כולל פוניבז'
נספח - בעניין גירותן של רות וערפה ומשא ומתן בדברי הלבוש מרדכי[2]
הסתפק הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל: "יש להסתפק אם גיירום והיו גיורות, או דלא גיירו אותן". ומצדד רבינו, כי גיירו מחלון וכליון את נשותיהן.♦
א. דעות בחז"ל שגיירום ונשאום
מצינו בנידון זה האם גיירו מחלון וכליון את נשותיהם, התייחסות מפורשת בדברי חז"ל. כדעת רבינו שנתגיירו: כן מבואר בזוהר חדש (מדרש הנעלם על רות כה, ב): "שאל רבי פדת לבריה של רבי יוסי איש סוכו. רות כיון שנתגיירה מפני מה לא קראוה בשם אחר? אמר ליה כך שמעתי, דשם אחר היה לה, וכשנשאת למחלון קראו שמה רות, ומשם עלתה בשם זה, דהא כשנשאת למחלון נתגיירה לא לאחר זמן. אמר לו והכתיב אח"כ ואלהיך אלהי, באשר תליני אלין וכו', הרבה התראות עשתה נעמי כדתנינן וכולן קבלה עליה. ואם נתגיירה קודם למה לה השתא כולי האי. אמר לו ח"ו שנשאה מחלון והיא גויה, אלא כשנשאה נתגיירה ובחזקת אימת בעלה (עליה) עמדה (היא) וערפה בענין זה. כיון שמתו בעליהן ערפה חזרה לסורחנה ורות עמדה בטעמה. דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה (משמע דכתי' שבה), ורות דבקה בה כמו שהיתה בתחילה, כיון שמת בעלה - ברצונה דבקה בתורה. אמר לו שמעת מה שמה בתחילה? אמר ליה גילית שמה (ס"א פלוניתא), כשנשאה מחלון קרא לשמה רות[3]. ערפה הרפה שמה וחזרה לסרחונה ולשמה ולעמה ולאלהיה, דכתיב הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה. אל עמה להקרא בשם הראשון ואל אלהיה לעבוד ע"ז".כדעה זו שרות וערפה נתגיירו מתחילה, מהלך גם האבן עזרא. וכך הוא כותב (א, יג) על הפסוק, 'הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה': "אל עמה ואל אלהיה - לעד שהתגיירו". וכן מבואר בדבריו (לעיל א, א): "ובדרש אומר שהם יואש ושרף בעבור שלקחו בנות מואב, ושם כתוב אשר בעלו למואב, והמואביות מותרות לישראל, כי הכתוב לא אסר כי אם עמוני ומואבי שלא יבואו בקהל ושלא יקחו מבנות ישראל". והנה, מבואר בדבריו שנקט דהן היו מותרות להינשא, לפי שהתגיירו, ואין איסור לשאת מואביות, דמואבי ולא מואבית נאסר. ואי נימא שלא נתגיירו, אם כן וודאי שיש איסור בזה, כדין בעל בת א-ל נכר.
בהוספה למדרש לקח טוב (רות, שאינה מן המחבר): "...כי נשאו בני אלימלך נשים מואביות ולא נאסרו עליהן מפני שנתיחדו ונתגיירו מקודם לכן, שאם נשאו אותן על דתן ועל אלהיהם היה מעשה בני אלימלך מעל ועבירה וחטא ואשמה והיה הכתוב מזכירם לגנות, וגם בועז הצדיק לא היה נושא את רות המואביה מפני המענה. הא למדנו שבתחלה נתגיירו ואחר כך נשאום".
אכן, ראה בשורש ישי (למהר"ש אלקבץ זצ"ל) דדחה את דברי האבן עזרא בתקיפות, וכתב שנסמוך על קבלת חז"ל שלא גיירום.
♦
ב. דעות בחז"ל – שמחלון וכליון לא גיירום
מאידך גיסא, מצינו במדרשי חז"ל במפורש, שמחלון וכליון לא גיירו את נשותיהן:א. ברות רבה (ב, ט) ומשם בילקוט שמעוני (רות רמז תר): "וישאו להם נשים מואביות, תני בשם ר' מאיר לא גיירום ולא הטבילו אותם ולא היתה הלכה להתחדש, ולא היו נענשין עליהם עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית". [וראה במלבי"ם (רות א, ד) שהוכיח זאת, ממה שלא שינו את שמם של ערפה ורות כדין המתגיירות, וראה עוד בחיד"א בחומת אנך (רות פ"א), שהביא הכרח נוסף לזה].
