בדין ספק במתנות עניים לחומרא

הרב משה יהודה לנדאו
מכון למצוות התלויות בארץ בנשיאות הגרש"ז רווח שליט"א

בדין ספק במתנות עניים לחומרא

הקדמה

במאמר הקודם (בירחון האוצר גיליון לז) הבאנו שבמתנות עניים נאמר שבספק יש להחמיר ולתת לעניים. הרחבנו בשאלה האם התורה זיכתה לעניים לקבל את הפירות המסופקים כאילו ודאי שלהם, שכשם שמקבלים את מתנותיהם כך זיכתה להם התורה את הספיקות, או שהוא דין שמחמת הספק הם נקראים המוחזקים בפירות [אע"פ שהפירות ברשות הבעלים] עד שלא יתברר אחרת, אבל עדיין הוא מוחזקות במצב מסופק, או שאין לעניים זכות בפירות אלו כלל, אלא הוא דין ומצוה כללית שלא שייכת לעצם מצות לקט שכחה ופאה ומעשר עני, אלא דין כללי על הבעלים לנהוג בספיקות לטובת העניים, כעין לפנים משורת הדין. ישנם מספר נפ"מ לנידון זה, וביניהם, האם מצווה בעה"ב בביעור מתנות העניים המסופקות, כדין שאר תרו"מ שמחוייב ליתנם. כמו כן נפ"מ לגבי בעה"ב שהפריש מעשר עני ונשתטה ונולד ספק בפירות, האם העניים זוכים בספק, או שאין זה אלא חיוב על הבעלים, וכעת הוא פטור ממצוות. וכן בקטן שהגיע לעונת נדרים והפריש, האם חייב בנתינת המסופקים. כמו כן נראה נפ"מ בלקט שכחה ופאה, האם יכול הבעלים לתת את המסופקים לכל עני שירצה, או שעליו לנהוג בהם כמו בשאר לקט שכחה ופאה , דהייינו לעזוב לכל הקודם [במעשר עני אין נפ"מ בזה, שהרי יכול ליתנם וטוה"נ שלו]. נפ"מ נוספת לגבי חיוב העני בתרומות ומעשרות מפירות אלו שקיבל מדין ספק לקט לקט, האם דינם כודאי לקט שפטורים מתרו"מ. לגבי דין פטור מתרו"מ נוסיף לדון בהמשך.
כמו כן, יש לברר באלו מקרים נאמר דין ספק לקט לקט, כלומר ספק מתנות ענים לחומרא, ומתי נפסק הממע"ה.
♦

ג. חומרת דין ספק מתנו"ע לחומרא אפילו כנגד רוב

במשנה בפאה (פ"ד מ"ט. הובאה לעיל) נאמר שבתבואה שנמצאת בחורי הנמלים אחר הקוצרים, לת"ק העליונים לעניים, ולר"מ אף התחתונים. ומבאר בירושלמי שהתחתונים הם הירוקים שהגיעו לשם בעודם לחים, ומסתבר שהם אינם לקט, ואעפ"כ חושש ר"מ שמא הם מן הלקט, וספק לקט לקט, וכולם לעניים. ובדעת ת"ק שחולק הבאנו שאפשר שגם הוא סובר סל"ל אלא שעל התחתונים אין להסתפק, שהוא חשש רחוק, אלא רק על העליונים, ואפשר שחולק וסובר שלא אמרינן סל"ל, ואעפ"כ העליונים לעניים. ומ"מ להלכה נפסק כר"מ, וסל"ל. ומבואר שלר"מ מכריעים סל"ל אפילו בחשש רחוק.
במרדכי בסוף חולין הקשה מ"ט בחורי הנמלים מספק הזרעים לעניים, ואמאי לא נימא כל דפריש מרובא פריש, ורוב התבואה שבשדה היא של בעה"ב? ותירץ [תי' ראשון] שגם זה נלמד מהפסוק "עני ורש הצדיקו" ומהפסוקים האחרים שמשם למדו שספק לקט לקט, שיש להכריע לטובת העני אפילו כנגד הלך אחר הרוב [וראה גם בתוספות אנשי שם על המשנה בפאה שם שכתב כעי"ז, ע"ש. ונמצא לפי זה שלדעת הסוברים שגם לחכמים סל"ל ומשום כך העליונים לעניים, הוא אפילו כנגד רוב, אף שלגבי התחתונים נחלקו עם ר"מ, וסוברים שבחשש רחוק כ"כ לא החמירו].
ולפי תירוץ זה עולה שהחמירה תורה בספק לקט יותר מאשר בספק איסורים, שאילו באיסורים הלך אחר הרוב, משא"כ במתנו"ע! וראה מש"כ לעיל בשם התורת זרעים שלפי הראשונים שכתבו שגם לולי דין סל"ל צריך להיות ספק מתנות עניים לחומרא, מדין ספיקא דאיסורא, מ"מ התווסף בדין ספק לקט לקט דין זה עצמו - שאפילו במקום שלא מחמירים בספק איסורים, כגון בכל דפריש מרובא פריש, מחמירים במתנו"ע, יותר מאשר ספק איסור.
אלא שמאידך גיסא, כשאין חזקת חיוב, אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, והבעלים פטור מלתת את מתנות העניים, ובזה דינו ככל דיני ממונות, וקל מספק איסורים שלחומרא.
[תירוץ נוסף כתב שיש כאן קבוע שמעורב, מפני שא"א שלא יהיה שם מלקט שכחה ופאה, ע"ש שביאר. ובמל"מ פ"א ממטמאי משכב ומושב הל' יד, וכן בטו"א באבני מילואים ר"ה יד., הביאם בתוס' רע"א על המשנה, תמהו עליו שדינו כפירש? ושו"ט בזה. ואכ"מ].
♦

