מדות שהתורה נדרשת בהם
הקדמה
בתחילת הספרא איתא: "רבי ישמעאל אומר בי"ג מדות התורה נדרשת מק"ו ומגז"ש" וכו'.ובגדר הילפותא מהנך י"ג מדות, יש לדון אם זה כעין גילוי מילתא בעלמא דלכך נתכוונה התורה, כגון דנאמר דין בקל ובודאי שהכוונה היא גם לחמור, וכאשר נאמר דין בפרשה אחת והכוונה גם לעוד פרשה נמסרה על זה גז"ש. או דלמא דהק"ו עצמו הוא סיבת הדבר. דכיון דהדין נמצא בקל הרי זו הסיבה שהוא יהיה גם בחמור. שאין זה מן הראוי שיהיה בקל מה שאין בחמור. וכן בגזירה שוה, דכיון שיש ענין משותף בין שני פרשיות, הרי זה עצמו הגורם דדינים מסויימים שיש בפרשה זו יהיו גם בפרשה זו.
וכבר דן בזה בהגש"פ לבית לוי (עמוד קל"ו) בשם הגרי"ז אם ק"ו הוא סברא או מדה בתורה. ועי' בחידושי הגרש"ר בקידושין ד: שהוכיח מהמהרש"א שם שסובר דק"ו הוא מדה בתורה ולא אתי מסברא.
ויש להוכיח דהילפותות הן הן סיבת הדבר. הנה, בגמ' ביבמות יא: יש נידון אם אלים איסור שבא מכח ק"ו לדחות גם את הצרה כדין צרת ערוה. ואם הק"ו הוא רק גילוי מילתא בעלמא דפרשת האיסור נאמרה גם עליו, א"כ ודאי שאין חילוק לענין לדחות בצרה בין הדבר שלמדים מק"ו לבין הצרה שודאי תיאסר מדין צרת ערוה. ועל כרחך דסיבת האיסור בק"ו איננה בדבר הנלמד עצמו, אלא שהוא משום דכיון שיש דין זה בקל נהיה הוא גם בחמור. ולפיכך יש נידון בדבר כזה, שאינו נאסר מצד עצמו אלא משום ק"ו, אם הוא אלים לדחות את הצרה ולאוסרה, כדין צרת ערוה.
וכן איתא להדיא בזבחים מח:, דאמרינן דהנלמד לגבי הלמד הוא כמו טפל לגבי העיקר, ודומה היחס בין הנלמד למלמד לכסף מעשר, שאינו אלא פדיון של המעשר עצמו. ומבואר דהלימוד אינו גילוי בעלמא דלזה התכוונה תורה, אלא דהעיקר הוא המלמד, והלימוד הוא סיבה שהפרשה הנלמדת תהא טפילה למלמד. וכמו שיש פדיון מעשר שבא מכח המעשר עצמו, כך כל נלמד בא מכח המלמד.
ודוגמא לדבר מהא דאשה נקנית בכסף בשטר ובביאה. וביאה דלא שייכא אלא בקידושין היא שלמדנו מדיני אישות גופא דכתיב בעולת בעל או ובעלה, וכדאמרינן שם ט: ואילו הא דנקנית בכסף ילפינן לה משדה עפרון שם ב. דעיקר קנין כסף הוא בקרקע, ואשה ג"כ יש בה צד דימוי לקרקע דשמו של הבעל קרוי עליה. וקנין שטר מגירושין הוא דילפינן לה שם ה., דהתם ליכא הוצאה אלא שטר, דכדי להפקיע את הקידושין צריך להחיל בה שם אחר ע"י שטר, ולא איתפרש שטר בתורה אלא בגירושין, ומהתם ילפינן לקידושין, דאף העמדת האישות יכולה להיעשות ע"י שטר, דכיון שנעשה כאן דבר מופשט שפוקע ע"י שטר, ה"ה נמי דמעיקרא אפשר לעשותו ע"י שטר. ואעפ"כ, עיקר צורת הקידושין מעיקרא היא הביאה. דהקידושין מתחילים מהלקיחה הממשית[2], ועי"ז זה חל באשה שם אישות. וכדי להפקיע אין שום דרך אחרת מלבד להפקיע את שם האישות ע"י השטר.
