ראש ישיבת שער התורה - גרודנא, בעל השערי יושר
בגדרי איסור סוטה והפסד כתובתה[2]
תנן במתניתין גיטין דף צ' ע"א, בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה אלא אם כן מצא בה דבר ערוה, שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו וכו'. ומבואר בסוגיא דאי עבר וגרשה בלא ערוה ודבר, אינו בעמוד והחזר, עי"ש היטב.ואף דבכ"מ מבואר דבדבר דאורייתא אין לנו נפ"מ בין לכתחילה ובין דיעבד, עיין בתוס' גיטין ג' ע"ב (ד"ה וכי) ובתוס' ישנים פ"ד דפרה, מ"מ הכא אף דלכתחילה אסור לגרשה בלא ערוה לב"ש ובלא דבר לב"ה, מ"מ בדיעבד חלין הגירושין. ואפשר דכאן תליא בהכלל דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד וכו', והגירושין מוכרחין לחול דמקשינן למיתה, עיין תוס' תמורה דף ה' (ע"א ד"ה מיתיבי), ורק על החיוב להחזיר ע"ז תירצה הגמרא דילפינן מקרא דמהני אף לענין זה שאינו מחויב להחזירה, וז"ב.
ועיין בתוס' (צ, א ד"ה מה) שהקשה בשם הירושלמי, דלב"ש למאי אצטריך קרא דאסור להחזיר גרושתו הרי אסור להחזיר סוטתו. ותירץ הירושלמי כדי לעבור עליו בשני לאוין. ובגרסא האחרת התירוץ הוא כדי לעבור עליו בלאו. וזה תליא בגמ' דיבמות דף י"א ע"ב (ושם, ד"ה מאי) ודף י"א ע"א בתוס' (ד"ה צרת) אם בספק סוטה איכא לאו, עי"ש היטב.
ועיין ברע"א ז"ל (גיטין, שם) שהקשה, הרי איסור דמחזיר גרושתו הוא חל אח"כ בעת שהשני מת או מגרש, וא"כ איך חל איסור מחזיר גרושתו על איסור מחזיר סוטתו הקדום, הא אין אין איסור חל על איסור, דהא ליכא כאן לא כולל ולא מוסיף. וכ"ז הוא להגרסא דלעבור עליו בשני לאוין. ואם הגרסא הוא לעבור עליו בלאו, א"כ חל לאו על איסור עשה, עיין היטב בענין זה בשבועות כ"ג ע"ב ובמשנה דף כ"ז עי"ש, והואיל ואתי לידיה ענין דסוטה אבאר בסד"ש.
♦
א. ב.
עיין ביבמות דף י"א (ע"א) שיטת (ר"א) [רב] דסוטה פטורה מיבום וחליצה משום דטומאה כתיב בה כעריות, עי"ש. ועין בתוס' (שם, ד"ה צרת סוטה) שהקשה מסוטה דף ה' ע"ב מהא דמקשה הגמ' דסוטה ספק תתייבם יבומי, הלא אסרה התורה ספק כודאי בסוטה, וא"כ הלא צריכה להיות פטורה מחליצה ויבום כודאי סוטה. ועי"ש בתוס' שמתרץ זה.אך התוס' נשאר בקושיה, הלא לכל הפחות צריכה להיות אסורה ליבום מצד הספק, ואיך פריך הגמ' ותתיבם יבומי וכו', עי"ש. ועיין ב"ח אודות הגרסא בתוס'. ועיין ברא"ש (א, ד)[3]. ומבואר דשיטתו הוא, דאם לא נאמר בס"ס (-בסוטה ספק) הטומאה כעריות לגבי היבום, ניחא קושית הגמ' דצריך להיות היתר ליבום. ואם הגרסא בתוס' בתירוץ, דטומאה לא נאמר אלא במקום לאו וכו' אחר קושיתם מספק, א"כ שיטת תוס' הוא כהרא"ש.
ולכאורה צע"ג דבריהם, הלא אם זנתה הא היא אסורה ליבם, א"כ איך היא מותרת ליבם בספק, הא הוה ספק ערוה.
♦
ונראה, דהנה יש לחקור באיסור דסוטה לאחר קינוי וסתירה, אם הטעם הוא מפני שנתעוררו לנו ספיקות ע"י הנהגתה זו שזנתה, או דגזיה"כ הוא בלא טעם וסברא שהקינוי וסתירה אוסרתה[4]. וראיה על חקירה זו מבואר בסוטה דף כ"ה (ע"א) דפליגא אמוראי אם מהני מחילת הקינוי וסתירה. ומצינו מאן דסובר דמהני מחילת הקינוי אף לאחר הסתירה, ואם נאמר דנתעורר לנו ספיקות על הזנות ומשו"ה היא אסורה, א"כ איך מהני המחילה הלא ס"ס (-סוף סוף) יש לנו ספיקות שמא זינתה ואסורה לו. וע"כ כנ"ל, דעיקר דין האיסור הוא גזיה"כ שהקינוי וסתירה אוסרתה, לכן הוא שיטת המ"ד דמהני מחילת הבעל ושוב אין הקינוי וסתירה פועל איסורים, וז"ב כמובן. והביאור הוא, דבאמת זה גופא חידוש הוא דסוטה ענין ערוה הוא, דבאמת היה אפשר לומר דהוה ענין איסורים ורק דהוה נגד חזקה, ולשיטת הרמב"ם היה צריך להיות ע"א נאמן בלא שום חידוש. וחזינן מדבעי חידוש על הנאמנות דע"א, דלאוסרה על בעלה זהו עצם היסוד דערוה.
