי ב"י ביו"ד סימן (קט"ו) [קס"ו, ד"ה וכתבו תלמידי הרשב"א] באומר דור בחצירי [ד] היינו בשכירות". כך גם כתב הט"ז בהערותיו להלכות צדקה (יורה דעה, סימן קסו, ס"ק ג): "ומכאן תימה על מה שכ' רמ"א בח"מ סי' שס"ג האומר לחבירו דור בחצרי דפירושו כאומר בחנם וכאן אמרינן דצ"ל בפירוש כמ"ש בב"י דדור סתם משמע כדרך שבני אדם דרין בשכירות וכבר כתבתי שם בסימן רמ"ו סעיף י"ז דלא קיימא לן כהך פסקא שבסי' שס"ג". כך גם הכריע בבית שמואל (סימן ע, ס"ק כח), ופסק כרשב"א והר"ן, שאת שיטתם הוא ראה כעיקר, מבלי להידרש לשיטת התשב"ץ או לסתירה ברמ"א: "מיהו נ' עיקר דצריך לשלם לו דהא כתבו הרשב"א והר"ן והמגיד פי"ב הזן או המהנה לחבירו סתם חוזר ומשתלם ממנו ולא אמרי' במתנה יהיב ליה וכ"פ הרב רמ"א בי"ד סי' רנ"ג ובח"ה סי' רס"ד וכן הוא בב"י סי' קס"ו".
מתוך התבוננות בשני פסקי הרמ"א, ניתן היה להציע חלוקה בין הנאה המחסרת ממון, שלגביה סבור הרמ"א שעל המקבל להחזיר למהנה את הוצאותיו, לבין הנאה שאינה מחסרת ממון, שלגביה סבור הרמ"א שעליה אין חובה לשלם. הסבר זה מדוייק בדברי הרמ"א, שכאשר הוא פסק כתרומת הדשן הוא עסק במציאות בה נתן המהנה לחברו אוכל ובכך חיסרו ממון: "האומר לחבירו אכול עמי, צריך לשלם לו"[5], וכאשר הוא פסק כתשב"ץ הוא עסק במציאות של פעולה שאין עמה חיסרון ממון: "האומר לחבירו: דור בחצרי, אין צריך ליתן לו שכר"[6].
כך אכן מצאתי בתשובת החתם סופר (חלק ה, חושן משפט, סימן קיט): "א"כ י"ל סתירת רמ"א ולחלק באכול עמו חייב משום הזיקו שעכ"פ הפסיד מאכלו מה שאכל ממנו משא"כ בדירה שהרי אפי' הפסיד וסגר דירתו נמי פטור ואין חיוב רק מטעם הנאתו שדר בו ועל זה יכול לומר לא משתרשי לי שהייתי מתענה כלומר הייתי דר בשוקי בראי כך י"ל הכרעת הרמ"א". כך גם לכאורה נוקט הגר"א (חושן משפט, סימן שסג, ס"ק לא), שמדובר בחצר שאינה עומדת לשכירות וממילא לא מדובר בחיסרון ממון: "ודבריו צ"ע דהא כאן מיירי דלא עבידא לאגרא כמ"ש התשובה שם ואפי' פירש לים ולא א"ל כו'". ושמא זו גם כוונתו של קצות החושן (סימן רמו, ס"ק ב) בתירוץ הסתירה שבין פסקי הרמ"א: "וע"כ צריך לומר משום דהתם מיירי בגברא דלא עביד למיגר דזה לא נהנה, אלא דחצר דקיימא לאגרא וזה חסר, וכיון דאומר לו דור בחצירי פטור כיון דעבד מדעתיה, אבל גברא דעביד למיגר וזה נהנה ודאי חייב... וא"כ מוכח דמשום נהנה הוא דמחייב, דמשום מזיק מאי שנא דור בחצירי דפטור... דעיקר חיובא דאכול עמי אינו אלא משום נהנה, דאע"ג דמדעת בעלים, לא גרע מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות".
אולם, הסבר זה אינו ממצא את מכלול פסקי הרמ"א, מכיוון שבהלכות אבידה ומציאה (חושן משפט, סימן רסד, סעיף ד), הרמ"א פוסק כר"ן, שעל כל פעולה או טובה יש לשלם, ולכאורה גם כזו שאינה מחסרת ממון: "כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו".