וכמובן דכ"ז הוא רק לענין הצורה העקרונית, אך בהלכתא לדידן אין שום נ"מ, וכל מה שלומדים בלימוד מן הלימודים שוה ומקביל למה שמפורש, ורק לענין הלימוד עצמו חשבינן ליה בגמ' להמלמד עיקר ולהלמד טפל.
ועפי"ז באנו לבאר לפנינו בי"ג מדות שהתורה נדרשת, מה הם החילוקים ביניהם שמהם משתלשלים ההבדלים בדרכי הלימוד, ובהם הנידון בגמ' מה עדיף ומתי למדים למד מן הלמד וכולי. ובקצרה נגדיר את החילוק בין הי"ג מדות כפי עצם גדרם, ואח"כ יבוארו לנו בזה פרטי הסוגיות שיבואו לפנינו.
במאמר שלפנינו נדון בד' מן המדות שהתורה נדרשת בהם: א. קל וחומר, ב. גזירה שוה, ג. מה מצינו - בנין אב, ד. היקש. קל וחומר גזירה שוה ובנין אב נמנו בי"ג מדות דרבי ישמעאל. והיקש לא נמנה שם, ומוזכר בזבחים מח. ובכל הש"ס פעמים רבות. ולכאורה הטעם שלא הוזכר בכלל המדות של רבי ישמעאל, הוא משום דזה לימוד שהוזכר בתורה בעצמה שהקישה, ואינה רק מדה נפרדת שממנה לומדים.
♦
א. מדת קל וחומר
קל וחומר אינו הוכחה בלבד דאם נאמר הדין בקל ודאי גם יאמר בחמור, וכמו שנוכיח בסמוך, אלא דמה שיש בקל הוא עצמו הסיבה שיהא גם בחמור.כדאמרינן בזבחים סט:, דקרא כתיב 'ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים' וק"ו לשכינה י"ד אלא דדיו לבא מן הדין להיות כנידון ולהכי נסגרה מרים ז' ימים. ורואים להדיא דקל וחומר אינו הוכחה, דוכי נצרך הקב"ה להוכיח למשה דמרים צריכה להיסגר, ועל כרחך דקל וחומר הוא הסיבה בעצמה, שלא שייך שנזיפה מן השכינה תהא פחותה מנזיפת אביה. ולפיכך הקב"ה אומר כיון דאם אביה יורק היה בפניה הייתה היא נסגרת ז' אף עתה תסגר ז', ועי' בהערה מש"נ בביאור הך מילתא[3].
וכן מה שאמרו חז"ל, כפי שמובא ברש"י על דברי משה דהן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים, דזהו אחד מהק"ו שבתורה. אין נראה דנצרך משה להביא ראיה שלא ישמעו אליו, ועוד דכבר הקשו כולם דמה הוכחה איכא דבני ישראל לא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה. אלא נראה דדברי משה הם טעם וסיבה, דגואל שאין עמו שבא לגואלם מקשיב לו, הרי זה סיבה דכל שכן שפרעה שניצב כנגדו לא יקשיב לו, דהרי אפילו אצל עמו אינו מתקבל בתור גואל, ומדוע שפרעה יקשיב לו.
♦
ב. מדת הגזירה שוה
הנה, לפי תוס' בסוכה לא. ד"ה ור"י סבר רק במדה זו של גזירה שווה אין אדם דן מעצמו אא"כ קיבלה מרבו. ויש גם נידון בגמרא (שבת סד. ועוד) אם המילים צריכות להיות מופנות משני צדדים, והרי"ז כמעט כעין ייתור. מכל מקום, ברור שאין אלו מילים בלבד שנתנו לסימן ולזיכרון, אלא ישנה שייכות בין הפרשיות שמרומזת במילים הללו מהם דורשים את הגז"ש.ועיקר הראיה לכך ממה שבדברי אגדה הרי הגמרא והמדרשים מלאים בלימוד הדומה לגזירה שוה, וכדלהלן. וכן כתב המהרז"ו בהקדמת פירושו למדרש רבה שבאגדה כן היו דורשים מעצמם ראה הערה[4].
ועיקר הכוונה היא דאין אדם דן מעצמו היינו משום דכיון דיש כ"כ הרבה צדדים ואפשרויות ללמוד א"א לקבוע דבר הלכה ע"פ הגזירה שוה אלא אם נתקבל מרבו דזו הדרך הנכונה. אך לענין אגדה ודאי כ"א רשאי לדרוש מעצמו, ועי' הערה[5].