ב. בלקח טוב (א, ד) איתא: "מואביות. מלמד שבדתם הניחום לא גיירום ולא הטבילום, אילו היה אביהם קיים לא היה מניחן לישא אותן, אלא לאחר שמת אביהם השיאום".
ג. כן הוא בתנחומא (בהר סי' ח): "ד"א פעמים רבות יצילם. מדבר בבני אדם, כיון שמגיע לו צרה, מיד הוא עושה תשובה, והקב"ה מצילו, כך פעם ראשונה ושניה, חזר בו מוטב, ואם לאו מביא עליו צרה למה שקשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידו באדם הזה ומהו עושה לו, כיון שהוא חוטא, תחלה פושט ידו בנכסיו, ממי אתה למד מנעמי ובניה ואלימלך שהיה ראש הדור, כיון שבא רעב מה עשה, הניח ארץ ישראל והלך לו לארץ מואב, והיה הקדוש ברוך הוא קוצף עליו, שהיה נשיאו של דור, א"ל הקדוש ברוך הוא, אילו היו בני עושין כן, היו מניחין ארץ ישראל שממה, מה כתיב שם, וימת אלימלך איש נעמי (רות א ג), ולא היה לבניו ללמוד מאביהם לחזור לארץ ישראל, ומה עשו אף הם, וישאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותן, ולא גיירו אותן".
בטעם הדבר שלא גיירו מחלון וכליון את נשותיהם, הגם שהם היו מגדולי הדור, נראה לבאר, על פי מה שכתב הנצי"ב (הרחב דבר בראשית מט, י): "והיה אז התוכחה על ענין מחלון וכליון שהיו גדולי ישראל וראשי ישיבות בבית לחם, אבל לא היו עמלים בתורה כל צרכן, על כן לא עמדו על ההלכה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית, ומש"ה לא גיירו את ערפה ורות כדאי' במדרש רות".
אם כן, מבאר הנצי"ב, שמחמת זה שהם לא עמלו בתורה כיאות להם, משום כך לא עמדו מחלון וכליון על ההלכה של מואבי ולא מואבית (יבמות עז, א), ולכן הם חששו לגייר את רות וערפה, כדי שלא לעבור על איסור שלא יבוא עמוני בקהל ה' עד עולם. [יש להוסיף דאיסור נכרית אינו אלא מדרבנן, כדאיתא בע"ז (לו, ב) וראה עוד להלן אות ה' מדברי הב"ח].
ד. וכן מבואר ברש"י (א, יב) שכתב על הפסוק "כי זקנתי מהיות לאיש": שאנשא לו ואוליד בנים ותנשא(ו) להם, שאינם אסורים לכם ואינכם אסורים להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה זקוקה ליבם, לפי שלא היו למחלון וכליון קדושין בהן שנכריות היו ולא נתגיירו, ועכשיו הן באות להתגייר, כמו שנאמר כי אתך נשוב לעמך, מעתה נהיה לעם אחד, ע"כ. ורש"י אזיל לשיטתו (שם, א, יט) על הפסוק: "ותלכנה שתיהם" - אמר רבי אבהו בא וראה כמה חביבים הגרים לפני הקדוש ברוך הוא, כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי". הרי לנו, שרק לאחר ששבה רות משדי מואב היא נתנה דעתה להתגייר.