משום כך נראה להציע, שלמרות המחלוקת שבין התשב"ץ ודעימיה והרשב"א והר"ן ודעימיה, אם רוצים אנו לכלול את שתי השיטות לכדי פסיקה אחת, ולבאר בכך את משנת הרמ"א על מכלול פסקיו ושלא יסתרו אהדדי, יש לצמצם את הפער ביניהן ולטעון שבכל מצב בו ניתן לשער שהמהנה התכוון להנאה בתשלום, על המקבל לשלם לו, כפי שהביא הרמ"א בשם הר"ן ובשם תרומת הדשן, אולם במצבים בהם ברור מתוך ההקשר שלא התכוון הנותן לדרוש תשלום, המקבל אינו מחוייב לשלם לו, וכפי שהביא הרמ"א בשם התשב"ץ.
כך לכאורה ניתן להסיק מדברי הר"ן (חידושי הר"ן, נדרים לג ע"ב) שהוא המקור לפסיקת הרמ"א בהלכות מתנה: "דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוון". כלומר, סיבת החיוב היא ההנחה שהמהנה לא התכוון למתנה.
כך גם נראה מהרמ"א בהלכות צדקה, שאם מדובר ביתום אזי ברור מתוך ההקשר שההנאה ניתנה בדרך צדקה, ופטור: "מי שפירנס יתום, והיה מכוין למצוה, וכשהגדיל תבע ממנו מה שפרנסו, פטור. הגה: אפילו היה לו ליתום באותה שעה, אם לא שפירש שדרך הלואה פרנסו. ודוקא יתום, אבל אחר, אפילו בסתם, נמי אמרינן שדרך הלואה עשה מאחר שיש לו נכסים"[7].
כך גם ניתן לראות בבירור מתשובת תרומת הדשן (סימן שיז), שהיא למעשה המקור לפסיקת הרמ"א בהלכות מתנה ובהלכות כתובות: "אמנם נראה אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם, והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום, וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם. כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע".
מאידך גיסא, עיון בדברי התשב"ץ (חלק א, סימן קעד) מראה שלמעשה התשב"ץ מדבר על שלושה מצבים. כאשר המהנה אמר במפורש שההנאה דורשת שכר, על המקבל לשלם על כך: "לענין הנדון שלפנינו שראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפי' אלא אמר לו דור בחצרי סתם שהוא פטור... עד שיפרש ויאמר לו מכאן ולהבא תדור בשכר וזה לא ניתן ליכתב לרוב פשיטתו זהו עקר הדין בזה"; כאשר המהנה אמר במפורש שההנאה אינה כרוכה בתשלום, ברור שהמקבל פטור מלשלם: "וכ"ש שזה היה דר בו בחנם בפי' שא"ל דור בחצרי חנם ואח"כ לא חדש לו דברים בענין הדירה ההיא אלא עמד סתם בה דודאי אפילו". החידוש על התשב"ץ הוא במצב נייטראלי, בו לא ברור האם הכוונה היתה להנאה בתשלום או בחנם, או אז סבור התשב"ץ שמדין זה נהנה וזה לא חסר, המקבל פטור מלשלם: "דזה נהנה וזה לא חסר הוא ופטור וכן היא הסכמת בעלי התוס' והאחרוני' ז"ל ואחר שנתברר זה נאמר לענין הנדון שלפנינו שראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפי' אלא אמר לו דור בחצרי סתם שהוא פטור שאפילו נכנס הוא מעצמו בחצר זו בלא רשות בעל החצר פי' דר בחצר חבירו שלא מדעתו היה פטור דזה נהנה וזה לא חסר הוא ששמעון לא חסר בשביל דירתו שכירות שהיה נוטל מאחרים שהוא היה דר בה".
