מחבר שו"ת אך טוב לישראל
אם מחוייב לשאול את רבו בכל הוראה או פסק דין שפוסק
התוקע עצמו לדבר הלכה * עיקר פסיקת ההלכה בדימוי מילתא למילתא * כל הדן דין אמת לאמיתו – ביאורו * בפסק שברור לו אם חייב להימלך * חסידותו של דוד המלך * רכיבה על פרידה * כשנסתפק הדיין בדין מה יעשה * מורה הוראות באיסור והיתר אם צריך להימלך * אזהרה לדיינים שידקדקו בדיניהם * מינוי מורה הוראה או דיין פחות מגיל ארבעים * אם ראה החיד"א את ספר אבקת רוכל * הספרים הם רבותינו * אם יש כיום דין רבו המובהק * חובת העיון בספרים קודם פסיקת ההלכה * הנסמך הרי הוא כנמלך ברבותיו
שאלה
עמדתי ואתבונן אם יש לדיין או למורה הוראה לשאול את רבו או למי שגדול ממנו שבעירו, בכל פסק דין או הוראה שהוא פוסק. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.♦
תשובה
ביבמות (דף קט ע"ב) איתא: אמר ר' יצחק, מאי דכתיב: "רע ירוע וגו' ושנא תקעים בוטח" (משלי יא, טו), רעה אחר רעה תבא לתוקע עצמו לדבר הלכה. תוקע עצמו לדבר הלכה - בדיינא דאתי דינא לקמיה, וגמר הלכה ומדמי מילתא למילתא, ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו וכו'. ע"כ. ופירש רש"י: וגמר הלכה, יודע הלכה שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך, ומדמי מילתא למילתא, ולא משאיל לרביה, והיינו תוקע שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע. ע"כ. הרי שאזהרה גדולה שמענו שיש לדיין לשאול את רבו בדין שלפניו במקום שמדמה מילתא למילתא ואינו דומה כל כך, אך סומך הוא על השערת שכלו ודעתו. וכ"פ הרי"ף בסנהדרין (דף ב ע"א מדפי הרי"ף) והרמב"ם (סנהדרין פ"כ ה"ח) והסמ"ג (לאוין רח) והרא"ש בסנהדרין (פרק א הלכה ט) והטור (חו"מ סימן י אות ג). וכ"כ מרן השלחן ערוך (חו"מ סימן י סעיף ב) וז"ל: כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו, ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו, הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה. עכ"ל.♦
א. ב.
אלא לכשנדקדק בדברי רבותינו נראה, שכל עיקר הקפידא הזו שמחויב לשאול את מי שגדול ממנו בחכמה שבעירו, מצאה מקום לנוח דוקא כשמדמה מילתא למילתא ואין הדבר ברור לו כל כך. וכן מתבאר בדברי הטוש"ע (שם), שהרי בסעיף שלפני כן כתבו שהגס לבו בהוראה וקופץ ופוסק הדין קודם שיחקרנו היטב בינו לבין עצמו עד שיהא ברור לו כשמש, הרי זה שוטה רשע וגס רוח. ע"כ. ולא כתבו שגם לאחר שברור לו הדין כשמש מחוייב לשאול את רבו, ובסעיף הבא זכרו את החיוב לשאול את רבו כשמדמה דין לדין שכבר פסקו, שעל זה עיקר הקפידא אם לא שואל ומברר דעת הגדולים ממנו, שבדימוי מילתא למילתא נמצאת עיקר ההוראה. ועיין בבבא בתרא (דף קל ע"ב) ובלבד שלא ידמה. ובשו"ת יביע אומר (חלק א דברי פתיחה אות ה). ובנפול הדימוי נפל הבניין, ולכן מחויב לשאול ולברר אצל רבו או מי שגדול ממנו בחכמה.וכיוצא בזה מצאנו בבית יוסף (יורה דעה סימן רמב אות ט) שהביא מ"ש ההגהות מימוני (פרק ה' מהלכות ת"ת אות ג) בשם הר"ם, שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות אותו פסק בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו, ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו. ע"כ. הא קמן שעיקר ההוראה הוא בדימוי מילתא למילתא, ובזה נאסר להורות בפני רבו. ומעתה בפסק ההלכה הברור לו שלא צריך לדמות מילתא למילתא, לא צריך לשאול למי שגדול ממנו.
♦
ועל פי זה נראה לבאר מ"ש בגמרא בסנהדרין (דף ז ע"א), אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפט" (תהילים פב, א). וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ע"כ. ויש לעיין, מהו דין אמת לאמיתו, וכי יש דין אמת שאינו לאמיתו. וכבר העירו על זה התוספות בבא בתרא (דף ח ע"ב ד"ה דין אמת), ובשו"ת הרשב"א (חלק ג סימן עד), והבית יוסף (חושן משפט סימן א אות ב), ועיין במהרש"א בחידושי אגדות בבבא בתרא (דף ח ע"ב ד"ה והמשכילים), ובסנהדרין (דף ז ע"א ד"ה אמר ר' שמואל).
ועוד יש להבין, מה הסיבה שזה גורם לשכינה שתשרה או תסתלק מישראל. וכן יש לדקדק למה הזכיר ואמר לשון יחיד 'כל דיין שדן', והלא כבר אמרו רבותינו באבות (פרק ד משנה ח) אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, ועיין בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ג סעיף ג), והיה לו לומר כל בית דין שדנים דין אמת לאמיתו, בלשון רבים. ועוד יש לדקדק כמה דקדוקים במאמר זה. ואכמ"ל.
והנראה לבאר בכל זה על פי האמור, דאיירי בדיין שדן דין ומדמה מילתא למילתא, ואפילו שהוא כבר דיין והוסמך, והוא סבור שזה דין אמת, מכל מקום צריך להתייעץ עם רבו, וכשהוא מתייעץ עם רבו ולא סומך על שיקול דעתו, מרבה בזה השראת השכינה, שהרי אמרו חז"ל באבות (פ"ד מי"ב) מורא רבך כמורא שמים. ועוד אמרו בסנהדרין (דף קי ע"א), כל החולק על רבו כחולק על השכינה. נמצא שריבוי השראת השכינה נמצאת בהנהגת הכבוד שנוהג ברבו. ולכן כאן שדן דין אמת לאמיתו, מכיון שהתייעץ עם רבו, משרה השכינה בישראל.
ולפי האמור ניחא מה שהזכיר ואמר לשון יחיד כל הדן דין אמת, שהרי כבר כתב הרב חיד"א בברכי יוסף (חו"מ סימן י סוסק"ד) שהדיין שצריך לשאול את רבו כשמדמה מילתא למילתא, כל זה דוקא בדיין יחידי, אבל אם היו ג' א"צ להמלך. עכ"ד. וזהו שאמר כל דיין – יחידי, שדן דין אמת – שמדמה מילתא למילתא, וסבור שהוא אמת, לאמיתו – שמתייעץ עם רבו, גורם לשכינה שתשרה בישראל.
♦
ג. ד.