ונביא רק מדרש אחד כדוגמא בתחלת בראשית רבה (וילנט, פרשת בראשית פרשה ב אות ד), וכל דברי האגדה שבחז"ל מלאים דרשות ממין זה.
"ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות, והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו, ובהו זה גלות מדי (אסתר ו) ויבהילו להביא את המן. ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה', באיזו זכות ממשמשת ובאה, המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב) שפכי כמים לבך".
וא"כ למדנו דהך מדה בנויה על כך דיש נקודה מסויימת בפרשיות המשותפת בין שתי הפרשיות, והיא הגזירה השוה.
וכגון בהא דאמרינן בב"ק ה. דלומדים שכל אבות נזיקין משלמים ממיטב, מהא דדרשינן דכתיב בהו 'תחת' או לשון נתינה, או 'ישלם' או 'כסף', יעו"ש בפירש"י היכי דרשינן ליה הכי.
אבל הא ברירא דדורשים חדא מחבירתה, דכל דכתיב בה לשון נתינת כסף ותשלומים חדא נינהו, לענין דצורת התשלום היא ממיטב. דלענין מילתא דתשלומים שוו כולהו כהדדי.
♦
ג. מה מצינו והיקש
מסברא הנך ב' דרשות דמיין להדדי, אלא דהמה מצינו מסברא הוא דאמרינן דדמו להדדי, ואילו ההיקש ידעינן הכי מדמדמי להו קרא. כמו 'כחטאת כאשם' ודומיהם.ושתיהן מיוסדות על כך דיש שתי פרשיות שוות ומקבילות, ובאים לדרוש דאע"ג דיש דינים שהתפרשו כאן ודינים שהתפרשו כאן, מכל מקום הדין נאמר בהך פרשיה ובכל מאי דדמי לה.
והחילוק בין היקש לבנין אב, דהיקש בדין המלמד אין סיבה לומר שיהיה גם בנלמד, אלא שהדין הנלמד ראוי לו להיות כהמלמד, כמו למשל כחטאת כעולה. לעומת זאת בבנין אב הרי הדין המלמד עצמו הוא אב לכל מקום דומה שיהיה הדין כמוהו.
אכן, דינא דק"ו שונה מדין מה מצינו, ואין לשאול מפני מה איצטריך ק"ו, הרי לכאורה הדינים דומים, וכבר משום מה מצינו לחוד אפשר ללמוד, ואם אינם דומים הרי איכא פירכא על הק"ו. דיש חילוק דמה מצינו פורכים מסברא ולא ק"ו. כמו שכתבו התוס' ב"מ ג: ד"ה אבל. ובריטב"א בקידושין כז: כתב, דמה דאמרינן דאין למדים ממונא מאיסורא אי"ז אלא במה מצינו אבל בק"ו שפיר ילפינן. דק"ו הוא הכרח, ואינו פוקע משום דהוי שני עניינים שונים, ול"ד למה מצינו שצריך להיות דומה. ועי' עוד בספר שושנת העמקים להפמ"ג כלל א' שדן בזה, ובמאמרו של הרב זלמן נחמיה גולדברג בכת"ע כבוד חכמים (עמוד רצ-ש), שהאריך בכ"ז.
♦
ההפרש בין הלימודים בסוגיא דאיזהו מקומן
א. סיכום הדינים
ראשית נביא את סיכום הדינים מהחיבור 'חברותא'.הגמרא בזבחים נ' ונ"א דנה אילו מן הדרשות אפשר לשוב וללמוד זה מזה, באלו נאמר הכלל שאין למדים למד מן הלמד בקדשים, כגון מה שלמדנו בהיקש מפרשה אחת, לא נשוב ונלמד לפרשה אחרת כשיש היקש אליה. ונביא את סיכום הדינים באלו דרשות נאמר הכלל שאין למדים למד מן הלמד, ובאלו אפשר ללמוד. ואח"כ נדון בביאור החילוקים ביניהם, ומה טעם מזה שבים ולומדים ומזה לא.