יש להדגיש, שבכך שונה התשב"ץ מהרי"ף, למרות ששניהם הגיעו לאותה המסקנה. התשב"ץ לא עוסק בשאלה האם ניתן להסיק מההקשר שהמתנה היתה הלוואה או מתנה. הוא רק פסק שאם לא ניתן להסיק שזו היתה הלוואה, אז יש לנו את הדין של זה נהנה וזה לא חסר. לשון אחרת: אם את מחלוקת הרשב"א ותרומת הדשן עם הרי"ף, ניתן לראות בשאלה האם ניתן להסיק מההקשר שההנאה ניתנה בתורת מתנה או הלוואה, הרי שהתשב"ץ אינו נדרש במפורש לשאלה זו אלא רק לשאלת ההנאה במקום בו המהנה לא חסר.
אולם, מסתבר שגם לפי התשב"ץ, במקום בו מסתבר שההנאה ניתנה בתשלום, הרי שזה דומה יותר למצב הראשון, בו סוכם מראש במפורש על תשלום עבור ההנאה. ואם ניתן להוכיח מהנסיבות או מההקשר שההנאה ניתנה עבור תשלום, בזה גם התשב"ץ יודה שעל המקבל לשלם.
על בסיס טענה זו, נוכל להתייחס לשני דיונים נוספים, הנובעים לענ"ד מנקודה זו, אולם הם גם עומדים בפני עצמם.
♦
ד. אומדנא דמוכח, דרישת תשלום בעקבות קטטה כמקרה מבחן
כאשר ניתן לזהות שדרישת התשלום נולדה רק בעקבות מריבה, נראה ברור שגם המחייבים יודו שבמציאות זו אין למהנה זכות לדרוש החזר הוצאות. שכן, אם מהות החיוב היא ההנחה שההנאה ניתנה בתורת הלוואה ולא מתנה, בכל מצב בו ניתן להסיק מתוך ההקשר והרקע שמדובר במתנה, אין מקום לחייב את המקבל לשלם.כך אכן פוסק הרמ"א במפורש, שכאשר דרישת התשלום הופיעה רק לאחר קטטה שנפלה ביניהם, הרי שההנחה שהמהנה התכוון לשם הלוואה קרסה, וממילא הוא פטור מלשלם, וכפי שפסק הרמ"א במפורש בהלכות מתנה (חושן משפט, סימן רמו, סעיף יז): "ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור".
כך גם ניתן לראות בבירור מתשובת תרומת הדשן (סימן שיז), שהיא למעשה המקור לפסיקת הרמ"א בהלכות מתנה ובהלכות כתובות כנ"ל: "אמנם נראה אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם, והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום, וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם. כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע".
כך, גם מסיק, לכאורה, מהר"י בן לב (בשו"ת חלק א, סימן עז) מתרומת הדשן: "ומתוך דברים אלו היה נראה לכאורה ולפום ריהטא דהוא הדין בנדון דידן שזה האיש ראובן מעולם לא שאל מהנער כלום אם כן נראה שמחל אלא שראה אח"כ שמת הנער ועזב לקרוביו חילו חשב בלבבו מחשבות להפרע מההוצאות שהוציא על הנער ולפי דברי הרב הנז' היה נראה לכאורה דלאו כל כמיניה כיון שמחל פעם אחת".
אולם, בהמשך דבריו הוא מדגיש שעל פי תרומת הדשן, זיהוי הקטטה ביניהם אינו מספק ואינו מהווה אומדנא מספקת בהיעדר תנאי נוסף, שכך המנהג המקובל בקרב העשירים, לפרנס את חתינהם: "וכד מעיינן שפיר אשכחי' דלאו מילתא היא דאמרי משום דהרב ז"ל תרתי בעי חדא שיהיה רגילות ומנהג באותה המדינה שהעשירים שנותנים מזונות לחתנם שנה או שנתים יותר על הקצבה שקצבו להם ועוד שנולד כעס ומריבה ביניהם הא חדא לחוד או שנולד כעס ומריבה ביניהם ולא היה רגילות באותה העיר מהעשירים כנזכר או שהיה רגילות ומנהג העשירים כנזכר ולא שנולד כעס ומריבה ביניהם לא היה אומר הרב ז"ל דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע... דודאי הרב ז"ל תרתי בעי ובמעט התבוננות יראה המעיין דהדין עמו וצדקו דבריו דבחדא מנייהו לא אמדי' דעתיה".
