בית מדרש להוראה "היכלא"
שיעור המצוה בקניית ספרי קודש
יש לברר, מאחר שלדעת הרא"ש מצוות כתיבת ספר תורה בימינו מתקיימת על ידי רכישת ספרי קודש רגילים, מהו השיעור לענין זה. דבשלמא כלפי מצוה בספר תורה יש לה שיעור ברור, אבל כלפי מצוה בספרים הנדפסים, הלא כמויות עצומות יש, ואין לך יום שאין ברכתו מרובה מחבירו, ומהו השיעור לקיום המצוה בזה.♦
א. ב.
כתב הרא"ש (הל' ס"ת סי' א): "ואומר אני דודאי מצוה גדולה היא לכתוב ספר תורה וכו', וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי כנסיות לקרות בו ברבים, מצות עשה היא על כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא והפירושים ידע פירוש המצות והדינים על בוריים, לכן הם הם הספרים שאדם מצווה לכתבם". והובאו דבריו בטור (יו"ד סי' רע).ומפשטות לשון הרא"ש נראה, שבזמן הזה מצוות כתיבת ספר תורה היא רק בספרים הנדפסים, ולא בספר תורה. וכן כתב להדיא הפרישה (סק"ח), דלדעת הרא"ש אין כיום מצוה כלל בקניית ספר תורה ממש, אלא רק בספרים הנדפסים. וכן כתב הש"ך (סק"ה) שהעיקר נראה שלדעת הרא"ש אין כלל מצוה בכתיבת ספר תורה ממש בזמן הזה.
והנה, כתב הבית יוסף: "ויש לתמוה היאך בא הרא"ש לפטור לאדם ממצות כתיבת ספר תורה ולהחליפה בחומשים ומשניות וגמרות ופירושיהן, שהרי לא תלה טעם החילוק בין הדורות הראשונים לדורות הללו אלא שבדורות הללו אין לומדין בהן אלא מניחין אותן בבית הכנסת לקרות בהם ברבים, וא"כ הוה ליה למימר שגם עכשיו חייבים לכתוב ס"ת וילמדו בהם כשם שהיו לומדים בדורות הראשונים, ולא לפטרם ממצות כתיבת ס"ת. - לכך נ"ל שלא בא אלא לחדש לנו חיוב כתיבת חומשים ומשניות וגמרות ופירושיהם ואיסור מכירתן, שגם זה בכלל מצות כתיבת ס"ת, ושזה יותר מצוה מלכתוב ס"ת ולהניחו בבית הכנסת לקרות ברבים, אבל לכתוב ס"ת לקרות בו הוא ובניו פשיטא דגם האידנא זהו עיקר קיום מצות עשה, שהרי הוא נוהג בו כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים".
ובפשטות מבואר בדברי הב"י, דאף אליבא דהרא"ש יש מצוה בכתיבת ספר תורה גם בזמן הזה, אלא שבא להוסיף שמקיימים את המצוה גם בספרים הנדפסים.
וכן כתב הט"ז (סק"ד) בדעת הב"י, דבכל כתיבת ס"ת יש מצוה גם בזה"ז, ולא הזכיר כלל לתנאי שיקרא בו הוא ובניו, והוסיף "ואף שלפי משמעות הלשון של הרא"ש משמע יותר כדברי הדרישה [דבזה"ז אין כלל מצוה בס"ת], מכל מקום נכונים דברי ב"י, דהיאך נבטל מצות עשה של ועתה כתבו לכם בחילוף הדורות". וכן נראה דדעת הגר"א (ליקוט ס"ב). וכן מקובל להורות למעשה.
♦
אולם באמת בדקדוק היטב בלשון הב"י מבואר, דכל מה שרצה לומר הוא שלדעת הרא"ש מקיימים מצוה בזה"ז גם בספר תורה ממש, אך רק באופן שיקח אותו "לקרות בו הוא ובניו" "כמו שהיו נוהגים בדורות הראשונים", אבל מי שקונה ס"ת ומניחו בבית הכנסת ואינו קורא בו הוא ובניו, לא יקיים מצות כתיבת ס"ת כלל.