לכן נראה עוד יותר, דלפעול ספיקות אודות ענין הזנות אין בכח שום סיבה לפעולה ורק דבעי ראיה ברורה, וכשיטת רוב הראשונים דלא מהני שום עדי כיעור לענין לאוסרה על בעלה ורק דבעי עדות גמורה, ולכן הקינוי וסתירה חידוש הוא שפועל איסורים על הבעל, ולפי"ז כיון שבס"ס (-שבספק סוטה) דלא הוה ולא נאמר החידוש דקינוי הסתירה שפועלין איסור לגבי היבם, אנו מעצמינו אין לנו עבור מה לאמר, דבאמת אין בכח הקינוי וסתירה ראויים לעורר שום ספק על זנות ומשו"ה הקשה הגמ' ותתיבם יבומי וכו'.
♦
ג. ד.
ולפי דברינו צ"ע לכאורה, אמאי מפסדת כתובה ע"י קינוי וסתירה, היכא שאינה שותה הא אין אשה מפסדת כתובה רק ע"י זנות, ולדברינו הלא (א"כ) [אין] שום ספיקות על זנות, ולכאורה היה [צריך] להשאר כמו לגבי היבם דאין הקינוי וסתירה פועל שום איסור, וא"כ כמו"כ לגבי הכתובה כיון שאין לנו החידוש איך היא מפסדת ע"י הקינוי וסתירה.ונראה, דהא דאשה מפסדת הכתובה ע"י זנות, הביאור הוא משום דכיון דאסורה עליו מפני שזינתה וא"כ הוא מוכרח לגרשה, והיכא שהוא מוכרח לגרש אין לה כתובה, דאין עליו החיוב כתובה רק היכא שמגרש ברצונו וכמו שמצינו בעוברת על דת ישראל (כתובות עב, א. שו"ע אה"ע קטו, א) שאין לה כתובה, ושם נמי הביאור הוא דכיון שמוכרח לגרשה לכן אין לה כתובה[5], ולכן כיון שע"י הקינוי והסתירה היא נאסרת על בעלה והוא מוכרח לגרשה, והיא הלא פעלה זה שיהא הוא מוכרח לגרשה לכן אין לה כתובה, כמו בעוברת על דת שהיא פעלה שיהא מוכרח לגרש אין לה כתובה, וז"ב[6].
♦
אך לפי"ז נשאר לחקור אם היא מפסדת כתובה ע"י מעשה הזנות לחוד היכא שהוא מותר לקיימה, דאפשר דמעשה הזנות לחוד לא הוה סיבה להפסד דכתובה[7].
[והנפ"מ הוא היא היכא שאשת כהן זינתה ברצון אחר שנאנסה מכבר, דשם אף הזנות דרצון אוסרה לבעלה ואינו מכריחו לגרשה, דהא היא אסורה לו מכבר ע"י זנות דהאונס, אם יפסידה כתובתה ע"י מעשה הזנות לחוד[8]. וראיה ע"ז נראה דהא מבואר דאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה עיין נדרים צ"א (ע"א), ולאבוה דשמואל יקשה, הא ס"ל אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה משום דסופו ברצון (ראה כתובות נא, ב). וא"כ אמאי אינה מפסדת כתובה מטעם דסוף הזנות הוא ברצון, וע"כ כנ"ל דכיון דהיא אסורה עבור התחלת הביאה דבאונס, ואין הסוף ביאה מכריחו מלגרש, מעשה הזנות לחוד אינה מפסיד לה כתובתה, וז"ב].
ונראה דפליגי בחקירה זו הר"ן והראב"ד, דעיין בר"ן כתובות ע"ב (ע"א) [לגבי] עוברת על דת, דהביא שיטת הראב"ד דבהודתה מעצמה שעברה ע"ד ישראל אינה מפסדת הכתובה, והביאור הוא משום דאף דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, מ"מ כיון שהיא מותרת לו ואינו מוכרח לגרשה משום שהיא אינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע, לכן עבור מעשה העבירה לחוד אינה מפסדת כתובתה. ושיטת הר"ן הוא, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי והיינו דאף דמותרת היא לו כיון שהיא מודה על מעשה העבירה הפסידה כתובתה משום הודאת בע"ד, דמעשה העבירה לחוד מפסיד הכתובה. וכמו"כ נראה משם דיהא הדין היכא שזינתה ולא תהא אסורה לבעלה אם מפסדת הכתובה דתליא בפלוגתתם, וז"ב.
