כשרות ועדיפות בקלף ובגויל

הרב עידוא אלבה

כשרות ועדיפות בקלף ובגויל[2]

א. בירור הכרעת השו"ע שהקלף הוא קליפת העור העליונה * ב. רבינו תם: אם הוכשר בצד הבשר הוא קלף, ולאו דוקא הקליפה העליונה * ג. הסברה בהגדרה של רבינו תם * ד. התאמת הסבר רבינו תם למציאות * ה. הקלף היה בדרך כלל קליפת העור העליונה, אך הוא לאו בדוקא * ו. כשרות הגויל: הגויל היה נעשה בעבר בלא דיקוק, אך הוא לאו בדוקא

במאמר זה נדון על יסוד הכשרות של הקלף והגויל והאם יש עדיפות בעור מעופץ.

א. בירור הכרעת השו"ע שהקלף הוא קליפת העור העליונה

בגמרא שבת עט ע"ב מובאת ברייתא: "תניא: הלכה למשה מסיני - תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שער".
הגמרא מפרשת שתפילין צריך לכתוב דוקא על קלף, אך מזוזה נכתבת גם על דוכסוסטוס וגם על קלף. על הקלף כותבים בצד הפונה לבשר, בעוד שעל דוכסוסטוס כותבים בצד הפונה לשיער.
אמנם בשאלה מהו קלף ומהו דוכסוסטוס נפלה מחלוקת.
בערוך (ע' דוכסוסטוס), ובאשכול (אלבק עמ' נח) הביאו שבפי' רב האי גאון לשבת עט ע"ב כתוב:
"מנהגא. מייתי מגילתא דמעבדא בתמרי וקמחא דשערי, ומתח ליה עד דיביש, וקליף ליה עד דהוי תרין פיסקי, ויזהר שלא ינקב, וקאי קלף לחודיה, ומעביד ליה לקלף, דהוא אפא דמגילתא, מכלפי בשר תוב בעפצא לשמה. וכותב פרשיות על מקום בשר. וההיא גיסא אחרינא דאקליף מיניה הוא הנקרא דוכסוסטוס כורך בו את הפרשיות ומנח להו בקבעה דהיא שילחא דתפלי. מנהגא הכין הוא...
ואפא דמגילתא דהוא גיסא דמיקרי קלף הוא מקום שיער בודאי. ומן גואי דיליה כתבינן, וזה דאמרי' במזוזה כותבין על דוכסוסטוס במקום שיער, לאו במקום [שער] ממש. דאי ס"ד אפא דמגילתא היא, הרי זה בהדיא הל"מ תפילין על הקלף, והרי יצא מקום השיער גופו בכלל קלף. אלא ש"מ מאי מקום שיער, הוא מקום שנקלף הקלף משום שנמצא כנגד מקום שיער. נמצא קלף עומד לבדו ומקום שיער העיקר בו אין כותב שם כלום לתפילין, אלא מן אפיה אחרנייתא. ודוכסוסטוס עומד לבדו, והמקום שהיה דבוק על בשר הבהמה בו, [ו]אין כותב עליו מזוזה מאותן הפנים אלא מן הפנים האחרות".
כך כתוב גם בפירוש ר"ח, ואע"פ שלא הזכיר שזה פירוש רב האי, דרכו להעתיק את פירוש רב האי, ובמיוחד במסכת שבת. וכן כאן אין ספק שכל הדברים האלו הם מרב האי, כי בספר הנר הביא את כל המובא בערוך כפירוש של רב האי, וגם הציג אח"כ את פירוש ר"ח, ושם רואים שהפירושים אינם זהים לחלוטין. ר"ח עשה כמה שינויים הנובעים מכך שזו העתקה של הפירוש למקום אחר. רבינו חננאל עמד בקשר מכתבים עם רב האי ומוכח שרבינו חננאל קיבל את כל הפירוש הזה מרב האי, כמו כל הפירושים הרבים שהוא מביא מרב האי^[3].
רב האי מדבר על שתי קליפות., וקובע שהקליפה של צד שיער היא קלף, ושל צד בשר דוכסוסטוס. ברור מדבריו שכך נהגו בבבל, ונראה שהוא לא הכיר דעה קודמת אחרת.
והנה, ידוע שבמציאות יש בעור שלושה חלקים שיכולים להקלף זה מזה. העליון הוא ה'ליצה', הקליפה הדקה שמעל העור^[4], והשני הוא העור העבה הקרוי 'דרמיס', והשלישי הוא שכבה שומנית, וגם היא דקה הרבה מהדרמיס (בינה לדרמיס מפרידה קליפה שקופה, כמו זו שיש על ביצה). ויש לעיין מה הן שתי הקליפות של רב האי, האם כוונתו לדרמיס והליצה, והשכבה השומנית אינה בחשבון, או לשכבה השומנית והדרמיס, והליצה אינה בחשבון?
לענ"ד, הכרת המציאות מחייבת שכוונתו לליצה והדרמיס, שכן את השכבה השומנית מסלקים בכל דבר שמשתמשים בו לעור. שני החלקים האחרים ידועים בכל שימושי העור, בעוד שאותה מגרדים לפני העיבוד. לא יתכן שרב האי גאון יתייחס לשכבה השומנית כעור הדוכ', בלי לבאר שבעיבוד לסת"ם משתמשים באותו חלק שבעלמא זורקים לפני העיבוד. רב האי קורא לעור זה "מגילתא" עוד לפני גמר העיפוץ. לפי ההבנה הפשוטה בדבריו, חילוק העור הוא לפני העיפוץ, ועל כן מסתבר שהכינוי "מגילתא", שמשמעותו היא שהעור כבר מוכן, הוא משום שהעור כבר בלי שערות ובלי השכבה השומנית, ולכן הוא תיאר קילוף של עור המורכב משתי עורות מחוברים בלבד.
ויש להוכיח שלא מדובר על השכבה השומנית, מעצם ההוכחה של רב האי על מקומו של הדוכ': "שהרי יצא מקום השיער גופו בכלל קלף". ופירוש דבריו, שאע"פ שמהלשון 'דוכסוסטוס במקום שיער' היה נראה להבין שהכתיבה היא ממש במקום שיער, זה לא יתכן, שהרי בצד השיער נמצא הקלף, ועל כן צריך לפרש ש'דוכ' במקום שיער' היינו שכותבים עליו בפנים הפונים אל השיער. נמצא שלדעתו מובן מאליו שהמילה 'קלף' מורה על כך שהוא כמו קליפה של פרי, שהיא חיצונית, ומזה הוא מביא ראיה למסורת אבותיו. והנה, כידוע הליצה אכן נראית כקליפה דקיקה שעל פרי, אבל אם היינו אומרים שהדרמיס הוא קליפת העור הקרויה קלף, והשכבה השומנית היא הדוכ' כאילו אמרנו שעיקר העור, מוגדר למעשה אך ורק כקליפה של העור, וזה כמובן לא יתכן.
למעשה נראה שכל מומחה שמכיר את טבע העורות יאמר שהשכבה השומנית אינה יכולה להחשב עור הדוכסוסוט, שכן השכבה השומנית אינה יכולה להיות עומדת כעור בפני עצמו העומד לכתיבה, כמו שהיא אינה עומדת לשימוש לשאר דברים, כי היא דבר דליל וספוגי כצמר גפן ומשיכה קלה מפרקת אותה, ולכן לא יתכן שהיא תקרא קלף או דוכ'^[5].
וכן מוכח מהגמרא בחולין קיט ע"א, שנביא לקמן בפרק ה, שם מבואר שהשערה אינה מוגדרת לענין טומאה "כשומר על גבי שומר" (כלומר כשערה השומרת מעל גבי העור ששומר) כי היא מגיעה לתוכיות העור, ולכן חשיב כאילו היא עומדת כדבר אחד ביחד עם העור על הבשר. אם השכבה השומנית היתה בגדר עור, הרי שיש כאן חלק עור בעל חשיבות עצמית, שיש לו דינים חלוקים ממה שמעליו, והיא מפסיקה בין השיער, שכלל לא מגיע אליה, לבשר, ולכן השערה צריכה להחשב שומר על גבי שומר. אלא ודאי שאינו כך, כיון שהשכבה השומנית לכשעצמה נחשבת בשר^[6].
ונראה לענ"ד שאכן רק אצל האחרונים מוצאים מי שמעלה על דעתו שהשכבה הזו היא עור, אצל הראשונים אין מי שסבר שהשכבה השומנית הזו היא עצמה הדוכ'^[7].
ועכ"פ הוכחנו שלפי רב האי הליצה היא הקלף, והדרמיס הוא הדוכסוסטוס, והכתיבה על שניהם היא במקום דיבוקם בדווקא, ומשמע לכאורה שבכל מקום אחר שיכתוב קלף ומזוזה הוא פסול.
ומתשובת רבינו תם, המובאת בהגהות מרדכי סי' תתקנ"ט, עולה שמלבד פירוש רב האי לסוגיה בשבת היה בידי חכמי אשכנז עוד מסורת מדברים נוספים שאמר רב האי בזה, וז"ל: "כתב ר"ת וז"ל אומרים הגאונים: גויל מעור שלם כמו שהוא, מעופץ לצד שיער, וכדאמרינן בריש ב"ב גויל אבני דלא משפייא, ומצד הבשר אינו נאה לכתוב מפני גידי הבשר והשמנונית. והכי אמרי' בירושלמי במ"ס כותב על הגויל במקום שיער, ואם שינה פסול. ודוכסוסטוס הוא העור הנחלק לב', אותו שלמעלה מצד השיער קרוי קלף, לפי שנקלף מעל חבירו, והשני לצד הבשר קרוי דוכסוסטוס, פי' דוך מקום כמו דוכתא פלן. סוסטוס בלשון יוני בשר, וכ"פ בערוך משם רב האיי. ועל שניהם כותבין על מקום חתך, בקלף כלפי מקום הבשר, ועל הדוכסוסטוס כלפי מקום השיער, שאין מקום בשר ממש נקלף^[8], ולא מקום שיער ממש כדוכסוסטוס. ומשם מעבדים אותו בעפצים, ומצד שיער אין נאה לכתוב, ולא מצד הבשר, מפני הגידין והבשר והשמנונית, וסימניך כבוד אלהים הסתר דבר".
כיון שפתח "אומרים הגאונים", וביאר את ענין הגויל שלא מוזכר בערוך, ורק אחרי הביאור העיקרי לשמות שלושת העורות כתב "וכ"פ בערוך", משמע שמתחילה הוא אמר דברים על פי מסורת בביאור שמות העורות, וגם הפירוש של גויל הוא מאותה מסורת שקיבל מהגאונים, ו'הגאונים' זהו הרבה פעמים כינוי לדברים הנאמרים בשם רב האי, ורק אחר כן הוסיף שכך פירש גם בערוך^[9]. גם מה שכתב בהמשך, שמצד שיער ממש וצד בשר ממש אין נאה לכתוב עד וסימנך 'כבוד אלקים הסתר דבר', הוא דבר שלא כתוב בערוך. ואין לומר שאלו דברי ר"ת בעצמו, כי נראה להלן שהדבר מובא אצל רבינו יהונתן בשם רב האי, והוא אומר שקיבל זאת מרבותיו ולא מר"ת. וכן נראה מהסימן "כבוד אלקים" שלפי הפשט נראה כחסר משמעות, ונראה שיש כאן רמז לענין עמוק, וכבר נודע שכן דרכו של רב האי לרמוז דברים כאלו בדבריו. ולכן נראה שגם זה המשך של אותה מסורת נוספת מרב האי (אלא שר"ת הוסיף בתוכה מספר מילות הבהרה, כפי שנבאר בפרק ב).
ואכן, כפי שציינתי, על מסורת זו העידו גם חכמי לוניל ובראשם רבינו יהונתן, כפי שמובא בשאלה שהם שאלו את הרמב"ם (בלאו סי' רפט): "שאלה: יורנו עוד מה שכתב (בענין סדר הפרשיות) פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמע... ואנחנו למדנו מרבותינו ומהגאונים, ורב האי גאון בראשם ז"ל, דבעינן הויות באמצע... וכן גם קבלנו מהם כי הקלף נקרא אותו צד שהשער דבוק בו בעודינו חי [ודוכסוסטוס אותו צד שהיה דבוק בבשר] וכמדומה לי שנמצא בספר הפך מזה, על כן משכנו ידינו עד בא דברך אלינו ויורנו כדת מה לעשות".
נראה שעל פי מסורת זו כתב רבינו יהונתן על הרי"ף מסכת שבת (משניות דף לג ע"א): "שאין כותבין תפילין ומזוזות אלא על עור חלוק לשנים. וכותבין על חצי שהוא מצד השער ששמו קלף כותבין בו תפילין באותן הפנים החדשים שלא היו נראין תחילה, וכותבן על החצי שהוא מצד הבשר ששמו דוכסוסטוס, כותבין בו מזוזה מצד הפנים חדשים שלא נראו בתחלה. כלומר, שהכתיבה באמצע העור, ומזוזה ותפילין כאלו נושקין זה את זה".
וכ"כ עוד לדינא בהלכות מזוזה (ה ע"א), בלי להזכיר את הסימן של הנשיקה.
ובהלכות ס"ת (ד ע"ב), ביאר את הדין בספר תורה: "ואם ירצה לכתוב על הגויל [שהוא] על העור שלא נקלף ממנו דבר אלא שהוא שלם כמו שהיה בעודו על הבהמה, כי אם השער לבדו, צריך שיכתוב מצד שהיה בו השער ולא על מקום הבשר. ועל הקלף שנקלף העור לשנים, ורוצה לכתוב על החצי העליון שנקרא קלף, והוא דק מאד מן הדכסוסטוס. צריך שיכתוב במקום נחושתן, כלומר בתחתון שלו כשהיה על הבהמה דהינו מקום לבן. ואם שנה פסול, דקים להו לרבנן דהכי עדיף טפי ומתקיים הכתב יותר".
רבינו יהונתן כותב שהגויל הוא עור שלם כמו שהיה בעודו על הבהמה, ממש כלשון רבינו תם בשם הגאונים, ומשמע שהכוונה לעור שלם בשני חלקיו וגולמי כמו שהיה על הבהמה שאינו מתוקן בצד בשר, וכותב שהעליון הוא דק, כפי שיודע כל מי שמכיר את העורות, ומשמע שגם הוא הכיר את חלקי העור. ונראה שהסימן של הנשיקה של התפלין והמזוזה הוא כעין פירוש של רבינו יהונתן לאותו סימן של רב האי "כבוד אלקים הסתר דבר", שכן נשיקה היא בסתר. הוא לא מזכיר את ר"ח והערוך, וגם לא את תשובת ר"ת, ואומר שקבלה מרבותיו שזו היא דעת הגאונים, ורב האי בראשם. רבו של רבינו יהונתן הוא רבי משה מנרבונה, שתלמידיו הם הראב"ד והרז"ה ובית מדרש זה כמעט שאינו מזכיר את דברי רבינו תם. ולכן נראה שמסורתם אינה לקוחה מפירוש רב האי על הגמרא או מתשובת ר"ת, אלא זו קבלה שהיתה בידם, כמו הקבלה על סדר הפרשיות, שאינה כתובה אצל רב האי במקום הידוע לנו, אך הם מעידים עליה. והוא אשר כתבתי לעיל, שיש שני מקורות לדברי רב האי, וכל דברי ר"ת הם מרב האי.
אלא שבכל זאת הרמב"ם (תפילין א, ז. לפי הנוסח בכל כתה"י, וכן בתשובותיו בלאו סי' קלט, קנג, רפט) נשאר בדעתו שדוקא החלק התחתון העבה הוא הקלף, והעליון הדק הוא הדוכסוסטוס.
לעיל הבאתי את שאלת חכמי לוניל, וז"ל הרמב"ם בתשובתו:
"תשובה: זה שעלה על דעתכם בסדור הפרשיות ובקלף שהוא החלק הרק שהשער דבוק בו.
כך היתה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי בארץ מערב כך היו... והרבה גאונים חלקו על דבר זה.. ואמרו לי חכמים נאמנים שפתחו תפילין של הגאון רבינו האיי זצ"ל ומצאו שהן כתובין על הסדר שאמרתי בחבוריח...
וכן לענין קלף ודוכסוסטוס, טעות גדולה טעה כל האומר כך כמו שעלה על דעתכם, שהדבר ידוע שאנו מצריכין שתהא הכתיבה תמה נאה ביותר. ובפירוש אמרו חכמים ז"ל שהכותב על דוכסוסטוס יכתוב במקום שער והכתיבה שעל הקלף תהיה במקום בשר. אם האמת כמו שמקצת גאונים אומרים (שהקלף) [נראה דצ"ל שהדוכסוסטוס] הוא החלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין הערביים ר"ק ועושין אותו בסיד, ועושין לו שני פנים אחד לבן וחלק ביותר שהוא הנאה לכתיבה, והוא הדבק למקום הבשר, ואחד יש בו אדמימות מעוטה, ואינו חלק, והכתיבה בו מפוזרת ומטושטשת הוא מקום השער, (והדוכסוסטוס) [נראה דצ"ל והקלף] הוא מקום החלק הדק מן העור שקורין אותו הערביים קש"ט, ויש לו שני פנים, האחד נאה לכתיבה והוא מקום השער, והפנים האחרים שהיו דבוקים בחלק העבה אינו ראוי לכתיבה כלל, אלא היא נבלעת בהן וכל האותיות יהיו מטושטשות. נמצא לדבריכם ולדברי האומרים ככם תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקומות רעות ופחותות שאין הכתיבה מעולה בהן.^[10]
והראיה השנית כמו שהכרעתי בה דברי האומרים כדבריכם שכתבתי בחבור זה, הדבר ידוע שס"ת הוא מקודש יותר מתפילין, והתפילין יותר מקודשין מן המזוזה, וכך היא הלכה למשה מסיני, שיהיה עור כל אחד ואחד מהן חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו, ס"ת על הגויל עור שלם ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה, ומזוזה על חצי העור הדק^[11]. נמצא כל אחד לפי מעלתו בקדושה מעלת עורו במקומו וכתיבת כל אחד משלשתן במקום הנאה לכתיבה כדי שיהיה כתיבה תמה".
הרמב"ם מביא כאן שתי ראיות, שנדון בהן לקמן בפרקים ג-ד, אך מכל מקום בתשובה זו, שנכתבה באחרית ימיו, הוא אינו מערער על המסורת שכך דעת רב האי גאון, אלא מודה שדעת מקצת מהגאונים כדברי רבינו יהונתן. למרות שבתשובה שקדמה לתשובה זו (סי' קלט) כתב הרמב"ם שדעתו היא כדעת רב האי, ומשמע שהוא לא נשאר בהבנה זו של דברי רב האי, ואף נטה לקבל מרבינו יהונתן שזו היא דעת רב האי^[12].
ובעיטור (הלכות תפילין דף נה טור ג) כתב:
"והשתא אצטריך לפרושי מהו קלף ודוכסוסטות וגויל. ושמעתי שהקלף הנקלף נקרא בלשון [חכמים]^[13] דוכסוסטות שנגרד ב"פ, אחד במקום בשר כמו שגורדין העבדנין, ואחד במקום של שיער כגון שגורדין ממנו, ולישנא דדוכסוסטות דו - שנים, כסוסטות - גרידה, והקליפה שנוטלין ממנו הוא הקלף. וכן מצאתי בשם ר' האי, וכותב על הקלף במקום בשר (כצ"ל לפי כת"י, ולא כבנדפס 'שער'^[14]), והם הפנים הקלופים כנגד מקום השיער, ועל דוכס' במקום שיער (כצ"ל ולא כבנדפס 'בשר') והן הפנים שכנגד הבשר. ומזוזה ותפלין נכתבין במקום שנקלף, ומנחא בה סימנא כבוד אלהים הסתר דבר, ששניהם נכתבין במקום הסתר. ולהאי פי' הרוצה לכתוב תפלין גורר מקום הבשר עד חציו שישאר הקליפה וכותב במקום הגרר, וכן כותב מזוזות גורר השער כולו וכותב (על) מקום הגרר... (כאן הביא את דברי רש"י בזה).
ורבוותא פירשו עור שלם שאינו נקלף ומעובד כהלכתא הוא גויל, ולשון גויל כדגרסינן אבני דלא משפיין, וכשהוא נחלק לשנים, הקלף הוא קלף, והקליפה הוא דוכס' לפי שהוא הגרידה השנייה".
נראה שהעיטור, כמו רבינו יהונתן, לא ציטט את מה שכתב מפירוש רב האי לגמרא בשבת המובא בערוך, אלא מהמסורת שמצא בשם רב האי, שהניח בדבר סימנא "כבוד אלקים הסתר דבר". ואפשר שכוונתו היא שכך הוא מצא בדברי רבינו תם, כי העיטור בניגוד לרבינו יהונתן עמד בקשר מכתבים עם רבינו תם, והוא לא הביא את הפירוש שכתוב בר"ת למילה דוכ', שזה לא נראה לו, ואפשר שאינו מדברי רב האי. אלא הוא פירש את משמעות השם על פי שמועה אחרת מלשון יוון, במילים שמתייחסות לעור שגורדים אותו שתי פעמים (לפי זה הקלף שלנו צריך להיות דוכ', ולכן לשיטתו הוא קלף דוקא לפי הרבוותא). עכ"פ, העיטור אומר שהמחלוקת היא בין רב האי גאון ל'רבוותא'. הכינוי רבוותא אינו מתייחס לרמב"ם^[15], כי בכל ספרו כך קורא העיטור לחכמים מהדור שלפניו, החל מהרי"ף. העיטור עצמו כותב ראיות שמהן מסתבר לו כשיטת הרבוותא, וזה בהתאם לשיטתו, שהקלף שלנו הוא קלף רק לשיטת הרבוותא. אך הוא אינו מייחס שיטה זאת לגאונים, וברור שלדעתו בגאונים יש רק את שיטת רב האי, כמו שאמר רבינו יהונתן. גם בספר ההשלמה ובספר המאורות (שבת עט ע"ב), כשהם מביאים מחלוקת זו, מציגים אותה כמחלוקת בין הגאונים לרמב"ם.
ומדברי הרב יהודה אלמאדרי, תלמיד הרמב"ם, בפירושו לשבת עט ע"ב (תורגם במאמר של הרב זיו עסיס 'מהו קלף' ועו"מ), נוכל לדעת מי הם ה'רבוותא' שחלקו על רב האי, וז"ל:
"אמר הגאון ז"ל (הוא תוארו הרגיל של רב האי) כי תואר הקלף והדוכסוסטוס כאשר יקח העור יחלוק ויקלוף בחצי, והחצי אשר בו השער הוא אשר שמו קלף כיון שנקלף מן העור. והכתיבה בקלף תהיה מן הצד החלוק לעבר הבשר ולא לצד השער. כאומרו קלף בצד בשר. ואולם לחלק אשר דבוק בבשר הוא אשר שמו דוכסוסטוס, והכתיבה עליו תהיה מן צד החלוקה החלוק לעבר השער ולא מן הצד הדבוק בבשר, כאומרו 'דוכסוסטוס קלף שנטלה קליפתו מצד השיער' (כנראה כוונתו שכך כתב רש"י בשבת עט ע"ב שהרי זו לשון רש"י שם).
והרב פסי (הרי"ף) פירש קלף ודוכסוסטוס היפך זה, ישים הקלף החלק הדבוק בבשר. וישים הדוכסוסטוס החלק אשר בו השער. זה מה שקיבל ממנו ר' יוסף ז"ל (ר"י מגאש), וכך פסק רבינו משה (הרמב"ם)"^[16].
מבואר שהוא הכיר את דברי רב האי, ולדעתו כך היא גם דעת רש"י, אך חידש לנו שהר"י מגאש מסר שהרי"ף פירש להיפך, וכ"פ הרמב"ם. ומסתבר שהר"י מגאש הוא הרבוותא המוזכר בעיטור^[17].
גם הרמב"ן (בחידושיו לשבת עט ע"ב) כתב שהעיקר הוא שהעור התחתון הוא הקלף, ואחריו כתבו כך כמה ראשונים מחכמי ספרדטז.
ואחרי שראינו את המקורות בראשונים למחלוקת זו נבוא להכרעת השו"ע (או"ח לב, ז), וז"ל: "הלכה למשה מסיני, תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל. כותבין על הקלף במקום בשר, ואם שינה, פסול. מהו קלף ומהו דוכסוסטוס, העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השער נקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס, ולפ"ז כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס. וקלפים שלנו שאין חולקים אותם יש להם דין קלף וכותבים עליהם לצד בשר, שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו. ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד".^[18]
חזינן שהשו"ע הולך בדרכם של הראשונים הסוברים כרב האי, והתעלם לגמרי מדברי הרמב"ם. ונראה שאכן כך צריך להכריע, כי רב האי העיד על המנהג של מרכז התורה הבבלי, שבודאי אינו מנהג שהתחדש בימיו. ככל הנראה לרי"ף ולרמב"ם לא היה ברור שכך היה המנהג הידוע אצל הגאונים, אך לאור מה שידוע היום בבירור דעת רב האי, נראה ברור שכך היה המנהג אצל הגאונים מאז ומעולם כיון שקשה להאמין שבדבר כזה יפול שיבוש ומחלוקת מימי הגמרא, ואין לומר שחל בזה שיבוש בלא ראיה מוחלטת^[19].
השו"ע הוסיף שהקלף שלנו נחשב למעשה ככתיבה על העור העליון, ולא כפי ההבנה הפשוטה שהקלף שלנו הוא החלק התחתון. ולפום ריהטא נראה מלשונו "עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד" שהשו"ע מבין שהגירוד שעושים האומנים יוצר מצב שנשאר אך ורק החלק החיצון, שהוא הקלף בלבד. אך דא עקא, שהליצה דקה מאוד, ואין כל אפשרות שעל ידי גירוד מלמטה הגיעו אי פעם למצב שהיא תשאר לבדה, ולכן דברי השו"ע צריכים ביאור.
הרב יוסף כהן (אור תורה סיון תשנג) כתב שהמעבדים לא הבינו מה שעושים, וחשבו שהם יוצרים את הקליפה העליונה, אך מעשי אבותיהם בידיהם, שהיו מגרדים את הקליפה העליונה, ובכך יצרו את העור, שהוא הקלף על פי שיטת הרמב"ם, הסובר שהדרמיס הוא הקלף. הוא הסיק מזה הלכה למעשה שיש לדקדק להסיר בגירוד את הליצה. אך המפעלים בימינו לא מקפידים להסירה, וסומכים על המשתמע מהשו"ע שאין הקפדה בזה, ונמצא שלדבריו הקלף שלנו אינו כשר.
דברי הרב יוסף כהן עוררו פולמוס. היו רבנים שתמכו בו, ואף עשו מעשה לגרד מספרי תורה את הליצה, אלא שכנגדם כתבו רבנים אחרים בחריפות שאין לחייב להוריד בכוונה את הליצה, וכמובא בגליונות אור תורה ובספר הלכה ברורה של הרב דוד יוסף (ח"ב על סי' לב אוצרות יוסף עמ' סח). עוד הביאו בשם הגר"ע יוסף שאם גרד את הליצה יש להמנע מלהשתמש בספר, משום חשש מוציא לעז על הראשונים. אמנם, הר"מ חימי (באתר 'הרב מיכאל חימי מוהל ומו"ץ') כתב להעיר על צד החשש הזה, דידוע שהראנ"ח (ח"ב סי' יא) כתב ש'מוציא לעז' נאמר דוקא בעניני גיטין ואישות, שהמחמיר הוא כאומר שהבנים שהם ממזרים ח"ו. אבל בשאר איסורין אין לחוש לזה. והגרע"י בעצמו (יבי"א אבהע"ז ה, ה) כתב שהסכימו לזה הפוסקים, והורה הלכה למעשה שאין למנוע ממי שרוצה להחמיר שלא להוציא לעז על הראשונים. לענ"ד, כנראה לדעת הגרע"י הדבר תלוי בדרך שבה מעלים את הטענות.
מכל מקום, גם מי שכתב שאין לגרד במתכוון את הליצה, אינו הולך בעינים עצומות אחרי מרן, כי מהשו"ע משמע לכאורה שיש לגרד בצד הבשר הרבה, והמפעלים משאירים את צד הבשר ללא גירוד משמעותי כי הוא נוח לכתיבה, וגם כדי לא להגיע למקום השערות, שזה עשוי לכער את הקלף. ועוד, שכשרוצים לדקק את הקלף, מגרדים דוקא מצד השיער. וכך כתב הרב דוד יוסף בספרו הלכה ברורה (שם): "שאין המעבדים גוררים הרבה מן הצד הפנימי, ומאידך גוררים מן הצד החיצון יותר מן השכבה הדקה, ונמצא לפי זה שיריעות אלו לדעת השו"ע אינם קלף". וא"כ, צע"ג גדול על מה סמכו, שלכאורה העור שלנו אינו קלף בין לשיטת רב האי ובין לשיטת הרמב"ם (שלפעמים לא מגרדים בצד שיער חלק מהעור)?
על ענין זה כתבתי את הספר גויל וקלף בשנת תש"ס (הוצאת המכון לרבני ישובים). הראיתי שם את חולשת תירוצי האחרונים, והעליתי שיש להצדיק את המנהג דוקא לפי הסברה שכל עור שמוכשר לכתיבה בצד הבשר נחשב קלף, והיא דעת רבינו תם. וביארתי שלדעת ר"ת אמנם בזמן הגמרא הקלף היה בדרך כלל הליצה, אך מכל מקום אין פסול בעשית קלף עבה יותר מהדרמיס, שכן עיקר גדר קלף הוא עור שמוכשר לכתיבה בצד הבשר. ומכל מקום, כתבתי שיש הידור לקחת עורות מעופצים, מפני שהרמב"ם פסל עיבוד בסיד, ויש מקום להדר ולחוש לשיטתו.
לאחר הוצאת ספרי בתש"ס נכתבו עוד כמה וכמה ספרים ומאמרים^[20]. אך אחרי העיון בדבריהם נלענ"ד שעדיין העיקר כפי שכתבתי בספר גויל וקלף, אלא שעכ"פ יש דברים שצריך לנסח שוב, לאור השאלות שעוררו, ומה שהתחדש בכת"י שנמצאו. ולכן אבוא לברר שוב את עיקר הדברים.^[21]
♦

