ר"מ שיעור ב' בישיבת תורת החיים
יד בנימין
גדרי מלאכת בורר
בגדרי מלאכת בורר, רבה המבוכה בדברי הפוסקים, ראשונים ואחרונים, חדשים עם ישנים, מזה חדשים, ימים ושנים, ובדברי הפוסקים תולדות רבות בנות ובנים, והיא נתנה לחרשים ולבונים, הם גדולי הפוסקים והרבנים. ועתה אבוא במגילת ספר, הנותנת אמרי שפר, לבאר בסייעתא מן שמיא את גדרי המלאכה להלכה ולמעשה.וזה החלי, בעזרת צורי וגואלי.
♦
מקור הדין בתלמוד
הנה, הסוגיא העיקרית בגדרי בורר היא הסוגיא במסכת שבת (עד ע"ב), וראשית נבארה על פי פשוטה אחת לאחת בס"ד. והכי איתא התם: תנו רבנן, היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת. מאי קאמר? אמר עולא - הכי קאמר, בורר ואוכל לבו ביום, ובורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב חסדא – וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום? אלא אמר רב חסדא - בורר ואוכל פחות מכשיעור, בורר ומניח פחות מכשיעור, וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף - וכי מותר לאפות פחות מכשיעור? אלא אמר רב יוסף - בורר ואוכל ביד, בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי לא יברור. ואם בירר פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה - רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני? אלא אמר רב המנונא - בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת, פסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה אביי - מידי אוכל מתוך פסולת קתני? אלא אמר אביי - בורר ואוכל לאלתר ובורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו - שפיר אמר נחמני. ע"כ.פירוש הברייתא שהובאה בריש אמי'ר - קשה, שכן מצד אחד שנוי בברייתא שבורר ואוכל ובורר ומניח, ומשמע אפילו לכתחילה, ומאידך, איתא התם 'ולא יברור ואם בירר חייב חטאת'. ועל כן, הביאה הגמרא חמישה תירוצים (לבו ביום, פחות מכשיעור, ביד, אוכל מפסולת, ולאלתר). על פניו, כל ארבעת התירוצים הראשונים נדחו, חוץ מהתירוץ האחרון של אביי. ובפשטות, יוצא בשלב זה של הסוגיא, שכל ברירה לאלתר מותרת בכל אופן, בין אם פסולת מאוכל או בכלי.
אולם, המשיכה הגמרא: היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר ואכל ובירר והניח, רב אשי מתני פטור, רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב. רב אשי מתני פטור, והא תני חייב! לא קשיא, הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה. ע"כ. ועל פניו, המחלוקת של רב אשי ורב ירמיה מדפתי צריכה ביאור. שכן יש לדון מה היחס שבין הגדר של לאלתר, שהובא בדברי אביי, לדברי רב ירמיה מדפתי ולרב אשי שמגדירים זאת מעין הגדרתו של רב יוסף 'נפה וכברה' ו'קנון ותמחוי'.
שכן, אם קיבלנו את תירוצו של אביי, כפי שנראה מפשט הגמרא, ותירוץ זה בעצם דחה את דברי רב יוסף לגמרי, מה אהני לן להביא לאחר מכן את דברי רב אשי ורב ירמיה מדפתי? ואם לא קיבלנו את דברי אביי, יוצא לכאורה שיש לקבל את דברי רב אשי ורב ירמיה.
מעין שאלה זו יש גם בהמשך הגמרא, והכי איתא: חזקיה אמר הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור שאני תורמוסים ע"כ. ושוב, שיטת חזקיה היא מעין שיטת רב המנונא, שנקט שההבדל הוא בין אוכל מתוך פסולת לבין פסולת מתוך אוכל. וגם מדברי חזקיה עולה שאוכל מתוך פסולת מותר ופסולת מתוך אוכל אסור, על פי ביאור הגמרא שם. ושוב יש לדון מה היחס בין זה לבין דברי אביי.
עוד שאלה שיש לדון בה נמצאת בקטע נוסף שם בסוגיא: כי אתא רב דימי אמר שבתא דרב ביבי הואי ואיקלעו רבי אמי ורבי אסי שדא קמייהו כלכלה דפירי ולא ידענא אי משום דסבר אוכל מתוך פסולת אסור אי משום עין יפה הוא דמכוין ע"כ. ומבואר מזה, לכאורה, שיש הווא אמינא לאסור אפילו אוכל מתוך פסולת, וזה דלא כמאן.
אם נסכם את הדברים בס"ד, עולות שתי שאלות עיקריות:
א. מה היחס בין דברי רבא ואביי בעניין הגדר של לאלתר, לבין דברי רב אשי ורב ירמיה וחזקיה (ורב יוסף ורב המנונא)?
ב. למה יש הווא אמינא לאסור אוכל מתוך פסולת?
♦
כמה אפשרויות לפרש את הסוגיא
והנה, כד נעיין בזה בס"ד, נראה שיש שתי אפשרויות לפרש את הסוגיא בזה.א. דברי אביי דחו לגמרי את דברי האמוראים שקודם לכן.
ב. דברי האמוראים שלפני אביי לא נדחו לגמרי.
הבעייתיות שיש בסוגיא זו ברורה. מצד אחד, ברור שאביי נתקבל להלכה. ומצד שני, לא ברור למה הובאו דברי האמוראים, שבעצם אומרים את מה שאומרים האמוראים לפני אביי, שנדחו.
♦
מחלוקת ראשונים בשאלה זו
ולפום ריהטא, נראה שיש פלוגתא בין רבנן קמאי בהא מילתא, בין רב האי גאון לבין רבנו חננאל.ז"ל רב האי גאון (אוצר הגאונים, חלק הפירושים עד ע"ב, ומקורו טהור מספר העיתים סי' רכו): וכתב רבינו האיי גאון הכי, וענין בורר - דאביי איתיה, דקאמר רבא שפיר קאמר נחמני, ודרב המנונא נמי איתה, מדקאמר חזקיה 'הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב חטאת', ואמרינן 'לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור? לא, שאני תורמסין דשלקו ליה שבע זימנין בקדרה, ואי לא שקלי ליה פסולות מיניה מיסרח וכפסולות מתוך אוכל דמי', ולהכי חייב, דאלמא אוכל מתוך פסולות שרי, והילכך אביי נמי הכי שרי לאלתר אוכל מתוך פסולת. ויש חיזוק, דודאי דעולא ודרבא[2] מתעקרן באתקפתא דרב חסדא, אבל דרב יוסף לא איתעקרא כולה, אלא אימעוט כדאביי, ורב יוסף דאמר בורר אוכל ביד בורר ומניח ביד, אוכל מתוך פסולת כדקאמר רב המנונא. ופסולת מתוך אוכל לא יברור. ועוד לאו[3] כל אימת דבעי לברור ולאכול או לברור ולהניח אוכל מתוך פסולת שרי, אבל דוקא לאכול לאלתר או להניח כדי לאכול לאלתר. אבל שלא לאלתר אפילו לאוכלו בו ביום אסור. ואם בירר פטור אבל אסור, בנפה וכברה לא יברור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר וחייב חטאת. אבל בקנון ותמחוי פטור אבל אסור, כדאוקמינן לה לרב אשי, דתני חייב, דהאי דאביי ממעט מדרב המנונא ורב המנונא ממעט מדרב יוסף וכו' ע"כ.
