בני ברק
מכת דבר אימתי נחשב למכה משולחת
א. סוגיית הגמרא ומסקנת ההלכה
איזה דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי ומתו ג' בג' ימים
במתני' תענית יז. וכן עיר שיש בה דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וכו', איזהו דבר עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנו ג' מתים בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר פחות מכאן אין זה דבר, פרש"י ביום אחד אין זה דבר דאקראי בעלמא הוא עכ"ל.ובגמרא כ. - כא: ת"ר וכו' ועיר המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמיקו ויצאו ממנה שלשה מתים בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר.
דרוקרת עיר המוציאה חמש מאות רגלי הוה ויצאו ממנה שלשה מתים ביום אחד, גזר רב נחמן בר רב חסדא תעניתא, אמר רב נחמן בר יצחק כמאן כרבי מאיר דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש, פרש"י ריחק נגיחותיו בב"ק בפרק כיצד הרגל מועדת אי זהו תם ואי זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר כל שהעידו בו ג' ימים ביום אחד, ר"י סבר כתיב או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשם מתמול תרי שלשם תלת הרי ג' ימים, ור"מ סבר ריחק נגיחותיו כשנגח בג' ימים זה אחר זה חייב, קירב נגיחותיו שנגח ג' פעמים ביום אחד לא כ"ש עכ"ל.
וקיי"ל כמתני' ואליבא דרבי יהודה דדוקא אם מתו ג' אנשים בג' ימים הוי דבר וכמבואר ברי"ף תענית ח:, וכ"כ הרא"ש פ"כ סי' כ"ו.
וכ"כ הרמב"ם פ"ב דתענית הל' ה' וז"ל ועל הדבר אי זו היא דבר, עיר שיש בה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זא"ז הרי זה דבר, יצאו ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר וכו', ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל אנשי המדינה לענין זה עכ"ל, וכ"כ הטור והשו"ע סי' תקע"ו ס"ג.
♦
ב. בביאור הסברא דהזקנים אינן בכלל הדבר
שיטת הר"ן והרב המגיד דהרמב"ם יליף לה מדיוק לישנא דמתני'
ונחלקו הפוסקים בביאור מש"כ הרמב"ם דהנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה אינם בכלל זה, ונבאר דבריהם וחילוקי הדינים היוצאים מדבריהם.הר"ן (על הרי"ף) תענית ח: כתב וז"ל הרמב"ם ז"ל כתב שאין בחשבון זה הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה והיינו לישנא דהמוציאה עכ"ל.
והרב המגיד כתב וז"ל דבר ברור שכוונת רגלי הגברים לבד מטף עכ"ל, וכוונתו דהרמב"ם לישנא דמתני' חמש מאות רגלי קא דייק, והתנא בתר לישנא דקרא אזיל דכתיב (שמות י"ב, לז) כשש מאות רגלי הגברים לבד מטף, וזה כוונת תנא דמתני' באומרו חמש רגלי לאפוקי טף ונשים.
אלא דתמוה דא"כ מנ"ל לאפוקי זקנים, ותו דהו"ל לתנא דמתני' נמי לומר חמש מאות רגלי הגברים, ולאפוקי נשים, שו"ר בחידושי הגר"א אות ז' שהצדיק דברי הרב המגיד ע"ש שכתב וז"ל וכן זקנים, כמו שכתוב בב"ב קכא: לא נגזרה גזירה על כו' גמר מעלה כו', ומשמע שלא היו במנין שנאמר וכל פקודיכם לכל מספרכם ע"ש, וצ"ל דהתנא נקיט לישנא דקרא לרמז דמי שלא היה במניין הרגלי אינו בכלל אנשי העיר לגבי דבר ודו"ק.
ממוצא הדברים נשמע דס"ל דאלו שאין דרכם לצאת מבתיהם, ואינם נכללים ברגלי אינם בכלל אנשי העיר לגבי הדבר.