ועכשיו אבאר עוד דין קינוי וסתירה לגבי הכתובה.
♦
ה. ו.
הנה לכאורה צ"ע לפי דברינו דע"י הקינוי וסתירה היא מפסדת כתובתה, וא"כ [אמר בעלה] איני משקה, אמאי חייב ליתן לה כתובה (סוטה כד, א) הא כבר הפסידה ע"י הקינוי וסתירה. ונראה דאדרבה לפי דברינו יתיישב בפשיטות דכיון דע"י [הקינוי] הא אינה נאסרת עליו, דהא היה באפשר להיות שתהיה מיהא מותרת לו, וכך דע"י אמירתו דאינו משקה הוא גרם [ל]זה שתהא אסורה לו ושיהא מוכרח לגרשה לכן אינה מפסדת כתובתה וז"פ[9]. ואדרבה דאם נאמר דלא כדברינו יקשה מה הוה כשאמר איני משקה, הא סוף סוף הא אפשר שזנתה ואיך נוטלת כתובה מצד הספק. ולדברינו ניחא דבאמת אין הקינוי והסתירה פועל שום ספק על זנות, וא"כ בודאי שתהא מותרת לבעלה ע"י השתיה כיון דלא אסתפק לנו על הזנות. וא"כ מצידה היה אפשר להיות ע"י שתיה בודאי מותרת לו, ורק דהוא גרם שתהיה אסורה לו, לכן הוא חייב ליתן לה כתובתה, וז"ב.ולפי"ז במתו עד שלא שתו (שם, כד, א), צ"ע לדברינו, מי נקרא שגרם זה שלא יהא מותרת לו, אם הוא ע"י מיתתו או לא. אך זה הא אנו רואין בכ"מ דהיכא שמת הוא חייב ליתן לה כתובה ואף שאין יכול לחיות עמה וע"כ דנקרא שהוא הגורם דהא היא מותרת לו, וא"כ כמו"כ (הוא) הכא דצריך לקרות שהוא הגורם וכמו באומר איני משקה, וא"כ היה צריך להיות שיהא חייב לה כתובה. וצ"ע פלוגתא דב"ש וב"ה. [וביאור דברי אדמו"ר, דבאמת נשאר לנו ספק, דהא אם זנתה א"כ לא היה מתיר השתייה שלה לבעלה, וא"כ הוה ספק כמו בכ"מ ותליא שפיר בפלוגתתם אם שטר העומד לגבות כגבוי דמי, והיינו מי הוא המוחזק, הוא או היורשים. וצ"ע זה לי, דא"כ גם באומר איני משקה אמאי חייב מספק, ובכלל הא ביארנו דאין הקינוי וסתירה פועל ספיקות על הזנות, וצ"ע].
♦
ז.
ובדרך אגב נראה לתרץ מה שהקשו [האחרונים[10]] על התוס' בדף כ"ה ע"ב (ד"ה ב"ה) בסוטה דמתו עד שלא שתו[11], דהוה איני יודע אם נתחייבתי, הא בודאי היה חייב לה כתובה, וא"כ הוה איני יודע אם פרעתיך (ראה ב"ק קיח, א). [וכן הקשה השער המשפט (סז, ט), דלמה בעינן לחזקה בסברא דלא שביק התירא ואכל איסורא דמשו"ה נאמן המלוה דהיה לו פרוזבול (גיטין לז, ב), הלא הוה איני יודע אם פרעתיך דהא א"א (-אי אפשר) להלווה לדעת אם כתב פרוזבול או לא, וכמו"כ תלה הנמו"י[12] דחנוני אפ"י דאיני יודע אם פרעתיך (שבועות מה, א), וכמו"כ תלו האחרונים את המשנה דנקדימון בן גוריון, דלא היה יודע אם ירד המטר קודם הערב או לא (עי' תענית יט, ב-כ, א), דהוה ג"כ איני יודע אם פרעתיך].ונראה דכ"ז כמו שמבואר ברשב"א (או בריטב"א) גיטין דף ע"ח ע"ב דהיכא דנסתפק לנו לפנינו אם נפל המעות בד' אמות דהלוה או דהמלוה, אינו תלוי להחקירה דאיני יודע אם פרעתיך, והיינו דבאיני יודע אם פרעתיך אמרינן דמסתמא האמת הוא כדברי המלוה, אבל היכא שאנו רואין צדדי הספק אין שייך לומר דהאמת עם המלוה ובודאי דפטור אז. וזהו ביאורו דהיכא דהספק לפנינו אינו שייך איני יודע אם פרעתיך, ולפי"ז בכל הענינים הנ"ל א"ש איני יודע אם פרעתיך וז"ב[13]. ועיין ב"ישועות יעקב" מה שתירץ בסימן כ"ח דבר נחמד על קושיתו הנ"ל, עי"ש.
תם ונשלם.
♦ ♦ ♦