מודיעין עילית
מח"ס שלמי חיים
סגולת גשמים היורדים בין פסח לעצרת
סגולת רבי פנחס מקאריץ זיע"א * חידוש הרא"ש להמשיך לומר ותן טל ומטר אחר הפסח * דברי הגר"י טשזנר שליט"א * קיום סגולה זו בחוה"מ פסח * שתיית הגשמים ברשות הרבים * שתית המים בשבת * ברכה על שתיית מים אלו * דין תפילה קודם עשיית רפואה
סגולת רבי פנחס מקאריץ זיע"א
הנה, נביא בזה בס"ד את המקורות לסגולה המפורסמת כי שתיית מי גשמים היורדים בין פסח לעצרת – סגולה גדולה לרפואה, ועוד כמה וכמה שאלות הלכתיות נפלאות שנתעוררו בקיום סגולה זו בכמה זמנים ואופנים:הנה, בספר אמרי פנחס השלם, מתורתו של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א (אות רכ"א עמ' צ"ה), איתא בזה הלשון: "הגשמים שהם מפסח עד עצרת הם רפואה גדולה לכל התחלואים שאין כמוהו בכל הרפואות. היינו לעמוד ראשו מגולה קצת על הגשם שיורד עליו, גם לפתוח פיו שירדו לתוכו. ומעצרת ואילך יש מהם טובים לרפואה, היינו היורדים בזמן שהארץ צריכה להם אז הם טובים לרפואה, וז"ל הזוהר פרשת מצורע (נד, א) בזמנא דאסגי קודש אבריך הוא חסד בעלמא בעי בר נש למיהך בשוקא וכו' וכולא עביד טובי, עיי"ש היטב. גם שמעתי בשמו [של הרב ז"ל], שיש גשמים דכורין והם סימן ברכה ויש גשמים נוקבין והם סימן וכו'" – עכ"ל קדשו.
ועוד מצאנו בספר רפאל המלאך[2] (אות ג', עמ' 19) שכתב: "סגולה לגבורת אנשים – גבורת גשמים שישתה מי גשמים, וביותר טובים הגשמים היורדים מן פסח עד עצרת, ובאם האויר חם בין פסח לעצרת ויורדים גשמים, יעמוד במקום מוצנע ערום שירדו הגשמים על גופו, וגם יפתח את פיו שירד הגשם לתוך פיו. וירפא עי"ז מן כמה מיני חולאים ויתחזק כחו", עכ"ל.
והראני ידידי, הרה"ג רבי משה חליוה שליט"א, מה שכתב בזה בגליון אליבא דהלכתא (גליון ס"ז, עמ' קל"ג): "וסיפר לי הגאון רבי דניאל אטלן שליט"א בעמח"ס ביכורי דניאל, דכן ראה דנהג הגאון הגדול רבי חיים קמיל זלה"ה ראש ישיבת אופקים, דבכל פעם שירד גשם מפסח לעצרת הי' מרים ראשו כלפי מעלה שיכנס הגשם לפיו, ואמר דהוא סגולה לכל הרפאות והישועות, ולא הי' מברך עליה (לפי דלא הוי לצמאו)", ע"כ [וכן שמעתי מעד נאמן על עוד גדול אחד שליט"א שראהו שעשה סגולה זו].[3]
ובאמת בגמ' בשבת (קמז, ב) איתא: "א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, אסור לעמוד בקרקעיתה של דיומסת [שם נהר שמימיו מלוחים, רש"י] מפני שמעמלת [מחממת, רש"י] ומרפא [ואסור משום רפואה בשבת], אמר ר' יהודה אמר רב כל ימיה [ימי רפואתה, רש"י] של דיומסת עשרים ואחד יום ועצרת מן המנין. איבעיא להו עצרת להאי גיסא או להאי גיסא [מתחלת הימים או בסוף], ת"ש דאמר שמואל כולהו שקייני [משקין לרפואה, רש"י] מדיבחא ועד עצרתא מעלו [מועילים מפסח ועד עצרת, אלמא עצרת בסוף כ"א יום], דילמא התם הוא דכמה דקריר עלמא מעלי אבל הכא משום הבלא הוא כיון דחמים עלמא טפי מעלי" [דבכל משקי הרפואה מועילים דווקא עד עצרת[4], דהעולם יותר קר ומהני לרפואה, אבל בקרקע דיומסת, שזה משום ההבדל, א"כ י"ל דמעצרת ועד כ"א יום שאחריה – הוא הזמן שמרפא, שאז העולם חם יותר].עכ"פ חזינן דכל המשקין לרפואה מועילים מפסח ועד עצרת. וכתב שם בחידושי החת"ס: "כולהו שקייני מדיבחא ועד עצרתא וכו'. מדיבחא ועד עצרתא היינו חדש אייר והרמז פסוק כי אני ה' רופאיך ר"ת איר בחד י', ואויבי ישובו יבושו רגע הוא בשני יודי"ן, שהמזמור מדבר כשהי' דוד חולה ונתרפא", עכ"ל.
ועוד מצאנו בגמ' בפסחים (מב, ב): "מאי זיתום המצרי, תנא רב יוסף תלתא שערי, תלתא קורטמי ותלתא מלחא [שלש מידות של שעורים, ושלש כרכום, ושלוש מידות של מלח]. רב פפא מפיק שערי ומעייל חיטי [שבמקום שעורים הכניס לזיתום – חיטים], וסימניך סיסני [שם כלי. שכשם שיש בו שני אותיות סמ"ך יחד, כן הוא כאן, רב יוסף שיש בשמו סמ"ך, הוא האומר שזיתום מורכב מדבר שיש בו סמ"ך, דהיינו שעורים – לפי ששי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך]. תרו להם וקלו להו וטחני להו, ושתו להו מדיבחא ועד עצרתא [שורים את השעורים והכרכום והמלח ושורפים אותם, וטוחנים אותם, ושותה אותו מפסח ועד עצרת] דקמיט – מרפי ליה, ודרפי – מקמיט ליה [מי שעצור בנקביו – הזיתום משלשלו, ומי שיש לו שלשול – הזיתום עוצרו], הרי דהסגולה של רפואה זו – זמנה "מדיבחא ועד עצרתא".
בס' דף על הדף (שבת שם) כתב "שמעתי בשם הגאון ר' יוסף ענגיל ז"ל שאמר, דהנה אמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"ב): כל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו ע"כ. ולפי"ז מובן מדוע תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה מתו בימי הספירה. בין דיבחא לעצרתא. כיון שמידה כנגד מידה. כיון שמבזה ת"ח אין לו רפואה. א"כ עונשו הוא שימות דוקא בזמן שהוא זמן של רפואה לעולם עכ"ד, ודפח"ח", עכ"ל.
ואכן, הוא נמצא במהרש"א ביבמות (ס"ב, ב'): "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה כו'. ואמר שמתו בין פסח לעצרת להורות שמתו בהשגחה כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה כדאמרינן בשבת כל שקייני טבא בין דיבחא לעצרתא וק"ל", עכ"ל.
וע"ע בספר אוהב ישראל פ' דברים (לר"ח אייר) שכתב שגם חכמי אומות העולם מודים שימים אלה טובים ומסוגלים לרפואה.
וראה עוד בהגה"ה על הגליון בספר שיבולי הלקט (סי' קצ"ט) שכתב בזה"ל: "פלג אלקים מלא מים, נוטריקון של פלג: הפ' פורים, הל"ג ל"ג בעומר, כשיבא גשם בשניהם הוא סימן שובע, גם שלעולם יהיה ל"ג לעומר ביום פורים", עכ"לג.
