אב"ד וראש ישיבת סלוצק, בעל אבן האזל
סוגיא דמפי כתבם ועד אחד בשטר[2]
[כתובות כ, א] ז"ל התוס' (ד"ה ורבי יוחנן): "ורבי יוחנן אומר אף על פי שאין זוכרה מעצמו - פי' אבל ע"י השטר זוכרה, אבל אם אין זוכרה כלל לא, דמפיהם ולא מפי כתבם, כדאמרינן פ' ד' אחין (יבמות לא, ב) גבי מפני מה לא תקנו זמן בקדושין, דקאמר לינחי גבי עדים, אי דכירי ליתו ולסהדו ואי לא זימנין דחזו בכתבא ואתו ומסהדי ואמר רחמנא מפיהם ולא מפי כתבם, וא"ת הכא נמי אמאי לא אסרינן לכתוב עדות על השטר שמא ישכח לגמרי ואתו ומסהדי מכתבא כדחיישינן התם. ויש לומר, דודאי התם חשו חכמים לפי שב"ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפי' לא יזכור, אבל הכא שמעצמו כותב עדותו על השטר לא חשו חכמים לכך. וא"ת, ואמאי לא מצו חזו בכתבא ולאסהודי, הא תנן בגט פשוט (ב"ב קסח, א) מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לב"ד ועושין לו קיומו, ומפרש בגמ' מהו קיומו. וכן בהגוזל קמא (ב"ק צח, א) דאמרינן גבי שורף שטרותיו של חבירו פטור מדיני אדם כו', ה"ד אי דאיכא סהדי דידעי מה הוה כתוב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא, אלמא לא חשבינן ליה מפיהם ולא מפי כתבם. וי"ל דבפ' ד' אחין (יבמות לא, ב ושם) חיישינן דלמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות, אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן, הא לא חשיב מפיהם ולא מפי כתבם, דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבית דין".ודבריהם צ"ב, דהא ביבמות מיירי שנוגע לדינ"פ (=לדיני נפשות) כשזינתה, וא"כ בעי דוח"ק (=דרישה וחקירה), וע"כ דאנו שואלין להעדים מנין אתם יודעין ואיך ראיתם, וא"כ אם אומרין שראו בשטר הלא ליכא חיסרון דמפי כתבם, וע"כ שיאמרו לנו שקר. [מלבד דזה קשה הא עדים אינם חשודים לנו בכל מקום למשקרים], וא"כ ממה נפשך, אם דוח"ק כזו שהיא שקר הוה חיסרון בהגדה, א"כ איך תלוי זה לדינא דמפי כתבם, הא אפילו אם היה כשר הגדה מתוך הכתב, היה פסול באופן שמגידים שקר כזה, ואם אין זה חיסרון בדוח"ק א"כ מאי אכפת לנו דלא מהני הגדה בכתב, הלא הם ראו בשטר והם מגידים בעל פה, ומה בעי עוד יתר, וצע"ג.
♦
א. ב.