אמנם, בדברי רב האי זצ"ל יש שאלה, שכן הוא כתב לגבי ברירה שאינה לאלתר, שהיא אסורה רק מדרבנן. ובעזרת ה' נעסוק בזה לקמן. אולם, לענייננו מבואר מדברי רה"ג שכל האמוראים אינם חולקים אחד על השני, אלא כולהו מסכימים אחד עם השני, שכן מדברי חזקיה מוכח שמקבלים את רב המנונא.
בר פלוגתיה דרב האי הוא רבנו חננאל, שכתב וז"ל: ת"ר, היו לפניו ב' מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברר ואם בירר חייב חטאת. ומת' מאי קאמר [א'] עולא הכי קאמר בורר ואוכל בו ביום כו' ודחאה רב חסדא ואמר וכי מותר לאפות ולבשל בו ביום כו' ופרשה אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר. שלא לאלתר לא יברור. ואם בירר נעשה כבירר לאוצר וחייב חטאת. וקיי"ל כוותיה, דאמר רבה שפיר אמר נחמני ולאלתר. דאמר אביי וכו' רב אשי מתני[4] חייב ואוקימנא להא דרב אשי בבורר בנפה או בכברה חייב חטאת בקנון ובתמחוי פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור נינהו. וקיי"ל כרב אשי דבתראה הוא והא דאמר חזקיה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב. הלכתא היא דהא וכו' ע"כ.
ומבואר מדבריו שפסקנו את אביי, ואחרי כן פסקנו את רב אשי, שהוא עומד בפני עצמו, ולאחר מכן פסקנו את חזקיה. ואין דברי חזקיה או רב אשי מוכיחים על דברי האמוראים שקדמו לאביי כלום. וכן מפורש בדברי העיתים (סי' רכו) שכתב: ת"ר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח לא יברור ואם בירר חייב חטאת, ואמרינן מאי קאמר ונדחו דברי כולן ובמסקנא פירשה אביי וכו' ע"כ.
ובכן, למטוניה דרב האי גאון ודעימיה, דלא פליגי אמוראי אהדדי, יש להסביר במאי פליגי בפועל, שהלא רב יוסף הקשה על רב חסדא. וזאת, ביאר היטב רבינו ישעיה דיטראני (מכריע סי' כג) כך: פירוש לא סבר רב המנונא את דברי רב יוסף לומר שאין הלכה כמותו. דודאי כן הלכה אלא מיהו פירוש דברי הברייתא אינו מיושב יפה וכו' מתקיף לה אביי מידי אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל קתני פירוש גם אביי סותר תירוצו של רב המנונא שגם הוא לא ישב הברייתא יפה ע"כ. דהיינו שאליבא דאמת לא פליגי אמוראי, והמחלוקת ביניהם היא בביאור הברייתא מי הכי מיושב בלשון הברייתא, אך אליבא דאמת כולהו מסכימים אחד עם השני למעשה. וממילא, פשוט שהסיבה שהבאנו את האמוראים אחרי שהובאה ההכרעה כאביי, היא כדי לומר שלא תחשוב שדחינו את רב המנונא ורב יוסף לגמרי, אלא קיימא לן כשיטתם.
ומאידך, לשיטת ר"ח הרי היא פשוטה לפניה, כיוון שכל אחד מתקיף אחבריה, ממילא פשיטא דכל אחד דחה את חברו.
♦
סוגיא דתורמוסין
וכאן אבוא העי'ר בסוגיא אחת שנחלקו בה גדולי עולם, והיא סוגיא דתורמוסים. ובאמת, כבר ראש בני ישראל, הלא הוא רש"י הקדוש, נתחבט בביאורה והביא ג' פירושים לבאר מה הדין שם. וגם בדברי הרמב"ם לא ברור לגמרי מה המציאות.וכך איתא בתלמוד (עד ע"א): חזקיה אמר הבורר תורמוסים מתוך פסולת שלהן חייב לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור שאני תורמוסים דשלקיה ליה שבעא זימני ואי לא שקלי ליה מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי ע"כ. ומבואר דהוה סליק אדעתין שיש לאסור אוכל מתוך פסולת, מתוך המימרא של חזקיה שאסר לברור תורמוסין (שהם האוכל) מתוך הפסולת שלהן. ועל כן מחדשת הגמרא שלא כן הוא, אלא התורמוסין הם עצמם פסולת, והפסולת היא האוכל (כך בפשטות).
ובאמת, רש"י עלה ונסתפ'ק למה התורמוסין מוגדרים כפסולת, ולמה הפסולת שלהם מוגדרת כאוכל, ולמה בכלל יש בזה חיוב חטאת.
וז"ל רש"י בזה: ואי לא שקלי ליה - לאוכל מתוך הפסולת, מתוך שהוא רך ונימוק על ידי שנשלק הרבה. מסרח - והלכך אוכל נמי, כל זמן שמעורב בו - הוי כפסולת, ומיהו אוכל הוא, ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל, ע"כ. זהו הפירוש הראשון בדברי רש"י. ויש בו כמה תמיהות. ראשית, רש"י כתב 'הוי כפסולת' ולא כתב 'הוי פסולת', ולשם מה נצרך הוא לכ' הדמיון? ועוד, בהמשך דבריו כתב 'ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל' ולכאורה יש כאן צד תמיהה, אם רק 'מחמירים עליה', אמאי חייב עליו חטאת?
