האמנם בירכו באיטליה על נר יו"ט [מכתבים]
במאמרי בירחון האוצר גליון כ"ז[2], הבאתי הגדה של פסח נוסח איטליה, כת"י ניו יורק 8279, דף 3א, שנעתקה בשנת רי"ד, שכתוב בה להדיא בענין על נר יו''ט: "והמדליק נר שלי"ט [=של יום טוב] אינו צריך לברך". ומכך הסקתי שמנהג איטליה היה שלא לברך על נר יו"ט. וכמו שכן הוא גם מנהג תימן, ותואם גם למנהג צרפת ופרובנס בתקופת הראשונים. וכפי שהראיתי, מנהג זה משתקף גם מהסידורים הספרדיים והקטלוניים הקדומים. וגם בארבעת סידורי הקדמונים: סידור רס"ג, רע"ג, רשב"ן ורמב"ם, נזכרה רק ברכת נר של שבת ולא נזכרה כלל ברכה על נר יו"ט.בחודש הקודם (גליון מ עמ' שעב- שעג), כתב הרב דוד אריה הילדסהיים לשער שמנהג איטליה הקדום היה לברך, והוא השתנה רק באמצע תקופת הראשונים. הוא הביא שני הוכחות לקיום ברכת נר יו"ט באיטליה. ראיה אחת מ'ספר הלכות איטלקי קדמון לר' יחיאל בן יקותיאל' (תלמידו של הריבב"ן, שנדפס בקובץ על יד ספר כ"ה, עמ' 153, ושוב בכנסת מחקרים ג' עמ' 85), שכתב להדיא שמברכים על הדלקת נר של יום טוב, והוסיף בזה עוד כמה פרטי דינים מעניינים, וזה לשונו: "והמדליק צריך לברך ומאי מברך בא"י אקמ"צ להדליק נר שלשבת, וביו"ט מזכיר שליום טוב, ואם הוא שבת ויום טוב אם יש לו שתי נירות מברך על הראשון שליום טוב ועל השיני שלשבת, ואם אין לו אלא נר אחד אומר בא"י אקב"ו להדליק נר שליום טוב ושלשבת, אבל שלשבת ויום טוב לא, שכיון שבירך על שלשבת אין לו רשות להדליק נר אחרת".
ולענ"ד אין ללמוד מכאן אלא שדעת אותו חכם איטלקי הייתה שההלכה היא שצריך לברך, אבל אין מכאן שמץ ראיה שכן היה מנהג, כי לא כתב פוסק זה להדיא שכך המנהג. וכידוע, הפוסקים לא תמיד התחשבו במנהגים, אלא כתבו בסתימות את ההלכה הנכונה לדעתם, ואף מבלי לציין שאין המנהג כדבריהם. וצריך להבדיל בין מקורות שכותבים מה צריך לעשות, לבין מקורות שכותבים מה הקהל נוהגים לעשות בפועל, ורב המרחק ביניהם. ולצערנו הרב, הבחנה יסודית זו לא באה לידי ביטוי מספיק בחקר המנהגים בדורות האחרונים, ודין גרמא להצגת תמונה מעוותת לחלוטין בכל תחום זה. וכמעט כל פעם ממציאים כותבי תולדות המנהגים חילוקי מנהגים בתוך קהילות שלא היו ולא נבראו. וע"ע על הצורך בהבחנה זו במאמרו של ידידי, הרב יעקב ישראל סטל, בסוף מאמרו על מנהג אמירת פיטום הקטרת במוצ"ש, שנדפס בקובץ מכילתא א, וזה לשונו:
"הלכה ומעשה: שני סוגי מקורות: מהמחקר שלפנינו גם נתעוררנו בהבנת היחס הנכון שיש להעניק למקורות ידע שונים. לצורך בירור מנהגנו נעשה שימוש בשני סוגי מקורות ידע: (א) חיבורי הלכה, מנהג ופרשנות; (ב) סידורי תפילה. בין שני סוגי מקורות אלו קיים הבדל משמעותי. הסוג הראשון מציג, בדרך כלל, מה יש לבצע לדעת ההלכה הפסוקה ולפי המנהג המקובל, אך אין כל הכרח שהמנהג הפעיל אכן תאם לפסיקה ההלכתית המסוימת, שלא פעם המנהג שנתקיים למעשה לא עלה בקנה אחד עם דבר ההלכה[3]. לעומת זאת, סידור התפילה מתאר את המנהגים הפעילים ואת מושבם בחיים, שכן הסידור נועד לסייע למתפלל להתמצא בסדר התפילות הנהוג בקהילתו, ולפיכך לא מסתבר שלא תהיה חפיפה מלאה בין סידור התפילה למנהג שנתקיים בפועל באותה קהילה, ובמיוחד אם מדובר בסידור או מחזור שנועד לשליח־ציבור המוביל את תפילת הקהל כולו[4].
גם בנוגע למנהגנו, זמני אמירת 'פטום הקטורת' ובדגש על אמירתו בסיום תפילת ערבית, לא תמיד המתואר בספרות ההלכתית והספרות הקרובה לה עולה בקנה אחד עם המתועד בסידורי התפילה".
ולהמחשת הדברים אציין עובדה מרתקת ומדהימה שגליתי לפני מספר שנים, והיא בענין אמירת תפלת הדרך בלשון יחיד, שלכאורה מסקנת הגמ' בברכות היא שצריך לומר את תפלת הדרך בלשון רבים, וכן פסקו להדיא הטור והשו"ע. אולם, למרבה הפלא כמעט בכל סידורי הדפוס הספרדיים עד מלחמת העולם השניה, הדפיסו את נוסח תפלת הדרך כולו בלשון יחיד, וזה כולל עשרות סידורי דפוס שונים מונציה ומקושטא וליוורנו[5], מראשית הדפוס בשנות הר"נ לערך עד שנת ת"ש, דהיינו תקופה של 450 שנה, והם הסידורים שהתפללו בהם קהילות הספרדים בכל פזוריהם (יוצאים מן הכלל סידורי דפוס אמסטרדם[6], שהמשכם בדפוסי בגדד, כגון חוקת עולם ותפילת ישרים מנצור). נמצא שיש לנו תיעוד על תקופה של 450 שנה שבסידורי הדפוס שהתפללו בהם קהילות הספרדים בכל פזוריהם, היה כתוב תפלת הדרך בלשון יחיד, ובודאי שכך אמרו בפועל לפחות המון העם, ואף על פי כן לא העיר שום אחרון ספרדי שהמנהג שלנו בזה הוא דלא כהשו"ע והטור. וההסבר לזה הוא שכל האחרונים חשבו שהוא מנהג טעות נגד גמרא מפורשת ולכן לא התחשבו בו כלל [ואקווה לפרסם מאמר ליישב ולהצדיק המנהג הישן, ויש תחת ידי ממצאים שכך היה המנהג הקדום בכל קהילות ישראל, ושכן גרסו למעשה כל הגאונים ורוב הראשונים הקדמונים. ואכמ"ל ליישב למה לא פסקו בזה כסוגיא בברכות].
וכיוצ"ב יש לענ"ד לבאר למה מרן הב"י התעלם ממנהג קהילות א"י והסביבה לנהוג בשקיעה כדעת הגאונים, ובשולחנו הטהור ובב"י פסק בפשיטות כדעת ומנהג כל הראשונים מאירופה (המכונה "שיטת ר"ת", כי ר"ת הצליח לבאר את סוגיות הגמ' בהתאם למנהג רווח זה), וזאת משום שהמנהג השני הוא מנהג טעות. ובאמת, עד שלא פירסם מהר"ם אלשקאר את החיזוק למנהג זה מתשובות הגאונים כתב יד, לא הזכירו שום פוסק, ושני דורות אחר כך כבר מעידים כל הפוסקים שכך הוא מנהגם מאז ומקדם ואין לשנותו, אפילו שלמרות הכל שיטת ר"ת היא שיטת כמעט כל הראשונים[7].