והנה לפי באורנו דבאומרו 'שדן דין אמת' דהיינו שמדמה מילתא למילתא וסבור שהוא אמת, משמע שהגם שאינו מסופק בדבר אף על פי כן יש לו לשאול את רבו. ואיברא שדבר זה נפתח בגדולים, אם עיקר האזהרה שמחויב לשאול את מי שגדול ממנו היינו דוקא כשמדמה מילתא למילתא או אפילו כשהדין ברור לו. והרב ברכי יוסף (חו"מ סימן י סק"ג) כתב לדקדק מדברי רבנו ירוחם (מישרים נתיב א חלק ב דף ח טור ג), שרק כשלא ברור לו הדין בדימוי מילתא למילתא ילך לשאול את רבו. ולעומתו דעת המהרש"ל בתשובה (סימן לה) דלאו דווקא במדמה מילתא קאמר תלמודא דאסור בלא שאילת רבו, אלא אפילו הראייה שמדקדק ושקיל וטרי מן התלמוד והגאונים אסור, אם לא שראה בפירוש בפסקי הגאונים. ורבי אברהם טזרטי זצ"ל תלמיד הרשב"א בספרו חוקת הדיינים (סימן ג) הביא ב' פירושים אלו. ע"ש.ומוסיף הרחיד"א, דנראה להביא ראיה לדעת מהרש"ל, שגם כשברור לו הדין בדימוי מילתא למילתא מחויב לשאול את רבו, ממה שאמרו בתוספתא דכלאים (פ"ה ה"ו), איסי הבבלי אומר אסור לרכוב על גבי פרדה דהוא מין תערובת וכלאיים, אמרו לו הרי הוא אומר בדוד "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אתו אל גחון" (מלכים א, א, לג), אמר להן, אין משיבין מתקוע. ע"כ. ופירשה הרשב"א בתשובה (ח"א סימן צא), דמ"ש אין משיבין מתקוע פירושו, דדוד המלך לא היה עושה על פי חכמים שתוקע עצמו בדבר הלכה, ודן לעצמו שלא כרצון חכמים אע"פ שהיה לו רב בעירו, והביא הדין הנזכר דדינא דאתי דינא קמיה ואית ליה רביה ולא אזיל למשאיל וכו'. ומעתה אם נאמר שדין זה שצריך לשאול את מי שגדול ממנו איירי רק כשהוא מסופק בדבר, רחוק לומר שהיה דוד המלך עביד עובדא בנפשיה ולא היה שואל במקום ספק, ועל כרחנו לומר שדין זה נאמר גם במקום ודאי, והשתא ניחא שדוד היה מורה לעצמו במקום שלא היה לו ספק כלל, ואעפ"כ אמר איסי שהיה לו לשאול את רבו. עכ"ד.א
♦[2]
ועלה במחשבה לפלפל פלפלת כל שהיא ולומר, דהאי פלוגתא קדמא ואזלא כבר בדברי רבותינו האמוראים. דהנה איתא בברכות (דף ד ע"א), "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהילים פו, ב), לוי ורבי יצחק, חד אמר כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות לילה אקום להודות לך. ואידך, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם, לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד, אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו, מפיבשת רבי, יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי ולא בושתי. ע"כ. ובמאמר זה יש לעיין טובא, חדא, במאי פליגי. ועוד, למה נחלקו בזה ולא נמנו ואמרו שכל הנהגות אלו של אדוננו עבד ה' כולהו מילי דחסידות נינהו. ועוד יש להעיר, במה משתבח דוד המלך לפני קונו באומרו 'ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי', הלא חיוב ועיקר הדין הוא, ואדרבא מי שלא עושה כן גנאי גדול יש בו, וכמ"ש חז"ל ביבמות (שם). ועיין בצל"ח (שם) מ"ש לבאר בזה, דמפיבושת לא היה רבו המובהק. וכיונו לדבריו הגאון האדר"ת בספרו עיני בנימין עמ"ס ברכות (שם עמוד כא), והרב בן יהוידע (שם). ועיין בספר שלמה משנתו רקובסקי בברכות (שם דף ו ע"ד), ובספר ברכת אברהם ארלנגר (שם).
ולדרכנו יבואר, שבזה גופא נחלקו הני רבוותא, דלמאן דאמר שחסידותו של דוד היא שהיה קם בחצות לילה, הטעם שלא פירש שחסידותו היתה במה ששאל את מפיבושת רבו, לפי שהדין הנזכר שמחויב לשאול את רבו כשפוסק הוא אפילו כשברור לו הדבר לגמרי, ואם כן אין זו רבותא ומידת חסידות במה ששואל את רבו, שעושה כהלכה [ובמה שלא פירש שחסידותו היתה במה שמורה הלכה שידיו מלוכלכות בשפיר ושלייא, לפי שגם זו אינה מידת חסידות, שהרי כבר אמרו רבותינו בע"ז (דף יט ע"ב) תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה עליו נאמר "ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז, כו)]. מה שאין כן למ"ד שפירש שזו חסידותו שהיה שואל את מפיבושת רבו בכל דבר, סבירא ליה שעיקר החיוב לשאול את רבו הוא דוקא במקום ספק שהוא מסופק בדימוי מילתא למילתא, אך אם ברור לו הדבר לא מחויב לשאול כלל את רבו. ודוד היה מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות, והיה שואל את מפיבושת רבו גם כשהיה ברור לו הדבר. והכי דייק לישנא דקאמר ולא עוד אלא 'כל' מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי, והיינו אפילו בדברים הברורים ליב.
♦[3]
ה. ו.
ולכל הדיברות מצאנו ראינו שדוד המלך היה שואל ומתייעץ ברבו בכל דבר ודבר. ומעתה יש לעיין במה שאמר איסי הבבלי דאין משיבין מן התוקע, שלדבריו דוד המלך לא היה מתייעץ ברבותיו, והרי כאן שמענו מידת חסידותו והנהגתו שגם בדברים הברורים לו תמיד היה שואל את מפיבושת רבו. שו"ר שכבר העיר בזה הגאון מהר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו חיים ומלך (הלכות כלאים פרק ט הלכה ד), וכתב דאעיקרא כמו זר נחשב דיקראו לו לדוד תואר זה דתקוע דהיה תוקע עצמו לדבר הלכה, דזה לא יכון עם מ"ש בברכות (דף ד ע"א) על הפסוק "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני אמר דוד וכו' ". וששתי.ואיברא שם בתוספתא ענו לו חכמים לאיסי ואמרו לו הרי הוא אומר "ויעש דוד הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו רק בדבר אוריה החתי" (מלכים א, טו, ה). ע"כ. והיינו שהכתוב משבח את אדוננו דוד, שלא סר מכל אשר צוהו, ולפי דברי איסי שאסר לרכוב על פרדה נמצא שסר חלילה. וזו ראיה שאין עליה תשובה. ולפי זה נראה שהודה איסי לדבריהם. אמנם בירושלמי בכלאים (פ"ח ה"ב) מובא, שהשיב להם איסי בן עקיבא [והוא איסי בן יהודה, עיין פסחים דף קיג ע"ב] דהפרדה של דוד היתה בריאה מששת ימי בראשית ואין ללמוד ממנה. ועיין בר"ש במסכת כלאים (פ"ח מ"א). והרב חסדי דוד על התוספתא שם (ובדפוס שלפני הוא בכלאיים פ"ה ה"ד) העיר ע"ז, דאם איתא דהיה הדבר אסור, לא היו מתקנים לו מן השמים דבר דאתו בה לידי תקלה. ע"כ. ועוד יש לעיין, שהגם שהיתה מששת ימי בראשית, אמאי לא אסרוה משום מראית העין. וראיתי בספר משבצות זהב להגאון רבי שבתאי וייס נר"ו (ח"א עמוד נט) שהביא בשם ספר כרם חמד רבינוביץ פרשת תולדות (כו, יג עמוד קי), שכתב בשם רבי משה שחור זצ"ל, שראה כתב יד קדמון שהיה כתוב שם, שלכל בריה ניכר מקום הטבור שבו היתה מחוברת לאמה בזמן עיבורה, אבל הבריות הראשונות שנבראו בששת ימי בראשית לא היה להם טבור, שלא נבראו מאב ואם. עכ"ד. ולפי האמור ניחא, דתו לא היו באים על ידיה לידי תקלה, שהכל רואים שהיא מין שונה שאין לה טבור כשאר הבריות, ונראה שזה הטעם שלא חששו למראית העין.
