ראש כולל שם משמעון גור רמת גן
בעניין קדושת שתי הלחם ובגדרי קדושת הגוף לענין פדיון
במנחות דף מ"ז, א: תנו רבנן: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, כיצד, שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם, שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם, שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש, דברי רבי, רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר: לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן, מאי טעמא דרבי, אמר קרא: ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, למימרא דשחיטה מקדשה, ור' אלעזר ב"ר שמעון, יעשה עד שיעשה כל עשיותיו, ורבי נמי הא כתיב יעשה, אי כתיב זבח יעשה כדקאמרת, השתא דכתיב יעשה זבח, במה יעשה בזביחה, ור' אלעזר ב"ר שמעון הכתיב זבח, ההוא מבעי ליה לכדר' יוחנן, דאמר ר' יוחנן: הכל מודים שצריך שיהא הלחם בשעת שחיטה, מאי קדוש ואינו קדוש, אביי אמר קדוש ואינו גמור, רבא אמר קדוש ואינו ניתר, מאי בינייהו, איכא בינייהו למיתפס פדיונו, לאביי דאמר קדוש ואינו גמור תפיס פדיונו, לרבא דאמר קדוש ואינו ניתר לא תפיס פדיונו, עכ"ד הגמרא, לפי גירסת התוס' בדף מ"ו, א, ד"ה ואיזו זיקה.והנה, בגמ' בדף מ"ה, ב, על הא דפליגי שם במתני': הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבין את הלחם, דברי ר' עקיבא, אמר לו בן ננס: לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם ואין הלחם מעכב את הכבשים, שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם, אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם, אמר ר' שמעון: הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר, וכל האמור בתורת כהנים אין קרב במדבר, משבאו לארץ אלו ואלו קרבו, ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם, מפני שהכבשים מתירין את עצמן, והלחם אין לו מי שיתירנו, עכ"ד המשנה. וע"ז איתא בגמרא שם: אמר ר' יוחנן: הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה, ואיזו זיקה שלהן, שחיטה, אמר עולא, בעו במערבא: תנופה עושה זיקה או אינו עושה זיקה, פשוט ליה מדר' יוחנן, דאמר ר' יוחנן: שחיטה עושה זיקה, מכלל דתנופה אינו עושה זיקה, דר' יוחנן גופא קמבעיא ליה, מיפשט פשיטא ליה לר' יוחנן דשחיטה עושה זיקה ותנופה אינו עושה זיקה, או דילמא שחיטה פשיטא ליה ותנופה קמבעיא ליה, תיקו, עכ"ד הגמרא.
וכתבו שם בתוס' בדף מ"ו, א, ד"ה ואיזו, וז"ל: ואיזו זיקה שלהן שחיטה, דאם אבד הלחם אבדו הכבשים ואם אבדו הכבשים אבד הלחם, והיינו כרבי דאמר לקמן כבשי עצרת אין מקדשין אלא בשחיטה, ולר' אלעזר ב"ר שמעון נהי דאם אבד הלחם אבדו הכבשים כדר' יוחנן דאמר לקמן הכל מודים שצריך שיהא לחם בשעת שחיטה, מכל מקום אבדו כבשים אמאי אבד הלחם, הא אית ליה פדיון, (כדפיר' בקונטרס) פ"ק דפסחים [דף י"ג], גבי לחמי תודה: ונפרקיהו ונפקינהו לחולין, כמאן כרבי דאמר וכו', משמע דלראבר"ש נפקי לחולין, וכו', ותו, דאמרינן לקמן בדמ"ח: שחט שני כבשים על ארבעה חלות, מושך שתים מהן ומניחן והשאר נאכלין בפדיון, וכו', ומשמע התם דלראבר"ש פודן בחוץ ונאכלין בחוץ, והא דאיפלגו אביי ורבא במילתיה דרבי דאמר קדוש ואינו קדוש, אביי אמר קדוש וואינו קדוש, רבא אמר קדוש ואינו נפדה, ואמרינן: לאביי תפיס פדיונו לרבא לא תפיס, אלמא לאביי לרבי נמי נפקי לחולין, ואם כן מאי אבד הלחם דהכא, ואין לומר אבד מליקרב, דפשיטא, דאכתי חזו לדבר אחר מ"ש מלחם אחר, וש"מ כיון דנפדו [אולי צריך לגרוס: ועו"ק, כיון דנפדו האיך] פקעה קדושת תנור, ורבי דס"ל תנור מקדש אי אפי להו בתנור דחול לא מקדשו, ותימה הוא, ונ"ל דלאביי תפיס פדיונו ולא נפיק לחולין, והשתא ניחא לשון תפיס, דהול"ל נפדה, ותדע, דהא רבי הוא דאמר תנור מקדש בסו"פ ר' ישמעאל, ותנן לקמן בדף ק: המנחות והנסכים אין להם פדיון משקדשו בכלי, ושתי הלחם נמי איקרי מנחה לקמן בדף נ"ב: ומיהו יש לחלק בין מנחה דבהדי זבח למנחה לחודה כדאי' בפ"ק בדף ו,א, והא דלא קאמר איכא בינייהו אליבא דאביי דלראבר"ש יכול לפדות את הלחם ולרבי אינו יכול, וי"ל, הא דראבר"ש נמי אית ליה הכי אי ס"ל דתנור מקדש, ולאו מטעמיה ולאו מטעמיה דהכא פליג עליה, וכו', וסוגיא דפסחים י"ג: דסברה דלרבי לא נפקי לחולין, כרבא אתיא דלחמי תודה לית להו תנור וא"כ לאביי נפקי לחולין, ותימה, דמשמע הכא דאי תנופה עושה זיקה (אבד הלחם יאבדו הכבשים) [אבדו הכבשים יאבד הלחם כצ"ל] ואמאי, הא מדראבר"ש נשמע, דקודם שחיטה לרבי כקודם זריקה לראבר"ש דמי, (ויש) [ואין כצ"ל] להם פדיון לכו"ע, כדאיתא לקמן בדמ"ח: גבי שוחט כבשים על ד' חלות דלראבר"ש פודן בחוץ, וי"ל, דהכא קסבר תנור מקדש ולקמן קאי [אי כצ"ל] סבר תנור אינו מקדש, והלכך שמעתתין אתיא אף כראבר"ש אי קסבר תנור מקדש, ולקמן איירי אי קסבר תנור אינו מקדש, אי נמי, שאני הכא דאיכא תנופה חשיבא, אבל התם כיון שאינה ראויה אלא לשתי חלות לא אלימא ההוא תנופה לאקבועי ואפילו ראבר"ש מודה הכא (דשחיטה) [דתנופה] קבעה, וכו', עכ"ל התוס' ועיי"ש עוד.