ויש להוכיח כן, דהא בשולחן ערוך, שנכתב ע"י הב"י, כתב (סי' רע ס"ב): "האידנא, מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן". ולא כתב "מצוה גם לכתוב...", ומשמע דהאידנא רק זו המצוה, ואין מצוה בספר תורה ממש, ולכאורה סותר לדבריו בבית יוסף. ולהנ"ל ניחא, כי גם בב"י קאמר רק שאם ילמד בס"ת הוא ובניו אז יש בהם מצוה, אך כיון שלא עושים כן, לכן בפועל אין מצוה בזה"ז אלא רק בספרים הנדפסים.
ונמצא דמה שנקטו האחרונים בדעת הב"י הוא צ"ב, וכפי שביארתי.
ונראה לבאר, דהנה הרא"ש ביאר טענתו, דלדעתו עיקר המצוה בכתיבת ספר תורה הוא למען ילמד בו, ולכן בזה"ז שאין לומדים בס"ת, ס"ל דאין בזה מצוה. ועל זה השיב הב"י דאף בזה"ז ניתן ללמוד בספר תורה ממש.
וא"כ קשה, דהשו"ע הלא פוסק להלכה כדעת הרא"ש, ולכאורה א"כ מדוע לא הזכיר בשו"ע בתוך ההלכה, דהמצוה תלויה ב"ללמוד בו", דאין מקיימים מצוות כתיבת ספר תורה עד שילמד בו באותו ס"ת שכותב, או באותם ספרים הנדפסים שקונה.
ונראה, על דרך מה שכתב אאמו"ר עט"ר הגר"י שליט"א בספרו ועתה כתבו (סי' ג אות ב), דאף לדעת הרא"ש אין המצוה תלויה בלימוד בפועל באותו ספר, אלא באמת המצוה היא רק הכתיבה לבד, או רק הקניה לבד, אלא דיש 'תנאי' במצוה, דהיא מתקיימת רק ב"סוג ספר" שראוי שילמדו בו. וממילא קאמר הרא"ש דבזה"ז שהלימוד נעשה בספרים הנדפסים, הרי שבאלו מתקיימת המצוה בכתיבה ובקניה, כי בהם עתידים ללמוד. ועל זה הוסיף הב"י, דאף בספר תורה ממש מתקיימת המצוה, משום דגם בו ניתן ללמוד אף בזה"ז, ומה שבסוף לא ילמד בו אי"ז מעכב את קיום המצוה שהיתה בזמן הכתיבה והקניה.
היוצא לנו מזה, דלדעת הרא"ש עיקר המצוה הוא ספר שיכול ללמוד בו, אלא דזהו רק תנאי וגדר בסוג הספר שמקיימים בו את המצוה, אבל אין המצוה תלויה בלימוד, אלא זהו רק בגדר 'סימן', והמצוה היא כבר בעת הכתיבה והקניה.
♦
ג. ד.
והנה, בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' קפז) התקשה בשאלת כת"ר, וז"ל: "בעצם דברי הרא"ש צ"ב, דכמה הוא שיעור ובכמה הוא מקיים מצות כתיבת ס"ת. ובשלמא ס"ת עצמה הרי החיוב מבראשית עד לעיני כל ישראל, אבל לפי"ד הרא"ש עד כמה השיעור, גמרא אחת או דף אחד או כל הש"ס כולו, או גם הש"ע עם כל המפרשים. - בקיצור, כנראה שהרא"ש יצא להקל עלינו בכתיבת ס"ת, ונמצא להחמיר דכל שלא הדפיס כל הספרים אכתי נוכל לומר דלא קיים המצוה שמצוה עלינו ללמוד בכל הני ספרים, וצ"ע".ומחמת קושייתו כתב לחדש שם, דלדעת הרא"ש "אין לזה שיעור עד כמה הוא", וכל פעולה הכי קטנה שעושה למען יוכל ללמוד בספר, מקיים בזה מצות כתיבת ס"ת. כלומר, בין אם האדם קונה ש"ס ובין אם קונה שו"ע, ובין אם קונה ספר ובין אם קונה חוברת. ואפילו רק כותב חידוש קטן וכו' וכו', בכל זה מקיים מצות כתיבת ספר תורה. ואין לזה מינימום ואין לזה מקסימום.
ומתוכן דבריו נראה שהיתה סברתו, דלא יתכן שאין המצוה מתקיימת עד שיכתבו את כל הספרים הנצרכים להבין את פירוש התורה, שהרי אין לזה סוף, ולכן נראה לו לומר דאין שיעור למטה ולמעלה, ובכל מעט מקיים את המצוה עוד.
