מכון למצוות התלויות בארץ בנשיאות הגרש"ז רווח שליט"א
הגדרת שכחה במצוות התורה - בשכחה בשדה, בשכחת התורה, ובמחיית עמלק, ועוד
הקדמה
לגבי כמה מצוות ואיסורים בתורה נאמרו דינים שתלויים בשכחה, בין לדינים הנוגעים מחמת השכחה למי ששכח, כדוגמת שכחה שהיא ממתנות עניים שבשדה, כששכח קמה ועומרים בשדה, ובין לגבי האיסור לשכוח, הנאמר בכמה מצוות, כגון איסור שכחת התורה ואיסור שכחת מעשה עמלק ומחייתו.יש כמה רמות בשכחה, וכפי שיתבאר להלן, יתכנו הגדרות שונות לעצם המושג שכחה, ויש בזה נפ"מ רבות להלכה.
ההבנה וההגדרה הפשוטה של שכחה היא שהאדם אינו זוכר את הדבר הנדון, ויתכנו בזה כמה אפשרויות: או שהוא אינו זוכר באותה שעה, אבל בכל רגע נתון יכול הוא להיזכר, מאחר שהזכרון קיים אצלו. ויש שהשכחה היא מזכרונו, ולא ייזכר כלל, או שהוא ייזכר רק אם יהיו פרטים שיזכירו לו, ויציפו את הזכרון.
ברור שלגבי איסור שכחת דברי תורה, או שכחת עמלק, אינו עובר על האיסור גם כאשר הדברים אינם לנגד עיניו כל היום, ואם הדבר עומד בזכרונו אין זו שכחה. מאידך, לגבי שכחת עומרים בשדה חלה שכחה מיד כשהוא לא זכר באותה שעה שאוסף את העמרים, אף אם מיד כשהוא סיים צף ועלה בזכרונו ששכח.
ברצונינו במאמר זה להביא לדון ולהוכיח הגדרה נוספת לשכחה בתורה. והיא, כאשר האדם מחליט בדעתו שהוא מסיח דעתו מהידיעה האמורה, ואינו מתעניין בה. במקרה זה, יתכן שתהיה שכחה גם אם הוא לא שכח בדעתו מהדברים. ולפי זה, באיסורים הנובעים משכחה, יתכן שלא יעבור האדם עליהם אלא אם כן החליט וחשב בדעתו שהדבר אינו מעניינו, וכ"ש אם הוא לאו מסכים לדברים ומבטל אותם בליבו. לדוגמא: אם הוא זוכר שיש עמלק ויש מצוה בתורה למחותו, אלא שהוא אינו מסכים לזה ח"ו, ומסלק מליבו שהמצוה אינה מעניינו. אפשר שהוא יעבור בזה על אף שהוא זוכר את המצוה.
איך שלא יהיה, ראוי להגדיר בכל מצוה מהי הגדרת שכחה האמורה בה, ועל כך דברינו.
יש להדגיש, המאמר אינו מתייחס לחיוב זכירה שיש במצוות, אלא למצב השכחה. ההגדרות אינן בהכרח שוות, וגם מי שאינו בכלל שכחה עדיין אין זה מתחייב מכך שהוא מקיים את מצות הזכירה. ואפילו במצוות שיש בהן לאו של שכחה ועשה של זכירה, והלאו מוגדר כלאו הניתק לעשה, עדיין לא מתחייב שחיוב הזכירה ואיסור השכחה שווים, כדלהלן.
♦
מצוות בתורה שקשורות לשכחה
שכחה, ממתנות עניים - שנאמר (דברים פכ"ד פס' יט): "כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך".איסור שכחת מעמד הר סיני – שנאמר (דברים פ"ד פס' ט): "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחרב".
איסור שכחת מעשה עמלק ומחייתו – שנאמר (דברים פכ"ה פס' יט): "והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".
איסור שכחת מעשה העגל, שנאמר (דברים פ"ט פס' ז): "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר".