והעולה בזה מבואר מדברי התוס', דהקשו בזה סתירת הסוגיות - במנחות דף מ"ו, א, מפורש דשחיטה עושה זיקה בין הכבשים ללחם, לענין זה שאם אבד אחד מהם אבד השני. וכתבו התוס' דאם אמרינן דכשאבדו הכבשים אבד הלחם, בע"כ מבואר בזה דאין ללחם פדיון. והקשו ע"ז התוס', דהא מפורש בפסחים י"ג: דלראבר"ש יש פדיון ללחם עד שעת זריקה, המקדשת את הלחם לשיטתו. ועוד הביאו מסוגיא להלן במנחות מ"ח: בשחט כבשים על ד' חלות דפודה ב' מהן ואוכלן בחוץ לראבר"ש. והרי דלראבר"ש מהני פדיון. והוסיפו עוד להקשות מהא דקאמר אביי בדף מ"ז, א, דאף לרבי אחר שחיטה קודם זריקה הלחם קדוש ואינו גמור ותופס פדיונו. והרי דאף לרבי אית ללחם פדיון אחר שחיטה. ועוד הוסיפו להקשות יותר, למאי דקמבע"ל לעולא דילמא תנופה עושה זיקה לענין זה שאם אבדו הכבשים יאבד הלחם ואין להם שוב פדיון. והרי קודם שחיטה לרבי הוי כקודם זריקה לראבר"ש, ונשמע מדראבר"ש דיש להם פדיון אחר שחיטה קודם זריקה, ונאמר דאף לרבי יש להם פדיון אחר תנופה קודם שחיטה. וליישב כל זה העלו התוס', דתלוי הדבר בפלוגתא אי תנור הוי ככלי שרת לקדש הלחם, דלרבי, דס"ל דתנור מקדש, א"כ משעת אפייתן בתנור כבר נתקדש הלחם לענין זה שאין לו פדיון. ואי הוה ס"ל לראבר"ש דתנור מקדש, אף לשיטתו לא היה מועיל פדיון משעת אפייתן בתנור. והא דמבואר בפסחים י"ג: ובמנחות מ"ח: דלראבר"ש מהני פדיון אחר שחיטה קודם זריקה, היינו משום דבסוגיא דפסחים דקאי בלחמי תודה קאי הסוגיא כרבא דלחמי תודה אין להם תנור. וממילא קדושת הגוף שלהם היא רק בשחיטת הזבח לרבי או בזריקה לראבר"ש. ולכן תלו לה בפלוגתא דרבי וראבר"ש אי יש להם פדיון אחר שחיטה קודם זריקה. אבל שתי הלחם, שיש להם תנור לכו"ע, אין להם פדיון משעת אפייתן למ"ד תנור מקדש. והסוגיא בדף מ"ח: דקאמר אף בשתי הלחם, דיש להם פדיון לראבר"ש אחר שחיטה קודם זריקה, היינו משום דסוגיא זו סברה דתנור אינו מקדש, ולהכי תלוי דין הפדיון בקדושה של השחיטה לרבי והזריקה לראבר"ש.
ועוד תירצו התוס' כך - אכן, לגבי קדושת התנור יש לחלק בין מנחה דבהדי זבח למנחה שאינה בהדי זבח, ובמנחה דבהדי זבח לא מהני קדושת התנור לקדש קדוה"ג. ולהכי מבואר בפסחים י"ג: ובמנחות מ"ח: דדין הפדיון של שתי הלחם הופקע רק בשחיטה לרבי ובזריקה לראבר"ש. אולם, בשתי הלחם הכשירים כהלכתן יש דבר אחר המפקיע את הפדיון, והוא התנופה שמקדשת אותם בקדוה"ג לענין זה שאין להם פדיון. והא דבמנחות מ"ח: לא קדשו בתנופה אלא בשחיטה לרבי או זריקה לראבר"ש, היינו משום דהתם הוי תנופה שלא כהלכתה, כיון שהוא הניף ד' חלות ולא שנים.
ועדיין כל זה אינו מיישב הא דקאמר אביי בדף מ"ז, א, דלרבי הוי אחר שחיטה קודם זריקה קדוש ואינו גמור, והיינו דתפיס פדיונו. והרי רבי ס"ל תנור מקדש, וא"כ משעת קדושתן בתנור כבר אין להם פדיון. ועוד, דהרי סוגיא ערוכה היא דכבר משעת תנופה אין להם פדיון, מדקמבע"ל שמא תנופה עושה זיקה לענין זה שאם אבדו הכבשים יאבד הלחם, והרי דאין לו פדיון. וע"ז תירצו התוס': ונ"ל דלאביי תפיס פדיונו ולא נפיק לחולין, והשתא ניחא לשון "תפיס" דהוה ליה למימר "נפדה", עכ"ל. והיינו דבאמת ודאי כבר אי אפשר לפדותן להוציאן לחולין, משעת קדושתן בתנור לרבי דס"ל תנור מקדש [לתירוץ ראשון של התוס'], או משעת תנופתן כשהיתה כהלכתן [לתירוץ שני של התוס']. אלא דמ"מ מהני פדיונן להיות "תפיס" פדיונן, דאעפ"י שהוא אינו מוציא לחולין את שתי הלחם, בכל זאת נתפס פדיונן בקדושה.
והדברים מתמיהים - היכן מצינו כדבר הזה, שנשאר הדבר הנפדה בקדושתו ומ"מ נתפס הפדיון ג"כ בקדושה. ולא מצינו כדבר הזה אלא גבי תמורה, שאמרה תורה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, וזה דין מיוחד מדיני תמורה, אבל פדיון דעלמא כל ענינו הוא התפסת הקדושה מהדבר הנפדה, שתפקע הקדושה ממנו ותעבור על הדבר שפדה בו. ואי לא אהני הפדיון להפקיע את הקדושה מהדבר שנפדה איך תחול הקדושה על מה שפדה בו, וצע"ג.
ונראה לבאר בזה בעזהשי"ת. הנה, גבי מנחות הרי כל זמן שלא קדשו בכלי יש בהן רק קדושת דמים, דמהני בהו פדיון. וכמפורש במתני' במנחות דף ק: דהמנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון, משקדשו בכלי אין להם פדיון. אמנם, איתא התם דרק משנטמאו יש להם פדיון, אבל מפורש התם בדף ק"א, א, דרק מדרבנן אין להם פדיון כשלא נטמאו, אבל מה"ת יש להם פדיון לעולם לפני קדושתן בכלי, ואח"כ כשהוא מקדשן בכלי חייל בהו קדושת הגוף, וממילא אין להם פדיון. ולכאורה יש להקשות, דנהי דחייל בהו קדושת הגוף שאין לה פדיון, אבל קדושת דמים שבהם להיכן הלכה. ואם הוא יפדה אותם, ראויה לחול קדושת דמים, שכבר חלה בהם מעיקרא, על הדבר הנפדה, ומ"מ אף הם ישארו בקדושת הגוף שחלה בהם, שאין לה פדיון. וצריך לומר בהכרח, דעצם חלות קדושת הגוף גמורה הוא סיבה להפקיע מהדבר קדושת דמים דמעיקרא דחייל ביה, דכיון דנתקדש הדבר בקדוה"ג, והוא מיועד לקדושת גופו, פקעה ממנו קדושת דמים שבו.