♦
ולדינא, כתב רבינו ישעיה דטראני הראשון בשו"ת הרי"ד (סימן מג) דשרי לרכב על פרדה, דאיסי הבבלי בלחוד הוא דאסר, אבל רבנן פליגי עליה ושרו. וכן מוכח מדקתני במשנה בכלאים (פרק א משנה ו) הסוס והפרד כלאים זה בזה, מכלל דפרד גרידא לא הוה כלאים ומותר לרכוב עליו. וכ"כ האור זרוע (חלק א, הל' כלאים סימן רנח), וכן מבואר בדברי הרמב"ן בחולין (דף עט ע"א ד"ה הא דאמרינן), שכתב דליתא לדאיסי דאמר (תוספתא כלאים פ"ה) אין רוכבין על פרדה מק"ו, כדאיתא בספרי. עכ"ד [והיינו דיש גורסים דרשה מיוחדת בספרי (דברים פרשת כי תצא פיסקא רלא) להתיר פרד, "יחדו" (דברים כב, י), פרט לפרד. וכן גרסת הגר"א שם. ולפנינו הגירסא פרט לרמך]. וכן כתבו התוספות בחגיגה (דף ב ע"ב ד"ה לישא שפחה הראשון) שמותר לרכוב על פרדה, וכ"מ בדבריהם בב"ב (דף יג ע"א ד"ה כופין את רבו). וכן נראה מפירוש הרא"ש על המשנה בכלאיים (שם) שדחה להאי ק"ו דאמר איסי בן יהודה. ע"ש. וכ"כ הרא"ש להדיא בהלכות קטנות (מובא בסוף מסכת מנחות הלכות כלאיים סימן ה), דליתא לדאיסי, דהאי ק"ו פריכא הוא. וכן כתב המאירי בבית הבחירה בחולין (דף עט ע"א), לאחר שהביא דברי התוספתא דאיסי בן יהודה, דמ"מ דברים אלו לא ראינו בזמנים הללו מעולם מי שהזהיר עליהם, ונראה שדעתם לפסוק כדעת המיקל בלא שום פקפוק, ובכי הא פוק חזי מה עמא דבר. עכ"ד. גם הר"ן על הרי"ף בחולין (דף כז ע"ב מדפי הרי"ף) כתב כדברי הרמב"ן, דליתא לדאיסי, ומותר לרכוב על פרדה כדאיתא בספרי. עכ"ד.
וכן בקודש חזיתי בליקוטי מהרי"ל (סימן ב הובא בסוף ספר מהרי"ל מנהגים הוצאת מכון ירושלים עמוד תרי) שהתיר לרכב על פרדה, דהא שלמה המלך רכב עליה (מלכים, א א, לג). ע"כ. וכ"כ בספר מנהגי מהר"ש מנוישטט (הוצאת מכון ירושלים עמוד מד אות קח). גם בשו"ת התשב"ץ (חלק ב סימן ד) כתב דאנו משתמשים בפרדות, אף על גב דבירושלמי (כלאים פ"ח ה"ב) ובספרי, קא אסר איסי בן עקיבא מק"ו, דמיפרך האי ק"ו. ע"ש. ורבנו עובדיה מברטנורא בפירושו על המשנה במסכת כלאים (פרק ח משנה א) כתב דחזינא להו לרבנן קשישי קמאי דקמן, שרוכבין לפניהם על פרדות ואין מוחה בדבר. עכ"ד. וכן העלה בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן כג), דאף על גב דאיכא בירושלמי דאסור לרכוב על הפרדה מק"ו, לא קי"ל הכי הואיל ולא הוזכר בגמרא שלנו. ע"כ. וכ"כ להתיר בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן סח), ויעיין בספר קול סופר לגאון רבי חיים סופר אב"ד מונקאטש בביאורו על המשנה בכלאים (שם אות קעה) מ"ש להעיר ע"ד. ואכמ"ל. וכ"כ רבי עמנואל חי ריקי בספרו הון עשיר במסכת כלאים (פרק ח משנה א) דאיכא למפסק דלא כירושלמי שאסר לרכב בפרדה, משום דהבבלי חולק עליו בפירוש, שהרי בחולין (דף עט ע"א) שקיל וטרי על היתר הנהגת שני פרדות יחד, והכי הלכתא (עיין ברמב"ם הלכות כלאים פ"ט ה"ו, ובשו"ע יו"ד סימן רצז ב, ס"ט), מכלל דפרדה בפני עצמה הוא דשרי. ע"כ. וכן בקודש חזיתי להרב ברכי יוסף (יו"ד סימן רצז אות יג), שהביא להקת פוסקים חבל נביאים שפסקו שמותר לרכוב על פרדה. ועיין בחתם סופר בחגיגה (דף ב ע"ב עמוד פה) מ"ש ע"ד התוספות הנ"ל.
♦
ז. ח.
כל קבל דנא ראיתי להרשב"א (ח"ג סימן רכו) שבתוך לשונו הזכיר מדברי איסי בן יהודה, ולפו"ר נראה שסובר כן. ואולם המדקדק בדבריו יראה שאין ראיה שפסק להלכה לאסור רכיבה על פרדה[4]. ואדרבא מדברי הרשב"א בתשובה אחרת (חלק א סימן תצא) שהסביר כל דברי איסי בן יהודה ורבנן, נראה שדעתו נוטה שהעיקר כדברי רבנן שהשיבוהו כהוגן. ולא ענה איסי בן יהודה על דבריהם. ע"ש. ומעתה כיון שרוב רבוותא קדמאי סבירא ליה דשרי לרכב על פרדה כן העיקר להלכה, ועיין בערוך השולחן (יורה דעה סימן רצז סעיף כה השני), שהגם שהנדז בזה בתחילה סיים וכתב דס"ל להפוסקים דאיסי יחידאה הוא וחכמים פליגי עליה. ע"כ.שוב ראיתי להגאון רבי חיים פלאג'י בספרו חיים ומלך על הרמב"ם (הלכות כלאים פרק ט הלכה ד) שדן בזה וכתב: ראיתי בירושלמי והביאו הרא"ש בהל' כלאים דאסור לרכוב על הפרדה, והקשה מקרא דכתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרדה, ותירץ אין למדין מן התקוע. והרשב"א בח"א סי' תצ"ג כתב דדוד המלך תוקע עצמו לדבר הלכה. ובעיני יפלא מה שראיתי במנהגי מהרי"ל ז"ל בליקוטים (שם) דכתב דמותר לישראל לרכוב על הפרדה ואין בה איסור כלאים, והוא היפך כל האמור וכו'. עכ"ד. ושנה דבריו בספרו רוח חיים (יו"ד רצז ב אות ב). ואחר המחי"ר אנא עניא אמינא, הלא הרא"ש עצמו כתב להדיא שם דליתא לדאיסי, וגם דברי הרשב"א שזכר הלא שם הביא תשובת החכמים שענו לאיסי בן יהודה מקרא שבודאי לא היה דוד תוקע עצמו להלכה. ואם כן נדחו דברי איסי. ומעתה יש להתפלא על פליאתו שהתפלא ע"ד מהרי"ל, ולהאמור ניחא, דהלא דעת רבנו ישעיה הראשון והאור זרוע והרמב"ן והתוספות בב' מקומות, והרא"ש, והמאירי, והר"ן, ומהרי"ל, ורבנו עובדיה מברטנורא, והרדב"ז בתשובה, והרב הון עשיר והגאון החיד"א ועוד, כולהו סבירא להו דשרי לרכב על פרדה. ולא זכר ש'ר מכל הני רבוותא. ולכן נראה עיקר להתיר לרכב על הפרדה.
והגם שראיתי בקיצור שו"ע גאנצפריד (סימן קעה סעיף ו) שהביא דיש אומרים דאפילו בפרד אחד הוי כלאים. וציין שמקורו טהור בירושלמי. כבר תפס עליו במסגרת השלחן (שם אות ז) שהעיקר להתיר בזה, ושכ"נ מדברי השו"ע (יו"ד סימן רצז השני סעיף ט). ע"ש. ועיין בספר משאת משה חברוני (יבמות סימן ו עמוד 32), ובשו"ת ציץ אליעזר (חט"ז סימן כב אות א), ובספר מטה יחיאל שלזינגר (כלאים סימן קיד), ובאנציקלופדיה תלמודית (כרך כט, כלאי בהמה טור תעח), ובילקוט יוסף (הלכות כלאי בהמה סימן רצז סעיף יג). והנלע"ד כתבתי.