ד. בפטור ממעשר בספק מתנו"ע

והנה, מתוך דברי חלק מרבותינו מפרשי המשנה ומהאחרונים שהובאו לעיל לגבי פטור ספק מתנות העניים מתרו"מ, עולה חומרא נוספת בחיוב הנתינה בספק לקט, יתירה מבשאר ספק איסורים, והיא חומרא שמביאה לקולא. כאמור לעיל, הדין הוא שמתנות עניים פטורות ממעשרות, והעני שמלקט לקט שכחה ופאה יהיה פטור מתרו"מ אף שיגמור מלאכתם ויכניסם לביתו. פטור זה הוא כדין כל הפקר שפטור מתרו"מ, ונלמד מהפס' "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך, שהעני הכהן או הלוי יכול לזכות בהם כשם שזכה הוא [וע"ע בר"ש פאה פ"א מ"ו].
בכל ספק הפקר הדין פשוט שחייב להפריש תרו"מ מספק, וכדין כל ספיקות. והיה נראה ומסתבר שגם בספק לקט יהיה הדין כן, שאף שהדין הוא להכריע לטובת העני, מ"מ מספק לא יצא [אף אם סיבת החיוב לתת לעני היא מעיקר הדין, וכ"ש אם הוא חיוב על בעה"ב להכריע מספק, וכמבואר לעיל]. ולפי זה יצטרך העני לעשר, כדין כל ספיקות, ואף שכל העניים יכולים ללקוט, ובעה"ב נותן להם רשות לכך, מ"מ אין זה כהפקר לפטור ממעשר, שהרי ההלכה היא שהפקר לעניים אינו הפקר, ומה שלקט שכחה ופאה נחשבים הפקר אף שהוא רק לעניים, הוא משום שהתורה הפקירה, כמבואר במשנה בפאה רפ"ו.
אלא שבתוי"ט (בפאה פ"ה מ"א) כתב שפטור מתרו"מ כשחיובו משום סל"ל. במשנה נאמר שאם הרוח פיזרה את העמרים, והתערבו שיבולים שאינם לקט עם הלקט, ולא ידוע איזהו הלקט, אומדים כמה לקט ראוי להיות שם, ונותן לעניים כשיעור הזה. וכתב התוי"ט שם: "ונותן לעניים בתורת לקט, ופטור מן המעשרות, שמן הספק נותנים לעניים, וספק לקט לקט". הרי שהוא סובר שסל"ל פוטר מתרו"מ. ומפרשי המשנה שדנו בדבריו שם לא דנו על עצם החידוש, ומשמע שלא חלקו עליו בזה, ולא דנו אלא על מה שמשמע מדבריו שמה שהבעלים נותן לעני פטור מתרו"מ, אף שהוא לא נותן את הלקט עצמו, שהרי הוא מעורב, אלא נותן כנגדו, וכחליפי הלקט [וכבר הקשה בתוספות חדשים שם מאי שנא מהאמור במפורש במשנה ב' בשיבולת אחת של לקט שנתערבה בגדיש שמעשר שיבולת אחת ונותן לו. ובמים חיים שם, הובא בתוס' אנשי שם, תירץ שכוונת התוי"ט היא כאמור במשנה ב, שבכל הגדיש מעורבים שיבולים של לקט בשיעור האומד, שהם פטורים ממעשר, אבל מה שנותן לעני בוודאי שיצטרך להפריש, כמבואר שם במשנה ב. וכ"כ בחזו"א מעשרות סי' ז סק"ז. אמנם, במשנה ראשונה וכן בתפא"י בבועז למדו את דברי התוי"ט כפשוטם, ובמשנ"ר מבאר שמאחר שמה שהבעלים נותן לעני אפשר שהוא הלקט, פטור מתרו"מ מדין סל"ל. וע"ש מה שדחק ליישב את הקושיא ממשנה ב. ובתפא"י תירץ שמה שנותן לעני מכח דין סל"ל פטור ממעשר. ועל דבריהם קשה, שדין סל"ל מכריע את כמות החיוב בתערובת, אבל הנתינה היא מתבואת בעה"ב, כגדרים האמורים במשנה ב, כלומר ע"י חליפי הלקט בתבואה באותו שיעור, כמבואר שם, וזה אינו שייך לסל"ל, וחייב בהפרשה]. ומ"מ לפי כל השיטות בביאור התוי"ט עולה ששיעור האומד שאומדים כמה לקט יש בתערובת פטור מתרו"מ. ובתוי"ט עצמו כותב שסיבת הפטור היא משום סל"ל. הרי שמה שחייב לתת מכח ספק לקט לקט פטור מתרו"מ. ואפשר שדייקו כן מלשון המשנה, שבחורי הנמלים נאמר שהעליונים לעניים, משמע שהוא דין גמור שהעניים זכאים בזה, ואין זה תלוי ברצונו של בעה"ב.
וכבר ביארנו לעיל, שלשיטה זו עולה שדין סל"ל אינו חיוב המוטל על הבעלים להכריע לטובת העניים, וכגדרי צדקה, אלא הוא חיוב מחיובי מתנות עניים, לנהוג בפירות כודאי לקשו"פ עד שלא יתברר פטורם. אלא שיש לדון ולומר שגם אם דין סל"ל אינו אלא הנהגה מספק, מ"מ כיון שמחמת הספק נקבע הדין שכל עני יכול לקחת, א"כ מדיני הממון בזה יד הכהן והלוי העני שווה לכל העניים, וכולם רשאים ליטול. וע"כ זהו מצב שפטור ממעשר, מפני שכל כח הזכיה של הזוכה ניתן גם ללוי, והוא יכול לזכות כמו הזוכה, ומתקיימים תנאי הפטור מתרו"מ הנלמדים מהפסוק "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך". אמנם, בתורת זרעים סובר בפשיטות שאם הזכיה אינה אלא מכח ספק, יהיה חייב בתרו"מ מספק, מאחר ש"ובא הלוי" אינו אלא על הצד שהוא הפקר. וצ"ע בזה.
אמנם, יש שפירשו שלשיטה זו הוא דין דרבנן שב"ד חייבו לנהוג סל"ל, והפקירו את הפירות במקרים אלו, והפקר ב"ד הפקר. וכ"כ בדרך אמונה פ"ד ה"ט בצהה"ל ס"ק צט.
אולם, כאמור לעיל אפ"ל שלא כדברי התוי"ט, אלא בספק חייבים במעשר בכל השיעור שנוסף מחמת הדין סל"ל, כלומר שהשיעור הלקט שידוע שהיה בשדה זו פשוט שפטור מתרו"מ, אבל מה שהוא ספק, ולולי דין סל"ל היינו אומרים הממע"ה, יש להפריש מספק, וכפי שמתבאר בדברי האחרונים, והרחיב בתורת זרעים הנ"ל.
♦

ה. דין ספק לקט בתערובות

יתירה מכך יש לעיין בעצם דברי התוי"ט הנ"ל, שכתב שהדין לאמוד ולתת לעניים [כשהרוח פיזרה את העמרים והתערבו] הוא מדין סל"ל, שהנה, יש לעיין מדוע לגבי דין חורי הנמלים המסופקים נאמר שכל הזרעים שבחורים לעניים, והיינו שמספק מחמירים בכל וחוששים שמא הכל של העניים, ולא נאמר שם שיש לאמוד ולשער כמה מתוכם לעניים, ואילו בדין רוח שפיזרה את העומרים הנ"ל נראה מדברי המפרשים שהם הבינו שלא מחמירים בכל מה שהוא ספק ליתן לעניים, שהם פירשו שהאומד הוא לברר כמה לקט נשאר בשדה בלקיטה רגילה, וכן הוא לשון רבינו עובדיה מברטנורא, ועוד, ולא נאמר שיש לשער ולתת לעניים את כל מה שעלול להיות לקט, כלומר את המקסימום שיכול להיות שיפול, שהרי מספק יש להחמיר כמו גבי חורי הנמלים שהכל לעניים? וחיפשנו ולא מצאנו מי שאומר שיש להחמיר בזה, ולדון כספק לקט עד שיצאו מכלל הספק. אדרבא, ראה בתוספות אנשי שם שמביא שהלח"מ מפרש שלדעת ת"ק אומדים כמה השדה ראויה להוציא לקט, ורשב"ג אומר שיעור שמשמעו שהעניים הם הממע"ה מספק, ע"ש [אמנם, היה אפשר לפרש שת"ק שאומר שאומדים כמה לקט ראויה השדה לעשות פירושו כמה יכולה לעשות לכל היותר, ולחומרא, אלא שלא מצאתי מי שפירש כן, אלא פירשו כמה השדה רגילה לעשות].
ועכצ"ל שאין כאן דין סל"ל, אלא שמאחר שידוע שיש בתערובת גם ממון עניים וגם ממון בעה"ב, לפיכך משערים לפי אומדנא. ואולי כך ראוי להיות בכל תערובת בדיני הממון, אם אפשר באומד, וצ"ע. ואפילו אם בספק בדיני הממון היינו אומרים בזה הממע"ה, היינו משום שהבעלים מוחזק, אבל בלקט כבר כתב הר"ש בפאה פ"א מ"ו שכיון שזיכתה התורה לעניים במתנות העניים, קרינא בהו "תבואת זרעך", וגם להם יש מוחזקות כלשהי, ולכן חולקים לפי אומדנא. נמצא שבדין זה לא צריך לבאר שהוא מדין סל"ל. ואפילו אם לעצם הדין שבספק כה"ג לא נימא שהבעלים מוחזק בכל, עד שלא יתברר חלק העניים, לזה צריך לדין סל"ל, אך לא נאמר בזה סל"ל לחייב את כל המסופק.
ובאמת, אם אכן נכונים דברינו שלא נאמר במשנת הרוח שפיזרה את העומרים דין סל"ל לחומרא, לתת לעניים את המקסימום שיכול היה להיות לקט, עד שיצא מכלל הספק, כשם שהדין בחורי הנמלים, צריך טעם מדוע בזה לא נאמר דין סל"ל לחומרא?
ונראה לומר שלא נאמר דין סל"ל אלא כשיש לנו ספק לגבי פרי מסוים אם הוא בכלל הלקט או לא, יש להחמיר מכח סל"ל, אבל כשיש תערובת ממון עניים עם פירותיו של בעה"ב, ואין דנים על חתיכה מסויימת למי היא שייכת, אלא הנידון הוא באופן כללי מהו חלקו של העני בתערובת זו, יש לדון בזה כשאר ספק ממון, כשם שבכל דין ודברים בין עשיר לעני לא מצאנו שנאמר דין צדק משלך וסל"ל. לפיכך, בשיבולת שנתערבה, שידוע שהיו שם שיבולים של בעה"ב ושל לקט, ואנחנו לא דנים מי מהם היה לקט, אלא דנים על הכמות השייכת לעניים, זו הכרעה שאינה בלקט עצמו, ואפשר שהיא אינה בכלל סל"ל.
היוצא מדברינו, שאפשר שדין הרוח שפיזרה את העומרים שאומדים כמה לקט ראוי להיות שם אינו מדין סל"ל, אלא ככל דין תערובת ממון שותפים, ואין דין סל"ל אלא כשדנים על החתיכה אם היא לקט, ולא כשהספק הוא כמה ממון יש בתערובת לעניים. ומ"מ בין אם הוא מדין סל"ל ובין אם הוא מדין תערובת בממון השותפים יש לדון אם העניים יהיו חייבים בהפרשת תרו"מ על כל מה שקיבלו מחמת הספק, וכדלעיל.
♦