♦[5]
חידוש הרא"ש להמשיך לומר ותן טל ומטר אחר הפסח
והנה, מצינו דבר נפלא בתשובת הרא"ש (כלל ד' סי' י') שכתב לחדש, דכיון שבמקום מגורו – ראה ונוכח לדעת שהגשם טוב ומועיל מפסח ועד עצרת, אולי ימשיכו להזכיר ולשאול על המטר כל אותו הזמן, אך נמנע מלעשות כן למעשה מאחר שחכמי דורו לא הסכימו עמו.וז"ל הרא"ש: "ויהי בשנת חמשת אלפים ושבעים ושלש לבריאת עולם, נעצרו הגשמים ולא המטיר כל החורף אלא מעט מזעיר, ויקראו צום להתחנן לה' לתת מטר על פני האדמה. ויהי בליל ראשון של פסח אחרי תפלת ערבית, ואדוני אבי הרא"ש היה יושב על פתח ביתו, ואנחנו קצת מהחברים עומדין עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר עתה היה טוב לעורר הדבר אשר מעולם תמהתי עליו, למה לא יזכירו וישאלו הגשם עד שבועות, ויענוהו קצת מהחברים, טוב הוא שתודיע הדבר לזקנים ויעשו כן; וישר בעיניהם, וישלחו לחזן הכנסת להזכיר למחר הגשם. ויעשו כן, ויזכירו בני הכנסת הגדולה הי"ג מדות; ויהי קול, כהזכירו, והנה רעש מקצת החכמים אשר לא היה הדבר בעצתם, ויוציאו קול לאמר שלא היה ראוי להזכירו, שסימן קללה הוא. ויתאפק א"א הרא"ש ולא דבר ביום ההוא מאומה, עד ליל חולו של מועד. ויכתוב מגלת ספר לחזק דבריו וזה תרפה:
"על כי שמעתי כי יש תמהים על דברי, באתי לפרש מה שאמרתי, שאין ראוי לפסוק מלהזכיר ולשאול עתה ביום טוב הראשון של פסח. ולא מן כדו, אלא מכבר ימים רבים באשכנז נתרעמתי על שני דברים שראיתי שנוהגים בימים הללו. האחד, שאינן שואלים הגשמים כתיקון. וכו'. והמנהג השני, שנוהגין לפסוק מלשאול ולהזכיר ביום טוב הראשון של פסח; והדבר ידוע שבאשכנז עיקר קיום התבואה היא על ידי הגשמים שבין פסח לעצרת. והמשנה שאומרת שמפסיקין מיום טוב הראשון של פסח, לבני ארץ ישראל נישנית, כאשר הוכחתי, ולהם היה קציר שעורים בפסח, וגם החטים כבר עמדו בקמותיהם ואינן צריכין אלא להתיבש ולהתבשל עד עצרת, ולכך הגשמים סימן קללה הם. אבל באשכנז, שאי אפשר לתבואה להתקיים זולתי במטר שבין פסח לעצרת, סימן ברכה הוא להם, ולמה לא נשאל ונזכיר עד עצרת, ודיני חזרה של מוריד הגשם יהיה להם מעצרת ואילך, כמו לבני ארץ ישראל מפסח ואילך; כמו שהוכחתי, שכל ארץ וארץ לפי צרכה שואלת ומזכרת. דכמו שארץ ישראל ובבל חלוקים במנהגם בשאלה והזכרה, ואלו עושין לפי צרכן ואלו לפי צרכן, הוא הדין שאר ארצות, דמאי שנא, וכו'.
"כל אלו הדברים דנתי לפני רבותי באשכנז ולא היה אדם מערער לדברי, אלא שאמרו אין אנו צריכין לשנות המנהג באשכנז, כי אין עצירת גשמים מצוי שם, והרבה פעמים התבואה מתקלקלת מפני רוב הגשמים. כשיצאתי מאשכנז ועברתי דרך פרובינצא, שמעתי במונפישליר שהיו מזכירים הגשמים בז' במרחשון, וישר מאוד בעיני. ואמרתי לחכמי מונפישליר תרצתם לי קושיא אחת, ולענין הפסקה מה אתם עושין, ואמרו, שעושין כמשנה, מיום טוב הראשון של פסח פוסקים, אמרתי להם שמא אינכם צריכים מטר בין פסח לעצרת, אמרו לי שהרבה הם צריכים, ואי אפשר לתבואה להתקיים בלא מטר. ואמרתי להם כל דברי, כאשר הם כתובים למעלה, וישרו מאד בעיניהם. אלא שאמרו מה שאנו שואלין בשבעה במרחשון, כך הנהיגו חכמים הראשונים. ועל ההפסקה, לא נוכל לעשות דבר בשינוי מנהג, אם לא שיתקבצו חכמי הארץ, ויצאתי משם ולא ידעתי מה הסכימו לעשות.
"ובבואי הנה, ראיתי שיותר צריכין גשמים בין פסח לעצרת משאר מקומות. ואמרתי כמה פעמים לחברי, שראוי היה שלא להפסיק מלשאול ולהזכיר עד עצרת. כי עתה אני יודע, שכל הארצות שאני יודע, עיקר גשמיהם הם בין פסח לעצרת, ובודאי רבים נינהו. אלא שלא מלאני לבי לדבר כדברים הללו לשנות המנהג. ועתה, שראיתי כי בעונותינו הגשמים נעצרו, ונתקלקלו הזרעים, ומתענין בשביל הגשמים, ואף בשבתות וימים טובים, שאין מתענין, מזכירין שלש עשרה מדות ואומרים פסוקים של מטר. אמר לי לבי, עתה הגיע העת לתקן מה שנתאויתי זה ימים רבים, כי בודאי שישמעו לך בעת צרה כזאת, ואם יקיימו עליהם בשנה הזאת, יערב עליהם ולא ישובו ממנה. וכן בודאי היו עושים, אלא שהטו את לבבם והסבו את דעתם אחורנית.
"ומה שנתרעמו על השאלה, משום סימן קללה, גם לפי דעתם אכתי לאו סימן קללה עד שיצא ניסן. כדתנן (תענית י"ב ע"ב) יצא ניסן וירדו הגשמים, סימן קללה הם. גם ממקום שבאו עוד לא מצאו, וכו'. וכל זה אינו אלא בארץ ישראל ובארצות שאוירם כאוירה. וכל מה שתראה שאומרים בזמני התעניות, אינו אלא בארץ ישראל ומה שהוא קרוב לאוירה. אבל בשאר ארצות, צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשמים באותה הארץ, ויעשו אותו זמן כאלו הוא שבעה במרחשון. ואם ישהו הגשמים מלירד אחר אותו הזמן, צריך להתנהג בתעניות כפי זה, לפי שיש ארצות אין מתחילין בהם הגשמים אלא מניסן, ויש ארצות שיהיו בהם במרחשון. כי ימות החמה אינם טובים להם הגשמים, אבל הם מאבדין וממיתין. והיאך ישאלו אנשי הארץ הזאת במרחשון הגשמים, הלא זה שקר גמור, וכל זה סברא נכונה ונראית לעין, עכ"ל" – ע"כ הנוגע לענייננו, ועוד האריך שם בזה[6].
♦
דברי הגר"י טשזנר שליט"א
והנה זכיתי, והגאון הגדול רבי יהודה טשזנר שליט"א (מרא דאתרא באופקים, ובעמח"ס רבים) עבר על כל מאמר זה, והעירני הרבה הערות, ואביא את ההערות – דבר דבור על אופנו. ראשית דבר, בעצם הסגולה ומקורותיה, כתב לי בזה הלשון:"הנה כב' כותב "ידוע מכמה מקורות שגשמים היורדים בין פסח לעצרת הם סגולה לרפואה", אבל אני עני בדעת ואיני יודע שום דבר מזה, אדרבה אני יודע מקורות מחז"ל המלמדים שאין הגשמים לאחר פסח דבר טוב.
"(א) דהנה, איתא במשנה (תענית פרק א מ"ז) יצא ניסן ולא ירדו גשמים סימן קללה שנאמר (שמואל א' י"ב) "הלא קציר חטים היום" וגו'. ועיין שם שם ברע"ב ובתוי"ט ע"פ הירושלמי הביאו הרי"ף, שמדובר דוקא כשלא ירדו כלל מקודם במשך החורף, אז הם סימן קללה, אבל אם ירדו אפילו מעט במשך החורף, שוב אין גשמים היורדים לאחר ניסן סימן קללה.