♦
ועתה אלכה נא ואשובה לי אל נידון דידן, אם מחוייב לשאול את רבו גם בדברים הברורים לו. והנה כבר הבאנו דהוא פלוגתא דרבוותא. ועתה מצוה להביא מן החדש, שראיתי למאירי בברכות (דף ד ע"א) שכתב דתלמיד אף על פי שהגיע להוראה, במקום רבו מיהא לא יורה אלא ברשות רבו כמו שיתבאר בסנהדרין, ואם הדברים ברורים לו, ראוי לו שאחר שגלה דעתו ימלך ברבו, כך דנתי כך זכיתי וכך חייבתי וכיוצא בזה. ע"כ. ומשמע מדבריו דתלמיד שהגיע להוראה ופוסק בדברים הברורים לו אין חיוב לשאול את רבו אלא רק ראוי לו להמלך ברבו, וכמידת חסידותו של דוד המלך. וכן מבואר עוד במאירי בסנהדרין (דף ז ע"ב) שכתב: לעולם אל יכניס דיין עצמו לדין אא"כ הדין ברור לו. ובמסכת יבמות (דף קט ע"ב) אמרו "רע ירוע כי ערב זר" רעה תבוא לדיין 'המסתפק' באיזה דבר ואינו שואלו לגדול ממנו. ע"כ. הרי ששפתי קדשו ברור מללו שעיקר הקפידא על דיין המסתפק בדבר. וכן פירש עוד המאירי ביבמות (דף קט ע"ב) וכתב: דכל שיש אצלו רב או חכם שהוא יכול לברר עמו 'ספיקותיו' והוא נשען בבינתו ומדמי מילתא למילתא ומורה מתוך סברותיו, הרי זה בקללת חכמים וראוי לגעור בו הרבה כמי שאין אימת הוראה עליו. עכ"ד. וכבר הבאנו לעיל שכן דעת רבנו ירוחם ושכן נראה מבואר בשלחן ערוך, הבט ימין וראה.
ולכאורה יש עוד להביא ראיה לזה ממ"ש הרדב"ז בתשובה (חלק ד סימן נד) והביאו הכנה"ג (חו"מ סימן י הגה"ט אות א), שכתב: ולענין הדיין שנסתפק לו הדין מאי תקנתיה, ילך אצל חכמים אחרים, ועל ידי שישא ויתן יתברר ספקו, ואם נפל ביניהם מחלוקת ילכו אחר הרוב, ואם נסתפקו כולם יראה לי שיכריחו את בעלי הדין לקבל פשרה, שזהו מכלל דין תורה, שנאמר ועשית הישר והטוב (דברים ו, יח). עכ"ד. הרי לנו שיש ג' שלבים לדיין המסתפק בדין, בתחילה ילך אצל חכמים ויפלפל עימהם, ואם לא יגיעו לעמק השווה ילכו אחרי הרוב, ואם באו כולם אל בית הספק, יעשו פשרה [ועל פי זה פירש בספר דבר המשפט להגאון רבי מנחם מרדכי מאיזמיר (חו"מ סימן י אות ב), דזה מה שאמר התנא באבות (פרק א משנה א) הוו מתונין בדין - בתחילת הדין, ואם תסתפקו - והעמידו תלמידים הרבה - שידונו עם תלמידים רבים בזה, ואם עדיין כולם נכנסו לבית הספק, אזי ועשו סייג לתורה - היינו פשרה הקרובה לדין שהיא כסייג לתורה]. ולכאורה יש לעיין היאך היתה העלמ'ה מעיני קדשו של הרדב"ז שלא כתב שילך להימלך ברבו או במי שגדול ממנו, אלא כתב שילך לדון עם חכמים אחרים. ומבואר, דמאחר שיכולים לברר החכמים את הדין ביניהם לא מטרחינן להם לשאול את החכם הגדול מהם, דכאשר ברור הדין א"צ להמלך במי שגדול הימנו. ומ"מ יש לעיין במה שסיים ואמר שאם הסתפקו כולם יכריחו את בעלי הדין לפשרה, ולמה לא זכר ש'ר מעניין זה שישאלו את הגדול מהם בחכמה. ואפשר, דבסוף דבריו אלו נכלל גם כן מה שהלכו לגדול, שהרי כתב ואם נסתפקו 'כולם', ובכלל כולם נכללים גם החכמים הגדולים מהם, שאם גם הם הסתפקו ואין את מי לשאול אז יעשו פשרה.
ולפי זה יעלה ויבא הדין, דכל שיכול לברר את הדין יחד עם חברים מקשיבים או תלמידים, אינו מחויב לשאול את רבו, דעל ידי אלו החברים והתלמידים יתברר הדין לאמיתה של תורה, וכמאמר רבי חנינא בתענית (דף ז ע"א), הרבה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן. ותשועה ברוב יועץ. וזו היא דרכה של תורה, וכדתניא (בפרק ו' דאבות) במ"ח המעלות שהתורה נקנית בהם, פלפול התלמידים ודיבוק החברים. ועיין בשו"ת בית דוד להגאון רבי יוסף דוד מסלוניקי (חלק ב חושן משפט סוף סימן צא דף צב ע"ב ד"ה אחרי כמה שנים), שכתב: ושמעתי מפי הרב הגדול מורנו הרב רבי יוסף קובו ז"ל, שקבלה בידינו שבמקום שמהרח"ש [הוא רבי חיים שבתאי מסלוניקי] חולק על מהר"א די בוטון יש לדון כמהרח"ש, שקבלה בידינו שמהרח"ש היה עושה פסקיו בפלפול החברים והתלמידים כדי שיצא הדין מלובן ומבורר. ע"ש. וכן הביא הגאון רבי חיים משה אמאריליו בשו"ת דבר משה (ח"ב חו"מ ריש סימן כג דף כח ע"א ד"ה כתב הרב). ודון מינה ואוקי באתרין.
וכן בקודש חזיתי להגאון רבי חיים דוד הלוי זצ"ל בספר דבר המשפט על הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כ הלכה ח אות א), שהעלה לדינא שגם בדימוי מילתא למילתא אם אמנם דומה הוא בכל, ודאי שאין לחייבו להמלך בחכם שבעירו. ודייק כן מלשון הרמב"ם, ע"ש. והוסיף וכתב: דגם מה שכתב מרן הב"י (יו"ד סימן מב אות ד) מהירושלמי נדה (פרק ב הלכה ז), שאמר רבי חנינא ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה כשערות ראשי, ולמעשה שלש פעמים, והך עובדא לא אתא קומי רבי אלא תרין זמנין, בגין כן צרפתיכון. וכתב ע"ז מרן הבית יוסף דמכאן יש ללמוד כמה יש ליזהר מלהורות בדבר שאינו ברור לו מאד, עד שיצרף עמו חכמי העיר. ע"כ. והחיד"א בברכ"י (יו"ד סימן רמב אות ו - ז) דן אם יש חיוב להמלך עם חכמי העיר. ע"ש. על כל פנים פשוט הוא דבדבר שברור לו מאד אינו חייב לצרף ואף לא להמלך. עכ"ד.
♦
ט. י.