♦
א. כיצד בועז עזב לרות מהעומרים, והרי הוא מכשיל אותה באכילת טבל
לאחר שאמה של מלכות בית דוד - רות - באה עם נעמי לארץ ישראל, וירדה ללקוט עם שאר העניים ממתנות העניים שבשדה, היא הגיעה לשדהו של בועז. לאחר שבועז הכיר וידע מי היא, ואמר לה להישאר וללקוט בשדה שלו, הוא הנחה את הקוצרים איך להתייחס אליה. בתוך הדברים אומר בועז (פ"ב פס' טז): "וגם שול תשולו לה מן הצבתים ועזבתם וליקטה ולא תגערו בה". ופירש רש"י: "וגם שול תשולו – שכח תשכחו, עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים".רבים מהמפרשים הקשו כיצד יכול היה בועז לצוות כך, והרי הדין הוא שמתנות עניים שבשדה פטורות מתרומות ומעשרות, ובכללם פירות השכחה, אבל אם הם אינם שכחה, אלא שהושארו בכוונה, הם אינם בכלל פטור זה, והעניים שלוקחים אותם חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות. ואף אם הבעלים נותן להם במתנה או שהוא מסכים שהם יקחו, אין הם פטורים מתרומות ומעשרות. אם כן, איך יכשיל בועז את רות ואת נעמי באיסור אכילת טבל החמור?
ואמנם התשובה שענו המפרשים פשוטה, שאכן בועז הפקיר את אותם צבתים שהושארו, והפקר פטור ממעשר. והוסיף המלבי"ם שם בביאורו, שלכן הוסיף בועז ואמר "ועזבתם", וכוונתו שיהיה זה הפקר.
אלא שעדיין יש להעיר, שהרי ההלכה כדברי ב"ה (פאה רפ"ו) שהפקר לעניים אינו הפקר? וע"כ צ"ל שהוא הפקיר הפקר גמור לכולם [למרות שאף אחד מלבד העניים לא ילקוט, שהרי הפקר זה מעורב ונמצא בין הלקט שכחה ופאה שבשדה, מ"מ התבואה הופקרה לכל. ובפרט שהבחורים המלקטים, שידעו שהוא הפקר, יכולים לקחתם]. ויש להעיר, אם כן, כיצד אמר להם בועז "ועזבתם", והרי אם הוא הפקיר הפקר גמור, היו יכולים הם ללקט לעצמם, ובועז לא יכול היה למנוע מהם זאת? וצ"ל לפי זה שאכן הוא לא מונע מהם מלקחת בתורת הפקר, אלא שהוא אמר "ועזבתם", שלא יאספו אותם כפועליו, אלא יעזבום להפקר.
אמנם, לפי דברינו להלן אפשר שיעלה תירוץ נוסף, ואולי גם עזיבה זו יכולה להיכלל בכלל שכחה.
♦
ב. מדוע בכל שכחה אין לחשוש שמעורבים פירות שאינם שכוחים
מתוך שאלת המפרשים הנ"ל עולה שאלה נוספת בכל אופני הלקיטה של פירות ותבואת השכחה. הרי בין פירות השכחה שהעני מלקט יש פירות שלא נשכחו, כלומר שהסיבה שהפירות לא נלקחו אינה מפני שבמוחו של המלקט היתה שכחה כלשהי, אלא או שמעולם הוא לא ידע על קיומם של הפירות, כגון שהוא לא היה יכול לראות אותם, או יתירה מכך, הוא ראה ולא שכח, אלא שהוא לא רצה לקחת אותם, כגון שהם היו פירות גרועים או שהם היו במקום שהוא לא חפץ לקחתם, כגון שהם גבוהים מאד, ולא שווה לו הטירחא לעלות, או שהוא סתם התעצל מלקחתם, או אפילו יתכן שהוא החליט להשאירם לעניים, כדי שיקחו בעין יפה. לכאורה, פירות אלו אינם שכחה, וא"כ גם בזה יש להקשות מדוע אין לחשוש שבמה שליקט העני יש פירות שאינם שכחה, והם טבל וחייבים במעשר. וא"כ כל עני שמלקט יחשוש שמא לא כל מה שבידו פטור ממעשר! התינח בשכחת עומרים, שניכר לכל שלא היו משאירים אותם אלא אם כן שכחום, אבל בשכחת קמה, וכן בפירות שיש בהם שכחה, ושכח בעודם על העץ, נחשוש לזה!התשובה לכאורה פשוטה. הדין הוא שפירות שנותרים בשדה לאחר הלקיטה, והבעלים משאיר אותם ואינו לוקחם, הפירות הם הפקר לכל, אם הבעלים אינו משמר את שדהו. דין זה מבואר בכמה מקומות, ובהם בברייתא המובאת בפסחים ו: שבסופי תאנים וענבים שמשייר בשדהו, אם הבעלים אינו מקפיד מותרים משום גזל ופטורים מן המעשר. וכ"פ הרמב"ם בהל' מעשר פ"א הי"ב. עוד מבואר כן בדין מכנשתא דבי דרי, שהוא מקום אסיפת הגרנות, שהנשאר שם והבעלים מסלק דעתו מלקחתו מותר לכל אדם, משום שהוא אבידה מדעת. וכן מבואר במשנה בפאה רפ"ח, שמובאת בגמ' בב"מ שם: מאימתי כל אדם מותרים בלקט, משילכו בה הנמושות (ובכל הנ"ל יש להאריך בזה, ובמחלוקת אם הוא הפקר גמור או רק כשהוא בא לרשות זוכה, אך מ"מ ביד הזוכה הוא פטור ממעשר. והרחבנו בזה במקו"א. ואכ"מ).