והנראה לי לתרץ קושית התוס', עפ"י ביאור ענין מעלת דדעת המתחייב, דידוע דברי הראשונים ובתוכם התוס', דלכן ליכא החיסרון דמפי כתבם בשטר, משום דהוה מדעת המתחייב, (וחשיב מפי כתבו כהסברו דבעה"מ), וביאור הענין הוא, דאף שטר כזה שנוסחו הוא סיפור דברים ממעשה שעבר, מ"מ כיון שקי"ל (ב"ב קסז, ב) כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, וכן למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו, ולבעל אעפ"י שאין אשתו עמו, א"כ ע"כ שאינם מעידים על המעשה כלל, דהא לא ראו המעשה, רק דעיקר הגדתן הוא שהכינו שטר להמתחייב ונכתב בציוויו, ובקיצור נאמר דעדות של שטר לא הוה בכל מקום על מעשה שעבר, רק על רצונו של המתחייב, ואח"כ אנו מעצמינו יודעין, דכיון שהעדים אומרים לנו שהכינו השטר להמתחייב, ואיך בא ליד המלוה או הלוקח והאשה, וע"כ שהיו גירושין והלואה או מכירה, וזהו הביאור דהמעשה אנו יודעין מהבע"ד כנ"ל. ולפי"ז ברור ופשוט, דאם יאכל אדם בשר חזיר ויצווה לעדים לכתוב שטר, או אם יזיק ויצווה לכתוב שטר, אף דאיכא דעת המתחייב, מ"מ כיון שמעידים על מעשה שעבר, באופן זה, הוא עצם החיסרון דמפי כתבם, וזהו גדרן של "שטר וכתב", דסיפור מעשה של העבר זהו כתב ולא מהני, והגדה כזו שהכינו שטר להמתחייב זהו שטר וביה ליכא החיסרון דמפי כתבם.ובאופן השני, היכא שנוסחא של השטר אינו מורה כלל על העבר רק על ההווה, כמו לישנא דגט, אני פלוני בן פלוני מגרש, שהוא לשון הווה, שם אין כאן הגדת עדת כלל וכלל, דא"כ (=דאין כאן) במציאות עדות כלל, ואין הע"ח (=העדי חתימה) מגידין כי אם על החתימה שלהם, ונמצא דמגידים בחתימתן על מעשם שחתמו, אך למסור נוסח כזה עם הגדה על חתימתן אסור להם למסור להמלווה וכדומה, דסו"ס הווה עדות שקר כיון שעי"ז יוצא ממון, וע"כ דמסרו להמתחייב, וממילא אנו יודעין אח"כ המעשה כנ"ל, ולכן אין כאן חיסרון דמפי כתבם דא"כ (=דאין כאן) הגדה כלל רק מעשה לחוד, וז"פ.
♦
ולפי"ז יתבאר לנו שיטת הרמב"ם, דפסק בפ"ג מעדות (ה"ד) דמדרבנן חותכין ע"י עדות שבשטר, דמה"ת פסול מדין מפי כתבם, ועיין בראשונים ואחרונים שהקשו מגט איך מהני ע"ח לר"מ, ובפרט להרמב"ם והרי"ף אף לר"א, ועיין בנתיבות (ביאורים כח, ז) שחילק בין שטר ראיה לשטר קנין, ולפי הנ"ל הוא כפשוטו. דכיון דלדידן ההלכה היא דאין כותבין שטר ללווה אלא א"כ מלוה עמו משום חששא דהפסד לקוחות, שמא כתב ללוות בניסן ולא ילווה עד תשרי [עיין ב"מ י"ג], וא"כ נמצא דאחר החששא גם הלווה בעצמו אינו נאמן אצלינו, ובעינן שיהא המלוה עמו, והיינו כדי שיראו העדים את ההלואה, ולפי"ז בעינן שיגידו על מעשה שעבר שהיה הלואה, ולכן הווה כמו שטר על נזיקין וחזיר דלא מהני כנ"ל, ולפי"ז מה"ת בלא חששא דלקוחות כשר הגדת עדים שבשטר כנ"ל, ולאחר חשש הלקוחות פסול דהוה מפי כתבם ובעי לתקנה חדשה להכשיר – ולכן בגט דלהלכה קי"ל כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו לכן לא הוה מפי כתבם מה"ת כמו שביארנו.
♦
ג. ד.