ב. רבינו תם: אם הוכשר לכתיבה בצד הבשר הוא קלף, ולאו דוקא הקליפה העליונה.

הב"י מציין כמה ראשונים בענין הכשר הקלף שלנו, שנעמוד עליהם לקמן בפרק י, אך כולם נסמכו על רבינו תם. והנה, מעיון בגוף דברי ר"ת נראה שלדעתו שהגדרת קלף היא אך ורק במה שהוא מוכשר לכתיבה בצד הבשר, וממילא בעיבוד סיד מה שצריך להסיר בצד הבשר הוא אך ורק השכבה השומנית עד עצם העור, והקלף כשר בין אם יגרדו הרבה בצד שיער, ובין אם לא יגרדו שם כלל. לפי זה, סר הפקפוק בקלף שלנו. ואביא את המקורות בהם מפורשים הדברים באר היטב:
א. בהגהות מרדכי (מנחות פרק הקומץ רבה רמז תתקנט) הביא את לשון רבינו תם בענין זה:
"כתב ר"ת וז"ל: אומרים הגאונים: גויל מעור שלם כמו שהוא, מעופץ לצד שיער, וכדאמרינן בריש ב"ב גויל אבני דלא משפייא, ומצד הבשר אינו נאה לכתוב מפני גידי הבשר והשמנונית. והכי אמרי' בירושלמי במ"ס כותב על הגויל במקום שיער, ואם שינה פסול. ודוכסוסטוס הוא העור הנחלק לב', אותו שלמעלה מצד השיער קרוי קלף, לפי שנקלף מעל חבירו, והשני לצד הבשר קרוי דוכסוסטוס, פי' דוך מקום כמו דוכתא פלן. סוסטוס בלשון יוני בשר, וכ"פ בערוך משם רב האיי. ועל שניהם כותבין על מקום חתך, בקלף כלפי מקום הבשר, ועל הדוכסוסטוס כלפי מקום השיער, שאין מקום בשר ממש נקלף^[22], ולא מקום שיער ממש כדוכסוסטוס. ומשם מעבדים אותו בעפצים, ומצד שיער אין נאה לכתוב, ולא מצד הבשר, מפני הגידין והבשר והשמנונית, וסימניך כבוד אלהים הסתר דבר.
וקלפים שלנו דין קלף יש להם, שהרי עכשיו מסיר מהקלפים הגידים והשמנונית וקליפה דקה שקורין אשקרניר^[23], וכשירים לכל דבר למזוזה ותפילין וס"ת, דעיבוד שלנו חשוב ועושה מקום הבשר נוח לכתוב.
וי"מ דעכשיו דין גויל או דוכסוסטוס יש להם עתה, וכותב ס"ת מצד השיער, ועליהם הכתוב אומר עינים להם ולא יראו, כי ידוע שהלבן טוב יותר ומתקיים יותר מן השחור.
ועוד, אי דין גויל יש, א"כ יפסל בתפילין ומזוזות כדאמרינן בהמוציא, ואי דין דוכסוסטוס, יפסל בתפילין, דאין נכתבין אלא על הקלף כדאמרינן לקמן, ואי משום הקליפה שמסירים האומנים, אין זה אלא תיקון בעלמא, ואינה עבה כ"כ שיהא שם קלף עליה".
לעיל בפרק א הראיתי שמ"אומרים הגאונים עד הסימן כבוד אלקים" הם מדברי רב האי. אכן, נראה שעכ"פ המילים "מפני גידי בשר ושמנונית" הן תוספת של רבינו תם, שהרי רב האי מדבר רק על חלוקת הליצה מהדרמיס, וקורא לשניהם יחד "מגילתא", שפירושו הפשוט העור המיועד לגויל, משמע שבגויל כבר אין את השכבה השומנית. וכן מסתבר, שכדי שגויל יהיה מוגדר כאבני בנין, שהוא דבר שלם ולא מעובד בצד בשר אין צורך שישאר בו שמנונית וגידים, שמעצם שמם מוכח שאינם עור. אלא שר"ת, שלא היו שכיחים במקומו גוילים, הוא שמוסיף את מילות ההבהרה "מפני גידי בשר ושמנונית", ואין כוונתו שיש בגויל גידי בשר ושמנונית, אלא שהוא כתב כך משום שבעיבוד סיד צד הבשר מוכן לכתיבה מיד אחרי הסרת השמנונית, וישאל הקורא כיצד יתכן שיהיה עור שאינו מתוקן בצד הבשר, ולכן כתב ר"ת שהוא באופן שהשמנונית והגידים נמצאים בו וגורמים לכך שהוא אינו מתוקן לכתיבה^[24].
ועיקר ביאורו להכשר קלפים שלנו הוא מה שכתב "עיבוד שלנו חשוב ועושה מקום הבשר נוח לכתוב", כלומר אף שבזמנם צד הבשר של הגויל לא היה נוח לכתוב, עיבוד שלנו חשוב ועושה מקום זה נוח לכתוב, ולכן הקלף שלנו מוגדר קלף. נראה מסגנון הדברים ההחלטיים שדבריו לא נאמרו מדוחק כדי לתרץ את המנהג, אלא שלדעתו אין ספק בדבר, עד שהוא אומר על המפקפקים 'עינים להם ולא יראו'. וזאת, מפני שכך עולה לדעתו בפשטות מהגדרת הגויל של הגאונים, שהוא עור כמו שהוא שלא הוכשר בצד הבשר, וגם בדוכסוסטוס נשאר הגויל בצד הבשר כשהיה, ולכן צד הבשר לא הוכשר לכתיבה. וממילא מובן שקלפים שלנו אינם יכולים להיות דוכ' או גויל, שכן אצלנו צד הבשר טוב לכתיבה. לדעתו, דברי הגאונים אינם אלא תיאור של מה שהם עשו כאשר הם היו מעבדים בעפצים, כדי להגיע לעור המוכשר לכתיבה בצד הבשר. וזה וזה קלף הם.
המפקפקים מסכימים שבזמן חז"ל הקלף היה העליון, אלא שהם סברו שמה שאנו עושים הוא גויל או דוכ'. ר"ת שואל שאם כן יפסל עור זה לתפילין, ואינו כ"כ מובן מה רצה לומר בזה, דאין הכי נמי המפקפקים יאמרו שהקלף שלנו פסול לתפלין כי הוא דוכ' או גויל (וכן כתב במרדכי שבת סי' שעב שזו דעתם^[25])?
גם סגנון דבריו בסיפא אינו מובן, דלכאורה הויכוח הוא בשאלה אם מורידים את הקליפה העליונה, שלטענתם החלוקה היא פיזית בין שני חלקי העור, והקלף שלנו הוא דוכ' כי הוא החלק התחתון, ובפיסקה זו ר"ת בא לומר שגם מבחינת חלוקה פיזית אינם צודקים, אך א"כ היה צ"ל רק 'והקליפה שמורידים אינה הקליפה שבצד שיער שהרי היא היתה עבה וראויה לכתיבה, וזו אינה ראויה', ותו לא מידי. בשביל מה הזכיר שעושים זאת כדי לתקן את העור? מסגנון דבריו משמע שהויכוח הוא לשם מה מורידים, ואינו מובן מה אכפת לנו לשם מה הם עושים זאת?
לכן נראה שאמנם בדברים האלו ר"ת לא בא כלל להשיב לגוף השאלה כיצד הקלפים כשרים, כשהם אינם הקליפה העליונה. תשובת ר"ת לשאלה זו נאמרה כבר בתחילת דבריו, כשהוא קבע שהקלף הוא כל עור מוכשר לכתיבה בצד בשר, וממילא לא שייך לשאול כיצד הם כשרים כשהם אינם הקליפה העליונה.
הדיון בהמשך הוא בשאלה מה יש לנו להשיב על דברי המפקפקים שטוענים שהקלף שלנו דוכ' או גויל, ועל זה הוא אומר "עינים להם ולא יראו", כלומר ראשית, לא יתכן לומר שזה דוכ' או גויל, שכן צד הבשר של גויל ודוכ' לא מתוקן, ואילו בקלפים שלנו מקום הבשר טוב יותר לכתיבה מצד השיער.
ובהמשך הוא בא לסתור ראיה שהביאו המפקפקים מעצם מה שעושים העבדנים, ומסתמא מעשה אבותיהם בידיהם. המפקפקים הבינו שהצורה שבה אנו עושים קלפים נקבעה על ידי הקדמונים, והוכיחו מעצם הגירוד בצד השיער שהוא מיותר מבחינה טכנית, אלא ודאי נעשה כדי להבדיל בין גויל לדוכ', שכן כשלא מורידים את הליצה הוא גויל, ואם מורידים הוא דוכ'. ואת הקלף בזמנו כתבו על הקליפה העליונה, שכן אז היא היתה ראויה לכתיבה, וא"כ צריך להשיג קלף כזה מהעור המעובד בעפצים, והתפילין שלנו פסולים.
ומקשה ר"ת על מה שטענו שכך הורו חכמים לעשות כדי ליצור דוכ', שאם נאמר כדבריהם, שכל הענין הוא מקום העור הפיזי, איך חשבו הקדמונים שהורו לעשות את הקלף הזה שנניח תפילין, הרי תפילין פסולים על גויל או דוכ', ואין לנו קלף אחר. אלא ודאי שמה שמסירים אותה אינו מפני הוראת חכמים ליצור גדר של עור מסויים, דכוונתם היתה שנכתוב על עור זה בצד בשר, והוא כשר לכל הדברים. ומה שאתם באים להוכיח מעצם זה שהצריכו להוריד קליפה, י"ל שהקליפה מוסרת אך ורק לתיקון עובי העור^[26], ואין להתחשב בהסרתה כי היא אינה עבה כ"כ ואין שם קלף עליה.
לכאורה, אפשר להבין שבמשפט האחרון "שאין שם קלף עליה" רצה ר"ת לומר שאין זה הקלף שעליו דיברו הגאונים, כי כך הוא הבין את המציאות, אך לא מובן מנין לו לקבוע זאת בודאות. לכן נראה שרבינו תם אינו אומר שהיא אינה הקלף, אלא שאין עליה שם קלף. כלומר שרבינו תם הבין שאמנם יתכן שהיא הקלף של הגאונים, אלא שעכ"פ לא מסתבר שגם בעיבוד שלנו יש לה שם קלף, שהרי אי אפשר לכתוב עליה. לדעתו, רק חלק עור שאפשר לכתוב בו ראוי לשם קלף, וממילא לא יתכן שבהסרתה יהיה תלוי הדין אם הוא גויל או דוכ'.
ב. בכת"י של אחד מחכמי אשכנז (תלמיד הרוקח), המובא על ידי הרב שמואל אלעזר שטרן (קובץ דברי שלום ואמת, שנת תשנ"ג, עמ' יד), ביאר את דברי ר"ת כפי שכתבתי, והוסיף כמה דברים מאירי עינים, וז"ל:
"פירש ר"ת דגויל הוא כשהעור שלם אלא שהעור מוסר (מהבשר. ע.א), ולצד הבשר אינו מתוקן להיות חלק היטב ונאה, וכותבין במקום שיער שלצד השער הוא חלק ונאה ומתוקן יותר לכתוב מלצד הבשר. וכשקולפין העור לשנים נקרא צד של שער קלף, וצד של בשר קרוי דוכסוסטוס, ופירושו מקום בשר. דוך, זה מקום כדאמרינן בדוך פלן, וכן בכל התלמוד דוכתא הוא מקום, וסוסטוס הוא בשר באחת הלשונות. וכותבין על הקלף במקום בשר, הוא מקום הקליפה שהוא נאה, ולכך שם יותר טוב מבצד השער. ועל הדוכסוסטוס גם הוא מקום שער, גם הוא במקום הקליפה שהוא לצד השער, שהוא מתוקן ונאה שם יותר מלצד הבשר, וכן פי' בערוך. וקלפים שלנו יש להם דין קלף, וכותבים עליהם במקום בשר, שגם קלפינו מתוקנים ולבנים כלפי בשר יותר מבצד שיער, ומוסר מהם בצד הבשר יותר מבגויל, ולכך אין כותבים על הגויל במקום בשר שאינו מתוקן מצד הבשר כמו קלף וכמו קלפים שלנו. מזוזות כותבין דוכסוסטוס במקום שער שכן הלכה למשה מסיני תפילין ומזוזות כותבין על הקלף. מאי מקום שער מקום שנקלף הקלף, משום שנמצא כנגד מקום שער, ואין כותבין תפילין במקום שער גופו אלא בפנים שכנגדו. ודוכסוסטוס במקום שער, פנים שכנגד מקום בשרה של בהמה שם כותבין, ואין כותבין בפנים שכנגד מקום בשר. וספר תורה ותפילין ומזוזות יש לנו לכתוב על קלפים שלנו במקום הבשר שיש לו דין קלף כדפרישית.
אמנם יש מעט יחידים שכותבין ספר תורה שלנו במקום שער, ומושכין אותו בגויל או בדוכסוסטוס, כדאמרינן שגם בגויל כשמתקנין אותו לכתוב בו כתקון שלו מסירים ממנו לצד הבשר כמו שמסירין עושי הקלפים שלנו בשעה שעושין אותו. והואיל וכן אם לצד השער אין מסירין אלא שער הרי הם כגויל, ואם מסרין מהם לצד השיני הרי הוא כדוכסוסטוס, ולייט עלה רבי יעקב. ולדבריהם יש להשיב היאך כותבי תפלין בקלפים שלנו שאינן כשרים אלא על הקלף כדמוכח בהמוציא יין ובהקומץ, אבל אם נחשב כקלף אז שפיר, דקלף כשר לשלושתן לספר תורה ולתפילין ולמזוזות. ואולם יש שקולפים ומסירין קליפה של צד הבשר כדי לכתוב תפילין על צד של בשר של קליפה העליונה נקראת קלף. ולא יתכן לעשות כן... כי בימי חכמים כשהיו קולפים העור לשניים, והיה זה קלף וזה דוכסוסטוס, היו מתקנים אותו כעין שהוא נאה ונח הרבה לכתוב בקלף לצד בשר והדוכסוסטוס לצד שיער, והם אינם אלא מקלקלין אותה בקליפה שהיו קולפין אותו, אלא שרוצין שיהא עליו שם קלף בקליפה זו. ודבר פשוט הוא דקלפים שלנו אין להם דין גויל ודוכסוסטוס, בודאי לצד בשר יותר נח לכתוב, וגם נאה ולבן יותר מלצד השיער. ואף על פי שקלפים שלנו אינם מעופצים היה מכשיר רבי יעקב, ומפרש ר"ת שאע"פ שדיפתרא דמליח וקמיח ולא מיתכשר בלא עיפוץ, מכל מקום עיבוד שלנו הוא טוב יותר, מכשר בלא עפצים".
מבואר בדבריו שאכן אין צורך בהשארת השכבה השומנית, כפי שביארתי גם בדעת ר"ת. הוא תיקן מה שכתב ר"ת על סוסטוס, שהוא מרמז על בשר בלשון יוון, כי אין מילה יוונית כזו, ולכן כתב 'באחת הלשונות'. הוא גם אינו מביא את שאלת רבינו תם "עינים ולא יראו", כי הוא ביאר את סברת המפקפקים, שהם טוענים שבעיבוד עפצים מורידים אותו דבר שמורידים בצד הבשר בעיבוד סיד. לפי זה, שאלת 'עינים להם' היא רק לפי הבנת רבינו תם, שהכל תלוי בהכשר העור לכתיבה, ואילו הם סוברים שהעיקר הוא מה הם החלקים הפיזיים שהוסרו מהעור. לכן הוא מביא בתחילה את הקושיה השניה של רבינו תם (וכן התוס' ועוד ראשונים מביאים רק אותה), שמכל מקום קשה איך יכתבו על קלף זה תפלין. ועוד הוסיף התיחסות לה'יש שקולפים', שסברו שיהיה קלף רק כשמוריד עור משמעותי בצד בשר, כי גם בגויל היו מורידים בצד הבשר כפי שעושים בקלפים שלנו. (להלן בפרק י נבאר שזו הבנת העיטור והר"ן בדעת רב האי) ואומר תלמיד הרוקח שהם חושבים שרק על ידי גירוד זה יחול עליו שם קלף, ואינו נכון, כי הם אינם אלא מקלקלים את מקום הכתיבה (שהרי מקום החיבור לבשר בעיבוד סיד הוא הטוב ביותר לכתיבה), ולפי ר"ת, שהעיקר כשיטתו, א"צ כלל במעשיהם. וכאן חזר על עיקר דברי ר"ת, שהוא קלף בגלל עצם היותו מוכשר לכתיבה בצד הבשר, ודבר פשוט הוא, ולכן אין מקום לקרוא לקלף שלנו גויל או דוכ'.
ג. בספר הישר לר"ת סימן רפז (מהדורת הרב דבילצקי^[27]) איתא:
"גויל הוא שמתקנין אותו כנגד השער, ולצד הבשר מניחין אותו והגידים^[28] כמו שהוא מופשט מן הבהמה. וזהו משמעותו של גויל כדאמרי' גויל דלא משפיין. ועל שם כך נקרא [[גם הקלף כזה]] גויל. ועליו ראוי לכתוב ספר תורה. וגם היא ראויה ליכתב על קלף ודוכסוסתוס. [וקלף הוא נקרא על שם שמקלפין אותו לצד בשר, ואותו שקולפו ממנו^[29] הוא נקרא דוכ'], ומשמעותו בלשון יון דוך סוס טוס מקום בשר. ונמצא שקלף ראוי לכתוב עליו משני צדדין. מצד בשר שנקלף ממנו דוכסוסטוס. וגם מצד שער. ודוכסוסטוס הוא אינו ראוי לכתוב עליו כי אם מצד אחד שקולפו והוא נקר' מקום שער [לפי שהגיד בעור כמו שהוא מופשט].
וזהו ששנינו קלף כותבין עליו מזוזה, קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שיער. מקום בשר שנקרא קלף הוא המקום שנקלף ממנו, ודוכסוסטוס מקום שיער שלו הוא מקום שנקלף ממנו, מפני שהוא לצד שיער קרי ליה מקום שער".
לפי הנוסח שבסוגריים, גם כאן מבואר שגדר גויל ודוכ' בהשארת העור בצד הבשר כפי שהוא עם הגידים, וגדר קלף הוא רק בכך "שמקלפים אותו לצד בשר", כלומר שהוא הוכשר לכתיבה בצד הבשר, ולאו דוקא בהיותו החלק העליון של העור. ולפי כל הנוסחאות, הדברים לא נאמרו רק להצדקת מנהג, אלא כביאור הפשט בענין העור. גדר הקלף אינו תלוי בכך שצד הבשר נהיה טוב יותר מצד השער, כפי שאפשר היה להבין ממה שאמר בתשובה הנ"ל שבצד השיער "אין נאה לכתוב", כי כאן כתב ר"ת להדיא שהקלף ראוי לכתוב עליו משני הצדדים. למעשה, דעת רבינו תם, שאין צורך לגדר העור בכך שצד הבשר יהיה עדיף מצד השיער, כתובה גם בתשובתו הנ"ל, שבה ביאר את גדר קלף "דעיבוד שלנו חשוב ועושה מקום הבשר נוח לכתוב", חזינן שהוא לא תלה את ההכשר בכך שהוא עושה אותו טוב יותר מבצד שיער. נמצא שהתנאי לכשרות הקלף בכל דברי רבינו תם הוא אך ורק עצם זה שהוא ראוי לכתיבה גם בצד הבשר, וזה מה שמבדילו מדוכ'.
ובהלכות ס"ת של ר"ת, המובאות במחזור ויטרי סימן תקיז (ובנוסח יותר מדויק בגנזי ירושלים), כתב:
"ודין קלף ודוכסוסטוס וגויל. גויל נקרא אותו שלא ניטל מן העור כלום אלא השיער. ולפי שלא נתקן כל צרכו נקרא גויל. כדאמ' בבבא בתרא בהשותפין. גויל. אבני דלא משפיין. וטוב הוא ומתקיים יותר ועב. ומועיל לעשות ספר תורה. ארכו כרחבו. כדאמרינן בההיא דאיכתיב אמשכא דעגלא ואיתרמי. והילכך כתיבה גויל במקום שיער:
קלף הוא של צד השיער שקולפין מעליו צד בשר הנקרא דוכסוסטוס, ופירושו מקום בשר, הילכך קלף במקום בשר דוכסוסטוס במקום שיער. שבין בגויל וקלף ודוכסוסטוס כותבין לצד החלק והנאה יותר".
כאן הביא רק את דברי רב האי וכתב שצד הכתיבה של הקלף הוא חלק ונאה יותר, כעין מה שכתב בתשובה בשם רב האי שהוא המקום הנאה. אך לפי דבריו בספר הישר הנ"ל מובן שהוא אינו כותב זאת כדי להגדיר את הקלף, אלא כדי לבאר את הטעם להעדפת מקום הכתיבה. הוא גם אינו מדבר מצד איכות הכתב, שהדיו לא מתפשט או שמתקיים יותר, אלא מצד היופי החצוני, שהמקום הפנימי חלק ויפה. ובודאי כן הוא האמת, שהמקום הפנימי יותר בהיר ויפה בעיבוד עפצים, שהרי הליצה מבחוץ תמיד יותר כהה. אך יש כאן שאלה, מדוע לא כתב גם כאן, כשהוא כותב הלכה למעשה, את ביאורו לכך שגם הקלף שלנו הוא קלף שלכאורה הוא אינו פשט דברי רב האי. ונראה שהדבר יובן לפי מה שכתבתי שרבינו תם לא ראה בדבריו חידוש מהפכני, אלא ממש פשט דברי רב האי, שזה מובן מאליו מתוך דבריו על הגויל, לכן אחרי שביאר מהו הגויל, ושגדרו תלוי בחוסר תיקון צד הבשר, כבר לא צריך לבאר שכל היכא שתוקן בצד הבשר הוא אינו גויל אלא קלף.