חברותא זבחים דף נא ע"א:
ומסקנא דשמעתין בסוגית דבר הלמד אי חוזר ומלמד:
א. דבר הלמד בהיקש
בהיקש - אינו חוזר ומלמד
בגזירה שוה - אינו חוזר ומלמד
בקל וחומר - חוזר ומלמד
בבנין אב - ספק אם חוזר ומלמד
ב. דבר הלמד בגזירה שוה
בהיקש - פלוגתא אי ודאי חוזר ומלמד או שהוא ספק
בגזירה שוה - חוזר ומלמד
בקל וחומר - חוזר ומלמד
בבנין אב - ספק אי חוזר ומלמד
ג. דבר הלמד בקל וחומר
בהיקש - פלוגתא אם ודאי חוזר ומלמד או שהוא ספק
בגזירה שוה - חוזר ומלמד
בקל וחומר - חוזר ומלמד
בבנין אב - ספק אי חוזר ומלמד
ד. דבר הלמד בבנין אב
בהיקש - ספק אי חוזר ומלמד
בגזירה שוה - ספק אי חוזר ומלמד
בקל וחומר - ספק אי חוזר ומלמד
בבנין אב - חוזר ומלמד [כן מבואר בתוס'].
♦
ב. מה שבהיקש לא לומדים למד מן הלמד בקדשים
היקש בעצם הוא הכי חלש בקדשים, ואין למדים ממנו לא היקש חבירו ולא גזירה שוה[6]. וכן לגבי ללמוד מכל הנלמדים האחרים אין ברור שהוא לומד. וכן אין ברור שהם חוזרים ולומדים ממנו. ונראה דגריעותא דהיקש בקדשים היא דהלימוד לא קיים כלל בדבר המלמד, דאין בו סיבה דהדין יהיה קיים גם בהנלמד. רק בהנלמד לחוד יש סיבה דהוא הוקש להמלמד. [7]ואי"ז אלא טפילות בעלמא[8].ונמצא דבהיקש מצד המלמד אין כלל סיבה שיהיה בעוד מקום, רק שהדין השני הוקש ונטפל להמלמד ולמד ממנו. אבל בבנין אב הרי הדין הראשון הוא כזה שראוי להיות אב וללמד למקומות אחרים, ולהם יש שייכות שהם כבניו. וכן בקל וחומר הדין הראשון גופו יכול להיות כעין בנין אב ולכלול מקומות נוספים. ורק בהיקש מצד הדין הראשון לא למדנו, אלא משום שהפרשה השניה הוקשה ונטפלה להפרשה שבה נמצא הדין המלמד.
♦
ג. מה שבנין אב לומד מבנין אב וספק לגבי שאר הלימודים
ואחריו בנין אב, שביחס לכל הלימודים האחרים הוי ספק אם הוא למד ומלמד, ורק בבנין אב חבירו הוי ודאי שהוא חוזר ומלמד.וזאת, משום שבבנין אב נחשב הנלמד כהמשך מהמלמד, וכתולדה דידיה. ולפיכך הוא ודאי יכול ללמד הלאה. אולם, ביחס למלמדים או נלמדים ממין אחר אין הדבר מבורר, דשמא א"א ללמוד בנין אב אלא במה שממשיך את אותו דין עצמו, אבל ביחס לדבר אחר הרי צריך ללמוד מן האב ולא מן התולדה.
ומה דבנין אב גריע מק"ו לענין למד מן הלמד, משום דמ"מ המלמד הוא העיקר והנלמד הוא טפל, והרי זה שמו, דהמלמד הוא אב והנלמד הוא תולדה. וע"ז יש נידון אם דבר שאינו אלא טפל יכול להטפיל אליו דין אחר.
אבל בק"ו אי"ז נחשב כ"כ דהלמד הוא הטפל, אע"ג דילפינן ליה מהקל, משום דהלימוד הוא דמה שיש בקל מוכרח גם להיות בחמור. ולפיכך אין ע"ז שם טפל, דהוא לא קיים בתור טפילות אלא אדרבה בתור מעליותא, דמה שיש שם מוכרח להמצא אף אצלו, ובכה"ג טפי חשיב כדין בפרשה הלומדת עצמה, ואי"ז רק טפילות בעלמא. ולכן ק"ו טפי לומד ומלמד בקדשים. ודינא דק"ו בן בנו של ק"ו יתבאר להלן.