"אולם מהפסוק שהביאו חז"ל שם אצל שמואל הנביא, לא משמע שהייתה עצירת גשמים באותה שנה, אלא זה ששמואל הביא גשמים בזמן קצירת החטים היה דבר יוצא מן הטבע. וראיתי מבארים, שסימן קללה הוא כשלא ירדו בחורף רק בקיץ, אבל גם כשירדו בחורף, אם יורדים גם בזמן קצירת החטים בין פסח לשבועות, אין זה דבר טוב.
"אולם אם זו סגולה לרפואה הרי זה דבר טוב, אלא משמע דלא כמו שהביא כב'.
"(ב) שנית: איתא בלבוש (או"ח סימן תצ"ב סעיף א'): נוהגין בכל אלו הארצות להתענות ב' וה' וב' אחר הפסח, וכן אחר הסוכות, ואין מתענין אותם בחדש ניסן ותשרי, בניסן אין מתענין אותם כמו שנתבאר לעיל סימן תכ"ט סעיף ב', ובתשרי אין מתענין בסופו לפי שהוא מרובה במועדות, לכך מתענין אח"כ.
"יש אומרים הטעם של אלו התעניות, שהם על העתיד, משום שהאויר משתנה באלו זמנים ויש לחוש לסכנת שינוי האויר שיזיק ח"ו לבריות, לכך מתענין שלא יזיק להם שינוי האויר. ויש אומרים הטעם שמתענין על העבר, שמא חטאו בימי המועדים שהם ימי המשתה ושמחה, וסמכו אקרא דאיוב [א', ה'] "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' העלה איוב עולות וגו' אולי חטאו בני" וגו', הכי נמי הואיל וימי המועדות הם ימי המשתה ושמחה חוששין אולי חטאו, עכ"ד.
ובאליה רבה שם סק"ב כתב: ויש אומרים משום גשמים. בחשון מפני זרעים (שירדו גשמים). ובאייר מפני הקציר (שלא יבואו גשמים ויקלקלו הקציר). הרי גשמים בין פסח לשבועות אינו דבר טוב וצריך להתענות כדי להנצל מפורענות ר"ל. וכ"ז בנוסף למה שהעיר כב' בהערה בסוף מכתבו [כוונת הגאון שליט"א למה שהבאנו בהע' ד' משבט הלוי].
(ג) והנה כב' הביא שני מקורות לדבריו: הראשון, מהרה"ק רבי פנחס מקאריץ זצ"ל. והנה הרה"ק זה ידוע כצדיק טהור וקדוש, ובודאי אפשר לסמוך עליו בעיניים סגורות. אמנם לפי הנראה הוא עצמו לא כתב הספר שבו הובאו דבריו אלה אלא רק תלמידיו, ומי יודע האם דקדקו היטב מדבריו. ועוד שיתכן שאמר זה רק על מקומו ולא לגבי ארץ ישראל (וכמו שכתב הרמב"ם בפי' המשנה שם בתענית שגשמים בקיץ הם רעים רק בארץ ישראל, אבל במדינות אחרות כל מקום כפי טבע ארצו).
ומקור שני הביא מספר רפאל המלאך. והנה מחבר ספר זה כתב עוד ספרים רבים אחרים אשר חלק מהם לפי הנראה הם פרי רעיוניו שהו"ל על שם אדם אחר ויש פיקפוקים רבים עליהם וכו'... [ראה בהע' ב' שהבאנו דברי הגר"י טשזנר - במלואם], אולם ספר רפאל המלאך לא שמענו עליו פקפוקים, ויש בו הרבה דברים טובים. ומ"מ אין לספר שום הסכמה, ועוד שמביא דבריו בלי לציין המקור. והוא בעצמו כותב בהקדמה לספרו, שהלחשים שהביא לא בדק מקורם והביאם כפי ששמעם. לכן קשה להסתמך על מה שהביא שם ענין זה. ועוד אולי גם הוא הביא ד"ז רק למקומו ושעתו ולא לגבי ארה"ק", עכ"ל הגאון הגדול רבי יהודה טשזנר שליט"א.
♦
קיום סגולה זו בחוה"מ פסח
הנה, בשנה זו (חוה"מ פסח תש"פ) ירדו גשמים רבים אחר יו"ט ראשון של פסח, ורבים וכן טובים רצו לקיים הסגולה הנ"ל, ונסתפקו מי חשיב "בין פסח לעצרת", או דלמא רק אחר יו"ט אחרון של פסח הוא דחשיב בין פסח לעצרת.והגאון הגדול רבי יהודה טשזנר שליט"א, כתב לי על ספק זה, בזה הלשון: "היות שכבר מפסיקים לומר ותן טל ומטר מתחילת חג הפסח, נראה שגם חול המועד הוא בכלל 'בין פסח לעצרת' לעניין זה", עכ"ל. [והגאון רבי יצחק ישעי' וייס שליט"א גאב"ד נווה אחיעזר כתב לי: "לעניין עשיית הסגולה, למה לא יעשנה בחוה"מ, ואם לא יועיל הרי בודאי לא יזיק"].
והגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א (גאב"ד שכונת גילה ירושלים עיה"ק) כתב לי בזה: "חז"ל אומרים שתלמידי ר"ע מתו בין פסח לעצרת, והכוונה שם מחג ראשון של פסח כדי שיהיו ל"ג יום של מנהגי אבילות. ומזה ברור דמפסח ועד עצרת הכוונה לחג הראשון", עכ"ל.
ומו"ז, הגאון רבי רפאל איסר יהודה מלין שליט"א (ראש ישיבת כנסת יהודה – תוי"ט, ירושלים), כתב לי בזה הלשון: "בדבר סגולי אין אתנו יודע איך ומתי, ובסודו מי יבוא. ועי' מש"כ שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סימן כ' להתיר ביצים קלופים של בתי חרושת "שבדברים כאלו שאין להם טעם אלא שכן הוא המציאות דשריית הרוח רעה אין לנו אלא זה שנאמר מפורש ולא אף בשינוי קצת", ול"ש בזה סברות.
"מ"מ יתכן ותליא מילתא בהך גמ' שבת קמ"ז שהבאת, וא"כ יש לנו לדון בגמ' שם גופא האם פסח ועצרת בכלל או לא. ובדיומסית מבואר שם דעצרת בכלל, וא"כ אולי גם בכל שקייני - דפסח ועצרת בכלל. מאידך לפי מש"כ החת"ס הרי רק חודש אייר בכלל [כמרומז אני ה' רופאיך] ולא ניסן ולא סיון.
"ואילו לפי מש"כ הבני יששכר דזה מסתעף מאכילת המן וז"ל (מאמרי חודש אייר מאמר א'): חדש אייר הוא נבחן ומנוסה בחכמת הרפואה, שהוא מסוגל לרפואה להריק האצטומכא מן העיפושים וחולשת המרה, ונ"ל הטעם דנשאר זה בסגולה בחדש הזה, דהנה כל החולשות והחולאים על פי הרוב באים מן המאכלים שאינם לפי מזג האדם, והנה בחדש הזה התחיל המן לירד, לחם אבירים לחם הנבלע באיברים, ולא היה בא מזה שום חולי ושום מכאוב, נמצא בחדש הזה נתרפאו כל החולאים, על כן נשאר טבע קיים בחדש הזה סגולה לרפואה עכ"ד. אלא דא"כ לכאורא תחילת סגולת שקייני אמור להיות רק מי"ד אייר, אם לא שנאמר ד'חודש' קגרים. ועכ'"פ בתחילת סיון ליכא, דאם תיזל בתר המשך ירידת המן דכל הימים היו רפואה א''כ הלא המן המשיך לרדת ארבעים שנה בכל החודשים.
"וראיתי פעם דברים מופלאים מהגר"ש אויערבך זצ"ל דבעצם איסתכל באוריתא וברא עלמא, ואין שום דבר גשמי שאינו מסתעף ומשתלשל מעולמות רוחניים. וכמו הגוף שהוא לבוש לנשמה כך כל הנהגת העולם הגשמי לבוש של עולם הרוחני. והיות שימים אלו נחקקו בבריאה כימים של רפואת חולי הנפש. דהרי ימי הספירה היו אותם ז' שבועות שבו עלו כלל ישראל מטומאתם שהיו שקועים במצרים, להיטהר לקראת קבלת התורה . כדהאריך בזה האוה"ח הק' וכל המפרשים, וכן כידוע שזה ימי תיקון מ"ח קנייני התורה, וכן כל החולאים הרוחניים של מדות ובין אדל"ח, ואשר לכן השתלשל מזה גם ימי רפואת הגוף עכת''ד. ואשר לפי''ז תליא בימי הספירה לחוד מט''ז ניסן, ואין יום א' דפסח ולא יום שבועות בכלל, ודו"ק", עכ"ד הנפלאים.