מעתה נראה בעזהשי"ת, דאף לתירוץ זה של התוס', שכתבו דאין פדיון לשתי הלחם לרבי משעת קדושתן בתנור, משום דס"ל דתנור מקדש, לא חייל בזה קדושת הגוף "גמורה", כמו בכל דוכתא דתנור מקדש ככלי שרת קדוה"ג גמורה. ואף לתירוץ זה של התוס' יש לחלק בזה בין קדוה"ג דבהדי זבח לקדוה"ג שאינה בהדי זבח, וכמו שחילקו בתירוץ השני. אלא שבתירוץ השני סברו התוס' דבקדוה"ג דבהדי זבח אין התנור מקדש כלל, ועדיין יש לו פדיון, ואילו בתירוץ הראשון ס"ל דאעפ"י שהקדושה בהדי זבח וחסר לו עדיין המשך קדוה"ג, שיהיה ע"י הזבח בשחיטה או זריקה, מיהו אהני קדושת התנור ש"תתחיל" לחול בו קדושת הגוף, אך היא אינה גמורה. וממילא אין לדבר פדיון לצאת לחולין, כיון שהתחילה לחול בו קדוה"ג שאין לה פדיון. אבל מ"מ כיון שקדוה"ג שבו אינה קדוה"ג "גמורה", ממילא לא אהני בזה קדוה"ג להפקיע קדו"ד דחייל בו מעיקרא. ורק כאשר חייל בו קדוה"ג גמורה, וחייל בו תורת יעוד גמור להקרבתו במה שהוא עומד מחמת קדושת גופו, הוא דפקע מיניה קדושת דמים, וממילא לא שייך בו פדיון כלל. אבל כאשר לא נגמרה קדושת הגוף שבו, כיון שהוא בהדי זבח ומחוסר הוא עוד את גמר הקידוש שע"י הזבח, ממילא אעפ"י שמקצת קדוה"ג שחלה בו אין לה פדיון, אבל עדיין יש בו קדו"ד, דחייל בו מעיקרא, דיש לה פדיון, וממילא דדינו הוא דתופס פדיונו מחמת שהדבר הנפדה מעביר לדבר שפודין בו את קדושת דמים שהיה בו. אבל הדבר הנפדה עצמו אינו יוצא מקדושתו, כיון שיש בו כבר מקצת קדוה"ג שאין לה פדיון. והם הם דברי התוס', דלאביי רק "תפיס" פדיונו, אבל הוא עצמו אינו יוצא לחולין, והדברים מאירים בעזהשי"ת.
וכן י"ל עד"ז גם לתי' השני של התוס', דקדושת תנור לא חיילא כלל במנחה דבהדי זבח. אמנם כשהתנופה היא כהלכתה אהני הדבר להחיל בו קדוה"ג לענין זה שלא יהיה בו פדיון, דקדוה"ג שחייל בהתנופה אינה קדושת הגוף "גמורה", שהרי מחוסרת היא עדיין את הקידוש שע"י הזבח בזביחה או זריקה, ורק "מקצת" קדוה"ג כבר חייל בתנופה, וכשלא חייל הקדוה"ג לגמרי עוד לא פקעה ממנו קדו"ד דחייל בו מעיקרא, וממילא הוא עצמו אינו יוצא לחולין בפדיונו, מחמת מקצת קדוה"ג שחלה בו שאין לה פדיון, אבל תופס פדיונו מחמת קדו"ד שיש בו עדיין, שנפקעת ממנו ע"י הפדיון וחלה על הדבר הנפדה, ומבואר היטב בעזהשי"ת.
♦
א. ב.
והנה, כל זה לגירסת התוס' בדף מ"ו, א, דגרסו בסוגיא מ"ז, א, דלאביי, דקדוש ואינו גמור, תפיס פדיונו, ולרבא, דקדוש ואינו ניתר, לא תפיס פדיונו. אולם, בתוס' בדף מ"ז, א, הפכו הגירסא בזה וז"ל: בקונטרס גרס וברוב הספרים נמי גרס, לאביי לא תפיס פדיונו, לרבא תפיס פדיונו, ופירושו, לאביי לא אלימא קדושתו כולי האי שיהא נפדה, וכהא"ג איכא פ"ב דבכורות דף ט"ו: גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה, היכא ליעביד, ליקרבינהו מכוח קדושה דחויה אתיין, ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן, והשתא בעי לאביי מאי בינייהו, כיון דלרבי לא אלימא קדושתא כ"ש לראבר"ש, וקשה, דלאביי נמי ליבעי אליבא דרבי מה בין שוחטן לשמן לשוחטן שלא לשמן דכ"ש דלא אלים למיתפס פדיונו, דהא לראבר"ש לא מהני שחיטה מידי ומשו"ה לא תפיס פדיונו, ותו, דפסחים די"ג: משמע איפכא דלרבי לא תפיס ולראבר"ש תפיס, ולקמן דמ"ח: נמי לראבר"ש פודן בחוץ, ושמא ודאי כי אין תנופה וקדושת תנור לא קדיש אלא קדושת פה ומיפריק, אבל הכא דאיכא שחיטה ותנופה ותנור להכי לא מיפריק וכדפרישית לעיל, עכ"ל התוס'.ודברי התוס' מופלאים מהבנתינו, דעל איזו קדושה כתבו דלאביי לא תפיס פדיונו כיון דאינו קדוש גמור לא אלים למיתפס פדיונו ולרבא דהוא קדוש גמור אלים למיתפס פדיונו? אם התוס' כתבו כן ביחס לקדושת דמים, שנשארת בו עדיין כל זמן שהוא לא נתקדש קדוה"ג גמורה, ובזה הוא דאלים למיתפס פדיונו [וכמשנ"ת בעזהשי"ת באורך בביאור דבריהם בדף מ"ו, א, באות א']. א"כ, הרי קדו"ד הזו היא קדו"ד גמורה, ולמה לא אלים למיתפס פדיונו, ואדרבה כל שחייל בו יותר קדוה"ג זו רק סיבה שתהיה קדו"ד קלושה יותר, וכדחזינן שאם חלה בו קדוה"ג גמורה לגמרי כבר פקעה ממנו קדו"ד ואינו תופס פדיונו יותר. וא"כ, מה הוא זה שכתבו התוס' דלאביי, דקדוש ואינו גמור, לא אלים למיתפס פדיונו, ולרבא, דקדוש גמור, אלים למיתפס פדיונו. והרי אם הפדיון הוא מחמת קדושת דמים שנשארה בו איפכא מסתברא, דלאביי, דאינו קדוש קדוה"ג גמורה, הרי נשארה בו קדו"ד ותופס פדיונו, ולרבא, דקדוש קדוה"ג גמורה, הרי פקעה ממנו קדו"ד ואינו תופס פדיונו [וכמשנ"ת בעזהשי"ת באות א', לשיטתם בדף מ"ו, א, שהפכו את הגירסא בזה, דלאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו]. ובע"כ דכוונת התוס' בזה היא ביחס לקדושת הגוף, דלאביי, דבשחיטה הוא קדוש ואינו גמור, לרבי, חייל בו קדוה"ג קלושה שאין לה פדיון, ולרבא דהוא קדוש קדוה"ג גמורה בהשחיטה יש לו פדיון. והדברים סתומים וחתומים, דהרי קדוה"ג בעלמא אין לה פדיון, ומאי נפק"מ אם היא גמורה או קלושה. ואדרבה, ככל שהיא יותר גמורה, אין לה פדיון, ככל קדוה"ג שאין לה פדיון. ודברי התוס' צע"ג.