וראה גם מאמרי (אהרן גבאי, 'בירור מקיף במנהג אמירת ברכת מעין שבע בליל הסדר שחל בשבת', עץ חיים באבוב ניסן תשעט עמ' תנז-תעח), שהראיתי שם בחוש שאף שבהרבה ראשונים מקהילות שונות כתבו בסתימות שלא לברך מעין שבע בליל הסדר, מ"מ כמעט כל הראשונים שדיברו להדיא על המנהג באותן קהילות העידו שהמנהג הוא לברך.
באופן שכשבאים לקבוע מה היה המנהג בקהילה מסוימת, אין לסמוך על סתימת ספרי הפוסקים, שאינם אמורים לשקף המציאות, אלא לעיין בספרי הפוסקים, ולמצוא בהם עדויות מפורשות או מרומזות מה היה המנהג בפועל בזמניהם. וקרקע בטוחה יותר היא לעיין בכל הסידורים הישנים, שכל הכתוב בהם ודאי נהג הלכה למעשה (אמנם, קורה לפעמים שמשתנה המנהג ועדיין בסידורים יש את ההוראה הישנה, אבל עכ"פ תוך מאה שנה זה מתעדכן. כך שהכתוב בסידורים משקף לכל הפחות את המנהג בפועל בטווח של מאה שנה קודם כתיבת הסידור, ואכמ"ל).
ונשוב לענין נר יו"ט. ברור הדבר שאילו היה נוהגת ברכת נר יו"ט באיטליה היו הברכה ופרטיה מועתקים בסידורי איטליה הרבים, ואילו המציאות היא שלא נזכר בהם ברכה זו וכדלהלן. וביותר, שהרי לפי הפוסק ההוא יש כאן הרבה פרטי נוסח, כאשר יו"ט חל בשבת, ואיך יתכן שכל הסידורים באיטליה ישתקו מלפרש כל פרטים אלו. ובפרט שרוב סידורי איטליה יש בהם מדורי הלכה מורחבים ביותר בכל חטיבה וחטיבה בסידור (ולענ"ד, מזה גופא שהפוסק ההוא כותב כמה אפשרויות, וחלקן מחודשות, בענין זה, נראה שלא הייתה לו מסורת בזה ולכן הוא כתב כמה אפשרויות. והבן).
עוד כתב הרב הילדסהיים: "ובמבוא להגדה של פסח מדרש בחידוש, עמ' ל"א, כתב שמנהג בני איטליה המכונים 'הלועזים' היה שהדלקת נר של יו"ט אינה חובה. ושם בהערה 107 כתב: "מצאנו במחזור כתב יד אחד שנכתב בשנת ה"א קנ"א[8] שכתב בזה הלשון: "והמדליק נר של יום טוב מברך בא"י אקב"ו להדליק נר של יום טוב', ויש אומרים שאין צריך לברך, ועיקר".
ותמיהני על הרב הילדסהיים, שהרי את שני מקורות הללו הביא העורך של המבוא להגדה של פסח מדרש בחידוש (ומשם שאבם הרב הילדסהיים), ולמרות זאת קבע שם העורך שמנהג איטליה היה שלא לברך על נר יו"ט. והמעיין שם היטב יראה שאין העורך מדבר מכח ידיעתו על מנהגם בדורות האחרונים, אלא נראה שם בעליל שזו קביעה של העורך לפי עיונו בעשרות כתבי יד ישנים של מנהג איטליה (ראה לדוגמא שם הע' 102). והיינו, שבכל עשרות הסידורים של מנהג איטליה שבדק העורך לא נזכר כלל ברכה על נר יו"ט, ורק ציין העורך לשלימות הענין שיש מחזור יחידאי שבו נזכרה הברכה כדעה קיימת אך דחויה. וגם הוסיף העורך בהערה "כן היה המנהג העתיק בכל תפוצות ישראל. ולא נזכר ענין הדלקת נר ביו"ט בספרי חכמי איטליא כשבולי הלקט, ספר התניא, וספר התדיר. ראה גם ברכת הדלקת נר של יום טוב' מאת רצון ערוסי בתוך סיני כרך פה תשל"ט עמ' נה-צא".
כמו כן, בדקתי בסידורי הדפוס הראשונים של מנהג איטליה, ואף בהם נזכרה ברכת נר שבת אבל לא נזכרה כלל ברכת נר יו"ט.
נסכם אם כן את הנתונים. בהגדה אחת משנת ריד מפורש שלא צריך לברך. בכל עשרות הסידורים שבדק עורך ההגדה מדרש בחידוש אין שמץ רמז לאיזכור ברכת נר יו"ט, וכן לא הובאה הברכה בסידורי הדפוס של בני איטליה. כמו כן, לא נזכר ענין הדלקת נר ביו"ט בספרי חכמי איטליא, כשבולי הלקט, ספר התניא, וספר התדיר. למרות שכל אלו הם ספרים המדברים על כל הלכות המצויות במועדים. ומנגד יש לנו סידור משנת קנא, יחידאי, שכותב שיש שיטה לברך, והוא עצמו מסיים שהעיקר הוא שלא לברך, ויש גם איזה חכם איטלקי שכתב בפשיטות את דיני ברכת נר יו"ט.
כל זה דיי בו כדי לקבוע שמנהג איטליה היה שלא לברך.
יוצא אם כן שמנהג איטליה בסוגיא זו תואם את המנהג הקדום של רוב ככל קהילות ישראל שהיה לא לברך כלל על נר יו"ט, ובניגוד למנהג קהילות אשכנז, הנוהגים לברך על נר יו"ט מקדמת דנא.
וכאן המקום להעיר שהרבה חוקרים בדור האחרון, ובראשם פרופסור תא שמע המנוח[9], מנסים בכל כוחם לקשר את אשכנז-איטליה-א"י בכל מנהג אפשרי. אולם, בפועל לעת עתה לא מצאתי קשר אמיץ בין מנהגי ההלכה וסידורי התפלה של בני אשכנז למנהגי ההלכה וסידורי התפלה של בני איטליה. ולפחות בתקופת הראשונים הם שני מנהגים מובחנים ושונים זה מזה באותה המידה שכל עדה ועדה שונה מחברתה[10] [הקשר היחיד הוודאי בין אשכנז לאיטליה, הוא שבני אשכנז קיבלו את רוב פיוטי המועדים של בני איטליה, כולל כל הפיוטים הקדומים שהיו באיטליה ומקורם מא"י. וכן עדויות חסידי אשכנז על מוצאם של חלק מיהודי ורבני אשכנז הקדומים מלוקא שבאיטליה].
הדוגמא הטובה לדרך החוקרים בזה, היא מסוגייתנו, שהחוקר המנוח י' תא שמע בכנסת מחקרים הנזכר כתב: "אמירת ברכה על הדלקת נר של יום טוב נתונה הייתה במחלוקת כל ימי הביניים. מנהג אשכנז ברובו היה לברך, ומנהג ספרד עד לאמצע המאה הי׳׳ד היה ברובו שלא לברך. מנהג איטליה עוקב, כרגיל, את מנהג אשכנז, אבל ב״שבלי הלקט׳׳ לא נזכר נר של יום טוב כלל". וגם כאן, לפי הנתונים שבידנו ברור שמנהג הרווח והפשוט של יהודי איטליה היה שלא לברך על נר יו"ט (וגם ידידי הרב הילדסהיים מודה בזה, רק שהוא טוען שהיה קיים עוד מנהג אחר שולי), ולמעשה תא שמע עצמו קבע מהו מנהג איטליה, לא מסידורים או עדויות על מנהג (וכמובן לא הסתמך על הסידור משנת קנ"א הנ"ל), אלא רק על סתימת הפוסק האיטלקי ההוא, שכאמור לא משקף את המנהג אלא את עמדת ההלכה של אותו פוסק [ולכן אין לתמוה שבכל מאמר שני של תא שמע, "מוכיח" הכותב את הקשר של אשכנז-איטליה-א"י[11]].