♦
שתיית הגשמים ברשות הרבים
והנה, בספרי ארחות אכילה (שלמי חיים), בו זיכני השי"ת לדון ולברר האי דינא רברבא דתנו רבנן (קידושין מ' ב') "האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב ויש אומרים פסול לעדות", דנתי גבי שתיה בשוק, מי שרי או לא.והוא נידון גדול בפוסקים, אשר כבר דן בו הגאון רבי יצחק וייס זצ"ל הי"ד בשו"ת שיח יצחק (סימן תע"ט), וז"ל: "נסתפקתי במה שנפסק ברמב"ם ובשו"ע שהאוכל בשוק פסול לעדות, אם גם השותה בשוק בכלל זה, מאחר שבכל הש"ס מבואר ששתיה בכלל אכילה", ועיי"ש שפלפל בזה.
ועוד זאת יש בשתיה ברבים, משום האי דינא דאיתא בבכורות (מד, ב) דאין שותין מים בפני רבים, שדין זה כבר הובא במשנה ברורה (סי' ק"ע סקי"ג), ובכ"ז הארכתי טובא בס"ד בספרי הנ"ל.
וא"כ יל"ע אם מותר לעשות סגולה זו – של שתיית הגשמים לרפואה – ברשות הרבים, וכגון אדם ההולך בשוק והחלו גשמים יורדים, ועד שיבוא לביתו יתכן שיפסקו מלירד, האם גם ת"ח מותר לו לעמוד ולפתוח פיו בשוק ולשתות.
והיה מקום לחלק, דתלוי אם הוא חולה, וזקוק לרפואה, דאז יותר לו לשתות הגם שגנאי הוא, דכבר כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' דעות ה"ב): "החכם כשהוא אוכל מעט זה הראוי לו, לא יאכלנו לא בחנות ולא בשוק אלא לפי צורך גדול". וא"כ ודאי דיותר לשתות לצורך גדול.
אבל מי שאינו חולה, ואין לו צורך גדול כ"כ לשתות להאי מי גשמים, אולי לא יותר לו. ויל"ע א"כ בזמן זה, שמגפה מתפשטת ל"ע, ויתכן דרבים חולים וטרם יודעים על כך, אולי יותר לכו"ע לשתות בפרהסיא ממי הגשמים, שכן לצורך הוא.
ושאלתי זאת קמיה הגאון הגדול רבי נתן הכהן קופשיץ שליט"א (מרא דאתרא דבית שמש, וחבר בד"צ העדה החרדית), וכתב לי ע"ד השאלה הנ"ל – "לאו מר בר"א חתום על זה". ונראה מדבריו דכיון דמקור הסגולה עצמה מפוקפק, א"כ אין בזה כדי להתיר שתיה בפני רבים.
והגאון הגדול רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א השיבני, דכיון שהכל יודעין שעושה זאת לרפואה משום סגולה, וגם דזה רק לזמן קצר – אין בזה גנאי ובזיון, דכל האי מילתא דהאוכל בשוק הוא ענין שלא מתאפק ואינו שולט על רצונותיו – ולכן זה בזיון, משא"כ בנידון דנן, שהכל מבינים שענין סגולי הוא, והכרח הוא שיעשה סגולה זו רק כאן, בכה"ג לא נאמר האי מילתא.
והגאון הגדול רבי יהודה טשזנר שליט"א כתב לי בזה הלשון: "אם יוכל לעשות כן באופן שלא מורגש לאחרים, אין בזה איסור אף אם הסגולה לא מועילה. אולם אם הדבר ניכר לרבים (כגון שצריך להוציא לשונו חוץ לפיו כדי לקלוט הגשמים), אם הדבר נראה להם מוזר, אין להחזיק את עצמו שוטה בפני רבים. וכ"ש אם הוא ת"ח שיש בזה גם חשש חילול השם, ר"ל", עכ"ל.
והגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א (רבה של שכונת גילה בירושלים, ומח"ס שו"ת שואלין ודורשין ושא"ס) כתב לי: "לא ראיתי את הסגולה הזאת, ובודאי שאין לשום אדם להפוך לחוכא ואיטלולא ברחוב, עם פתיחת הפה לאורך ולרוחב שהוא לעג וקלס לכל אדם", עכ"ל.
שוב כששלחתי לו מקורות הסגולה, השיבני בזה"ל: "לענין סגולת הגשמים, מי שחפץ בזה יעשה זאת בצניעות במרפסת או בחצר שלו אך לא בפרהסיא שיכול לגרום לחילול ה'", עכ"ל.
ובאמת, לשון הספר רפאל המלאך הוא: "סגולה לגבורת אנשים – גבורת גשמים שישתה מי גשמים, וביותר טובים הגשמים היורדים מן פסח עד עצרת, ובאם האויר חם בין פסח לעצרת ויורדים גשמים, יעמוד במקום מוצנע ערום שירדו הגשמים על גופו, וגם יפתח את פיו שירד הגשם לתוך פיו. וירפא עי"ז מן כמה מיני חולאים ויתחזק כחו", עכ"ל.
הרי שכתב שיעמוד במקום מוצנע, וצ"ל אם זה רק משום צניעות גופו, או שזה גם משום צניעות בשתיה [וצ"ע להלכתא מי שרי לעמוד ערום לגמרי לצורך רפואה, ולמה לא יעמוד עם בגדיו[7]]. אכן אי"ז נכון, דבתחילת דבריו דקאי בשתיה לא כתב כלל ענין דמקום מוצנע, רק בסו"ד, באם אויר חם וכו' כתב דיעמוד ערום במקום מוצנע.ועל כן, טוב יעשה אם יניח כלי קיבול שיתכנסו בו כל המים, ואחר כן ישתה אותם בצניעות בביתו, ובזה יהיה טוב לו בזה ובבא[8].
שוב שמחתי שהראני ידידי, הרה"ג רבי משה חליוה שליט"א, מש"כ בזה בגליון אליבא דהלכתא (שם, עמ' קל"ד) בזה"ל: "אח"כ שאלתי למו"ר מרן הגר"ח שליט"א אי שרי ליקח כוס ברשות הרבים ולמלאתו ולשתותו ברה"ר, ואמר לי דאסור לשתות ברה"ר".
♦
שתית המים בשבת
עוד יש להסתפק כמה ספיקות בזה: בגשם היורד בשבת קודש, אם מותר לשתותו או דהוי חשש נולד. ובאמת מפורש הדבר במ"ב סי' של"ח סק"ל דמטר היורד אין בו דין מוקצה או נולד ומותר לשתותו או להשתמש בו, וז"ל: "דאין על המטר היורד שם מוקצה או נולד, ויכול לשתותו או לרחוץ ממנו, וה"ה אם הוא ראוי רק לשתיית בהמה", עכ"ל. ויסוד הדבר מבואר בעירובין (מו, א) דגשמים מכונסים בעבים כבר ורק לא גלויים, וקיימים כבר מערב שבת.וידידי, הרה"ג רבי משה חליוה שליט"א, הראני מה שהביא בגליון אליבא דהלכתא (שם, עמ' קלג), שהביא מהפרמ"ג בפתיחה כוללת (דיני מוקצה אות כ"ט) דמטר היורד בש"ק ויו"ט אסור לטלטלו משום נולד, אמנם, הוא הביא דבשו"ת באר משה (ח"א סי' כ') האריך להוכיח מכמה ראשונים דאין בגשם משום מוקצה ונולד. ולפום פשטיה הכי נקטינן דבגשם ליכא משום מוקצה ונולד.
