עורך ספר הזיכרון עדות ליוסף
יישוב הסתירה בין הכרזת בת פלוני לפלוני - לזכות מוקיר רבנן לחתן ת"ח[2]
מובא בגמרא במסכת שבת (כג, ב): אמר רבא מאן דרחים רבנן, הוו ליה בנין רבנן, ומאן דמוקיר רבנן, הוו ליה חתנין רבנן. ומפרש רש"י, דרחים רבנן – אוהב רבנן. כלומר, מי שהוא אוהב ת"ח, בניו יהיו ת"ח, ומי שמוקיר ת"ח, חתניו יהיו ת"ח.ויש לשאול[3], הרי מפורסם בש"ס (מו"ק יח, ב. סוטה ב, א. סנהדרין כב, א) מאמרו של רב יהודה אמר רב: "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני". וא"כ הלא נקבו בשמים את שם החתן לבתו, ואיך יובטח המוקיר רבנן בזכות מעשיו הטובים לחתן ת"ח, ומה יהיה אם הפלוני שהכרוז יוצא עליו לא יהיה ת"ח. ובעיקר הקושי בזה הוא[4], שהרי ידוע שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב ועוד)[5].
אפשר לומר, שאין הכוונה ב'הוו ליה חתנין רבנן', שמיעדים לו מן השמים חתן ת"ח פלוני, אלא יוצא עליו הכרוז שבתו תהייה לאחד מהרבנן, ותחת שהוקיר את אחרים, זוכה להוקיר את חתנו, מידה כנגד מידה.
נראה לדון ביישוב קושיית אמו"ר ז"ל, בכמה אופנים נוספים, ומהם יתבאר היטב ענין הכרזת הבת קול מ' יום קודם יצירת הולד, והשפעתה על נישואי האדם במציאות.
♦
א. ב.
ע"י זכות החותן זוכה החתן המיועד להתעלות בלימודו
בעיקר הדבר יש שתירצו על קושיא זו, דמוכח מכאן, שזכות המוקיר רבנן עומדת למיועד להיות חתנו, לזכות לסייעתא דשמיא בלימוד תורתו, ולשאוף לגדלות בתורה ולהשיגה, ועל ידי כך הוא זוכה להיות ת"ח, מכח זכות חותנו.♦
ג. זכויות ותפילה יכולות לשנות את הנגזר בהכרזה
עוד יש לומר, דמצינו בירושלמי (ביצה ה, ב) כי מותר לארס אשה ואפילו בט' באב, שהוא היום המבטא את שיא האבל על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, וזהו מחשש שמא יקדמנו אחר ברחמים[6]. וכן נפסק להלכה (או"ח תקנא, ב): "ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר, ואפילו בט' באב עצמו מותר ליארס, שלא יקדמנו אחר".וכן מצינו בדומה בגמ' במו"ק (יח, ב), דמותר לארס אשה ואפילו בחול המועד, מהטעם האמור, דשמא יקדמנו אחר ברחמים: "אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר וכו'". ומקשה הגמ': "ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! - אלא: שמא יקדמנו אחר ברחמים".
כן ביאר הט"ז (יו"ד שצב סק"א) את פסק השו"ע (שם), דמותר לקדש אפילו ביום מיתת אביו ואמו, משום שמא יקדמנו אחר ברחמים.
מכל המובאות הללו רואים אנו, דהגם שיצאה בת קול קודם יצירת הולד, מכל מקום ע"י זכויות שונות ניתן לשנותה[7]. ומעתה י"ל ביישוב קושיית אמו"ר ז"ל, דע"י זכויות החותן מוקיר הרבנן, זוכה הוא לשנות את הנגזר מראשית אחרית, וזוכה לחתנים ת"ח.
וכן מצאתי להדיא בריטב"א במו"ק (שם): "שמא יקדמנו אחר ברחמים. פי' שהזכות מבטל הגזירה והכוכב שבשעת המולד". חזינן, שזכות מבטל את הבת קול, ואם כן הוא הדין שזכות האוהב רבנן לת"ח מועלת שבתו תזכה לחתן ממאן מלכי רבנן.