♦
והנה, כתב החתם סופר (שו"ת יו"ד סי' רנד): "נראה לי, הא דנדחק הרב"י וכל הבאים אחריו להעמיס בלשון הרא"ש שיהיה ג"כ מצוה בכתיבת ס"ת, כדי שלא ירפה ידי עושי מצוה כותבי ס"ת. - לא היו צריכים לזה, כי לא אמר הרא"ש אלא אם נדרש טעמא דקרא לומר שיהיה טעם מצות עשה של כתיבת ס"ת ללמוד מתוכה, א"כ ממילא עיקר החיוב על פירושי התורה. אמנם אנן קיי"ל כרבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא להקל עליו, ופשוט דלעולם ניחוש לטעמא להחמיר אפילו לרבי יהודה, ורק היכא שע"י הטעם נבוא להקל לא דרשינן טעמא, וא"כ לחייב לכתוב שאר ספרים נדרוש הטעם ולא יוצא יד"ח בכתיבת ס"ת לחוד, אבל לפטור עצמו מכתיבת ס"ת ע"י הטעם, תליא בפלוגתא דר"י ור"ש, וקיי"ל כרבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא ואין לפטור".
תוכן דבריו, דכל דברי הרא"ש על המצוה בזמן הזה, מבוססים על דרשת טעמא דקרא דהטעם לכתוב ס"ת הוא 'כדי ללמוד בו', וזה הוא רק לדעת ר"ש דדרשינן טעמא דקרא, אבל לדעת ר"י וכן הלכה דלא דרשינן טעמא דקרא, נשארה לנו המצוה כפשוטה, לכתוב ס"ת ממש. וממילא אף דלחומרא חיישינן לדעת ר"ש וצריך לכתוב אף הספרים הנדפסים (דאף ר"י דאינו דורש טעמא דקרא, זה רק לקולא, אבל לחומרא דרשינן), אבל לקולא ולומר דאין מצוה בס"ת ממש, בזה לא דרשינן טעמא דקרא.
אולם בשבט הלוי (ח"ה סי' קנט אות ג) אחר שהביא דבריו, כתב: "ותמוה בעיני, דאם הרא"ש דוקא אליבא דר"ש, ואנן קיי"ל כר"י, א"כ כתב הרא"ש פסקיו שלא כהלכה, וזה דבר מוזר שיהיה הרא"ש קובע הלכה ע"י טעם שהוא שלא כהלכתא, וכזה לא נמצא".
ולכן כתב השבט הלוי דלא שייך לתלות את דברי הרא"ש במחלוקת אי דרשינן טעמא דקרא, דהמחלוקת היא רק באופן שאפשר להבין את המצוה בלי הטעם, אבל כאן בספר תורה הטעם גלוי לכל, וברור שהוא כדי שיוכלו ללמוד בו, ובזה כו"ע מודו דדרשינן טעמא דקרא (ולא הבנתי דבריו כל הצורך, ע"ש).
ובמשנה הלכות (שם) כתב דכל המחלוקת אם דרשינן טעמא דקרא הוא רק כשאינו מפורש בתורה, אבל כאן דהטעם מפורש בכתוב, בזה לכו"ע דרשינן טעמא דקרא, וסרה טענת החת"ס.
♦
ה. ו.
ועוד כתב החת"ס שם, דאף לדעת הרא"ש דמקיימים את המצוה בספרים הנדפסים, זהו רק כשיהיה באותם ספרים פירוש על כל קוץ ותג שבספר תורה, וזה מן הנמנע שיהיה אי פעם, ולכן בהכרח דאף לדבריו מקיימים את המצוה גם בספר תורה ממש.וזה לשונו שם: "ואפילו לר"ש דדריש טעמא דקרא, מכל מקום נראה לי, הא ספר תורה שחסר אות אחת ואפילו קוצו של י' פסול הוא, ואפילו בתגין וזיונין יש קפידא, ומכ"ש בזיונים דשעטנ"ז ג"ץ. - ואם כן למה שכתב הרא"ש דיותר מצוה יש בפירושי התורה והמצות, אם נניח אנחנו שאין צריך כלל לשום ספר תורה, דנדרש טעמא דקרא אפילו להקל. - היינו כשיש לנו פירושים על כל התורה ועל כל קוץ וקוץ ותג ותג, שאם חסר פירוש על קוצו של י' הרי חסר זה מס"ת שלנו, דהיינו מפירושים שיש לנו חלף ס"ת ואין יוצא בו יד"ח, ואיך ישלים השלם בחסר. - ולמצוא פירושים על כל הנ"ל הוא נמנע, כי לא ידע אנוש ערכה ואפילו משה רבינו ע"ה לא ידע זה. אם כן אי אפשר מבלי ס"ת שלם, אלא שעדיין אינו יי"ח עד שיקח ספרים שיכול הוא ובניו להגות בהם ולהבין ולהשכיל, דבס"ת עצמו קצרה דעתינו בעו"ה".