ד. האור זרוע (הלכות תפילין סימן תקמ) כתב:
"פרש"י דוכסוסטוס קלף שניטלה קליפתו העליונה. פי' רב היי גאון זצ"ל דגויל קרוי אותו שמתוקן כך בלי שום קילוף, ואין בו תיקון קלף, אלא מעופץ ומוקלף מעט כמו אבני גויל דפרשינן אבני דלא משפיין. וקלף ודוכסוסטוס שניהם עור אחד, ורגילין לעבד עור עבה בתמרי וקמחא ומייבשין אותו ואח"כ חולקין בעוביו לשנים. החיצון שהוא לצד השער ראוי לכתוב בו מצד בשר ממקום שנחלק והוא הקרוי קלף. ומצד שיער ראוי מעט ומעבדין אותו בעפצים וקרוי קלף, והפנימי שהוא לצד הבשר, עור, מעבדין אותו וראוי לכתוב בו ממקום שנחלק, והיינו צד שיער. וקרוי דוכסוסטוס. ובלשון יון המובחר^[30] קורין הבשר דוכסוס, וע"כ קרוי זה כך שהוא לצד הבשר, וצד השוכב על הבשר לא חזי כל כך לכתיבה… משמע דמזוזה אגויל כתבינן. וא"כ מזוזה נכתבת אקלף ואדוכסוסטוס כמו ספר תורה.
והקלפים שלנו אומר ר"ת זצ"ל שהקלפים שלנו, כמו העור החיצון שלהם שקרוי קלף שראוי משני צדדין, ועיבוד שלנו יפה כעיבוד שלהם. ואשכחן שהיו כותבין ספרי תורות בדלא עפיצן כדפי' לעיל. הלכך קלפים שלנו ראוים לכתוב בם תפלין ולצד הבשר, וכש"כ מזוזה וס"ת. ומיהו כולם הכשר כתיבתם לצד הבשר. ויש שסוברים שקלפים שלנו הוו דוכסוסטוס משום שמקליפין אותו מצד שיער משום שהם עבים, ופוסלין ספרי תורות הללו הכתובים במקום בשר. ומכשירים לכתוב במקום שיער. ואין נראית לר"ת סברתם, דדוכסוסטוס שלהם לא הי' ראוי במקום בשר כלל. ודידן טפי חזי במקום בשר מבמקום השיער. הלכך הלכה למעשה שכותבים בקלפים שלנו תפלין ומזוזות וס"ת לצד הבשר ולא לצד שיער, שיש בהם דין קלף.
ובמקום שמעפצים אותם שצד הבשר אינו ראוי כלל לכתוב, אם קילפו ונקה אותם מצד השיער כותבין עליהם. ואם לא קילפם, ואעפ"כ הוא חלק וטוב לכתוב, יש שכותבין עליהם ספרים ומזוזות, אבל תפלין ודאי פסולין שקלפים שלהם כי הוו עפוצים, הוו נמי חזו לצד בשר טפי ממקום שער".
נראה שהאו"ז כותב את דבריו על פי התשובה שהביא הגהות מרדכי, אך הוא הוסיף כמה דברים מתוך הכירותו עם עור מעופץ, כמו שרואים אצל תלמיד הרוקח. האו"ז ידע שבעור מעופץ לא משאירים שומן וגידים, וכיון שאפשר להבין מדברי רבינו תם שיש בו את השכבה השומנית, לא כתב הוא את הדבר הזה, אלא כתב רק את עיקר הביאור לדברי רבינו תם, שגויל הוא היכא שלא נעשו תיקוני קלף בצד הבשר, ומסתבר שגם ר"ת בעצם התכוון לזה^[31]. גם האו"ז מבאר, כפי שראינו אצל ר"ת בספר הישר, שהקלף מוגדר בכך "שראוי משני צדדין", כלומר שהוכשר לכתיבה גם בצד הבשר. למעשה, נראה שאין צורך שיוכשר בצד השיער, אלא שהמציאות היא שהוא מוכשר. והאו"ז כותב שהוא "ראוי מעט", מתוך היכרות עם הגוילין שאינם כ"כ טובים לכתיבה בצד שיער, ועכ"פ אין צורך בכך שצד הבשר יהיה טוב יותר לכתיבה מצד השיער.
ה. כן מתבאר בתוספות (שבת עט ע"ב ד"ה קלף), שלאחר הביאור "שאינו מתוקן קרי גויל… ואותו שכלפי שיער קרוי קלף", כתבו שקלפים שלנו כשרים, ולא כמפקפקים שאל"כ איך כותבים עליהם תפלין, ומשמע שטעם ההכשר הוא כדפירשתי, משום שאינם כמו הגויל שאינו מתוקן, ולכן לא הזכירו צורך בכמות מסויימת של גירוד. וכן הוא בפי' בעלי התוס' על התורה פרשת כי תצא (הוצאת מוסד הרב קוק עמ' 83), בטעם הכשר קלפים שלנו "דהא קמן ששם הוא נאה וטוב יותר". וכ"כ בהגהות אשר"י על הרא"ש בשבת (ח, א), שהר"י כתב כר"ת וסומך את דבריו על המהרי"ח (הוא האו"ז הנ"ל, שכתב במפורש את הטעם שביארנו).
וכן נראה דעת רבינו יהונתן. כבר הבאתי שהוא כתב (על הרי"ף לשבת עט ע"ב ובהל' ס"ת ומזוזה, והביאו הנימוקי יוסף בהל' ס"ת) שהקלף הוא הקליפה הדקה של צד שיער, אבל מדבריו בבבא בתרא עולה שהקלף שמדברים עליו שם הוא החלק העבה של העור, משמע שהחלק העבה של העור הוא קלף. לכאורה זו בתירה. ועוד קשה שראינו לעיל שהוא הכיר את טבע העורות, ובכל זאת שתק מלהזכיר פקפוק בקלף שלנו, וצריך להבין למה. אם נאמר שהוא הבין כר"ת, ובגלל זה גם שתק מלהעלות שאלה על הקלפים שלנו, דבריו מובנים^[32].
גם הטור (סי' רעא) כותב שקלפים שלנו כשרים, ולא כתב כל תנאי של כמות גירוד להכשר קלפים שלנו, לכן מסתבר שדעתו להכשירו מטעמו של רבינו תם, והסתפק בכך שפירש שהגויל הוא העור שאינו מתוקן בצד בשר, ושלנו מתוקן. ומסתימת הטור משמע שהבין שכך היא גם דעת אביו הרא"ש.
ו. ענין כשרות הקלף בגלל ההכשרה לכתיבה בצד בשר עולה גם מדברי הרא"ה. אך דבריו מובאים בשני מקורות, שלענ"ד הבינו דבריו בשני אופנים שונים.
בחידושי הר"ן (מיוחס לו) מסכת שבת דף עט ע"ב, אחרי שהביא את שתי השיטות, דעת רב האי ורבינו תם, וכנגדם הרמב"ם, דן בכל סוגית הגמרא, ולבסוף כתב:
"כתב הרא"ה ז"ל ויש אומרים דקלפים שלנו כיון שגורדין אותן יפה במקום שער דינן כמו שנחלקו, ומה שנשאר דינו כקלף ליכתב במקום בשר. ולפי דבריהם אלו לא גרדום אסור לכתוב במקום בשר. ע"כ. פי' לפירושם, דאלו לא גרדום אסור לכתוב תפלין במקום בשר, וכ"ש במקום שער משום דהרי הן כגויל שהרי כולן נעבדין שלמים, אבל מזוזה כותבין בהן בין במקום שער ובין במקום בשר^[33]. והוא ז"ל כתב שאינו נכון, אבל הנכון, שזה היה לפי עיבוד שלהם, שהגויל היה עיבודו במקום שער ולא היה ראוי במקום בשר, אבל בעיבוד שלנו שהוא מתוקן במקום בשר, בדברים שנכתבין במקום בשר, הרי הוא כותב ואפי' לכתחלה עכ"ל.
וכן ודאי מסתברא דכיון שהוא מתוקן יפה במקום בשר והכתיבה מיושרת בו מאי שנא חתכו באמצע שהוא מותר, משלא חתכו, אדרבה כל שלא חתכו הוא חזק ומשתמר יותר. וכל זה לדברי הרמב"ם ז"ל שפי' שהקלף הוא אותו צד שדבק בבשר, אבל לפי' ר"ת ז"ל שיש להם לכתוב במקום חתך אין כותבין תפלין בקלף אלא א"כ גורדין אותו מצד הלבן, ויכתוב באותו גרד דבכי הא חשיב קלף".
הרא"ה נוקט שהדוכ' הוא החלק העליון של העור, וכתב בשם "יש אומרים" שיש שפירשו שלפי זה היתר קלפים שלנו תלוי בגירוד החלק העליון, שאם לא כן הם כגויל שכתבו עליו בצד בשר, וכ"ש בצד שיער שבזה מחשיבם ממש כגויל, והוא פסול לתפלין. דברי היש אומרים האלו עולים להדיא מדברי העיטור ("ובתפילין גורד מקום שיער"), ומדברי הרשב"א בתשובה א תקפ ("יגרדו את העור יפה יפה במקום שיער"). אך הרא"ה כתב שאינו נכון, שאף אם ישאר החלק העליון יחשב לקלף, כיון שגויל לא ראוי במקום בשר לכתיבה, ולכן כשהוא הוכשר לכתיבה בצד בשר כותב אפילו לכתחילה ואין צריך לחשוש שהוא כגויל. ומוסיף בעל החידושים שכך נראה מסברה, כי לא מסתבר לפסול עור זה, שאין בו כל גריעות לעומת קלף רגיל רק הוא יותר חזק. ומבואר בדבריו שאזלינן בזה בתר הסברה.
אמנם, הוא כתב שאין זו שיטת ר"ת, כי לפי הבנתו בשיטת ר"ת העיקר הוא שיכתוב במקום ההסתר, כפי שכתב לפני כן שרב האי מתנח בה סימנא כבוד אלקים הסתר דבר, ולכן אם הוא כותב בחיצוניות העור, אינו כותב במקום הנחשב לקלף, והוא פסול. וכך עולה מדברי העיטור והר"ן בדעת רב האי, כפי שנבאר עוד לקמן בפרק י.
ובחידושי הריטב"א שבת דף עט ע"ב אחרי שכתב להכריע כשיטת הרמב"ם כתב:
"ועכשיו שאין אנו רגילים לחלוק העור לשנים. הרוצה לעשות דוכסוסטוס יקלוף מן העור החצי שהוא לצד הבשר, ויניחנו על החצי של צד השער ויעבדנו במקום השער, וכן לענין הקלף יקלוף מה שלצד השער ויגררנו, ויעמיד העור מה שכנגד הבשר ויעבדנו במקום הבשר, אבל אם לא קלף העור אלא שהניחו שלם, אף על פי שעיבדו לצד הבשר אין עליו דין קלף ולא דין גויל, כן פירשו רוב המפרשים ז"ל, ואף לפי שיטה זו אומרים כי הקלפין שלנו כשרים לתפילין שהרי גוררים מצד השער יפה יפה ומה שנשאר שמעבדין אותו לצד הבשר דינו כקלף ליכתב במקום בשר.
אבל מורי (הרא"ה) היה אומר כי אפי' לא גררו ממנו כלום לצד השער, כיון שעיבדו אותו יפה לצד הבשר הרי הוא כקלף גמור לתפילין ומזוזה, והגויל שעיבודו לצד השער והבשר נשאר בלא גרירה נקרא גויל כאבני דלא משפיין, אבל כשנתעבד הבשר כאבני דמשפיין חשיב וקלף שמו".
הריטב"א כותב שרוב המפרשים אומרים שאם אדם הניח את העור שלם ועיבדו לצד הבשר, אינו גויל ואינו קלף. וצריך להבין מי הם רוב המפרשים. ונראה לי שכוונת הריטב"א שכן פירוש רוב המפרשים בניגוד לרב האי. ואין כוונתו כאן רק לעיטור ולרשב"א, אלא גם לרמב"ם ולרמב"ן, שעכ"פ הם פירשו שהקלף הוא התחתון, ולא תלו את גדר הקלף בעיבוד צד הבשר, כדעת הרא"ה שהוא מביא אח"כ, ולכן נראה שאם ישאירו את החלק העליו של העור לא יקרא לשיטתם קלף, וגם לא גויל כיון שהוא מתוקן בצד הבשר. אך מכל מקום מה שכתב שמכל מקום אומרים שקלפים לנו כשרים כי גוררים מצד שיער יפה יפה, הם דברי העיטור והרשב"א, אבל ברמב"ם וברמב"ן לא מפורש שתנאי זה הוא לעיכובא, אלא שהריטב"א מבין שכך צריך לעשות גם לשיטתם.
מכל מקום, הריטב"א כתב שאם לא יגרדו בצד שיער "אין עליו דין קלף ולא דין גויל", והיינו שגם אינו גויל. בניגוד למה שכתבו כמה אחרונים שהוא גויל, כי הריטב"א מבין שכולם מסכימים להגדרת גויל על פי הגמרא באבני דלא מישפיין, שמזה עולה שהוא אינו מתוקן בצד הבשר. וזה כוונת הריטב"א במה שכתב לפני כן, שהגויל מעובד רק בצד השיער^[34].
ובהבנת דברי הרא"ה נראה שיש הבדל בינו לבין בעל החידושים. לפי בעל החידושים, סברת הרא"ה היא שעכ"פ הוא קלף, כי יש כאן את הצד התחתון, ואין צד של חיסרון במה שגם צד השיער נמצא בעור, מכיון שהוא אינו מחיל עליו שם גויל, אבל גם לפי הרא"ה אין העיבוד עצמו מגדיר את העור כקלף, ולכן כתב שלפי ר"ת לא יועיל להחשב כקלף. ואילו לפי הריטב"א, סברת הרא"ה היא שעצם עיבוד הבשר עושה אותו בגדר קלף, לכן הוא לא כותב שאי אפשר לומר כך גם בדעת ר"ת^[35].
ז. שיטה נוספת בראשונים עולה מסידור רבינו שלמה ברבי נתן המכונה סיג'ילמסי.
הרשב"ן כותב בפרק כב: "ודע שהיריעה ר"ק המעובדת שכותבים עליה פרשיות התפילין, וכן העור שעושים ממנו הבתים... לא מעור חי, אלא מבהמות טהורות^[36]".
בכל ספרות הגאונים והרמב"ם ר"ק הוא עור מעובד בסיד, וגם הבית של התפילין מעובד בסיד, אחרת לא ישמר. הרשב"ן כתב כאן 'מעובדת' על הפרשיה ולא על הבית, לכן נראה שכווונתו היא שבנוסף לסיד מעבדים אותו בעפצים ואז היא כשרה (כעין שכתבו הרמב"ם והגאונים שאם מעבדים את הר"ק בעפצים יהיה כשר), ומכל מקום גם עור הבתים אינו מעור חי שהרי מעבדים אותם בסיד, וזהו שכתב על שניהם "לא מעור חי".
וכ"כ בפרק כג להדיא, שכותבים מזוזה "על חתיכת עור מעובדת בעפצים". ובהמשך כתב: "זה נוסח המזוזה הנכתבת על חתיכת גויל. ותהיה חתיכת הגויל משורטטת". ועוד כתב שם: "ודע שכתיבת המזוזה בעור במקום צמיחת השערות והוא הנקרא דוכסוסטוס. אבל התפילין נכתבים במקום המדובק בבשר והוא הנקרא קלף".
לכאורה יש כאן סתירה. בתחילה כתב שהמזוזה נכתבת על גויל, ואח"כ כתב על דוכסוסטוס. אמנם, מצינו במאירי בקרית ספר שפירש מה שאמרו במסכת סופרים שעל גויל פסול בצד בשר שהכוונה היא לדוכ', ולדבריו יש מקום לקרוא גויל לדוכ', אך דברי המאירי הם דוחק גדול. בפשטות לא מצינו מי שמכנה את הדוכ' עצמו בתואר גויל בלבד. לכן נראה שכוונת הרשב"ן בפיסקה המבארת את ענין קלף ודוכ' היא בהתיחסות לעור הר"ק שבו השתמשו כשהוא מעופץ ועל זה קאמר כותבים מזוזה על דוכ' במקום צמיחת השערות, שכן השערות צומחות מהמקום שבו גירדו את הקליפה העליונה אבל בפועל הוא אמר שכותבים אותה על הגויל, כפי שמצינו בראשונים שלמעשה העדיפו לכותבה על הגויל שהיא יותר משתמרת. הרשב"ן חי באיזור בבל כפי שנבאר לקמן, וכן שמעתי מהגר"מ אליהו שכך היה מנהג בבל עד דורנו (מלבד שהוא יותר משתמר כנראה שהוא היה יותר נוח לכתיבה).
עכ"פ לא נזכר אצלו כלל ענין חילוק העורות, למרות שהוא חי סמוך לגאונים, וכל הלכותיו בנויות על דבריהם, ובמיוחד על דברי רב האי. לכן נראה שגם אצלו כבר לא חילקו את העור (כפי שנראה מר"ח כנ"ל בהערה א), אלא נראה שהיה להם לכתיבת סת"ם ר"ק שעיבדוהו בעפצים, שכתבו עליו תפלין בצד בשר, וגויל מעובד בעפצים, שכתבו עליו ספר תורה ומזוזה. וכיון שעור זה (הר"ק המעובד) מתוקן משני הצדדים, לדעתו הרי הוא גם דוכ' וגם קלף, לכן אם כותבים במקום צמיחת השערות הוא דוכ', ואם כותב במקום המדובק בבשר הוא קלף. לפי זה, דבריו הם כעין שיטת רבינו תם, אלא שלשיטתו הדרמיס שמוכשר לכתיבה משני צדדים הוא גם דוכ'.
רבינו שלמה ברבי נתן מכונה סיג'ילמסי, משום שהמוציא לאור של הסידור, שמואל חגי, סבר שמוצאו מעיר במרוקו שזה שמה, אך שלמה צוקר (במאמר 'מוצאו המזרחי של סידור ר' שלמה בר נתן' קרית ספר סד, ב), ואורי ארליך (במאמר 'נוסח תפילת שמונה עשרה בסידור ר' שלמה ברבי נתן' בכנישתא עמ' י) פקפקו בזה, והוכיחו שהמחבר חי בארצות המזרח כנראה בארם צובה, והכיר היטב את חכמי בבל ומנהג בבל, וגם את מה שכתב הרי"ף. עכ"פ, הרשב"ן לא למד את שיטתו מרבינו תם, כך שאם ביאורי לדבריו נכון הוא מקור נוסף לראשון שאומר כעין סברת רבינו תם מבית מדרש אחר.
ובהגהות מימוניות תפילין א, ד^[37] איתא: "וכתב רבינו שמחה דיש רוצים להכשיר קלפים שלנו לכתוב עליהם באיזה צד שהוא חפץ משני הצדדים כיון שנתקן בשתי הצדדים. ויש אומרים שיש לו דין קלף כר"ת, וכדפרישת. וי"א שיש לו דין דוכסוסטוס לכתוב עליו במקום שיער דלא גרע מגויל וכו' עד פוק חזי מאי עמא דבר ונשייליה לספרא".
מסוף דבריו משמע שמדבר על ספר תורה, וכוונתו שדוכ' לספר תורה לא גרע מגויל, ולכן משמע שדעת היש שרוצים להכשיר היא כפי שפירשנו בדעת הרשב"ן, דכיון שהוכשרו שתי הצדדים יכול לכתוב על שניהם, אם יכתוב בצד שיער הוא יהיה דוכ' ואם יכתוב בצד בשר יהיה קלף, ושניהם כשרים לספר תורה^[38].
ונראה שזה גם מה שכתב רבינו שמחה במחזור ויטרי סי' תקטו "דוכססטוס במקום שיער. דוכ מקום. כמו דוך פלן. מקום פלוני. סוסטוס שיער בלשון יוון". מכיוון שאצל גדולי אשכנז לא מצינו כלל מי שנטה מדעת רב האי שהחלק העליון הוא הקלף שבתלמוד, היה נראה שהוא מפרש את כוונת הברייתא לקבוע שגדר העור הוא לפי מקום הכשרתו. אם הוא מוכשר לכתיבה בצד שיער הוא דוכסוסטוס. ואם בצד בשר הוא קלף, ואם משני הצדדים הוא גם קלף וגם דוכ'. לכן אפשר לכתוב משני הצדדים, אך כל אחד למה שהוא דינו, אם כתוב בצד שיער יהיה כשר לכתחילה למזוזה, ואם בצד בשר יהיה כשר לתפילין ומזוזה כקלף.
אכן, יש להעיר שאין שפה ידועה שבה סוסטוס פירושו שיער, וגם יותר נראה שזו העתקה של פירוש רבינו תם שהשתבשה וצ"ל 'סוסטוס בשר בלשון יוון' ועכ"פ העיקר כפי שסיים רבינו שמחה פוק חזי מאי עמא דבר שהוא כקלף בלבד.
גם המאירי בקרית ספר (ח"א מאמר ג) העלה סברה כזו להכשיר את הכתיבה משני צדדים אך מצד אחר, שלדעתו דין העור נקבע לפי הגדרתו המיוחדת, ולכן הקלף שלנו הוא גם קלף, גם גויל וגם דוכ'. גם גויל, היות שהכתיבה לא מזדייפת כלל ונשמרת עליו מצויין ומעלת גויל היא בשימורו המרובה, וגם דוכ', מכיוון שמעלת דוכ' בהכשרת צד השער.
♦