♦
ג. יישובו של הב"ח לב' הדרכים - דגירותן היתה תלויה ועומדת
אמנם, הב"ח בספרו משיב נפש (רות א, ד) יישב את הדברים[4], ועשה שלום בפמליא של מעלה, בין דברי חז"ל במדרש רות הנעלם, לבין שאר המובאות מחז"ל שלא גיירום. ודעתו היא, כי מחלון וכליון גיירום בינם לבין עצמם, ונתגיירו רות וערפה לשם אישות, וכדרך גירותם של שמשון ושלמה המלך את נשותיהם, וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יג, טז[5]). ואף שנאמר בחז"ל שלא גיירום, מבאר זאת הב"ח וזה לשונו: "ובדרך זה נאמר, שהיו נשואי ערפה ורות (-כנישואי שלמה ושמשון) כי הם עצמם גיירו אותם כדי להנשא להם והדבר ידוע שלא התגיירו אלא בשביל דבר, ולכך תניא בשם ר"מ לא גיירום ולא הטבילום כדין תורה ע"פ ב"ד וכו', וכל זה מרומז במ"ש וישאו להם נשים מואביות, כלומר להם לדעת עצמם שלא על דעת ב"ד, ושקול הוא זה כאו נשאו אותן בעודן מואביות בגיותן". [ואף שקיי"ל שבדיעבד כולם גרים (רמב"ם שם, הי"ז), מכל מקום מבאר, דהיות שהם עשו כן לכתחילה שלא כדין, נכתב עליהם כן, כפי שנכתב על שמשון ושלמה].ועל דרך זה יש לדון, בדעת רבינו כפי שביאר בהמשך דבריו, שהיה זה גירות של גר קטן, דהואיל ולא היתה זו גירות גמורה ומיתלא תלי שמא יחזרו לסורן (כפי שבאמת עשתה ערפה), ומכל מקום לא חשו לצד בעילת נכרית, משום כך נתבעו הם בדקדוק הדין במשפט הכתוב, כאילו נשאו נשים בגיותן. וכפי שמצינו שנכתב לגבי שלמה שנשא נשים נכריות, הגם שהן התגיירו חלקית.
♦
ד. משא ומתן אם לא נתגיירו כיצד התקיים ענין הייבום
ממשיך רבינו וכותב: "ולכאורה אם נימא דלא גיירום והיו נכריות, א"כ איך שייך לומר אשת המת קנית להקים שם המת על נחלתו (רות ד, ה), כיון דכותית היא הרי לא תפסו בה קדושין ואיך שייך להקים שם המת על נחלתו, אדרבה הזכרון הזה הוא לחרפה וכלימה נצחית, כי בא לאהוב את בת אל נכר (מלאכי ב, יא), אשר הכרת הזה נאמר מדברי קבלה (סנהדרין פב, א), והלא אדרבה הזהירה התורה להסיר זכרון זה שבא לאדם תקלה על ידו (עי' סנהדרין נד, א). ומפני זה כתב הרמב"ם (פי"ב מאיסורי ביאה ה"י), כותית שבא עליה ישראל נהרגת".ניתן לחלק את השאלה לב': א. אם לא גיירון ולא תפסו הקידושין, כיצד שייך ענין יבום, להמשיך אישות שלא חלה? ב. דאף אם נאמר שניתן להקים שם, הלא אדרבא נחשב הדבר למזכרת עוון.
בנוגע לשאלה הראשונה, כיצד שייך היה להמשיך את האישות של מחלון וכליון בהקמת שם, והלא אין תופסים קידושין בנכריות. אכן, בענין הקמת השם של מגילת רות, נחלקו הראשונים:
הרמב"ן (בראשית לח, ח) סבירא ליה, שהיה זה מענין היבום, ואף שלא היה זה באחי המת[6]. וכן נראה להוכיח מדברי המדרש לקח טוב (א, ב) שהיה זה ענין היבום, וזכה מחלון שנולד לו בן מאותו היבום: "ושם שני בניו מחלון וכליון. מחלון שמחל לו הקדוש ברוך הוא ונהיה לו בן זכר שנאמר (רות ד, ה) להקים שם המת על נחלתו, כליון שנעשה לו כליה".
אולם, ברש"י במגילת רות (ד, י) מבואר, שלא היה זה כלל ענין יבום של אישות, אלא דשם המת ייזכר על נחלת השדה: "להקים שם המת על נחלתו - מתוך שאשתו יוצאה ובאה בנחלה ומכנסת ומוציאה אומרים זאת היתה אשת מחלון שמו נזכר עליה". [וברמב"ן (ויקרא כה, לג) מבואר שיש ענין גאולת שדה בקרובים, וז"ל: "ולפי דבריהם נראה לי בפירוש הפסוק, כי היה לפנים בישראל כשצריך אדם למכור שדהו שיבא הקודם בירושתו ויקנה אותה, והוא הנקרא גאולה, שנאמר (ירמיה לב, ז) קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות, וכן מפורש שם בענין בועז (רות ד) וכו'". וראה עוד מה שכתב בזה בספר בן אמתך (להגר"י רפפורט שליט"א, ג, ט)].