ולכן גז"ש מגז"ש לומדים. וכן ק"ו מק"ו. וכן גז"ש מק"ו וק"ו מגז"ש. דבשני אלו אי"ז נחשב דין של טפילות, בגז"ש משום דכמאן דכתיב דמי, דנחשב שלזה רמזה תורה. ובק"ו כדאמרן דאי"ז בתור טפילות.
אבל לחזור וללמד בגז"ש ובק"ו בבנין אב, או איפכא ללמוד גז"ש וק"ו מדבר שלמדו בבנין אב איכא ספיקא בגמ'.
♦
בדינא דדיו לבא מן הדין, וביאור בדין בן בנו של ק"ו
במשנה ב"ק כו. יליף ר"ט דשור המזיק ברשות הניזק מיחייב בנזק שלם, ק"ו משן ורגל הפטורים בר"ה, ומ"מ משלמים ברשות הניזק נ"ש, כ"ש קרן שחייבת בר"ה ח"נ, שתשלם ברשות הניזק נ"ש. ורבנן אמרי ליה דיו לבא מן הדין להיות כנידון, ואין ללמוד מקרן ברשות הרבים, שחייבת בח"נ, שתהא הקרן מתחייבת ברשות הניזק נ"ש.ומפרשינן בגמרא דר"ט מודה לעיקר הסברא דדיו, שלא נדון ק"ו מחמתה, מיהו היכא דמיפריך ק"ו לא אמר לה. והוא דבר התמוה, דאם איכא סברא שלא נלמד, מה איכפת לן שהק"ו נפרך עי"כ. ועכ"פ מוכרח מזה שדיו אינו סברא דליכא כלל ק"ו, שא"כ מה איכפת לן אי מיפריך או לו מיפריך, סו"ס מהיכא נילף הרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון.
אלא שדיו הוא סיבה שלא נלמד, שאין מן הראוי שיהיה הלמד יותר מן המלמדו, ואין זה סיבה שכלל לא שייך ללמוד, אלא שכנגד הלימוד והקל וחומר שראוי שיהיה בחמור מה שיש בקל, יש גם סיבה הפוכה, שאין ראוי שיהיה בנלמד מה שאין במלמד. ובהא קאמר ר"ט דמה שהקל גורם לחמור להיות כמוהו עדיף על מה שהנידון גורם שלא יהיה יותר. ורק היכא שאין סתירה עקרונית, ובאמת היותו קל זה גורם שהחמור גם יקבל ממנו דין, אמרינן דיו[9].
וכל זה הוא משום שהק"ו אינו רק ילפותא שאין להחמיר בקל יותר מאשר בחמור, אלא שעל ידי שזה קל וזה חמור, חשבינן לחומרא דקל כנמצאת אף בחמור. וע"י הק"ו רואים את המימוש השלם של הקל בהיותו בחמור. ולכן אף כאשר פורכים דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, מ"מ הרי המימוש השלם של הקל הוא בהיותו בחמור, וא"א שישאר כולו חמור יותר. והדיו הוא רק אח"כ שלא נדון מה שלא מיפריך ק"ו.
ועפי"ז בין נבין את דעת רש"י בזבחים נ: שאין דנים ק"ו בן בנו של ק"ו, "דכולי האי לית לן למילף ומיזיל", וזה אף בעלמא ולאו דווקא בקדשים. ובשאר דרשות הרי למדים אפי' כמה זה מזה, וכדאמרינן ב"ק ה. דמיטב בכל אבות נזיקין לומדים משן ורגל, דאתיא 'תחת נתינה ישלם כסף' זה מזה.
דטעמא דמילתא, משום שכל ק"ו רואים בחמור שלמדנו אליו את הדין כמימוש של הדין שיש בקל. ולפיכך, הק"ו הראשון אינו נידון כלמד וטפל בעלמא שלא יוכל להטפיל אחר אליו, אלא הוא גופיה מימוש של הדין הראשון. אבל הדין השני הרי אינו מממש את הדין המקורי. אלא שדנים אותו כמימוש של הנלמד הראשון. וביחס למלמד, שהוא הדין המקורי, אין הוא אלא טפל, שהרי אין לו שייכות ישירה שנאמר שהוא מממש אותו ומוציא אותו לפועל על ידי זה שהוא החמור, שדרכו זה מתבטא בצורה שלימה יותר. וכיון שכן, הדר דינא שהנלמד הראשון אינו כ"כ נלמד, אלא נחשב כקיים מכח המלמד, אבל הנלמד השני אינו אלא טפל, והוא אינו יכול ללמד ולהטפיל אליו נלמד אחר.