ג. הסברה בהגדרות של רבנו תם

לכאורה ההבנה הפשוטה לדברי רב האי היא כפי שהבין בעל העיטור, דהיינו חלוקה פיזית, אך כבר הראיתי שנראה בכל המקומות שרבינו תם כותב בענין זה שהוא לא כותב את דבריו מתוך אילוץ להסביר מנהג, נראה שהיתה לו איזה סברה פשוטה שמכוחה הוא סבר שחייבים לומר את ההסבר שלו. ואכן, לעניות דעתי יש כאן סברה אלימתא לנקוט בהסבר של רבינו תם, והיא שבודאי הקב"ה רוצה שנכתוב במקום הכי טוב, ואם לא נאמר כדברי ר"ת יוצא שאם העור תוקן בצד הבשר באופן ששם הוא המקום שהכי טוב לכתוב בו הוא פסול, וזה לא מסתבר כלל. לר"ת גם ברור שביאור זה מתבקש ממשמעות הכינוי 'גויל', שנאמר על אבני בנין לעור, דמשמע שהכוונה היא ללמד שזהו העור כמו שהוא, גולמי, ורק כדי שבכל זאת יהיה אפשר לכתוב עליו צריך שהוא יהיה מעופץ לצד שיער, שהעיפוץ מכשירו לכתיבה. עור זה מוגדר כגויל שאינו מתוקן לגמרי, כי השלמת התיקון של העור הוא בהכנת צידו השני המעולה יותר לכתיבה, ולכן הוא כאבני דלא משפיין. ומזה מובן שכל עור שהוכשר לכתיבה גם בצד בשר הוא בגדר עור שהושלם תיקונו, ואינו אלא קלף. לכן עיקר הגדרת קלף, לדעתו, היא שהקילוף תיקן את החסרון שיש בגויל, וכפי שביאר האו"ז שרק כשלא נעשו בו תיקוני קלף הוא גויל, וממילא כל שנעשו בו תיקוני הקלף הוא קלף.
כך גם מסתבר מעצם זה שמוזכרים בחז"ל רק ג' סוגי עורות. אם עור שנתקן בצד הבשר ויש לו את שני חלקי העור אינו גויל ואינו קלף יש לנו סוג נוסף, ואיך לא דיברו עליו חז"ל.
דעת ר"ת עולה גם מעצם הברייתא "קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שיער". מפשט הגמרא בשבת עט ע"ב עולה שהגמרא מבינה שבמילים אלו 'קלף במקום בשר' אין כל כוונה לומר שהקלף הוא חלק העור שבצד הבשר, אלא שבאו ללמד כאן אך ורק על מקום הכתיבה של הקלף, כי מיד אחרי הבאת הברייתא אומרת הגמרא כדבר פשוט וידוע, שלא צריך להביא לו מקור אחר, שעל הקלף כותבים במקום הפונה לבשר ועל הדוכ' במקום הפונה לשיער^[39]. ולפי זה קשה מדוע חז"ל לא פירשו להדיא את מקום העורות, מנין נדע לדורות היכן ממוקם כל עור.
ונראה שלפי ר"ת לא היה צריך להבהיר כלום, כי הברייתא ביארה לנו בשמות העורות גם את גדר העורות. הקלף לא נקרא סתם 'קליפה', וגם לא נקרא, כמו הדוכ', בכינוי שמשמעותו 'מקום שיער', אלא הוא נקרא קלף, כדי לבטא שבו נעשתה השלמת התיקון של העור שנעשית בקילוף. וכפי שכתב רבינו תם בספר הישר "קלף הוא נקרא על שם שמקלפין אותו לצד בשר", כי לעולם השלמת תיקון העור נעשית באמצעות הקילוף, או קילוף הקליפה העליונה מהדוכ', או קילוף העור מהשכבה השומנית התחתונה.
דוכסוסטוס פירושו נשמע מתוך שמו בתרגום פשוט - העור שבצד בשר^[40], וברור שהוא לא הוכשר לכתיבה בצד בשר, כי אז הוא יקרא קלף. גם אם נקלף את העור של צד שיער ונשאירו לא מתוקן בצד הבשר הוא לא יקרא דוכ', שכן הוא אינו במקום הבשר, אלא הוא קלף שלא תיקנוהו בצד בשר. ובגויל בודאי הדבר פשוט משמו שהוא שלם ואינו מתוקן כאבני גויל. כל זה מובן לפי ר"ת, אבל לפי מי שהבין שקלף ודוכ' הם רק חלקים פיזיים לא מובן למה הברייתא לא לימדה אותנו מהו המקום בו נמצא כל עור. אם נאמר שסמכו על המבין שלשון קלף מורה שהוא כקליפת העור, הדבר דחוק, כי לא קראו לו קליפה. ואם נאמר שסמכו על המבין שקלף הוא החלק שממנו קילפו כדעת הרמב"ם, יקשה עוד יותר, שאין זו המשמעות הפשוטה של המילה קלף, וגם לא מצאנו ביאור מניח את הדעת לשם דוכ'.
אך יש לעיין מניין לרבינו תם לדון בכל זה לפי הסברה. אולי כל החלוקה היא פיזית והכל הוא מגזירת הלכה למשה מסיני, ולפי הקבלה מרב האי שקבלו שהדרמיס הוא הדוכ', כל היכא שיכתוב עליו בצד הבשר פסול, שכן בדרך כלל הללמ"ס נאמרת לעיכובא^[41]. ובכלל, מדוע הרבה ראשונים (הרמב"ם, הרא"ה, בעל חידושי הר"ן, הריטב"א, ולקמן נראה גם את הרא"ש הרמב"ן) כותבים הכרעות בהלכות אלו, לפי סברות איזה עור יותר חזק ויותר מתאים, הרי הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשניות כתב על הלכות למשה מסיני "ולא מצאנו לעולם שחקרו בהן סברות". וכן נראה מהגמרא בשבת קלב ע"א שלא עושים קל וחומר בהלכה למשה מסיני, ומשמע שאי אפשר לפסוק על פי סברות בעלמא בענינים כאלו של הלכה למשה מסיני^[42]?
אלא שתחילה יש לעיין מנין בכלל למדנו את הצורך דוקא בעור בעל חי לכתיבת סת"ם.
בענין מצות כתיבת ספר של המלך, כתוב (דברים יז, יח), "על ספר", ובספרי (פיסקא קס): "על ספר- ולא על הלוח, על ספר - ולא על הנייר, אלא על המגילה שנאמר על ספר".
ובירושלמי (מגילה א, ט) אמרו "הלכה למשה בסיני שיהו כותבים בעורות". נראה שההלכה באה להוסיף שלא רק דברים שהכתיבה בהם אינה כ"כ טובה או שהם אינם נשמרים היטב, כמו לוח עץ ונייר, פסולים, אלא גם אם ימצא חומר שהכתיבה נשמרת עליו בטוב, לעולם לא יוכשר אלא כתיבה על עור בעל חי (ובמסכת סופרים א, א כתוב "על עורות בהמה טהורה").
הגמרא במנחות (לד ע"א) אומרת שלגבי מזוזה ילפינן שאין כותבים על אבנים מהלשון "כתיבה" שנאמר גם בספר תורה וגם במזוזה "מה להלן על הספר, אף כאן על הספר", ואתי לאפוקי משמעות הכתוב במזוזה שהיא נכתבת על פתח הבית עצמו, כלומר על האבנים. ונראה שגם לגבי תפילין יש ללמוד דין זה מהלשון "כתיבה", וגם יתכן שאין צורך בהם בלימוד, שכן בהם אין ס"ד לכתוב על אבנים. עכ"פ, ההבנה הפשוטה היא שכל דברי הסת"ם שנאמר בהם 'כתיבה' שוים בהלכה זו.
אלא שמכל זה למדנו רק שדברי סת"ם צריכים להכתב על עורות, ועדיין לא מצאנו רמז שזה דוקא בצורה מסויימת ומיקום מסויים מהעור. אלא שבירושלמי (מגילה שם) בהמשך הברייתא הנ"ל שפותחת הללמ"ס כתוב "וצריך שיהא כותב על הגויל במקום השיער, ועל הקלף במקום נחושתו - אם שינה פסל". אך לא ברור אם כל זה המשך של אותה הלכה לשמה מסיני. מצינו בזה הלכות נוספות. והברייתא בשבת עט ע"ב קובעת הללמ"ס שמזוזה על דוכסוסטוס ותפילין על קלף. אך דברים אלו לא כתובים בבריתא של הירושלמי המדברת על הלכות למשה מסיני בכל דברי הסת"ם, ויש לעיין בכל הסוגיה בשבת, כי נראה ממנה שדנים בזה לפי סברות, ולא כבהלכות למשה מסיני בעלמא, וז"ל הגמרא:
"אמר רב: דוכסוסטוס, הרי היא כקלף, מה קלף כותבין עליו תפילין - אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפילין.
תנן: קלף כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין, שהיא שמע ישראל (קלף אין, דוכסוסטוס לא!)
- למצוה.
תא שמע: הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף, ומזוזה על דוכסוסטוס. קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער!
- למצוה.
והתניא: שינה פסול! - אמזוזה. - והתניא: שינה - בזה ובזה - פסול! אידי ואידי אמזוזה, והא - דכתבינהו [יש כאן כמה גירסאות^[43]] אקלף במקום שיער, אי נמי - אדוכסוסטוס במקום בשר. ואיבעית אימא: שינה בזה ובזה - תנאי היא. דתניא: שינה בזה ובזה - פסול, רבי אחא מכשיר משום רבי אחי בר חנינא, ואמרי לה משום רבי יעקב ברבי חנינא.
רב פפא אמר: רב דאמר - כתנא דבי מנשה; דתנא דבי מנשה: כתבה על הנייר ועל המטלית - פסולה, על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס - כשרה. כתבה מאי? אילימא מזוזה - מזוזה אקלף מי כתבינן? אלא לאו - תפילין. וליטעמיך, תפילין אגויל מי כתבינן? [אלא]^[44], כי תניא ההיא - בספר תורה.
לימא מסייע ליה: כיוצא בו תפילין שבלו וספר תורה שבלה - אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. טעמא - דאין מורידין, הא מורידין - עושין. דכתיבא אמאי? לאו דכתיבא אדוכסוסטוס? - לא, דכתיבא על הקלף. ומזוזה אקלף מי כתבינן? אין; - והתניא: כתבה על הקלף על הנייר ועל המטלית - פסולה, אמר רבי שמעון בן אלעזר: רבי מאיר היה כותבה על הקלף, מפני שמשתמרת.^[45]
השתא דאתית להכי - לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף, אלא אימא: קלף הרי הוא כדוכסוסטוס. מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזה - אף קלף כותבין עליו מזוזה".
ממהלך הסוגיה נראה להדיא שאין דנים בהלכות אלו כבכל הלכות למשה מסיני, שהרי בעלמא הלכות למשה מסיני הן דבר מעכב. ואילו כאן יש דיון מה מעכב ומה נאמר רק למצוה. ועוד, שהגמרא שואלת "תפילין אגויל מי כתבינן", למרות שאין מימרה כלשהיא שקובעת מה דין תפילין על גויל, ויש רק ברייתא שתפילין נכתבים על קלף. ולפי ההבנה עתה, שתפילין כשרים גם על דוכסוסטוס, הוראה זו לכתוב על קלף אינה מעכבת, ואם כן למה פשוט שגויל אינו כשר לתפילין? לכן נראה שהקושיה היא מחמת סברה, ואם כן משמע שבעניינים אלו אזלינן לפי הגיון.
ראיה נוספת, ממה שלבסוף הכשירו מזוזה על קלף לפי דברי רבי מאיר, שנימק את דבריו "שהיא משתמרת", משמע שהסברה של השימור קובעת את ההלכה (ומעתה נראה שגם בתחילה, כשהגמרא שואלת מזוזה אקלף מי כתבינן, הוא מחמת סברה). וכן רואים בראשונים, שמבארים את ההגיון בהלכות אלו, כל אחד לשיטתו, כמבואר בהלכות ס"ת מהגניזה, רמב"ם, רבינו יהונתן, רי"ד, מאירי ורבנו מנוח.
אלא שיש לשאול מדוע היה פשוט לסתמא דגמרא שהולכים בזה בתר סברה, הרי בדרך כלל בהלכות למשה מסיני לא אזלינן לפי סברה. ונראה שהיסוד לזה הוא עצם המימרה של רב, שכיון שהוא אינו מתיחס לזה כמו כל הלכה למשה מסיני שמעכבת, והוא אינו אומר את דבריו ממקור תנאי שחולק על כך שזו הלכה למשה מסיני. משמע שהוא דן בזה לפי סברה כי ענינים אלה הם סברה, וכן פשט הסגנון של רב, שמזכיר את שני העורות, משמע שהוא בא ללמוד מדין אחד על השני, וזה לימוד של סברה.
אך אכתי יש לשאול על השורש, מנין למדו רבי מאיר ורב לדון בזה מסברה, הלא מדובר בהלכה למשה מסיני. ואולי י"ל שהוא משום שהייתה ידועה לגמרא תחילת הברייתא המובאת בירושלמי מגילה (א, ט)^[46] "שיהו כותבין בעורות", ולא נאמר בה חילוק קלף ודוכ'. ומשמע שזו היא עצם ההלכה שנאמרה לכל הדברים שנאמר בהם מצות כתיבה, שצריך עורות, ולא פורשו בהלכה הראשונית סוגי העורות, וכל הענין של איזה עורות יש לקחת לכל דבר, הוא תקנה של חכמים, שנאמרה ביחס לאותה הלכה למשה מסיני שצריך להכתב על עורות. כעין זה מצינו בהלכות חול המועד, שהתורה אומרת את איסור המלאכה והחכמים הגדירו מה כלול בזה, ולכן י"א שהוא נחשב כאיסור דרבנן (ראה ביאור הלכה תקל א וחזו"ע הלכות חוה"מ עמ' קנט). וכה"ג ראיתי שביאר בשו"ת בית שערים (סי' יז ד"ה מפי), שבעירובין (ד ע"ב) ובסוכה (ו ע"ב) אומרת הגמרא ששיעורים הם הלכה למשה מסיני, ובברכות (מא ע"ב) אמרו שהם מדרבנן. ומבאר הבית שערים שנמסרו למשה מסיני שיעורים, אלא שהם לא נאמרו בצמצום, ובאו חכמים וקבעו את השיעורים בצמצום. וחזינן שאפשר להחשיב גם את השיעורים המצומצמים כהלכה למשה מסיני, כיון שבעיקרון השיעורים ניתנו מסיני. וכן בנידון דידן, כיון שלפי מסקנת הגמרא אחת מההלכות הקובעות על איזה עור לכתוב אינה לעיכובא, משמע שכל ההלכות אינן מוגדרות כהלכה למשה מסיני בעלמא, אלא שהן מה שאמרו חכמים ורק יש מהן שתקנו לעיכובא.
וכן עולה מרבינו יהונתן (וממנו הנמו"י) הנ"ל, שכתב בענין כתיבת ספר תורה על קלף במקום בשר "דקים להו לרבנן דהכי עביד טפי, ומתקיים הכתב ביותר". וכן הוא במאירי בקרית ספר (א, ג), שמשתמש בנידון דידן בלשון "תקנו להם".
אמנם, אפשר לומר גם אחרת, שרב אמר את דבריו על פי קבלה במסורת, אלא שמעצם זה שנמסר שחלק מההלכה למשה מסיני של הבריייתא הזו נאמרה רק למצוה, משמע לגמרא שכל הענינים האלו אינם ככל הלכה למשה מסיני, ויש לומר בדברים אלו סברות, ולכן דנו גם על גויל מסברה. ובכל אופן ממהלך הסוגיה ברור שבדינים אלו דנים בסברה, יהיה הטעם אשר יהיה.
לעיל הבאתי את הרמב"ם (בתשובתו לחכמי לוניל סי' רפט), שכותב סברה בחילוקי העורות לפי שיטתו שהקלף הוא התחתון. שנראה שככל שהעור עבה יותר הוא מתאים לדבר מקודש יותר, ותפילין מקודשות יותר ממזוזה כמפורש בסוגיין, וס"ת מקודש מהם. לכאורה, לשיטתו לא מובנת שאלת הגמרא תפילין אגויל מי כתבינן, שהרי לפי דרכו בגויל יש מעלה על הקלף, ומדוע לא נאמר שאפשר להעלות את הדבר למעלה שמעליו, וכפי שבסופו של דבר אנו אומרים במזוזה שאפשר להעלות אותה לקלף, למה לא נאמר כך בתפילין. אך יש לומר שבאמת הרמב"ם אינו אומר את כל הטעמים, ולענין זה יכול הוא לומר שאין כותבים על הגויל כי קשה לקפלו לתוך בתים צרים, וגם כובדו גורם קושי. ומכל מקום לשיטת הרמב"ם קשה להבין מה שמשמע מהגמרא בתחילה ששינוי בתפלין לדוכ' כשר.
ורבינו יהונתן והמאירי (על הגמרא בשבת עט ע"ב) מבארים את הסברה לשיטה שהקלף הוא העליון, שכל עור לפי עוביו מתאים לדבר שאליו ייעדו אותו, שלתורה צריך את העבה ביותר, בהיותה מיטלטלת כפי שהיא, ולתפילין את הדק ביותר, בהיותם בבתים צרים, והמזוזה את מה שביניהם, וגם שהיא אינה יכולה כ"כ להכתב על הדק משום שהיא צריכה שרטוט. ולפי זה, מובן מדוע פשוט לגמרא שתפילין לא יכתבו על גויל, שכן בדרך כלל לא נוח להשתמש בגויל לתפילין, ואף שנבאר לקמן שאפשר לדקק את הגויל קבעו את ההלכה לפי הגויל הרגיל. ובהלכות ס"ת מן הגניזה כתב שתפלין נכתבות על קלף "כדי שלא יהיה כבד" וזה גם טעם טוב לכך שהם נפסלות על גויל, אך בכל אופן, עצם הסברה לתלות את הכל בנוחות שימוש, כאשר בחלק מהדברים הענין מעכב ובחלק לא, לענ"ד דחוקה לגבי מזוזה, שאין כל שיעור לגודלה ולבית שלה, והיא אינה גדולה, כך שאפשר להתאים את הבית לכל עור בנקל. ולהלכה פסקו שיש עדיפות בדוכ', ואינו מובן כ"כ מדוע.
ולענ"ד אפשר לבאר את הטעמים בדרך הפשט, לפי שיטת רבינו תם שהקלף הוא כל עור שהוכשר בצד הבשר, ובתיאום לדעות הראשונים שנהגו כמותם בענינים אלו.
ספר תורה מצוותו בגויל, שהוא העור השלם והגולמי, כי הוא הקדושה השלמה, והוא גולמי מפני עליו נדרשת כל התורה שבעל פה. ספר תורה גם מטולטל הרבה, ולכן משתמשים לכתחילה בעור הכי חזק. ולא מכשירים כתיבה על גויל בצד בשר מפני שבהיותו גולמי אין אפשרות לכתוב עליו טוב בצד בשר.
והנה, נחלקו הראשונים מה דין ס"ת על שאר העורות. למי שמכשיר גם בקלף ודוכ', י"ל שזה משום שבסופו של דבר פרשיות התפילין והמזוזה, שלהן מתאים קלף ודוכ', כתובות בתורה, והתורה כוללת את כל הבחינות. ולמ"ד שהוא כשר רק על הקלף, י"ל שהקלף יש לו דמיון גדול יותר לענין השלמות של העור היות ובעיקרון הוא יכול להיות כל חלק מהעור, וגן העור בשלמותו, מה שאין כן דוכסוסטוס שהוא בהכרח עור שניטלה קליפתו העליונה ולא כל עור יכול להקרא דוכ'.
למזוזה מיועד לכתחילה העור התחתון שאינו שלם בשני חלקיו, שכן היא אינה התורה השלמה, וכותבים בו רק בצד שיער, ומשאירים את צד הבשר בגולמיות כבגויל, שכן יש בה את עיקרי האמונה של התורה, ולכן היא צריכה להדמות לאופן שבו כותבים את התורה. וכן מצינו שלפי חלק מהראשונים היא נקראת "אמיתה של תורה"^[47], וצריכה שרטוט כמו התורה.. הדוכ', שהוא העור התחתון העבה, נשמר יותר מהעור העליון הדק^[48], והוא מתאים ליעודה של המזוזה לשמור עלינו, כידוע מדברי אונקלוס, וכפי שידוע מזוזת אותיות זז-מות, ולכן מזוזה על הקלף הדק אינה לכתחילה. לפי טעם זה, מסתבר שמכל מקום היא כשרה על גויל, דעליו היא נשמרת טפי, והוא למעליותא. וכך כתב הרא"ש (הלק"ט מזוזה אות ו): "ומה שנהגו לכתחילה לכתבה אגויל לפי שהוא חזק ומשתמרת יותר"^[49]. גם הרמב"ן בחידושיו כתב להכשירה בגויל כי "טעמא דמשתמרת בגויל נמי איתא לר"מ, דאזיל בה בתר שימור" (כאן רואים שגם הרמב"ן והרא"ש דורשים בזה טעמים). ועוד הוכיח זאת ממה שבגמרא הקשו רק מזוזה על קלף מי כתבינן, ולא הקשו מזוזה על קלף וגויל מי כתבינן. וכן בברייתא שבה הובאה דעת רבי מאיר מפורט הפסול במזוזה ולא נאמר גויל, משמע שאכן היא כשרה בגויל. ומכל מקום כשרה גם בקלף כיון שלמעשה אפשר לעשות גם את הקלף באופן שישתמר יותר ממזוזה, והוא כשהקלף נעשה מהחלק העבה, וכשנעשה הקלף באופן שישתמר טפי בקלף, כותבים כך אפילו לכתחילה, וכפי שנבאר עוד לקמן.
ותפילין נכתבים על קלף, שהוא עור שהכשירו בו את הכתיבה בחלק הפנימי, כי הם מיועדים לקשר אותנו אל הקב"ה בקשר פנימי, ולציין את האהבה הפנימית בבחינת אני לדודי ודודי לי. זה גם שורש הענין שמצינו בהם דין של "ונויהן לבר", שהמאירי מקשרו לדין הכתיבה בצד הבשר^[50], כי זה מורה שהצד היפה בצורה פיזית הוא מבחוץ, ואילו הכתיבה, המורה על הענין הנשמתי, היא במקום הפנימי המתוקן. לפי זה, מובן מדוע נפסלו תפילין על גויל ודוכ', שהכתיבה עליהם היא בצד שיער ואינה מתאימה למהות התפילין. וראה דברי הרי"ד (בחידושיו לשבת עט ע"ב): "וטעמא דמילתא (שאין כותבים תפילין על גויל) מפני שהגויל נכתב בצד שיער, ותפילין צריכים להכתב במקום בשר". וראה לקמן בפרק הבא, שנבאר את מהלך סוגית הגמרא על פי עקרונות אלו מההו"א עד המסקנה.
והנה, לעיל הבאתי את הסימן של רב האי, שעל זה נאמר "כבוד אלקים הסתר דבר", ורבינו יהונתן שכתב על פי זה "מזוזה ותפילין נושקין זה לזה". ולכאורה לשיטת ר"ת סימן זה נאמר רק כרמז לזכור את האופן שבו מחלקים בין העורות לפי מנהג העיבוד שלהם. אך מצינו שגם האר"י כתב בזה רמזים. וגם בלא להתייחס לגוף הדברים, מסתבר שנמצא ביאור לרמז של רב האי בדברי האר"י, ראה הקדמת המהרח"ו לעץ חיים שרב האי גאון ידע את הקבלה האמיתית, ורמז לה בדבריו. אלא שגם דברי האר"י, כדרכו, מגלה טפח ומכסה אלפים אמה, ואף שידעתי שאין לי יד ורגל בענינים אלו, לפי שיש מי שהבין שדבריו סותרים לשיטת רב האי, ואמר דברי קבלה יכריעו, לכן אדבר גם בזה.
בספר עץ חיים (שער מ"א פרק א דף פו ע"ד) כתב המהרח"ו: "והעור הוא חיצוניות ב' בפנ"ע, והוא חיצוניות אל החיצוניות, וזה העור הוא בעצמו עור אחד עב, שהן ב׳ עורות דבוקים, נקרא גויל [ודוכסוסטוס]^[51], והוא הכותל המפסיק בין ז"א לנוקבא והוא כולו מן שמות אלקים הנקרא כורסיא דשביבן. ואחר הנסירה נחלק זה העור וננסר לב׳ כנודע, כי אין חיבור בבשר אלא בעור, כי כל א' היה לו גוף בפני עצמו, ואינם דבוקים אלא בעור. ואז נחלק הגויל ונעשה ב׳ עורות קלף ודוכסוסטוס, לז"א קלף לתפילין כי הוא בחינת מוחין, ודוכסוסטוס למזוזה למלכות. נמצא כי כל מה שהיה בבחינת גוף לז"א בבחינת עיבור ויניקה הוא נעשה עור בבחינת גדלות".עכ"ל.
לענ"ד אי אפשר להתעלם מכך שההשואה הזו של חיבור ז"א לנוק' תואמת להפליא לדברי רב האי 'כבוד אלקים הסתר דבר', 'ותפלין ומזוזה נושקים זה לזה', שלפי הפשט לא מובן מדוע הוצרך לרמזים אלו, ורק ההבנה שזה קשור לחיבור ז"א ונוק' מבהירה את הרמז. אלא שבכל זאת, כיון שבעץ חיים כתב שקלף לתפלין הוא בחינת 'מוחין', ובדרך כלל מוחין הוא ענין פנימי, יש שהבינו שהאר"י סובר דוקא כרמב"ם, שהקלף הוא העור הפנימי, והכוונה שהנוק' הופרדה מהז"א ולקחה עמה את העור החיצוני המרמז למלכות.
אלא שהרב יצחק אייזיק חבר (בפתחי שערים עמ' 286) פירש בכוונת האר"י שלפני הנסירה הצד הפונה אל הז"א הוא שהיה החלק החיצון של העור, והוא החלק הניתן לז"א, והטעים את הדבר שענין התפילין הוא פנית הקב"ה אלינו לעשיית המצוות, והמזוזה ענינה השמירה על כנסת ישראל^[52], והוא כדברי רב האי, אלא שעדיין לא ביאר לנו מהו הענין שהקלף נחשב בבחינת "מוחין". לאחרונה, כתב הרב בן ציון הלוי מיללער (מאמר 'חילוק העור ועיבודו') כמה טעמים להכריח שאכן האר"י אזיל כרב האי^[53], ופירש שהקלף נחשב 'מוחין' כי הוא כמו ראש העור, ולא מדובר כאן מצד שמוחין הוא פנימי כמו במקומות אחרים.
אך לענ"ד יש משמעות בדברי האר"י דוקא כרבינו תם, דלא בחינם כתב "מוחין", אלא לרמז שעיקר ענינו של הקלף הוא לאו דוקא בהיותו עליון מלמעלה, אלא בהיות בו מקום הכתיבה כלפי פנים, שזה מורה על היותו פנימי. ואולי לכן כתב בתחילה שלפני הנסירה היו שני עורות דבוקים, "גויל ודוכסוסטוס", ולא הזכיר כאן את הקלף, כי הקלף כלול בתוכם, שאין הכרח שהקלף יהיה אותו הדק הדבוק מלמעלה, אלא גם הגויל והדוכ' עצמם יכולים להיות קלף. ולפי זה, עיקר ענין הנסירה והתיקון הוא בפעולה שעושה את הקלף שראוי לכתיבה במקום ההסתר, ולאו דוקא בהפרדת העור העליון, והוא בחינת המוחין^[54].
נמצא שלפי דרכנו, האר"י ז"ל עשה בדברי רב האי הסתומים על דרך הסוד, כעין מה שעשה רבינו תם בדברי רב האי על דרך הפשט. אך אסייג דברי שאינני ראוי לומר ביאורים בדברים כאלו, ואם שגיתי בהבנת דבריו, ה' הטוב יכפר בעדי.
♦