לסיום, אציין שכבר עשר שנים שאני עוסק בבדיקת וחקירת נוסחי תפלה, וראו עיני מאות כתבי יד מכל עדות ישראל, ועדיין לא שזפו עיני שום סידור מלפני תקופת השו"ע שיהיה בו איזכור כל שהוא של ברכת נר יו"ט [ואיני מדבר כמובן על סידורי אשכנז, שנהגו כן מקדמת דנא]. ובפרט יש לציין שבסידורי דפוס רומניא נזכרה ברכת נר שבת ולא נזכרה ברכת נר יו"ט. וזה מוכיח בבירור שרוב ככל ישראל לא בירכו כלל על נר יו"ט, ושהברכה התפשטה אצלנו הספרדים והמזרחיים בעיקר בגלל פסק השו"ע, המבוסס על הציטוט בשם הירושלמי, שנתברר שהוא מהוספות שבירושלמי האשכנזי.
אהרן גבאי
♦
א. ב.
לכבוד החכם הכולל הנודע בשערים, הרב אהרן גבאי נר"ו.נהניתי מאוד מדבריך הנאמרים בהשכל ודעת, אכן כפי שכתבת בסוף דבריך עיקר מגמתי לא היתה לברר מה היה המנהג הנפוץ באיטליה, אלא רק רציתי להראות שמנהג כזה היה קיים באיטליה בתקופת הראשונים, אך נכון שהרוב לא נהגו כך. דנתי שם אודות ההשערה שהירושלמי ה'אשכנזי' נערך באיטליה, שעל זה טענו לי איך יתכן שמנהג זה לא היה קיים שם כלל בתקופת הראשונים, ועל זה השבתי שאכן מנהג זה היה קיים, ולו יהי שרק יחידים נהגו כן.
ומצאנו כיו"ב בהרבה מנהגים שהיו נפוצים בתקופות קדומות ואח"כ נדחו ע"י גדולי הפוסקים, אך עדיין המשיכו לנהוג במשך מאות שנים אצל יחידים, ואציין שתי דוגמאות:
א. המנהג לעמוד בק"ש (או רק בפסוק ראשון), שמקורו במנהג א"י הקדמון כמבואר בחילוף מנהגים, ובסדר רע"ג דחה מנהג זה בחריפות רבה, והעתיקו את דבריו הרבה ראשונים, וכן נפסק בטור ושו"ע או"ח סי' ס"ג ס"ב, שהעומד בק"ש ה"ז עבריין. ומ"מ מצינו רבים במשך הדורות שעשו כן, ראה בספר "מנהג טוב" (מחכם איטלקי[12] מתחילת האלף השישי) סימן י"א ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ח"א סי' כ"ט ובשו"ת מהרי"ל החדשות סי' י"ז ובמקור חיים לבעל החות יאיר סי' מ"ו ס"ק ד' ובספר דברי קהלת (פרנקפורט תרכ"ב) עמ' 39 בהערה, ובספר ליקוטי חבר בן חיים ברכות נ"ג ע"ב העיד שכן היה מנהגו של החתם סופר.
ב. המנהג לאכול בבית בשמיני עצרת בחו"ל (אף ששם הוא ספק יום ז' של סוכות), וכן המנהג שביום שמע"צ עושים קידוש בסוכה ואוכלים הסעודה בבית, שמנהגים אלו נדחו לגמרי ע"י הראשונים אך מ"מ נהגו כך רבים וטובים במשך כל הדורות, עי' ב"ח או"ח סי' תרס"ו ע"ש, ובמג"א סי' תרס"ח ס"ק ב' ובבכורי יעקב שם ובמטה אפרים סי' תרכ"ה באלף המגן ס"ק מ"ב ובספר משיב צדק להג"ר צדוק הכהן מלובלין ובשו"ת דברי יעקב (להג"ר יעקב שור) סי' ע"ו.
ואם אמת הדבר שהירושלמי האשכנזי נערך באיטליה, נוכל לומר כן גם לגבי הברכה על הדלקת נר של יו"ט, שכך היה המנהג הקדמון באיטליה בזמן שנהגו כמנהג ארץ ישראל, ואח"כ רובם חדלו מזה, משום שהם קיבלו עליהם את מנהג בבל, אך מ"מ הרבה יחידים המשיכו לאחוז במנהג הקדום.
ואף שהירושלמי ה'אשכנזי (או ה'אשכנזי - איטלקי') נערך בתקופה שכבר ספגו שם הרבה מתורתה של בבל, מ"מ בזה עדיין נהגו כמנהג א"י, ובכל אופן כך נהגו במקומו של מחבר הירושלמי הזה.
ולא מסתבר שברכה זו נתחדשה ע"י ר' יחיאל בן יקותיאל, או ע"י חכם אחר, מחמת שראה כן בראבי"ה והאו"ז והרוקח, דלא מסתבר[13] שבני איטליה היו משנים את מנהגם מחמת פוסקים אשכנזיים, גם אם הם כתבו כן ע"פ הירושלמי, שהרי יש הרבה דברים שלא עושים כמו הירושלמי, לכן יותר נראה כנ"ל.
ועכ"פ ודאי אין מקום להוכיח שברכה זו לא נהגה באיטליה מעולם, מכך שהיא לא נהגה שם בזמן הראשונים, כי ברכה זו אכן היתה קיימת שם לפחות עד שנת ה"א קנ"א.
לגבי מנהגי אשכנז ואיטליה, נכון שיש ביניהם הרבה חילוקים, אך מ"מ יש ביניהם מכנה משותף גדול, ששניהם (וגם קהילות רומניה - ביזנטיון) הושפעו במידה רבה ממנהג א"י הקדמון, יותר משאר הקהילות בעולם. אמנם, נכון הדבר שלא הושפעו במידה שוה באותן נקודות. יש מנהגים ארץ ישראליים, שבתקופת הראשונים אנו מוצאים אותם רק באיטליה ורומניה, ויש מנהגים שאנו מוצאים רק באשכנז, כי מנהגי בבל נתקבלו בשניהם כבר באמצע תקופת הגאונים, וחכמי כל מקום החליטו מדעתם איזה מנהגים ארץ ישראליים להשאיר ואיזה לשנות, ובנקודה זו אכן לא היתה ביניהם השפעה הדדית כ"כ.
במאמרי בירחון האוצר גליון ל"ז הבאתי ראיה חזקה (לדעתי) מהלקח טוב פרשת אמור שיש דין הדלקת נרות ביום טוב, ע"ש. וגם זה ראיה להשערתי שמנהג זה נהג באיטליה, כי ידוע שמנהגי איטליה (ובעיקר דרום איטליה) דומים מאוד למנהגי רומניה.
בענין מה שנהגו הספרדים לומר את תפילת הדרך בלשון יחיד שלא כדעת הפוסקים, עי' בשו"ת בצל החכמה ח"ה סי' נ"ט אותיות ב' ג'.
עדיין אני אוחז בדעתי שקשה לומר שפסקו של מרן השו"ע לברך על נר של יו"ט היה חידוש שלו נגד המנהג הפשוט בכל קהילות הספרדים, דאיזה סיבה היתה לו לשנות את המנהג, וגם אם סבר שהוא ירושלמי מפורש, מ"מ בהרבה דברים לא נהגו כמו הירושלמי. ועוד, שאם כן איך כולם קיבלו את דבריו בשתיקה באין פוצה פה ומצפצף, והרי בהרבה דברים לא קיבלו את דבריו משום שהיו נגד המנהג הקדמון. ולכן נראה יותר שמנהג זה אכן החל לנהוג בקסטיליה (שמשם בא הב"י) בסוף תקופת הראשונים, אולי בעקבות דברי האבודרהם בשם המשמרת המועדות, או משום דברי הכלבו סי' נ"ח. ואף שנאמנה עלינו עדותך שברכה זו לא נמצאת באף סידור מלפני תקופת השו"ע, מ"מ הרי כתבת ש'קורה לפעמים שמשתנה המנהג ועדיין בסידורים יש ההוראה הישנה'. אמנם, מיד אח"כ כתבת 'אבל עכ"פ תוך מאה שנה זה מתעדכן, כך שהכתוב בסידורים משקף לכל הפחות את המנהג בפועל בטווח של מאה שנה קודם כתיבת הסידור', אבל א"א לתת לזה שיעור מדוייק, וכי היה איזה חוק שכל מאה שנה בדיוק צריך לעדכן את הסידורים? יתכן שכך הוא ע"פ רוב, אך אפשר שבענין הזה הדבר ארך יותר זמן, וגם צריך לבדוק אם הסידורים שראית הם ע"פ מנהג קסטיליה, או ע"פ מנהג של מחוזות אחרים בספרד. וגם יתכן שהמון העם עדיין לא נהג כך עד זמן הב"י, אך רוב מנין ובנין של החכמים והמקובלים כבר נהגו כן.