ולפי"ז נתבאר דברי הגמ' שביבמות ול"ק קושית התוס' כלל, והוא דכיון דא"א להשטר קידושין להיות גבה דלמא מחקה לה כמבואר בגמ', וא"כ "גיטרויען מיר איהר ניט" (=היא לא נאמנת לנו), וגם א"א להניחו לגבי הבעל דחשדינן אותו משום שמא יחפה על בת אחותו כמבואר ג"כ בגמ' (ראה יבמות לא, ב. גיטין יז, א), וא"כ עיקר שטר קידושין נתקן רק באופן זה שיהא מונח אצל העדים, ואיך יהא לנו ראיה שהיה קידושין? הלא הבעל כותב הקידושין היינו השטר קודם החלות, וע"כ שיהא הדין שיהא אסור להם לחתום רק כשיראו המעשה של הקידושין [וצ"ע דא"כ לא יצויר רק שטר ראיה דקידושין], ונמצא דהגדתן היא על סיפור המעשה שעבר, כמו שטר על אכילת חזיר ונזיקין כנ"ל, לכן הווה מפי כתבם, אבל במי שנותן שט"ח הווה כמו כל השטרות דליכא בהו החיסרון דמפי כתבם כנ"ל, דנעשה מדעת המתחייב ומעידין ראינו עדות שנחקרה בב"ד, וז"ב.♦
ועיין עוד בתוס' (כ, ב ד"ה דעד אחד) וז"ל: "ומתוך הירושלמי נראה לפ' בענין אחר סוגיא זו, דקאמר התם רב הונא כרבי, ור' יוחנן כרבנן, פירוש שהעדים באים לקיים חתימתן, אם זוכרין המלוה בלא שטר אפי' לרבי א"צ לצרף עמהן אחר מן השוק, דעל מנה שבשטר הן מעידין, וכשאין זוכרים המלוה אפילו ע"י השטר אפי' רבנן מודו דצריכין לצרף עמהן, דעל כרחין אין מעידין אלא על כתב ידן, וכי פליגי היינו כשזוכרין המלוה ע"י השטר, דלרבנן חשיב זכירה ועל מנה הן מעידין, ולרבי לא חשיב זכירה, ולשון כותב אדם לא משמע הכי". עכ"ל.
ודבריהם צ"ע: א' דבירושלמי לא הוזכר כלל המילה דמעצמו, רק בלשון זה ר"ה אמר והוא שזוכר עדותו, ור"י אמר אעפ"י שאין זוכר עדתו, ב' דלפי דבריהם מיירי פלוגתת רבי ורבנן בהמשנה דוקא באופן רחוק כזה שזוכרין המלוה ע"י השטר, וזה דוחק גדול. ג' דמשמע מסוף דבריהם, דפלוגתא של ר"י ור"ה על פירוש הברייתא, קאי ותלוי בפלוגתא דרבי ורבנן, וזה צ"ע דהא הברייתא אין לה ענין כלל לקיום שטרות, רק דמיירי בדין כתב "ואייגינער צעטיל" (=ופתק עצמי – שהעד כותב לעצמו) של העדים לזכור המעשה, ועיין ברא"ש ורי"ף עיי"ש.
♦
ה. ו.
ולכן נראה לבאר הירושלמי באופן אחר. וז"ל הגמ' בדף כ"א (ע"א): ואי ליכא תרי אלא חד מאי, אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא, ושדי ליה בבי דינא, ומחזקי ליה בי, ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה, ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך וכו'.מבואר מזה, דאף דגם לאחר העצה נפיק תלתא רבעא אפומא [דחד], דהא הוא ע"א על השטר גופא, ופועל חצי, ופועל ג"כ רביע בהקיום – אפילו הכי לא אכפת לנו, כיון שבהקיום אינו פועל יתר מחבירו מהני עדותו, וז"ב.
ובירושלמי (כתובות ב, ד) מבואר להיפך, וז"ל[3]: ע"א הכל מכירין כת"י, והוה ממש כסוגייתנו, דאתחזק בבי דינא, וע"א אין הכל מכירין כת"י, א"א לו להעיד על כת"י השני משום דנפיק תלתא רבעא דממונא אופמא דחד סהדא, וחזינן דהירושלמי סובר, דאף באופן זה שאינו פועל בהקיום יתר מחבירו, מ"מ כיון שפועל ג"כ חצי בעצם השטר גופא, גם בזה הווה החיסרון דנפיק תלתא רבעא וכו'.
♦
ונראה לבאר פלוגתתם, דז"ב דל"ש (=דלא שייך) החיסרון בעדות היכא דנפיק תלתא רבעא אפומא דחד, רק היכא דלא מהני עדי צירוף, ושם א"א לחד למפעל כלל, ורק בהצטרפותם של שניהם. לכן שייך הדין דבעי שיפעלו שני המצורפים יחד שווה, לא זה יתר מזה, אבל היכא דמהני עדי צירוף וכ"א לעצמו פועל, שם פשוט ודאי דכ"מ (=דכל מה) שאפשר לאחד למפעל פועל, ומה שחסר עדיין אנו משיגים מהשני, וז"פ.