ועתה הבא נבא לברר בסייעתא דשמייא, אם הדין הזה שחייב להמלך במי שגדול הימנו, הוא דוקא לדיין, או גם לכל מורה הוראה המורה בעניני אורח חיים ויורה דעה. ולפום ריהטא נראה דדוקא בעניני חושן משפט הסבוכים, וכמאמר רבי ישמעאל, הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעיין הנובע (בבא בתרא דף קעה ע"ב), שבנקל יכול להיכשל, הן מחוסר ידיעה והן בדימוי מילתא למילתא שלא כתיקונו, דוקא בהם יש להמלך במי שגדול הימנו. מה גם שבדיני ממונות יכול המוחזק לומר קים לי כסברת החולקים. וכיוצא בזה כתב להזהיר מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א דברי פתיחה אורח חיים דברי פתיחה אות יא) דביותר יש להזהיר את הדן בדיני ממונות לחפש ולבדוק הרבה בספרי האחרונים, שהרי על פי סברת שני פוסקים המזכין את הנתבע מצי המחזיק לומר קים לי כסברתם, אפילו ישנם מאה פוסקים המחייבים, וכמ"ש בגט פשוט בכללים שבסוף הספר (כלל ב), וכן כתב הכנסת הגדולה (חושן משפט סימן כה כללי הקים לי אות ג) בשם מהריב"ל ומהר"א די בוטון ומשפט צדק ומהר"ש חיון, וסיים הכנסת הגדולה, דהכי סוגיין דעלמא דהמוחזק מצי למימר קים לי כשני פוסקים אף על פי שכל גדולי ישראל חולקים עליהם. ע"ש. וכן כתבו עוד אחרונים רבים. ובכלל אזהרה זו נמי כשעוסק בעניני גיטין שהזהירו חז"ל ואמרו בקידושין (דף יג ע"א) דכל מי שאינו בקי בגיטין אל יהיה לו עסק עימהם, ובטעות אחת קטנה יכולה לצאת תקלה נוראה, וכמו שכתב גם בזה להזהיר מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן כג אות ו) בעניני שמות הגיטין. ע"ש. אך בעניני אורח חיים ויורה דעה הקלים יותר, יכול לסמוך על סברות עצמו גם כשמדמה מילתא למילתא, והולך על פי כללי ההוראה, ולא מחויב לשאול את מי שגדול ממנו בכל פסק ופסק.ואם כנים אנו בזה, אתי שפיר מה שיש להעיר מדברי הרמ"א בהגה (יורה דעה סימן רמב סעיף לא) שפסק, שאין לאדם להורות עד ארבעים שנה אם יש גדול ממנו בעיר, אף על פי שאינו רבו. ע"כ. ומשמע שכשהוא בן ארבעים יכול להורות אף על פי שיש גדול ממנו בעיר. והלא בחושן משפט סתם השלחן ערוך וכתב שמחויב להימלך ברבו, ולא תלה הדבר בגיל, ומשמע שגם אם הדיין לאחר גיל ארבעים צריך הוא להמלך ברבו. וכן העיר הגר"י זילברשטיין שליט"א בכתב עת עמק הלכה אסיא (חלק א עמוד 132). ע"ש דבריו. ולפי האמור ניחא, שדוקא בעניני חושן משפט צריך להתייעץ עם הגדול ממנו בחכמה, ולכן כתב כן בשולחן ערוך להזהיר על הדיין, אך לא בשאר עניני איסור והיתר.
♦
ועינא דשפיר חזי לבעל העיטור ח"א (ד"ב ע"ב דיני בירורין) שכתב: דהא דאמרינן (ע"ז דף יט ע"ב) כי רבים חללים הפילה, זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה וכו' ועד כמה עד ארבעים שנה, היינו דוקא לענין הוראת איסור והיתר, אבל בדיני ממונות מבן י"ג שנה כשר לדון. ע"ש. וכן פסק מרן השולחן ערוך (חושן משפט סימן ז סעיף ג) דיש אומרים שאינו ראוי לדון אלא מבן י"ח ומעלה והביא שתי שערות, וי"א דמבן י"ג ומעלה כשר ואפילו לא הביא שתי שערות. ע"כ. וכ"כ הגאון שבות יעקב (חלק א סימן קמ), והביא דבריו הרב פתחי תשובה (יורה דעה סימן רמב ס"ק טז), דמה שפסק הרמ"א שאין לאדם להורות עד ארבעים שנה דוקא הוראות איסור והיתר קאמר, אבל מותר לדין דיני ממונות אף שלא הגיע לארבעים. עכ"ד. והנה מאלו הדברים אין להביא ראיה דדיני חושן משפט קלים יותר, דהטעם שיש להתיר למנות דיין פחות מגיל ארבעים אין זה מחמת קלות דיני חשון משפט ואבן העזר, אלא שמאחר שכבר פסק השו"ע שהדיין מחוייב להמלך ולשאול את מי שגדול הימנו, תו אין לחוש לתקלה. ונמצא שהחומרא שהחמרת עליו בתחילה להמלך ברבו, הקלת עליו בסופו שגם בן י"ג הבקי בהלכות כשר לדון. משא"כ בעניני איסור והיתר, שלא צריך להמלך במי שגדול הימנו בכל הוראה שפוסק, בזה גדר בעדו הרמ"א שלא יורה עד גיל ארבעים במקום שיש מי שגדול הימנו. וכדברים האלו כתב על דברי העיטור הנ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ד חושן משפט סימן א אות ה), דאפשר דה"ט, משום דדיני ממונות בשלשה ואיש את רעהו יעזורו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, משא"כ בהוראת איסור והיתר שהוא דן יחידי, והוא באחד ומי ישיבנו. עכ"ד. שו"ר שכדברי בעל העיטור מבואר גם בשו"ת הרדב"ז (חלק ו סימן ב אלפים קמז), דלא בעינן הגיע לכלל הוראה לכלל שנים אלא כשבא להורות בהיתר ואיסור ופסול וכשר טמא וטהור שאם יטעה נמצא סומכין עליו, אבל לדון דיני ממונות לא חיישינן, דאם טעה בדבר משנה או בדבר הכתוב בפוסקים חוזר, ואם טעה בשקול הדעת משלם מביתו. עכ"ד. וגם בדבריו מצאנו טעם לשבח דלא בעינן בדיין שיגיע לכלל שנים.
♦
יא. יב.
ואגב גררא יש לנו לעיין מפני מה לא זכר ש'ר מרן השלוחן ערוך לדין זה שלא יורה עד ארבעים שנה במקום שיש גדול ממנו, והלא דבר הוא. והנה בבית יוסף (יו"ד סימן רמב סעיף יג) כתב דאפשר שהרי"ף והרמב"ם מפרשים דמה שאמרו בגמרא בסוטה (דף כב ע"ב) עד כמה עד ארבעין שנין, אהגיע להוראה, ועד כמה רשאי לעכב עצמו מלהורות, וקאמר דעד ארבעים שנה רשאי לעכב, ומשם ואילך אינו רשאי. וזה מה שכתב הרי"ף בע"ז (דף ה ע"ב מדפי הרי"ף) עד כמה עד ארבעין שנין, לומר דעד אותו זמן הוא רשאי לעכב עצמו מלהורות ויותר מכן לא. והרמב"ם השמיט הלכה זו לגמרי, לפי שבדורו רבו הקופצין להורות קודם זמן כמו שקרא עליהם תגר (בפ"ה מהלכות ת"ת ה"ד), ולא הוצרך לכתוב עד כמה רשאי לעכב עצמו להורות משהגיע להוראה, דהלואי שלא יקדימו להורות קודם שיגיעו להוראה, כל שכן שלא יתעכבו מלהורות אחר שיגיעו. אי נמי משום דבזמן דורו רבו הקופצים להורות קודם זמנן, מי שהגיע להוראה אינו רשאי לעכב עצמו כלל מלהורות פן יקדמנו מי שלא הגיע להוראה. ע"כ. ושנה דבריו בכס"מ (פ"ה מהלכות תלמוד תורה ה"ג), ושילש דבריו בשו"ת אבקת רוכל (סימן רא) וכתב, דעל פי זה מותר להורות קודם מ' שנים, ושכן המנהג פשוט להעמיד בחורים שהגיעו להוראה לדון ולהורות. עכ"ד. ולכן לא פסק גם בשולחן ערוך דין זה. ועיין בברכי יוסף (חושן משפט סימן י אות ה) שהביא סעד לדברי הבית יוסף מדברי רבינו ירוחם (חלק אדם נתיב א חלק ד).