לדעתי, גם זו הבחנה נחוצה מאוד לחוקרי המנהגים, לא לשים לב רק לארץ שבה היה המנהג, אלא גם למחוז ולעיר שבה היה המנהג. כי יש הסבורים בטעות שבכל ארץ היה רק מנהג אחד ויחיד, אך באמת היו הרבה חילוקי מנהגים בין מחוז למחוז ובין עיר לעיר, וכמ"ש התה"ד שבאשכנז היה חילוק בין גליל עליון לגליל תחתון. וכן היו הרבה חילוקים בין מגנצא לוורמייזא, ובין מנהג ריינוס למנהג אוסטרייך, וכן בתקופת האחרונים היה חילוק בין מערב גרמניה למזרח גרמניה. וכן במרוקו היו הרבה הבדלים בין המחוזות השונים, ובג'רבא היה חילוקים בין הרובע הגדול לרובע הקטן, ובתימן היו בלדי ושאמי ושרעבי ועדני וחבאני, וכן בארץ ישראל בזמן הב"י היו הרבה חילוקים בין ירושלים לצפת.
ולדעתי זהו ההסבר הפשוט של הסתירה הגדולה בין דעת כל חכמי צפת בזמן השו"ע שסברו כר"ת, לבין העובדה הברורה שמנהג א"י וכל ארצות המזרח הוא כשיטת הגאונים, שבני צפת דאז רובם ככולם היו מיוצאי ספרד ושאר ארצות אירופה, והם אכן נהגו כר"ת, אך בשאר ערי ישראל, ירושלים חברון וכו', וכן בכל ארצות המזרח נהגו כגאונים מדורי דורות. איני יודע מי היו הרוב בירושלים, עכ"פ שם קיבלו את המנהג הקדמון ע"פ הרלב"ח, שפסק כן כידוע, וכמה עשרות שנים חרבה העיר צפת כליל ובטלו כל מנהגיה.
ובזה מבואר גם מה שכתב הב"י או"ח סי' תע"ה, שנהגו כדעת הרא"ש לקחת ב' מצות ומחצה, וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' תפ"א שכן הוא 'מנהגינו ומנהג אבותינו'. ותמה הרב מולקנדוב במאמרו בירחון האוצר גליון ל"ט, שהרבה חכמי ספרד מזמן הטור עד זמן הב"י כתבו לקחת רק מצה ומחצה (אף שמביאים ג' מצות), וכן הוא בכמה הגדות של פסח כמנהג ספרד, מלבד הגדת ואדי אלחגרא שכתוב בה כלשון הטור שכתב כדעת הרא"ש. אך לדעתי הדבר פשוט שרק במחוז קסטיליה נהגו כך, שמשם באו הב"י והרדב"ז ושם נדפסה הגדת ואדי אלחגרא, ומדפיס ההגדה היה ר' שלמה אלקבץ הקדמון, שנכדו המהר"ש אלקבץ מכנהו 'החכם השלם החסיד', ופשיטא שמה שהוא קבע בהגדה את לשון הטור הוא משום שכך היה המנהג במקומו. וההגדות האחרות אולי העתיקו מקודמיהם בלי שינוי, אך הוא 'עידכן' את ההגדה לפי המנהג הנהוג בפועל. וכן הצידה לדרך, שהיה תלמיד הטור[14], כתב כשיטת הרא"ש והביא גם את הדעה החולקת הנ"ל ודחאה, ובוודאי שהיה לדבריו השפעה רבה על המנהג.
בהערכה רבה
צעיר התלמידים
ד. א. הילדסהיים
♦
לכבוד הרה"ג ד' הילדסהיים:
נהניתי מאד מתגובתו הנבונה, והנני להעיר כמה הערות:
אסכם מה שיוצא מכל האמור עד כה על מנהג איטליה: מחד יש הוכחות ברורות שהמנהג הרווח היה שלא לברך על נר יו"ט (כמוכח מהשמטת ברכה זו בכל עשרות הסידורים מאיטליה כתבי יד ודפוסים, וגם הוראה מפורשת בהגדה אחת, וכן שתיקת הפוסקים העיקריים באיטליה). ומאידך, אין שום עדות מוצקה שבאיטליה היה קיים מנהג בפועל אצל מעטים לברך, רק שמצינו שכך היתה דעה של חכם מסוים, ושדעה זו נזכרת כאפשרות בסידור יחידאי. אלא שמותר לכת"ר לשער שהיה בפועל קיים מנהג כזה אצל יחידים או מחוזות מסוימים (וממילא לתלות שלכן זה נמצא בירושלמי האשכנזי, שלהשערת כמה חוקרים נכתב באיטליה), אבל יש לזכור שמכלל השערה לא נפיק.
ומה שכתבת: "לא מסתבר שברכה זו נתחדשה ע"י ר' יחיאל בן יקותיאל, או ע"י חכם אחר, מחמת שראה כן בראבי"ה והאו"ז והרוקח, דלא מסתבר שבני איטליה היו משנים את מנהגם מחמת פוסקים אשכנזיים, גם אם הם כתבו כן ע"פ הירושלמי, שהרי יש הרבה דברים שלא עושים כמו הירושלמי, לכן יותר נראה כנ"ל". כבר הראיתי בתגובתי שמגוף דברי רבי יחיאל נראה שהוא חידש זאת, ולא הייתה לו מסורת. ואין זה פלא כלל, שאין כאן שינוי מסורת אלא רק הוספה של ברכה חדשה, ובתקופת הראשונים לא ראו שום פסול להוסיף ברכות חדשות, ובספר סדר חיבור ברכות האיטלקי כתב שכל מקום שיש ספק אם לברך או לא, מספק יש לברך! (והכלל "ספק ברכות לקולא" לשיטתו היינו שלא חייב לברך אבל מותר, ואל"כ הוי לן למימר ספק ברכות לחומרא, וברכה שאינה צריכה היינו דוקא במברך ב' פעמים את אותה ברכה באופן שהיא לבטלה ממש[15]), וכן כתבו כמה ראשונים שאפשר להוסיף בברכות השחר כמה ברכות שירצה.
ומה שכתבת: "ומצאנו כיו"ב בהרבה מנהגים שהיו נפוצים בתקופות קדומות ואח"כ נדחו ע"י גדולי הפוסקים, אך עדיין המשיכו לנהוג במשך מאות שנים אצל יחידים". זו אכן תופעה נפוצה וקיימת בהרבה מנהגים, אך לא נראה שיש להשתמש בזה בנידוננו, כי לא מצאנו בגאוני בבל התנגדות מפורשת לברך על נר יו"ט, ורק משתיקתם אנו לומדים שהם לא נהגו לברכה, ואילו באמת באיטליה הקדומה נהגו לברך ברכה זו, אין שום סיבה שהיה מתבטל מנהגם, וגם היינו צריכים לראות בספרי הפוסקים האיטלקים שיורו שלא לברך. ולכן הסברא נותנת שמעולם לא היה שם מנהג לברך.