אלא שעדיין יש להקשות, דמ"מ בכל שדה כשהבעלים מקפידים, ואינם מוכנים שאחרי -שאינם עניים,- יזכו, א"כ הפירות שאינם לקט שכחה ופאה שנשארו בשדה אינם הפקר, וא"כ מדוע העניים הלוקטים פטורים ממעשר מהכל, ומדוע שלא יחששו לאותם פירות שנשארו שאינם שכחה? וכן יש לעיין, דהנה רע"א, (על המשנה בריש פרק ח הנזכרת לעיל), הקשה מדוע מותרים כל אדם בלקט, ולא אמרינן תזכה לו חצירו לבעלים, ע"ש? הרי שרע"א הבין שדין זה נכון גם במקום שהבעלים רוצה שתזכה לו חצירו, ושהוא מקפיד שלא יקחו מי שאינם עניים. ולפי זה יש להקשות מדוע המלקטים פטורים ממעשר בכה"ג?
♦
ג. פירות שלא נשכחו, אם יכול הבעלים לשוב לקחתם
וביותר יש להבין בהגדרת מצות שכחה. במשנה בפאה (פ"ו מ"ג ואילך, ובתחילת פ"ז) מבואר ששכחה נקבעת לאחר שהמלקט עבר את המקום שבו נמצאים התבואה או הפירות, ושכחם, וכאמור (במשנה ד): זה הכלל כל שהוא בבל תשוב, שכחה. כל שעבר את מקום הפירות ולא אספם, הריהו בבל תשוב, ודין שכחה להם. והנה, לא הוזכר בשום מקום שאם מה שהשאיר אינו מפניששכח, אלא משום שאין הוא חפץ בפירות, לא יהיה לזה דין שכחה, ויכול יהיה לשוב לקחתו. ואף שבמשנה שם בסוף פ"ו מבואר שהמלקט שהתכוון ליטול בלקיטה זו רק את הגסים והגדולים, אין זו שכחה לגבי הקטנים, ויש שסוברים שאפילו לגבי הגדולים אינה שכחה, שהרי הוא עדיין עוסק בליקוט האילן ולא עבר מעליו, שם הוא משום שדעתו להמשיך ללקוט. אבל כאשר הוא לא מתכוון ללקוט יותר, אך לא מסיבת שכחה, לא הוזכר שיכול לשוב לקחתם. מדוע?♦
ד. הקוצר בלילה וסומא שקצר
יתירה מכך. במשנה (פאה פ"ו משנה יא) מובא: הקוצר בלילה והמעמר [בלילה] והסומא יש להם שכחה. ביאור הדברים, מבואר במשניות הקודמות שכשם שנאמרה בתורה מצות עזיבה לעניים בשכחת עומרים, דהיינו שהאוסף שכח לאסוף מהעומרים שעימר כבר, כמו כן יש מצות עזיבה בשכחת קמה, דהיינו פירות שעדיין מחוברים ששכחם על האילן ולא ליקטם עד שעבר משם, מצוותם בעזיבה. החידוש שבמשנה הוא שאפילו כאשר הבעלים מלקט בלילה, או שהוא סומא, וברור שהוא אינו יכול שלא לשייר חלק מהפירות, ובודאי שמה שהוא משאיר אינו מפני שהוא שכח להסתכל, או שהוא שכח ללוקטו וכדו', אלא שמלכתחילה הוא מוגבל, ועל דעת כן הוא לוקט, שמה שהוא יראה הוא יקח, ומהשאר הוא מסיח את דעתו. [ובהמשך המשנה מבואר שאם הוא לא סומא וכדו', אלא ברצונו הוא נוטל הגס הגס, כמובא לעיל, לא הוי שכחה כלפי הדק, ואפילו כלפי הגס לא, ע"ש במפרשים. ובפשטות, ההבדל מהאמור ברישא לגבי בלילה או סומא, ששם הוי שכחה, הוא משום ששכחה נקבעת בגמר מלאכת הקצירה, ואם הוא שוכח בקציר לילה הוי שכחה, מפני שזו דרך הקצירה שלו, ומי שמחליט שהוא אינו קוצר אלא את מה שלא קשה לו להגיע אליו, מהני קצירה זו כדי להחשיב את הנשאר כמתנו"ע. אבל כשהוא קוצר הגס הגס, מתחילה הוא מגלה דעתו שהוא משייר לקצירה נוספת, וממילא לא נגמרה מלאכת הקצירה שלו].