ובהיותי בזה חמותי ראיתי דהרב ברכי יוסף (שם אות ו) צדיק עתק לתשובת הרב שבות יעקב (ח"א סימן קמ) הנזכרת שנסמך והולך ע"ד בעל העיטור הנזכרים, ומסיק דבודאי מדינא מותר לדון דיני ממונות אף שלא הגיע לארבעים, דדוקא הוראת איסור והיתר קאמר בש"ס, ומכל מקום לדון יחידי ראוי להחמיר עד ארבעים שנים אם לא שאין גדול ממנו בעיר, משא"כ להצטרף לג' ודאי דלא גרע מג' הדיוטות. עכ"ד. והנך רואה בעיניך, דאין לחוש למנות ולהתמנות לדיין פחות מגיל ארבעים גם לבני אשכנז, כל היכא דיושב במותב תלתא כחדא דבי דינא, אך לא ידון יחידי. וכן מבואר בדברי המבי"ט (ח"א סימן רפ) דמבן י"ג כשר לאצטרופי בחד מגו תלתא, ואולם לחודיה לא, דהא אמרינן ועד כמה עד ארבעים, והיינו לדון יחידי. ע"ש. והיינו שכשדן יחידי צריך שיהיה בן ארבעים. ואין נראה כן דעת מרן השו"ע, דלא זכר כלל להאי דינא שיהיה המורה הוראה בגיל ארבעים, ואדרבא גבי דיין (חו"מ סימן ז סעיף ג) סתם וכתב די"א שיכול לדון מבן י"ח או אפילו מבן י"ג, ולא חילק בין אם דן יחידי או מצטרף בחדא מגו תלתא. וכבר הבאנו מה שביאר בבית יוסף דהרי"ף והרמב"ם פירשו הסוגיא דעד ארבעין שנין יכול המורה הוראה שלא להורות, ואין דין זה שייך בדורות האחרונים. ומהשתא תו לדעת מרן השו"ע אין לחוש כלל למנות מורה הוראה וכל שכן דיין כשהוא פחות מגיל ארבעים. ומעתה תמ'ה תמ'ה אקרא ע"ד הרב חיד"א בברכ"י שם שסיים וכתב: ולענין דינא, לדון יחידי פחות מגיל ארבעים הטיב אשר דבר הרב הנזכר להחמיר. עכ"ד. והלא אנן אזלינן בתר פסקי מרן השו"ע שנראה מדבריו שלא חשש לזה כלל. וכן נראה עוד מדברי קדשו בשו"ת אבקת רוכל (סימן רא), דאשתפיך חמימיה על אותם חכמים שנתקבצו ונידו ששום חכם שלא הגיע לארבעים שנה לא יהא רשאי לדון ולהורות, וכתב עליהם דמאחר ששלשת עמודי עולם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת להתיר בזה, הרי דין זה ברור ופסוק בלי שום גמגום, ומי הוא אשר לא יכוף ראשו לדבריהם שכל מי שהגיע להוראה אפילו לא הגיע לארבעים שנה יורה יורה ידין ידין. וכן כתב הטור (חו"מ סימן יז) וכן הכריע רבנו ירוחם (במישרים נ"א ח"א דף ח ע"ב), הרי בהדיא דמבן י"ח ומעלה כשר לדון דיני ממונות לדברי הכל 'אפילו ביחיד' מומחה אם הוא מפולפל ובקי בחדרי תורה, ולא חילקו בין יש שם גדול ממנו לאין שם גדול ממנו, וכל מי שהגיע להוראה בחכמתו אעפ"י שאינו אלא בן י"ח שנים יורה יורה ידין ידין, וכל המעכב על ידו מעכב אותו מלעשות מצות עשה מן התורה לדון את חבירו דכתיב בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט, טו), ומה שגזרו נידוי על זה במחילה מכבודם עוברים על דברי תורה ואסור לשמוע להם. עכת"ד. הרי שפתי מרן ברור מיללו, דאין לחוש כלל שיהיה המורה הוראה או הדיין בגיל ארבעים, וגם ביחיד פחות מגיל ארבעים יכול לדון ולהורות לשעה ולדורות. ובלי ספק אילו היה רואה הרב חיד"א לשון מרן אשר מפיו לפידים יהלכו, שאין שום מקום להחמיר מלמנות בחור בן י"ח לדיין ומורה הוראה, לא היה חושש להחמיר [והגם שמצאנו כמה פעמים שהזכיר הרב חיד"א מתשובת מרן באבקת רוכל מכתב יד (עיין לדוגמא בברכי יוסף יו"ד סימן שלא ס"ק י וס"ק כו), מכל מקום נראה שלא ראה את כל תשובות אבקת רוכל, וכיוצ"ב כתב הגאון רבי ציון בוארון במשמרת המועד (עמוד נ בהערה) ע"ש]. וכן דעת מהרשד"ם (חו"מ סימן א) ומהר"י קורקוס בתשובת אבקת רוכל (סימן ר), דאין לחוש לדון ולהורות קודם גיל ארבעים. ושלשת הגיבורים המה הלכו בדרך אחת, בדרך הישרה שיבור לו האדם.
♦
עוד רגע אדבר אודות השמטת הרמב"ם לדינא דגמרא שלא יורה קודם גיל ארבעים. וצופה הייתי לרבנו הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים קמז) שעמד לבאר דבר השמיט'ה הזו, משום שהיום מורים מתוך ספרים, ולכן אף קודם גיל ארבעים שנה מותר להורות, אבל בזמן חז"ל שהיו מורים מתוך השמועה אין להורות אלא אחרי גיל ארבעים. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם הנזכר דבזמננו זה דספרי הפוסקים הם המורים והמלמדים לא נאמר דין זה דמ' שנה. וכ"כ תלמידו הרב לחם משנה (הלכות ת"ת פ"ה ה"ד). והגם שהרב חיד"א בברכי יוסף (חו"מ סימן י אות ו) הבי"ד מהרשד"ם, וכתב עליו דבר ביתיה דמהרשד"ם הוא מהר"ש חיון בביאורו כתב דאין נראה כן מהפוסקים. ע"ש. אחר המחי"ר הלא שלשת הראשים ראשי בני ישראל הרדב"ז ומהרשד"ם והלחם משנה פסקו כן. וביחוד שביארו כן בדעת הרמב"ם. ע"ש. [והנה המהר"ש חיון שהזכיר החיד"א שהעיר על מור זקנו מהרשד"ם הוא בספרו בני שמואל (חו"מ סו"ס י), והמעיין שם יראה שכתב כן להעיר ע"ד מהרשד"ם ומרן השו"ע שפסקו שאפשר למנות למורה הוראה ודיין מי שהוא פחות מגיל ארבעים, ועל זה כתב דמדברי הפוסקים לא נראה כן דלא השמיטו דין זה. ומאחר שכבר התבאר לנו שאין כן דעת הרמב"ם הרי"ף והרא"ש ומרן השו"ע ועוד, תו אין לחוש לזה כלל. וביחוד שהרב בני שמואל הוא תלמידו של הלחם משנה, וכמ"ש בזה הגאון הראשון לציון הגרי"צ יוסף נר"ו בספר עין יצחק (ח"א עמוד תקפו), וא"כ רביה, ורביה דרביה אזלו בחד שיטה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועיין מדרש שכל טוב (בובר פרשת בשלח פרק טז). ודו"ק].
ועל פי האמור כתב מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ד חו"מ סי' א אות ד) דיש כאן ס"ס להקל, שמא הלכה כמ"ש מרן אליבא דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש שאפילו בזמן התלמוד כל שהגיע להוראה א"צ שיגיע לארבעים שנה, דמה שאמרו בגמרא עד ארבעין שנין היינו עד כמה יכול להתעכב במורה הוראה שלא להורות, ואת"ל כהראשונים האחרים שלא פירשו כן (עיין בתוספות סוטה דף כב ע"ב ד"ה ועד כמה), שמא הלכה כהרדב"ז ומהרשד"ם דבזה"ז לכ"ע אין הגבלה של מ' שנה הואיל ורוב ככל ההוראות יוצאות מפי ספרים. וכן פשטה ההוראה, ומנהג ישראל תורה[5]. ועיין בשו"ת צדקה ומשפט להגאון רבי צדקה חוצין (חו"מ סימן א). ויש להשיב ע"ד. ואכמ"ל.