ועוד תימה בזה המשך דבריהם, שהקשו דלפי גירסא זו, דכל שלא נגמרה קדושתו לא אלים למיתפס פדיונו, א"כ כל שכן לראבר"ש, דלא חייל כלל קדושה"ג בשחיטה, דלא אלים למיתפס פדיונו. וא"כ לרבא פליגי רבי וראבר"ש, דלרבי יש לו פדיון כיון שנגמרה קדושתו ולראבר"ש אין לו פדיון. אולם, איפכא שמעינן להו בפסחים י"ג: דלרבי אין לו פדיון ולראבר"ש יש לו פדיון, וכן במנחות מ"ח: מבואר דלרבי אין לו פדיון ולראבר"ש יש לו פדיון. וע"ז תירצו עפ"י מה שחילקו בדף מ"ו, א, כנ"ל באות א', דהסוגיא בדף מ"ח: סברה דתנור אינו מקדש, ולכך לראבר"ש יש לו פדיון, והסוגיא הכא סברה דתנור מקדש, ולכן לראבר"ש אין לו פדיון. וכן הסוגיא בפסחים איירי בתודה שאין בה תנור לרבא, ולהכי לראבר"ש יש לו פדיון. והסוגיא הכא איירי בשתי הלחם שיש להם תנור, ולהכי אין להם פדיון לראבר"ש. או דהסוגיא בדף מ"ח:, דאיירי בתנופה שאינה כהלכתה כיון שהיא בד' חלות, לכן לא מהני לקדש קדוה"ג, ולכן לראבר"ש יש לה פדיון. לעומת זאת, הסוגיא הכא בדף מ"ז, א, דלראבר"ש אין להם פדיון, איירי בסתם תנופה, שהיא רק בב' חלות והיא כהלכתה ולהכי לראבר"ש אין לה פדיון. והדברים מרפסן איגרי, דאי הסיבה שאין להם פדיון לראבר"ש הוא מחמת קדושת התנור, לתירוץ ראשון, או מחמת קדושת התנופה, לתירוץ שני, והיינו דמחמת התנור או התנופה חייל בהו קדושת הגוף שאין לה פדיון, א"כ הרי מה"ט גופא אף לרבי לא יהיה להם פדיון אחר קדושת התנור או התנופה. ומה ענין זה לפלוגתא דרבי וראבר"ש אם השחיטה מקדשת או שרק הזריקה מקדשת? אדרבה, איפכא מסתברא, דלרבי הרי יותר נתקדשה קדוה"ג גם בשחיטה, מלבד התנור או התנופה, ויותר ראוי שלא יהיה לה פדיון. ולראבר"ש הרי פחות נתקדשה, כיון שאין השחיטה מקדשת כלל לשיטתו, ויותר ראוי שיהיה להם פדיון. ועכ"פ תמהון הוא. דאי סיבת הפקעת דין הפדיון לראבר"ש היא מחמת קדושת התנור או התנופה, אז למה לרבי, דס"ל דאף השחיטה מקדשת קדושה גמורה, יש להם פדיון? ודברי התוס' ממש כסתומים וחתומים לכאורה. וכן תימה בזה, האיך תירצו את הסתירה מרבי ארבי, דהרי הכא קאמר רבא דלרבי תפיס פדיונו כיון שהוא קדוש גמור, ובפסחים ובדף מ"ח: קאמר דלרבי אין לו פדיון. וע"ז בא לכאורה ג"כ התירוץ, דבסוגיין בדף מ"ז, א, יש קדושת תנור או קדושת תנופה, ובסוגיות בפסחים ובדף מ"ח: אין קדושת תנור או תנופה. והדין בזה לרבי, דאם יש קדושת תנור או תנופה, מלבד קדושת הגוף הגמורה שע"י שחיטה, "יש לו פדיון", ואם אין קדושת תנור או תנופה בהדי קדושת הגוף שע"י השחיטה "יש לו פדיון".
אתמהה! וכי תוספת קדושת הגוף שע"י התנור או התנופה היא סיבה שיהיה לו פדיון?, אדרבה זו סיבה שלא יהיה לו פדיון, דקדושת הגוף הרי אינה נפדית בעלמא, ולמה אם יש לו גם קדושת תנור או תנופה בהדי קדושת שחיטה היא סיבה שיהיה לו פדיון. וגם למה לראבר"ש הוא להיפך, דלדידיה קדושת תנור או תנופה היא סיבה שלא יהיה לו פדיון, ואילו לרבי קדושת תנור או תנופה היא סיבה שיהיה לו פדיון, מה זה תלוי בפלוגתא דרבי וראבר"ש? והדברים נראים ממש כחידה סתומה, וצע"ג.
ואשר נראה בעזהשי"ת דמוכרח ומבואר ומפורש בדבריהם הללו, דקדושת הגוף של שתי הלחם היא קדושת הגוף שיש לה פדיון, וחלוקה היא משאר קדושת הגוף שאין לה פדיון. והוא שכתבו התוס' בתחילת דבריהם, דלאביי, דס"ל דהוא קדוש ואינו גמור, "לא אלים למיתפס פדיונו" ולרבא, דס"ל דהוא קדוש גמור, "לא אלים למיתפס פדיונו". ואין כוונתם לומר דהפדיון הוא מצד קדושת דמים שנשארה בו עדיין, כדהוכרחנו לעיל, אלא כוונתם היא שהפדיון הוא מצד קדושת הגוף שבו. ואדרבה מצד קדושת דמים שבו כבר אין לו פדיון גם לאביי, כיון שכבר התחיל קצת להתקדש בקדושת הגוף פקעה ממנו לגמרי קדושת דמים שבו, ושוב אין לו פדיון מחמת קדו"ד. אכן, אם חלה בו קדושת הגוף גמורה, לקדוה"ג הזו יש לה פדיון, ואם לא נגמרה קדוה"ג שבו אין לו פדיון מצד שום קדושה, שהרי קדו"ד שבו כבר נפקעה משעה שהתחילה לחול בו קדוה"ג, ומצד קדושת הגוף שבו אין לו פדיון, שהרי לא נגמרה עדיין קדושתו לאביי אליבא דרבי, ולא אלים למיתפס פדיונו. משא"כ לרבא, דאליבא דרבי הוא קדוש ואינו ניתר, אבל כבר נגמרה קדושתו, א"כ יש לו פדיון מחמת קדושת הגוף שבו. וע"ז הקשו התוס' מב' הסוגיות, דמפורש בהן דלרבי אין לו פדיון ולרארבר"ש יש לו פדיון, היפך מהמבואר בסוגיין אליבא דרבא. ותירצו התוס' דבסוגיין איכא קדושת תנור או תנופה, משא"כ בב' הסוגיות הנ"ל. והביאור נראה לפי המבואר בעזהשי"ת, דאם יש קדושת תנופה או תנור, הרי כבר "התחילה" לחול קדוה"ג גם לראבר"ש, וממילא פקעה ממנו תורת קדושת דמים משעת "התחלת" קדוה"ג, ושוב אי אפשר לפדותו בתורת קדו"ד. ולפדותו בתורת קדוה"ג גם אי אפשר, שהרי לראבר"ש לא נשלמה קדוה"ג שבו עד שעת זריקה, וממילא יש בו רק קדוה"ג קלושה, שאין לה פדיון. משא"כ בב' הסוגיות הנ"ל, שאין שם קדושת תנור או תנופה [מהטעמים שכתבו התוס' בדף מ"ו, א, הנ"ל], ואתינן עלה רק מצד קדושת הזבח. בזה, לראבר"ש, דאין השחיטה מקדשת כלל, נשארה בו עוד קדושת דמים גמורה, כיון שלא התחילה בו עדיין קדוה"ג, וממילא יש לו פדיון מחמת קדושת דמים שבו, כמו כל המנחות עד שלא קדשו בכלי שיש להן פדיון. ואליבא דרבי התירוץ בזה, דבסוגיין בדף מ"ז, א, שיש בו קדושת תנור או תנופה, הרי שממילא יש בו קדושת הגוף גמורה ע"י השחיטה, וממילא יש לו פדיון בתורת קדוה"ג שבו. משא"כ בסוגיות הנ"ל, שאין שם קדושת תנור או תנופה, בכהאי גוונא אף לרבי, כיון שחסרה קדושת התנור או התנופה לא חייל בו קדוה"ג "גמורה" בהשחיטה, שרק בצירוף התנור או התנופה מועילה השחיטה לבדה להחיל בו קדוה"ג "גמורה" לרבי. וכיון שאין קדוה"ג שלו "גמורה", שוב אין לו פדיון - מצד קדו"ד שלו אין לו פדיון, מפני שמשעה שהתחילה לחול בו קדוה"ג פקעה ממנו קדו"ד ושוב אין לו שוב פדיון מצד קדו"ד. ומצד קדוה"ג שבו אין לו פדיון, כיון שעדיין לא נתקדש בקדוה"ג גמורה בשחיטה, כיון שלא התחיל להתקדש בתנור או תנופה, וממילא אין לו פדיון כלל. ומאירים בעזהשי"ת דברי התוס' ומיושבים כמין חומר.