ולכן בקיום שטרות, דמבואר בשטמ"ק, וכן הובא בתומים בשם הרידב"ז[4], דלא מהני בהו עדי צירוף, כגון אם חתומים על שטר ארבעה עדים, (ושנים מקיימים שנים, ושנים מקיימים את השנים האחרים) [הג"ה: אולי צ"ל, ואחד מכיר חתימת שנים, ואחד מכיר חתימת השנים אחרים, וצ"ע] דלא מהני, לכן שייך כאן החיסרון דנפקא תלתא רבעא אפומא דחד סהדא.
ולכן היא שיטת הבבלי, דלא הוה חיסרון דתלתא רבעא אפומא דחד, באופן הנ"ל, דכיון דחצי שהוא מעיד על גוף השטר, הלא מהני בזה עדי צירוף כמו בשאר ענייני ממון, שהם מעידין על ההלוואה ופועל כמה שיכול היינו פלגא דידיה, ואי"ז סתירה אח"כ מלפעול רביע בהקיום, וכיון דבהקיום אינו פועל יותר מחבירו שוב לא אכפת לנו, וכנ"ל דחיסרון זה דתלתא רבעא אין לנו כ"א בקיום שטרות וכדומה.
וכ"ז הוא לשיטת הבבלי דסובר דע"א בשטר חשוב שטר, ולכן הוא יכול לפעול בהחצי שהוא מעיד על גוף השטר בלא צירופא דחבריה, ולכן אין לנו החיסרון דתלתא רבעא אחד כנ"ל.
אבל הירושלמי סובר דע"א בשטר ל"ח שטר, וא"כ גם לפעול מחצה בהגדתו על גוף השטר בעי לצירוף, לכן גם בזה שייך החיסרון דתלתא רבעא דממונא אחד, ונמצא דעצם פלוגתתם היא בע"א בשטר אם חשיב שטר, וז"ב.
ואף דהיכא שקיימו כת"י של אחד מבואר בירושלמי דחייב שבועה, היינו לאו משום דע"א בשטר חשיב שטר, אלא משום דלגבי שבועה לא החמירו בתקנתן של קיום.
♦
ז. ח.
ועיין בתוס' דף כ"א (ע"א ד"ה על) שכתבו, דלרבנן, אפילו כשאומרים בפירוש דמעידין על הכת"י, חשיב כאילו הם מעידים על מנה שבשטר, והביאור בזה הוא דכשרואה כת"י, הלא רואה עדות שנחקרה בב"ד שראובן חייב לשמעון מנה, ועיין בתורי"ד שכ"כ. וכשאחר רואה, אינו כ"א ע"א שנחקרה ולכן לא מהני, אבל הוא בעצמו שיודע שאינו אומר שקר, רואה הלוואה שנחקרה, וכ"ז הוא להבבלי דע"א בשטר חשוב שטר, אבל להירושלמי דע"א בשטר ל"ח שטר, א"כ אינו רואה כלל שנחקרה כת"י.ומוכרחין מזה לחדש חידוש גמור, דכשרואה כת"י באיזה אופן שיהא, רואה ההלוואה, כיון שיודע שאינו אומר וכותב שקר בשום אופן.
וזהו ביאורו דהירושלמי דר"י סובר כרבנן, דאעפ"י שאינו זוכר עדותו מהני כשרואה בכת"י, דגם בהמשנה כן הוא דאינו רואה בשטר רק בכת"י ואינו זוכר כלל וכלל, ואפי"ה מהני כנ"ל.
[ור"ה סובר כרבי, והא דכתבו בתוס' דאף כשאמרו בפירוש על מנה שבשטר לא מהני לרבי, הוא טעם אחר דנשאר מע"פ (=מלוה על פה) עיין בתורי"ד ולזה גם ר"ה יודה][5].
♦ ♦ ♦