♦
בסוגיא דאין עונשין ומזהירין מן הדין, ועיקר מדת ק"ו
א. באחותו מאביו ומאמו אמאי איצטריך ק"ו, וכן בעדים זוממין ובכורה בור
בהא דאין עונשין מן הדין, בסוגיא דמכות ה:. ידועה קושית הפרדס יוסף בפרשת חוקת מאי טעמא אין הדבר כלול, וכגון אחותו מאביו ואמו, דאמאי איצטריך ק"ו כדי להזהיר בה, תיפו"ל משום דבלא"ה הויא אחותו מאביו, דנאסרה, וג"כ אחותו, מאמו דנאסרה. ומדוע מה ששני הדברים נמצאים יחד מגרע יותר, דנצטרך ק"ו, ונמעט משום דאין עונשין מן הדין.ונראה, דהא פשיטא דבאחותו מאביו ומאמו לא יעבור האדם בשני איסורים, דלא נדון זאת כשני איסורים חלוקים זמ"ז, כגון אשת איש ואשת אחיו, דהכא תרויהו מצד קורבה חדא נינהו, דהויא אחותו. וכיון דע"כ אינו עובר באיסור אחותו מאב לחודיה, דהרי היא גם אחותו מאם, וכמו"כ ודאי אינו עובר באיסור אחותו מאם דהרי היא גם אחותו מאב, א"כ ע"כ דאין זה כלול לא בהך דינא ולא בהך דינא, ורק מק"ו לחוד איכא למילף להך מילתא.
וכעי"ז יש לשאול בעדים זוממין, דאמרינן שם דאין עונשין מן הדין ולפיכך הרגו אין נהרגין. וצ"ע, אמאי לא ייענשו משום דהזממה קיימת, וכאשר זמם כתיב, ואמאי איצטריך ק"ו. ונראה דכאשר הם הרגו א"א לדון זאת כזממה, דזממה אינה אלא המחשבה לעשות, ומי שהורג בפועל א"א לדונו כמתכנן, ולא משום דהוא לא תכנן, אלא משום דא"א לדונו כזומם, דזומם הוא מי דלא הייתה בו אלא מחשבה[10].
וכן קשה בהא דמקשינן בב"ק נ., דכורה בור יתחייב מק"ו מפותח, ואמאי איצטריך קרא. ויעו' בתוס' שם ב. ד"ה ולא זה וזה דהביאו מהמכילתא דמיישב דאין עונשין מן הדין. וצריך עיון אמאי לא אמרינן דהכורה בור הרי גם פתח את הבור, ומ"ש. וי"ל דהכורה בור אינו אלא עושה שינוי בצורת העולם. ורק כשיש בור ועליו כיסוי, זה מעמיד את הבור כחפצא של מזיק, והפתיחה היא המביאה את התקלה לרה"ר. אולם ק"ו שפיר איכא.
והצד השוה בכולהו הוא זה: אכן, דהענין העקרוני נמצא בכל אלו, דהרי סו"ס היא אחותו מאביו וגם אחותו מאמו, וכן דהעדים שממשו את זממתם, אין זה שום חסרון בזממה, וכן כורה בור, דמזיק לא פחות מפותח. אולם, מכיון דלא יכול לחול עליהם שם הדין גופיה, וכפי שנתבאר בכל אחד, לפיכך צריך ק"ו כדי שהדין יתקיים אף בהם.