והמשיך רש"י בביאורו: ולי נראה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן - מששלקן פעם אחת ממרקין ומערין אותן המים, ובורר המתולעות שלהן, כמו שעושין לפולין, וכן בכל פעם ופעם, וזה בורר האוכל ומניח הפסולת, ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן, הלכך: מששלקום פעמים ושלש חשיב ליה פסולת, הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו - מסרחי, וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרועין[5] המעורבין בהן - כפסולת מתוך אוכל דמי, דהנהו שאר מינין לא מסרחי דגמר להו בישולייהו פעם ראשונה ושניה, ע"כ. וגם כאן יש צד תימה, רש"י מניח שיש עם התורמוסין גם 'שאר מינין המעורבין בהן', וזה על פניו חסר מן הספר. ורש"י נצרך לזה, מפני שלא ידע למה התורמוסין יוגדרו כפסולת יחסית. ועל כן, הוא הכניס למשוואה גם את שאר המינין, לידע ולהודיע ולהוודע שאלו הם המינים המוגדרים כאוכל, ומפניהם התורמוסין מוגדרים כפסולת. אולם, כאמור, זה חסר עד מאוד מן הספר.
והמשיך רש"י להביא את פירוש רבו: ורבינו הלוי גריס: ואי שקילי ליה מסרח, - כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס, הלכך, ההוא דשקיל הוי כפסולת, והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו. ע"כ. וגם זה לא ברור, אם ברצוני עתה ליקח האוכל בכדי לאוכלו, למה מכריחים אותי על פני להגדיר זאת כפסולת, הרי ברצוני אני רוצה עתה את התורמוסין לאכלם.
והעיר תלמידי היקר הראל זק נר"ו, שאין כאן כלל בורר, כי האדם לקח אוכל מתוך אוכל ורק אח"כ זה נמאס. ויתר על כן, איכא להעיר וכי בשופטני עסקינן שכל מה שהוא נוטל נמאס? ודפח"ח.
ובאמת, את התמיהא הראשונה בדברי רש"י נבין אל נכון, אם ננקוט בדעתו ש-'פסולת' ו-'אוכל' הכוונה לפסולת מהותית ולא יחסית. וכמו שהבינו התוספות (עד ע"א ד"ה היו לפניו) בדעתו. דהיינו, שני מיני אוכלין לא יחשבו בדעת רש"י כאוכל ופסולת, שכן שניהם אוכל. ועל כן הוקשה לרש"י, אמאי התורמוסין הם פסולת? ולכן כתב הוא 'כפסולת' ו'מחמירין', כי אליבא דאמת אין הם פסולת. אולם, אם כן הוא, הוקשה לרש"י - למה חייבים עליהם חטאת? ועל כן מיאן הוא בביאור זה והביא את הפירוש השני. והנה, מקום איתי להעיר, שעל פניו בדברי רש"י בפירוש השני עולה שכל שהוא בורר בידו אוכל מתוך פסולת אין בו חיוב חטאת, ואף מותר לכתחילה, אף אם הוא לא בורר לאלתר. שכן, כשהוא בורר את אותם התורמוסין, הרי הוא בוררם שלא לאלתר שכן אין הם ראויים לאכילה, והסיבה שחייבים עליהם הוא מפני שהוא בורר פסולת מאוכל, ולא מפני שהוא בורר אוכל שלא לאלתר. ומבואר שכל שבורר בידו אוכל מפסולת משרא שרי.
ומ"מ, עצם הסוגיא לא איפריקא מחולשא.
ולענ"ד נראה להסביר את הדין של תורמוסין באופן אחר מעט. וביאור זה תלוי ביסוד השאלה של מהו בורר. אם אנו מגדירים את מלאכת בורר בתור 'תיקון תערובת', אז הכל יובן בס"ד על נקלה. במציאות של בישול תורמוסין יש תערובת של התורמוסין והפסולת שלהן, דהיינו הקליפין, הגבעולין, העלים וכד'. כאשר הוא מבשל את התורמוסין ועדיין לא הגיע סוף בישולם, שכן צריך לבשלם שבע פעמים. נוצרת מציאות של פסולת מעורבת בפסולת. וכאשר מוציאים את התורמוסים מהקליפות, בעצם מוציאים פסולת מפסולת אחרת, וכיוון שאין משמעות של 'אכילה' לתיקון זה, על כן אי אפשר להתירו. ובעצם, יש כאן תיקון תערובת קלאסי, ועל כן יש כאן חיוב בבורר. זאת, מפני שכאשר הוצאו התורמוסין יש כאן תורמוסין לבד וקליפות לבד, התערובת מתוקנת, והתורמוסין אינם ראויים לאכילה. ומה שאמרו בגמרא 'כפסולת מתוך אוכל דמי', אין הכוונה שיש שם אוכל ממשי, אלא הכוונה היא שהדין הזה שווה לדין של פסולת מאוכל. וק"ל.
ומצאתי און לי כי יש ספ'ר במצרים, ובגניזה הקהירית התגלה כתב ידו של רבנו חננאל בן שמואל, מחותן הרמב"ם, שכתב בפירושו השני (T-S F8.33): ויש מי שמפרש הכי: שאני תרמוסא דשלקי ליה שבע' זמני בקלפתיה וכו'ל הכי מפרש ליה, (הבורר) תורמוסין לאכול לאלתר חי(?יב? ?חטא?ת) דלא מתאכלי אלא על ידי שליקה כמה פעמים. ואי לא שליק להו פעמים הרבה מסרחי, כלומר שאם לא ישלקם אלא פעם אחת או שני פעמים מסרחי, ולפיכך האוי אוכל שלהן כפסולת דאמי. דלא האוי אוכל אלא על י(?די ס?רח) וכ(י..) דהשתא כיוון שלא נגמר בישולם הוה להו אינן ראויין??? לאכילה כלל מפני הסרחו(ן?) שבה(ן?) ולפיכך אסור לבררן מתוך הפסולת שלהן מ(פ?)ני (שאין ראויין). ע"כ. ולכאורה כוונתו כדכתבינן בס"ד.
♦
שיטת רש"י
אחר הודיע א-להים אותנו את כל זאת, נבוא לדון בדברי רש"י. ראשית נקדים שהשיטה הידועה והמרווחת בפוסקים, היא שיטת רבנו חננאל שהובאה לעיל, ועל-פיה כדי להתיר לברור בשבת בעינן ג' תנאים: א. אוכל מתוך פסולת. ב. ביד ולא בכלי. ג. לאלתר ולא לבו ביום. וכמו שדורשי רשומות אומרים 'אוכל ביד מיד'.אולם, מלשון רש"י משמע קצת אחרת. מדבריו עולה שבשביל לאסור בעינן את שלושת ההגדרות, ובשביל להתיר די בגדר אחד.