♦
יג. יד.
נתנה ראש ונשובה בבירור האי מילתא, אם גם בעניני איסור והיתר צריך לשאול את מי שגדול ממנו. והנה מדברי המאירי סנהדרין (דף ז ע"ב) משמע שעיקר הקפידא על דיין המסתפק בדבר, שכתב דבמסכת יבמות (דף קט ע"ב) אמרו, רע ירוע כי ערב זר, רעה תבוא 'לדיין' המסתפק באיזה דבר ואינו שואלו לגדול ממנו. ע"כ. אולם ביבמות (דף קט ע"ב) כתב המאירי דכל שיש אצלו רב או חכם שהוא יכול לברר עמו ספיקותיו, והוא נשען בבינתו ומדמי מילתא למילתא ומורה מתוך סברותיו, הרי זה בקללת חכמים, וראוי לגעור בו הרבה כמי שאין אימת הוראה עליו. עכ"ד. ומשמע שבכל ספק, גם בעניני איסור והיתר הדברים אמורים. וכ"כ לדייק מדבריו בשו"ת בית מרדכי פוגלמן (חלק א סימן עט ד"ה ביבמות), ולא הזכיר שם מדברי המאירי בסנהדרין הנזכרים. ואולם אפשר לומר שלא הוצרך המאירי ביבמות לפרש שדין זה הוא על הדיין, דהא בסוגיא בדוכתה מפורש להדיא דבדיין קיימינן. ודברי המאירי כולם שוים לטובה דבדיין היא עיקר הקפידא. ובלשון המהרש"ל בתשובה (סימן לה) יש להסתפק אם דין זה הוא בכל הוראה או רק לדיין, שבתחילה הביא דברי הגמרא דבדיין קיימינן וכתב, דלפי זה אסור 'לכל מורה' להורות ולדמות מילתא למילתא אם יש גדול במדינה. ויל"ע].אלא שראיתי להגאון רבי יהונתן אייבשיץ באורים ותומים (חו"מ ס' י באורים ס"ק ג) שכתב, שגם בעניני איסור והיתר על המורה הוראה לשאול את רבו בכל דבר, דמאי שנא. ע"כ. ונמשך אחריו הרב ערוך השלחן (חו"מ סימן י סעיף ב), ופסק כוותיה. ובמחשבה ראשונה נראה ראיה לזה מדברי הגמרא בברכות (דף ד ע"א) שאמר דוד המלך, ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו מפיבשת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי, ולא בושתי. ע"כ. הרי שהזכיר יפה טהרתי יפה טמאתי שהם עניני איסור והיתר. וכ"כ הרש"ש (שם) דבאומרו יפה טהרתי יפה טמאתי גם איסור והיתר נכללו בזה, כי טהור וטמא יאמרו גם על מותר ואסור, כמו דג טמא שבלע דג טהור (בכורות פ"א מ"ב).
אולם, יד הדוחה נטויה לומר, דהיינו חסידותיה דדוד שהחמיר על עצמו בזה, ולעולם אין חיוב למורה הוראה לשאול את מי שגדול הימנו בכל הוראה, ואין לנו אלא מה שכתב בשלחן ערוך שדין זה על דיין המסתפק הוא. גם מדברי הגר"י איבשיץ אין מהם הכרח גמור שעל המורה הוראה לשאול בכל הוראה את מי שגדול ממנו, דהא הדר תבריה לגזיזיה בסוף דבריו וכתב שגם הוא דרכו לעיין בספרים ולהורות מתוך הספר, כי אותיות מחכימים. ע"כ. ומשמע דבעיון בספרים סגי. ויבואר עוד לקמן.
גם הלום ראיתי אחרי רואי שנשאל בזה הגאון רבי כלפון משה הכהן זצ"ל בשו"ת שואל ונשאל (חלק ה יורה דעה סימן קיא), וכתב דהרשב"א ז"ל בתשובה (סימן תצא) ביאר דברי התוספתא דכלאים (פ"ה ה"ו) דקתני גבי דוד שרכב על הפרדה דאמר איסי דאין משיבין מן התקוע, ופירוש התקוע הוא מ"ש בגמרא ביבמות (דף קט ע"ב) התוקע עצמו לדבר הלכה ולא נמלך ברבותיו, ומבואר מדבריו דגם לגבי הוראות איסור והיתר אם אינו נמלך במי שגדול ממנו נחשב תוקע עצמו לדבר הלכה. עכ"ד. ויש להשיב על דבריו, דחכמים פליגי על איסי בן יהודה, ונדחו דבריו מהלכה וכמשנ"ת, ואם כן אין להביא ראיה מדבריו. ואל תתפשני במה שלא השיבו לו חכמים דלא נקרא דוד המלך תקוע משום שאין אומרים כן בדיני איסור והיתר, דעדיפא משני ליה, דכתיב ביה בדוד שעשה הישר בעיני ה'. ותו אין ראיה מדברי הרשב"א הנזכרים. ופוק חזי מאי עמא דבר, דעינינו הרואות שאין מורי ההוראה שואלים בכל דבר את רבותיהם.
♦
ויש עוד לאלוה מילין לבאר מה שלא נהגו לשאול את הרב בכל דין ודין, דכיון דכל מי דקדמוהי יקומון דינא, יתיב וספרין פתיחו, וכשיעיין באורך רוח יוכל לבדוק את דבריו הדק היטב היטב הדק בספר'ן של צדיקים, נמצא שהוא מתייעץ ומרצה הדברים בפני הגדולים ממנו, המה רבנן קדישי, לקדושים אשר בארץ המה. וכן נראה ממה שנשאל הר"י מיגאש בתשובה (סימן קיד) אודות איש שאינו יודע דרך הלכה לא קריאתה ולא פירושה, אלא שראה הרבה מתשובות הגאונים, ואינו מבין עיקר הדין ולא מקורו מן התלמוד, אם הוא מותר להורות. והשיב על זה, דע שהאיש הזה ראוי להתיר לו להורות יותר מאנשים רבים שקבעו עצמם להורות בזמן הזה, לפי שהמורה מתשובות הגאונים, אף על פי שאינו יכול להבין בתלמוד, הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו, שאע"פ שהוא מורה מסברא בלתי אמתות מראיות הגאונים ז"ל, מ"מ אינו טועה בזה שהוא עושה ע"פ ב"ד גדול מומחה לרבים. עכ"ד. הא קמן שכיון שמורה מתשובות הגאונים די בזה, ולא מחייבים אותו שימלך וישאל באחרים, ואפילו שהוא אינו בקיא בתלמוד, דפסקי הגאונים הם הם רבותיו. וכן בקודש חזיתי בשו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן א), שנשאל אודות מה שאמרו בגמרא סוטה (דף כב ע"ב) שאין להורות קודם גיל ארבעים, אם יש לחלק בין זמן התלמוד לזמננו, וכתב דיש לחלק, דבזמן התלמוד היו כל הדינים יוצאים על פי הסברא והכל על פה, ומי שהיה יושב על ההוראה הוא הנקרא דיין באמת, אבל בזמננו זה אין הת"ח המורה כי אם הספר, ואם הת"ח ראינוהו שהוא בדוק ומנוסה לעיין ובעל סברא יודע דעת ומבין, פשיטא שיכול להורות אפילו במקום שיש גדול ממנו. ונוכל ללמוד זה מדין התלמיד המורה לפני רבו, דאמרינן בעירובין (דף סג ע"א) כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. וכתב בארחות חיים לרבינו אהרן הכהן (הלכות ת"ת סימן כא) דהר"ם רבו של רבינו יונה ואחיו מר שמואל מאיורה כתבו באגרותיהם, שמיום שגלינו מארצנו וחרב בית מקדשנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות, אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים, וכל הדינין שחייב התלמיד לרב נתבטלו, כי הספרים והחבורים והפירושים הם המורים לנו, והכל כפי פקחות השכל והסברא. ע"כ. ודון מיניה ואוקי באתרין לנידון דידן. ועיין בערוך השלחן (יו"ד רמב סעיף כא). ודו"ק.