ו. עוד בענין ספק לקט בתערובת

הובא לעיל חידוש, שדין סל"ל נאמר כאשר הנידון הוא על הדבר המסופק עצמו, האם הוא לעניים או לא, אבל כאשר השאלה שלפנינו אינה על הדבר, אלא כמה יש בתערובת מממון העניים, בזה אין לומר סל"ל, אלא דינו כדין כל תערובת שותפים.
ניתן לכאורה להביא ראיה ליסוד זה, וליישב בכך את דברי הירושלמי והרמב"ם כאן. המשנה בפאה פ"ה מ"ב מביאה דין נוסף לגבי תערובת לקט [נוסף על הדין שמובא לעיל ברוח שפיזרה את העמרים] שיבולת שנתערבה בגדיש מעשר שיבולת אחת ונותן לו. ור"א חולק וסובר שצריך גם לזכות לעני את כל הגדיש, כדי שיהיה הלקט שייך לו, וניתן יהיה להחליף אתו. ובירושלמי שם מבאר ר' אבא בשם ר"ל שת"ק, שלא מצריך לזכות לעני, הוא משום שהוא סובר כר' יוסי בבכורות פ"ב מ"ז, שכשנולדו לבהמה מבכירה שני ולדות ולא ידוע מי מהם בכור, נותן אחד מהם לכהן, והשני שבידו פטור ממתנות מפני שעשו שאינו זוכה כזוכה, וכאילו כבר קיבל הכהן את הבכור בכל מקום שהוא, והישראל מחליף עמו [ונחשב חליפיו ביד כהן, ופטור ממתנות, ע"ש].
וקשה טובא, שהרי החולק לגבי בכור על ר' יוסי הוא ר"מ, שסובר שנותן את אחת מהמסופקות ונהפך הדין לספק אם הבכור בידו, וסגי בהכי, וא"כ מנין להם שמשנתינו אינה כר"מ, ונותן אחד מהמסופקות, כשיעור הלקט שהתערב, וממילא הוי ספק אם ניתנה אותה שיבולת לקט. ולמה העמיד דווקא כר"י?
ולכאורה נראה שאם היה התנא סובר כר"מ, לא היה הבעלים נפטר בנתינת שיבולת אחת, שהרי מדין ספק לקט לקט היה עליו להמשיך לתת לעניים שיבואו לבקש את אותו הלקט המעורב, עד שיתברר שיצא מכלל הספק הנ"ל. אלא שהדבר צריך ביאור, כיצד יתכן שמדין ספק לקט לקט היה הבעלים צריך ליתן יותר ממה שהתערב לו? ומה שבחורי הנמלים נותן את הכל לעניים הוא משום שיש חשש רחוק שהכל לעניים, אבל לא מעבר לכך?
ונראה לומר שמעיקר דין ספק לקט לקט היה צריך לתת את כל מה שיש צד שאותו הפרי שייך לעניים [ואם זכה בו עני אחד, יקח העני את הכל, והעני יחזיר בתורת חליפין, ואם כל עני לוקח אחד אין לו ממי לתבוע], וזו גופא המחלוקת במשנה זו, איך יעשה באופן שלא יצטרך להוסיף ולתת, האם ע"י עשו שאינו זוכה כזוכה או שצריך קנין גמור. והיינו שמדין ספק לקט לקט צריך לברר על כל פרי אם הוא של עניים, אף שמדיני הממון כבר קיבלו עניים את חלקם, והספק שנשאר אינו אלא אם זהו הפרי השייך להם. וכאן לא יפטר מלתת בגלל ספק. ומבוארים בזה היטב דברי ר"א במשנה שם, שהקשה על ת"ק היאך העני מחליף דבר שלא בא לרשותו, וכו', וקשה מה קושייתו, והרי גם אם אינו מחליף למה צריך לתת יותר מהשיעור המעורב? אע"כ שאם אינו מחליף, וכן לולי דין עשו שאינו זוכה כזוכה, צריך לתת עד שיצא מכל ספק.
על פי דברינו מיושבים דברי הרמב"ם בדין גדיש שלא לוקט תחתיו. במשנה שם בתחילת פ"ה נאמר שמי שערם את הגדיש שלו ע"ג מקום שעדיין לא לקטו ממנו העניים את מתנותיהם, ונמצא שתבואתו מעורבת עם המתנות והעניים לא יבואו לזכות, וגורם הפסד לעניים, קנסו אותו חכמים שכל הנוגע בארץ יהיה לעניים. והנה הרמב"ם בהל' מתנו"ע פ"ד ה"ו כתב וז"ל: וכל השיבולים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעים איזו היא מהם שהיתה לקט, וספק מתנות עניים לעניים, שנאמר "תעזוב", הנח לפניהם משלך. ובהלכה ז מוסיף: ולמה אין אומדין אותה, ויתן לעניים מה שראויה לעשות לקט, מפני שעבר והגדיש על הלקט קנסוהו, וכו'. וקשה, מאחר שכבר כתב שהטעם הוא משום קנס, מדוע כתב בהלכה ו שלוקח הכל משום שספק לקט לקט? ועוד, מה טעם הוא זה שסל"ל, הרי העני לוקח יותר מחלקו המגיע לו בתערובת [ובפרט שנראה שהרמב"ם פוסק להלכה כאן שכשנתערבו ע"י הרוח לוקח כפי חלקו מדין עשו שאינו זוכה כזוכה]? וכבר דנו האחרונים בכוונתו. אמנם לדברינו דין סל"ל מחייב שכל היכא שיש נידון על השיבולת אם היא לקט, להכריע אותה כלקט. ועל כל שיבולת הוא נידון בפנ"ע. אלא שבד"כ קבעו שיתן את חלקו לחד מ"ד מדין עשו שאינו זוכה כזוכה, ולחד מ"ד זוכה בכל ע"י קנין, אבל כאן שהוא קנס לא עשו כן, ושב עיקר דין סל"ל [אמנם לפי מהלך זה יש להקשות שהרי הקנס הנ"ל נאמר גם במגדיש חיטים על שעורים וכן בכשמניח עומרים על תבואה, וכדו', כמבואר בגמ' שם, והרי שם ניכר מה שייך לעניים, ויאמר בעה"ב ללוי אל תיקח אלא מן השעורים, שהשאר אינו מסופק ללוקט (ואמנם קושיא זו קשה גם לולי דברינו על דברי הרמב"ם שחייב מדין סל"ל). ושמא לאחר שקנסו קנסו הכל, אך עיקר צורת התקנה הוא מחמת סל"ל. וצ"ע].
♦

ז. בדברי הגמ' שסל"ל רק כשיש חזקת חיוב

במשנה בדמאי פ"ד מ"ג איתא: ר' אליעזר אומר אין אדם צריך לקרות שם למעשר עני של דמאי, וחכמים אומרים קורא שם וא"צ להפריש. דעת ר"א מבוארת, שהוא סובר שלא חששו בדמאי כלל שמא לא עישרו מעשר עני. ובבבלי נאמרו שני טעמים לדבריו. במכות יז. נאמר שע"ה מפריש מעשר עני משום שהוא ממונא, ופירש"י שהוא קורא שם כדי לתקן מטבל, ואינו מוציאו, ואין בזה איסור אלא משום גזל, וע"ה אינו חושש לכך. ובנדרים פד: אמרה הגמ' שע"ה אינו חשוד על מע"ע, מפני שאם הוא רוצה הוא יכול להפקיר ולזכות בפירות כעני. ע"ש. ולדברי ר"א מובן מדוע לא נחמיר במעשר עני כדין ספק ממון עניים, כפי שהחמרנו בחורי הנמלים אף שהוא כנגד רוב, שהרי אין זה בגדר ספק כלל. אמנם, לפי רבנן, שסוברים שקורא שם למע"ע, והיינו משום שקיים חשש שמא ע"ה לא הפריש, אם כן קשה למה אינו נותן לעניים מדין ספק לקט לקט?
ולכאורה אפשר לתרץ עפ"י האמור לעיל [מדברי הגמ' בחולין קלד.] שלא נאמר ספק לקט לקט אלא כשיש חזקת חיוב, והספק הוא אם הוא נפטר ממנה, אבל כשספק הוא אם הוא חייב כלל אז לא נאמר סל"ל. ולפי זה, כשחבר קונה פירות מע"ה, אצל ע"ה המוכר אין ספק, שהוא יודע אם הוא הפריש, ותחילת לידת הספק היא כשהפירות הגיעו ליד החבר, ולגביו אין חזקת חיוב, שאין אנו דנים על חזקת החיוב של הפירות מתחילתם, אלא על תחילת סיבת הספק, והספק אם הגיע לידו מופרש או לא כמוהו כספק אם יש בידו חיוב, וכמו ספק אם גמר מלאכה נעשה ע"י גוי או ישראל, וכדומה, שעל ספק כזה אין חזקת חיוב. וצ"ע. ומ"מ בודאי שדברינו אלה נכונים לפי הגדרת המהרי"ט שהובאה לעיל בביאור חזקת חיוב, שהשאלה היא אם איקבע חיובא כאן, כלומר שודאי יש חיוב, והשאלה אם זה בכלל, ולדבריו בדמאי בודאי שלא איקבע חיובא, דשמא הפירותהגיעו לכאן מתוקנים.
אמנם, מצאנו בס"ד שאת השאלה מדמאי כבר שאל המשנה ראשונה בפאה שם וכן בדמאי שם, ואכן תירץ שלגבי החבר הקונה נחשב שאין חזקת חיוב, אך הוא לא הסתפק בזה, וכמוש"כ לעיל, אלא הוסיף שהוא דווקא מפני שרוב ע"ה מעשרים, ובתוספת הסברא שהספק ביד הקונה, הרי שהוא סובר שלולי שרוב ע"ה מעשרים נחשבים הפירות בחזקת חיוב, אף שהספק נולד בידי החבר. ואכתי צ"ע.
ולפי הנ"ל יוצאת נפ"מ למי שקונה פירות שקיים ספק גמור אם הם מעושרים, באופן שאין רוב שמעושר, האם הוא חייב לתת את המע"ע.
♦
מאידך, יש להקשות בדברי הגמ', שסל"ל אינו אלא כשיש חזקת חיוב. במשנה בפאה פ"ז מ"ד מבואר שכשיש ספק האם הפירות שלפנינו הםעוללות, וא"כ הרי הם מגיעים לעניים כדין מתנות עניים, הרי הם של עניים מספק. וקשה, שהרי הספק הוא בהגדרת המציאות אם דין עוללות להם, ובזה לא מועיל מה שיש חזקת חיוב או שנקבע חיוב בשאר הפירות, וא"כ מדוע מספק לחומרא, והרי בפרי עצמו אין חזקת חיוב כלל, דשמא אין הוא בגדר עוללות כלל, ומדוע יהיה לעניים?
אמנם לפי שיטת הירושלמי שהבאנו לעיל יש לתרץ. הבאנו שבירושלמי בדין חורי הנמלים שואל מברייתא שכתוב בה שגר שנתגייר, ספק לפני הקצירה ספק אחריה, פטור, שהממע"ה, וכעין קושיית הבבלי בחולין שם, אמנם לשו הירושלמי בתירוץ שונה במקצת, שתי': "ישראל שעיקרו חייב, ספיקו חייב, גוי שעיקרו פטור, ספיקו פטור". וכתבנו שנראה שבירושלמי לא התייחס לחזקת החיוב של השדה או הפירות, אלא על האדם שעליו דנים, אם הוא גברא המחויב או שזה גופא הספק בחיובו. ולפי זה, בכל ספק שאינו לגבי חיוב האדם צ"ל לחומרא. ולפי זה מיושב שבעוללות יש להחמיר מספק מאחר שאין ספק על האדם, ונקרא עיקרו חייב.
אלא שלפי הירוש' קשה הקושיא הנ"ל מדמאי, מדוע פטורים מלתת, הרי הגברא הוא בחזקת חיוב [ואולי גם הירושלמי מודה שחייב רק כשאיקבע איסורא, וכוונתו שמאחר שהאדם בספק חיוב א"כ לא איקבע איסורא. אלא שלפי זה חוזרת הקושיא מעוללות. וצ"ע].
♦