הראשונים שעמדו על המקח, היו רבותינו בעלי התוספות, שכתבו (עד ע"א ד"ה והתניא חייב): והתניא חייב - פי' בקונטרס דהיינו ברייתא דלעיל. וקשה לר"י דלמאי דמוקמינן לה בנפה וכברה משמע דוקא לבו ביום אסור אבל לאלתר אפי' בנפה וכברה שרי ע"כ. דהיינו, שכשהגמרא הקשתה על רב אשי 'והתניא חייב', היא התכוונה, לפי רש"י, לברייתא דלעיל שעסקנו בה, וחייבנו בה לאלתר. ואם רב אשי, דמוקמינן ליה בקנון ותמחוי, אומר שפטור ובנפה וכברה חייב, היינו דווקא בלא הגדר של לאלתר, אך הגדר של 'לאלתר' מתיר הכל, לפי דעת רש"י. וכך יוצא שלפי דעת התוספות, כאשר יש את הגדר של 'לאלתר' בבורר, זה מתיר אפילו ברירה בכלי. וכיוון שאין הבדל בין גדר זה לגדר אחר, שפיר יש לומר דבכל הגדרים די בגדר אחד שמתקיים במעשה הברירה בכדי להתיר.
♦
קושיות על אפשרות זו
אולם, לענ"ד לא איפרוק מחולשא לומר כן בדעת רש"י. וכדי לדון בדברים יש לעיין בלשון רש"י עצמו, ובדברי הגמרא שדבריו מוסבים עליהם. כך איתא בתלמודא: היו לפניו שני מיני אוכלין ובירר ואכל ובירר והניח רב אשי מתני פטור רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב רב אשי מתני פטור והא תני חייב לא קשיא הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה ע"כ. ורש"י כתב וז"ל:והתניא - לעיל חייב, ואי בבורר ומניח לאלתר - מותר לכתחלה הויא, ופטור אבל אסור ליכא. ע"כ. ולכאורה, אם נעיין בזה על דרך הפשט, נראה שאין צורך לדקדק כל כך בדברי רש"י, עד כדי כך שנוציא מדבריו את מה שהוציאו התוספות.ולפיכך, שפיר יש לומר שרש"י נתכוון בפשיטות. בברייתא הראשונה ראינו 'חייב ומותר', אך לא מצאנו 'פטור אבל אסור'. והשתא, בדברי רב אשי, מצאנו פטור אבל אסור. ועל כך מעיר רש"י, שלעיל שנינו חייב (וכן מותר), ועכשיו אנו שונים פטור, ועל כן שואלת הגמרא בפשיטות 'תנא היכא קאי דקתני פטור?' ואין הכוונה עכשיו לומר 'ממאי דמוקמינן לברייתא דידן כשחייב בנפה וכברה, ואת הברייתא דלעיל בלאלתר, וכיוון שהיא אותה ברייתא פשיטא שהכוונה חייב בנפה וכברה היינו דווקא כשאינו לאלתר'. ועוד, שרש"י כלל לא התכוון לומר, לכאורה, דעסקינן באותה ברייתא. הוא רק העיר על כך שמצאנו חייב ולא מצאנו פטור, וזהו גם פשט לשונו 'ופטור אבל אסור ליכא'. ועי' בפני יהושע על אתר.
ועוד קשה על אפשרות זו, ממה שכתב רש"י במשנה (עג ע"א): הבורר - פסולת בידיו. ע"כ. ומבואר שאף שהוא בורר פסולת בידיו, הרי שמכיוון שהוא בורר את הפסולת, זהו בורר שהיה במשכן, וממילא הוא אסור.
♦
סיוע לאפשרות זו מפירוש רש"י בדין תורמוסין
בסוגית תורמוסין נשתברו קולמוסין רבים, ובעזרת ה' בהמשך הסוגיא אבוא באר'ה בס"ד. אולם, כעת אביא את לשון רש"י בעניין זה, הנצרך לענייננו. וכך כתב רש"י שם בפירושו השני: ולי נראה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן - מששלקן פעם אחת ממרקין ומערין אותן המים, ובורר המתולעות שלהן, כמו שעושין לפולין, וכן בכל פעם ופעם, וזה בורר האוכל ומניח הפסולת, ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן, הלכך: מששלקום פעמים ושלש חשיב ליה פסולת, הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו - מסרחי, וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרועין המעורבין בהן - כפסולת מתוך אוכל דמי, דהנהו שאר מינין לא מסרחי דגמר להו בישולייהו פעם ראשונה ושניה, ע"כ. ומבואר מדבריו שאף שהתורמוסין מעורבין עם מינים אחרים, אבל אותם מינים כבר נתבשלו להם לגמרי. ומשו"ה יש כאן בורר, שמצד אחד התורמוסין אינם ראויים לאכילה, ולכן הם פסולת ביחס לשאר מיני הגרעינין המעורבים בהם. ומאידך, הם אוכל ביחס לפסולת שלהם עצמם. ומבואר שהטעם שחייב בהו באיסור בורר, הוא מכיוון דחשיבי הם כפסולת. ולא משום שהוא בוררם שלא לאלתר. הלא נכנסו לפונדק אחד כאן שני נידונים 'שלא לאלתר' ו'פסולת מתוך אוכל'. והסיבה שמחייבים אותו היא משום פסולת מתוך אוכל, ולא משום 'שלא לאלתר'. ומבואר שכאשר הוא בורר בידיו אוכל מתוך פסולת שלא לאלתר אין בזה איסור בורר מדאורייתא.♦
העולה מדברי רש"י עד כען
ובינתיים, מה שלמדנו בס"ד מדברי רש"י הוא כך – בברירת פסולת מתוך אוכל, נראה שרש"י תמיד מחייב, אף שיש תנאי אחר להתיר (כגון שזה לאלתר או בידיו). ונראה דס"ל שזו המהות של מלאכת בורר, ברירת הפסולת מתוך האוכל. ואם כנים אנו בזה, הנה קמה וגם נצבה אלומתם של התוספות. שכן לפי דעתם מכיוון שהוא בורר אוכל מתוך פסולת לאלתר, הרי זה מותר. אך אליבא דאמת, נראה שקשה להכריע בסכינא חריפא מהי דעת רש"י בעניין זה. והדבר צ"ב.שכן, אף אם נקבל את שיטת התוספות בדעת רש"י בנקודה דלעיל, מה שאינו פשוט כל כך, אכתי שפיר יש לומר שרש"י בסוגיין הוא 'מפרש ולא פוסק', כמו שכתב מרן הב"י (או"ח סי' י'). דהיינו, שמכיוון שיש כאן כמה דעות של אמוראים בזה, ואין כאן כלל פסיקה ברור שאפשר ללכת איתו למסקנא, רש"י פירש כל אמורא ואמורא כפי דעתו העקרונית. ומה רש"י יעשה עם ההלכה למעשה? אפשר שהוא יפסוק לגמרי כאביי, או שהוא יחמיר כדברי ר"ח. ועל כן, אין בידינו מופת חותך לומר שדעת רש"י למעשה שדי בתנאי אחד כדי להתיר ברירה.