♦
ה. כיצד יקימו שם למת למזכרת עוון
בנוגע לשאלתו השניה של רבינו, דאם לא גיירום, מדוע ייזכר שם המת לדיראון, והלא הקב"ה אינו רוצה שייזכר שם האדם על התקלה שנכשל בה. ראיה זו כבר הובאה בהוספה למדרש לקח טוב (רות, שאינה מן המחבר): "... כי נשאו בני אלימלך נשים מואביות ולא נאסרו עליהן מפני שנתיחדו ונתגיירו מקודם לכן, שאם נשאו אותן על דתן ועל אלהיהם היה מעשה בני אלימלך מעל ועבירה וחטא ואשמה והיה הכתוב מזכירם לגנות, וגם בועז הצדיק לא היה נושא את רות המואביה מפני המענה. הא למדנו שבתחלה נתגיירו ואחר כך נשאום".יש מקום לדון, לפי מה שכתב הב"ח בפירושו משיב נפש למגילה (פ"א), לאחר שהוא מבאר כי נזהרו מאוד אלימלך ובניו שהיו מגדולי הדור, בהיותם בגולה, מאיסור ייחוד, ועל מנת שלא יכשלו באיסור ייחוד עם אמם (קודם שכחלו אנשי כנסת הגדולה את עיניו של יצרא דעריות (ראה יומא סט, ב. סנהדרין סד, א), היה אדם מתגרה אף בקרובותיו, ואף אמו היתה בכלל איסור יחוד), לכך התירו לעצמם לשאת נשים נכריות, האסורות מדברי סופרים (ע"ז לו, ב), על מנת להצילם מאיסור ייחוד, האסור מן התורה, ומעתה לא יהיו בכלל ייחוד עם נעמי אמם. (ומוסיף הב"ח, שסמכו על כך שגיירום בינם לבין עצמם, ומכל מקום נראה בדבריו דאף בטעם הראשון סגי). מעתה י"ל, דנישואיהם לא היו כלל מזכרת עוון, ואדרבא לצדקה תחשב להם, כאשר הם ניסו בכל יכולתם להתרחק מאיסור ייחוד דאורייתא.
יישובו של הציץ אליעזר
עוד יש לומר בעיקר הקושיא, על פי מה שכתב בזה הציץ אליעזר (יז, מב סוף אות ג'): "ואולי יש ליישב ולומר שהיה זה לפנים משורת הדין, כדי לעשות עי"כ זכר לנשמת המת, הגם שהיתה אז כאשתו שלא כדין, מכיון שסוף חיו יחד חיי אישות ונעשתה צדיקת, כשם שכל זה הי' בכלל שלא מן הדין כי איננו אחיו ורק מצד המנהג כנז', וכדכותב העק"י שם גם לאחר מיכן, כי רצה בועז הצדיק לתת חלק וזכות למחלון קרובו בולד הנוצר, מה שלא היה חייב בכך, כי התורה לא צותה היבום כי אם אל האחים, ע"ש. וחשב שאולי זכות זה יכפר עליו והנפש תקבל חנינה, ובפרט שהתברר (ובעז ידע זאת במחזה) שיצא מזה יחוס של השתלשלות מלכות בית דוד, וככה איתא בזוה"ק בראשית ד' קפ"ח ע"ב, דתרווייהו (תמר ורות) בכשרות עבדו למעבד טיבו אם אינון מיתייא וכו', דהא כד הוו חיין בקדמיתא לא הוה בהו שבחא יעו"ש, הגם שהזוה"ק סובר דלא נתגיירו".♦
ו. אם נתגיירו כיצד דחתן נעמי לשוב אל אלהי נכר
בהמשך דברי רבינו: לכאורה מוכרח לומר דהיו גיורות והיו נשואות ממש להם, ולפי"ז יקשה איך אמרה נעמי לערפה שתלך ותעבוד עכו"ם, וילפינן מזה (יבמות מז, א-ב) דגר שבא להתגייר צריכים להראותו את קושי הגירות, הא כבר היו גיורות, ואף אם נימא דקטנות היו, ג"כ אטו קטן שנתגייר בקטנות מצוה בעת שהוא גדול לדבר על לבו שישוב לעבודת אלילים. לאחר שהוכיח רבינו, כי נתגיירו רות וערפה, מתקשה הוא, אם כן, כיצד ניסתה לדחות נעמי את רות וערפה לשוב אל עמה ואל אלהיה. (וביותר, שלמדים מכאן, ענין דחיית הגר בבואו להתגייר במסכת יבמות (שם), והלא כאן כבר נתגיירו זה מכבר).אמנם, הובאו לעיל, מקורות רבים מחז"ל ורבותינו המפרשים, כי כאשר נשאו אותן מחלון וכליון לא נתגיירו. ואם כן צ"ב כפי שהקשה רבינו.