אלא שעלינו לבאר עיקר הדבר בזה, מה נשתנה קדושת הגוף הזו של שתי הלחם, שיש לה פדיון, משאר קדושת הגוף, שאין לה פדיון.
♦
ונקדים לבאר בזה מה שמצינו דברים מוקשים בדין קדושת עצים. הנה, במס' מנחות דף כ: איתא: דתניא: קרבן, מלמד שמתנדבים עצים, וכמה, שני גזרין, וכן הוא אומר: והגורלות הפלנו על קרבן העצים, רבי אומר: עצים קרבן מנחה הן, וטעונין מלח וטעונין הגשה, ואמר רבא: לדברי רבי עצים טעונין קמיצה, ואמר רב פפא: לדברי רבי עצים צריכין עצים, עכ"ד הברייתא. הרי מבואר בזה דנחלקו רבנן ורבי בגדר המתנדב עצים למזבח. לרבי דין עצים כקרבן מנחה בפני עצמו, ויש לזה את כל דיני המנחה להצריך מלח והגשה וקמיצה, וכן להצריך עצים לעצים, והיינו שיניחם ע"ג מערכה של עצים אחרים. לעומת זאת, לרבנן אין דין העצים כקרבן מנחה בפני עצמו, ועיין בתוס' שם [בד"ה מלמד], שכתב וז"ל: הא דפליגי הכא רבי ורבנן, דלרבנן "נדבה" ולרבי "קרבן גמור" וכו', עכ"ל ועיי"ש. ובפשטות, כוונתם היא דלרבנן אין לעצים כלל תורת קרבן, ואין זו אלא נדבה לבדק הבית. אמנם, מלשונם שכתבו דרבי סבירא ליה דעצים קרבן "גמור", משמע מזה דאף לרבנן הוו עצים בכלל קרבן, אלא שאין הקרבן "גמור", ולרבי העצים הם קרבן "גמור". וצ"ב משמעות הדברים, מהו קרבן "גמור" ומהו קרבן "שאינו גמור".
ובאמת, מגופא דברייתא הנ"ל יש ללמוד שאף לרבנן דרבי יש על העצים תורת קרבן, דהרי כך התחילה הברייתא, על הפסוק שנאמר בתוה"ק "קרבן", וע"ז אמרו מלמד שמתנדבים עצים, והרי לנו דלרבנן ג"כ יש לעצים תורת קרבן. וכן בהמשך הברייתא מייתינן לקרא דכתיב: והגורלות הפלנו על "קרבן העצים", והרי מפורש בזה בהדיא דאף לרבנן דרבי יש על העצים תורת קרבן.
וכן מצינו כמה מקורות בדברי הרמב"ם ז"ל דמפורש בהם שיש על העצים תורת קרבן. וז"ל הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות [פרק י"ד הלכה א'], שכלל שם את נדבת עצים בכלל כל נדבות הקרבנות, וכ' שם בהדיא דהעצים כקרבן, וז"ל: מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשת מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה, וכו', ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או שמן בפני עצמו או לבונה בפני עצמה או עצים למערכה מפני שהן כקרבן, שנאמר ולקרבן העצים, עכ"ל. והרי בהדיא שהעצים בכלל הקרבנות, ונדבתם כנדבת הקרבנות, וילפי' להו מקרא דכתיב ולקרבן העצים.
עוד מצינו בזה מפורש בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות איסורי מזבח [פרק ט' הלכה ה'], שכתב וז"ל: והמסדר שני גזרי עצים על המערכה, הרי הוא כמקטיר איברים וחייב מיתה, "שהעצים קרבן הם", עכ"ל. והוא סוגיא מפורשת ביומא דף כ"ד: דסידור המערכה כולה אין חייב עליה זר מפני שאינה עבודה תמה לפי שיש אחריה עבודה של סידור שני גזרי עצים, אבל על סידור שני גזרי עצים עצמם הזר חייב ע"ז מיתה. אלא שבגמ' לא נתפרש בהדיא הדבר שחיובו של זר הוא מפני שהעצים הם "קרבן", אבל בדברי הרמב"ם ז"ל נתפרש הדבר בהדיא. וכנראה שרבינו סובר דעל דבר שאינו בכלל "קרבן" אין לחייב את הזר. ועכ"פ מפורש בהדיא בדברי רבינו, שהעצים הם "קרבן", ולכן הזר חייב עליהם כשעשה בעצים עבודה תמה.
עוד מצינו מפורש בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל שכלל את העצים בכלל הקרבנות לענין פסול בעל מום, ולענין איסור מקדיש בעל מום. וז"ל בהלכות איסורי מזבח [פרק ו' הלכה א']: כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר, כך נסכיו יהיו תמימים ונבחרים, שנאמר: תמימים יהיו לכם ונסכיהם, שיהיו הנסכים תמימים, שלא יביא נסכים לא יין מעושן ולא סולת שהתליעה ולא יבלול בשמן שריחו רע או שטעמו רע, [הלכה ב']: "וכן" עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ולא יהיה בהם תולעת, וכו', עכ"ל. והרי לנו שהרמב"ם כלל בהדיא בכלל חיוב להיות קרבן תמים ונבחר אף את עצי המערכה שיהיו נבחרים ולא יהיה בהם תולעת. והרי בהדיא שיש לעצי המערכה תורת קרבן.