♦
שיטת רב האי גאון
והנה, אנכי דניאל בינותי בספרים וחזי הוית בדברי רבנו האי גאון[6], שכתב כך (אוצה"ג שבת ע"ד ע"א): וכתב רבינו האיי גאון הכי, וענין בורר דאביי איתיה דקאמר רבא שפיר קאמר נחמני, ודרב המנונא נמי איתה מדקאמר חזקיה 'הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב חטאת', ואמרינן 'לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור? לא, שאני תורמסין דשלקו ליה שבע זימנין בקדרה, ואי לא שקלי ליה פסולות מיניה מיסרח וכפסולות מתוך אוכל דמי', ולהכי חייב דאלמא אוכל מתוך פסולות שרי, והילכך אביי נמי הכי שרי לאלתר אוכל מתוך פסולת. ויש חיזוק, דודאי דעולא ודרבא מתעקרן באתקפתא דרב חסדא, אבל דרב יוסף לא איתעקרא כולה, אלא אימעוט כדאביי, ורב יוסף דאמר בורר אוכל ביד בורר ומניח ביד, אוכל מתוך פסולת כדקאמר רב המנונא. ופסולת מתוך אוכל לא יברור. ועוד לאו כל אימת דבעי לברור ולאכול או לברור ולהניח אוכל מתוך פסולת שרי, אבל דוקא לאכול לאלתר או להניח כדי לאכול לאלתר. אבל שלא לאלתר אפילו לאוכלו בו ביום אסור. ואם בירר פטור אבל אסור, בנפה וכברה לא יברור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר וחייב חטאת. אבל בקנון ותמחוי פטור אבל אסור, כדאוקמינן לה לרב אשי, דתני חייב, דהאי דאביי ממעט מדרב המנונא ורב המנונא ממעט מדרב יוסף וכו' ע"כ.מדברי רב האי גאון עולה כך – כל שיטה ממעטת מהשיטה שהובאה קודם לה. דהיינו, אם רב יוסף התיר לברור ביד, הוא עצמו התיר אפילו פסולת מתוך אוכל ואפילו שלא לאלתר. ורב נחמן, שבא אחריו, אסר כמו רב יוסף – ברירה בכלי, והוסיף עוד על דבריו לאסור פסולת מתוך אוכל. ובתר הכי בא אביי, ואסר כדבריהם והוסיף לאסור כל שהוא לא בורר לאלתר. ולפי הבנה זו, יוצא שרבא, שהוא שר המסכי'ם לדברי אביי, נתכוון לומר על פי המסקנה שמה שאסר אביי את שלושת הגדרים – זו האמת וכך ההלכה.
אולם, שאלה אחת נותרה בדברי רב האי גאון זצ"ל, והיא - אם אמת היה הדבר הזה, וכל אחד ממעט מחבירו והלכה כדברי אביי, למה אם כן כתב כך: אבל שלא לאלתר אפילו לאוכלו בו ביום אסור. ואם בירר פטור אבל אסור, בנפה וכברה לא יברור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר וחייב חטאת. ע"כ. ומבואר מדבריו שמי שברר שלא לאלתר בידו אין בו איסור מן התורה.
וכשדנתי על כך עם מו"ר, הרב רועי סיטון, הסביר הוא את הדברים כך – בסוגיא חזינן שאחר דברי אביי מובאים דברי רב אשי ורב ירמיה מדפתי לגבי ברירה בכלי. ואם כן, אפשר להבין שכשם שדברי רב המנונא ואביי מיעטו את ההיתר, כך דברי רב אשי ורב ירמיה מדפתי מיעטו את האיסור שהובא בדברי אביי. וכך יש להבין זאת – אף שאמרנו שכדי להתיר ברירה צריך את כל שלושת הגדרים – אוכל ביד מיד – מ"מ, כדי לאסור מן התורה צריך שתהיה הברירה בכלי. וכל שאין ברירה בכלי אין בזה איסור תורה[7].
♦
שיטת הרי"ד
שיטה מיוחדת בביאור הסוגיא נמצאת בדברי הרי"ד בספר המכריע (סי' כג), ומפני אריכות הדברים נביאם פסקי פסקי ונבארם בס"ד. והכי איתא התם: גרסינן בפרק כלל גדול (ל"ג ב') הזורה והבורר אלא אמר רב יוסף בורר ואוכל וכו' מאד נדחקתי לעמוד על דיני הברירה ומה שבידי לפרש אפרש. בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד פירוש האי מניח לאלתר הוא כדי לאכול באותה סעודה, דומיא דלאכול, ואף על פי שלאלתר הוא עושה דוקא ביד הוא מותר דהוא שינוי גמור אבל בקנון ובתמחוי דהוא שנוי קצת פטור אבל אסור ובנפה ובכברה דהוא מלאכה גמורה חייב חטאת דאע"ג דלאכול מיד קא עביד הוה ליה כאופה ומבשל מיד דחייב חטאת כדאקשינן לעולא. מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי וכברה ונפה קתני וכו'. פירוש לא סבר רב המנונא את דברי רב יוסף לומר שאין הלכה כמותו. דודאי כן הלכה אלא מיהו פירוש דברי הברייתא אינו מיושב יפה, דלא תני קנון ותמחוי נפה וכברה. אלא אמר רב המנונא - בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת בורר ומניח אוכל מתוך פסולת, אבל פסולת מתוך אוכל לא יברור ואם בירר חייב חטאת. ע"כ.והמשיך הרי"ד: נראה לי דרב המנונא בנפה ובכברה קאמר, ומש"ה חייב חטאת בפסולת מתוך אוכל ואף על גב דהוא בורר לאכול. וגם רב יוסף שחייב בנפה ובכברה בפסולת מתוך אוכל חייב דאלו אוכל מתוך פסולת שנוי הוי ולא מחייב עליה חטאת לעולם כדתנן בפרקא קמא דביצה הבורר קטנית בי"ט בית שמאי אומרים בורר אוכל אוכל וכו' דאלמא אוכל מתוך פסולת הוי שינוי, ורב המנונא ורב יוסף לא פליגי אלא שסבר רב המנונא שרב יוסף לא יישב הברייתא יפה ובא הוא וישבה. ע"כ.