♦
ב. בעיקר דינא דאין מזהירין מן הדין
ועיקר מה שאין מזהירין מן הדין לכולי עלמא, גדר הדברים הוא שהקל וחומר אינו יכול אלא לגרום לקל להתממש ולצאת לפועל אף בחמור. אבל אין בנלמד דבר עצמי, וכמו שנתבאר כבר. ובזה יש חילוק בין ללמוד פרט נוסף במצוה, דאפשר ללמוד בכל הלימודים דמה שנצטוינו מפורש כולל בתוכו דבר נוסף. אבל באיסור לא מספיק שהדבר הנלמד יוכל להיות כלול, כיון שבפועל לא אסרתו תורה בפני עצמו, אין לו כח לעמוד כנגד האדם ולאוסרו בדבר ההוא[11].ומצינו חילוק הפוך לגבי מצוה. דכדי לקיים מצוה אי"צ רק להוציא חומש כמו שהאריך הביאור הלכה סי' תרנ"ו סעיף א'. ואילו כדי לא לעבור עבירה צריך להוציא כל ממונו. דבמצוה אם אינו עושה אותה זה לא הפקעה לעצם המצוה, דהמצוה עצמה היא שכך צריך להיעשות ורק אח"כ זה חל על הגברא. ואילו האיסור הוא שהגברא לא יעשה, וכשהוא עושה הוא מפקיע את הדבר עצמו. ועי' בחידושי רע"א שם דהביא מריב"ש סי' שפ"ז דאפי' בלאו שעוברים בשב ואל תעשה מיחייב כל ממונו כדי לא לעבור, שהחילוק הוא בין עשה לל"ת, ולא בין קו"ע לשוא"ת, מיהו עי"ש בגרע"א דיש חולקים בזה.
ולכן זה פשוט לכולי עלמא שאין מזהירין מן הדין, כי צריך לזה כח מחודש. אבל לגבי עונש יש מחלוקת, משום שאין צריך בו כח עצמי, אלא מספיק שיתרחב הכח של העונש שבדבר הקל לחול גם על הדבר החמור.
ולמאי דקי"ל דאין עונשין מן הדין יש מח' בתוס' ב"ק ד: ד"ה ועדים זוממין, ושא"ר שם, האם בממון עונשין מן הדין. ונראה דבממון יש לדון האם זה נחשב כלל כדין עונש, דהרי מה שמחייבים את המזיק לשלם אין זה כעונש שהתורה מחדשת עליו, אלא שהיא מגדירה עד היכן גבולו של הניזק ומתי הוא יכול לדרוש מן המזיק לשלם כאשר עבר את גבולו. ואי"ז דומה לעונש על חילול שבת או שאר עבירה שהתורה היא שמחדשת את עיקר העונש.
♦
ג. בעיקר מדת ק"ו
הא דאין עונשין מן הדין הוא דינא בק"ו, אבל בגזירה שוה שפיר ענשינן, וכדאמר בכריתות ה: אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך, ובסנהדרין עה: להדיא דעונשים ע"י גז"ש[12].ולענין זה יש לדון אם גם בנין אב דמה מצינו בכלל הך כללא דאין עונשין מן הדין. ובאמת יש בזה מחלוקת רבתי בין הראשונים.
התוס' ב"ק ב. ד"ה ולא זה וזה, הקשו אמתניתין דיליף אבות נזיקין מהדדי, מהא דתוספתא דאמרינן שאין עונשין מן הדין, וכתבו שגמ' דילן יליף הך קרא לדרשא אחריתי.
אבל הרשב"א בעמ' ב' לא קשיא ליה אמתניתין דיליף אבות נזיקין מהדדי, ולא הקשה אלא על מה שלמד שם קרן תלושה מק"ו, והביא מהגמ' להלן ד. שלומדת בק"ו. וגם לפי מה שביאר הרשב"א, שרק בבור ליכא למילף מק"ו, הרי קשה, דהא איכא תולדה דבור, כמבואר בגמ' ג., וחזינן דמה שלומדים ממה מצינו לא חשיב כעונש מן הדין[13].
ועכ"פ, לדעת חלק מן הראשונים דווקא בק"ו איכא גריעותא דאין עונשין מן הדין. ויש להסביר אמאי גרע מבנין אב.
ונראה דבבנין אב, דהלמד הרי הוא כטפל ובנו של האב וכלול בו, דהנאמר באב מוליד וגורם שגם בלמד כך יהיה הדין, א"כ לגבי עונש י"ל דליכא חילוק בין האב לתולדתו. וק"ו לחודיה ריע, משום דהלמד אינו כלול בהמלמד בתור תולדה, אלא דהלמד עומד לעצמו, דאי אפשר שלא יהיה בו מה שאין בהמלמד. וכיון דהמלמד מצד עצמו אינו כוללו, מהאי טעמא אית ביה הגריעותא דאין עונשין מן הדין, דזה נחשב כלימוד שאינו קיים בגוף הדין הנלמד, אלא דיש טעם אחר, דאי אפשר שהנלמד יהא פחות מהמלמד, אך מ"מ חשיב הך טעמא כדבר שאינו בגוף הדין, ולפיכך א"א להזהיר ולענוש על ידו.