ד. התאמת הסבר רבינו תם למציאות

פש גבן לברר את הטענות של הרמב"ם על שיטת רב האי מתוך הכרת המציאות, שכתב שאין לומר שהחלק העליון הוא הקלף והתחתון דוכ', משום שלפי זה יוצא שכותבים במקום הגרוע לכתיבה שהוא באמצע העור, כי הצדדים הטובים לכתיבה הם דוקא חיצוניות העור. ולדברי הרמב"ם כך ידוע אצל כל העוסקים בעיבוד.
ויש לדון על שני החלקים שבדבריו. ותחילה נדון האם במציאות צד הבשר של הדרמיס יותר טוב לכתיבה מצד השיער בעיבוד עפצים. ויש להעיר בזה לפני בחינת המציאות, שעצם הדבר קשה בסברה, דאם כן מדוע לא כותבים על גויל בצד בשר בשעה שכן כותבים על קלף בצד בשר, הרי זה בדיוק אותו מקום. ודוחק גדול לומר שלפי הרמב"ם זהו רק ענין יחסי, שביחס למקום שיער של גויל מקום הבשר חשיב כפחות ראוי, בעוד שביחס למקום השיער של הדרמיס הוא נחשב כיותר ראוי. זהו דוחק כיון שבסופו של דבר יוצא שהעור טוב לכתיבה בצד הבשר ולא מובן למה אין לכתוב עליו רק בגלל שיחסית לצד שיער של גויל הוא פחות טוב, וגם קשה להתאים דבר זה למציאות. אך לענ"ד דבר זה מוכיח מה שאבאר לקמן בפרק ו' שגם לפי הרמב"ם גדר גויל הוא שאינו מוכשר לכתיבה בצד הבשר, ומה שהרמב"ם כותב שכשמחלקים את העורות צד הבשר של של החלק התחתון יותר טוב, כוונתו לאחר החלקה, שמכל מקום הוא טוב באיכות הספיגה של הדיו, ולאחר ההחלקה הוא יותר טוב מהצד הפונה לשיער.
ומכל מקום, כשבאתי לבחון את הדברים במציאות ראיתי שדברי הרמב"ם לא כ"כ ברורים.
הרב אליהו פרץ (ספר עיבוד בעפצים עמ' 23) מתאר את דרך העיבוד בעפצים שהוא עושה כדי לכתוב על עור מעופץ בצד הבשר. הוא כתב שלאחר השרית העור בסיד, הוא משרה אותו בעפצים, והעפצים הם שמוציאים מהעור את הג'אלטין, אלא שבגלל זה הכתיבה לא תהיה טובה כי אין מה שימנע מהדיו להתפשט, וכתב שלכן יש הכרח למרוח חלבון על העור כדי למלא את החללים, ונוהגים להשתמש לזה בקטירה, או ג'לאטין דגים. הרב אריוביץ (בספר בכל מלאכת עור עמ' יא) הציע מריחת אבקת קאסנטן – גם, או מי קלף, או דבק לבן פשוט מעורב עם מים. אך מעבד עור אחר אמר לי שהוא עשה נסיונות, ולא השתמש כלל בסיד אלא הוריד את השערות באמצעות אפר, ואז ראה שאפשר לכתוב בצד בשר גם בלא הוספת כל החומרים האלו. ולדבריו באמת באופן כזה צד הבשר של הדרמיס המעופץ טוב יותר לכתיבה מצד השיער של הדרמיס, ועכ"פ הוא אינו טוב כבצד השיער של הגויל.
אך מסתבר שאצל הרמב"ם היו משרים בתחילה את השערות בסיד, כי זה מה שהיה נהוג בזמנו, ואם כן לכאורה לא היה לו לקבוע שצד הבשר של הדרמיס טוב יותר לכתיבה, וכפי שבאמת בגויל שאנו רואים (שמושרה תחילה בסיד או חומרים דומים בפעולתם) צד הבשר אינו מתאים לכתיבה, ואפשר שלרמב"ם היה דרך יחודית בזה בהשרת השיער. ואולי זה הטעם למה שנראה מדברי הרמב"ם, שהתיאור שלו לעור הדרמיס בכלל לא נאמר על עור המעובד בעפצים אלא הוא תואם לתיאור של עור מעובד בסיד, שאף שהרמב"ם סובר שעור מעובד בסיד בלבד פסול לא אמר בזה את הדוגמא הנראית לעין בעיבוד של עפצים, אלא כיצד רואים זאת בעיבוד סיד. לפי האמרו י"ל שהרמב"ם כתב בצורה כזו משום שאם היה הרמב"ם מדבר על מראית עור זה בעיבוד עפצים היה צריך להאריך בהסבר איך מגיעים לזה שצד הבשר יהיה טוב לכתיבה יותר מאשר בצד השיער, ולשואלים ממילא לא היה עורות מעופצים^[55]. ומכל מקום, קשה לומר מכח כל זה קושיה על שיטת רב האי, כי לפי האמור הענין תלוי בהליך הראשוני של השרת השיער.
בכל אופן, לשיטת רבינו תם נראה שכל הקושיה זו אינה שייכת כלל, שכן לדעתו מה שלא כותבים על הגויל והדרמיס בצד בשר אינו נובע מזה שהם פחות ראויים לכתיבה אלא מפני שזהו גדר העור. הגויל והדוכ' נקראים כך רק כשהם לא מוכשרים לכתיבה בצד הבשר, ובאמת אם יכשירוהו לכתיבה הוא יהיה בגדר קלף, ולא קשיא מידי.
אכן, יש לדון לגבי החלק השני של ההוכחה. מקום הכתיבה של הליצה, כאן כתב הרמב"ם בלשון תקיפה והחלטית יותר "והפנים האחרים שהיו דבוקים בחלק העבה אינו ראוי לכתיבה כלל אלא היא נבלעת בהן וכל האותיות יהיו מטושטשות". נמצא שכאן הקושיה היא לא רק שהכתיבה פחותה אלא שהיא אינה ראויה לכתיבה כלל. וא"כ יש כאן עוד שאלה, איך בכלל כתבו עליה בימי רב האי.
ובזה לכאורה בירור המציאות בימינו מסייע לרמב"ם, כי לפי מה שביררתי אצל המשתמשים בליצה בימינו, גם בליצה שלנו צד הבשר פחות טוב לכתיבה מצד השיער, והדיו מתפשטת הרבה, ולכן הכותבים על הליצה בימינו בדרך כלל כותבים רק לאחר הוספת קתירה. אלא שמכל מקום גם לשונו של הרמב"ם "אינו ראוי לכתיבה כלל" צריכה הסבר, כי בכל זאת גם בלי קתירה אפשר לכתוב עליה.
וי"ל שדברי הרמב"ם נובעים מהאופן שבו הוא חילק את העור לשנים. בימינו, הכותבים על הליצה מחלקים אותה לאחר העיפוץ, ורבים חושבים שבכלל אי אפשר לחלק לפני העיפוץ, אך בדברי הרמב"ם (תפילין א, ז) מבואר שהוא חילק בין העורות לפני הקמיח והעפיץ, ושמעתי ממעבד עורות שעשה נסיונות וראה שאכן אפשר לעשות זאת לאחר שמייבשים לגמרי את העור שהושרה בסיד. ואדרבה, באופן זה ההפרדה בין העורות נעשית בשלמות, והליצה לא מושכת עמה בשעת הקילוף מהדרמיס, לכן היא יותר דקה. באופן של חלוקה כזו, אם יכתבו עליה עוד לפני העיפוץ הדיו לא כ"כ תבלע, אך לאחר העיפוץ הדיו נבלעת בצד הבשר הרבה, עד שאפשר לומר שבלי קתירה אינו ראוי לכתיבה כלל. גם אם מחלקים לאחר הקמיח התוצאה דומה, ורק כאשר מחלקים לאחר העיפוץ התוצאה שונה, שאז הליצה מושכת מעט מהדרמיס עמה, וכיון שהיא מעט יותר עבה אפשר לכתוב כי הדיו פחות נספגת.
וא"כ זכינו להבין את דברי הרמב"ם, וחוזרת השאלה על רב האי, איך בכלל כתבו בזמנו על הליצה במקום בשר, הרי הוא אינו מזכיר מריחת חומרים נוספים בצד הבשר שיאפשרו את הכתיבה שם, ובפשטות נראה שהוא חילק את העור לפני העיפוץ.
אמנם, כבר הזכרתי לעיל בהערה א' שר"ח התקשה בלשון רב האי, שהוא קורא מגילתא לעור שעדיין אינו מעובד בעפצים. והרב"צ אריאל הראה לי כת"י עתיק, שעדיין לא פורסם ולא פוענח לגמרי, אבל ברור מדבריו שזהו תיאור על חלוקת העור שנעשית לאחר העיפוץ. כיון שמפירוש ר"ח משמע שרק בבבל בתקופת רב האי המשיך מנהג חילוק העורות המעופצים להיות נפוץ, יש רגלים להשערה שכת"י זה הוא מרב האי או רב אחר מתקופתו, וא"כ זה מה שהיה נהוג אז לעשות. למעשה, גם בפירוש רב האי אפשר להבין שחלוקת העור היתה לאחר העיפוץ הראשוני, ומה שלא הזכיר את העיפוץ שלפני חלוקת העור, כי הוא לא התכוון כאן לפרט כל דבר שנעשה. אם נאמר שחילוק העורות היה אחרי העיפוץ, יובן יותר שאפשר היה לכתוב בו.
אבל האמת היא שאין צורך בכל זה, כי י"ל שהדבר תלוי בכמות העפצים, שהרי כאמור בכתיבה על עור מעובד בקמיח שלפני העיפוץ הדיו פחות מתפשט, ולכן ברור שאם נשתמש בפחות עפצים כן נוכל לכתוב בצד הבשר של הליצה. וכ"כ הרב"צ אוריאל (במאמר 'השלמות לשתי מאמרי', ובתוספת הבהרות ששלח לי), שהוא עשה ניסיון בזה ועיבד במעט עפצים, ואח"כ חילק, וכתב לאחר החלוקה מכל הצדדים ללא הוספת קטירה, וראה שבאופן זה לא היה כל צורך לעשות פעולה נוספת לאחר החילוק, הליצה נוחה לכתיבה בצד הבשר יותר מבצדדים החיצוניים, הדיו אינה נבלעת והכתיבה יותר חדה מהכתיבה בצדדים החיצוניים למרות שלא היה בהם שאריות שהפריעו לכתיבה, וברור שההבדל בחדות הכתיבה נובע מתכונת העור בלבד.
ועוד אמר לי הרב"צ אוריאל, שלפי נסיונותיו העור משתנה ומתקשה כשמוסיפים למרוח עפצים בצד הבשר, ופעולה זו משבחת את הכתיבה והיא נעשית חדה יותר והוא כמו שמורחים בקטירה. אמנם, ציין שלפי מה ששמע מהרב פרץ השבחת העור בצורה זו אינה מחמת החומצה הטאנית (שהיא החומר המעבד), אלא מחמת חומרים נוספים אחרים המצויים בעפצי האלון, כמו הסוכרים, אבל אפשר בהחלט להבין שרב האי לא ראה נפק"מ בזה. העיקר הוא שבסופו של דבר הכתיבה בצד בשר נוחה אם מוסיפים למרוח עפצים.
ועוד יש להעיר על עצם שאלת הרמב"ם, שיוצא שכותבים על העור במקום היותר גרוע, דאף אם האמת כדבריו י"ל שרב האי יוכל לומר לו אין הכי נמי ומה בכך, כלל לא אמרתי שהוא המקום הכי טוב מבחינת חדות האותיות. לענ"ד כך צריך לקרוא את דברי רב האי המובאים בתשובת ר"ת הנ"ל: "ומצד שיער אין נאה לכתוב, ולא מצד הבשר, [מפני הגידין והבשר והשמנונית], וסימניך כבוד אלהים הסתר דבר". כבר ביארנו שעיקר הלשון היא מדברי רב האי, ור"ת הוא שהוסיף במוסגר הבהרה שבצד הבשר אינו נאה בגלל השמנונית והגידים, וא"כ יתכן שלרב האי אין נאה לכתוב בצד השיער ובצד הבשר רק מפני ש'סימנך כבוד אלקים הסתר דבר', שזהו טעם רעיוני, ולא מצד שזה המקום המועדף לכתיבה מבחינת תכונות העור. ואף רבינו תם, שכתב בהלכות ס"ת שמקום הכתיבה הוא החלק והנאה, לא אמר שהוא יותר טוב לכתיבה, אלא שהוא יותר נאה מבחינת בהירות העור וחלקותו.
אמנם, ראשונים אחרים כותבים שהוא יותר מתקיים ויותר טוב לכתיבה, אך אפשר שהם כתבו כך מהשערת ליבם היות ולא חילקו אצלם את העור, ומכל מקום הראינו שבתנאים מסויימים כך הוא, ואין בזה נפק"מ.
והנה כתב המאירי בקרית ספר (מאמר ראשון ח"ג עמ' כג): "מאחר שלא היה דרכם לכתוב אלא מצד אחד לא היו מתקנים אלא צד אחד לכולם, והוא אותו שנוח להם לעבדו בנקל, ומקום חיבורו בבשר אילו היו מעבדים אתו היה צריך לגרידה מרובה עד שיחלישו כח הגויל או הדוכסוסטוס".
מדברי המאירי עולה שמה שהיום כותבים על הדרמיס שהוכשר בצד הבשר במקום הקלף של הגמרא – הליצה, הוא תוצאה מתבקשת של שינוי דרך העיבוד, שכל דור עיבד בצד הבשר את מה שנוח יותר לעבד. כשמעבדים בעפצים, הליצה ראויה לכתיבה, בעוד שצד בשר של הדרמיס אינו נוח להכשירו לכתיבה, שאם יגרוד הרבה עשוי הדבר להחליש את העור. וכן משמע בגמרא ביצה טו ע"א וברש"י שם (ד"ה לצחצחו) שצד בשר של עור יש בו מרטים, אבל כשמעבדים בסיד, נוח להכשיר את צד הבשר של הדרמיס לכתיבה, והוא לבן ונאה מיד לאחר הסרת השכבה השומנית, והדיו נספגת בו באופן הנצרך, לכן כשעברו לעיבוד סיד עברו ממילא להשתמש בדרמיס כקלף.
והנה חוסר הנוחות בכתיבה על הדרמיס בצד הבשר הוא כששורים את העור תחילה בסיד, ואכן אצל רב האי מבואר (תשובות הרכבי סג) שהיו משתמשים בסיד בשלב הראשוני להשרת השיער. ואפשר שכך היה בזמן הגמרא, ולכן צד הבשר לא התאים לכתיבה בלא גירוד מרובה או מריחת חומרים, אבל בעיבוד שלנו בסיד בלבד אדרבה גירוד מזיק, כפי שהבאתי לעיל מדברי תלמיד הרוקח שאלו שמגרדים "מקלקלין אותה בקליפה שהיו קולפין אותו", ומובן שפיר מדוע לא היו מגרדים בצד הבשר כפי שעושים היום.
♦