♦
ד. דרכו של הרמב"ם שהכרזת הבת קול רק אם זוכה במעשיו
עוד יש לפרש, על פי דברי הרמב"ם (שו"ת הרמב"ם סי' תלו. שמונה פרקים פ"ח), וכן נקט בדרכו התשב"ץ (ב, א), דהכרזת הבת קול מקודם יצירת הולד, 'בת פלוני לפלוני', אינה מחייבת שהאדם יזכה בזיווג זה, אלא רק אם זהו זיווג ההגון לו. ואם ילך בדרך טובים וייטיב מעשיו, יזכה כשכר לזיווג ההגון שהכריזו עליו מלפנים. וכן להיפך, אם אותה 'בת פלוני' שהוכרזה לגביו, אינה אשה טובה אלא בבחינת 'אש אוכלת', אזי אם במעשיו הוא יוסיף חטא ופשע, יענש הוא בכך שיצטרך לשאתה, אולם, באופן רגיל, שאין לאדם זכויות מיוחדות לשכר, או עבירות שראוי הוא בגינן להיענש כך, אין ההכרזה של בת פלוני מוכרחת כלל.וזה לשונו של הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר: "וזה שאמ[ר] החכם בתו של פלוני לפלוני, דרך שכר או דרך פורענות הוא זה. שאם זה האיש או זאת האשה עשו מצוה שראוי ליתן שכרה בהם זיווג יפה ומשובח - הקדוש ברוך הוא מזווגן זה לזה. וכן אם ראוי ליפרע מהם בזיווג שיהיה בו קטטה ומלחמה תמיד מזו[ו]גן. וזה כענין שאמרו רז"ל (ירושלמי קידושין פ"ג הי"ד. ב"ר סה, ב) אפילו ממזר אחד בסוף העולם, וממזרת אחת בסוף העולם, הקדוש ברוך הוא מביאן ומזווגן זה לזה, ואין דבר זה השוה לכל, אלא לאלו שנתחייבו או שזכו, כמו שישר בעיני אלהים יתעלה".
ובזה יבוארו דברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ח), דפשטות לשונו מורה דהכרזת הבת קול אינה אלא רשות ולא הכרח: "אבל הלשון הנמצא לחכמים, והוא אומרם: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" - הרי הוא אמת, ומכוון אל מה שזכרנו, אלא שהרבה יטעו בו בני אדם, ויחשבו בקצת מעשי האדם הבחיריים - שהוא מוכרח עליהם, כגון הזיווג לפלונית, או היות זה הממון בידו. וזה אינו אמת, כי זאת האשה, אם היתה לקיחתה בכתובה וקידושין, והיא מותרת, ונשאה לפריה ורביה - הרי זו מצוה, וה' לא יגזור בעשיית מצוה[8]; ואם היה בנשואיה פגם - הרי היא עבירה, וה' לא יגזור בעבירה". וראה מה שכתב הר"ן בחידושיו (מו"ק יח, ב הובא לשונו בהערהז).
[אמנם כתבו רבי שמואל בן יהודה הספרדי (מאמר השכל) [9]והתשב"ץ (ח"ב סי' א'),[10] וכן נקטו כמה מהאחרונים[11], דלא קשיא מידי, דלעולם אם ירצה האדם לשאת בכשרות ודרך מצוה יזכה לאשה שנגזר עליו, אולם אם הוא יחליט שלא לשאתה, או לשאתה בעבירה, שוב אין הוא מוכרח על כך, כמשפט הבחירה הנמסר לאדם].
ולכאורה סותרים דברי הרמב"ם בשמונה פרקים למאמר הגמ' בסוטה (ב, א), דבת קול מכרזת מ' יום קודם יצירת הולד דבת פלוני לפלוני. ואילו בשמונה פרקים כתב הרמב"ם, דאין זה הכרח כלל ואין גזירה בדבר, דאם לא כן, הרי עסק המצוות, ובכללם קידושי אשה, אינו תלוי בידי שמיים.