ויותר מפורש הדבר בדברי רבינו שם, בהמשך דבריו בהלכה ג', שכתב וז"ל: המקדיש יין פסול או סולת פסולה או שמן פסול "או עצים פסולין" למזבח, הרי הדבר ספק אם דומים לבעל מום כבהמה ולוקה או אינן כבעל מום, עכ"ל. ומקור הדברים במנחות דפים פ"ה פ"ו ופ"ז, דקמבע"ל כן לענין יין וסולת ושמן, והרמב"ם הוסיף בזה אף עצים, ומפורש בהדיא בדבריו דעצים תורת קרבן ממש עליהם. ואם בקרבן שאינו מבעלי חיים יש איסור מקדיש בעל מום, אף לגבי עצים הוא כן.
ומפורש בכל זה בהדיא שהעצים תורת קרבן עליהם. והנה, הרמב"ם פוסק בודאי כרבנן דרבי, שהרי הוא לא הזכיר בשום מקום שהעצים צריכים מלח והגשה וקמיצה ועצים. וכן הוא לפי הכלל שאין הלכה כרבי מחביריו. והרי מפורש בזה בהדיא שיש על העצים תורת קרבן אף לרבנן דרבי.
ובספר קהילות יעקב כתב בזה, דודאי אף לרבנן יש לעצים תורת קרבן, וכמפורש בהדיא בברייתא גופא, דרבנן ילפי שמתנדבים עצים מדכתיב והקרבנות הפלנו על קרבן העצים. וכל פלוגתייהו דרבי ורבנן היא "איזה קרבן" הוו העצים. לרבנן דינם כקרבן מחודש של עצים ואינם שייכים לתורת "מנחה", וממילא לא נוהגים בהם דיני מנחה. ולרבי נתחדש שיש לעצים תורת "קרבן מנחה", וממילא הם טעונים מלח והגשה וקמיצה ועצים, כמו שאר מנחות.
אולם, משמעות דברי התוס' במנחות דף כ: הנ"ל משמע בהדיא שלא כדבריו, שהרי כתבו דלרבי עצים הם "קרבן גמור", ומשמע מזה בהדיא דלרבנן אינם קרבן גמור. יתר על כן, מלבד זה הרי מפורש בהדיא במעילה דף י"ט: דתנן התם: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלי שרת בלבד, וכו', רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון יש בו מועל אחר מועל, עכ"ד המשנה. ובגמרא שם: רבי היינו תנא קמא, אמר רבא: איכא בינייהו עצים, דתנו רבנן: האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין, רבי אומר: עצים קרבן הן, וטעונין מלח וטעונין תנופה, אמר רבא: לדברי רבי עצים צריכין עצים, ואמר רב פפא: לדברי רבי עצים צריכין עצים, עכ"ד הגמרא. ומפרש רש"י ז"ל שם: האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין, וטעונין מלח וטעונין תנופה, ומפרש התם בפרק הקומץ רבה דלדברי רבי צריכים קמיצה כמו מנחה, וצריך עצים לעשות מערכה ולהקטירם בה, והשתא פליגי כן רבי ורבנן במתני', דרבי סבר דכל דבר שאין בו פגם כגון עצים יש בה מועל אחר מועל כמו בהמה וכלי שרת, דעצים קרבן גמור הוא, ורבנן סברי דלאו קרבן הוא ואין בהן מועל אחר מועל, עכ"ל. והרי סוגיא ערוכה ומפורשת, דלרבנן דרבי העצים הם בכלל שאר קדושת דמים, היוצאים לחולין במעילה, וכן יש להם פדיון, שדין יציאה לחולין בפדיון ודין יציאה לחולין במעילה תלויים זה בזה, כדקאמר רבי בהדיא. ורבנן ורבי פליגי לגבי עצים, דלרבי עצים בכלל קרבן, וממילא אין הם יוצאים לחולין לא בפדיון ולא במעילה, ולרבנן אין העצים בכלל קרבן, ויוצאים המה לחולין במעילה ובפדיון. ותימה בזה מכל הראיות הברורות שהבאנו לעיל דאף לרבנן עצים בכלל קרבן הם. וכמפורש בברייתא בדברי רבנן גופייהו, דילפינן נדבת עצים מדכתיב "קרבן", ומדכתיב: והגורלות הפלנו על קרבן העצים, וכן מהמפורש בהדיא בדברי הרמב"ם הנ"ל, שאעפ"י שפסק כרבנן דרבי, מ"מ כתב דהעצים קרבן הם ונדבתם בכלל שאר נדבת קרבנות, וחייב זר על עבודה תמה שיש בסידורם מפני שהם קרבן, ויש בהם פסול בעל מום מפני שהם קרבן, וצע"ג בזה.
והנראה לומר בעזהשי"ת, דיסוד פלוגתא דרבי ורבנן הוא, דלרבי קרבן העצים הוא קרבן הנרצה לה' הוא עצמו. וכמו שיש קרבנות מבהמה ועוף ומנחות, כן יש קרבן של עצים שהוא עצמו קרבן הנרצה לה' כשאר הקרבנות, והריח ניחוח לה' הוא מעצם העצים הקריבים. וממילא מדמינן לה למנחה, שאינה קרבן מבעלי חיים, וממילא כל דיני מנחה על קרבן העצים. אבל לרבנן, אמנם נתנה התוה"ק על העצים דין קרבן, אבל תורת קרבן שלהם היא מחמת זה שהם משמשים בהדי ההקרבה של קרבנות אחרים, והם עצמם אינם דבר הנרצה לה' מצד עצמם, ואין הם בפני עצמם ריח ניחוח לה'. וכל תורת הקרבן שלהם היא מצד זה שהם משמשים את הקרבן בשעת הקרבתו, וממילא חייל עלייהו תורת קרבן ג"כ. אבל אין הם עצמם תורת קרבן מצד עצמם, וממילא לא שייך לחייבם תנופה הגשה וקמיצה ומלח שהם דברים הנצרכים בקרבן מצד דיני הקרבתו לה' לריח ניחוח, והעצים אינם בכלל זה. אולם, מכיוון שבתורת משמשי הקרבן חייל אף עלייהו תורת קרבן, ממילא זר המקריבם עובר בזה באיסור זרות, כמו בעבודת שאר הקרבנות. וכן פסול בעל מום פוסל בהם כבשאר הקרבנות, כיון שהרי עכ"פ הם בכלל הקרבן וטפילים לו, מחמת זה שהם משמשי הקרבן בשעת הקרבתו, וממילא פוסל בהם מה שפוסל בקרבנות. וכן נדבתם חשובה בכלל נדבת שאר הקרבנות, כיון שהם באמת נכללים בכלל הקרבן שהם קריבים עימו. אבל הם עצמם אינם דבר הנרצה לה' כקרבן מצד עצמו, ולכן אין צריך בהם עבודה מיוחדת של קרבנות, אלא עבודת הקרבן עצמו עולה אף לעצים, שהם טפלים ונכללים בכלל הקרבן עצמו. וזה עומק כוונת התוס' במנחות הנ"ל, דלרבנן העצים נדבה ולרבי הוו קרבן "גמור", דבאמת אף לרבנן קרבן נינהו, כמפורש בכל הראיות הנ"ל, אבל לרבנן אינם קרבן מצד עצמם, אלא הם טפלים ונכללים בכלל הקרבן עצמו שהם קריבים עימו. אבל לרבי העצים עצמם תורת קרבן גמור עליהם מצד עצמם, וממילא דורשים המה מעשה הקרבת קרבן בפני עצמו, ככל הקרבנות. והדברים מאירים בעזהשי"ת.