ה. הקלף היה בדרך כלל קליפת העור העליונה, אך הוא לאו בדוקא

לפני שנבוא לדון בסוגיות הגמרא אקדים שאין כוונתי בזה להכריע במחלוקת הראשונים מכח עיון שלי בסוגיות הגמרא. אלא שלאחר מה שראיתי שכותבים בזה, וראיתי שהאחד מביא ראיה מסוגיה זו, והשני מוכיח את ההיפך מסוגיה אחרת, הגעתי למסקנה שהסתירות שיש לכאורה בסוגיות הגמרא נפתרים על ידי הנחת היסוד שהקלף בזמנם בדרך כלל היה הליצה, אבל אפשר לכתוב גם על הדרמיס כדין קלף, ולכן היה להם גם קלף כזה וגם קלף כזה. אכן לא באתי לומר שכך הבינו הראשונים את הסוגיות, אך לקמן נראה שלפחות בסוגיה בבא בתרא כך עולה מדברי רבינו יהונתן, ואפשר שכך הבין רבינו תם (ולקמן בפרק ז נבאר שיש עוד גאונים מהם משמע כר"ת). אכן, הבנה זו תלויה בידיעת טבע העורות, ולא אצל כולם היה טבע העורות ידוע כפי שידוע בימינו.
ותחילה נדון על המקור בירושלמי, המתייחס ישירות לשם 'קלף'.
בירושלמי בשבת פ"ח ה"ג איתא: "קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. הדא דאת אמר בקולף פני העור, ברם בהין דוכסוסטון כדי לכתוב שתי פרשיות שבמזוזה".
בפרק א הבאתי את לשון רב האי, שקורא לקלף "אפא דמגילתא", נראה לי שלשון זו לקוחה מהבנתו בירושלמי, שלדעתו מה שאמר "בקולף פני העור", פירושו שפני העור נעשו עומדים לכתיבה בפני עצמם על ידי זה שקולפים אותם מהעור. לפי זה, 'פני העור' פירושו העליון של העור, כמו 'פני המים', 'פני האדמה', 'פני הארץ', 'פני המזבח' (שהם הצד החיצוני הקדמי, שבו עולים למזבח), ועוד דברים רבים. אף שמי שמקלף את הליצה אינו לוקח את הפנים העליונים של העור לכשעצמם, הוא כמו מי שמגרד את פני האדמה שלוקח שכבה מסויימת איתו, וכל החלק שלוקח נקרא על שם הפנים העליונים, וכמו 'פני המזבח', שכל הכבש נקרא פני המזבח, כי בו החלק העליון או החיצון.
אך לכאורה אין פירוש זה מדוקדק בלשון, שהירושלמי מדבר על הפעולה שעושים כדמוכח מהלשון "בקולף", ואינו מובן מה ענין הפעולה, היה צריך לומר "הדא דאת אמר בקלף שהוא פני העור".
והרי"ד בספר המכריע סימן פד כתב כשיטת הרמב"ם שהקלף הוא התחתון, וביאר: "ולמה נקרא שמו קלף מפני שמסירין קליפה מעליו מצד השיער והוא הנקרא דוכסוסטוס כמו שאני עתיד לבאר, ואותו הנשאר על המיתוח יקרא קלף בעבור שנקלף".
לפי דרכו נראה לפרש בירושלמי ש'פני העור' הם אכן החלק העליון של העור, אבל קלף נקרא החלק שנשאר (וכ"פ מדנפשיה החת"ס או"ח ג). ולפי זה ניחא קצת למה אמר "קולף" שהוא שם הפעולה, שכן על ידי הפעולה נשאר החלק התחתון. אלא שגם על פירוש זה יש קושי לשוני שכן אם פני העור הוא החלק העליון, הרי שהוא גם מה שקרוי דוכ', ולמה בכלל יש כאן שני שמות. היה צ"ל הדא דאת אמר בקולף את פני העור, אבל פני העור עצמם שהוא הדוכ' בכדי לכתוב עליו מזוזה. גם עצם הענין דחוק שמהמילה קלף לא משמע שמדובר בחלק שנקלף ממנו קליפה.
והרמב"ן בחידושיו (שבת עט ע"ב) הביא מירושלמי זה דוקא ראיה לשיטתו וכתב: "ולשון פני העור משמע שמקלף הוא הצד הדבוק לבשר וכותבין עליו במקום בשר ממש, ודוכסוסטוס הוא הצד שע"ג הבהמה שהשיער בו וכותבין עליו במקום שיער ממש".
הרמב"ן מפרש ש'פני העור' הוא הצד שדבוק בבשר, שנקרא פנים מפני שהוא חלק בלא שערות, וצד השערות הוא גבו של העור. וכ"כ בחידושי הר"ן (מיוחס לו) בפירוש הירושלמי: "והוא צד הבשר שהם פניו של עור, שאלו צד השער אינו פנים אלא אחורים". וכן נראה שהבין הרמב"ם, שכ"כ בשו"ת סימן קלט: "והכתיבה בלא ספק הוא על (צד) הפנים הלבן של הגויל והוא מקום הבשר, ובדוכסוסטוס על גבו והוא מקום השער"^[56].
אך לפי זה נשאר הקושי הלשוני הראשון, שהיה צריך לומר "הדא דאת אמר בקלף שהוא פני העור", ולא להזכיר את שם הפעולה.
ואולי אפשר לומר לשיטתם, שפני העור הוא למעשה כל העור אלא שהוא הזכיר את פניו כי זה מה שחושפים, בקילוף. לפי זה, מיושב יותר הלשון "קולף את פני העור", שכן הקלף אינו מה שקולף אלא שפעולת הקילוף חושפת את פניו. אך הלשון עדיין לא ברורה שכן גם חשיפת הפנים כשקולף את החלק העליון של העור היא קולף פני העור, ואין בביטוי זה דבר שיצביע על כך שהקלף הוא דוקא החלק התחתון.
ונלענ"ד שאכן לפי דרכו של ר"ת נוכל להבין היטב מדוע הזכיר את הפעולה, די"ל שפירושו שקולף וחושף את הפנים החלקים שעליהם הוא כותב, ונקט את הפעולה משום ש"קלף הוא נקרא על שם שמקלפין אותו לצד בשר" (כלשון רבינו תם בספר הישר). אם היה אומר "קלף שהוא פני העור" היינו אומרים שרק הליצה או רק הדרמיס הם קלף, לכן נקט את הפעולה לומר לך שגם זה וגם זה, כל צורה שקולף ומכשיר את פני העור לכתיבה הוא קלף.
ועוד נראה, שיש סיוע מהירושלמי לשיטת רבינו תם מעצם הסגנון "הדא דאת אמר" שפירושו בכל מקום בירושלמי שמה שנאמר במשנה הוא בסוג מסויים ולא בסוג אחר תחת אותו שם. וכן כאן נראה פירושו שמה שאמרו במשנה קלף כדי לכתוב עליו פרשיית תפלין הוא בסוג קלף מסויים הנקרא קלף בלבד, אבל בסוג קלף אחר הדין שונה. והיינו שהדוכ' גם הוא יקרא קלף. וכן מפורש בתוספתא (שבת פ"ט, י): "קלף דוכססטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, יריעה כדי לכתוב עליו פרשה קטנה, איזו היא פרשת קטנה זו שמע"^[57]. וכבר עמד על זה הפני משה.
והטעם לזה מובן לפי דרכו של רבינו תם, שכל העורות הם בעצם קלף אלאשעדיין אינו מתוקן, כפי שרואים בספר הישר, לפי נוסח אחד מהכת"י שהר"תקורא לגויל סוג של קלף הוכיון שכל דוכ' יכול להעשות קלף יקרא גם דוכ' בשם סוגשל קלף.
והנה, יש סוגיה בבבלי שממנה נראה כרב האי, שהקלף לתפילין היה בדרך כלל החלק הדק.
בחולין (קיט ע"ב) קובע רבי יוחנן ששיער של בהמה מעביר טומאה לבשר מדין 'שומר', ואינו נחשב 'שומר על גבי שומר', אע"פ שלכאורה השיער נמצא מעל העור שגם הוא שומר, משום שהשיער לא מונח על גבי העור אלא "חלחולי מחלחל". ואומרת הגמרא: "מתקיף לה רב אחא בר יעקב: אלא מעתה תפילין היכי כתבינן? הא בעינן כתיבה תמה, וליכא! אשתמיטתיה הא דאמרי במערבא: כל נקב שהדיו עובר עליו - אינו נקב".
במציאות ידוע ששערות הבהמות לא מגיעות ממש עד הבשר, אלא בערך עד חצי העור, ולכן צריך לומר שרבי יוחנן התכוון לומר שחלחול השערה לעומק העור גורם שעכ"פ היא אינה נחשבת כעומדת על גבי העור אלא היא כחלק ממנו, וזו הסיבה שהנוגע בה אינו כנוגע בשומר שעל גבי שומר.
והנה, אם המנהג היה בדרך כלל לקחת את העור העליון הדק לתפילין, תמיהת רב אחא מובנת, כי גם מי שאינו עוסק בכתיבה, רואה בבית המטבחים עור שמופשט מבהמה ויודע שהשערה לא מגיעה לצד השני של העור. רב אחא בודאי ראה עור בבית המטבחים, וראה פרשיות תפלין כתובות על העור הדק, אך הוא לא היה סופר סת"ם ולא ידע שיש בקליפת העור הדק של התפילין נקבים רבים מחמת השערות, כי העיבוד והדיו סותמים נקבים. ולכן, עד שהוא שמע את רבי יוחנן חשב שהשערות לא יוצרות נקבים בעור הכתיבה, אך כששמע מרבי יוחנן שהשערה חודרת לפנימיות העור, שאל שאם כן בתפילין הנכתבות על העור הדק העליון צריך להיות בכל מקום שהיתה שערה חור, ואיך כותבים תפילין? ושאלתו היא איך זה יתכן, הרי איננו רואים נקבים בתוך האותיות? והשיבוהו שהנקבים נסתמים בדיו.
אך אם נאמר שתפילין היו נכתבים על הדרמיס בצד בשר, כדעת הרמב"ם, אין בעיה של חור בתפילין אלא למי שכותב ממש במקום שהיה דבוק לבשר. ולכן נצטרך לומר שרב אחא הבין שהשערה מגיעה ממש עד הבשר, והקשה הרי אפילו על תפילין שנכתבות בצד הבשר הדבוק לבשר אי אפשר לכתוב, וכל שכן אי אפשר לכתוב בדברים הנכתבים בצד שיער (כפי שמפרש הרמב"ן על סוגיה זו). אך לפי דרך זו, שרב אחא הבין שהשערה מגיעה ממש עד העור, הגמרא נראית כחסירה, כי הגמרא בסופה באה להבהיר מה אשתמיטיה לרב אחא, ולכן היא היתה צריכה להבהיר את כל מה שאשתמטיה, דהיינו שהוא לא ידע גם שיש נקבים הנסתמים על ידי דיו, וגם שהשערה בכלל אינה מחלחלת עד הסוף ממש, למרות שהדבר ידוע לכל מי שרואה בהמה בבית המטבחים^[58].
אך מאידך גיסא, מהגמרא בשבת נראה להסיק שהקלף יכול להיות גם החלק התחתון.
בסוגיה בשבת (קח ע"א) איתא: "אמר רב הונא: כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור. אמר רב יוסף: מאי קמשמע לן - דאית ליה עור - תנינא: החובל בהן חייב? אמר ליה אביי: טובא קמשמע לן, דאי ממתניתין - הוה אמינא: כיון דאית ביה ניקבי ניקבי - לא, קמשמע לן כדאמרי במערבא: כל נקב שהדיו עוברת עליו - אינו נקב"^[59].
מבואר שעור עוף כשר אף במקום שיש נקבים. אך יש להקשות, שלפי הגמרא בחולין בעיה זו של נקבים קיימת בכל עור, ומה השמיענו רב הונא במיוחד בעור עוף. וי"ל שהחידוש בעור עוף יותר מבהמות הוא שיש לו נוצות ולא רק שערות, ולכן היינו חושבים שהנקבים יותר גדולים ולא נסתמים.
אך יש להקשות, שאם קלף כשר רק כאשר הוא הקליפה העליונה של העור, מדוע נדחקה הגמרא בשאלה מאי קמ"ל להעמיד את החידוש על הנקבים, שבעיקרון הוא דין שקיים בכל עור, והחידוש בו אינו גדול. בפשטות, היה לה להמשיך את הקו בו התחילה, ולומר שקמ"ל שאית ביה דין עור שיש בו קלף, דהלא בתחילה הגמרא העלתה אפשרות שקמ"ל רק דאית ליה עור, כלומר אע"פ שהכל רואים שיש לעוף עור, יש צורך להשמיענו שיש לעור הזה דין עור לענין כתיבת סת"ם. ועל זה הוא משיב שזה אינו חידוש, כי את זה כבר למדנו מהמשנה לגבי חובל בעוף, דהיינו שאם יש לו דין עור לגבי שבת, מובן שיש לו דין עור לגבי כתיבת סת"ם, כי בזה ובזה מה שקובע הוא עצם הענין שיש בו דבר עם תכונות עור. אבל אכתי לא ידעינן בעור זה דין קלף שעשוי מהליצה, והרי החלוקה שבין חלקי העור קיימת רק בדיני סת"ם ולא בדיני שבת, וא"כ אי אפשר ללמוד זאת מהמשנה. ועוד, שיש בזה גם חידוש גדול במציאות שאפשר לקלף עור כזה^[60], ומהמשנה בשבת אי אפשר כלל לדעת שאית לעוף קלף שאפשר לקלפו ולכתוב בו, וזה ויכוח גם היום, האם בכלל אפשר במציאות לעשות קלף מליצה של עוף שבו יש נוצות, כפי שמדובר בגמרא^[61].
לכן נראה שהיה פשוט לגמרא שאין דין בתפילין לכתוב דוקא על חלק מסויים בעור, והעיקר הוא כמו שכתבו בירושלמי שקולף את פני העור. וכפי שביאר ר"ת, שכשהכשיר את העור לכתיבה בצד הבשר הוא קלף. ולכן, לאחר שלמדנו במשנה שהוא עור לענין שבת, ברור שבכתיבת סת"ם, כשיקלף את פני העור הוא יהיה כשר, וא"צ להשמיענו שכותבים תפילין על עור עוף.
ונראה שכדי לישב את המשתמע מהגמרא בשבת, עם הגמרא בחולין, צ"ל כשיטת ר"ת, שאע"פ שבדרך כלל כתבו על העור הדק, ולכן העלה רב אחא את בעית הנקבים מהשערות דוקא לגבי תפילין, מכל מקום היה פשוט לגמרא שאפשר לכתוב גם על כל העור בצד הבשר ויחשב קלף, כי גדר קלף הוא מה שזה מוכשר לכתיבה בצד הבשר, ועל זה מדובר בענין עור עוף^[62].
ועוד יש סמך להכשר קלף גם על הדרמיס, אם בדרך כלל הקלף הוא העליון, מעצם הדין שספר תורה נכתב על קלף, המובא בירושלמי מגילה הנ"ל ובברייתות במ"ס. ובבבא בתרא יד ע"א משמע שאין זה רק דין תיאורטי, אלא ענין שיכול להיות מעשי ומצוי, שכן לאחר שאמרו שספר תורה צריך שיהא אורכו כהיקפו מובאת ברייתא "שאלו את רבי: שיעור ס"ת בכמה? אמר להן: בגויל - ששה. בקלף בכמה? איני יודע". בפשטות משמע שהשאלה היתה מפני שהשואלים רצו לכתוב ספר תורה על קלף, ורבי השיב להם שעל גויל הוא יכול להמליץ להם מה הגובה המתאים כדי שיצא גובהו כהיקפו בכתיבה בינונית^[63], אך הוא אינו יודע מה הדין בקלף.
והנה כידוע, ליצה מעופצת היא עדינה מאוד ועשויה להקרע בקלות, ומלבד עדינותה לכשעצמה, מכיוון שהגידים של התפירה קשים, משיכה קלה מאוד קורעת את חיבור התפירה, ואם עושים ממנה ספר תורה, בעל הספר ליצטרך להשתמש בספר הזה כמוצר של מוזיאון. ובזמנם, אף מי שכתב ספר תורה לעצמו ודאי היה מייעד אותו לשימוש תדיר. אם כן, היה לרבי להזהירם ולומר ומי איכא מאן דכתיב ספר תורה על הקלף, והלא הוא עומד מיד להקרע?
לכאורה מזה יש ראיה לשיטת הרמב"ם שהקלף הוא התחתון העבה שיכול להשתמר^[64].
אמנם, אם נאמר כרבינו תם לפי שיטת רב האי נמי אתי שפיר, די"ל שלא מדובר על כך שהוא יכתוב על הליצה, אלא על הדרמיס, כי גם כשמכשירים את הדרמיס לכתיבה בצד הבשר הוא קלף, ושפיר מצינו לומר שרצו לעשות ספר תורה כזה, ולפי שלא היה שכיח בזמן רבי לכתוב בצורה כזו לא ידע לשערו. או שיתכן שכוונתו היא דאפשר שבקלפים לא הקפידו בזה, כי ממילא הכשרם אינו לכתחילה. ואין להקשות, שכיון שהדרמיס עבה והליצה מחסרת מהעובי רק מעט, למה היה כאן ספק ומדוע שונה דינו מהגויל, שכן י"ל שבזמנם הכשרת הדרמיס לכתיבה בצד הבשר מיעטה את עוביו, כפי שהראיתי לעיל מהגמרא בביצה, וכפי שכתב המאירי.
ובאמת, כך עולה מפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף, שכן בהלכות ס"ת הוא כתב שהקלף הוא הקליפה העליונה הדקה, כפי שהבאתי לעיל בפרק א, ואילו כאן בבא בתרא (ג ע"א) כתב: "בקלף מה הוא, אם נכתב ספר תורה על קלף, העור שנקלף ממנו קליפה העליונה, שאין צריך בה עוביה כל כך". משמע שהוא ביאר את הגמרא על העור שנקלף ממנו הקליפה העליונה, כי גם אותה אפשר להכשיר להיות קלף.
אמנם, מגוף הגמרא אין כאן ראיה גמורה, כי לשיטת הרמב"ם נמי ניחא, וגם אפשר לדחוק שמדובר בבירור הדין העקרוני בעלמא. ואף יש מקום לפרש שזה מה שהתכוון לומר בתשובתו "בקלף בכמה", דפירושה איני יודע אם להתיר לכם לכתוב ספר כזה, והכל מוסב על ספר דק.