ח. אם ספק מתנות כהונה לחומרא

הובאו לעיל דברי הגמ' בחולין קלד. שהקשתה על המשנה שכתבה שבזרוע לחיים וקיבה שהם מתנות כהונה, דינם בספק המוציא מחבירו עליו הראיה, ואילו בספק מתנות עניים לחומרא. ולא תירצה שמתנות עניים הוא דין מיוחד הנלמד מפסוקים שיש להצדיק את העני, משמע שסברה שאין הבדל בין מתנות עניים למתנות כהונה בזה, וגם במתנות כהונה במקום שיש חזקת חיוב יש לתת לכהן מספק. ומסתבר שגם במעשר ראשון כן הוא, ואין הבדל בזה בין כהן ללוי.
אלא שלא מצאנו שנקטו הפוסקים כך להלכה. אדרבא, בכל ספק במעשר ראשון נוקטים הממע"ה, ולכאורה אף כשיש חזקת חיוב.
וצ"ל כפי שהובא לעיל בשם החת"ס, שבהמשך דברי הגמ' בחולין הובאו דברי רבינא שבא מא"י לבבל, והביא שהשאלה שנשאלה שם היתה ממתנות עניים על מתנות עניים. וביאר החת"ס שנראה שבזה חוזרת בה הגמ' וסוברת שבמתנות כהונה לא אומרים ספק לחומרא אלא רק במתנו"ע. ואכן, בירושלמי הנ"ל הובאה קושיא רק במתנו"ע עצמם. וביותר, יש להבין מה הצד לומר שמספק לחומרא במתנו"כ, והרי הפסוקים שהובאו לעיל, המורים להחמיר בספק מתנו"ע משמעם רק כלפי עניים, ואילו מתנות כהונה ניתנים גם לעשירים. ומשום כך נראה שדעת הפוסקים שלא הביאו להלכה בספק מתנו"כ לחומרא, שאין דינו כמתנו"ע.
♦