ביאור דבריו, גם רב המנונא, שאמר 'אוכל מפסולת ופסולת מאוכל', נתכוון שבורר ביד ולא בכלי, וכן גם רב יוסף, שאמר 'ביד בלא בכלי', נתכוון דווקא אוכל מפסולת. מפני שאוכל מפסולת הוא לעולם שינוי ואין חייבים עליו. וזה כלל גדול בדברי הרי"ד, שאוכל מפסולת אין בו חיוב כלל.
והמשיך הרי"ד: מתקיף לה אביי, מידי אוכל מתוך פסולת ופסולת מתוך אוכל קתני? פירוש גם אביי סותר תירוצו של רב המנונא, שגם הוא לא ישב הברייתא יפה דלא תני אוכל מתוך פסולת ואף על פי שהלכה כדברי רב המנונא, לשון הברייתא אינו משמע שידבר בזה, אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כמי שבורר לאלתר וחייב. ופירוש אין לדקדק ולומר דמדקאמר אביי לבו ביום לא יברור ואם בירר חייב חטאת שמע מינה דבנפה וכברה קאמר דאילו ביד ליכא חיוב חטאת דאי בנפה וכברה קאמר היכי הוה שרי לברור ולאכול והא רב יוסף הוה מחייב עליה חטאת ואביי הוה שרי ליה לגמרי? ותו, כיון דנפה וכברה קא עביד אמאי לא אקשינן עליה וכי מותר לאפות ולבשל כדי לאכול כדאקשינן לעיל לעולא? אלא לאו שמע מינה ביד קאמר, וסבירא ליה אף על גב דביד הוי שינוי גמור ומותר לכתחילה, הני מילי לברור ולאכול או לברור ולהניח לאלתר לצורך אותה הסעודה, אבל אם דעתו להניח לו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר שגם ביד דרך העולם הוא לברור ולהניח לאוצר, שכן אדם שיש לו דבר מועט בוררו יד על יד והילכך חייב חטאת ולא הותר ביד אלא לצורך סעודתו. וכו' ונראה לי דאביי לא מיירי אלא בפסולת מתוך אוכל, ומשום הכי אם בירר להניח חייב חטאת ואפילו הכי לברור ולאכול שרי כיון דביד קעביד. ע"כ.
וביאור דבריו, דמה שאמר אביי, בהכרח שהוא מסכים לדברי רב המנונא ורב יוסף. ועל כן אין לומר שכשאביי התיר לברור לאלתר, הוא התיר אפילו בנפה וכברה[8], שכן בנפה וכברה אין שום סברא להתיר. ומבואר מזה, שאף שהתרנו ביד לא התרנו אלא לאלתר.
וסיכם הרי"ד את שיטתו בביאור הסוגיא: ומסקנא דשמעתא סלקא הכי, כל זמן שהוא בורר ואוכל או בורר ומניח לאותה הסעודה שהוא יושב בה, אם בירר ביד מותר לכתחילה ואפילו פסולת מתוך אוכל. אבל בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור. ובנפ' ובכבר' חייב חטאת. ואף על גב דלאכול הוא בורר. ואם בורר ומניח לבו ביום אפי' ביד חייב חטאת, ודוקא פסולת מתוך אוכל, אבל אוכל מתוך פסולת, כיון דשינוי קעביד פטור אבל אסור. ת"ר היו לפניו מיני אוכלים ובורר ואכל ובורר והניח רב אשי מתני חייב ור' ירמיה מדפתי מתני פטור ולר' אשי דתני חייב והא תני' פטור ל"ק כאן בנפה וכברה כאן בקנון ובתמחוי פי' כ"ז הוא בפסול' מתוך אוכל אבל אוכל מתוך פסולת שינוי הוא ולא מחייב עליה כדרב המנונא וכדתנן בפרקא קמא דביצה. ע"כ.
וביאור דברי הרי"ד יתבארו אל נכון בטבלא זו:
ומבואר יוצא מדבריו שבברירת אוכל מפסולת אין כלל חיוב חטאת. וכן אין חיוב חטאת בברירת פסולת מאוכל כשהוא בורר לאלתר (כל עוד זה לא בנפה וכברה). וברירה לאלתר בידו – מותר בכל גווני.
♦
הרי"ד סובר בבירור שלא כשיטת רבנו חננאל
ומבואר בדברי הרי"ד דלא שמיעא ליה כלומר לא סבירא ליה את שיטת רבנו חננאל בסוגיא, שכן בסו"ד כתב: וראיתי כתוב משם רבינו חננאל זצוק"ל שמעינן מרבה ואביי וכו' (ומביא את כל לשון רבנו חננאל). ואינו נראה לי לפרש דברי אביי באוכל מתוך פסולת, דאילו כן לא הוה מחייב חטאת אפילו בקנון ובתמחוי כל שכן בנפה ובכברה מפני שהוא שינוי כדפרישית וכל שכן ביד אלא ודאי בפסולת מתוך אוכל קאמר ואפי' הכי לברור ולאכול ביד שרי. ויש עוד ראיה ברורה על זה מן המולל מלילות דאמרי' מנפח על יד ואוכל והרי המנפח בורר פסולת מתוך אוכל הוא שמפריך את הקשין ומניח את גרעיני החיטין ואפילו הכי משום דהוי מנפח בידו ואוכל שרי שמע מינה דאביי נמי בפסולת מתוך אוכל קא מיירי וכך כתב רבינו יוסף בר' מאיר זצוק"ל אמר לן ר' שיש לסמוך על דברי אביי הואיל ושבחיה רבה הילכך לברור כל דבר בין אוכל מתוך פסולת בין פסולת מתוך אוכל כדי לאכול לאלתר לאחר ברירה דאביי לא חילק בדבריו אלא סתם מתיר לברור כדי לאכול מיד. עיין במהדורא תליתאה בפרק ר' אליעזר דתולין. ע"כ.♦
מה גרם לרי"ד לפרש כן את הסוגיא
בריש כל מראי'ן נראה לומר שמה שהכריח את הרי"ד לפרש כן אלו הסוגיות בביצה, שמבואר מהן שכל אוכל מתוך פסולת אין בו איסור מן התורה וחשיב שינוי. כמ"ש: דאלו אוכל מתוך פסולת שנוי הוי ולא מחייב עליה חטאת לעולם כדתנן בפרקא קמא דביצה הבורר קטנית בי"ט בית שמאי אומרים בורר אוכל אוכל וכו' דאלמא אוכל מתוך פסולת הוי שינוי ע"כ.ונראה בפשטות שראייתו היא מהמשך המשפט שם במשנה: הבורר קטניות ביום טוב, בית שמאי אומרים - בורר אוכל ואוכל. ובית הלל אומרים בורר כדרכו, בחיקו בקנון ובתמחוי אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה ע"כ. והרי"ד הבין לכאורה שאם ברירת אוכל מאוכל מוגדרת בדברי בית שמאי כברירה המותרת, ובית הלל חולקים ומתירים אפילו 'ברירה כדרכו', מבואר שברירת אוכל מאוכל היא ברירה 'שלא כדרכו'. אולם, יד הדוחה נטויה לומר דאין זו כוונת בית הלל ובית שמאי כלל. שכן שפיר יש לומר שה'כדרכו' של בית הלל בא לומר שאין הגבלה על הברירה. דהיינו, שבית שמאי הגבילו לומר שמותר רק אוכל מאוכל, ועל כך בית הלל אומרים שאין הגבלה. ולא נחתו למימר האם אוכל מאוכל נחשב כדרכו או כשינוי.