ויש להבין מדוע נכלל גם זה בכלל שכחה, הרי ודאי הוא לא שכח, כלומר שלא היתה כאן עזיבה מחמת שכחה וחוסר בזכרון, אלא להיפך, הוא יודע בבירור שיש עוד פירות, והוא יודע שאם הוא היה לוקט ביום, או שהיה מלקט מי שאינו סומא, הוא היה מוציא הרבה יותר פירות, אלא שמסיבות שונות, הוא מחליט ללקוט בתנאים האלה, שאין לו את האפשרות לגלות היכן הפירות, ומדוע גם זה מוגדר כשכחה?
♦
כעין שאלה זו יש לעיין בדין המובא במשנה בפ"ז מ"ב. במשנה שם מובאת מחלוקת: כל שיש לו תחתיו יש לו בראשו [ופירשו הראשונים [חוץ מהרמב"ם] שכשהוא לוקט את הפירות שתחתיו הוא מסתכל בראש האילן, ולכן אף כששכח וגמר בראש האילן אינה שכחה, כ"ז שיש למטה]. ולר"מ משתלך המחבא [המחבא הוא כמין מקל שכשהוא עומד למטה הוא משתמש במחבא כדי לגלות את הפירות המוסתרים באילן]. ובירושלמי דנו אם ר"מ לקולא או לחומרא. וברא"ש שם שואל לרבנן מ"ט אינה שכחה, מ"ש ממי שמתנה שמה שישכח יחזור ויטול, שמבואר במשנה בסופ"ו שלא מועיל תנאו? ומתרץ שבזה כל שלוקט מסתכל אם יש מחוברים. ולכאורה, הבנת הענין היא שכשהוא לוקט את כל השדה כסדר הלקיטה, נגמרה מלאכת קצירה, ומה שהוא שוכח זו חזרה. משא"כ באילן שמנערו, כל זמן שיש לו תחתיו לא נגמרה מלאכת האסיפה, וזו צורתה, ולכן אין זו חזרה [ולא כמו שפירש בברכת כהן על הירושלמי, שהחילוק הוא שתחת האילן זה רק ממילא, משא"כ במתנה, הוא חוזר להדיא]. ור"מ [לשיטה בירושלמי שר"מ חולק לקולא] סובר שאפילו לאחר מכאן, מאחר שהוא לא עשה עם המחבא, אין זה גמר. ולכאורה, ודאי שהם לא נחלקו באופן שכולם נוהגים להשתמש במחבא, ועדיין לא השתמשו, שאם כן, מדוע לחכמים הוי שכחה, הרי זה דומה לנוטל הגס הגס שאינה שכחה? וע"כ שלפעמים משתמשים במחבא ולפעמים לא, או שהרוב לא משתמשים, אלא המקפידים, והמלקט לקט בסתם, ונחלקו האם משום כך עדיין אין הוא מוגדר כמי שסיים את ליקוט האילן או לא.
וכאן נשוב ונשאל, אם המציאות היא שיש שמשתמשים במחבא, א"כ גם האחרים, שאינם משתמשים, יודעים שאם הם ישתמשו במחבא הם ימצאו את מה שלא מצאו קודם, אלא שטריחא להו להשתמש במחבא, או מסיבות אחרות. מדוע אם כן נקרא הנשאר שכחה, הרי זו לא שכחה, אלא שהוא לא מעוניין לחפש יותר. מדוע חשיב שכחה לרבנן?