ט. נתינה לעניים לחומרא בספק מע"ש ספק מע"ע, ובסתירת פסקי הרמב"ם

מצינו בפסקי הרמב"ם פסקים הנראים כסותרים לגבי ספק במעשר עני. ומה הדין כשיש או כשאין חזקת חיוב.
הרמב"ם, בהל' מע"ש פ"א הל' יא, פסק: "פירות שנה שנייה שנתערבו בפירות שלישית, או של שלישית ברביעית, הולכין אחר הרוב. מחצה למחצה מפריש מעשר שני מן הכל אבל לא מעשר עני, שמעשר שני חמור, שהרי הוא קודש, ומע"ע חול. וכן פירות שהן ספק אם פירות שנייה הם או פירות שלישית מפריש מהן מע"ש". הרי שפסק שבספק מעשר עני אין צריך לתת.
הן אמנם שבדברי הרמב"ם עצמם משמע שבתערובת הנ"ל אין צריך אפילו לקרוא שם מע"ע במחצה על מחצה, וכן כשיש רוב א"צ לקרוא שם למעשר המועט. וכן הבין הראב"ד בהשגתו שם, ומשום כך השיג על הרמב"ם, וז"ל: א"א ולמה לא יפריש מע"ע, והלא יש עליהם איסור טבל, ואוסר במשהו. ומצינו לר"ע על ספיקו עישר שני עישורים, מע"ש ומע"ע. ואפילו אחר רוב אין לילך באיסורי טבל אלא בדמאי. עכ"ל. ובאמת במקור דין זה, במשנה במכשירין סופ"ב, מבואר שהולכים אחר הרוב, ובמחצה על מחצה, להחמיר. וביארו הר"ש והרא"ש ורעו"ב ועוד שלהחמיר היינו שמפריש מע"ש ופודהו, וקורא לו שם מע"ע ונותנו לעניים, כפי שמבואר בגמ' בעירובין ז. ובר"ה יד. שר"ע ליקט אתרוג באחד בשבט, ומספק אם זו שנת מע"ש או מע"ע נהג בו הן מע"ש והן מע"ע, ומביא בתוס' שם (ד"הונהג) שבירושלמי מבאר שר"ע הפריש מע"ש ופדה, וקרא למופרש שם מע"ע ונתנו לעניים. אמנם הרמב"ם לא פירש את המשנה כדבריהם, וצ"ע כקושיית הראב"ד.
רבים מהמפרשים מתרצים שלא מדובר כשיש לפנינו תערובת של פירות משנים שונות, שבזה בודאי שצריך להפריש ממקו"א על כל שנה לפי חיובה, ואין ביטול ברוב. אלא מדובר בפירות שיש לגביהם ספק מאיזו שנה הם, ויש רוב פירות בעלמא שהם מאחת מהשנים, ובזה הולכים אחר רוב [או שיש במחסן מסוים פירות שמסופקים עליהם מאיזו שנה הם, והפירות שבמחסן זה הם ברובם משנה אחת, אלא שהם לא בכלל הספק]. כ"כ בישועות מלכו, וכ"כ חזו"א דמאי סי' א סקט"ו, ובשביעית סי' ז סקט"ו, ע"ש.
ואילו המהר"י קורקוס, ועמו הכס"מ, ביארו שאין כוונת הרמב"ם שלא יקרא שם כלל, ובודאי כשהוא מפריש מעשר שני חלה קריאת השם על המופרש, בין אם הוא מע"ש ובין מע"ע, שאחד מהם הוא המעשר השני שצריך להפריש. וכל הנידון הוא לגבי הנתינה, שבזה סובר הרמב"ם שהבעלים נוהג במעשר כדין מעשר שני, וכפי שביאר מפני שמע"ש קודש, ומע"ע חול [וראה בחזו"א (בשביעית שם ד"ה ודברי, וכן במכתבים ממרן זצ"ל שנדפסו בסו"ס דרך אמונה ח"ג מכתב טז אות ו) שביאר שכוונת מהריק"ו היא שהמפריש מתנה שיהיה זה המעשר שצריך. אלא שמדברי המהריק"ו משמע שאפילו כשאומר מע"ש סתם מועילה ההפרשה גם עה"צ שהוא מע"ע. ואכ"מ].
אלא שעדיין קשה מדוע לא יתן לעניים מספק, כשם שר"ע נתן לעניים, וכנזכר לעיל. אמנם, כפי שהזכרנו לעיל, דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש ורע"ב היא שגם בספק תערובות צריך לתת, וכ"ד הגר"א (סי' שלא סקצ"ד), אבל בדעת הרמב"ם קשה? וע"כ מתרץ במהריק"ו מספר תירוצים, והכלל היוצא מהם הוא שמדינא אין צריך לתת לעניים מספק, ור"ע הוא שהחמיר באותו מקרה [לפי התירוץ הג' אפשר שהחילוק הוא בין ספיקא דדינא לספק במציאות], ע"ש. וכן הסכים במרכבת המשנה על הרמב"ם שם.
אלא שמש"כ שא"צ לתת בספק לעניים, קשה ממש"כ הרמב"ם עצמו שם ה"ז לגבי צלף, שמספק יש לתת, שפסק: "האביונות של צלף נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים. שאם היו משנה שניה שנכנסו לשלישית, ונלקטו קודם טו בשבט, מפרישין מעש"ר, ואח"כ מפריש מעשר אחר ופודהו, ואחר שפודהו נותנו לעניים...". הרי שהצריך בספק זה לתת לעניים. מה ההבדל בין צלף, שיש ספק אם דינו כזרע או כעץ, וממילא לפעמים ספק אם יש להפריש מע"ש או מע"ע, לבין ספק אם הוא פרי משנת מע"ע?
ובחזו"א בשביעית (שם בסוד"ה אלא) תירץ שלדעת הרמב"ם רק בספיקא דדינא דיינינן לחומרא, כדאמר בחולין קלד. צדק משלך, אבל בספק תערובות דיינינן הממע"ה, כיון שלא נתחייב בודאי במע"ע.
והנה בד"א שם בצהה"ל ס"ק קמב הביא שחילוק זה לדעת הרמב"ם חילקו גם מהריק"ו ומרכה"מ. אמנם, לענ"ד גם במהריק"ו וגם במרכה"מ כתבו שר"ע החמיר על עצמו מחמת ספיקא דדינא, אך לא כתבו כדברי החזו"א, שבספיקא דדינא חייב לתת. וע"ז נאמרה הסוגיא בחולין, וסוגיית הגמ' אינה אלא בספיקא דדינא ולא בספק מציאות, והוא חידוש גדול [אולי במהריק"ו בתי' הג' התכוון לחלק כך. ואינו מוכרח]. אדרבא, בדבריהם אפ"ל שבכל הנ"ל אין חזקת חיוב, ולכן מעיקר הדין א"צ לתת לעניים, ואעפ"כ יש להחמיר בספיקא דדינא, או שר"ע החמיר ע"ע. ולדבריהם עדיין קשה מ"ט כ' הרמב"ם בהל' ז לגבי צלף שיש לתת לעניים, אא"כ נאמר שיש להחמיר בספיקא דדינא.
גם במכתב החזו"א (שם) כ' בתו"ד, וז"ל: "מיהו צריך טעם למה א"צ ליתן לעני, כדעבד ר"ע, וכמש"כ הראשונים ז"ל, והכא דינו כספק לקט, וכדאמר חולין קלד. קמה בחזקת חיוב [מיהו לא דמי]. ומש"כ הר"י קורקוס דר"ע נהג מידת חסידות, א"א לומר כן, שהרי פסק כן הרמב"ם לדינא בה"ז באביונות של צלף. ועכצ"ל בדעת הרמב"ם לחלק, דבספיקא דדינא אמרינן סל"ל וצריך לתת לעני, וספק במעשה להקל. ומיהו לדינא נראה דכיון דהראב"ד והר"ש והרא"ש ס"ל דצריך ליתן לעניים, וכ"כ הרע"ב שם, הלכה כרבים". עכ"ל.
אלא שיש להקשות על החזו"א עצמו, שלגבי ירק שהולכים בו אחר לקיטה, דהיינו ששנת המעשרות שלו נקבעת לפי זמן לקיטתו, נחלקו הראשונים האם הלקיטה בפועל קובעת, או שגמר בישול הפרי קובע אף שלא נלקט, וכמו שכתבו התוס' במס' ר"ה (יג: ד"ה אחר). וברמב"ם שם בה"ד פוסק שהלקיטה בפועל קובעת. ובחזו"א שביעית סי' ז סקט"ז ד"ה ירק כתב שירק שנלקט בשנה השלישית נגמר בשנה השניה דינו מע"ע, וכפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע. אלא שלתוס' דינו מע"ש, ולכן ראוי להתנות שיהיה מע"ש אם צריך, אבל לענין ליתן לעני יש להקל. וקשה, מדוע פסק שא"צ לתת לעני, והרי כ' שבספיקא דדינא יש להחמיר לתת כדין סל"ל, וכאן הוא ספק מחלוקת הראשונים. ובפרט שבמקרה זה עיקר ההלכה הוא שיש להפריש מע"ע, וכפסק הרמב"ם והשו"ע?
בד"א בצהה"ל ס"ק נג הקשה כן, ודחק לתרץ שבספיקא דדינא שמחמירים, הוא דווקא בספק שהוקבע בגמ' כספק, ולא בספק מחלוקת הפוסקים. ונשאר בצ"ע.
אמנם דבריו אינם מובנים לענ"ד כלל, שאם ספיקא דדינא נכלל בהכרעת הגמ' שסל"ל, מאי נפ"מ אם הוא ספק שנקבע בגמ' או בפוסקים. וגם מה שחילקו בין ספק בדין או במציאות, הרי בגמ' בחולין מדובר בחורי הנמלים, שזה ספק במציאות. וגם נידון הגמ' בספק אם מתנות הכהונה והעניים היו לפני שהתגייר או אחרי כן, ומדינא היה צריך להיות סל"ל, ורק מפני שאין חזקת חיוב פטור, הא לא"ה חייב.
ועוד יש להקשות, שהחזו"א עצמו שם (בד"ה תפו"ז. וכן עמש"כ שם בד"ה דינים) מסתפק לגבי תפו"ז ולימון וחברותיהן, האם דינם כאתרוג, שהולכים אחר הלקיטה, או כשאר פירות אילן, שהקובע הוא החנטה. ושם הכריע להתנות ולפדות ולתת לעניים, אף שהוא ספק לנו, ולא ספק שהוקבע בגמ' כספק.
ובביהה"ל שם על סע' יא הקשה גם הוא על שיטת החזו"א בזה. ועוד הקשה מדברי הרמב"ם פ"ד ה"ו ממתנו"ע לגבי גדיש שלא לוקט תחתיו, כלומר שבעה"ב הגדיש את תבואתו ע"ג מקום שעדיין לא לקטו עניים, וממילא מעורב גדישו של בעה"ב עם מתנו"ע, שכתב הרמב"ם שמספק לעניים, מפני שספק לקט לקט [ואף שהדין לעניים הוא משום קנס, ביאר הרמב"ם שיסוד הדין הוא משום סל"ל. וביארנו דבריו במקו"א, ואכ"מ], הרי שגם בספק מחמת תערובת חייב לתת? ולכן מעלה שמעיקר הדין לא נאמר סל"ל על מעשר עני, ולא נלמד מלקט, שדווקא בלקשו"פ שנאמר בהם "תעזוב", ואין לבעלים טובת הנאה כלל, נאמר דין סל"ל, והעני יכול לקחת, אבל במעשר עני, שיש לבעלים טוה"נ לתת לעני שירצה, לא שייך בזה תעזוב, ואינו מחויב לתת. ומה שבכ"א פסק החזו"א בחלק מהמקרים לתת לעני ובחלק שלא לתת, הוא כעין שודא דדייני, ויש מקומות שנטו החכמים שראוי יותר לחייב לתת, ויש מקומות שלא החמירו, ותלוי בראות עיני החכמים, ע"ש. ובכך מבאר את מה שחילק החזו"א בין ספיקא דדינא לספק במציאות. עכ"ד.