טז) ואל תשיבני ריק'ם, שהלא גם בזמן השולחן ערוך היו ספרים רבים, ובכל אופן פסק שיש לו להמלך במי שגדול הימנו ואת רבו. דהנה בשו"ת מהרשד"ם הנ"ל הביא שהמהרי"ק (שורש קעא) דחה סברת הארחות חיים בשתי ידים וכתב דאין נראה כדבריו מדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות ת"ת פ"ה ה"ב) ובעל הטורים (ריש סימן רמב), דכתבו בסתם שהמורה הוראה בפני רבו חייב מיתה, ולא אמרו שאין זה נוהג עכשיו, ש"מ דס"ל דגם עכשיו הוא נוהג, שהרי לא כתבו הדינים אשר אינם נוהגים בזמן הזה, ולהסתיר ממנו את הנוהגים. והמהרשד"ם השיב ע"ד וכתב שאיני מבין הכרעתו, ובפרט להרמב"ם ז"ל שהעתיק דיני התלמוד וקרא ספרו משנה תורה וכמו שראינו שחיבר הלכות קדשים וטהרות שמטות ויובלות הרי שכל כוונתו לחבר אלה הדינים שבאו בתלמוד בין נוהגים ובין הבלתי נוהגים. וכי תימא למה לא פירש הנהוג, יש בו טעם לשבח, כי בקעה פרוצה ראה, וראה להעתיק הדין כמו שנזכר בתלמוד לבד פן יפרצו פרץ על פני פרץ. וכן נראה בדעת הטור שהביא לשון הרמב"ם, ופשיטא שיש לסמוך על סברת הר"ם ואחיו ולהתיר כל מי שהגיע להוראה בידיעת התורה אעפ"י שלא הגיע לארבעים שנה, אפילו במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובשנים. עכ"ד. הא קמן שהגם שכתבו הרמב"ם והטור האזהרות הנוהגות לכבוד רבו, אין זה משום שחלקו על סברת הר"ם ואחיו. ואם כן יש לומר כן גם בנידוננו על דברי השולחן ערוך, שהגם שכתב שצריך להמלך במי שגדול ממנו וכמבואר בגמרא, אין זה בדוקא, דלעולם סגי להמלך בספרים ובפוסקים, וכל כהאי אין לחוש חלילה שהוא בכלל הרשעים שליבם גס בהוראה. ואפילו שדרך השלחן ערוך להביא רק הדינים המצויים, זכר לדינים אלו כיון שפעמים ומצויים, וביחוד דבכל מקום גריר אחר דברי הרמב"ם. אך לא אתי למיעוטי הנמלך בספרים. ועוד יש לומר, דמה ישוה ומה ידמה עולם התורה וריבוי הספרים אשר רבו כמו רבו מזמן מרן השולחן ערוך ועד הנה, והתקיים בנו הכתוב "עשות ספרים אין קץ" (קהלת יב, יב) למעליותא, ויד הלומדים ממשמשת בהם בכל שעה, ובודאי מי שכיום נמלך בספרים יוצא ידי חובה כמי שנמלך ברבותיו. וכיוצ"ב כתב הגאון שבות יעקב (ח"ב סימן סד), כי לא טוב עשה המורה להטריף מיד בלתי עיון בספר אף שהיה פשוט הדבר בעיניו, שכבר אמרו חז"ל שאסור לתלמיד להורות הלכה במקום רבו, ורבותינו הם הם הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל. עכ"ד. וזכר דבריו הרב חיד"א בברכ"י (יו"ד סימן רמב אות ד). וע"ש בהערות ויוסף דוד על הברכי יוסף (הוצאת זכרון אהרן שם הערה ג) מ"ש לחזק דברי השבות יעקב, ובמ"ש עוד הגאון חיד"א ביוסף אומץ (סימן מז אות ד), ובשו"ת דברי יציב (חלק יורה דעה סימן קלא אות ב).
וכ"כ עוד כמה מגדולי רבוותא קדמאי ובתראי להזהיר על גודל החיוב כיום לעיין בספר לפני שפוסק הלכה, דהספר הרי הוא כרבו, וקבצם כעמיר גורנה מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"א דברי פתיחה אות י). ע"ש. וגם לנד"ד יש לומר כן, שמאחר שמעיין בספרים ופוסק ע"פ דבריהם, נחשב שנמלך במי שגדול ממנו. וכ"נ משותא דמו"ר הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר (שם) שכתב דעיקר החיוב היום לעיין בספרי הראשונים והאחרונים ולהורות מדברי קודשם, ואם לא עושה כן, יש לו לחוש שעובר על מאמר חז"ל ביבמות (דף קט ע"ב) רעה אחר רעה תבוא למי שתוקע עצמו לדבר הלכה, כגון דיינא דאתי דינא לקמיה וגמר הלכה ומדמה מילתא למילתא ואית ליה רבה ולא אזיל למשאל לרביה. וכן פסקו הטוש"ע בחו"מ (סימן י ס"ב). ע"ש. הרי שעל העיון בספרים ובפוסקים הזכיר להאי דינא. וכן שורת הדעת נוטה, שהמעיין היטב בודאי ימצא ראיות לדבריו מספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ואם יגעת ולא מצאת אל תאמן (מגילה דף ו ע"ב), שהכל כתוב ומבואר בספרי רבותינו. צא ולמד ממ"ש בספר לב האריה די מודינא (פרק א) וז"ל: ואני כמה פעמים דמיתי ועלתה על ליבי, כי אם מן השמים יאמרו לי שאל מה אתן לך, לא אשאל ולא אנסה לקבל מאת ה' כי אם זכרון עצום, יען בהיות עתה כל החכמות כתובות על ספר, גברא דלא חכים ולא טיפש אשר יקרא ויזכור הכל יגיע למדרגה קרובה לכאורה לשלמה בן דוד. ודו"ק.
♦
טו. טז.
עוד יש לבאר בזה, דמאחר שאלו מורי ההוראה והדיינים קיבלו הסמכה כל אחד מרבותיו, די בסמיכה זו, וכמ"ש כיוצ"ב המהרי"ק (שורש קסט), דמ"ש בסנהדרין (דף ה ע"ב) תלמיד אל יורה אלא א"כ נוטל רשות מרבו, דאינו רוצה לומר שיצטרך ליטול רשות בכל פעם ופעם שיורה, אלא דווקא בפעם ראשונה נטל רשות להורות תמיד. ע"כ. וכ"כ בשו"ת בית מרדכי פוגלמן (חלק א סימן עט), ודקדק כן מדברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ה ה"ד) ומדברי המאירי בבבא בתרא (דף קל ע"ב ד"ה אין למדין). ע"ש. וכן נהגו הלומדים די בכל אתר ואתר.♦
מסקנה
המורם מכל האמור: תלמיד שהגיע להוראה או הוסמך לדיינות, אינו מחויב לשאול את רבו או את מי שגדול ממנו בכל הוראה או דין שפוסק. ובלבד שיעיין היטב בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ומפעם בפעם ראוי שיראה פסקי ההלכות וההוראות לרבותיו, על מנת שיראו אם הוא הולך בדרך הישר. ובזה כל היד המרבה לבדוק הרי זה משובח.עוד נמצאנו למדים, שזה רבות בשנים פשט המנהג אצל הספרדים לסמוך להוראה ולדיינות גם מי שהוא פחות מגיל ארבעים, כל שהוא ראוי לסמיכת חכמים. ושכן דעת מרן רבנו יוסף קארו ע"ה, וכל המשנה ידו על התחתונה. וגם לאחינו האשכנזים יש מקום להקל בזה וכמבואר בתשובה, הבט ימין וראה.
פירות הנושרים: העיקר לדינא שמותר לרכב על פרדה, ואין לחוש בזה כלל.
והנלע"ד כתבתי. וציי"מ וימ"ן אמן.
♦ ♦ ♦