עוד יש להוכיח שעיקר קלף היה העליון, אך היה לחז"ל גם קלף עבה, מעיון בסוגית הגמרא בשבת עט ע"ב שהבאתי בפרק ג, בצירוף הסוגיה המקבילה במנחות לא ע"ב - לב ע"ב. ומאחר שכבר ציטטתי לעיל את הגמרא בשבת, נביא עתה את הגמרא במנחות:
"אמר רשב"א: ר"מ היה כותבה על דוכסוסטוס...
ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה; הא מורידין – עושין... והתניא: הלכה למשה מסיני - תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס, קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שער!
למצוה (אבל אם כתב מזוזה על קלף כשרה, ולכן כשרה מעור ששימש לתפלין אם היה מותר להוריד מהקדושה. ע.א).
והתניא: שינה - פסול!
בתפילין.
והתניא: שינה בין בזה ובין בזה - פסול!
אידי ואידי בתפילין, והא דכתבינהו אקלף במקום שער, והא דכתבינהו אדוכסוסטוס במקום בשר. ואיבעית אימא: שינה בזה ובזה תנאי היא, דתניא: שינה בזה ובזה - פסול, ר' [אחא מכשיר].
הא מורידין - עושין, והא בעיא שרטוט! דאמר רב מניומי בר חלקיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל מזוזה שאינה משורטטת - פסולה, ורב מנימין בר חלקיה דידיה אמר: שרטוט של מזוזה - הלכה למשה מסיני! תנאי היא; דתניא, ר' ירמיה אומר משום רבינו: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב, ואין צריכות שירטוט. והילכתא: תפילין לא בעי שרטוט, ומזוזה בעיא שירטוט".
ויש בזה כמה וכמה שאלות:
א. כבר כתבו הראשונים שכל הדיון בסוגיה דשבת הוא על יסוד מימרה של רב, שאמר רק "קלף ודוכסוסטוס שוין", בלא תוספת הפירוש של הגמרא שהשתנתה בין הו"א למסקנה, שאם לא נאמר כן אי אפשר היה להפוך את הפירוש לדבריו^[65]. וחזינן בגמרא שלפי כל המהלך הראשוני חשבה הגמרא שרב בא ללמדנו שתפילין יכולים להכתב גם על דוכסוסטוס כשם שהם נכתבים על קלף. ולפי המסקנה, להיפך אל תאמר כפי שהבנת בתחילה, כי באמת שינוי בתפלין פוסל, אלא רב בא ללמדנו דוקא שמזוזה נכתבת גם על קלף. ואינו מובן למה בתחילה חשבו להיפך מהמסקנה, ואף הקשו מזוזה אקלף מי כתבינן, כאילו זה לא יעלה על הדעת, הלא אין גילוי מפורש בדברי רב מה הוא אמר^[66].
ב. למה רב מזכיר את העור שעליו הוא אינו דן, לפי ההו"א לא היה לו לומר אלא שתפילין על דוכ' כשרים, ולפי המסקנה לא היה לו לומר אלא שמזוזה על קלף כשרה^[67].
ג. מדוע רב אמר 'קלף ודוכסוסטוס שוין', כשבאמת הם אינם שוים. לפי ההו"א עכ"פ מצוה לכתוב תפלין על קלף, ולפי המסקנה עכ"פ מצוה לכתוב מזוזה על דוכ'^[68].
ד. למה הגמרא לא פירשה את הברייתא "קלף במקם בשר", שהיא באה לבאר שהקלף בצד בשר והדוכ' בצד שיער, וכלל לא מדובר בה על מקום הכתיבה של העורות^[69].
ה. נראה שהגמרא מבינה שרב אחא לא הכשיר ממש את כל השינויים, שהרי היא מעמידה את רב כוותיה. כך מוכח גם ממה שלא העמידו את התנא דבי מנשה, שמכשיר על קלף גויל ודוכ', כפשוטו שהכל כשר וכרב אחא, וגם שאלו "מזוזה אקלף מי בעינן", דמשמע שלא עולה על הדעת שמישהו יכשיר דבר כזה. וצ"ע, הרי לכאורה רב אחא אומר שכל השינויים כשרים, ולמה לא נאמר כפשט דבריו, וממילא יש מי שסובר שמזוזה על קלף כתבינן, ודברי תנא דבי מנשה כפשטן.
ו. מה הביא את התנאים והאמוראים לפרש שחלק מהלכה למשה מסיני אינו מעכב, הרי הברייתא שעליה כולם דנים אומרת רק שזו הלכה למשה מסיני, וכאן אנו רואים שמפרשים אותה בניגוד למה שמקובל בכל ההלכות למשה מסיני שהן מעכבות. האם היתה להם מסורת שונה ממה שכתוב לפנינו בברייתא^[70]?
ז. למה ברור לגמרא שלא יעלה על הדעת שתפילין על גויל כשרים^[71].
ח. הגמרא בשבת הביאה בסוף הסוגיא את הברייתא "כתבה על הקלף, על הנייר ועל המטלית - פסולה, אמר רשב"א: רבי מאיר היה כותבה על הקלף, מפני שמשתמרת". ומכאן מסיקה הגמרא שכל הדרך הראשונה שאמרנו בדעת רב אינה נכונה. ואינו מובן למה הפכה הגמרא את הפירוש בגלל דברי רבי מאיר, הרי דעתו אינה מוסכמת^[72].
ט. לפי הגמרא במנחות רשב"א אומר שרבי מאיר היה כותב מזוזה על דוכ', ולפי הגמרא בשבת הוא אומר על קלף. לכאורה זו סתירה. מה בפועל עשה רבי מאיר^[73]?
י. מדברי רבי מאיר משמע שהוא מנמק מה שהוא כותב לכתחילה על קלף, בניגוד למה שמקובל, "מפני שמשתמרת", ומשמע שהקלף הוא עור טוב יותר מאשר דוכ'. וזה לכאורה שלא כשיטת רב האי, הסובר שהקלף הוא הליצה הדקה שאינה משתמרת טוב כמו הדוכ'^[74].
יא. הגמרא העמידה את הברייתא במנחות על חילוף תפלין למזוזה באופן שכתב על קלף לא משורטט והוא דלא כהלכתא בענין השירטוט, ויש לעיין האם גם לפי הגמרא בשבת יש הכרח להדחק כך.
יב. למרות שהשו"ע פסק שמצוה לכתוב מזוזה על דוכ', כבר במשך דורות רבים לא כותבים מזוזה על דוכ' אלא על קלף. ולכאורה, גם בעיבוד סיד אפשר לעשות דוכ' על ידי זה שנכשיר לכתיבה את צד השיער על ידי קילוף הליצה, ובלא להכשיר את הקלף לכתיבה בצד בשר, וא"כ צ"ע למה ביטלו את המצוה לכתחילה.
ונראה לענ"ד שהכל מתיישב לפי הנחה שבתחילה סברה הגמרא שאזלינן בדינים אלו לפי מה נהוג בדרך כלל, שהקלף היה העור העליון - הליצה, שהוא עור גרוע מדוכ', כיון שיש בו נקבים ואינו כ"כ משתמר, וחשבו שגם אם יעוש קלף מהדרמיס הוא יהיה יותר גרוע ולא ישתמר, ולבסוף הסיקה הגמרא שההלכה שרב חידש היא שלענין מזוזה יש להשוות קלף לדוכ' ממש, כי נודע לה שבאופן שעושים קלף מהחלק העבה וכותבים עליו בצד הבשר הוא ישתמר טוב, והכתיבה אף יותר טובה מהדוכ'. לפי יסוד זה יבואר כל מהלך הגמרא היטב.
רב אמר "קלף ודוכ' שוים". הגמרא הבינה בתחילה שדבריו נאמרו לפי מה שרואים בקלף הנהוג בדרך כלל, שהקלף הוא החלק העליון שאינו משתמר טוב כמו החלק התחתון, ושרב בא לחדש שיש צד שדוכ' שוה לו, כלומר שאף שאמרו תפילין על קלף, הרי יש בו חיסרון מבחינת שימור העור, ולכן מסתבר שדוכ', שיש לו את המעלה שהוא משתמר יותר, יהיה כשר לכל מה שקלף כשר ואפילו לתפילין שבעקרון יש ענין בהם שהכתב יהיה בצד בשר.
ומקשה הגמרא הרי כל זה הלכה למשה מסיני, ואיך יאמר רב שיש בזה דבר שאינו מעכב. ומשיבה הגמרא שלפי דעת רב מה שנאמר בתפלין הוא רק למצוה, או שהוא קיבל כך במסורת שההלכה נאמרה באופן שחכמים יחליטו מה בה מעכב ומה לא, והם קבעו שבתפלין שינוי אינו מעכב ובמזוזה מעכב, כיון שהדוכ' טוב יותר מקלף. ומקשה הגמרא, שבברייתא אמרו שאם שינה מעכב, והוא ככל הלכות למשה מסיני, ומשיבה הגמרא שזה נאמר על מזוזה, כיון ששינוי מדוכ' גורע בשימור העור. ומקשה ששנינו שינה בזה ובזה פסול, ומשיבה הגמרא שזה נאמר על שינוי למקום כתיבה שאינו מתאים (לכן נקט את השינויים שפוסלים גם בתפילין וגם במזוזה מצד שינוי למקום כתיבה, שבזה שוים תפילין ומזוזה, ומה שנקט כאן מזוזה ושם בתפילין הוא לאו דוקא, אלא כהמשך למה שאמר בתחילה, על מה נאמרה הברייתא שמעכבת), או שרב סובר כרב אחא, אבל גם לפי רב אחא הגמרא מבינה שחייבים לומר שאין להכשיר שינוי במזוזה לקלף, כיון שזה גורע בסוג העור. לכן מקשה הגמרא בהמשך 'מזוזה על קלף מי כתבינן', והיינו לכו"ע, גם לפי רב אחא.
אך לבסוף הגמרא מביאה שרבי מאיר היה כותבה על הקלף לכתחילה מפני שהיא משתמרת, וזה גורם לשינוי כל ההבנה, כי רבי מאיר, שהיה סופר מומחה, קובע שקלף יותר משתמר, עד כדי כך שהוא כתב בו לכתחילה, היפך מה שהנחנו שהקלף גרוע יותר בטיבו. וי"ל שרבי מאיר העדיף קלף, משום שהוא היה כותב על קלף עבה ולאחר שהכשירו לכתיבה בצד בשר הוא אכן יותר טוב מהדוכ', ולכן מסתבר לגמרא שאם זו המציאות ודאי רב התכוון לומר כדברי רבי מאיר, ודבריו הם כפשוטן, שקלף ודוכ' שוין ממש, כי מזוזה יכולה להכתב לכתחילה על קלף כזה שהוא עבה ובסופו של דבר בגלל איכות הספיגה של העור המזוזה משתמרת בו יותר מבדוכ', ובאופן זה כתב ר' מאיר לכתחילה.
בקלף כזה גם מסתבר שעושים שרטוט, ולכן לפי העמדה זו אין צורך בהעמדה של הגמרא במנחות, שנדחקה לתרץ שהבריתא שמאפשרת הורדה מתפלין למזוזה, אם לא היה את הענין שלא אין מורידין מקדושה חמורה, סוברת שמזוזה אינה צריכה שרטוט כי בתפילין בדרך כלל לא משרטטים. אבל לפי הגמרא בשבת שחידשה את זה שקלף יכל להיות יותר טוב מדוכ' י"ל שמדובר שם בקלף עבה, ובזה משרטטים גם תפלין. ולפי זה, מובן ההבדל בין הסוגיה בשבת לסוגיה במנחות, שבסוגיה במנחות לא הובא שרבי מאיר היה כותבה על קלף, אלא רק הברייתא שהוא היה כותבה על דוכ', ולכן חשבו שמה שמכשירים מזוזה על קלף הדק הוא רק משום שלא מתחשבים בגריעות טיבו, ועכ"פ מצוה לכתוב מזוזה על דוכ'. מה שאין כן לפי הסוגיה בשבת, לפי המסקנה אין עדיפות לדוכ', כאשר יש לו קלף עבה שמשתמר, וכמעשה של רבי מאיר.
ובזה מיושבים כל הקשיים הנ"ל:
א. הגמרא הבינה בתחילה שרב, שאמר קלף ודוכ' שוין, הוא משום שאם קלף הגרוע בטיבו כשר לתפילין, כל שכן שיוכשר דוכ' שהוא טוב ממנו.
ב. לפי הבנה זו, רב הזכיר את העור הקלף שהוא פחות טוב מהדוכ' ללמוד מהכשרת העור הגרוע, שכיון שהוא כשר לתפילין למרות גריעותו, מסתבר להכשיר בעור טוב. בעוד שלפי המסקנה, רב הזכיר את הדוכ' ללמוד ממנו שכשם שבו כותבים לכתחילה כך גם בקלף, כשהוא עבה כמותו ומשתמר יותר ממנו.
ג. לשון רב "קלף ודוכ' שוין" לפי ההבנה הראשונית דחוקה, אך לפי המסקנה מובנת שפיר.
ד. הגמרא לא פירשה את הברייתא שקלף הוא במקום בשר, כי היא ידעה את המציאות שכולם נוהגים בה, ומשתמעת מהשם קלף, שקלף הוא כל היכא שמכשיר לכתיבה את צד הבשר, ולכן כותבים תפלין על הליצה. וע"כ כוונת הברייתא היא שקלף מוגדר במה שהוכשר בו צד הבשר ולכן כותבים עליו.
ה. לא מסתבר לגמרא בשבת שיש תנא שמכשיר הורדה בטיב של העור בתפילין ומזוזה, ולכן לא רצו להעמיד את רב אחא או את תנא דבי מנשה שהם סוברים כך.
ו. מכיוון שבברייתא הידועה בהלכות סת"ם מתחילה נאמר שההלכה למשה מסיני היא שכותבים על העורות בלבד, הניח רב שיש לדון בזה על פי סברות, ולכן אמר קלף ודוכ' שוין. אי נמי י"ל שהוא אכן קיבל במסורת שיש כאן הלכה שאינה מעכבת, ולכן אין מתיחסים להלכות אלו כמו הלכה בעלמא, אלא אזלינן לפי הסברה.
ז. תפלין על גויל אינן כשרות, כי הוא גם מאבד בזה את מעלת הכתיבה על מקום פנימי, וגם כותב על עור שאינו מתאים כלל לבתי תפלין. וזה פשוט לגמרא אפילו אם מכשירים תפילין על דוכ', כיון שבדוכ' אין את החיסרון השני, ולכן יש מקום להכשיר אותו לתפלין.
ח. הגמרא הופכת את הפירוש לדברי רב, מכיוון שסופר מומחה כרבי מאיר הודיענו שאפשר לכתוב על קלף שמשתמר טפי מדוכ'. מעתה, לא שייך לומר שקלף גרוע מדוכ' בטיב העור, כפי שסברה הגמרא בתחילה. מסתבר שגם תנא קמא של רבי מאיר היה משנה את דעתו אם היה שומע את נימוקו של רבי מאיר (יתכן שזו הסיבה שבפירוש רב האי הוא מביא את כל מהלך הגמרא, אך השמיט לגמרי את דברי תנא קמא).
ט. אין סתירה בין המעשים. בגמרא מנחות מדובר מה היה עושה רבי מאיר כשלא היה לו קלף עבה, ובגמרא בשבת מדובר מה עשה כשהיה לו קלף עבה.
י. לפי ביאורינו, אכן בקלף של רבי מאיר המזוזה משתמרת יותר.
יא. לפי מסקנת הגמרא בשבת, אין צורך לדחוק להעמיד את הברייתא של הורדת מקדושת תפלין דלא כהלכתא, כיון שאם כותבים על קלף עבה מסתבר שהדרך היא לשרטט תפלין.
יב. פסק השו"ע שמצוה לכתוב מזוזה על דוכ' הוא על פי הרמב"ם, אך בפועל נהגו שלא כותבים מזוזה על דוכ', לפי שיש לנו קלף שמשתמר, ונקטינן שבאופן כזה לא אמרינן שמצוה בדוכ'.
והנה, רב האי כותב בפירושו (המובא אצל רבינו חננאל): "לרב נמי עיקר שמעתיה תרצה הכין, דוכסוסטוס וקלף לענין מזוזה שוין נכתבת על זה ועל זה. אבל תפילין אין נכתבים על דוכסוסטוס וכן הלכה. וכן מנהג".
אין לומר שרב האי בא להשמיענו כאן רק שמתחילה לשון רב היתה 'דוכ' וקלף שוין', כי מהלשון "נכתבת על זה ועל זה", משמע שהוא בא להשמיענו כאן פסק הלכה למעשה שהם שוין ממש, שנכתבת על ועל זה בשוה, וכן הבינו כל הראשונים מדבריו. ולכאורה קשה על מסקנתו, האם התבטלה ההלכה שמצות מזוזה בדוכסוסטוס? אך אם נאמר שהוא הבין את הגמרא כדברינו ניחא, שאין כוונתו לומר שבטלה ההלכה שמצות מזוזה בדוכסוסטוס, אלא שהלכה זו אינה מוחלטת והיא ניתנת לשיקול דעת. כאשר עומד לשיקול קלף ליצה מול דוכ', עדיף לכתוב על דוכ', אבל מי שמשיג עור עבה, שמוכשר לכתיבה בצד בשר, לא נאמר בו שמצוה יותר לכתוב בדוכ', כי הוא משתמר יותר^[75].
כך למעשה פוסק הראב"ן (שבת סימן שנג): "מזוזה נכתבת על הקלף כעין שלנו, דתניא ר' שמעון בן אליעזר אומר [ר'] מאיר היה כותבן על הקלף מפני שמשתמרות, ורב נמי הכי אמר".
וכן הוא בהגהות מרדכי (הלכות קטנות רמז תתקנט): "ומיהו עתה אין נפקותא בכל זה דקלפים שלנו מספיקים לכל כדפי' לעיל משם ר"ת".
וכך פוסק הרמ"א בהגהות על שולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רפח: "וקלפים שלנו כשרים לכל (מרדכי הלכות קטנות)".
משמע שהרמ"א מסכים לפסק השו"ע שמצוה בדוכ', ולא התיר לכתחילה אלא בקלפים שלנו שהם עבים. ואפשר גם לומר שבכל הסוגיות מהן משמע שאפשר לכתוב על קלף עבה, כלל לא מדובר על קלף מעופץ, אלא שעושים כך בעיבוד של סיד, וכדברי הראשונים ב"קלף כעין שלנו", אלא שענין זה תלוי במחלוקת הראשונים אם בזמן הגמרא היה עיבוד בסיד, כפי שנבאר לקמן בפרק יא^[76]. מכל מקום, הדבר נראה להדיא בפשט מהלך הסוגיה, שבתחילה חשבו שהקלף הוא יותר גרוע בטיבו מדוכ', ולבסוף הסיקו שהוא טוב יותר בטיבו לענין השימור. לכן סוגיה זו מתפרשת היטב לפי דרכו של רבינו תם. מה שאין כן לפי דרך הרמב"ם, שלא מובן למה חשבו בתחילת הסוגיה שהקלף פחות משתמר^[77].
♦