והנה, מה שכתב שבמעשר עני ל"א סל"ל, הנה, בגמ' בחולין שם דימתה לקשו"פ לזרוע לחיים וקיבה, שהם מתנות כהונה, וכ"ש שבמע"ע אמרינן סל"ל. ואף לפי החת"ס שהובא לעיל, שמסקנת הגמ' היא שאין להקשות ממתנות כהונה, מ"מ אפשר שמע"ע בכלל סל"ל [וע"ע להלן]. ומ"מ ברור שהחזו"א במכתב הנ"ל לא סבר כך, וכתב שבמע"ע אמרינן סל"ל [אמנם שמא לזה כוונתו במש"כ בסוגריים שם "מיהו לא דמי". אך נלענ"ד שכוונתו שם שבכה"ג אין זה חזקת איסור. וראה להלן]. כמו כן הדברים דחוקים לחלק בין ספיקא דדינא שבגמ' לבין ספק שלא נקבע בתלמוד, ובפרט שכל החילוק בין ספיקא דדינא לספק במציאות קשה, עה"צ שמדינא היה צ"ל בכל אלו סל"ל. וכל זה צ"ע.
♦
אמנם, לולי דבריו היה ניתן לומר שבכל המקרים הנ"ל מעיקר הדין לא אמרינן ספק מתנות עניים לחומרא מפני שאין חזקת חיוב למעשר עני, וכאמור בגמ' בחולין שם, לא נאמר סל"ל אלא כשיש חזקת חיוב. וחזקת חיוב היא דווקא כשיש ודאי חיוב מתנות עניים על השדה, וקיים ספק על התבואה אם היא בכלל זה, אמרינן סל"ל, אבל כשיש ספק על החיוב, אין זה חזקת חיוב, ומעיקר הדין נאמר הממע"ה. אמנם, אפשר שבזה נאמר שיש הנהגה של צדק משלך ותן לו, והיא הנהגה על האדם, אך אין זה דין סל"ל שהתבאר לעיל [שהוא דין הכרעה בספק מתנות עניים כאילו העני מוחזק, או שדין מתנו"ע הוא לעני בודאי, כל זמן שלא התברר שקיבל את שלו, וכפי שהתבאר לעיל]. משא"כ כשאין חזקת חיוב הדין הוא הממע"ה, אלא שראוי לנהוג עם העני לפנים משוה"ד. לפיכך, כשיש ספק על הפירות אם הם משנה שניה או שלישית מספק הממע"ה. וגם בצלף, שיש ספק אם דין הפירות מע"ש או מע"ע, אין חזקת חיוב לעניים. וכן באתרוג בא' בשבט, ובירק שספק אם הלקיטה קובעת או הגמר, והוא ספק אם יש חיוב מע"ע בזה. ולענ"ד נראה שלזה התכוון החזו"א בסוגריים שהוסיף במכתב "ומיהו לא דמי".
ולפי זה, כל שיש חזקת חיוב חייבים לתת לעני בין בספק במציאות ובין ספק בדין, בין ספק שהוקבע בגמ' ובין אם לא. ובזה מתיישבת קושיית הד"א הנ"ל, מדוע כתב הרמב"ם לגבי גדיש שלא לוקט תחתיו שסל"ל, הרי הוא ספק במציאות. לדברינו קושיא מעיקרא ליתא, ששם ודאי שיש חזקת חיוב, שהרי ודאי שיש שם לקט, והשדה בחזקת חיוב, כמו בחורי הנמלים, ובזה אין נפ"מ בין ספק בדין למציאות. וכשאין חזקת חיוב, מעיקר הדין הממע"ה, אלא שבזה קל יותר לשמוע שבאופנים מסוימים החמירו חכמים לנהוג לחומרא לטובת העני, וכגון בצלף, אף שאין חזקת חיוב. ולפי זה, ר"ע שלקט אתרוג בא' בשבט ונהג שני עישורים מספק, אין זה מעיקר הדין, אלא הוא נהג חומרא. וגם בצלף שכתב הרמב"ם שנותן לעניים אין זה מדין סל"ל.
יתירה מכך. בגמ' בנדרים ו: מובא ספק אם יש יד לפאה, ולא הוכרע הספק. וברמב"ן וברשב"א ובמאירי ובנמו"י (שם ז.) כתבו להחמיר בספק מדין ספק איסורא לחומרא. והר"ן שם כתב שלא אמרינן בזה ספק איסורא לחומרא אלא ספק ממונא לקולא. וראייתו מהגמ' בחולין הנ"ל, שרק כשיש חזקת חיוב אמרינן לחומרא ומשום סל"ל, אבל כשאין חזקת חיוב ל"א ספק איסורא לחומרא. הנה, מוכח מהר"ן להדיא שאפילו כשיש חזקת חיוב על השדה, אלא שהשאלה היא בדין האם חל דיבור פיו לחייב בפאה, אין זו חזקת חיוב על אותן שיבולים. וגם הראשונים שדנים להחמיר מצד ספק איסורא לא דנים מדין סל"ל והיכא שאתחזק, ומשמע שגם הם סוברים שאין כאן חזקת חיוב.
ומה שבספק דחורי הנמלים נקרא חזקת חיוב, ואילו ספק יד לפאה אינו חזקת חיוב, אף שבודאי שיש חיוב על השדה, יל"פ שבחורי הנמלים סיבת הספק היא מחמת שבודאי יש חיוב בשדה, ומאותה סיבת חיוב יש להסתפק על אלו שבחורים אם גם הם בכלל. משא"כ ביד לפאה, יש כאן סיבת ספק צדדית שנוספת על החיוב הכללי של השדה, ולא הספק הכללי על השדה יוצר את הספק על אלו, אלא חלות פיו יוצרת את הספק, וביחס לסיבת הספק שדנה לגבי התבואה המסוימת אין זה חזקת חיוב.
ולכאורה מוכח שספק מע"ש ספק מע"ע ודאי לא נקרא חזקת חיוב.
שבתי וראיתי שבחזו"א בספר לא מוכח שהוא התייחס לספק חייב במע"ש ספק מע"ע כחזקת חיוב, ואף שכתב בשביעית שם סקט"ו "וצ"ל דבספיקא דדינא דיינינן לחומרא כדאמר חולין קלד. צדק משלך", אין כוונתו לדמות זאת לחיוב שבסוגיא שם, ששם יש חזקת חיוב. ואדרבה, ממה שהוסיף החזו"א "אבל ספק תערובות דיינינן הממע"ה כיון דלא נתחייב בודאי במ"ע...", מבואר שכל שלא התחייב בודאי במ"ע, אינו דומה לסל"ל, ואינו בחזקת חיוב. וא"כ גם בספיקא דדינא בכה"ג אינו בחזקת חיוב, וכדברינו, וא"כ מה שהביא מדברי הגמ' בחולין אינו משום שהשווה לשם, אלא הביא את הסיבה להחמיר, מדין צדק משלך. ואיה"נ, שהחזו"א מודה שבספיקות אלו אין חזקת חיוב. אמנם, במכתב המובא לעיל הוא כותב בתחילה בבירור שבספק מע"ע "דינו כספק לקט, וכדאמר בחולין קלד. קמה בחזקת חיוב", הרי שהתייחס לזה כחזקת חיוב. אלא שמיד ובסמוך נכתב בסוגריים "ומיהו לא דמי", ולענ"ד יתכן, ומסתבר, שכוונתו היא שאין זה חזקת חיוב, וא"כ ניתן לבאר בחזו"א כדברינו, שמעיקר הדין צ"ל הממע"ה, ומ"מ החמיר בספיקא דדינא משום צדק משלך.
♦
אמנם, לעיל הובא לשון ר"ל בירושלמי בפאה סופ"ה שהקשה כמו בבבלי בחולין שם, ותירץ שגר שנתגייר עיקרו פטור משא"כ ישראל שעיקרו חייב. יתכן שאפשר לפרש שכוונת הירוש' כדברי רבא בבבלי, שהדבר תלוי אם יש חזקת חיוב, והחילוק אינו בין גוי לישראל. אלא שלשון הירוש' נוטה יותר לומר שרק בגר, שיש ספק אם הגברא היה חייב, ספיקו להקל, משא"כ בודאי ישראל שחייב, וספק על הפירות, נחמיר בסל"ל [וכן מבואר במים חיים להפר"ח, בהל' מתנו"ע פ"ב הי"ג, נדפס ברמב"ם מהדורת פרנקל]. ולפי זה, בספק מע"ע צ"ל לחומרא לתת לעני מדין סל"ל. אלא שבע"כ לא לכך התכוון החזו"א, שהרי כתב שם שכשהוא ספק טבל יהיה פטור מנתינה לכו"ע. ואם הירושלמי סובר שרק בגוי אין סל"ל, א"כ גם בזה היינו צריכים להחמיר. וע"כ שסובר החזו"א כהבבלי, שתלוי הדין בחזקת חיוב. וכן מבואר בש"ך (יו"ד סי' רנ"ט סקי"ד) ובגר"א (שם), דבעינן חזקת חיוב.
♦
ומ"מ כל הנידון הנ"ל הוא בפירות שהם ודאי טבל, וספק אם יש לגביהם חיוב מע"ש או מע"ע, אבל כשהוא ספק טבל א"צ לתת לעני אפילו לשיטות הראשונים שהוזכרו לעיל, שמחמירים לתת לעני גם בתערובות. כ"כ החזו"א (בקונטרס הלכות תרו"מ שנדפס ע"י הרב זליג שפירא עפ"י החזו"א, נדפס גם בסו"ס ד"א ח"ג עמ' 754). אלא שצ"ע, שהרי הראשונים שכתבו שנותן את המע"ע לעניים בספק דיברו גם על דין המשנה במכשירין שם בספק שישית ספק שביעית, שהוא ספק טבל. ויל"ע.
קיצור הדברים: בפירות טבל שיש ספק האם חיוב הפירות הוא מע"ש או מע"ע נראה שנקט החזו"א בדעת הרמב"ם בפשיטות שנחשב שיש חזקת חיוב, וחייבים לתת לעני כדין סל"ל [אמנם כתבנו שאין זה מוכרח בחזו"א]. ומשום כך הוצרך לומר שכשהספק הוא במציאות לא נאמר דין סל"ל. ולפי זה הוצרך הגרשיח"ק יבלחט"א לומר שגם בספק בדין אם הוא ספק שלא הוקבע בגמ' אלא בפוסקים, אין בו דין סל"ל. והדברים צע"ג. ומ"מ הד"א רוצה ליישב מכח הקושיות הנ"ל שבמע"ע אין דין סל"ל, מאחר שאין דין "תעזוב". והבאנו שהחזו"א כותב במכתב שגם במע"ע סל"ל. וראה להלן.
ולפי מש"כ בסו"ד אפשר שכל שיש ספק אם חייב במע"ע אין חזקת חיוב [ואפילו כשהוא ודאי טבל, וספק אם מע"ש], בין בספיקא דדינא ובין בספק במציאות, ומעיקר הדין לא אמרינן סל"ל, ומ"מ באופנים מסוימים נקטו חכמים להחמיר לתת לעניים. ואכתי צ"ע.
ומ"מ דעת רבים מהראשונים שבספיקות הנ"ל יש להפריש מעשר שני, לפדותו, לקרוא שם מעשר עני, ולתת אותו לעניים. ובחזו"א כתב שבזה תהיה ההלכה כרבים, ויש לנהוג כמותם.
וכל הנידון הנ"ל הוא דווקא בפירות שהם ודאי טבל, וספק אם חיובו מע"ש או מע"ע, אבל כשהוא ספק טבל א"צ לתת לעני.
♦