והנה, הב"ח בספרו משיב נפש (א, ד) כתב ליישב בדרך אמצעית, (כנ"ל אות ג'), דלעולם גיירו מחלון וכליון את נשותיהם, אולם היתה זו גירות בינם לבין עצמם, ולא על פי ב"ד, ואף נתגיירו לשם אישות, וכעין מה שכתב הרמב"ם (פי"ג מאיסו"ב הט"ז) וז"ל: "ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי ב"ד גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה".
הנה, מבאר עוד רבינו הב"ח (שם, פסוק ט'), כי חשדה נעמי בערפה שמעולם לא היתה כוונתה להתגייר בצדק, ולכך השפיעה עליה לשוב לעמה, ומה שאת רות דחתה, זהו לפי שלמדים מכאן לדחות את הגרים.
ועל דרך זה י"ל בדרכו של רבינו, הנוקט שגיירו מחלון וכליון את נשותיהם ככמשפט גר קטן (כתובות יא, א), ויש לבאר, דמכל מקום נתבעו מחלון וכליון בכך שנשאו גיורות קטנות, שגירותן רק מדרבנן, וחסרות קבלת מצוות, ויכולות למחות, והוכיח סופן על תחילתן [ובחת"ס (יו"ד רנג) נוקט, שאם מוחה נעקרת קדושתו למפרע, ויין שנגע בו בעבר, הופך להיות יין נסך, ואין זה עקירת הקדושה מכאן ולהבא, וראה עוד בהערה ה']. ויבואר עוד בקטע הבא.
♦
ז. כיצד אמרה נעמי הלהן תעגנה – הלא אסורות באיסור אשת אח מן האם
מוסיף רבינו ומותיב: "וגם תקשה, איך אמרה נעמי דכפי הנראה ידעה בדיניהם, אחרי שכמה דינים ילפינן מדבריה (יבמות מז, ב). וא"כ איך אמרה להן 'גם הייתי הלילה לאיש וילדתי בנים הלהן תעגנה' (רות א, יב-יג), דמשמע דהיו מותרות להם, הא הם אשת אחים מן האם, והיו אסורין להם. ואף אם קטנות היו ונשואיהן מדרבנן, וקרא הכתיב 'אשת המת' מפני נשואין דרבנן, עכ"פ כיון שהם אשת המת מדרבנן, ממילא אסורים לאחים מן האם מדרבנן".וכתב רבינו להעמיד, שנתגיירו בעודן קטנות, וכדין גר קטן (כתובות יא, א) שבי"ד זוכין בעבורו את הגירות מדרבנן, אם כן גירותן היתה מדרבנן.
אמנם, כעת יש להבין כיצד מתיישבות קושיות רבינו: א. דאם נתגיירו כיצד דחתן נעמי, לחזור אל עם נכר, והלא ישראליות המה. ב. כיצד אמרה נעמי, דאם היתה יולדת בנים, יכולות היו להינשא להם, והלא אסורות הן לבנים אלו באיסור אשת אח מן האם (יבמות יז, ב).
אכן י"ל, דהיות וגירותן היתה גירות גר קטן, שחלותה מדרבנן בלבד (וכפי שהביא רבינו מדברי התוס' בכתובות)[7], וכן מבואר להדיא בתוס' (נזיר כג, ב ד"ה ארבעים): "משמע שהיתה רות קטנה כשנתגיירה". אולם, אף שנתגיירו, עדיין היו חסרות קבלת מצוות בגדלותן, הנצרכת להשלמת הגירות. ואם הן היו מקבלות עליהן עול מצוות בנערותן ודבקות בדת ישראל, אז ממילא הן היו נחשבות כנשותיהן של מחלון וכליון. (ולגבי קבלת מצוות בגדלותן, שהוא חלק ממעשה הגירות, דחתן נעמי כסדר הגירות), אם כן נמצא דראתה נעמי שערפה לא חפצה בדת האמת, ובעת שתחזור אל עמה הוברר למפרע שהיתה נכרית, כמשפט גר קטן שמיחה משהגדיל, וכשלא קיבלה על עצמה עול מצוות. [ואף לגבי רות ניסתה לדחותה מלהתגייר בקבלת מצוות, וכפי שלמדים מכאן (יבמות מז, ב) שיש מתחילה לדחות את הגר[8], אך כאשר דבקה רות בנעמי, קיבלה על עצמה את עול המצוות ונעשתה גיורת גמורה).