♦
ה. הגדרת שכחה
אשר על כן, נראה שע"כ הגדרת שכחה אינה דווקא במה שנשכח מדעתו, אלא אפילו כשהוא יודע שנשאר שם קצת והוא מחליט שהוא לא מחפש והוא מסיח את דעתו ממנו, גם זה בכלל שכחה, שהרי ודאי וברור הוא ששכחה במתנות עניים אין פירושה רק בדברים שהיו בדעתו או בידיעתו והוא שכח אותם, אלא גם פירות שהוא לא ראה אותם בזמן הלקיטה, והמשיך הלאה, גם הם בכלל שכחה [ומה שנאמר במשנה (שם פ"ה מ"ז) ששכחה מחמת דבר אחר אינה שכחה, היינו כשנעשתה ע"י אחרים הסתרה כלשהי לפירות, אבל ודאי שכשהפירות היו כדרך גדילתם אלא שהוא לא ראה, גם זה בכלל שכחה מחמת עצמו. כנלענ"ד. וראה מש"כ בזה בתפארת ישראל ביכין אות סט]. וכעת אנו מרחיבים את ההגדרה, שגם פירות שהוא מבין בדעתו שהם צריכים להיות במקומם, אלא שהוא לא טורח לחפש אחריהם מסיבות שונות, גם הם בכלל השכחה.על פי זה מובן, שגם כשסומא מלקט, או המלקט בלילה, הפירות שנשארו מוגדרים כשכחה, מאחר שהוא כבר לקט את האילן באופן שמבחינתו האילן הוא כבר לאחר לקיטה [לאפוקי נוטל הגס הגס, או שדעתו והרגילות לחזור ולעבור עם מחבא, וכאמור לעיל].
כמו כן, מובנת המחלוקת במי שלקט ויכול לעבור ולבדוק במחבא, שאם ודאי דרך לעשות כן, אינו שכחה, ואם יש מי שעושה כן, בזה חלקו האם כבר נגמרה מלאכת האילן לאחר שהוא עבר ממנו, וגם זו שכחה, למרות שהוא יודע שהוא יכול למצוא עוד אם הוא ישתמש במחבא, מאחר שסוף סוף בדרך כלל הוא מסיח דעתו מזה, והסילוק שלו בדעתו והיסח הדעת מלשוב וללקוט הוא המגדיר את השכחה. ומ"מ, ר"מ חולק וסובר שכיון שיש משתמשים במחבא עדיין הוא לא סילק דעתו. ולפי האמור, עולה ההגדרה ששכחה מתקיימת כשהוא עבר והסיח דעתו מללוקטו.
ויתרה מכך יש להוכיח, שאפילו כאשר הוא שכח מללקט, וכבר עבר והמשיך, אבל אם הנשכח הואדבר חשוב, כדלהלן, אינה שכחה. הרי שלא השכחה בפועל קובעת, אלא היסח הדעת שמחמת השכחה. הנה, המשנה בפאה בתחילת פרק שביעי מביאה שעץ זית שיש לו שם, כלומר שהפירות שלו חשובים וידועים בשמם [ע"ש], אינו שכחה, אע"פ שהמלקט שכח ללקט וכבר עבר ממנו. והיינו טעמא, שמאחר שהאילן חשוב והמלקט ודאי ייזכר לחזור וללקוט, אין זה היסח דעת של שכחה. כלומר, שההבנה בזית אינה שהאדם לא שכח, אלא שכיון שהוא ודאי ייזכר ויחזור, בודאי שאין הוא מסיח את דעתו ממנו.
אלא שלפי זה צ"ב על מש"כ בסיפא דמתניתין, שכשמתנה שכל מה שישכח יחזור עליו הרי זה מתנה על מש"כ בתורה, ולכאורה אם הגדרת שכחה היא שיסיר מליבו, א"כ כאן אינו מסיר. ועו"ק מה ההבדל בין המתנה לבין המלקט שאח"כ חוזר עם מחבא, וכן מהמלקט שנטל רק את הגסים, שיכול לחזור?