י. האם סל"ל נאמר גם בספק צדקה לעניים, ובספק מעשר עני

בגמ' בב"ב קמח: הסתפקו בשכיב מרע שכתב כל נכסיו להקדש או לעניים, והבריא, האם חוזר כמו בנותן לבריא. תיקו. וכתב הנמו"י שם שמספק נשארים הנכסים ביד הנותן, ואף שנתן לעניים. ואע"פ שספק לקט לקט, "הא פרישו לה בירושלמי דווקא במתנות עניים, ומקראי ילפי לה". הרי שסובר שהוא דין דווקא במתנות עניים כלקט שכחה ופאה.
מאידך, במרדכי (שם אות תרנט) מביא את התו"כ בפר' קדושים שלמד שספק לקט ושכחה ופאה לחומרא מהפס' "לעני ולגר תעזוב אותם". וכתב שאף ששכחה אינה נלמדת מפס' זה אלא מהפס' "לגר ליתום ולאלמנה יהיה", כמוש"כ בספרי בפר' כי תצא, מ"מ דרך התנא להזכירם כך. ובהמשך מביא את הירושלמי, שהביא את דברי ר' שמואל בר נחמני בשם ריו"ח שלמד מהפס' "עני ורש הצדיקו", הצדיקהו במתנותיו. ולפי זה כתב שכשם שלומדים מפס' זה ספק לקט לקט, כך יהיה הדין בספק צדקה, "וכי היכי דדריש רשב"נ הצדיקהו במתנותיו, ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה, דצדקה היינו מתנה. הלכך אומר אני המחבר, מי שיש בידו מעות, ומספקא ליה אם הם של צדקה או לאו, חייב לתת אותם לצדקה. עכ"ל אור זרוע קצר".
וכבר הבאנו לעיל שבירושלמי מביא שהאמוראים דרשו ארבעה פסוקים שמהם נלמד להכריע שספק לקט לקט: א. "עני ורש הצדיקו" – הצדיקוהו במתנותיו. ב. "לא תטה משפט אביונך בריבו" – בריבו אינך מטה אבל אתה מטהו במתנותיו. ג. "לעני וגר תעזוב" – הנח לפניהם משלך. ד. "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" – בין משלך ובין משלו תן לו. ובבבלי בחולין קלד. למדו כן מהפס' "עני ורש הצדיקו" – צדק משלך ותן לו. אמנם, מהפסוקים "תעזוב", ו"יהיה" דורשים רק על לקשו"פ, אך משאר הפסוקים משמע שיש להכריע לטובת העניים גם בשאר ספיקות.
ואמנם בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רמ) הרחיב בזה, ותלה את מחלוקת הראשונים הנזכרת בלימוד מהפסוקים, ע"ש [וע"ש, שכותב שאין להביא ראיה שהרמב"ן והרשב"א סוברים שבצדקה אין דין להחמיר בספק עניים מכך שכתבו להחמיר ביד לצדקה רק מדין ספק עניים לחומרא, דאפשר דעדיפא מיניה קאמרי]. אלא שהוא מקשה שבסוגיא בחולין שם מוכח שאפילו בספק מתנות כהונה יש להחמיר? ומתרץ בדוחק שרבין [בהמשך הסוגיא שם] שהקשה קמה אקמה, סובר שרק במתנו"ע נאמר דין זה. וע"ש עוד.
גם במהרי"ט (ח"ב חו"מ סי' קכ"ד ד"ה ועל ספק) דן בזה, וסובר שלולי דברי האו"ז שהביא המרדכי, נראה לומר דאין ספק לקט לקט אלא בספק נתינה וספק עזיבה. והיינו דחייבתו תורה במצות נתינה ועזיבה אף במקום ספק. אבל בספק צדקה לא, שהרי מדברי הירושלמי שלמד מ"לא תטה משפט אביונך בריבו", בריבו אי אתה מטהו, אבל אתה מטהו במתנותיו, משמע שמה שאינו ממתנותיו הדין הוא הממע"ה. ומ"מ, גם אחר דברי האו"ז אין לחייב בספק אא"כ הייתה כאן חזקת חיוב, כגון שיש שם ממון עניים, והשאלה היא אם גם זה בכלל. ע"ש דבריו בהרחבה. ומ"מ מדבריו נראה שמעשר עני בכלל סל"ל, שהרי גם זה בכלל מטהו במתנותיו. ועוד יש להוסיף שהבבלי לא הביא מקור לדין סל"ל אלא מהצדיקהו במתנותיו, ולפי זה צ"ל שלכה"פ מעשר עני הוא בכלל החיוב להכריע לטובת העני. אמנם, ראה מה שהבאנו לעיל מדברי הד"א ליישב את שיטת החזו"א שבמעשר עני לא נאמר סל"ל, וכתבנו שבחזו"א עצמו נכתב שיש סל"ל, וע"ש.
על דרך דברי רבותינו הנזכרים יתכן לבאר שגם בצדקה לעניים ההנהגה הראויה היא להכריע לטובת העני, וכמו שנאמר "עני ורש הצדיקו", אלא שהנלמד מפסוק זה אינו אלא הנהגה הראויה [אף שבבבלי בחולין הובא רק פסוק זה, אפשר שנסמכו על הפסוקים האחרים, או שהבבלי סובר שבכל גווני הוא חיוב]. אבל הדין סל"ל, שכפי שהובא לעיל מחשיב את העני כמוחזק בפירות, ולא תלוי ברצונו של הבעלים, זה נלמד מהפסוקים האמורים במתנות, וכפי שכתב המרדכי עצמו שלקשו"פ נלמדים מ"תעזוב" וכן מ"יהיה". ובכך מבוארים יותר דברי המרדכי, שבתחילת דבריו דן ששתי דרשות אלו נצרכות ללקשו"פ, ובהמשך מביא את האו"ז שבכל צדקה הדין כן. וק"ק, דא"כ למה הוצרך להביא ולדון בדרשה המיוחדת ללקשו"פ. ולפי מש"כ אפשר שבצדקה הוא רק חיוב על האדם לנהוג כך. ונפ"מ תהיה כשהבעלים אינו בחיוב מצוות, כגון שהוא חש"ו, או כשהוא עצמו עני, וכדומה. ומ"מ במעשר עני, שלא נלמד מהפסוקים הנ"ל אבל ניתן ללמדו מהצדיקהו במתנותיו, יש להסתפק אם הוא חיוב גמור בדיני המתנות, או שהוא בכלל ההנהגה הטובה.
וראה בשו"ע יו"ד סי' רנח ס"ב שפסק ביד לצדקה להחמיר מספק, וכן בסי' רנט ס"ה לגבי מעות שהוא מסופק אם הם לצדקה, חייב לתת אותם לצדקה. וברמ"א שם כתב שאם היורשים מסופקים בזה, פטורים והממע"ה. והקשו הנו"כ מדוע להקל בספק זה. ומ"מ עיקר הנידון הוא במחלוקת הראשונים אם ספק צדקה הוא ספק איסורא או ספק ממונא, אבל מדין ספק מתנות עניים פטור. וצ"ל ששם לא מדובר באופן שיש חזקת חיוב, וכפי שהבאנו לעיל, וכ"ה בתו"ד הש"ך שם סקי"ד.
♦