אולם, לדברי הרמב"ם בשו"ת ניחא היטב, דכל מה שגזירת הבת קול יוצאת, זהו רק במקום שזוכה האדם במעשיו, או להיפך במקום עונש. אולם באופן רגיל הנישואין מסורים לבחירת האדם בלא שייכות להכרזת הבת קול, ואם כן אף כשזוכה האדם לאשה שנגזרה עליו, זהו מכח בחירתו הכללית[12] בעסק המצוות לטוב ולמוטב. ואין התוצאה של הזיווג עומדת בפני עצמה, אלא מסורה היא לבחירת האדם הקודמת והכללית לעסוק ביראת שמים, וכשבחר אדם בדרך הטוב, הקב"ה מזכה אותו באשה טובה, בסיוע לבחור באשה טובה.
וכן ביאר בזה באר היטב היד המלך (לנדא, פ"ה מתשובה ה"ה): "ודע דדעת רבינו (-הרמב"ם) ז"ל הוא, דכמו דאין ידיעת השם מכרחת את האדם בכל מעשיו אם לטוב אם לרע, כמו כן אין הכרזת הזיווג מכרחת את האדם לבת זוגו, וגם בזה נשאר לאדם הבחירה חופשית להיטיב או להרע לקיחת זווגו נגד ההכרזה, ואם ההכרזה עפ"י ידיעת מעשיו מקדם ועפ"י מעשיו האלה הרעים או הטובים נחלק לו בת זוגו, ואם אח"כ ישנה את מעשיו עפ"י כח בחירתו הנשארת אפשר שישתנה ג"כ ההכרזה זו שנגזרה עליו, כי הוא א-ל אמונה ואין עול. וכמו כן מצינו מאמרם ז"ל בפ"ג דמ"ק דף י"ח (ע"ב) דשמא יקדמנו אחר ברחמים, (ועיין פירוש רש"י שם), וישתנה עי"כ סידור ההכרזה. ובשמנה פרקים שכתב רבינו לפרקי אבות כתב שם בפ"ח דגם הזיווגים הם בבחירת האדם בלי גזרה מכרחת, דהא יש בנשואי אשה דרך היתר ואיסור, מצוה ועבירה אשר רצונו של אדם חפשי בהן. ובהשקפה ראשונה דברי רבינו בשמנה פרקים הם נגד מימרא דר"י אמר רב דקודם יצירה בת קול מכרזת בת פלוני לפלוני, ולפמ"ש יש להשוות דעת רבינו זאת למימרא זו. ועיין בתשובה לרבינו המכונה בשם פאר הדור, ובתשב"ץ חלק שני ענין א'".
מעתה י"ל, דכאשר זוכה אבי הבת במעשיו כאשר הוא אוהב את רבנן, אם כן שוב אין מחייבת הבת קול של קודם יצירת הולד, וזוכה הוא לחתן ת"ח בר אוריין.
♦
ה. חידושו של התשב"ץ בדעת הרמב"ם – דזיווג מסור בידי שמים
דבר חידוש נוקט התשב"ץ (ח"ב, א) בדעת הרמב"ם, לאחר שמקשה כי משמעות דברי הגמ' במועד קטן (יח, ב) שכל הזיווגים הם בידי שמים, ולא רק על צד הזכות והעונש. משום כך יצא הוא לחדש חידוש גדול, דלעולם אין זה כלל מוחלט - 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' – וכלל זה אינו כולל את הזיווגים, שאף שהם ענין של בידי שמים, מכל מקום מסורים בידי שמים. כפי שהוא מביא את דברי הרמב"ם ומסיים: "וא"כ לפי זה יצא לנו מכלל 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' ענין הזווג, שאע"פ שהוא בכלל יראת שמים, בידי שמים הוא אלא שהגזרה היא לפי הזכות והעונש".♦
ו. דעת השבולי הלקט – דהבת קול אינה גזירה
דרך נוספת הביא החיד"א (פתח עיניים סנהדרין כב, א) מספר שבולי הלקט (ח"ב כת"י) וז"ל: "דבזיווג ראשון נמי אפשר לו לאדם ללכת בדרך שיישא ברכה מאת ה', וגם אפשר שילך בדרך שיטול מטרפסיה (-להיענש), ועונשו כי הבת קול מכרזת ואינה גוזרת דבר, כי אם מגדת מה שהיצור עתיד לעשות בין טוב לרע, אבל ביד היצור לבחור בטוב ולמאוס ברע כדכתיב הנה נתתי לפניך את החיים וכו', על כן לא יאמר אדם כי הוא מוכרח על הרעה, כי אם רוצה ללכת בדרך טובה מן השמים יסייעוהו, ואם בדרך רעה יניחוהו".אם כן מבואר, דאין הבת קול מהווה גזירה המכרחת, אלא הודעה מראשית אחרית למה עתיד האדם לזכות ע"י מעשיו העתידיים, אולם קיי"ל (אבות ג, טו) דהכל צפוי והרשות נתונה (וכענין הידיעה והבחירה), ואם כן ביד האדם מסורה הבחירה לזכות או להיפך, ומשום כך נמצא שאין כאן כל הכרח.