העולה מדבריו, דקיום מצוה בספרים הנדפסים, הוא רק באופן שכותב וקונה ספרים ופירושים על כל התורה כולה כולל כל קוץ ותג שבה, ולכן אי אפשר לקיים מצוה זו לעולם, דהא אי אפשר להשיג את כל פירושי התורה לעולם, דתורת ה' תמימה אין לה סוף.
ומחמת טענה זו מסיק דאף לדעת הרא"ש יש מצוה גם בזה"ז בס"ת ממש, ובזה מקיימים המצוה בשלימותה, אלא "שעדיין אינו יוצא ידי חובה עד שיקח ספרים שיכול הוא ובניו להגות בהם ולהבין ולהשכיל".
ולא הבנתי דבריו, דאם בספר תורה לבד לא מקיימים את המצוה בשלימותה [משום שאיננו לומדים בו], וכן בספרים הנדפסים ג"כ לא מקיימים את המצוה בשלימותה [משום דאין לנו פירוש על הכל], א"כ מה יועיל קיבץ זה על זה, הרי סו"ס אין לנו כיום יכולת ללמוד הכל גם בצירוף הס"ת והספרים, ומתי תתקיים המצוה.
♦
ואחר כל זאת, הנראה לענ"ד בזה הוא כך. דכבר ביארנו לעיל אות ג' דאין מצוות כתיבת ספר תורה "ללמוד בו", אלא המצוה היא עצם כתיבת וקניית הספר, ועצם זה שיש לו "אפשרות" ללמוד בו, ורק דצריך שיהיה "סוג ספר" שראוי ללמוד בו.
והנה, החת"ס ביאר לנו שאין לנו יכולת להשיג ספרים בזה"ז עם פירושים על כל התורה כולה עם כל הדרשות של קוציה ותגיה וכו', ומעתה, איך תתקיים מצות כתיבת וקניית ספרים של פירושים על התורה, ומה השיעור בזה.
ונלענ"ד, דהנה יש להסתפק האם יש לאדם חיוב לקנות וללמוד כל ספר וספר שיוצא חדשות לבקרים, ולעיין ולהגות בכל קונטרס שכותב חבירו. ונראה פשוט דאין כזה חיוב, ואף דודאי אותו ספר ואותו קונטרס הוא בכלל התורה, וטעון גניזה, והלומד בו מקיים מצוות ת"ת וכו', בכ"ז אין חיוב מצוות תלמוד תורה מחייב להגות בו.
והטעם נראה, דבאמת כל הספרים המתחדשים מימות הראשונים ועד הזה"ז, אין בהם חידושים חדשים שלא נאמרו בתורה, דזה מן הנמנע, אלא הגדר הוא, דהם למדו היטב את הסוגיא, ופירשו אותה באר היטב, ומתוך הפירוש הזה יוצאות כל הנפק"מ שהעלו בידם.
ומעתה מובן, דבעצם כל אדם יכול להגיע לאותם פירושים וביאורים - גם בלא אותם ספרים וקונטרסים, אלא דהם יכולים לסייע בידו. ואם כן, אדם הלומד היטב את הסוגיא באופן שהוא יכול להגיע לאותם חידושים מעצמו, אין לו כלל חיוב ותועלת בלימוד אותם ספרים, דהרי הגיע לדבריהם (או לחלוק עליהם) מעצמו.
ועל פי זה נראה לומר בגדר ושיעור קיום מצוות כתיבת ס"ת לדעת הרא"ש, דהשיעור הוא, כל מה שנראה לו שצריך כדי להגיע לדרגה ששואלים אותו בכל מקום ויודע, והנכלל בזה הוא תנ"ך עם מפרשים המפורסמים, משנה וגמרא עם פירושים וראשונים המפורסמים, וכן האחרונים המרכזיים, וכן השו"ע והפוסקים המקובלים והמרכזיים שבלימודם יורדים לשורשי ההלכות, ובכל זה הוא מקיים מצוה זו. ומכאן ואילך כל הספרים שאינם נחוצים לעצם הבנת פירוש התורה, כמו ראשונים מהגניזה, אחרונים שלא נתקבלו דבריהם, וק"ו ספרי וקונטרסי זמנינו, כל אלו אינם נחוצים לעצם קיום המצוה, דהספרים העיקריים יש בהם די בכדי להגיע להבנת התורה והכרעת ההלכה וההשקפה בכל מקום, וכל הנ"ל אינם אלא בגדר תוספת ופרפראות בלבד.