ולפי זה נראה ללמוד בזה יסוד מחודש בעזהשי"ת, דמה שקדושת הגוף אין לה פדיון ואינה יוצאה לחולין במעילה, ומשא"כ קדושת דמים, אין הדבר תלוי בעצם סוג הקדושה, אי הוי קדושת הגוף או קדושת דמים. ובאמת, אף קדושת הגוף היא סוג קדושה כזה שיכול לצאת לחולין במעילה ופדיון, מצד עצם סוג הקדושה, רק שמכיוון שכל קדושת הגוף היא דבר הנרצה בעצמו לה' לקרבן, ממילא כיון שחייל בו בעצם החפצא הגדר שהוא מיועד לה', שרוצה בדבר הזה בפני עצמו, שוב אין הוא יוצא מידי גבוה לעולם, וקדושה לא פקעה ממנו לעולם, מאחר שחייל בו תורת דבר המיועד לדבר שהשי"ת רוצה בו בעצמו. משא"כ קדושת דמים, שהיא דבר שאין בו חלות של רצון השי"ת בדבר בעצמו, ממילא יש לו פדיון והוא יוצא לחולין במעילה. וממילא, לפי"ז אי משכח"ל קדושת הגוף כזו שאין בה רצון השי"ת בדבר עצמו, אף קדושת הגוף יש לה פדיון ויוצאה היא לחולין במעילה. ואעפ"י שהוא חלות קדושת הגוף מ"מ יש לו פדיון, דפדיון וכן מעילה הוא בעצם סיבה להפקעת קדושת הגוף, כמו שהוא סיבה להפקעת קדושת דמים, ורק מפני שחייל בדבר רצון לעלות להשי"ת, שרוצה בדבר עצמו, שוב אין הדבר יוצא מידי גבוה בעצמו לא בפדיון ולא במעילה. אבל אילו משכח"ל מציאות של קדושת הגוף ודבר שיש לו תורת קרבן, אבל רצון השי"ת אינו בדבר עצמו אלא כמשמש לקרבן, ממילא אף כשנכלל הוא בקרבן ודיני קדושת הגוף ותורת קרבן עליו, מ"מ יוצא הוא לחולין במעילה ובפדיון. וזהו דינם של העצים לרבנן דרבי, שאמנם תורת קדושת הגוף בהם ותורת קרבן עליהם, אבל כיון שאין בהם רצון לה' מצד עצמם, והם נכללים בקרבן וטפלים לו רק מצד שהם משמשי קרבן, ממילא יוצאים המה לחולין במעילה ופדיון, שהוא סיבה להפקיע גם קדושת הגוף, כל שלא חייל רצון לה' בדבר עצמו מצד עצמו. והדברים מאירים בעזהשי"ת.
♦
ג. ד.
ובזה יש לבאר אף בדין פרה אדומה.הנה, סוגיא ערוכה היא בשבועות דף י"א: בהא דאמרינן התם דבמילתא דלא שכיחא לא אמרינן דיוצאין המה לחולין מכוח תנאי ב"ד שמתנה עליהם שאם לא יהיו ראויין למצותן יצאו לחולין, ואמרינן התם: הרי פרה דלא שכיחא, ותניא: פרה נפדית על כל פסול שבה, מתה תפדה, נשחטה תפדה, מצא אחרת נאה ממנה תפדה, נשחטה על גבי מערכתה אין לה פדיה עולמית, שאני פרה דקדשי בדק הבית היא, וכו', עכ"ד הגמרא ועיי"ש. והרי מפורש בהדיא דפרה יש לה דין קדשי בדק הבית לענין זה שמועיל בה פדיון.
אמנם, מצינו כמה דינים גבי פרה שיש לה דין קדושת הגוף מחמת ד"חטאת" קריה רחמנא. וכמפורש בחולין דף י"א, א, דטריפה פוסלת בה הואיל וחטאת קריה רחמנא, ובע"ז די"ג: דרביעה ויוצא דופן פסיל בה לרבנן הטאיל וחטאת קריה רחמנא [וכמו שביארו התוס' בחולין שם], וכן פרה ששחטה שלא לשמה פסולה, כדתנן בפרה פ"ד משנה א', והטעם הוא משום דחטאת קריה רחמנא, כמו שפירש שם הר"ש בפרה והתוס' בחולין שם. והתוס' בחולין שם עמדו בזה דא"כ איך אמרו בגמ' דפרה דינה כקדשי בדק הבית, והרי חטאת קריה רחמנא, וכתבו וז"ל: ואם תאמר, בכל דוכתין דמשני קדשי בדק הבית, אמאי לא חשיב ליה כקדשי מזבח משום דחטאת קריה רחמנא, וי"ל, דבכל דוכתין מסלק לה בקושיא אחריתי, ובפרק אלו קדשים דקאמר דאין פרה עושה תמורה משום דקדשי בדק הבית היא, כיון דנפקותא ליכא בגוף הפרה לא שייך דרשא דחטאת קריה רחמנא, ובבכורות דף כ"ה,א, נמי דקאמר דאין בה איסור גיזה ועבודה לאחר שנפדית משום דקדשי בדק הבית היא, ולא הויא כפסולי המוקדשין, משום דלאחר פדיון שאין תורת פרה עליה לא קריה רחמנא חטאת, וכו', עכ"ל ועיי"ש.
ודברי התוס' צריכים ביאור רב, למה הוקשה להם רק למה הפרה "אחר פדיונה" דינה כמו בדק הבית שנפדה, דמותר בגיזה ועבודה, ולא כקרבן שנפל בו מום ונפדה, שהוא אסור בגיזה ועבודה, וע"ז תירצו דאחר פדיונה כבר לא דיינינן בה דין חטאת קריה רחמנא אלא נידונית היא כשאר קדשי בדק הבית. ותימה, למה לא הוקשה להתוס' על הפדיון עצמו, איך יש לפרה פדיון משום דקדשי בדק הבית היא, והלא חטאת קריה רחמנא.
ואשר נראה לומר בעזהשי"ת, עפ"י המבואר בזה באות ב', דאפילו דבר שיש בו תורת קדושת הגוף ותורת קרבן, אם רצון השי"ת אינו בדבר עצמו, וכל מה שחייל בו תורת קרבן הוא מפני שהוא משמש לקרבנות ונצרך לו, ממילא אף הוא טפל לקרבן ונכלל בקרבנות, בזה אעפ"י שדיני קרבן עליו לכמה דינים, אבל לענין דין יציאה לחולין בפדיון ומעילה לא נוהג בו דין קרבנות, אלא נוהג בו דין קדושת דמים, היוצאים לחולין בפדיון ומעילה. והוא מפני שדין יציאה לחולין בפדיון ומעילה הוא בעצם סיבה להפקיע מהדבר את קדושת הגוף, כמו שהוא סיבה להפקיע ממנו קדושת דמים, ורק בקרבנות, שבדר"כ רצון השי"ת הוא בדבר עצמו וחייל בו בעצם החפצא שהוא מיועד לריח ניחוח לה', ממילא אינו יוצא מידי קדושתו לעולם בשום דבר. אבל בקדושת הגוף כזו שאין רצון השי"ת בדבר מצד עצמו אלא בתורת משמש לדבר אחר שבו רוצה ה', אם אמנם יש בו תורת קדושת הגוף ותורת קרבן, אבל במעילה ופדיון, שהם סיבה להפקעת הקדושה, יוצא הוא שפיר לחולין, דמעילה ופדיון הם סיבה להפקעת קדוה"ג, כמו שהם סיבה להפקעת קדו"ד, כל שרק רצון השי"ת אינו בדבר עצמו מצד עצמו, וכמבואר בעזהשי"ת.