וכן הא דמיבעיא לן ביבמות יא: אם אלים ק"ו לדחות בצרה, י"ל דעכ"פ להנך ראשונים דס"ל כללא דאין מזהירין ועונשין מן הדין הוי בק"ו דייקא, ה"ה דהך סברא, דלא אלים ק"ו, לא שייכא אלא בק"ו, דכיון דאין זה מצד עצמו, אלא דדבר אחר גרם לו, אין לו כוח לדחות בצרה.
ועוד מצינו בשבת קלב. דאין למדים ק"ו מהלכה. וברש"י שם (ד"ה עקיבא) מפרש שלא נתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות, ולא דווקא ק"ו. אבל הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם בשורש ב', כתב שק"ו דווקא לא ילפינן וגז"ש שפיר ילפינן.
ולגבי שאר המדות אפשר דתלוי בהנ"ל, דאם בק"ו דייקא אין עונשין מן הדין, ה"ה דלענין ללמוד מהלכה ק"ו דייקא לא ילפינן.
ושוב חשבתי שאולי כלל לא פליגי, וגם דברי רש"י הם רק על ההלכה גופה שאין ללמוד ממנה, אבל אם יש גז"ש על הפרשה יודה רש"י שניתן ללמוד מה שלמדנו מהלכה למשה מסיני, וצ"ע.
♦
גדר החילוק בין גזירה שוה להיקש
בסוגיא דזבחים נא. מבואר דבהיקש אין למדים למד מן הלמד, אבל גזירה שוה כמאן דכתיבא דמי, ולומדים למד מן הלמד. וא"כ גז"ש עדיפא, דטפי חשיבא כמאן דכתיב. וצריך עיון, דלענין אם ללמוד דין מגזירה שוה או ללמוד דין אחר מהיקש יש צד בגמ' שם מח. (ובגיטין מא:) דהיקש עדיף מגזירה שוה, ואם יש סתירה ביניהם עדיף ללמוד מן ההיקש.ומ"ש לענין למד מן הלמד דגז"ש ודאי עדיפא, ואילו לענין סתירה ביניהם יש צד דהיקש עדיף. ונראה דמעלת הגז"ש היא במה דחשבינן לה כחלק מדיני הפרשה הזו עצמה, ע"י זה דבה נמצא הגז"ש. ונמצא דמה שכלול בהגז"ש הוא מפורש, ומה שלא כלול ולא לומדים, הרי הגז"ש כלל לא הולכת על זה, דלא נרמז בהגז"ש דין זה.
ואילו ההיקש מדמה ומשוה פרשה זו לפרשה אחרת. ולא לומדים אלא את הטפילות והשייכות לפרשה אחרת. ומכיוון שיש השוואה בעצם הפרשיות בין שתי הפרשיות, א"כ גם דין שבסוף לא נלמד, אי"ז משום דההיקש לא הולך ע"ז, דע"כ יש השוואה בעצם הפרשיות, אלא דיש דבר אחר, שמגביל שההשוואה לא תחול לענין הדין המסויים הזה.
ולכן לענין למד מן הלמד ודאי הגזירה שוה עדיפא, דבגז"ש אין על הדין שם למד, אלא דחשבינן ליה ככלול בהפרשה גופא. אבל לענין היכא שיש סתירה ביניהם י"ל דההיקש עדיף, דכיון דעל כרחינו דההיקש הולך אף על דין זה. וכמו שנתבאר, דההיקש משייך אף לענין הדינים שאין לומדים, כיון דיש השוואה בין הפרשיות, אלא דיש מניעה שלא נלמד דין מסויים. א"כ כאן, דאין הכרח למניעה, דאפשר שאין זה כלול בגז"ש, א"כ עדיף ההיקש. ומצד שני אפש"ל דכיון דהגז"ש עדיפא דכמאן דכתיבא דמי, א"כ כל מה שמתאים ללמוד מהגז"ש לגביו אין דנים כלל את ההיקש, אלא אמרינן דכמאן דכתיב דמי, והרי"ז מונע מן ההיקש מלחול כלפי דין זה.
♦ ♦ ♦