ומה שהוכיח מהלקח טוב על מנהג רומניא: א. הלקח טוב לא כתב מפורש בכלל שיש נר יו"ט, ורק הרב הילדסהיים למד כן מדקדוקים בלשונו (וכבר דחה דבריו הרב עמנואל מולקנדוב שם, ודבריו נראים טפי בעיני). ב. הלקח טוב ודאי לא כתב שיש ברכה על נר זה, ויש שיטות שמדליקים נר ביו"ט אך אין מברכין עליו (וזהו למשל מנהג איטליה הרווח כדמשמע בהגדה של פסח שהבאתי במאמרי, וכן מהסידור משנת קנ"א, שודאי הדליקו שם נר ומ"מ כתבו שלא לברך עליו). ג. גם אם היה מפורש כאן לברך על נר יו"ט, עדיין אין מכאן ראיה על מנהג בפועל ברומניא, אלא רק על דעתו האישית של בעל לקח טוב. ד. בסידורי רומניא כתבי יד ודפוסים שבידינו אין זכר כלל לנר יו"ט, וע"כ שגם במנהג רומניא לא היה נודע מנהג זה.
גם מה שכתב "לגבי מנהגי אשכנז ואיטליה נכון שיש ביניהם הרבה חילוקים, אך מ"מ יש ביניהם מכנה משותף גדול, ששניהם (וגם קהילות רומניה - ביזנטיון) הושפעו במידה רבה ממנהג א"י הקדמון, יותר משאר הקהילות בעולם". הן אמת שהרבה חוקרים משערים כן, אך עדיין טיעון זה לא הוכח מעולם בצורה משכנעת ומנומקת, ולכשעצמי איני מכיר לע"ע מנהגי א"י באשכנז, ורוב הנכתב בזה בספרי המחקר הוא בנוי על השערות לא מבוססות וכדומה[16]. ומה שהביא הכותב שמנהג אשכנז הקדום היה לעמוד בפסוק ראשון של קר"ש, אינו ענין למנהג בא"י שעמדו בכל הקר"ש, ולכן התנגדו לזה גאוני בבל דמיחזי כאילו עבדי כב"ש (למרות שיש לפקפק טובא בטענה זו, כי הם עמדו גם בערבית). ואין שום ראיה שגאוני בבל מתנגדים לעמידה בפסוק ראשון, ואף יתכן בהחלט שהיה קיים בבבל הקדומה מנהג כזה [ובאיטליה לא ברור שהיה מנהג כזה, ומה שהביא הכותב מספר מנהג טוב, צריך לידע שאין זה ספר מנהגים המתעד מה עושים, אלא להיפך הנהגות טובות שמצא המחבר בספרים שונים ובעיקר בספרי אשכנז, והעלם על ספר כמנהג מומלץ. ואם כבר יש ללמוד משם שמנהג זה לא היה נפוץ באיטליה, ועכ"פ ודאי אין להוכיח מהכתוב בספר זה שמנהג איטליה היה לעמוד בפסוק ראשון של קר"ש].
ומה שכתב "שבני צפת דאז רובם ככולם היו מיוצאי ספרד ושאר ארצות אירופה, והם אכן נהגו כר"ת". זה לא נכון בכלל האשכנזים והספרדים גם יחד בצפת מנו בסך הכל 69 משפחות, לעומת המוסתערבים שהיו 130 משפחות, וגם הייתה אז שם גם שכונה שלימה של יוצאי צפון אפריקה ובה 33 משפחות[17], וגם הם ודאי לא נהגו כר"ת, וודאי שהב"י וזולתו ידעו והכירו שכל אלה נוהגים כהגאונים, והדרא קושיין לדוכתא.
ומה שהעיר באופן כללי על חלוקה למחוזות, זה דבר נכון וחשוב, אך צריך לשים לב שבעוד כל ארץ וארץ מחולקת מעיקרא בכל מכלול המנהגים, ואין ענין לאחד מנהגי שתי ארצות ולהשוותם, אבל באותה הארץ בדרך כלל היה מנהג אחיד, לפחות מתחילתה, וההבדלים בין המחוזות ברובם נובעים מסיבות מאוחרות, כגון שפוסק של מחוז מסוים שינה המנהג ובמחוז אחר נשאר המנהג על תילו, או שמחוז מסוים הושפע ממנהג ארץ אחרת. ולכן בכל כהאי גוונא כל עוד שאין הכרח גמור לחלק בין המחוזות, עדיף לקבוע שהיה מנהג אחיד ודוק.
בכבוד רב
אהרן גבאי
♦
ג. ד.
לכבוד הרב גבאי נר"ו.גם זאת הפעם אשתעשע בדבריך, אפס כי לא אוכל להאריך.
מה שכתבת בשם סדר חיבור ברכות שמספק יש לברך, עיינתי שם וראיתי שכתב להדיא שזה רק בברכות דאורייתא, כמו אמת ויציב ושבעת המינים (כר"ג שהם מדאורייתא), ולא בברכות דרבנן. אמנם, יש ראשונים (וגם אחרונים) הסוברים שאפשר להוסיף ברכות השבח, אך בברכת המצוות לא שמענו. וגם בלאו הכי תורתה של איטליה בסוף תקופת הראשונים גדלה על ברכי תורת אשכנז וצרפת, וקשה לייחס להם שיטות מחודשות יותר מדאי אם אין לזה הכרח.
ומה שטען מר 'ואילו באמת באיטליה הקדומה נהגו לברך ברכה זו, אין שום סיבה שהיה מתבטל מנהגם', נראה בזה בהקדם דהנה יש לשים לב לכך שהברכה על הדלקת נר שבת לא נזכרה כלל בלקח טוב, אף שכתב כמה פעמים על חיוב הדלקת הנר, וכן היא לא נזכרה בשכל טוב ובסדר חיבור ברכות, וקשה להניח שלא יזכירו ברכה הנוהגת כל שבת.
והנראה לענ"ד נכון בזה הוא שרובם של גאוני איטליה ורומניה סברו כדעת רבינו משולם, שהדלקת הנר אינה גמר המצוה, והם סברו שברכה זו היא רק אליבא דהירושלמי, דס"ל דמברכים גם על הכשר מצוה (כמ"ש האחרונים ליישב את דעת רבינו משולם שלא יקשה עליו מהירושלמי). ועי' תורת רפאל הל' שבת סי' ג' שכתב טעם אחר לומר שברכה זו רק אליבא דהירושלמי. וממילא, בזמן קדום שנהגו ע"פ הירושלמי בירכו גם על נר שבת וגם על נר של יו"ט (כמבואר בירושלמי ה'איטלקי - אשכנזי'), אולם אחרי שהם קיבלו עליהם את דיני הבבלי הם לא בירכו על הדלקת הנר לא של שבת ולא של יו"ט, שכידוע היו קהילות שנהגו כן, כמו שכתב רבינו משולם לר"ת בספר הישר סי' מ"ז: "במקומות אחרים הרבה ראינו שאין נוהגין לברך".
אך מ"מ יתכן שהיו מקומות או משפחות יחידות שהמשיכו לברך על שתיהן, כמו שמצאנו בדברי ר' יחיאל בן יקותיאל ובאחת ההגדות. ומה שטענת שנראה מדבריו שלא היתה לו מסורת מה לעשות באופן ששבת ויו"ט מזדמנים יחד, י"ל דזהו משום שזה היה רק מנהג יחידים.
ולגבי מה שהוכחתי מהלקח טוב, הנה לשונו בפ' אמור הוא: "למה נסמכה פרשת הנרות למועדים ללמדך דברי רבותינו שאמרו הדלקת הנר בשבת מצוה, לפיכך נסמכה למצות שבתות ומועדי ה'", משמע שאותו חיוב שיש בשבת יש גם ביו"ט, וא"כ למה יהיה הפרש ביניהם לענין ברכה? (ולא נראה לי כלל לומר שהוא חידש דין מעצמו נגד המנהג הפשוט) אך לפי מה שכתבתי אכן אין כוונתו שבירכו ע"ז, כי גם על נר שבת לא בירכו.