ומעתה נראה בעזהשי"ת, דפרה, למאי דקיי"ל דקדשי בדק הבית היא, אעפ"י שחטאת קריה רחמנא ונתנה לה תורה דיני חטאת להיותה קדושה בקדושת הגוף ותורת קרבן, אבל קרבן זה של הפרה אינו דבר הנרצה לה' מצד עצמו, שרוצה בדבר לריח ניחוח, ואין רצון השי"ת בדבר עצמו. ובאמת, כל הצורך בפרה הוא רק כדי לעשות ממנה מי חטאת להזאה על הטמאים, רק שקבעה התוה"ק שכדי שהפרה תהיה ראויה לכך, להזאת מי חטאת, בעינן שתחול בה תורת קרבן, אבל תורת קרבן זו אינה מפני רצון השי"ת בפרה עצמה מצד עצמה. וממילא כד דיינינן לענין לצאת לחולין בפדיון, שפיר יש לה דין קדשי בדק הבית שיוצאת היא לחולין בפדיון, שאעפ"י שחטאת קריה רחמנא, ודין קרבן וקדושת הגוף עלה, הרי אף קדוה"ג וקרבן יוצא לחולין במעילה ופדיון, כל שאין רצון השי"ת בדבר עצמו מצד עצמו. והפרה, למ"ד קדשי בדק הבית היא, אין רצון השי"ת בדבר מצד עצמו לעלות לו לריח ניחוח כשאר קרבנות, וכל תורת קרבן שבה היא להכשר לדבר אחר, לעשות ממנה מי חטאת להזות על הטמאים. ובכהאי גוונא אעפ"י שהיא קדושה קדושת הגוף, מועילים שפיר מעילה ופדיון להוציאה לחולין. ולכן לא הוקשה כלל לתוס' על עצם הדבר שיוצאת היא לחולין בפדיון, אלא רק הקשו דמ"מ כיון שתורת קרבן עלה, אחר פדיונה תהיה אסורה בגיזה ועבודה, כמו פסולי המוקדשין שנפדו. וע"ז תירצו דאחר פדיונה פקע ממנה דין חטאת קריה רחמנא, וממילא מותרת שפיר בגיזה ועבודה. והדברים מאירים בעזהשי"ת.
♦
ה.
ואחר הודיע ה' אותנו כל זאת, נבוא לבאר בעזהשי"ת כמין חומר. לפי מה שהעלינו בעזהשי"ת באות א', המוכרח ומבואר והמפורש בדברי התוס' במנחות דף מ"ז, א, דבשתי הלחם, אם רק נגמרה קדושת הגוף שבהם יש להם פדיון. והדברים מופלאים, והרי שתי הלחם קרבן נינהו כשאר קרבנות, ומ"ש משאר קדוה"ג שאין לה פדיון.והנראה בעזהשי"ת עפ"י המבואר, דהנה במנחות דף ט"ו,א, תנן: הכבשים מפגלים את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים, כיצד, השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר הן והלחם מפוגלין, לאכול את הלחם למחר, הכבשים מפוגלין והלחם אינו מפוגל, עכ"ד המשנה, ובגמרא שם: היינו טעמא וכו', לחם גלל דכבשים ואין כבשים גלל דלחם, עכ"ד הגמ'. והמפורש בזה בסתם משנה, דעיקר הקרבן של שתי הלחם הם הכבשים, והלחם הבא הוא "גלל דכבשים", היינו טפל לכבשים ובא לצורך הכבשים, וכיון שעיקר הקרבן הם הכבשים, המפגל בכבשים אהני הפיגול לחול אף על הלחם, שהוא גלל הכבשים וטפל להם, אבל המפגל בלחם אינו מפגל הכבשים, כיון שאין הכבשים קרבן מצד עצמן אלא גלל הלחם וטפילים לו. והנראה בעזהשי"ת לפי דעת התוס', דדין זה עצמו תלוי בפלוגתא דבן ננס ור' עקיבא במנחות דף מ"ה: הנ"ל אות א'. לר' עקיבא, דהכבשים אינם מעכבים את הלחם והלחם מעכב את הכבשים, עיקר הקרבן של שתי הלחם הוא הלחם, והכבשים הם טפילים ללחם ואינם קרבן מצד עצמם, וכמפורש בהדיא במנחות מ"ו: דלר"ע "לחם עיקר". אבל לבן ננס, הסובר דכבשים מעכבים הלחם והלחם אינו מעכב הכבשים, היינו משום דס"ל ד"כבשים עיקר", כמפורש שם בגמ', לשיטתו עיקר הקרבן של שתי הלחם הוא הכבשים, וכמפורש בגמ' שם דלבן ננס "כבשים עיקר", והלחם הוא טפל לכבשים. ור' שמעון במתני' שם הרי פוסק בהדיא כבן ננס, וממילא י"ל דסתם מתני' הנ"ל, דקאמר דלחם גלל כבשים ואין כבשים גלל לחם, והנפק"מ לענין פיגול, בן ננס היא, וכוותיה קיימא לן.
ואשר לפי זה, הרי מאירים כשמש בעזהשי"ת דברי התוס', דשתי הלחם שנגמרה קדושתם יש להם פדיון. ואעפ"י שהרי הם קדושת הגוף גמורה ותורת קרבן גמור עליהם, הרי נתבאר בעזהשי"ת באות ב', לענין קרבן עצים לרבנן דרבי, ופרה אדומה למאי דקיי"ל דקדשי בדק הבית היא, דגם דבר שיש בו תורת קרבן וקדושת הגוף, אם אין הוא קרבן מצד עצמו אלא הוא כטפל ומשמש לדבר אחר, ואין רצון השי"ת בדבר עצמו לקרבן מצד עצמו, אז אעפ"י שהוא קדוש בקדושת הגוף, הרי הוא יוצא שפיר לחולין במעילה ופדיון, דאף קדושת הגוף ראויה ליפקע ע"י מעילה ופדיון אם רק אין רצון השי"ת בדבר עצמו מצד עצמו לעלות לריח ניחוח לה'. וממילא, הכ"נ שתי הלחם לבן ננס, דקיי"ל כוותיה, דלחם גלל כבשים והכבשים הם עיקר הקרבן של שתי הלחם והלחם טפל לכבשים, אם אמנם הלחם יש לו תורת קדושת הגוף ותורת קרבן, אבל הוא יוצא שפיר לחולין במעילה ופדיון. והדברים מאירים בעזהשי"ת.
♦ ♦ ♦