צירוף למנין בתקופת הקורונה
תגובה למאמרים שהתפרסמו בירחון האוצר גיליון מ'
כמה הערות חשובות לגבי הנושא שלפנינו:א. בטרם נתייחס לסוגיות – מצוה להזהיר על מצות השמירה על הנפש. "וחי בהם" ולא שימות בהם. ואפילו על כמה ספקות אנו מחללים שבת, ובוודאי שיש להימנע מתפילה במניין כשיש חשש סכנה; גם אם זה חשש רחוק. ואפילו ללכת למקום קרוב בלילה לא הטריחו את האדם בשביל מנין (משנה ברורה צ, נב), ועל אחת כמה וכמה כשיש בזה צד שהוא עלול להיכנס לסכנה או שיכניס אחרים לסכנה, אין לו רשות להתפלל במנין. וידוע שבמנייני התפילה השונים נדבקו לא מעט אנשים במחלה, ואף אם משרד הבריאות מתיר, ואין חשש שהוא ייענש על כך – הרי שחמירא סכנתא ויש להימנע. ואין להתעלם מהעובדה, שכאשר מאפשרים מניינים בתנאים מסוימים, הרי שרבים מנסים להצטרף אליהם באופנים שונים, ויש פגיעה גדולה בזהירות הנדרשת.
ב. בגמרא בעירובין (צב, ב) מפורש, שכאשר תשעה נמצאים בחצר אחת ואחד נמצא בחצר השניה הם לא מצטרפים (פרט למקרה החריג של קטנה שנפרצה לגדולה, שאז הנמצא בקטנה נמשך אחר הגדולה). כך גם עולה מדברי הגמרא בפסחים (פה, ב) "מן האגף ולפנים כלפנים, מן האגף ולחוץ כלחוץ". לפי ההבנה המקובלת בראשונים, האמוראים נחלקו בשאלה אם ניתן לענות על דברים שבקדושה כשנמצאים בחוץ, אבל חובה שיהיו עשרה בפנים, ומי שאינו בפנים אינו מצטרף.
ג. הטענה שהרשב"א התיר להצטרף כאשר רואים אחד את השני, נסתרת מדברי הרשב"א עצמו בחידושיו לעירובין, וממה שהדגיש הוא גם בתשובה העוסקת ישירות בעניין זה (חלק ג סימן רפו). נכון הוא, שהרשב"א הביא סברה לצרף את המתפללים הנמצאים בתוך בית הכנסת יחד עם שליח הציבור הנמצא בתיבה שמחוצה לה – אך ההשוואה שהוא נקט בעניין זה לזימון, מתייחסת לצירוף של המזמן, כמו לצירוף של שליח הציבור. והיינו, כמו שהרא"ש השווה ביניהם, לגבי המזמן היושב על הפתח ושליח הציבור העומד על הפתח – אך לא לגבי ראייה כללית. כך ברור מדברי השולחן ערוך והמגן אברהם, ולא עלה על דעתם להתיר צירוף רק על בסיס העובדה שהם רואים אחד את השני.
ד. דין "המראה את פניו" הנזכר בשולחן ערוך, מובא ביחס לנידון שהחלונות ועובי החומה כלפנים. ובאמת, בגמרא בפסחים (פו, א) מבואר, שרק כאשר הם שוים לקרקע העזרה דינם כבפנים – אלא שהרמב"ם נקט שהם כבפנים בכל אופן (הן לגבי העזרה והן לגבי אכילת הפסח בתוך הבית; וכבר הרחיב הרב הראל דביר, במאמר כאן בירחון האוצר, להביא את הסברי האחרונים לשיטתו, והראה כיצד הם מוקשים, ולא ניתן למעשה לקבל את שיטתו). הראב"ד השיג על הרמב"ם, והכסף משנה ניסה לדחוק ולומר, שאף הרמב"ם מודה, שכשאין הם שוים לקרקע העזרה, אין דינם כבפנים. אם כן, מה שכתב שהוא מראה את פניו, מדובר בהכנסה ממשית של הראש, לא רק לעובי החומה – אלא לגמרי לבפנים. כך גם הבין הרדב"ז (חלק ב סימן רנ), המביא ציטוט זה מהארחות חיים ומבאר, שמה שצריך להראות את פניו זה בשביל השלמת המנין, אבל בשביל להיחשב כמתפלל בציבור, די בכך שיכניס את ראשו לעובי החלון. והיינו, שלהראות את פניו זה יותר מאשר בעובי החלון.