וראייתו השניה של הרי"ד היא מן המולל מלילות, דהתם האדם אוחז בשיבולין בגרעינין ובקשין יחד ומנפח בידו אחת ובכל כוחו, ואפ"ה שרי, הא קמן דברירת פסולת מאוכל ביד שריא לאלתר. אולם, בפשטות יש לדחות, דמי גילה רז זה שהוא בורר "פסולת מאוכל", שמא מכיוון שהאוכל נמצא בידו, נחשבו כבורר "אוכל מפסולת".
ואם כנים אנו בזה, יוצא שאין ראיה ברורה לכך שמותר לברור פסולת מאוכל לאלתר בידו. או שברירת אוכל מפסולת הויא שינוי.
מ"מ, מדברי הרי"ד נראה שכן דעת הרב יוסף בן מאיר.
♦
סתירת דברי הרי"ד
והנה, פש גבן דברי הרי"ד בפסקיו, ששם כתב: ת"ר, היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח, לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מאי קאמ', אמ' עולא הכי קאמ' בורר ואוכל בורר ומניח לבו ביום, ולמחר לא יברור, ואם בורר חייב חטאת. מתקיף לה רבה וכי מותר לאופות לבו ביום, מותר ללוש לבו ביום, אלא א' רבה בורר ואוכל בפחות מכשיעור. דהיינו כגרוגרת. בורר ומניח פחות מכשיעור, וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף, וכי מותר לאופות או לבשל פחות מכשיעור, אלא אמ' רב יוסף בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי לא יברור [ואם בירר פטור אבל אסור. בנפה ובכברה לא יברור] ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני, אלא אמ' רב המנונא בורר ואוכל אוכל מתוך פסולת, בורר ומניח אוכל מתוך פסולת, ופסולת מתוך אוכל לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. מתקיף לה אביי מידי אוכל מתוך פסולת קתני, אלא אמ' אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר, ולבו ביום לא יברור, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב. פי' אפילו ביד אפי' אוכל מתוך פסולת אם בירר כדי להניח חייב. אמרוה רבנן קמיה דרבה אמ' להו שפיר קאמ' נחמני, היו לפניו מיני אוכלין בורר ואכל בירר והניח. פי' לאלתר, דאי לבו ביום כבר אמרנו נעשה כבורר לאוצר, ואפי' ביד חייב חטאת. רב אשי מתני חייב, רב ירמיה מדפתי מתני פטור, ולא קשיא כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה. פי' דאפי' לברור ולאכל ולברור ולהניח כדי שיאכל מיד לאלתר דווקא ביד שרי, אבל בקנון ותמחוי פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה חייב חטאת. עיין בספר המכריע בהל' כג. ע"כ.ומבואר שבפסקיו הוא נטה קו לשיטת רבנו חננאל לגמרי. ועוד בה, הרי הוא ציין למכריע בסי' כג, מה שנותן לנו להבין שהפסקים היא משנה בתראה, ועיקר. וכך אמר לנו מו"ר הרב שמואל טל שליט"א.
אולם, לענ"ד אכתי לא איפרוק מחולשא, שכן הריא"ז בפסקיו כתב (פ"ז אות טו-טז): הבורר אוכלין בידיו בורר ואוכל לאלתר, ובורר ומניח לפניו לוכל לאלתר באותה סעודה, ואף על פי שבורר פסולת מתוך אוכל שהוא כדרך ברירה. ואם בירר להניח ולהצניע, אפילו לצורך אותו היום, נעשה כבורר לעשות ממנו אוצר, והרי זו ברירה גמורה וחייב עליה חטאת, ואף על פי שבירר ביד. [ודוקא אם בירר פסולת מתוך אוכל, אבל אוכל מתוך פסולת אפילו להניח פטור, דהוי שינוי, כמבואר בקונטרס הראיות בראיה ב]. בירר בנפה ובכברה ואף על פי שהוא בורר לאכל לאלתר הרי זו מלאכה גמורה וחייב עליה חטאת. בקנון ובתמחוי לא יברור, ואם בירר פטור אבל אסור. בד"א כשבירר פסולת מתוך אוכל, אבל אם בירר (פסולת מתוך אוכל) [* אוכל מתוך פסולת] הרי זה דרך שינוי, ואפי' אם בירר להניח ולהצניע הרי זה פטור אבל אסור, כמו שביאר מז"ה במהדורא תניינא, ובספר המכריע בערך כ"ג. ע"כ. והריא"ז ציין גם לפסקים של מו"ז וגם למכריע, ואפשר שמה שכתוב בפסקים אינו מהדורא בתרא, ואפשר שגם במכריע הדר בו לכל חסידיו הרי"ד כמה פעמים, ועל כן אין לנו מופת חותך לומר איזו היא שיבה ואיזו היא ביאה.
והן עתה ראיתי שההשלמה ציין לדברי דודו, רבנו אשר מלוניל, שכתב שכל שבורר לאלתר מותר אפילו בפסולת מתוך אוכל, והתיר אפילו בקנון ותמחוי. וזה מעין שיטת הרי"ד (ואולי שיטת רבי יוסף בן מאיר), ומקיל יותר ממנו.