ונראה לומר שאם הוא אומר שכעת הוא יודע שנשאר ושלפני כן הוא לא בדק ועשה כפי הצורך, יכול אח"כ לחזור, וזה כעין מש"כ, שאם הוא לא עשה במחבא, אע"פ שעבר אינה שכחה, שדעתו לחזור. וכן כשהוא נוטל רק את הגסים עדיין דעתו עליו. ומסתבר לכאורה שה"ה בלוקט בלילה, ודעתו לחזור ביום, וכך רגילים ללקוט [כגון שמעדיפים ללקוט בשעות הקרירות], דמאי שנא מהמלקט שדעתו לשוב וללקוט עם מחבא, וכך היא דרכו, ממי שחוזר ביום על מה שהוא מלקט בלילה, וכך הדרך [אין הבדל בין אם חוזר ועובר עם מחבא, לחוזר ועובר עם פנס, לחוזר ועובר ביום, אם כך הדרך]. ומה שכתבה המשנה שכשמתנה ע"מ לחזור אינו חוזר, הוא במי שלוקט כדרך הלוקטים, שבאופן הזה בדרך כלל הוא מסיח דעתו ממה שנשאר, ואין לו סיבה לשוב וללקוט, והוא חיפש עכשיו ולא מצא, ואת כל מה שהוא לא מצא עכשיו אין סיבה חדשה שהוא ימצא אח"כ, אלא שמחמת שהוא לא רוצה להפסיד הוא אומר שאינו מתייאש מהנשאר, זה נקרא שכחה והיסח הדעת ומתנה עמש"כ בתורה [ועיין ברע"א על המשנה שם].
א"כ, עולה לפי הצעתינו הנ"ל ששכחה היא הפעולה והסיבה, אבל הגדרת המצוה היא בכל אופן שהוא מסיח דעתו מללקוט. ולפיכך, העני המלקט אינו צריך לחשוש שמא בעה"ב לא שכח את הפרי אלא הוא סתם התעצל מללקוט, כי זה היה לו מסובך, או שהוא היה עייף ולא היה שווה לו להתאמץ בשביל פרי אחד, או שהוא החליט לשמח את העניים, וכדומה. כל זה בכלל מצות שכחה, שהוא מסיח דעתו מללקוט.
הוכחה מדברי הר"ש
ומצינו ליסוד זה ראייה נפלאה מלשונו ודבריו של הר"ש) פאה פ"ז מ"ב), וז"ל: תניא בספרי (פיסקא עד, על הפסוק בדברים פכ"ה פס' כ: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה"): "כי תחבוט זיתך – בראשונה היו חובטין זיתיהם והיו נותנים בעין יפה... פירוש, כיון שהיו נוהגים עין יפה בפאה ובשכחה...". הנה, מבואר בדבריו במפורש שיש מושג של עין יפה בשכחה, ולדבריו זו כוונת הפסוק וכפי דיוק הספרי, שהפסוק משתמש בלשון כי תחבוט ולא כתב כי תלקט וכדו', לומר שהראשונים היו נוהגים בעין יפה, ולא היו מלקטים הכל, אלא חובטים, ומה שנשאר לאחר החבטה היו משאירים לעניים. וע"ז מוסיף הר"ש שאת השאר היו נותנים לעניים או כפאה או כשכחה. ונראה שהר"ש כתב כן משום שבפסוק הזה נלמד גם חיוב פאה באילן ["לא תפאר"], וגם שכחה ["אחריך"]. מבואר בדבריו שמי שמתעלם בכוונה ולא מחפש פירות שיש באילן, כדי שישאר לעניים בעין יפה, גם זה בכלל שכחה.אמנם, יש שהתקשו בדברי הר"ש הנ"ל [ראה הגהות וביאורים לחכם קדמון ספרדי שמובא בספרי ע"פ רבינו הלל, הובא בהערות לר"ש הוצאת וגשל], ומשום כך מחקו וגרסו ללא המילה שכחה. וע"ש, שלפי זה הוצרכו להוסיף ולפרש את המשך דברי הספרי. אמנם, ברור שהגיר' בכת"י הר"ש היא כשלפנינו, וממילא ברור שהר"ש סבר ששייכת מידת עין טובה בשכחה, וכדלעיל.