ולפי זה, מה שהבאת שבסידורי רומניא לא מופיעה ברכה זו, נראה דהוא משום שברכה זו בטלה מהם במשך דורות רבים, ואח"כ הם קיבלו רק את ברכת נר שבת ע"פ הגאונים ור"ת.
ומאי דכתב מר שאינו מכיר מנהגי א"י באשכנז, יש עמי אריכות גדולה בזה שגם גליון שלם של ירחון האוצר לא יספיק לה, ומידי פעם אני מפרסם מאמרים על מנהגים שמקורם בתורת א"י, ואולי פעם אפרסם מאמר מקיף בענין זה, אך מ"מ אציין כאן כמה דוגמאות פשוטות:
הדבר הידוע והמפורסם הוא נוסחאות התפילה הארץ ישראליות שנאמרו באשכנז בחגים, כמו "בגילה ברינה בשמחה רבה", "זה צור ישענו פצו פה ואמרו", "בא"י מלך צור ישראל וגואלו", "בא"י שאותך לבדך ביראה נעבוד", וכן הנוסח "בא"י עושה השלום" הנאמר בעשי"ת. ואין ספק שלא היו מקבלים את הנוסחאות הללו לולא שכך היה מנהגם הקדום בכל השנה[18].
ואמירת תשע ברכות בתפילת לחש של ר"ה נהגה בתחילה רק באשכנז ואיטליה, אך בספרד ופרובאנס אמרו בלחש שבע ברכות, כדעת כל גאוני בבל (מלבד רס"ג), עד שבא ר' חנוך מאיטליה לספרד ושינה את המנהג. ובעה"מ כתב שבילדותו היו אומרים שבע ברכות ועתה חזרו לומר תשע, וכתב ע"ז הראב"ד שאביו של בעה"מ הוא ששינה את המנהג.
ומנהג מגנצא וורמייזא שהובא במעשה הגאונים סי' נ"ט וברוקח סי' שט"ז שמתאבלין על תינוק פחות מבן ל' יום, נגד דין הבבלי, אך כן הוא מנהג א"י, כמ"ש בחילופי מנהגים סי' ב', וכן מבואר בירושלמי יבמות פי"א ה"ז.
ויש לציין שלא מפי החוקרים אנו חיים בענין זה, כי כבר קבעו כן גדולי רבני אשכנז במאה הקודמת. הגאון ר' יעקב קאפיל הלוי אב"ד וורמיישא כתב בקובץ שומר ציון הנאמן שנת תר"ז מכתב ט"ו (עמ' כ"ט): "בקונטרס שער המנהגים שכתבתי לבאר מנהגי ק"ק וורמיישא שבקהלה זו היו נוהגין בדין א' כנגד הנאמר בפירוש בש"ס בבלי ונמשך המנהג עד ימי הגאון מוהר"ר פתחיה ז"ל (הוא מאותו שעשה הגהות על ספר תורת חטאת לרבינו הרמ"א) כשהיה אב"ד דכאן אשר ביטל אותו, אמנם בש"ס ירושלמי מבואר כמו שהיה המנהג כאן... אך את זה אזכיר דבכותל בית המטהרים על הבית עלמין דפה נחקק ברכת הרואה קברי ישראל ומורכב בתוכה הנוסח כמו שהוא בש"ס ירושלמי פרק הרואה (וכן שמעתי שהוא הנוסח גם כן בפרנקפורט דמיין) ומכל זה ראיה שנתפשט בגלילות רינוס התלמוד ירושלמי קודם שנתפשט אצלם התלמוד בבלי ולכך החזיקו הזמן הרב בעניינים שנמצאו בתלמוד ירושלמי".
ומה שכתב על נוסח ברכת רואה קברי ישראל, כוונתו לנוסח "ועתיד לגלות עפר מבין עיניכם" שמקורו בירושלמי, וכן העיד בספר יוסף אומץ אות תמ"ח שנוסחא זו "היתה חקוקה בעט ברזל ועופרת על האבן המיוחד לכך בבית הטהרה (בפפד"מ) משנת קפ"א לפ"ק".
והג"ר מאיר להמן, בפירוש מאיר נתיב על פירוש הרש"ס לירושלמי, ברכות פ"ב ה"ו בהערה ט"ו כתב: "והנה סיפר לי אדמו"ר הרב הגאון הגדול מהו' יעקב קאפל הלוי באמבערגער זצ"ל אבד"ק ווארמס (גרמיזא) שמצא כתוב בפנקס הקהל, שהגאונים שישבו על כסא ההוראה בעיר גרמיזא בימים הקדמונים הנהיגו את העם על פי הירושלמי בענין שגם חתן כונס את האלמנה פטור מק"ש, עד שנתמנה גדול אחד אב"ד והנהיג את העם על פי הבבלי שכונס את האלמנה חייב בק"ש, שלא ברצון חכמי העיר, אבל מי יבא אחר המלך".
וכן הרה"ג ר' ישכר תמר ז"ל, בספרו הנפלא על הירושלמי עלי תמר, ביאר הרבה מנהגים בדרך זו, וע"ע במאמרי בירחון האוצר גליון ל"ז עמ' קכ"א-קכ"ג שהבאתי מקורות רבים המעידים על הקשר בין בני אשכנז לבני א"י.
בענין המנהג לעמוד בפסוק שמע ישראל, מדברי רב עמרם גאון מבואר שבכל ק"ש אסור לעמוד, ובודאי העמידה בפסוק זה היא בהשפעת מנהג א"י. ולענ"ד מדברי רב עמרם עצמו מוכח שבזמנו נהגו באיטליה לעמוד בק"ש, שהרי כתב ש"בתרי מתיבתא ובכל אספמיא ובכל קהילות ישראל שבארץ אשכנז" אומרים קריאת שמע מיושב, וידוע שבזמנו היו באיטליה גאונים וישיבות הרבה יותר מבספרד ואשכנז, ואם שם היו יושבין בקריאת שמע היה לו להזכיר אותם בראש ובראשונה. ובסדר חיבור ברכות אמנם לא הזכיר שצריך לעמוד בק"ש שבתפילה, אך בקריאת שמע שעל המטה (במהדורה העברית עמ' 42) כתב: "וכשנכנס אדם לישן בלילה צריך לקרוא ק"ש מעומד". ונראה שבק"ש דאורייתא חשש לדעת רב עמרם שאם ישב אסור לו לעמוד, אך בק"ש על המטה, שהיא להגן בעלמא, השאיר את המנהג הקדום לקרותה מעומד.
בענין הרכב האוכלוסיה בצפת אינני יודע כמה אפשר לבנות על 'חלוקת הרובעים של הרישום הממשלתי', בימינו אין כ"כ קשר בין שמות השכונות להרכב האוכלוסיה בפועל. אני יודע רק מה שכתב הרמ"ק בשו"ת בית יוסף דיני כתובות סי' ב' "ומ"ש שאנו נגררים אחר מנהגי תושבי הארץ אדרבה אנו רואים דתושבי הארץ בטילים אגב הבאים מארץ מרחק הספרדים ה"י שהם רובא דמינכר עד שתושבי הארץ אדרבה בטלים לגבייהו". ועכ"פ ודאי שרוב מנין ובנין של התלמידי חכמים שם היו מיוצאי אירופה שנהגו כר"ת, ומסתמא כולם נגררו אחריהם, וגם אם היו מיעוט מדלת העם שלא שמעו להם לא היה הב"י צריך להזכירם.
מה שכתבת שבתחילה היה לכל ארץ מנהג אחיד, ושנויים בין מחוזות נבעו מסיבות מאוחרות, כאמור, אני מסכים שמנהג ספרד הקדום היה שלא לברך על נר של יו"ט, אך כאן אנו דנים מה היה המנהג המאוחר, בדורות שלפני הב"י.
בכבוד רב
ד. א. הילדסהיים
♦
ה.