כך גם הסיק הגרי"ש אלישיב בפסק דינו (פסקי דין רבניים, חלק ח, פס"ד, עמוד 330): "מבואר מדברי מוהריב"ל דאף במקום שהמנהג הוא שהעשירים רגילים לתת מזונות לחתנם יותר על הקצבה שקצבו להם, וראובן זה כאחד מהם. אכתי אין לנו אומדנא מספקת לדחות תביעתו של ראובן התובע עבור המזונות שסיפק להם, אם לא שהתעורר ראובן לתבוע עקב מריבה שפרצה ביניהם, ורק בכה"ג הדברים נראים שאם לא הי' לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום, והוה אומדנא דמוכח שמחל לו על המזונות עד שנולדה המריבה ביניהם". ואם כי משמע קצת מדבריו שהתנאי הראשון (מנהג העשירים לפרנס את חתניהם) אינו מספק כשלעצמו בלי התקיימות התנאי השני (המציאות של קטטנה בינהם), הרי שדבריו נאמרו בעקבות דברי מהר"י בן לב, שדרש את התקיימותם של שני התנאים.
אולם, כך או אחרת, יש להעיר על כך שמהדרך בה הביא הרמ"א (בחו"מ, סימן רמו, סעיף יז) להלכה את דברי תרומת הדשן, לא נראה שהוא דרש את התקיימותם של שני התנאים, אלא רק 'הוכחה' שההנאה ניתנה לו כמתנה: "ודוקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור".
כך אכן נראה מערוך השולחן (חושן משפט, סימן רמו, סעיף כ), שאין צורך בהתקיימותם של שני תנאים, אלא כל שנראה שכך המנהג, הרי זה בגדר אומדנא מספקת, ומציאות הקטטה אינה אלא ההסבר לדרישת התשלום: "והנה זהו פשיטא כשרגיל ליתן לחתניו יותר מחיובו אין לך הוכחה גדולה מזה שנתן לו לשם מתנה דלמה נאמר ששינה לחתנו זה מלהאחרים ואף אם הוא חתנו הראשון הרי אנו רואים מעשים בכל יום שנותנים יותר מזונות מהחיוב ואין לך מי שיתבע מחתנו דמי המזונות אם לא ע"י קטטה והרי כל עיקר טעם דין זה הוא משום שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה [ר"ן נדרים ל"ג: ד"ה גזירה] דמעטים הנותנים מתנות ולפ"ז בין אבות ובנים הרבה יש שמפרנסים בתורת מתנה וגם נותנים מתנות... אבל כשמחזיקם על שולחנו מי בקש זאת מידו אם לא כיון לשם מתנה ועוד דלהלכה קיי"ל דפטור חתנו בבואו מלשלם כמ"ש באה"ע סי' ע' ולכן נ"ל דאין דין זה אלא כשגילה החותן דעתו שכוונתו לתשלומים ולא בחנם". מסקנה זו מתאימה לשיטתו הכללית של בעל ערוך השולחן בעניין זה, שאינה דורשת תנאי פורמאלי, אלא רק שיקול דעת כללי שיבחון האם ההנאה ניתנה בתורת מתנה או הלוואה: "וכל זה הוא כשנראה שזה שקראו לאכול לא היתה כוונתו להאכילו בחנם כמו מי שמוכר בביתו לפעמים דבר מאכל או בעל אכסניא וכיוצא בזה אבל אם הדבר ניכר שקראו לאכול בחנם כמו בעה"ב הקורא לאוהבו וכיוצא בזה או שהקרוא רגיל לאכול תדיר אצל אחרים בחנם וכ"ש אם הוא עני דפטור מלשלם" (ערוך השולחן, שם, סעיף יט).
כך גם הסיק בפשטות מתשובת תרומת הדשן בשו"ת שואל ונשאל לר' כלפון משה הכהן (חלק ב, חושן משפט, סימן טו): "שאלה מי שצוה לחבירו לקנות לו זהובים וקנה ומסרם לו ואז היה משודך עם בתו ולא דברו על השכירות ושוב נתבטל השידוך ותבעו בשכר טרחו באמרו כי מתחילה שהיה משודך עם בתו לא רצה לתבעו ועתה שנתבטל השידוך רוצה שכירותו... וא"כ מינה נמי לנ"ד דמראין הדברים שלא תבעו דאין כונתו ליקח כלום ממנו וגם מתחילה כשצוהו ולא זכרו כמה שכירות וגם היה משודך עם בתו נראין הדברים דלא לשם שכירות איכוין. וגם בפירושא אתמר דהבע"ד אומר דלא תבעו מפני שהיה משודך עם בתו והרי זה מורה ובא דמחל הגם דנולד אח"כ ביניהם ביטול השידוכים שוב אינו יכול לתבוע".