ו. כשרות הגויל: הגויל היה נעשה בעבר בלא דיקוק, אך הוא לאו בדוקא

בפרק א הזכרנו את הפולמוס שיש בימינו על כשרות הקלף. אך יש גם פולמוס על כשרות הגויל. כבר הבאתי בספרי גויל וקלף את מה שפקפק בכשרות הגויל הרב יעקב כהן ועוד אחרונים. הרב יעקב כהן (ויען שמואל ח"ז סי' טז עמ' קסח) הוסיף לבאר את הערעור שלו על הגויל הנהוג, בגלל שמדקקים אותו בצד הבשר בהסתמכותו על לשונות של הראשונים, כגון המאירי שכתב שבגויל "מקום בשר נשאר בלא שום חלקות", והסמ"ג בשם רב האי שגויל קרוי שהוסר השיער לבדו והעור נשאר כמו שהוא, וכן בעוד ראשונים משמע ליה שהעור לא נגרר כלל בצד הבשר, ולכן לדעתו, יש לחשוש לשיטתם. אך הרב צארום (ויען שמואל ח"ט וח"י) כתב להשיב על דבריו, וכן יש תשובה לטענות אלו בתוך מאמרי הר"מ חימי. בשנת תשע"ז כתבו בביתר ספר תורה על גויל, שקיבל את ברכתם של חכמים רבים מפוסקי הדור, והרב אברהם צוויג, שהיה יוזם כתיבת ספר זה, כתב מאמר על זה בחוברת 'ונכתב בספר', שבו ביאר את טעם הההיתר לגרד בצד הבשר, אך כנגדו פירסם הרב ישעיה וייסברג קונטרס 'כתיבת ספר תורה על הגויל בימינו', והרב צוויג חזר והשיב לטענות במאמר נוסף הנקרא 'קנאת סופרים תרבה חכמה'.
תמצית תשובת המכשירים היא שאמנם יש מחלוקת בראשונים מהו גויל. יש ראשונים שתלו את דינו אך ורק בכך שהוא שלם בשני עורות, ולדעתם בודאי אין פקפוק, ויש ראשונים שתלו את ההכשר בכך שלא תוקן בצד הבשר, אבל גם לשיטתם אין איסור לגרדו, אלא כל עוד שהוא לא מתוקן לכתיבה. יש רק מיעוט ראשונים מהם משמע שעכ"פ צריך להיזהר שלא לגרד יותר מחצי, ולכן כתב הר"א צוויג שלכתחילה לא יגרד יותר מחצי העור, אך למעשה לא מקפידים על זה. לדעת המכשירים גם בזמן הגמרא היו מדקקים, וכן רואים בכל ספרי תורה הישנים המוכרים לנו כיום, וחלקם גם מסוף תקופת הראשונים.
לענ"ד, הצדק עם הרב צוויג, אלא שבפרטי הדברים יש לענ"ד כמה דברים שצריך לפרש אחרת ממה שכתב, וכל מה שביררנו בענין הקלף משליך גם על כשרות הגויל.
ראשית, לענ"ד צודקים המערערים בכך שבזמן הגמרא לא היו מגרדים גויל בצד הבשר. כי כך נראה מאותה גמרא בבבא בתרא יד ע"א שהזכרנו לעיל, שם איתא: "ס"ת בכמה? אמר להן: בגויל - ששה. בקלף בכמה? איני יודע. רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא, ולא איתרמי ליה אלא חד. רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה, יהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה".
וצריך להבין מדוע היה קשה לשער מהו העובי, הרי כבר היו ספרים כאלו, ויכלו למדוד מה האורך של ספר קיים. ומדוע קשה לקחת עורות מדוקקים במידה מסוימת שיוצאת באותו שיעור, ומעתה והלאה להורות לכולם לעשות מידה זו^[78]. לכן נראה שהם לא רצו להכין יריעות בעובי אחיד, כי הם לא רצו לדקק את עורות הגויל, מחשש שהגירוד יחליש את העור, ולכן היה קשה להם להגיע להיקף ידוע וקבוע. אכן, בימינו כדי להגיע להיקף ששה טפחים חייבים לדקק את הגויל הרבה, ובודאי בעור עגל לא שייך כלל לכתוב, שהוא עבה מאוד. אולם, בזמן הגמרא כנראה היו מעבדים במעט עפצים, כי אנו יודעים שכך עשו בזמן הגאונים^[79], ואולי גם הכתיבה אצלם היתה פחות צפופה ולכן הם יכלו להגיע לאורכו כהיקפו גם בלי לדקק אף בעור עגל, ובפרט שגם לא כתוב בגמרא שרב אחא עשה ספר בגובה של ששה טפחים, יתכן שגובוה היה כפול, והגמרא אומרת זאת לרבותא שאפילו שלקח עור עגל כדי שהעור יהיה חזק במיוחד הצליח לעשותו.
אלא שכל זה רק מלמד מה היו עושים בפועל, אבל אי אפשר ללמוד מזה שאסור לדקק.
וכך מתבאר מבעל הלכות ס"ת גנזי מצרים שכתב (עמ' 13): "והגויל הזה אם לספר תורה מעבדין אותו אין מקלפין ממנו כלמ' דבענן שיהו עבים כדי שיהו הקיפו כאורכו שהעורות שלספר תורה כל אימת דהוי עבים טפי מעלו דהא רב אחא בר יעקב כשעשה הקיפו כאורכו בעורות שלעגלים כתב".
וכוונתו שאם עושים גויל למזוזה (כפי שכתב בהמשך שמזוזה כותבים על גויל) לא צריך להשאיר את העור שלם, אבל אם מעבדים לספר תורה בעינן שישאר עבה ככל האפשר, ולכן לא מגרדים אותו. ומכוח להדיא מדבריו שעכ"פ מותר לגרד.
אכן, יש שני ראשונים שמהם עולה שאם מדקקים את הגויל בצד הבשר אין הוא גויל, אפילו אם הוא אינו מוכשר לכתיבה בצד הבשר, כי הבינו שגויל צריך להיות דבר שלם שלא גירדו אותו גירוד משמעותי. כך כתב הריטב"א (שבת עט ע"ב): "לגבי דוכסוסטוס (שהוא לשיטתו החלק העליון של העור) שעיבודו לצד השער, שצריך לקלוף חצי שהוא לצד הבשר או מקצתו שאם לא כן הרי הוא כגויל שעיבודו ג"כ במקום שער".
משמע שאם גרד חלק מהחצי שלצד בשר לא יחשב גויל כיון שעכ"פ אינו שלם כגויל, ואע"פ שלא הוכשר לכתיבה בצד הבשר, כבר לא יהיה בגדר גויל כי עכ"פ גירד חצי מהעור.
ואף שכתב כאן "כגויל" נראה לי שכוונתו משום שבדרך כלל עשו גויל מעפצים, וכאן הוא מתייחס לעור מעובד בסיד.
וכן מתבאר עוד בדבריו שם בשיטת הרא"ה: "והגויל שעיבודו לצד השיער והבשר נשאר בלא גרירה נקרא גויל". משמע שכל היכא שעשה גרירה אינו גויל.
וכך עולה גם מדברי הר"ן. בחידושי הר"ן מסכת שבת דף עט ע"ב (וכן בפירושו לרי"ף) כתב לפי שיטת רב האי: "הילכך כיון דאסיקנא שאין כותבין תפילין אלא על הקלף, צריכין כותבי תפילין לגרר הקלף לצד הלבן שהוא הדבוק לבשר שאם לא יגרור אותו כלל, כיון שעכשיו אין חולקין אותו לשנים אין זה קלף אלא גויל שהוא פסול לתפילין".
משמע שגם כאשר מקום הבשר מוכשר לכתיבה כמו שעושים כשכותבים קלף, אם לא יגרדו את העור בצד הבשר כלל הוא גויל, למרות היות כשר לכתיבה בצד בשר, כי לדעת הר"ן גויל הוא כשיש את שני העורות אפילו אם הוכשר לכתיבה בצד הבשר. אך מכל מקום אם יגרדו בצד הבשר הוא קלף אפילו שלא הגיעו עד הקליפה העליונה, ומשמע שזה לא יהיה בגדר גויל אפילו אם לא הכשירו לכתיבה את צד הבשר כי הוא לא תלה דין זה בהכשרת צד הבשר לכתיבה. לכן גם לפי הר"ן יש ספק בכשרות הגויל כשגירדו הרבה בצד הבשר.
ומדבריו מוכח שאין לתלות את הכשר הגויל בכך שלא מקבלים את סברת רבינו תם שגדר קלף הוא הכשר לכתיבה בצד הבשר, ולומר שכל מי שסובר שגדר גויל לא תלוי בהכשר לכתיבה של צד הבשר, בכל אופן שיהיו שני עורות הוא גויל ולכן לא אכפת לן בגירוד צד הבשר, כפי שכתבו האחרונים המצדיקים את הגויל של ימינו הנ"ל. מדברי הר"ן שאף שהוא לא מקבל את הגדרת רבינו תם לקלף, ואינו תולה את ענין הגויל בכך שאינו מכושר לכתיבה, מכל מקום הוא מצריך שהגויל יהיה בגדר שלם שלא גורד.
גם מהמאירי אפשר להוכיח שבגויל מעופץ צריך להקפיד לא לגרד כלל בצד הבשר, אעפ"י שהוא כן מתיר לגרדו מעט בצד השיער. בקרית ספר (ח"א מאמר א חלק ג): "דרך עבוד הראשונים הוא, שכשהופשט העור מן הבהמה או מן החיה היו מעבירין השער ממנו, מדקקין אותו מעט על ידי גרידה (כוונתו לגרידה בצד שיער כפי שנראה להלן), ומולחין אותו במלח כדי לנגבו וכשנתנגב נותנים אותו במים וקמח לעבותו, ואם אינו רוצה לעשות ממנו אלא גויל מתקנו אח"כ בעפצים כדי לכווצו כדי שיתחזק ע"י אותו כוץ הרבה ונשאר חלק במקום שער, אבל במקום בשר נשאר בלא שום חלקות ואינו ראוי לכתיבה כלל. ומתוך כך כתיבתו בפנים העליונים שהוא מקום השער, וזה ממה שלא נחלק בו אדם. ולשון גויל הוא ענין שלא נשלם תיקונו ושלא נטל ממנו כלום... ואף במסכת מגילה אמרו בתלמוד המערב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחשתן, ונראה שהוזכר כאן גויל במקום דוכסוסטוס, שהגויל לא הוצרך לפסול בו צד המחובר בבשר שאינו ראוי לכתיבה, אלא לא כיון אלא לדוכסוסטוס שהוא עבה ודומה לגויל, ולשון נחושתן הוא לשון שולים. ורומז לצד התחתון שבקלף הפונה אל הבשר, ולא הזכיר בו לשון בשר מפני שאינו מקום בשר ממש אלא מקום הפונה אל הבשר".
מתוך שאלתו על דברי הירושלמי, מדוע הוצרך לפסול גויל בצד בשר, נראה שלפי המאירי הגויל חייב להשאר בשלמות בלא כל פעולת גירוד מהעור בצד הבשר, שאם לא כן היה לו לומר שהוצרך לפסול כתיבה על גויל בצד בשר, היכא שגירדו שם עד שנהיה כמו הדוכ' שראוי קצת לכתיבה, כפי שהוא מעמיד את הדוכ' באופן כזה שהוא ראוי קצת לכתיבה.
אך נראה שלפי המאירי אין מניעה לדקק את הגויל במקום הכתיבה, שסבר שבזה אינו מוריד את הקליפה העליונה וזה לא פוגם בשלמותו כיון שהוא עושה כן רק כדי לכתוב בצד שיער. וזה מה שכתב בתחילת דבריו שמדקקים אותו מעט על ידי גרירה,. במציאות יש שמושכים בתער את השערות, ויוצרים עור חלק לכתיבה בצד שיער על ידי פעולת כיבוש והחלקה באבן, ונראה שהמאירי חשב שזה נוצר על ידי דיקוק, ובכל אופן אינו גורע כיון שנשארת הקליפה העליונה, ואינו עושה כן אלא בשביל ההכרח לכתוב בצד השיער שזה מקום כתיבתו. וכך מבואר להדיא בפירושו למשנה בשבת עט, וז"ל: "מ"מ יראה שכל שנתדקדק ונגרד עד שנעשה ראוי לכתיבה אעפ"י שנתעפץ אינו בכלל עור (לענין שיעור הוצאה בשבת שסתם עור שאמרו הוא עור לא מעופץ ושיעורו שונה) אלא הרי הוא גויל, ודינו לענין זה (של שיעור הוצאה בשבת) כקלף"^[80].
מכל מקום, ברור שהמאירי אינו מצריך להשאיר את הקליפה השומנית בצד הבשר, שכן הוא לא הזכירה כלל. ובאמת, על הקליפה השומנית כן אפשר לכתוב, וכל הנחתו שלא מגרדים בצד הבשר כלל היא לפי מה שראה בגוילים, שצד הבשר אינו ראוי כלל לכתיבה, וחשב שזה מפני שאינו מדוקק כלל, ואולי השתמשו במעט עפצים ולכן באמת לא דיקקוהו בצד הבשר.
ולעצם שאלת המאירי, מדוע הוצרך לפסול גויל בצד שיער, יש להשיב בפשיטות שבמציאות אעפ"י שלא נוח לכתוב בצד בשר של גויל, אפשר לכתוב גם על גויל שלא גורד כלל בצד בשר, כמו שאפשר לכתוב כמעט על כל דבר בעולם, ולכן הוצרך לומר שהוא פסול^[81].
מכל מקום, המאירי עצמו הסיק בקרית ספר שאפילו הקלף שלנו דינו כגויל כיון שהוא אינו מזדייף כלל, דהעיקר לדעתו הוא שיש לו את מעלת הגויל שמשתמר הרבה, אך לא ברור אם לפי סברה זו המאירי היה מכשיר גם את הגויל שלנו, היות ולהבנתו דוקא בעיבוד סיד העור לא מזדייף כלל.
ובכל אופן לכאורה התיאורים של המאירי לא מתאימים לגמרי למציאות של עיבוד סיד הידועה שאין גורדים כלל בצד שיער, כי כל גירוד קל מסיר את האפידרמיס, וכן גורדים בצד הבשר, ולכן לא ברור אם יש להתחשב כ"כ בדברים שכתב. גם הר"ן כתב כך לפי דרכו שאינו מתחשב בענין עיבוד צד הבשר, ולעיל הוכחנו שלהלכה כן מתחשבים בזה, וא"כ אפשר לומר שכיון שלא הוכשר לכתיבה בצד הבשר הוא גויל אף שגורד. וכן הריטב"א כותב את דבריו בשיטת הסוברים שהדוכ' הוא החלק העליון, שלדבריהם כדי ליצור דוכ' בעיבוד סיד שלנו נצרך לומר שכל גירוד העור בצד הבשר מחיל עליו שם דוכ', ולשיטת האומרים שהקלף הוא העליון אין צורך לומר כך. לכן ספק גדול אם יש להתחשב גם בדברי הר"ן הריטב"א כנגד דבריו הברורים של בעל הלכות ספר תורה.
גם אם נאמר שיש בזה ספק, אם העיקר כבעל הלכות ס"ת או כהריטב"א והר"ן, מה שמכריע את הענין הזה להיתרא הוא שעכ"פ עינינו הרואות בגוילים מסוף תקופת הראשונים ואילך, בספרים שהשתמשו בהם בכל קהילות הספרדים, שהיו נוהגים לגרד בצד בשר כדי שיהיה פחות עבה (כ"כ הר"מ צארום בויען שמואל ח"ט סי' נח, ובמאמרי הרב צוויג)^[82]. ונלענ"ד שמה שהתחילו לגרד את העור, ולא המשיכו כפי שנעשה בזמן הגמרא, הוא משום שעברו לשימוש בהרבה עפצים, והעור נעשה עבה מאוד, ולא נוח להשאירו כפי שהוא, וגם יש הכרח לדקקו, כדי שיצא ספר תורה שהיקפו שווה לאורכו ששה טפחים.
אך המפקפקים רצו לטעון שיש בזה מחלוקת בין הספרדים לאשכנזים, והם הסתמכו על לשון רבינו תם וכמה הראשונים שכתבו כעין לשונו, שהגויל לא נתקן כלל בצד הבשר, ואמרו שלפי זה יש לחוש לכשרות הגויל, לפחות לאשכנזים, שלא מצינו אצלם ספרי תורה על גויל, וכנראה סברו שצריך שלא יגרדו כלל.
אך האמת שאף שהרמ"א (יו"ד רעא, ג) הביא את דברי מהר"י מינץ שאין נוהגים היום לעשות גויל. הרי לטעמו אין פקפוק על מה שמגרדים בצד בשר אלא משום שהוא כבד יותר מדאי, וגם לא ידעו לעשות אותם יפה, ולכן אין כל ספק שהרמ"א לא ראה בעיה של כשרות בגוילים של הספרדים.
ובעיקר הענין שמדייקים בלשון רב האי ורבינו תם להחמיר, נלענ"ד בבירור שיש לדייק איפכא. לשון רב האי המובא בתשובת רבינו תם היא: "גויל מעור שלם כמו שהוא מעופץ לצד שיער, ודאמרינן בריש ב"ב גויל אבני דלא משפיין, ומצד בשר אינו נאה לכתוב".
כבר ביארנו בפרק ב שהתוספת "מפני גיד בשר ושמנונית", היא תוספת של רבינו תם שבא לבאר מדוע אינו נאה לכתוב בצד בשר, אבל ברור שאין היא תנאי בגויל שישיה בו גידי בשר ושמונונית, שהרי לכל היותר אנו צריכים עור שלם, ומדוע שיהיה צורך בעור עם שומן. לכן אין ספק שר"ת לא התכוון להתנות תנאים לגדר גויל אלא לתאר מהו הגויל כשמעבדים בסיד. כי בהשגתו על האומרים שקלפים שלנו הם גויל או דוכסוסטוס לא דחה אותם: איך תאמרו שהם גויל והרי אין בהם שמנונית וגידים, אלא דחה אותם בכך שאנו רואים שהלבן, כלומר צד הבשר, נאה מהשחור, שהוא צד השיער. והיינו שגדר הגויל והדוכסוסטוס תלויים דוקא בכך שצד בשר שלהם אינו מתוקן, וכשאינו כך אינו גויל ודוכסוסטוס.
והנה, לפי נוסח הדפוס במחזור ויטרי סימן תקיז, כתב ר"ת בהל' ספר תורה שלו: "גויל נקרא אותו שלא ניטל מן העור כלום הבשר. ולפי שלא נתקן כל צרכו נקרא גויל".
אך בהל' ס"ת מהגניזה המובאים בגנזי ירושלים (ח"א עמ' ק) הגירסה היא: "גויל נקרא אותו שלא ניטל מן העור כלום אלא השער, ולפי שלא נתקן כל צרכו נקרא גויל".
ונראה שהעיקר כגירסה שבגנזי ירושלים כי לפי הגירסה "הבשר" יש כאן קושי לשוני, וגם בספר התרומה (סי' קצד) ובסמ"ג (מצווה כה) ובתוספות שבת עט ע"ב (ד"ה קלף), כולם כתבו כמו לשון רבינו תם שבהלכות ספר תורה גנזי ירושלים^[83]. ולפי זה כבר ברור שרבינו תם לא מצריך כלל השארת בשר או שמונונית או גידים כדי שיקרא גויל, שהרי לא התנה כאן כלל דבר כזה. ומכל מקום יש להקשות, שמשמע מהרישא שלא נוטלים כלום מהעור, ובסיפא אמר שהגדר הוא כל היכא שלא נתקן כל צרכו, ומשמע שאם נתקן אבל לא כל צרכו שפיר יקרא גויל. ואין לומר שהכוונה שלא נתקן כל צרכו כי לא תוקן בשני הצדדים, שהרי באבנים מסתבר שאם תוקן בצד אחד אף שלא תוקן בצד השני כבר לא יקרא גויל. לכן נראה לענ"ד שמה שכתב בתחילה שאינו נוטל כלום מהעור, הוא על צד שיער כי נטילת הקליפה העליונה תגרום לכך שלא יהיה מוגדר שלם בשני העורות, ובסיפא קאמר את הגדר הקובע לענין צד הבשר שהוא לא נתקן כל צרכו, ולא התנה כלל שלא יגרד בצד הבשר אלא שלא יהיה מתוקן שם, וזה מגדירו כגויל בגלל שבצד הבשר לא תוקן כלל כגויל, אבל לא אכפת לן שיגרד שם אם עדיין אינו מכושר לכתיבה. והדבר הזה מתבקש מענין ההשואה לגויל של אבני בנין. באבני בנין הנקראם גויל ברור שגירוד כלשהוא לא מוציא מדין גויל, והעיקר בשם זה הוא שלא תקנו לבנין שלו הם מיועדים, וכך גם בנידון הגדרת גויל לסת"ם. לפי זה מה שאמר רב האי 'שלם' פירוש בשני העורות וזה לא קושר לענין השם גויל שענינו לא מתוקן שהרי באבנים אין שני חלקים אלא זה מה שמבדיל את הגויל מדוכסוסטוס שהוא חלק הבשר בלבד. ומה שאמר "כמו שהוא" כוונתו לא מתוקן בצד הבשר כאבני גויל, וזה מה שמוציא ומגדר קלף^[84].
ובמרדכי (שבת פרק המוציא יין רמז שעב) כתב: "והאמת כן הוא דגויל הוא כשהשיר השיער מן העור, וכותבין עליו שאינו מתוקן כדין, ולא נתקן כלל כלפי הבשר".
גם כאן, מצד אחד הוא מגדירו "שאינו מתוקן כדין", ומיד כתב "שלא נתקן כלל", ומהלשון "כלל' רצו ללמוד שאין לגרוד כלל. אך לענ"ד הרי בדברי רב האי ורבינו תם שהם מקור הדברים לא כתבו לא נתקן כלל, אלא שהדיוק הוא להיפך, כיון שעכ"פ גוררים בצד הבשר הוא מדגיש שעכ"פ גירור זה אינו מתקן כלל את העור לכתיבה ולכן אינו גורע, ועיקר גדר הגויל הוא מה שמפורש ברבינו תם ומובא בתחילת דבריו שאינו מתוקן כדין בצד הבשר.
וכעין זה לשון תוספות בבא בתרא יד ע"א (ד"ה בגויל): "גויל הוא עור שלא ניתקן כלל אלא שהשירו את השיער ולהכי קרי ליה גויל -שאינו מתוקן".
מבואר שעיקר גדרו הוא במה שאינו מתוקן, ולא קאמר ברישא שלא ניתקן כלל אלא לומר שגם אם הוא גרר עכ"ם גרירה זו כלל לא תיקנה אותו.
וכך הבין האו"ז, שהבאתי לעיל בפרק ב, שבהביאו את רבינו תם שינה את הדברים באופן שמתאים למציאות בגויל המועבד בעפצים, וז"ל: "פי' רב היי גאון זצ"ל דגויל קרוי אותו שמתוקן כך בלי שום קילוף, ואין בו תיקון קלף, אלא מעופץ ומוקלף מעט כמו אבני גויל דפרשינן אבני דלא משפיין... ובמקום שמעפצים אותם שצד הבשר אינו ראוי כלל לכתוב, אם קילפו ונקה אותם מצד השיער כותבין עליהם. ואם לא קילפם, ואעפ"כ הוא חלק וטוב לכתוב, יש שכותבין עליהם ספרים ומזוזות, אבל תפלין ודאי פסולין שקלפים שלהם כי הוו עפוצים, הוו נמי חזו לצד בשר טפי ממקום שער".
לכאורה יש סתירה בדבריו, שבתחילה כתב "בלי שום קילוף", ומיד אח"כ כתב "מקולף מעט", אך המעיין יראה שדברי האו"ז מסודרים ממש על יסוד דברי ר"ת בתשובה, כשהוא מוסיף מילות הבהרה שנובעות מתוך היכרותו עם גוילים, לכן במקום דברי רבינו תם בגדר הגויל, שהזכיר שלם והזכיר גידים ושמנונית בצד הבשר, האו"ז מציין רק שהגויל "מתוקן בלי שום קילוף" וזה מקביל ל'שלם' של רבינו תם כלומר בלי שום קילוף בצד שיער, ואח"כ כתב "ואין בו תיקון קלף, אלא מעופץ ומוקלף מעט", וזה מקביל ל'גידים ולשמנונית' שבזה הוא הושוה לגויל של בנין, והיינו שהאו"ז מפרש שהגדים והשמונית הם לאו דוקא כי ידע שבמציאות הוא מוקלף ומגורד מעט, ולכן כתב במקום זה שאין בו תיקוני קלף, כלומר שאינו מוכשר לכתיבה, וזה מה שקובע את הגדר. וכן כתב בסוף דבריו "במקום שמעפצים אותם שצד הבשר אינו ראוי לכתוב", הרי שתלה את הענין בזה שצד בשר אינו ראוי לכתוב, ולא בזה שלא מגרד כלל. ועוד נראה לבאר מה שכתב אח"כ, שבצד שיער לפעמים צריך קילוף, אין זה קילוף שמוריד את הליצה, אלא שחשב כמו המאירי שעושים גם גירוד מסויים, אך אין מוציא מגדר 'שלם' היות ואינו נוטל את הקליפה.
ענין זה שהורדת השערות נקראה גרירה מועטת מוזכר גם אצל הרא"ש בהלכות ספר תורה הלכה ה: "גויל עור שנגרד ונתקן בצד השער" ומשם הועתק לרבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב ב חלק ב דף יז טור ג): "גויל עור שנגרר ונתקן במקום השער", ובטור יו"ד סי' רעא. והדבר ברור שזה שנקט כאן לשון 'גרירה' הוא משום שהבין שעושים גרירה גם בצד השיער, ויוצא מדבריו שהגירור אינו קובע גריעות בענין הגדרת שלם, מה שקובע את גדר שלם הוא שיש בו שני עורות, ומה שקובע את גדר לא נתקן הוא התיקון לכתיבה בצד הבשר, וגויל תוקן לכתיבה רק בצד השיער, וכיון שבצד השיער הוא ראוי גם בלי תיקון משמעותי לכן הוא מוגדר כעור לא מתוקן כלל, וכאבני גויל.
וכן מבואר מדברי תלמיד הרוקח, שהבאתי בפרק ב, שכתב שהחולקים על רבינו תם טוענים "שגם בגויל כשמתקנין אותו לכתוב בו כתקון שלו (כלומר בצד השיער) מסירים ממנו לצד הבשר כמו שמסירין עושי הקלפים שלנו". והוא אינו אומר שזו לא המציאות, ובכל זאת סבר שאין זה סותר לדברי רבינו תם, כי מכל מקום שאני גויל, שהוא אינו מתוקן לכתיבה בצד הבשר גם כשמורידים ממנו מה שמורידים עושי הקלפים שלנו, וזה מה שקובע את הגדרתו.
למעשה לפי סברת רבינו תם אי אפשר לומר אחרת, שכן ביארתי לעיל שנראה סברתו שלא יתכן יש יותר מג' סוגי עורות, וכיון שהגדרת גויל היא בהיותו לא מתוקן בצד בשר, לא יתכן שאם יגרדו אותו ועדיין לא יהיה מתוקן בצד הבשר יצא מגדר גויל, שהרי לגדר קלף לא הגיע, וא"כ כן יצא סוג נוסף של עור.
ומכל מקום נראה שגם הסוברים כשיטת הרמב"ם שהקלף הוא התחתון, יסכימו שגדר גויל הוא שאינו מתוקן בצד הבשר.
בספר העיטור (הלכות תפילין דף נה טור ד) כשהביא את המחלוקת בין רב האי לרבוותא כתב: "ורבוותא פירשו עור שלם שאינו נקלף ומעובד כהלכתא, הוא גויל. ולשון גויל כדגרסינן אבני דלא משפיין".
נראה שהוא לקח את פירושו לגויל מדברי רב האי שהביא ר"ת, ורק כתבו על שם הרבוותא כי בזה אין מחלוקת. ועיקר כוונתו במילים "לא נקלף" לומר שהוא עדיין שלם בשני העורות. ובמה שאמר שלשון גויל הוא כענין אבני דלא מישפיים התכוון לומר שהוא אינו מתוקן בצד הבשר. כך יש לפרש גם מה שכתב הרמב"ן (שבת עט ע"א): "גויל שלא נקלף ממנו כלום", כלומר לא נקלפה הקליפה הדקה שבצד שיער.
ונראה שזו גם דעת הרמב"ם, שכתב בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"א הלכה ו-ז: "שלש עורות הן: גויל וקלף ודוכסוסטוס, כיצד לוקחין עור בהמה או חיה ומעבירין השער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואח"כ מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצין את העור ומחזקין אותו, וזה הוא הנקרא גויל. ואם לקחו העור אחר שהעבירו שערו וחילקו אותו בעביו לשנים (כאן מבאר מה הם קלף ודוכ')".
דמשמע שעיקר הגדר הוא שהגויל עדיין לא נחלק, אך בתשובתו (סי' קנג) כתב: "כאשר לוקחין העור בשלמותו ומעבדין אותו עיבוד שלם, ר"ל מליח וקמיח ועפיץ, אז ייקרא גויל. וגויל הוא שם הדבר, אשר לא הושווה ולא הוסר ממנו דבר בשביל לישרו ולהשוותו, ולכן קורין אבני דלא משפיין גויל, ואבני דמשפיין גזית".
ממה שהרמב"ם מזכיר שגויל הוא דבר "אשר לא הושווה", משמע שבא לומר שגם בנידון סת"ם גדר גויל הוא כשלא תוקן לכתיבה, שאם גדר גויל בסת"ם הוא אך ורק מה שלא חולק לשנים, די היה לו לכתוב שבעלמא גויל הוא כשלא הוסר ממנו דבר, ותו לא מידי^[85].
וכן הוכחנו לעיל שזו דעתו מעצם קביעתו שצד הבשר של הדרמיס טוב ומשובח לכתיבה, ועל כרחך מה שלא כותבים עליו בגויל אינו משום שהוא פחות, אלא משום שבגויל מדובר כשלא החליקו ותקנו את העור.
כך נראה גם מבעל השו"ע, שהלא הטור כתב כדברי הרא"ש: "פי' גויל עור שנגרר ונתקן במקום השער ובמקום הבשר לא נתקן^[86]. בבית יוסף לא העיר עליו דבר. אולם, בשו"ע כתב כפי שעולה מהרמב"ם: "כותבין ספר תורה על הגויל, והוא העור שלא נחלק".
ונראה שהוא לא חשב שיש כאן מחלוקת בין הטור לרמב"ם, כי הוא הבין שגם כוונת הרמב"ם שהגויל לא מתוקן, ואצ"ל לאומרו להדיא כיון דאמר שלא כותבים עליו בצד בשר ולא מזכיר שעשו בו תיקון.
נמצא שרוב הראשונים סוברים שגדר גויל הוא העור השלם כשהוא אינו מתוקן בצד הבשר, ולכן אין להכשיר גויל אם תוקן בצד הבשר בצורה טובה. אך אין לפקפק בגויל שלנו, כשלא הוכשר לכתיבה אף שדוקק, כי גם אם לפי הריטב"א והר"ן יש בזה בעיה, כל שאר הראשונים לא סברי כמותם, וגם בענין הקלף לא פסקו כמותם, וכמו כן המנהג בגויל אינו כשיטתם.
ויש ללמוד מכל זה גם על עצם הכשר הקלף, שכן אף אם נאמר כדעת הרמב"ם שהקלף הוא התחתון, מסתבר כסברת בעל חדושי הר"ן (המיוחס) שהבאתי בפרק ב, שאין גריעות במה שנשאר גם העור העליון, דמאחר שאף כשיש שני עורות אם הוא מתוקן בצד הבשר אינו גויל, אין גריעות במה שהוא מחובר לדוכ' שמעליו. ולפי זה, קלפים שלנו כשרים גם לשיטת הרמב"ם שהקלף הוא התחתון (אלא שיש כאן בעיה נוספת מצד שאין מעבדים בעפצים, ובזה נדון בפרק יא).
ואמנם בענין הגויל יש בעיה נוספת שעוררו עליה, והוא מה שגירוד בצד הבשר למעשה מקלף את העור, ולפי סברת ר"ת יוצא שכותב במקום זה על דוכ', ולפי מה שביארנו לעיל שדעת הגאונים כפי שכתב בשו"ע שס"ת אינו כשר על דוכ'.
אלא שלפי האמת ברור שאין זה פסול שהרי ענין גירוד לצורך כתיבת סת"ם מוזכר בגמרא, וכפי שכתב המהרלב"ח (בשו"ת סי' ב) ושבות יעקב (ב, פח). ועל כרחך צריך לומר כפי שביאר בזה בשו"ת זקן אהרן (סי' לא): "מה שכתבתם שנעשה כמו קלף (הוא קאי בשיטת הסוברים שקלף הוא החלק התחתון), אין המראה עושה קלף אלא מקום הכתיבה, וזה ההפרש שבין הגויל והקלף, שהגויל כתוב על מקום השיער, והקלף על מקום הבשר".
וכוונתו ברורה שאף שבמקום הגירוד יש רק את החלק התחתון, יקרא גויל מפני שצד הבשר אינו מוכשר לכתיבה, ולכן לא יכל להקרא קלף, וכיון שבכללות היריעה יש שני עורות הוא גויל גם במקום הגירור. ודבר זה נובע ממה שהגדרנו את הגויל כאינו מוכשר לכתיבה ולא רק במה שיש בו את שני העורות, שלכן אינו יוצא מגדר גויל גם במקום הגרירה, ולא נוכל לומר שיש כאן עור נוסף שאינו גויל ואינו קלף ואינו דוכ' שאין לנו אלא ג' סוגי עורות.
ומה שכתב שם שנוהגים עכ"פ לצבוע את מקום הקילוף כדי שלא יראה מנומר, הוא לחומרה בעלמא שכן כבר הוכיח בשו"ת יכין ובועז (א, כד) שאין חשש מנומר אלא בשינוי של כתב ולא בשינוי גוון העור. וכבר ביארתי ענין זה באורך בספרי גויל וקלף עמ' 319 תוך הבאת דברי התשב"ץ והחזו"א בעניינים אלו, וכאן קיצרתי.
נמצא שעכ"פ מעצם הדין המבואר בגמרא שאפשר לעשות תיקונים בספר ורה מוכח כשברת רבינו תם שאין יותר מג' סוגי עורות.
♦

סיכום הפרקים א-ו

א. רב האי גאון העיד על המנהג אצל הגאונים להחשיב את הקליפה העליונה לקלף. יש גם מסורת שעברה בשמו על סימן הכתיבה בתפלין ומזוזה "כבוד אלקים הסתר דבר". לכן, למרות שהרמב"ם סבר שהקלף הוא התחתון, הכרעת השו"ע כרב האי נכונה.
ב. ר"ת ביאר שכל המוכשר לכתיבה בצד בשר הוא קלף. לפי זה, הקלפים שלנו כשרים, ואין נפק"מ כמה מגרדים בצד הבשר, וגם אין נפק"מ אם הליצה נשארת או לא.
ג. סברת ר"ת היא שלא יתכן שעור שהוא טוב לכתיבה נפסל, ולא יתכן עור שאינו קלף ואינו גויל, ולפי ביאורו מובנים היטב שמות העורות שמראים על מהותם, וממילא מובן מדוע חז"ל לא ראו צורך להבהיר היכן מקומם הפיזי של הקלף והדוכ', כי הכל נלמד משמות העורות.
ד. אף שבזמן הגמרא כתבו בדרך כלל על הקליפה העליונה, ידעו שגם אם מכשיר את הדרמיס לכתיבה בצד הבשר הוא קלף. כך משמעות הירושלמי "בקולף פני העור", וכך יובנו הסתירות שלכאורה יש בזה בין הגמרות, וכן בהלכה למעשה על מה כתב רבי מאיר.
ה. אף שבזמן הגמרא לא היו מדקקים את הגויל, מותר לדקקו כל עוד שצד הכתיבה אינו מוכשר היטב לכתיבה, כי הגדרת גויל היא עור שלם שלא תוקן לכתיבה בצד הבשר. הדין שמותר לגרור ולעשות תיקונים בגויל מוכיח שאין יותר מג' סוגי עורות, ולכן מוכרחים לומר את ההגדרה הזו.
ו. גם לדעת הרמב"ם, שהקלף הוא החלק התחתון של העור, יש מקום להכשיר קלף שלנו, למרות שנשאר בו גם החלק העליון, שכיון שהוא מתוקן, השארת העור מעליו לא הופכת אותו לגויל, והעור שמעליו אינו גורע כלום בגלל שחוסר הכשרו לכתיבה בצד הבשר גורם לכך שעור זה אינו בגדר גויל.
♦ ♦ ♦