לכבוד הרה"ג הילדסהייםשוב נהניתי מדבריך המחכימים, ומבקיאותך המופלגת בספרים שונים ובמנהגים נדירים, ולגודל חיבתך הנני להשתעשע בדבריך ככל שהשיגה ידי.
השערתך שבאיטליה בראשית תקופת הראשונים לא בירכו לא על נר שבת ולא על נר יו"ט, היא השערה התלויה בשערה, ונתמכת רק מהעדר הברכה בספר סדר חיבור ברכות, אבל שמטה לעולם אינה ראיה מוחלטת (מה גם שבספר זה לא כתב בפירוש בשום מקום שיש חובה להדליק נר מיוחד לשבת, ויש לפלפל), וק"ו מהשמטת שכל טוב קשה לדייק כן, שאינו ספר מסודר על סדר התפלה [וספר לקח טוב הוא מחכמי רומניא, וגם ממנו הדיוק יותר קלוש וכנ"ל]. ומאידך, כל סידורי איטליה שראיתי מביאים ברכת נר שבת בפשיטות, וכן כתבו פוסקי איטליה, והם השבלי הלקט וספר התדיר (עמ' קצו) ועוד.
ועוד, שאם נניח שאתה צודק בהשערה זו, אז לא מסתבר כלל לומר שבתקופת הגאונים הם לא בירכו על נר שבת, ורק אחר כך שינו מנהגם, שהרי השינויים בראשית תקופת הגאונים נעשו מחמת פסקי גאוני בבל, וכל גאוני בבל הסכימו לברכת נר שבת, ואין שום סיבה שיתבטל מנהג זה באיטליה (ומה שהוכחת מספר הירושלמי האשכנזי-איטלקי, שהיה מנהגם לברך, אינו אלא לפי השערות ודמיונות החוקרים שספר זה נתחבר באיטליה, אבל אין לזה שמץ ראיה. וכבר הראיתי במאמרי על נר יו"ט כמה ראיות שקרוב הדבר שחיבור זה נתחבר בא"י גופה).
נמצא שמה שכתבת בהמשך לשער שברכת נר יו"ט היתה נהוגה בעבר באיטליה והיא בטלה אצלם יחד עם נר שבת, היא השערה הבנויה על שתי הנחות, שכל אחת מהן היא השערה קלושה ומוקשית.
ולענין מנהגי א"י באשכנז כתב כת"ר: "הדבר הידוע והמפורסם הם נוסחאות התפילה הארץ ישראליים שנאמרו באשכנז בחגים, כמו "בגילה ברינה בשמחה רבה", "זה צור ישענו פצו פה ואמרו", "בא"י מלך צור ישראל וגואלו", "בא"י שאותך לבדך ביראה נעבוד", וכן הנוסח "בא"י עושה השלום" הנאמר בעשי"ת, ואין ספק שלא היו מקבלים את הנוסחאות הללו לולא שכך היה מנהגם הקדום בכל השנה".
הנה, כידוע תפלות הקבע באשכנז היו מאה אחוז בבלי קדום, וכעדות הרקח, וכפי שגם נוכחתי לראות בחקר נוסח התפלה ביותר מעשר שנים (וכל ההשערות השונות בעבר על נוסחים מסוימים בתפלות הקבע שמקורם בא"י, כגון "שלום רב" וכדומה, אין בהם ממש וכעשן נמוגו), אלא שכאשר בני אשכנז אמרו את פיוטי א"י (שהגיעו אליהם דרך איטליה) אמרו אותם עם המסגרת המקורית שאיתה הגיע כל נוסח הפיוט ולא שינו מסברתם כלום, כי בני אשכנז הקפידו לשמור מה שקיבלו במדוייק ובלא התחכמויות [וע"ע מה שכתבתי: במילואים למאמרו של הרב י' לויפר, 'הקדושתא', בעניין החלפת הפיוט את נוסח הקבע, חצי גיבורים, י (תשעז), עמ' שח-שט].
ומה שכתבת: "ואין ספק שלא היו מקבלים את הנוסחאות הללו לולא שכך היה מנהגם הקדום בכל השנה", איננה סברא מוכרחת כלל. ואדרבה, איפכא מסתברא, שהם בעבר היו נוהגים לומר חתימות אלו בין בקבע בין בפיוטים, א"כ בשעה שהחליטו לבטל היה לבטל כן גם בפיוטים. אבל למשנ"ת ניחא, שנוסח הקבע מאז ומעולם היה אצלם בנוסח בבל, ואילו את הפיוטים הם קיבלו מחכמי איטליה, וכל מה שקיבלו שמרוהו כמות שהוא בלי התחכמויות מיותרות. ואם בכל זאת קשה בעיניך למה הם לא שינו חתימות אלו, י"ל דאדרבה כך נאה וכך יאה, שהרי בהרבה פיוטים המעין חתימה שכתבו הפייטנים מא"י לא מתאימה לחתימה הבבלית, ולכן החליטו לא להתחיל לשנות ולעבור על הכלל שצריך מעין חתימה, וסמכו לגבי הפיוטים על דעת קדמוני הפייטנים. מה גם שהפיוטים נאמרים בשבתות וי"ט, וכבר בבבל נהגו בימים מיוחדים לומר את הנוסחים המקוריים של בני א"י, כגון ברכת השכיבנו בליל שבת ויו"ט, וכן ברכת מעין שבע לליל שבת. וכן מצינו בתשובת רב האי שיש שחותמים בעשי"ת "המלך עושה השלום", וזה מעין מנהג אשכנז לחתום עושה השלום בעשי"ת (וזו הדוגמא היחידה שאינה בפיוט, ובאמת מקורה מבבל, וכנ"ל, ולא מחמת השפעת א"י).
ומה שכתבת: "ואמירת תשע ברכות בתפילת לחש של ר"ה נהגה בתחילה רק באשכנז ואיטליה, אך בספרד ופרובאנס אמרו בלחש שבע ברכות כדעת כל גאוני בבל (מלבד רס"ג), עד שבא ר' חנוך מאיטליה לספרד ושינה את המנהג, ובעה"מ כתב שבילדותו היו אומרים שבע ברכות ועתה חזרו לומר תשע, וכתב ע"ז הראב"ד שאביו של בעה"מ הוא ששינה את המנהג".
אין שום תיעוד שבספרד הקדומה אמרו בלחש שבע ברכות "עד שבא ר' חנוך מאיטליה לספרד ושינה את המנהג", וזו השערה שלך מתוך דיוקי לשונות הראשונים, אבל אני למדתי סוגיה זו באורך לפני כשנה, ולפי מה שיצא לי, אדרבה בספרד הקדומה מאז ומעולם אמרו בלחש תשע, והמנהג השתנה רק בפרובנס ובצפ"א. ואני מקווה להאריך על כל הנושא במאמר מיוחד. ואם כן מנהג אשכנז שווה כאן למנהג ספרד הקדמון.
ומה שכתבת: "ומנהג מגנצא וורמייזא שהובא במעשה הגאונים סי' נ"ט וברוקח סי' שט"ז שמתאבלין על תינוק פחות מבן ל' יום, נגד דין הבבלי, אך כן הוא מנהג א"י כמ"ש בחילופי מנהגים סי' ב', וכן מבואר בירושלמי יבמות פי"א ה"ז". הנה, בנוסח החילוקים שבספר ים של שלמה גורס איפכא, וכן הובא בכמה ספרים ישנים שיש בזה חילוף נוסחאות. ואם כן י"ל שבני אשכנז הקדמונים הייתה להם כן הגירסה בספר החילוקים [וטעון בדיקה על מוצא כל כתבי היד שלפנינו בזה], וכיון שנקטו תמיד לעיקר שהם גרירין אחר בני בבל (כמבואר בדוכתין טובא בספרי הראשונים באשכנז) ממילא הנהיגו כן [אמנם, מכמה מקומות נראה שהנוסח הנכון בספר החילוקים הוא כמו שהעתיק כת"ר, ומ"מ בני אשכנז נהגו לפי הנוסח המוטעה שהזדמן להם].