♦
ה. אומדנא דמוכח, קרבה משפחתית כמקרה מבחן
למסקנה דומה כי ניתן להגיע מתוך דיון הפוסקים במצבים בהם מדובר בהנאה שניתנה לקרובי משפחה, אשר לפחות על פי כמה פוסקים, ניתן להתייחס לכך כאומדנא דמוכח שההנאה ניתנה על בסיס מתנה ולא כהלוואה.את ההבחנה שבין היחס לקרובי משפחה לאדם זר, ניתן כבר לראות בהסבר הסוגיה[8] לשיטתו של שמואל, לפיה: "המקדש את אחותו... מעות מתנה", ומסבירה הסוגיה: "ושמואל אמר: מעות מתנה, אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשום מתנה". השו"ע פסק כשיטתו של שמואל, והסביר זאת בש"ך (חושן משפט, סימן שנו, ס"ק ז): "והיינו מטעמא דמחלקים בין אינש נוכרא' לאחותו וכמ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא וז"ל מהא דפסק רבא דמעות יש לו אין לדקדק דהלכה כרב במקדש אחותו דדילמא שאני בין אחותו לנוכראה עכ"ל". כלומר, במצבים מסויימים, ברור לכולם שממון הניתן לקרוב משפחה, ניתן כמתנה ולא כהלוואה. ניתן אמנם להסביר שמדובר במקרה מיוחד בו הכסף ניתן בתורת קידושין, ורק אז קיימת הנחה שאדם יודע שאין קידושין תופסים באחותו, אולם בישועות יעקב לר' יעקב משולם אורנשטיין (אבן העזר, סימן נ, סעיף ב, פירוש הארוך), הסביר: "דסתמא דמילתא לא יהיב אינש מתנה לנוכראה אבל באחותו נוכל לומר דלשם מתנה ניתן לה".
בתשובת תרומת הדשן (סימן שיז), שצוטטה לעיל והובאה כאחד ממקורותיו של הרמ"א, כבר נזכרה סברא זו, בין השאר, לגבי פרנסת חתנו: "... ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם... וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות".
גם בתשובת מהר"ם אלשיך (סימן ע) הנ"ל העלה כאפשרות סברא זו לגבי פרנסת בן אחיו: "אמנם אכתי איכא לפלוגי ולמימר דילמא הא דנ"ד שאני... דהא יתום זה הוה בן אחיו ואומדן דעתא הוא דבחנם הוה מפרנסו דזילות' היא ומה גם אם איש עשיר הוא לקחת מידו מאומה. שני' שהרי לא הלך הנער מעצמו לביתו אלא הוא לקחו אליו כנראה מלשון השאלה ולא מסתבר שקראו אלא לגמול חסד עמו".
דברים מפורשים בעניין זה מצאנו בתשובתו של ר' יצחק בן שאלתיאל בונפוש, חתן הריב"ש, שדן באב שטיפל בביתו החולה, ומשנפטר האב, תבעו היורשים מן החתן שישלם עבור הטיפול שקיבלה רעייתו מהאב ויחזיר להם את הוצאותיו. אולם, החתן טען לעומתם שהטיפול שניתן לה וההוצאות שהוצאו על ידי האב ניתנו לה כמתנה. בתשובתו טוען חתן הריב"ש, שהיות וכך דרכו של עולם שאב דואג לילדיו, הרי במציאות כזו גם הרשב"א יודה שההנאה ניתנה לה כמתנה: "נמצאנו למדין שכל דאיכא למימר דמתורת מתנה פרנס, אבד מעותיו. והכא, גבי אב לבתו, מוכח מלתא דלמתנה נתכוון, שהרי מעשים בכל יום שהאב מביא בתו לביתו וזן אותה ומלבישה באהבתו אותה, והכל לשם מתנה"[9]. כך גם פסק בערוך השולחן[10] לגבי אב וצאצאיו: "ולפ"ז בין אבות ובנים הרבה יש שמפרנסים בתורת מתנה וגם נותנים מתנות... אבל כשמחזיקם על שולחנו מי בקש זאת מידו אם לא כיון לשם מתנה".