ה. לגבי זימון, המשנה מתירה לצרף שתי חבורות האוכלות בבית אחד. לפי כמה מהראשונים, על פי הירושלמי, האמור "בית אחד" אינו בדווקא, וגם אם הם בשני בתים אלא שמלכתחילה הם התקבצו לשם על דעת להיות ביחד, הם מצטרפים; וכן פוסק השו"ע (קצה, א). אולם, מפשטות לשון הרי"ף והרמב"ם, הנוקטים את לשון המשנה "בבית אחד", נראה שהבינו שבבית אחד זה בדווקא. כך גם כותב הרמב"ן על ברכות, השולל את הירושלמי (למרות שמגוף דברי הירושלמי נראה, שניתן להבין זאת אף אם מדובר בבית אחד, והלשון "לשני בתים נצרכה" באה לומר, שזהו החידוש של המשנה, שדווקא בבית אחד הם מצטרפים ולא בשני בתים, וגם בבית אחד עליהם להתכוון מראש להיות בחבורה אחת בשביל להצטרף לזימון). גם הרשב"א, בתשובה ממנה רצו אחרונים ללמוד על הצטרפות של מי שמחוץ לבית למנין, הזכיר שלשון בבית אחד אינו בדווקא והכוונה היא "בבירה אחת". והיינו, שאף שלגבי הזימון הוא באמת נוקט שמשני בתים מצטרפים, לענין צירוף למנין צריך להיות באותו מבנה – והיינו, כאשר התיבה בתוך בית הכנסת.
ו. המשנה ברורה אמנם התחבט אם ניתן להסתמך על דברי הרשב"א שנאמרו בדרך "אפשר", וכתב להחמיר לכתחילה; ומלשונו ניתן להבין, כי בשעת הדחק ניתן להקל (ולא הבין את דברי הרשב"א כפי שביארנו). אכן, בביאור הלכה בהלכות זימון (קצה, א) כתב שיותר מסתבר כדברי הרשב"ש והרא"ה והגר"א, שהצירוף לזימון מועיל רק כאשר בכל חבורה יש כבר שלושה, שבכך הם כבר הוקבעו לזימון מחמת אכילתם – אבל בודדים אינם מצטרפים. ולדברי הרשב"ש, אפילו להצטרף לעשרה, הם אינם יכולים, כל זמן שלא היו שם מתחילה. וכך באמת מפורש בגמרא, שלגבי זימון שלושה יכול השלישי לענות להם בעודו בשוק, אבל לגבי עשרה "עד דניתי", והיינו, שכולם צריכים להיות נוכחים.
ז. יש מהאחרונים שמבארים את פסיקת השולחן ערוך באופן אחר מאשר הוא עצמו ביאר בבית יוסף. כמובן, שהבית יוסף הוא המקור הכי ברור למה שרבי יוסף קארו כותב בפסקיו. ובוודאי שחלוקות שונות הנזכרות בדברי האחרונים – כמו בין מקרה שרואים או לא רואים (כהבנת הפרי חדש) או כמו בין מקרה שזו טרחה בשבילו להיכנס או לא (כפי מה שהתיר במחזיק ברכה בשעת הדחק), היו צריכות להיאמר על ידו בפירוש, אם אכן זו היתה דעת השולחן ערוך. ומאחר שגם בדברי חז"ל ובראשונים אין להם מקור, וגם רבים מהאחרונים כותבים דברים מאוד ברורים בעניין זה, שאין לצרף מי שאינו נמצא באותה רשות, נראה שיש לנקוט כן להלכה ללא צל של פקפוק.
הלל בן שלמה[2]
♦ ♦ ♦