מעתה אתי שפיר, דהיות שהגזירה אינה מכרחת אלא רק מודעת, אם כן כאשר זוכה אבי הבת לכבד תלמידי חכמים, כשהיטיב הוא את מעשיו זוכה הוא לבתו בחתן ת"ח.
♦
ז. דרכו של התשב"ץ – בת קול הינה רק אם נושא אשה לפי טבעו
התשב"ץ (ח"ב סי' א) כתב בדרך דומה: "והדרך הפילוסופי הוא, שההכנו[ת] המזגיו[ת] הם מסודרו' מפאת הגרמים השמיים, ועל זה תראה משפט אחד יגזור פ[לוני] יוליד בנים או בנו' כך וכך ויהיו כ"ו, ויתחתן עם פ[לונית], וזה קודם היצירה זמן מרובה ואף על פי שהאדם בחירי לבטל זאת הגזרה אם יתנהג ע"פ שכלו, אבל אם יתנהג לפי טבעו הגזרה היא מתקיימת, וכשהיא מתבטלת מפני הנהגת שכלו, זהו שמא יקדמנו אחר בתפלה, ועל זאת ההנהגה המוגבלת נאמר מ' יום קודם יצירת הולד וכו'".מעתה י"ל, דכיון שאילו האדם לא יניח עצמו לשאת אשה על פי טבעו, אין הכרח לגזירה, וכאן יש מקום שכשמוקיר הוא רבנן, יזכה שחתנו הת"ח יחפוץ בשכלו לשאת לאשה את בתו, שלא על פי טבעו, וזהו גמול שכר על כבוד התורה של חותנו.
♦
עלו בידינו בס"ד ז' תירוצים על הקושיא האמורה, כיצד עולים בקנה אחד, הכרזת הבת קול השמימית מ' יום קודם יצירת הולד, יחד עם דברי הגמ' שהמכבד חכמים יזכה לחתן ת"ח:
א. תירוץ אמו"ר ז"ל שהבת קול יצאה מראשית והודיעה שחתנו יהיה אחד מהרבנן באופן כללי.
ב. זכות החותן עומדת למיועד מקדם להיות חתנו, לזכות לסייעתא דשמיא בלימודו.
ג. ע"י זכויות ותפילה אפשר לשנות את גזירת הבת קול.
ד. שיטת הרמב"ם – דבת פלוני לפלוני זהו רק כאשר זוכה במעשיו או נענש, אולם באופן הרגיל נשיאת אשה תלויה בבחירתו. ומעתה י"ל, דשפיר יכול לזכות לחתן ת"ח כאשר חותנו זוכה במעשיו.
ה. ע"פ השיבולי הלקט – דהבת קול אינה קובעת אלא רק מודעת ומכריזה. ולפי"ז שפיר יכול הוא לזכות לחתן ת"ח.
ו. לפי"ד התשב"ץ - שכל הכרזת בת קול היא כאשר מתנהג האדם בדרך טבעית, ולא כאשר הוא בוחר במשפט שכלו, וזוכה המוקיר רבנן שחתנו הת"ח יבחר אשה ע"פ שכלו ולא על פי טבעו.
♦ ♦ ♦