♦
שיטת רבנו חננאל ומסקנת רוב הפוסקים
ובאמת, השיטה המרווחת בפוסקים היא שיטת רבנו חננאל, שכתב ששלוש מידות יש בבורר, ובכדי להתיר בעינן אוכל ביד ומיד, כן הסכימו התוספות על אתר. וכ"ן דעת הרי"ף (לב ע"א), כן מפורש בדברי הרמב"ם (הל' שבת פ"ח הי"ב-יג), סמ"ג (לאוין סה), וכן הוא בערכי תנאים ואמוראים (לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא, ערך רב ירמיה מדפתי), וכן משמע מדברי הרקח (סי' סג), וכן דעת האו"ז (סי' נט), וכ"ד האוהל מועד (שער השבת דרך ד'), וכ"ד האורחות חיים (סי' זך), וכ"ד הרב בעל ספר הבתים (שער המלאכות האסורות בשבת שער עשירי). וכ"ן מדברי הראב"ן (סי' שנא), וכ"ן מדברי הראבי"ה (סי' רכג), סמ"ק (סי' רפב), וכ"ד האגודה. וכן דעת עוד פוסקים.♦
שיטות נוספות בעניין הגדרות בורר
ובאמת יש עוד שיטות בגדרי בורר.הטור כתב (סי' טיש): וכיצד הוא בורר אם יש טורח בברירת האוכל יותר מברירת הפסולת בורר כדרכו לזרוק הפסולת ואם יש יותר טורח בברירת הפסולת כגון שהוא דק נוטל אוכל ומניח הפסולת וכל זה כשהאוכל מרובה על הפסולת בכמותה ומשכחת באוכל מרובה שאפי' הכי יש טורח יותר בברירת הפסולת כגון שהוא דק כדפרי' אבל אם כמות הפסולת מרובה אסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת ע"כ. ומבואר שהטור פסק בגדרי בורר בשבת ממש כדיני בורר ביום טוב, שהשאלה היא עד כמה טורח יש בבורר. וכן נראה שפסק גם רבינו ירוחם.
ומאידך, איתא גבן גם את שיטת הרמב"ן, שכתב בחידושיו (עד ע"א): וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום אלא אמר רבה וכו'. פי' מסברא קסבר רבה שאין בבורר פחות מכשיעור חיוב כאופה פחות מכשיעור שאין דרך ברירה בכך אלא כאוכל ומצא פסולת בחתיכה שהוא אוכל, ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא שמותר, ורב יוסף אמר דכיון דכשיעור חייב פחות מכשיעור נמי אסור דדרך בירור הוא שכל בורר קימעא קימעא הוא בורר עד שמצטרף לחשבון גדול, ע"כ. ומבואר הגדרת בורר לפי הרמב"ן היא שכל שהוא מפריש את האוכל מיד תוך כדי אכילתו והתעסקותו באותה החתיכה, אין על זה שם של בורר כלל, אלא של אכילה. ואין בורר אלא ברירה קמעא קמעא עד שהדבר מצטרף לערימה גדולה שנוצרה על ידי הפרדת האוכל מהפסולת. ומעין שיטה זו יש גם בדברי תלמידו הרשב"א, בתשובתו המפורסמת (ח"ד סי' עה): שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכו' גדולות או קטנות. דכענין שאמרו (שבת ע"ד ע"א) לענין בורר היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל. בורר ומניח לא יברור. ואם בורר חייב חטאת. ופירשה אביי דה"ק בורר ואוכ' לאלתר. בורר ומניח לאלתר ולבו ביום לא יברור. ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. דאלמא כל שאוכל לאלתר כדרך שדרכן של בני אדם לאכול ע"כ.
ומעין זה גם בתשובת הרא"ש (כלל כב סי' ט'): וששאלת מים שיש בהם תולעים אם מותר לשתותן על ידי מפה בשבת, מי הוי כבורר או משמר, מותר הוא לשתות, דלא שייך בורר ומשמר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתייה שיהא ראוי לאכילה או לשתייה זהו דרך מלאכה. אבל אם בשעת שתייה מעכב הפסולת שלא יכנס לתוך פיו אין זה מעין מלאכה ומותר. ע"כ. וכן פסק מרן השו"ע (סי' שיט סע' טז).
♦
שיטת מרן השו"ע
ומרן השו"ע פסק לגמרי כשיטת ר"ח הרמב"ם ורוב הפוסקים, שיש ג' גדרים בבורר וז"ל (סע' א'-ה'): הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלים ובורר מין ממין אחר, בנפה ובכברה חייב; בקנון ובתמחוי, פטור אבל אסור. ואם ביררם בידו כדי לאכול לאלתר, מותר. (סע' ב') הבורר אוכל מתוך הפסולת, בידו, להניחו אפילו לבו ביום, נעשה כבורר לאוצר וחייב. (סעיף ג') היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד. ואם בירר והניח לאחר זמן אפי' לבו ביום, כגון שבירר שחרית לאכול בין הערבים, חייב. (סעיף ד) הבורר פסולת מתוך אוכל, אפילו בידו אחת, חייב. (סעיף ה) הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם, חייב מפני שהפסולת שלהם ממתקת אותם כשישלקו אותו עמהם ונמצא כבורר פסולת מתוך אוכל, וחייב. ע"כ.ומאידך, מרן פסק גם את דברי הרא"ש לגבי סינון מים שיש בהם תולעים. ואף שיש מקום בראש לחלק מעט בין דברי הרא"ש לרמב"ן, ולומר שלא התיר הרא"ש אלא בשעת אכילה ממש, והרמב"ן התיר גם קצת קודם לכן. אולם, לענ"ד זיל בתר טעמא, שכל שמתעסק באכילה יש להחשיב זאת כדרך אכילה ולא כדרך מלאכה. והחילוק בין הרא"ש לרמב"ן נובע מכך שהרמב"ן עסק באכילה והרא"ש בשתיה.
♦
צירוף שיטת הרמב"ן לספק
על כן נראה לענ"ד שאף שלהלכה ולמעשה יש ללכת בדרך שהורו לנו רבותינו מרן השו"ע ורוב הפוסקים, ובפרט דהוי לחומרא. מ"מ, כשמדובר בשני מיני אוכלין, שלדעת כמה פוסקים אין בהם איסור בורר כל שבורר לאלתר (רשב"א בעבודת הקודש, רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף, כן משמע בדברי העיתים ורבנו חננאל, וכן נקט רבי דוד עראמה בדעת הרמב"ם ועוד חזון למועד), יש להקל גם כשהוא מפריש את המין שאינו רוצה בו. ובפרט שיש לצרף לזה את שיטת הרי"ד ורבינו יוסף בן מאיר והריא"ז, ורבנו אשר מלוניל, שכל שבורר לאלתר מותר אפילו פסולת מתוך אוכל. וכבר קדמוני רבנן לצרף שיטות אלו, הלא הוא הכהן הגדול, הרב ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה (ד"ה מתוך אוכל וכו').♦ ♦ ♦
אוכל מתוך פסולת
אוכל מתוך פסולת
פסולת מתוך אוכל
פסולת מתוך אוכל
לבו ביום
לאלתר
לבו ביום
לאלתר
ביד
פטור
מותר
חייב
מותר
בקנון ותמחוי
פטור
פטור
חייב
פטור
בנפה וכברה
פטור
פטור
חייב
חייב