והוסיף ידידי הנ"ל שם: "וכששאלתי ממו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א אי שרי ליעביד האי סגולה בשבת, אמר לי "משום מוקצה זה לא שאלה, אם זה סגולה אני לא יודע", עכ"ד. אח"כ הפטיר ואמר בתמיה: גם תינוק שנולד בשבת יהיה מוקצה, ואמר שזו שאלת התוס'.
"אח"כ שאלתי למו"ר מרן הגר"ח שליט"א אי שרי ליקח כוס ברשות הרבים ולמלאתו ולשתותו ברה"ר, ואמר לי דאסור לשתות ברה"ר (עיין קידושין מ', ודו"ק), ושאלתיו בגוונא דיוציא ידו מביתו לרה"ר וישתה אם מותר, ואמר לי דאסור מרה"י לרה"ר, ושאלתיו באופן דהוי בחצרו וכיו"ב, ואמר דגם תינוק נולד בשבת (וליכא בזה מוקצה ונולד, וכמשנ"ת באורך בעזה"י), ודו"ק בזה", עכ"ד הנפלאים.
ומורי זקני, הגאון רבי רפאל איסר יהודה מלין שליט"א (ראש ישיבת כנסת יהודה, סנה"מ ירושלים), כתב לי עוד לדון אם אסור משום מוקצה או לא: "הנה נכון דזה פשטות ההלכה, אלא דמ"מ יש לדון, דבזמנינו כיון דאין דרך לשום אדם לאסוף מי גשמים לצורכו הוי מוקצה, ושאני משנים קודמות שהיו רגילים לאסוף מי גשמים, אך כיום דשותים רק מים מטוהרים מהברזים. [ועיין בזה מש"כ הארחות שבת כעי"ז לגבי עשבים מחוברים בפרק י"ט הע' ק"פ].
"והנה שלג בשנים קודמות ל"ה מוקצה, עם כ"ז כיום שאין מי שיאסוף שלג לצרכו – נחלקו בזה האג"מ והגריש"א דדעת האג"מ דהוי מוקצה מפני שאין שימוש כיום בזה, ולהגריש"א פשוט דלא הוי מוקצה [עי' ארחות שבת פי"ט הע' רנט], ולכאורא יש לדון לפי דעת האג"מ הלא מי גשמים ג"כ אין דרך היום לאוספם [ואז לאסוף בכלי נמי אסור דמבטל כלי מהיכנו].
"ומ"מ נראה דודאי לא הוי מוקצה, ומשום דאכתי ראוי לשתיית חתולים המצויים ברחוב ויונים, דגם זה סגי כמש"כ המ"ב של"ח ס"ק ל' ע"ש, וממילא גם מי גשם 'מלוכלכים' לא הוי מוקצה מטעם זה, כן נלע"ד.
"נ.ב. והנה דין זה שכ' המ"ב של"ח סק"ל הוא כפי שציין שם ע"פ סי' ש"ח סעיף כ"ט ומג"א שם ס"ק ס"א מהרשב"א [ביצה ל"ו ב' ד"ה וכשהוא ע"ש]. אמנם ידוע חידושו של התהל"ד סי שכ"ד אות י"ד דרק בעל חי המצוי אצל אינשי שמגדלו ומוטל עליהם לזונם או כלב דהפקר דמ"מ מצוה קצת להאכילן, והגריש"א נקט כוותיה [שבו"י פ"ט אות י']. וא"כ בנ"ד דמים אלו אין ראוין לבנ"א. ובעיר דמצויין רק חתולי רחוב ויונים דעלמא, לכאורא אכתי מוקצה נינהו.
"אלא דמ"מ נראה דיש לחלק ולומר, דהלא כל עיקר סברת התהל"ד הוא משום דאסור להאכיל בע"ח בשבת כשאין מזונותיו עליך כדאיתא שם שכ"ד סעיף י"א, וטעם הדבר משום טירחה בשבת [עי' שלטי הגבורים (ברי"ף) ס"ז א'], וא"כ י"ל דכ"ז באוכלין שברשותו וכיון דאסור משום טירחה הרי"ז מוקצה, אבל במי גשמים שיורדים וראוין לבעל חי ברחוב ליכא משום טירחא ולכו"ע לא הוי מוקצה, כן נלענ"ד", עכ"ל מו"ז שליט"א.
♦
האם אסור לשתות בשבת משום רפואה בשבת
ועוד יש להסתפק בחולה הרוצה לשתות מים אלו כסגולה לרפואה, מי חשיב כעשיית רפואה בשבת. דיל"ד אם שייך בזה הגזירה משום שחיקת סממנין, דבשו"ע (סי' ש"ו סעי' ז') מבואר שמותר למדוד אזור (כמין חגור) לחולה ללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, וז"ל השו"ע: "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה מ' סאה, ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים, מותר דהוי מדידה של מצוה". ובמשנ"ב שם (סקל"ו) ביאר: "דמדידה רפואה היא ורפואת הגוף מצוה היא וגזירת שחיקת סממנין לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל".ויל"ד האם יסוד הטעם הוא משום דזה דבר סגולי ולא בדרך הטבע (וא"כ ה"ה גם בגשמים היורדים בין פסח לעצרת), או שהטעם הוא כלשונו בסוף, בין דבר שיש בו ממש, ששייך לשוחקו, לבין דבר שא"א לשוחקו, כאזור. ואם זהו החילוק, א"כ גם במי גשמים – שהם משקה שיש בהם ממש, יהא אסור משום האי גזירה דשחיקת סממנין.
והנה, לגבי התעמלות מבואר בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מב) שאין מתעמלין כדי שייגע ויזיע, ובמשנ"ב שם דן דאיב"ז משום שחיקת סממנין, והיה לנו להתיר כמו בסעי' שאחר זה. וכתב דיש אופנים של זיעה שכן שייך בזה שחיקת סממנין. ובסעי' מג מבואר שמותר להשים כוס חם על הטבור וכו' – כל אחד מאלו אין מהם סממנין שנחוש לשחיקה. וא"כ כתב שם דסעי' מב פעמים שייך שחיקה ולכן גזרו, אבל בסעי' מג אף פעם לא שייך שחיקה ולא גזרו ביה.
אך הנה למעשה מבואר בשו"ע שם (סעי' לז) דכל אוכלין ומשקין שהם מאכל בריאים – מותר לעשותם גם לרפואה, ואפי' שקשין לקצת בריאים – דמוכחא מילתא שהחולה עושה לרפואה, אפ"ה מותר. וא"כ, לפי"ז נראה דהכ"נ, כיון שהבריאים שותים מים אלו (גם כשלא יהיה להם מים, וגם שישארו בריאים), א"כ אין בזה כלל משום רפואה בשבת.
והצעתי כל זאת קמיה הגאון הגדול רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א, והשיבני דכיון שזה רק ענין סגולי, ולא "ריפוי", אלא רק סגולה לשמור על הכוחות, בין אם הוא בריא – שתתמיד בריאותו, ואם חולה – שתתחזק בריאותו, ולא עשוי דווקא לחולים שיתרפאו, א"כ איב"ז כלל משון רפואה בשבת.
וגם שכל גזירת חז"ל שמא ישחוק סממנין – היא רק בדבר שעשוי רק לרפואה, אבל הכא אלו מים רגילים – ואין זה דבר שעשוי לרפואה, ורק בזמן מסוים יש בהם סגולה מסויימת שמועילין לרפואה, וזה לא בכלל גזירת חז"ל. דרק דבר שהוא עשוי לרפואה – הוא בכלל גזירת חז"ל, עכ"ד.
ומו"ז, הגאון רבי רפאל איסר יהודה מלין שליט"א, כתב לי בזה: "הנה לא ראיתי בשום מקום דזה מועיל גם 'לבריא להישאר בריא'. ומהיכ"ת, ולכאורא בטלי דעתי'ה ואין במעשיו כלום, ומשל למה"ד דאדם יחליט דשתיה ע"י 'שפיכה' לגרונו מועיל לרפואה, איב"ז כלום ובטלה דעתו ועושה שטויות.