♦
ו. שכחה כשהמלקט רואה ואעפ"כ משאיר
אדאתינא להכי, יש מקום לדון בשלב נוסף של היסח הדעת מהשכחה. מה יהיה הדין כאשר המלקט רואה באילן את הפירות, ואעפ"כ הוא משאיר, אם מצד שטירחתו מרובה, או שהמאמץ לא שווה את הטירחה, או שאין לו זמן ללקוט את הבודדים, וכדו'. האם גם בזה יהיה דין שכחה, שהרי כבר הוכחנו שהגדרת השכחה אינו בשכחה בפועל, אלא בהסתלקות הדעת מלשוב וללקוט, ואם כן, אפשר ויתכן שגם כשהוא רואה להדיא, אלא שהוא לא לוקטו, יהיה גם זה בכלל שכחה. מאידך, אפשר שכשהוא רואה בפועל לא יהיה דין שכחה לפירות, ומה שהעניים יכולים לאסוף הכל ללא חשש חיוב מעשרות הוא משום דין הפקר. ולענ"ד, עפ"י האמור לעיל נראה יותר כצד הראשון, שגם כשהוא זוכר ויודע, ואעפ"כ הוא עובר מללקט או מלאסוף, כגון שהוא רואה פרי שקשה להורידו והמאמץ אינו שווה לו, ולכן הוא מניחו וממשיך, גם זה בכלל שכחה. ולפי זה, אם המלקט עבר וראה ואעפ"כ לא לקט, ואח"כ נמלך בדעתו לחזור וללקטו, אינו רשאי, שכבר חל עליו דין שכחה.לדברינו הנ"ל, אם כנים הם, תתבאר גם הנהגת בועז, שאמר לקוצרים "וגם שול תשולו.. ועזבתם...", שהוא אמר לקוצרים שיעשו עצמם שוכחים, אף שלמעשה הם זכרו, משום שגם כשמשאיר המלקט בכוונה, ומסיח דעתו מללקט, גם זה בכלל לקט הוא, וכדברי הר"ש הנזכרים. ומשום כך אמר בועז לקוצרים "ועזבתם", שפירות אלו אינם הפקר לכל, אלא מתנות עניים, וכדברי המלבי"ם הנזכרים לעיל.
♦
ז. תרגום המילה שכחה
בתרגום אונקלוס על הפסוק "ושכחת עומר בשדה" תירגם את המילה "ושכחת- ותתנשי" [וכן תרגם במילים לא תשכח האמור במחיית עמלק. אמנם, לגבי זכירת מעשה העגל האמור לעיל תירגם "לא תנשי". וצ"ע]. יש להתבונן, שהיה צריך לתרגם ויתנשי מינך, כלומר שישתכח ממך, ואם השכחה פעילה, אולי היה צריך לתרגם ותינשי? משמעות המילה ותתנשי משמעה יותר שאתה תהיה משוכח, ולא שישתכח ממך. אמנם, התרגום ביאר את המילה ושכחת, ולא כתבה התורה וישתכח ממך עומר בשדה. ומ"מ זו שאלתינו, מדוע אכן זה נאמר בלשון זו.לפי דברינו יתכן שזה הביאור - אין הגדרת השכחה שנשתכח ממך, ולא זכרת, אלא שזה נעשה משוכח, דהיינו שהסחת מדעתך ממנו כשעברת ממנו.
♦
ח. הגדרת שכחה בלימוד התורה ומעמד הר סיני
והנה, יש מקום להשוות את הגדרת שכחה המחייב הנחה במתנו"ע, לאיסור שכחת דברי תורה. וראיתי שיש שהשוו ביניהם, וכן משווה למצות זכירת עמלק שיש שם לאו ד"לא תשכח", הנלמד מהפס' השמר לך פן תשכח.במשנה באבות (פ"ג משנה ח) נאמר: רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר: רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. יכול אפילו תקפה עליו משנתו? תלמוד לומר: "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו.
מסקנת המשנה שהאזהרה החמורה שלא ישכח, ועליה הוא מתחייב בנפשו, היא כשישב ויסירם מליבו, והיא השכחה שנאמרה בפסוק. והנה, רבינו יונה בפירושו על המשנה מבאר שכשתקפה עליו משנתו היינו כגון מחמת זקנה או אונס, ואינו חייב, משום דאונס רחמנא פטריה. ולדבריו, בחומרת הלאו דפן תשכח כלולות כל שכחות, אלא שבאונס פטור. ומש"כ שאינו חייב עד שיסירם מליבו הכוונה שישכח שלא באונס. וצע"ק לשון המשנה לפי זה. אבל בפירוש רבינו בחיי על המשנה ביאר: "ת"ל ופן יסורו מלבבך, הא אינו חייב עד שיסירם מליבו – כלומר שהוא מכניס עצמו בטרדות ועסקים עד ששוכח ומסיח דעתו ממנה, ומסיר הדבר מליבו...". לדבריו, משמעות השמר לך פן תשכח הוא בהסחת הדעת מהדברים, והסרתם מן הלב. לענ"ד, אפשר שבדבריו יש קולא וחומרא. הקולא היא שגם מי שלא חזר על הדברים היטב [ולא מחמת אונס] ומשום כך שכח, אינו מתחייב בנפשו עד שיסירם מהלב, ואילו לדברי רבינו יונה מתחייב האדם כשהוא שוכח מחמת שאינו חוזר שוב ושוב. מאידך, יש חומרא בדבריו, שמי שמסיח דעתו מהלימוד ומדברי התורה, ומסירם מהלב, אע"פ שעדיין הוא לא שכחם, הריהו בכלל זה. כגון מי שאומר שנושא זה שלמד אותו לא מעניין אותו לזכור, ואין לו עניין בזה, עובר מפני אותו היסח הדעת, אע"פ שבפועל הוא לא שכח.