כללו של דבר, דומה כי גם סברתם של חתן הריב"ש וערוך השולחן[11] משתלבת באותו דיון, ונובעת מאותו העיקרון, דהיינו שכאשר הנסיבות מלמדות שההנאה ניתנה על בסיס מתנה, לדעת כולם מקבל ההנאה אינו מחוייב להחזיר למהנה את הוצאותיו.
כמובן, הערכת הנסיבות האם מתן ההנאה נעשה שלא על מנת לקבל פרס תיעשה על ידי עדים וראיות, אולם בהיעדר אלה, היא תיקבע לפי ראות עיני הדיינים. כפי שסיכם הנודע ביהודה (מהדורא תניינא, חושן משפט, סימן לד): "ומה שרוצה דמי מזונות מהיתומה שהחזיק על שלחנו זהו מהלכות עמומות והדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות ועיין בח"מ בב"י סי' קכ"ח ועיין בסי' רמ"ו בסופו בהג"ה ובסי' ר"ץ סעיף כ"ה ועיין בי"ד סי' רנ"ג ס"ה ועיין באה"ע סימן ע' בב"ש ס"ק כ"ח. ולכן נלענ"ד אם אין לנו הוכחה ברורה שהאפוטרופוס כיון בתורת צדקה והאפוטרופוס מוחזק בנכסי יתומים ישבע האפוטרופוס שהיה דעתו על מנת לקבל תשלומין וינכה דמי המזונות ממה שבידו והכל לפי ראות עיני הדיין איך היה דעת האפוטרופוס בעת שנתן המזונות. ותו לא מידי כעת". או כפי שכתב באופן כללי הגר"ח מוולוז'ין (שו"ת חוט המשולש, חלק ג, סימן נז) לגבי מצבים של 'אומדנא דמוכח': "מבואר בכל הראשונים ז"ל דענין ביטול המקח בדעייל ונפיק אזוזי הוא דוקא היכא דיש אומדנא דמוכח לפי ראות עיני הדיינים שכונתו היה רק בשביל שהיה דחוק למעות אז ובלבו ביטל המוכר את המקח".
♦
ו. האם טענת מתנה היא טענה גרועה?
דומני שכך גם יש להתייחס למחלוקת הפוסקים באשר לטענת מתנה. השו"ע בהלכות טוען ונטען (חושן משפט, סימן עה, סעיף ז) פוסק להלכה שכאשר אדם תובע את חברו, וחברו טוען לעומתו אכן כספך היה בידי, אולם אתה מחלת לי עליו או נתת לי אותו במתנה, טענתו מתקבלת באופן עקרוני: "מנה לי בידך, אין לך בידי כלום; או שטען: יש לי בידך כנגדו כסות או כלים, או שאמר: אמת היה לך בידי אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה, כיון שכופר בכל, פטור משבועת התורה ונשבע היסת".אולם, הש"ך (שם, ס"ק כב) מעיר על כך שטענת נתתו לי במתנה, כמו גם טענת מחלתו לי, מתקבלת רק כאשר מלבד הטענה הזו הוא מחזק את נאמנותו באמצעות טענת מיגו: "משמע דאינו נאמן לטעון טענת יש לי בידך כנגדו או מחלתו או נתתו כו', אלא במיגו דלהד"ם או במיגו דפרעתי". הש"ך מפרש כי כך גם סבורים המרדכי והרמב"ם: "וכן משמע מדברי הר"ב לעיל סימן ע' סוף סעיף א', וכן כתב המרדכי פ"ק דב"ב בשם מהר"מ, וכתב שגם דעת הרמב"ן (=צ"ל הרמב"ם) כן".