"ובכל אופן נדון על ב' האופנים, הנה פשוט דאיב"ז רק ענין סגולי ולא יותר, וכל כה"ג אין משום גזירת שחיקת סממנין, וכמבואר בשו"ע ש"ו סעיף ז' דליכא איסור מדידה לצורך רפואה סגולי. וכתב ע"ז האליה רבה ס"ק כ"א וז"ל לא גזרינן משום שחיקת סממנין אלא ברפואה שיש בו ממש כגון משקה או אוכל עכ"ל, והוב"ד במ"ב שם ס"ק ל"ו. וכן רמז לזה המ"ב בסי' שכ"ח ס"ק קמ"ג [במש"כ השו"ע דאין איסור צידה ע"י סגולה, וציין המ"ב למש"כ בסי' ש"ו]. והיינו דרק 'שקייני' ומאכל כעי"ז הוא חשיב 'סממנין' ולא מעשה סגולי ולכן איב"ז גזירה.
"ואגב, בכל מאכל ומשקה בריאים, שאוכל אדם 'לחזק מזגו', דעת המג"א שכ"ח ס"ק מ"ג דאסור [כן פירש בכוונתו הפמ"ג א"א ס"ק מ"ט והוב"ד במ"ב ס"ק ק"כ]. ושי' האג"מ או"ח ח"ג סי' נ"ד ענף א' דכ"ז רק באדם חלש קצת אבל מי שבריא לגמרי ולוקח ויטמינים לחסן עצמו שלא יחלש או יחלה איב"ז איסור. אך הגרשז"א בשש"כ פל"ד הע' פ"ה אוסר דמ"מ ויטמינים אינו נחשב 'מאכל בריא'. ולפי"ז נראה דמי גשמים בכה"ג שאין רגיל בריא לשתותם כך, אינן בכלל 'מאכל רגיל דבריא' ודומה למי בצל ומי מלח דלא חשיב 'מאכל בריא' ואסור אפילו לבריא אם מכוון לרפואה, אלא דכנ"ל כבר כתבנו דענין סגולי מותר בכל גווני", עכ"ל.
והגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א כתב לי בזה: "סגולה אינה רפואה. וראה בפירוש המשניות להרמב"ם בפ"ח דיומא שביאר דרפואה הוא רק דבר שיש בו נסיון שמרפא, וגם בעולם משתמשין ברפואה זו והרופאים והמדענים חקרו אותה, ויודעים שיש בה רפואה. כל השאר הם רק סגולות ואינן רפואות, ובסגולות לא גזרו רבנן", עכ"ל.
אך מו"ז, הגאון רבי רפאל איסר יהודה מלין שליט"א, העיר על דבריו: "דברי פיה"מ לא שייך לעניננו, עי"ש יומא פ"ח מ"ו במי שנשכו כלב שוטה דאין מאכילין אותו מחצר כבד (דבר איסור). וע"ז כ' בפיה"מ "וחכ"א אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק". והיינו דאין וחי בהם דוחה איסור כה"ג [ופליג שם רמב"ח והתיר], אבל בנד"ד אין איסור אכילה בסגולה. ואי משום שחיקת סממנים - כבר כתבתי מהא"ר ומ"ב דאין בסגולות איסור. ודו"ק", עכ"ל.
♦
אם מותר להכין מים אלו למוצ"ש
ועוד שמעתי להסתפק מאאמו"ר שליט"א, דצ"ע אם המים מלוכלכין (כגון שהיה אבק באויר, וירד עם המים לכלי), ואי אפשר לשתותם בלי סינון, ואסור משום בורר. דלכאורה אין היתר לסננם בשבת, כמבואר בשו"ע (או"ח סי' שי"ט סעי' י') דאם לא ראוי לשתות לרוב בנ"א – אסור לסנן, ואם רוב בנ"א שותין גם בלא סינון – אז מותר רק במשמרת ולא בבגד (דבבגד יש משום ליבון). וי"א דדווקא אם כולם יכולין לשתות ולא אם רוב בנ"א, ורק רוצים לסנן שיהיה יותר ראוי. ואיסטניס שאינו רוצה לשתות – אפי' שרוב בנ"א לא מקפידין, מ"מ אסור.וא"כ, מאחר ואסור לסננם בשבת, על כן שומר את המים למוצאי שבת, מי חשיב כמכין משבת ליום חול. ויש לדון בתרתי, באסף מים ורק אח"ז ראה שמלוכלכין הם, דלא הייתה לו כוונה להכין, ורק אח"ז הוא מכין. ועוד יל"ד ביודע מלכתחילה שלא יוכל לשתותם עד מוצ"ש שיסננם, וזה על דעת להכין משבת לחול, ובזה יתכן דאסור.
והנה, בהכנסת אוכל למקרר או למקפיא, בכדי שלא יתקלקל, דנו הפוסקים (ראה ארחות שבת ח"ב פכ"ב סעי' קעח, עמ' תיג) - דאע"ג דהוא לא יאכל את זה אלא רק אחר השבת, מ"מ אי"ז נידון כמכין משבת לחול כיון שהוא רק שומר על הקיים שלא ילך לאיבוד, וא"כ יש לו תועלת עכשווית, ולא רק תועלת לאחר השבת (שאם לא יכניסם לקירור יתקלקל, אז הוי רק מניעת הפסד, ולא שמירה ליום חול). וכן השיב בכמה מקומות מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א. ואולי הכ"נ דיורדין גשמים, והם סגולה לרפואה, ואם לא ישים הכלי, ילכו לאיבוד – וא"כ אולי לא חשיב כמכין, אלא רק כשמירה על הקיים שלא יפסדו.
ויסוד הדבר מבואר כבר במשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק י"ט): "מציעין את המטות מלילי שבת לשבת, ולכתחילה טוב יותר שיציע מע"ש אבל אין מציעין משבת למוצאי שבת, ומ"מ אם המטה עומדת בביתו והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך מותר להציע דמקרי צורך שבת", עכ"ל.
ויש לדון אולי דרק בממונו התירו, ולא בדבר הפקר. ולפי"ז באוכל הפקר, יהיה אסור להכניסו לקירור, אבל בפשטות לא מצינו חילוק כזה.
והצעתי כל זאת קמיה הגאון הגדול רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א, והשיבני דאין בזה משום איסור, והוא ע"פ תשו' מהרש"ג, שכתב דכל שיש הפסד – ולכן אינו יכול לעשות הדבר במוצאי שבת, אין בזה משום הכנה משבת למוצ"ש.
ומו"ז, הגאון רבי רפאל איסר יהודה מלין שליט"א, כתב לי בזה: "... ועכ"פ ודאי דאסור לסננם בשבת, כל שאין אינשי שותים כה"ג. ולאסוף על דעת מוצ"ש לכאורא הוי מכין. ומ"מ נכון דכל שאסף בטעות אי"כ מכין למפרע, ולא גרע ממי שבירר אוכל מתוך פסולת לאכול לאלתר. והתחרט, דל"ה בורר למפרע, ואף דיש פמ"ג דמ"מ יראה לאכול משהו והמחמיר תע"ב, מ"מ שאני בורר ממכין, דבורר בעצם הוי 'מעשה ברירה' אלא שבאוכלו לאלתר נחשב 'דרך אכילה' ולא 'דרך ברירה', ואם לא אוכלו יתכן ול''ש להחשיבו 'דרך אכילה', משא''כ 'הכנה' כל איסורו משום ד'טורח' לחול . וכאן לא טרח לאכול אלא לשבת. ופשוט", עכ"ל.
אך הנה הגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א כתב לי: "אם אי אפשר לשתותם בשבת, המים הם מוקצה, ואסורים בטלטול", עכ"ל. והנה, מה שכתב דהמים אסורין בטלטול, קצת צ"ע, ממה שנתבאר לעיל באריכות מדברי מו"ז שליט"א שלא כן, וצ"ע.