והנה, הגדרתינו לענין שכחה שעובר בהסחת הלב קרובה להגדרת רבינו בחיי הנ"ל לענין שכחת התורה. אולם, אין סתירה מדברי רבינו יונה ושאר המפרשים שעמו, שכן ברור הוא שגם בשכחה בפועל יש דין שכחה, אלא שאנחנו הוספנו שהמילה שכחה כוללת גם הסתלקות מהעניין וחוסר עניין בדבר.
♦
לאור האמור, אפשר לבאר באופן נפלא שמשום כך הנוסח המקובל לומר בעת סיום מסכת פותח במילים הדרן עלך מסכת... ודעתן עלך... וכו', כדי לומר שאע"פ שסיימנו אותה וכעת אנו פונים ללמוד מסכתות אחרות, אין זה משום שאנו מסלקים דעתינו ממנה ח"ו, ועלולים להיכשל בהשמר לך פן תשכח, אלא דעתינו עליה ואין אנו מסיחים את הדעת ממנה.
♦
ט. הגדרת שכחת מעשה עמלק וחטא העגל
גם באיסורים הנוספים שנאמרה בהם בתורה שכחה - איסור שכחת מעשה עמלק ומחייתו, וכן איסור שכחת מעשה העגל – שנאמר בהם "לא תשכח", ניתן לומר שאסור להסתלק מלהבין שיש חיוב מחיית עמלק, ויש חיוב לדעת את חומרת מעשה העגל ואיסור מלהסתלק מזה במחשבתו. ואף אם הוא זוכר את הדבר אלא שיחשוב שמחיית עמלק לא ראויה בדור הזה, או שחטא העגל אינו מעשה בלתי נאות וכדו', יעבור על האיסור.♦
י. מקומות נוספים בתורה שנאמר בהם עניין השכחה
"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". מלבד ששר המשקים לא זכר, הוא גם שכח. לדברינו מתפרשים הדברים היטב, שהוא גם הסיח את עניינו של יוסף מדעתו, כלומר שבדעתו היה שאין זה מעניינו כלל.♦
ותאמר ציון עזבני ה', וה' שכחני. והנביא משיב מפי הקב"ה "התשכח אשה עולה מרחם פרי ביטנה... גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך". ודאי שעם ישראל לא טעו שהקב"ה יכול לשכוח פרטים וכדו', אלא שהשכחה כאן הכוונה סילוק והיסח דעת מחמת חוסר עניין בעמ"י. וע"ז באה תשובת הקב"ה, שכשם שלאם אין מצב של סילוק הדעת מפרי בטן, כך הקב"ה לא הסתלק ח"ו בדעתו מעמ"י. "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך", כבר ביאר הגר"א ש"אלה תשכחנה" היינו חטא העגל, שנאמר בו "אלה אלוהיך ישראל", זה תשכחנה, הקב"ה מסלק עצמו מזכרון זה, אבל "ואנכי" - מתן תורה שפתח באנכי, "לא אשכחך"..
♦
סיכום
נראה שהגדרת מצב שכחה בדיני התורה אינה רק כשהאדם "שוכח", כלומר שהמידע שהיה במוחו לא נשמר בזכרונו, אלא גם אם הוא לא ידע, או שהוא ידע באופן כללי את הדבר אבל הסיח דעתו ממנו, גם זה בכלל שכחה. ויתכן שאפילו כשהוא זוכר את הדבר בזכרונו, אלא שהוא החליט בדעתו שמידע זה אינו רלוונטי ולא מעניין אותו יותר, והוא מסיח דעתו מכך, גם זה בכלל שכחה.♦ ♦ ♦