ועוד ציינת "ומה שכתב על נוסח ברכת רואה קברי ישראל, כוונתו לנוסח "ועתיד לגלות עפר מבין עיניכם" שמקורו בירושלמי, וכן העיד בספר יוסף אומץ אות תמ"ח שנוסחא זו "היתה חקוקה בעט ברזל ועופרת על האבן המיוחד לכך בבית הטהרה (בפפד"מ) משנת קפ"א לפ"ק"." ואיני מבין איך יש להוכיח מכאן שלא היה נוסח כזה בבבל עצמה, והרי נוסחאות התפלה והברכות בבבל גופה רבו כמו רבו ענפיהם לאין מספר. והרי גם בספר הכלבו, שהוא מפרובנס, הזכיר נוסח זה [וכן מצאתי בסידור מנהג פרובנס, מקוטלג בטעות כרומא, מאה י''ד לונדון 694 (18690) ס' 5060, עמ' 238: והוא יגלה עפר מעינכם ובבנין ביתו תעמדו כולכם". בסידור זה ראיתי כעת בדף 237 שהזכיר ברכת נר שבת ונר יו"ט ושניהם בלא תיבת של, וכמנהג המאוחר של חלק מפרובנס, וכבר הוכחתי במאמרי על נר יו"ט שבפרובנס הקדומה לא בירכו על שניהם] ויגעתי ומצאתי בשו"ת גדולת אלישע, מחכמי בבל לפני כמאתים שנה, שהעיד שבעירו בגדאד בירת בבל נהגו לומר תיבות אלו "ולגלות העפר מעל ראשי עיניכם" אלא שסיים שאין לו שורש בשום פוסק ואין לאומרו. ואחר החיפוש מצאתי גם בסידור כתב יד משנת ש"ד, שאנכי משער מטעמים שונים שנכתב בבגדד, שבעמ' 266 כתב "והמית אתם בדין והוא עתיד להקימכם בדין ויודע מספר כולכם יגלה עפר מעיניכם ויעורר אתכם מתנומותיכם ולבנין הבית תעמדו כולכם. בא"י מחיה המתים". וכעי"ז יש במחזור ארם צובה ח"ב דף תשצד "והמית אתכם בדין והוא עתיד להקימכם בדין ולגלות העפר מבשרכם {ומ}עינכם ולבית מקדשו תעמדו כולכם לחיי העולם הבא בדין בא"י מחיה המתים". וקרוב לזה בסידור אר"צ כת"י סיניסנטי: "והמית אתכם בדין הוא יודע מספר כולכם והוא יגלה העפר מעינכם ובבית מקדשו תעמדו כולכם והוא עתיד להקימכם לחיי העולם הבא בדין בא"י מחיה המתים".
והרב עמנואל מולקנדוב העירני שנוסח יגלה עפר נמצא גם בסידור רשב"ן. ונמצא שנוסח זה מופיע לא רק באשכנז אלא גם ברשב"ן ופרובנס ואר"צ ובגדד, וא"כ ודאי הוא נוסח בבלי.
ומה שכתבת: "בענין המנהג לעמוד בפסוק שמע ישראל, מדברי רב עמרם גאון מבואר שבכל ק"ש אסור לעמוד, ובודאי העמידה בפסוק זה היא בהשפעת מנהג א"י". לא מצאתי כן בדברי רב עמרם. ומסברא יש לחלק טובא בין עומד בכל קר"ש, שמחזי כחושש לב"ש, מה שאין כן העומד בפסוק ראשון לבדו, שמוכיח שהוא לא חושש לב"ש כלל. והסברא נותנת שהעמידה בפסוק זה היא לא בהשפעת מנהג א"י, אלא שכך נהגו חסידים ואנשי מעשה באשכנז, לעמוד בכל דבר שבקדושה, כגון קדיש וברכו ושירת הים וכו'. ועתה שמתי ליבי שמשמע מלשון רע"ג שכל תשובתו מכוונת נגד בבליים הנוהגים לעמוד, שכן כתב "ואותן האנשים שאומרין כמנהג ארץ ישראל אנו עושין, הלא כך גורסין בתלמוד ארץ ישראל", ומשמע שאותם אנשים לא היו בא"י ורק אימצו מנהג שנהגו בא"י. ומעתה י"ל שיש מחכמי בבל שנהגו לעמוד בכל קר"ש ולא חששו לדעת רע"ג (ומסוגיית הבבלי המעיין יראה שאין שום ראיה לדעת רע"ג). ובאמת, גם דעת רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק שראוי לעמוד בקר"ש והאריך לסתור טענות רע"ג[19].
ומה שהוכיח שגם מנהג איטליה היה לעמוד בכל קר"ש: "ולענ"ד מדברי רב עמרם עצמו מוכח שבזמנו נהגו באיטליה לעמוד בק"ש, שהרי כתב ש"בתרי מתיבתא ובכל אספמיא ובכל קהילות ישראל שבארץ אשכנז" אומרים קריאת שמע מיושב, וידוע שבזמנו היו באיטליה גאונים וישיבות הרבה יותר מבספרד ואשכנז, ואם שם היו יושבין בקריאת שמע היה לו להזכיר אותם בראש ובראשונה". הנה, לפי מה שכתב גולדשמידט במהדורתו שכל קטע זה הוא תוספת מאוחרת, ורצונו לומר שהיא תוספת מחכם ספרדי קדמון שהוסיף בכמה מקומות בספר זה השוואה למנהגי ספרד ומופיע כן בכל כתבי היד והראשונים, והיא השערה נכונה ומסתבר לבקי בספר זה ואכמ"ל. וממילא אזדא לה הראיה, שאותו חכם הכיר את מנהג ארצו ומנהג אשכנז הסמוכה לה, ולא היה חייב לדעת מה מנהג איטליה.
ומה שכתבת: "וב'סדר חיבור ברכות' אמנם לא הזכיר שצריך לעמוד בק"ש שבתפילה, אך בקריאת שמע שעל המטה (במהדורה העברית עמ' 42) כתב: "וכשנכנס אדם לישן בלילה צריך לקרוא ק"ש מעומד", ונראה שבק"ש דאורייתא חשש לדעת רב עמרם שאם ישב אסור לו לעמוד, אך בק"ש על המטה שהיא להגן בעלמא השאיר את המנהג הקדום לקרותה מעומד". במחכ"ת, לפי כל הפוסקים מותר לכתחילה לקרוא קר"ש של ערבית בעמידה, שבזה אדרבה לב"ש צריך דוקא בשכיבה, וכל האיסור של רע"ג הוא בשל שחרית. ואדרבה, סדר חיבור ברכות חשש מאד לדברי רע"ג שאסור שיהיה מחזי כב"ש, ולכן הדגיש שבקר"ש שעל המיטה לא יטעה לקרוא בשכיבה כב"ש אלא יקרא בעמידה.
סוף דבר. כל הדוגמאות שהזכיר כאן הכותב, כהדוגמאות היותר ברורות להוכיח מהם שמנהג אשכנז מושפע מא"י, נמוגו כלא היו, ומכאן תקיש על שאר כל הדוגמאות.
ומה שכתבת: "ועכ"פ ודאי שרוב מנין ובנין של התלמידי חכמים שם היו מיוצאי אירופה שנהגו כר"ת, ומסתמא כולם נגררו אחריהם, וגם אם היו מיעוט מדלת העם שלא שמעו להם לא היה הב"י צריך להזכירם". הנה, אחר דחזינן שבכל ארץ ישראל ומצרים והמזרח והמערב לא נגררו בזה המוסעתרבים אחר הספרדים, אפילו עד דורינו, וק"ו לא בדור הראשון שעוד החזיקו כמעט בכל מנהגיהם. א"כ איך אפשר לכתוב שמסתמא בצפת המציאות היתה אחרת מכל המקומות, ושם כולם נגררו אחריהם לנהוג כר"ת, אתמהה. ועוד שלא שמענו על כך מעולם.
בכבוד רב
אהרן גבאי
♦ ♦ ♦