♦
מבטל כלי מהיכנו
ועכ"פ, לפי דברי הגר"א שלזינגר שליט"א, א"כ יש לדון עוד, דאם מניח את הקערה שיכנסו המים לשם, ויודע שלא יכול יהיה לשתות את המים אלא במוצ"ש אחר שיסננם, א"כ כיון שבשבת המים מוקצה, א"כ בשעה שהוא מניח את הקערה – הוי "מבטל כלי מהיכנו", וקיי"ל בשו"ע (או"ח סי' ש"י סעי' ו'), "כל דבר שאסור לטלטלו, אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו, אבל מותר לכפות עליו כלי, ובלבד שלא יגע בו". וכמו שביאר שם המשנ"ב (ס"ק כ) בשם הטור "ונמצא מבטל. והוי כסותר הכלי", וכן מבואר בשו"ע (סי' רס"ה ס"ג) גבי שמן המטפטף שאסור לשים כלי, וכמבו' במשנ"ב שם (סק"ו) דהוא משום דהוי כסותר הכלי. והכ"נ כיון שהכלי יהא אסור מעתה ועד מוצ"ש בטלטול, עובר במבטל כלי בהיכנו.ויש מקום לדון בכלים חד פעמיים, האם יש איסור בזה משום מבטל כלי מהיכנו – שמבטלו למוקצה, דאם הטעם הוא משום סותר, יל"ד אם שייך בזה איסור סותר.
אכן, בביאור הלכה (סי' רס"ה שם, ד"ה מפני) הביא דאמנם ברש"י וברמב"ם מבואר שהטעם הוא משום סותר, אך לרש"י בשבת דף מ"ב האיסור הוא משום בונה, דהוי כמחברו למקום שלא יזוז כל השבת. וא"כ, אם הטעם הוא משום בונה – א"כ ה"ה בכלים חד פעמיים, אבל אי נימא דהוא משום סותר – אזי יש מקום לדון טפי דבכלים חד פעמיים אין איסור סותר.
והנה, בשער הציון (סי' שי"ג ס"ק ל"ז) כתב חידוש בשם הפרי מגדים, דרק בכלי יש דין מבטל כלי מהיכנו, ולא בסתם חתיכת עץ. וסברתו לכאורה שזה דין סותר, ורק בכלי שייך סותר, וז"ל השעה"צ: "שהוא [הפרמ"ג שציינו במשנ"ב שם ס"ק מט] מצדד דלדידהו אפילו במהדקו שרי במקל, דלא שייך שם ביטול כלי מהיכנו כל שאין שם כלי עליו. ולעניות דעתי, דבר חדש הוא ולא נהירא, דכיון שגזרו איסור שלא לבטל כלי מהיכנו לא פלוג במלתייהו, ואסרו כל דבר שהיה מתחלה מותר לטלטל והוא גורם בפעולתו שיהא אסור לטלטל", עכ"ל.
אך הנה בספר תוספת שבת (סי' שלה סק"י) כתב גבי כלי רעוע שאין בו איסור סותר (כמבו' בשו"ע סי' שיד ס"א), א"כ גם אין איסור מבטל כלי מהיכנו. אך מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל פליג ע"ז, כמבואר בס' שמירת שבת כהלכתה (ח"ג פכ"ב הע' מז, ובשבות יצחק הל' מוקצה, פ"כ אות ז') דאע"פ שהוא רעוע, מ"מ כל עוד שהוא שלם נוהג בו איסור ביטול כלי מהיכנו.
ולגבי מגבת חד פעמי או נייר חד פעמי, התיר הגרשז"א (שש"כ פכ"ב הע' מז), דזה מתכלה על ידי זה וזהו תשמישו. וצריך עיון גבי כלים חד פעמיים אם הוא הדין. וגם בשקית פח הזבל דנו הפוסקים אם יש בזה משום מבטל כלי מהיכנו, וראה בשבות יצחק שם (אות ח') שהביא ממרן הגריש"א זצ"ל שלכך הוא עומד ואין בזה משום מבטל כלי מהיכנו, וכן הביא באורחות שבת (ח"ב עמ' קע) משמו. ובחוט שני (ח"ג פרק עד סק"ט) מובא ממרן הגר"נ קרליץ זצ"ל דיש להחמיר בזה, וצידד שיניח בתחילה דבר מאכל שאינו מוקצה, ואז איב"ז מבטל כלי מהיכנו. וע"ע מש"כ בזה הגרמ"מ קארפ שליט"א בספרו הלכות שבת בשבת (ח"ב עמ' תפג) בעצה זו.
♦
ברכה על שתיית מים אלו
ועוד יש להסתפק אי מברכין על שתיית מים אלו או לא, שהרי הוא שותה אותם לרפואה לחוד. וג"ז מפורש בשו"ע סי' ר"ד ס"ז דדווקא לצמאו מברך ואם אי"ז לצמאו אינו מברך.רק דיש לדון, דסו"ס השתא אינו צמא, אבל זה יגרום לו שלאחר זמן לא יהיה צמא (שכן הוא שתה לפני כמה דקות), דמאן יימר לן דבעי "לצמאו" דלעכשיו, דלמא סגי ב"לצמאו" דלמחר. ושו"ר שנסתפק בזה באמרי אמת (ליקוטים, ברכות מד, א), וכתב דנראה דצריך לברך. ובאמת כ"כ האש"א בסי' ר"ד שם (מהדו"ת) שאם הוא שותה וכוונתו שלא יצמא לאחר זמן, אך בדעת תורה למהרש"ם (שם סק"ז) כתב שמסקנת האש"א לא כן, ושלא יברך.
ובס' אשרי האיש (ח"א פל"ו אות י"ח) כתב משמיה דמרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל, וכ"ה בחוט שני (ריבית עמ' קל"ו, וברכות עמ' קצ"ד) משמיה דמרן הגר"נ קרליץ זצ"ל- דלא סגי בהא דמונע צמאו ע"י ששותה עכשיו, אלא צריך שיהא צמא באותה שעה, ולא שיגרום שלא יהא צמא. דאל"כ, מתי משכח"ל הדין דשותה שלא לצמאו, הא תמיד לא יצמא אם ישתה עכשיו. וע"כ דאין לומר סברא זו. וכן מטו משמיה דמרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א. (אכן, מרן הגרנ"ק זצ"ל כתב שם דקודם צום יוה"כ ות"ב אפשר לברך כשיש קצת הנאה, ועי' שם).
אכן, מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מ"ב, וח"י סי' מ"ב אות י"ב) כתב כהאש"א קודם חזרתו, שהשותה על מנת שלא יצמא לאחר זמן, צריך לברך. וכן הורה למעשה, וכמ"ש בס' שערי הברכה (פי"ח הע' ע"ז). אולם, גם לדעתו, זה הוא רק כשכך מטרתו, ולא כשהוא שותה לרפואה בעלמא לסגולה – הוי כחנקתיה אומצא, ולא יברך לכו"ע. וכן הביא בספר והאר עינינו, לידידי הגאון הרב פרידליס שליט"א (חקור דבר, ברכות, אות ו', עמ' רנ"ז), שכתב בשם מרן בעל השבט הלוי זצ"ל דנטה ג"כ לומר שצריך לברך, וסיים שהוי ספק ברכות להקל.
וראיתי בקובץ היקר מה טובו אהליך יעקב (לידי"נ, הגאון רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, גליון ה' עמ' קכ"ה) שהביא הגר"י שוב שליט"א מפסקי הגה"צ רבי שריה דבילצקי זצ"ל (אות ט"ו), דהשותה מים בעיוהכ"פ דאינו צמא בשעת השתיה, אינו מברך שהכל.
ויש שהציעו שכששותה בערב הצום, ישתה בתחילה פטל או קולה וכדו', ויברך ע"ז שהכל, והכא נמי יכול לעשות כן, שקודם שתיית מי הגשמים יברך על פטל או על סוכר וכדו'. ועיי"ש בס' והאר עינינו, שהביא בשם מרן הגרי"ש אליישיב זצ"ל דגם סודה טוב (אך י"א דסודה הוא מים רגילים ורק נתווספו בו גזים, ועי' בכ"ז בספר היקר גם אני אודך, תשובות ידידי הגר"מ גבאי שליט"א ח"ה סי' ב' שהאריך בגדרי סודה).
והגאון הגדול רבי יהודה טשזנר שליט"א כתב לי ע"ז: "אם הוא צמא, יברך על שתיית המים. אבל אם אינו צמא, אינו מברך על מים ששותה לרפואה", עכ"ל. וכן אמר לי הגאון הגדול רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א.