ואמנם זה ודאי, שאם יודע שבקניית איזה ספר וקונטרס יגיע לחקר פירוש אותו נושא, דזה ודאי שמקיים בזה ג"כ מצות כתיבת ס"ת, אבל גם בלא זה קיים את המצוה, ומעתה ואילך הוא בגדר תוספת קיום והידור מצוה, ולא מעכב לעצם קיום המצוה.
סוף דבר, כיון דאין המצוה "ללמוד" אלא "להכין ספר ללימוד", לכן נראה דהשיעור הוא כל מה שנצרך כדי להגיע להבנת עומק פירוש התורה, והם הספרים המרכזיים בראשונים ובאחרונים ובפוסקים, ולא כל שאר הספרים.
ומשל למה הדבר דומה, שמעתי מהגרי"ב שרייבר שליט"א, דאנשים חושבים שאם יש לאדם 'אוצר הספרים' גדול, אזי הוא יהיה גדול בתורה (ובספר דרכי התלמוד כתב: "חכמתו של אדם מגעת עד היכן שספריו מגיעים'), אבל האמת היא, שכל מה שהיו צומחים בדורות הקודמים אנשים גדולים, הוא דוקא משום שלא היה להם 'אוצר הספרים'... והיינו משום שהיו לומדים את הספרים הבסיסיים בלבד, ומעמיקים בהם עיונם, ולומדים אותם בעומק ההבנה ובדקדוק היטב, ועי"ז מגיעים לדעת תורה נכונה, ומשיגים מעצמם כל מה שכתבו הספרים האחרים או היפך מה שכתבו. והנמשל הוא שיעור קיום המצוה.
שו"ר בספר תורת הלוי (פכ"ה הערה נא, עמוד שמ): "שמעתי ממרן [הגר"ש הלוי וואזנר בעל שבט הלוי], דהכוונה לספרי ש"ס ושו"ע והפוסקים הנצרכים למעשה, אבל שאר ספרים שאין נוגעים למעשה אין ברור כ"כ דאית ביה מצוות כתיבת ספר תורה".
♦
ז. ח.
ומן הראוי לדקדק כאן בדברי ספר החינוך (מצוה תריג) בטעם מצוות כתיבת ספר תורה, וז"ל: "משרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן ציונו ב"ה להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו שיוכל לקרות בו תמיד, ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חברו. למען ילמד ליראה את ה', וידע וישכיל במצוותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. - ונצטוינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות. - וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים שיניחו להם אבותיהם. - ודע בני, שאף על פי שעיקר החיוב דאוריתא אינו רק בספר התורה, אין ספק שגם בשאר הספרים שנתחברו על פירוש התורה יש לכל אחד לעשות מהם כפי היכולת מן הטעמים שאמרנו, ואף על פי שהניחו לו אבותיו מהן רבים. וזהו דרך כל אנשי מעלה יראי אלהים אשר היו לפנינו לקבוע מדרש בביתם לסופרים לכתוב ספרים רבים כברכת השם אשר נתן להם".ויש ללמוד מדבריו כמה לימודים גדולים בענין קניית ספרי קודש:
א. הקב"ה יודע שקשה על האדם לטרוח לילך לבית חבירו (או לבית המדרש) כדי ללמוד שם, ולכן ציוה שיהיה לכל אחד בביתו את הספרים, שיוכל ללמוד בהם בקלות ובמהירות.
ב. יש ענין להרבות הספרים בינינו, שנוכל "להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות".
ג. גם מי שיש לו ספרים מאבותיו, יש ענין שיכתוב ויקנה לעצמו ספרים "מהדורה חדשה", כדי שלא תקוץ נפשו בספרים העתיקים שהניח לו אביו, ואז ימצא עצמו שמתחמק מללמוד בהם ואינו יודע שהטעם הוא יופי הכתב והדפוס.
♦ ♦ ♦