ואם כן, במצב זה שנמצאת נעמי עם כלותיה על אם הדרך בואכה בית לחם יהודה, מצבן של כלותיה הוא שהן גיורות רק מדרבנן, ואם ימחו או שלא יקבלו את קבלת המצוות, יתברר כי הן לא חפצו באמת להתגייר אלא לשם דבר מסוים, ונמצא שלמפרע נכריות הן. ואף אם ירצו לשוב עם נעמי ולהתגייר, מכל מקום חסרות עדיין קבלת מצוות, המעכבת בגירות דאורייתא, ומצבן כעת הוא שהן יהודיות רק מדרבנן. בשעה זו אומרת להן נעמי, שאף אם תהיה הלילה לאיש ותלד לו בנים, הלא אין להם להתעגן בעבור כך, ואף שלכאורה אסורים הם בהן מצד איסור אשת אח מן האם, אמנם בזה י"ל, דכיון שכל מה שתפסו קידושין לאחיהם הוא רק מדרבנן (דמדאורייתא נכריות המה), אם כן כיון שיש את ענין היבום, כמבואר ברמב"ן עה"ת, יותר האיסור דרבנן של אשת אח מאמו (שחלותו רק מדרבנן, כמשפט הנישואין שהוא רק מדרבנן וכפש"נ), ולכך ליכא למיחש לאיסור דאשת אח מן האם[9].
יתר על כן, כתב המהרש"א (יבמות עז, א ח"א), דבועז יבם את רות, והגם שיש בזה איסור של מואבית (והיה זה קודם שנדרשה ההלכה שמואביות מותרות), מכל מקום הוא הגיע מכח עשה דיבום ודחה ל"ת דמואבית, ובאותו הזמן לא נגזר האיסור גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ולכך דחה עשה דיבום (קיומי), את ל"ת דמואבים, עיי"ש. ואם כן ק"ו בנידון דנן, שאשת אח מן האם, שהיה אסור רק מדרבנן, דודאי שיותר במקום עשה דיבום (אף דגם הוא היה מדרבנן, דהא כל גירותן היא מדרבנן).
יישובו של רש"י לפי דרכו שנכריות היו
יש להוסיף בזה, דהנה רש"י (א, יב) עמד בקושיא אחרת, מדוע אין כאן נידון של איסור אשת אח שלא היה בעולמו (ראה יבמות יז, א). ותירץ וז"ל: "כי זקנתי מהיות לאיש - שאנשא לו ואוליד בנים ותנשא(ו)להם שאינם אסורים לכם, ואינכם אסורים להם משום אשת אחיו שלא היה בעולמו שאינה זקוקה ליבם, לפי שלא היו למחלון וכליון קדושין בהן שנכריות היו, ולא נתגיירו, ועכשיו הן באות להתגייר כמו שנאמר כי אתך נשוב לעמך מעתה נהיה לעם אחד". ולדרכו של רש"י, שהן היו נכריות, אם כן כמובן דליכא להקשות משום אשת אחיו מאמו[10]. אמנם רבינו לשיטתו, שפירש דגיירון מחלון וכליון, אם כן נתקשה מדין אשת אחיו מאמו.אכן, יש להעיר בדברי רבינו, דגיירו מחלון וכליון את נשותיהן כדין גר קטן, והלא בעינן בי"ד שזוכים בעבורו את הגירות, כפי שמבאר רבינו, אם כן היכן היה בי"ד בארץ מואב, שיכלו מחלון וכליון לגייר את נשותיהם. ולא מיבעיא לשיטות שהם נשאו את רות וערפה לאחר מיתת אביהם, אם כן הם היו רק ב' ישראלים, אלא אף אם הם נשאו אותן בחיי אביהם, הלא הם קרובים ולא יכולים לדון בדין בי"ד, וצ"ע. ויש לדחוק בזה, שגיירום מכל מקום לפני בי"ד.
♦ ♦ ♦