♦
דין תפילה קודם עשיית רפואה
ויש לזכור מה שכתב בשו"ע (או"ח סי' ר"ל סעי' ד'): "הנכנס להקיז דם אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חנם אתה, ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים".וכתב שם במשנה ברורה (ס"ק ו'): "להקיז דם. והוא הדין בכל מידי דרפואה יאמר זה, ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה, אלא על ידי הבורא יתברך שמו, ולכן על ידי תפלה זו, ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה", עכ"ל קדשו.
וראה בערוך השולחן (שם, סעי' ה') שכתב בזה"ל: "והנכנס להקיז דם אומר יהי רצון וכו' שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה, ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים, וכו', ונכון שכל רפואה שנוטל יאמר יהי רצון מלפניך ד' אלקי שתהא זה לי לרפואה, וכן נוהגין המדקדקים", עכ"ל.
וראה בספר שער העין להרה"ג ר' אליהו אריאל שליט"א (עמ' תכ"ח, אות מ"ג), ששאל ממרן הגרי"ש אליישיב זצוק"ל: "האם היהי רצון שאומרים קודם רפואה הוא חובה". והשיבו: "אינו חובה, רק טוב לאומרו".
וראיתי בספר פסקי תשובות (סי' ר"ל הע' 13) שכתב שהנהגת הגה"ק ממונקאטש זיע"א הייתה לומר על מי רפואה את נוסח הירושלמי (ברכות פ"ו ה"ח) "ברוך אתה (ומהרהר השם בליבו) מלך העולם שברא מי רפואות".
ויסוד הדבר – חד הוא, לזכור ולהחדיר בקרבנו, כי כל הרפואות הן רק השתדלות גרידא, וודאי שיכול האדם להתרפאות בלא תרופות, ויכול גם שלא להתרפאות אף שהוא לוקח תרופות, והכל מן שמיא. ויש לבטוח ולהתפלל לקוב"ה שהוא כל יכול, שיחוס וירחם שע"י השתדלות זו – תבוא הרפואה והישועה.
ובאמת, מבואר בפוסקים שאת נוסח "ברוך רופא חולים" אומרים רק אחר הקזת דם ולא בכל רפואה. כן משמע מסתימת המשנ"ב, ומסתימת שאר האחרונים. ונהגו העולם שאחרים אומרים "ברוך רופא חולים" כשרואים חולה שקם מחליו והולך על בוריו (כן כתב החות יאיר בספרו מקור חיים, ריש סי' רכ"ה, וכתב שאפשר לאומרו אפי' אין חבירו שומעו).
♦
שו"ת ממרן הגרח"ק שליט"א בדין תפלה לרפואה
ובספר דולה ומשקה, לידידי הרה"ג רבי אברהם חיים שצ'יגל שליט"א (עמ' קלב, קלג), שאל ממרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א כמה שאלות בדין זה, ונביאן בס"ד ככתבו וכלשונו: "כתב המ"ב (סי' ר"ל ס"ק ו') דבכל מילי דרפואה יאמר (לפני כניסתו להתעסק ברפואה) יה"ר מלפניך ה' א' שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חינם אתה, ואח"כ יאמר ברוך רופא חולים, ע"כ. ונסתפקו הרבה ספיקות בדין זה (וכשנעיין בספיקות רבים בדין זה, יבואו לחיזוק בזה, שכמדומה נשכח דין זה בדורנו):(א) שאלה. הלוקח כדור אקמול, האם אומר תפילה זו, ששמא דוקא בעסק של רפואה (שמרפא את המחלה) נתקן תפילה זו, אבל כאן אין הגדור מרפא כלל, ורק מרגיע כאבים, א"כ יתכן שלא תקנו על זה תפילה זו".
תשובה: גם הרגעה הוא רפואה.
(ב) שאלה. הלוקח כדור ויטמינים או כדור ברזל, האם אומר תפילה זו, שזה לא מרפא, אלא שהגוף צריך ויטמינים וברזל (ובד"כ הגוף מקבל אותו מהאוכל), ולפעמים כשחסר בגוף מוסיפים אותו דרך כדורים, האם נדמהו לרפואה או לאוכל.
תשובה: אולי.
(ג) שאלה: בזמנינו יש תרופות רבות, שהשפעתם הוכחה במאת האחוזים והיא בדוקה ומנוסה. האם גם בכאלו תרופות אומרים תפילה זו, או שמא רק בתרופות שלא ברור שהן מרפאות, יש לומר תפילה זו.
תשובה: בודאי יש להתפלל[9].
(ד) שאלה. אדם שהתרופה למחלתו היא לאכול מאכל מסויים, שהוא מאכל בריאים, האם מתפלל תפילה זו (למשל ר' צדוק שהיה אוכל תאנים להברות עצמו).
תשובה: אם מכוין רק לרפואה מתפלל.
(ה) שאלה. הלוקח תרופות לרפואת הנפש, האם מתפלל תפילה זו.
תשובה: כן.
(ו) שאלה. על משחות שמיועדות לשימוש חיצוני (על כל מיני פצעים וחולי בגוף), האם מתפלל תפילה זו, ששמא דוקא בתרופות הנכנסות בתוך הגוף תקנו.
תשובה: כן.
(ז) שאלה. מי שעושים לו ניתוח, האם יתפלל תפילה זו, או לא.
תשובה: כן.
(ח) שאלה. העושה בדיקת דם, שבה יבורר אם הוא חולה (ומה החולי שלו) ועי"ז יוכלו לטפל במחלה, האם מתפלל תפילה זו.
תשובה: לא.
(ט) שאלה. המודד חום האם יתפלל תפילה זו, או לא.
תשובה: לא.
(י) שאלה. העושה צילום רטנגן, לברר דברים פנימיים שבגוף, האם יתפלל תפילה זו או לא.
תשובה: לא.
(יא) שאלה. לפני מתן חיסונים לקטנים, שעשוי למנוע מחלות בעתיד. האם מתפלל תפילה זו, ששמא רק בתרופה שמרפאה את המחלה הקיימת תקנו משא"כ כאן, שזהו לרפאות מחלה קיימת.
תשובה: ראוי להתפלל[10].
(יב) שאלה. אשה שע"פ המלצת הרבנים נוטלת כדורים למניעת הריון, האם תאמר תפלה זו.
תשובה: לא.
(יג) שאלה. לאחרונה מפרסמים לפני צום על כדורים בשם "קלי צום", המקילים על תחושת הצום, האם כשלוקחים אותם צריך להתפלל תפילה זו.
תשובה: לא.
(יד) שאלה. הרגיש בנסיעות, ונוטל גלולות נגד הקאות לפני נסיעה, האם בכה"ג יתפלל תפילה זו.
תשובה: לא.
(טו) שאלה. יש זקנים שלוקחים תרופות באופן קבוע (שנים ע"ג שנים), ללב, ללחץ דם וכו', האם כל פעם שלוקחים תרופה יתפללו תפילה זו.
תשובה: אולי[11].
(טז) שאלה. מי שציוו עליו הרופאים לעשות הליכה כל יום, לצורך רפואה, האם מתפלל תפילה זו.
תשובה: לא.
(יז) שאלה. מי שציוו עליו הרופאים לעשות דיאטה (להוריד ממשקלו), ואוכל מאכלים מיוחדים של דיאטה כמו שציוו עליו, האם כל פעם שאוכל מאכלים אלו מתפלל תפילה זו.
תשובה: לא.
(יח) שאלה. מי שנעשה לו שבר ועושה גבס, האם יתפלל תפילה זו או לא.
תשובה: אולי.
(יט) שאלה. העושה פיזוטרפיה (והוא תנועות ידים ורגלים, בשביל השרירים שלא יתנוונו), האם מתפלל תפילה זו.
תשובה: אולי.
ויזכינו ה' ויסיר מעלינו חולי ומגפה זו וירפא כל חולי עמו ישראל במהרה
ונזכה במהרה לגאולה השלמה, בביאת גוא"צ ובנין ביהמ"ק בב"א!
♦ ♦ ♦