מאידך גיסא, בעל השערי משפט מקשה מסוגיית 'סיטראי' במסכת שבועות מב ע"א, שם טען הנתבע שהוא פרע את חובו בפני עדים, אולם התובע לעומתו טען שאכן הוא קיבל מהנתבע סכום כסף בפני עדים אולם סכום זה ניתן כפירעון עבור חוב קודם, ואילו החוב שבשטר לא נפרע. כפי שגם פסק בשו"ע בהלכות הלוואה (חושן משפט, סימן נח, סעיף ב): "במה דברים אמורים, כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון. אבל אם ראוהו נותן לו מעות, ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה... ואם אמר: פרעון של חוב אחר הוא, הרי זה נאמן, ונשבע ונוטל מה שבשטר, שהרי לא פרעו בעדים, מתוך שיכול לומר: מתנה נתנם לי, נאמן לומר: פרעון של חוב אחר הוא".
מסוגיה זו נראה, כפי שטוען בעל השער משפט (סימן עה ס"ק ד), שטענת מתנה מתקבלת ג מבלי לחזקה באמצעות טענת מיגו: "ויש להקשות מדברי הר"י הלוי (שבועות מב, א ד"ה ההוא) והרמב"ם (פי"ד ממלוה ה"ט) והמחבר בסי' נ"ח ס"ב גבי סטראי דאם יש עדים שנתן לפניהם מעות בסתם ולא ידעי אי בתורת פרעון או בתורת מתנה נאמן לומר סטראי במיגו דמתנה, והוכיחו כן מפרק שבועת העדות (לד, א) דאמרינן התם האומר לחבירו מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני דאי אמר במתנה יהבינהו ניהליה כי אתי עדים מאי הוי ע"ש. והרי התם ליכא מיגו כלל דהא מהימנינן ליה בטענת סטראי במיגו דמתנה ואפי' הכי מהימן לומר מתנה הוא ולא אמרינן שאין דרך ליתן מתנה ובודאי לשם פרעון קיבלם".
על מנת לתרץ את שיטת הש"ך הוא מבחין בין נתינה בפני עדים, שם הנתבע נאמן גם מבלי להזדקק לטענת מיגו, לבין טענת מתנה שלא בנוכחות עדים, שזו טענה חלשה, שיש לחזקה באמצעות מיגו: "ואפשר לומר דטעמו של הר"י הלוי וסייעתו הוא משום כיון דנתן לפני העדים בסתם מסתמא לשם מתנה נתן... אבל באומר מתנה נתתו לי ביני לבינך מתחילה אינו נאמן אלא במיגו דמסתמא אין אדם נותן שלו בחנם".
אולם, למסקנה הוא מבחין בין טענת מחילה, שאותה יש לחזקה במיגו, לבין טענת מתנה, שמתקבלת בפני עצמה: "ויותר נראה דהא דאינו נאמן בטענת מחילה אלא במיגו... והוא מטעם כיון שידוע שבתורת פקדון אתא לידו מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא... ולכך כשטוען שמעיקרא בתורת מתנה אתא לידיה נאמן בלי שום מיגו דכיון שהוא מוחזק חזקתו מוכחת עליו ואין מוציאין מידו דהמוציא מחבירו עליו הראיה".
כללו של דבר, להלכה פסק בשו"ע שטענת מתנה מתקבלת מן התורה אלא שחכמים דרשו תוספת בירור באמצעות שבועות היסת[12]. כך גם נקט בפשטות בשער המשפט, אולם לדעת הש"ך יש לחזק את הטענה הזו באמצעות טענת מיגו. לדעת הש"ך, אם כן, האפשרות שאדם יתן לחברו סכום כסף בתורת מתנה אינה מתקבלת כשלעצמה, ויש לברר את אמינותה בדרך נוספת, גם לדעת השו"ע, שאינו מצריך טענת מיגו, להלכה יש לברר את אמינותה של הטענה הזו באמצעות שבועת היסת.
במובן מסויים, דיון זה מקביל לקודמו, ובשניהם, מלבד הטענה כשלעצמה, יש צורך בבירור נסיבתי נוסף באשר למהות הנתינה, כהלוואה או כמתנה.
כפי שסיכם הרב יועזר אריאל בפסק דינו (תחומין, כז [תשס"ז], עמ' 352): "על כורחך שבכל מקרה יש לדון לפי אומדן דעתו של הנותן, ולקבוע זאת על פי מידת הקירבה ועל פי גובהו של הסכום, ולפי הנסיבות המיוחדות".
♦ ♦ ♦