יא. הדין בספק בשכחת קמה ושכחת עומרים בשדה

התבאר לעיל שבספק לקט כשיש חזקת חיוב, לעניים. והנה, במשנה בפאה פ"ו מ"ג מובא שבשכחה שבראשי שורות, עומר שכנגדו מוכיח אם זו שכחה. משנה זו התפרשה ע"י הראשונים באופנים שונים, ואכ"מ. אולם יש הערה השייכת לנדון דידן בסל"ל. מדברי רבים מהראשונים משמע שכשיש ספק אם זו שכחה או שניתן לתלות שהשיבולת או העומר הזה הוא ראש שורה לשורה אחרת, כגון ממזרח למערב, אין זו שכחה. וכ"כ בלשון ברורה בראב"ד הל' מתנו"ע פ"ה הי"א, ע"ש, ועוד. וצ"ע מדוע כשיש ספק בזה לא נאמר שמספק לעניים, והרי ודאי במקרים אלו יש חזקת חיוב מתנו"ע על השדה, והספק הוא האם גם אלו בכללם, וא"כ צ"ל דינם כספק לקט שבחורי הנמלים?
אולם, הדברים בזה ברורים, ואין בספק זה דמיון לספק לקט, וכאן אינו דין מסופק, אלא הוא היתר ודאי לשוב ולקחת מחמת ספק זה. וביאור הדברים, דהנה מצות עזיבת הפירות והתבואה בשכחה נאמרה בלאו של "לא תשוב לקחתו", והבינו חז"ל שמשמעו הוא שכל שחזרתו לקחת את הנשכח מתפרשת כשיבה כדי לקחת את הנשכח, נכלל באיסור זה. אבל אם יש לפרש את חזרתו כחזרה מסיבה אחרת, אין זה בכלל הלאו, אע"פ שבאמת נשכח ממנו. זה היסוד לדינים המובאים בפאה פ"ה ופ"ו, שהקמה שלא שכחה מצילה את הקמה השכוחה ואת העומר השכוח, וכן קמה שיש בה סאתיים מצילה את השכוחים שלידה. והוא הטעם גם בראשי שורות, שאף שידוע ששכחם, עדיין ניתן לפרש שחזרתו היא מחמת שמתחילה היתה דעתו לקוצרם כראש שורה ממזרח למערב. נמצא לפי זה שהספק בזה אינו יוצר מצב מסופק, אלא ודאי אינו בבל תשוב.
♦

סיכום העולה מהאמור

א. דעת רוב רבותינו שדין ספק מתנו"ע לחומרא אינו רק דין הנהגה על בעה"ב, אלא הלכה בהלכות הממון, שיהיה לעניים, או כדין ספק והעני נקרא מוחזק, או שהוא לעניים כוודאי.
ב. לא בכל ספק נאמר להחמיר בספק מתנות עניים. בגמ' בבבלי חייבה רק כשיש חזקת חיוב. ובירושלמי חילק בין ישראל שעיקרו חייב, ספיקו חייב, לבין ספק ישראל ספק גוי שגוי עיקרו פטור, ספיקו פטור. ולעיל ניסינו לבאר ולהגדיר את כוונת הירושלמי והבבלי, והנפ"מ.
ג. אפשרות נוספת שבה לכאורה לא מחמירים בספק מתנות עניים אף כשיש חזקת חיוב היא כשהתערבו מתנות עניים בפירותיו של בעה"ב, ולא ידוע כמה חלקם של העניים, מצד אחד לא יכול בעה"ב לומר על כל הכמות המסופקת המוציא מחבירו עליו הראיה, אך מאידך לא מחייבים את בעה"ב לתת להם את כל מה שבכלל הספק וכדין ספק מתנות עניים, אלא שמין כמה חלקם של העניים בתערובת, וכחלוקת שותפים ששניהם מוחזקים. וכתבנו לפרש הטעם לכך, שכאשר לא דנים על עצם הפרי אם הוא לעניים אלא דנים מהו שיעור חלקם, בזה לא נחמיר בסל"ל, ומ"מ אין אנו דנים אותם כמוציאים מבעה"ב, אלא כמוחזקים כמותו. וצ"ע.
ד. ספק מתנות עניים לחומרא [במקום שיש חזקת חיוב] הוא אפילו במקום שדין הלך אחר הרוב קובע שאינם מתנות עניים, והחמירה תורה בזה יותר מאשר בספק איסורים. אלא שמאידך גיסא, כשאין חזקת חיוב, אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, ופטור מלתת את מתנות העניים, ובזה דינו ככל דיני ממונות, וקל מספק איסורים שלחומרא.
ה. בפירות דמאי שנקנו מע"ה מבואר שאף שצריך לקרוא שם למע"ע, אולם אין צריך לתת את הפירות לעני, ולא נאמר בזה סל"ל. ואולם אם יש לקונה ספק גמור אם הפירות מעושרים, באופן שאין רוב שמעושר, לפי"ד המשנה ראשונה חייב לתת לעניים מדין סל"ל. ולעיל הסתפקנו בזה.
ו. ספק מתנות עניים שיש בהם חזקת חיוב חייבים בביעור מעשרות בהגיע שעת הביעור.
ז. לגבי חיוב תרו"מ בפירות מתנו"ע שהגיעו ליד העני מכח דין סל"ל היה מקום לומר שאם הוא דין תורה שכשיש ספק יהיו הפירות לעניים כודאי, וכדברי השערי ישר ודעימיה, יהיה פטור מתרו"מ, אבל אם הוא דין הנהגה בספק, וכמוחזק, יהיה חייב בתרו"מ מספק. אמנם, בתוי"ט כ' שפטור ממעשר, ומשמע שמפרשי המשנה הסכימו לעצם דינו. אלא שכתבנו שיש סוברים שחייב בתרו"מ מספק.
ח. ובספק מתנות עניים שדינן לתת מספק, כאשר הבעלים אינו מחוייב במצוות, כגון שנשתטה, הבאנו שיש שכתבו שאין בהם דין סל"ל, אמנם לפי מש"כ לעיל שיש מפרשים שאינו דין על הבעלים לנהוג כן, אלא גילתה תורה שהמוחזק הוא העני, נראה שגם בכה"ג יהיה העני מוחזק. וצ"ע.
ט. להאמור שסל"ל אינו דין צדקה, אלא זכות העניים, א"כ בספק ממון עניים בלקשו"פ על בעל השדה להניח את הפירות ולעוזבם כדין לקשו"פ, ואינו יכול ליטלם וליתנם לעני שהוא בוחר.
י. במתנות כהונה נראה שאין מחמירים בספיקן אפילו כשיש חזקת חיוב, ודינן הממע"ה.
יא. בדעת הרמב"ם, בפירות טבל שיש ספק האם חיוב הפירות הוא מע"ש או מע"ע נראה שנקט החזו"א בפשיטות שנחשב שיש חזקת חיוב, וחייבים לתת לעני כדין סל"ל [אמנם כתבנו שאין זה מוכרח בחזו"א]., ומשום כך הוא הוצרך לומר שכשהספק הוא במציאות לא נאמר דין סל"ל. ולפי זה הוצרך הגרשיח"ק יבלחט"א לומר שגם בספק בדין אם הוא ספק שלא הוקבע בגמ' אלא בפוסקים, אין בו דין סל"ל. והדברים צע"ג.
ובד"א רוצה ליישב מכח הקושיות הנ"ל שבמע"ע אין דין סל"ל, מאחר שאין דין "תעזוב". והבאנו שהחזו"א כותב במכתב שגם במע"ע סל"ל.
ולפי מש"כ בסוף דברינו אפשר שכל שיש ספק אם חייב במע"ע אין חזקת חיוב [ואפילו כשהוא ודאי טבל, וספק אם מע"ש], בין בספיקא דדינא ובין בספק במציאות, ומעיקר הדין לא אמרינן סל"ל, ומ"מ באופנים מסוימים נקטו חכמים להחמיר לתת לעניים. ואכתי צ"ע.
ומ"מ דעת רבים מהראשונים שבספיקות הנ"ל יש להפריש מעשר שני, לפדותו, לקרוא שם מעשר עני, ולתת אותו לעניים. ובחזו"א כתב שבזה תהיה ההלכה כרבים, ויש לנהוג כמותם.
וכל הנידון הנ"ל הוא דווקא בפירות שהם ודאי טבל, וספק אם חיובו מע"ש או מע"ע, אבל כשהוא ספק טבל א"צ לתת לעני.
יב. נחלקו הראשונים האם בצדקה נאמר הדין ספק מתנות עניים לחומרא. וכפי שפירשו האחרונים, מחלוקתם תלויה במקור הדין מדוע ספק מתנות עניים לחומרא. ומ"מ, אף לדעת הסוברים שבצדקה לא נאמר כן, אפשר שהם מודים במעשר עני, שהוא בכלל מתנותיו של העני, ויסברו שיש להחמיר בספיקו. ומ"מ לא יתחייב אלא כשיש חזקת חיוב, וכמבואר לעיל.
ומ"מ, אפשר שגם אם בצדקה אין דין סל"ל, בכל זאת הנהגה טובה יש גם בצדקה מחמת דין "עני ורש הצדיקו". והנפ"מ בזה תהיה כאשר הבעלים אינו מצווה לנהוג בזה בהנהגה טובה, כגון חרש שוטה וקטן, או שהוא עצמו עני, שבודאי אינו צריך להחמיר בספיקו.
יג. אף שספק לקט לקט, אולם לגבי מצות "לא תשוב לקחתו" האמור בשכחה, גם כאשר יש ספק האם חזרתו תתפרש כשכחה, יכול לשוב לקחתו בתורת ודאי, ואין זה שייך לנידון ספק מתנות עניים, מפני שהגדרת האיסור לשוב לקחתו היא רק כשהשיבה מתפרשת כשיבה משכחה ודאית.
♦ ♦ ♦