♦
לשיטת הר"ן והרב המגיד לאו בחלישות כח תליא מילתא
ובטעמא דמילתא יתכן דילפי להא מילתא מהא דאמרינן בב"ק ס: דרבא סכר כוי בשעת הדבר, אלמא דשליטת הדבר שהוא משום עיפוש האויר עיקר שליטתו ברחוב העיר במקום האויר, ולזה רבא הוי סכר כוי שלא יכנס עיפוש האויר לתוך הבית, ולזה דוקא הני אינשי שדרכם לצאת לרחוב העיר נחשבים בכלל אנשי העיר לראות האם הדבר שולט, משא"כ הני שאין דרכם לצאת לרחוב העיר כ"כ אינם המודד לגבי דבר ודו"ק, וראה להלן אות י"א מש"כ בשם שו"ת הרשב"ש סי' קצ"ה בביאור דברי רבא דסכר כוי.♦
שיטת הכסף משנה דיליף לה מדברי הירושלמי דאמרינן בחורים ולא זקנים ובחלישות כח תליא מילתא
ובכסף משנה מייתי לדברי הר"ן והה"מ, וכתב ולי נראה שמהירושלמי למד כן דגרסינן התם בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקנים, וכי היכי דמשמע זקנים יש למעט קטנים, וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג עכ"ל, וכ"כ בבית יוסף סי' תקע"ו ס"ג, ולדבריו מה דהזקנים אינם בכלל הוא משום דחלושי המזג נינהו, ואין חילוק אם דרכם לצאת לרחוב העיר או לא, וע"כ אין ראיה ממכת המגפה שהכתה בהם דהוא מזקת גם לגבורי כח.♦
ג. מתו ג' זקנים האם נחשב לדבר
שיטת המהריק"ש דבמתו זקנים נמי נחשב לדבר
המהריק"ש בערך לחם ס"ב וז"ל מדקאמר מתים סתמא ולא קאמר שלשה מתים מהם, משמע דגם אם יהיו המתים נשים או קטנים או זקנים דבר הוי, וא"צ שיהיו רגלים כנ"ל, וכן עמא דבר עכ"ל.♦
קושיית האחרונים על דברי מהריק"ש
ובכף החיים סי"ג תמה על דבריו וז"ל אמנם מדברי השו"ע שכתב אחר כך ואין הנשים והקטנים וכו' בכלל אנשי המדינה וכו' משמע דגם לעניין המתים אינם בכלל אנשי המדינה, וכ"כ הלבוש ס"ב בהדיא ואין הנשים וקטנים וזקנים ששבתו ממלאכה בכלל המתים לעניין זה מפני שהן חלושי המזג ואפשר שלא בדבר מתו עכ"ל, וכן הברכי יוסף הקשה על דברי הרב מוהריק"ש יעו"ש, וכ"כ המאמר מרדכי אות ב', עכ"ל הכף החיים.♦
ישוב סברת מהריק"ש דמה דממעטינן זקנים לאו משום חלישות כחם
ונראה דהערך לחם ס"ל כמו שכתב הרב המגיד דמה דממעטינן זקנים ונשים הוא משום דאין דרכם לצאת לרחוב העיר, ומשום דמגפת הדבר עיפוש האויר הוא, ואותו עיפוש כיון דבאויר תליא, ומשב רוח משתנה כמה וכמה פעמים במשך היום, ולא יתאמת המכה אלא באותם אנשים שדרכם להיות ברחוב העיר כמה וכמה פעמים ביום, אבל אותם שאין דרכם להיות ברחוב העיר במשך כל שעות היום לא יהיה ראיה ממה שלא ניזוקו, שאין כאן דבר דדילמא באותם שעות לא היה משב רוח כ"כ ולא הזיק אז העיפוש, ואילו היו נמצאים בשעות אחרות היה העיפוש מזיק להם.ומעתה דוקא כשלא ניזוקו לא יהיה ראיה דמכה משולחת היא, אבל אם אותם זקנים ניזוקו הוכחה ברורה הוא דהמכה משולחת דאם הזיקה המכה לאותם שאין דרכם להיות ברחוב העיר כ"ש לאותם שדרכם להיות ברחוב העיר.
♦
לשיטת הכסף משנה אם מתו זקנים אינה מכה משולחת דבחלישות כח תליא מילתא
אבל לסברת הכסף משנה דהזקנים אינם בכלל הדבר כיון דחלושי כח נינהו, ולדבריו אין ראיה משליטת המכה בהם דדילמא אינה מכה מהלכת ההורגת את כולם אלא לחלושי הכח, ולזה אם מתו זקנים וחלושי כח אינה מכה משולחת.וכן מבואר בלחם משנה הל' ה' דלדעת הרב המגיד כל מה שכתב הרמב"ם ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל אנשי המדינה לענין זה, הוא דווקא לגבי מניין אנשי העיר דהני אינם נחשבים בכלל חמש מאות בני העיר כיון דאין דרכם לצאת חוץ לביתם, אבל לגבי גוף המכה גם אם מתו ג' זקנים מכה משולחת הוא, אבל לדעת הכסף משנה דבחלושי כח תליא מילתא לא נחשב למכה משולחת אם מתו ג' זקנים.
ומסיק הלחם משנה דמדברי הרמב"ם שכתב ואין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל אנשי המדינה לענין זה, משמע כדברי הרב המגיד דדין הוא במניין אנשי העיר אבל לגבי המכה כולם בכלל.
♦
שיטת האחרונים דגם להר"ן והרב המגיד בחלישות כח תליא מילתא, ולדבריו אם מתו זקנים אינה מכה משולחת
אלא דראיתי במזבח אדמה סי' תקע"ו דפליג ע"ד הלחם משנה וכתב וז"ל ולענ"ד מדברי מרן נראה דאינו חלוק עם הרב המגיד וכ"כ נמי בב"י סימן זה, לכן נראה לענ"ד כמו שכתב ביד אהרן סי' זה דהא בהא תליא דכמו במנין החמש מאות בעינן שיהיו בחורים ולא זקנים ולא נשים וכו' ה"נ לעניין המתים אם הם מאלו הזקנים או קטנים או נשים אין זה דבר ע"ש.ויתכן לומר דס"ל דגם לדעת הר"ן והרב המגיד בחלושי כח תליא מילתא והני אינשי דאין דרכם לצאת לרחוב העיר ולעשות מלאכה חלושים נינהו, כמבואר בשבת נד. כיון דעתירי ומפנקי לא עבדי עבידתא, ובשבת קט. אמר רבא והני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו, ופרש"י דמפנקי מעונגין הן וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרן וצומתה עכ"ל, ומבואר דכל הני דלא עבדי עבידתא חלושים הם, וגם לגבי הדבר קשבה להם יותר משאר אינשי, ומעתה הרב המגיד והכסף משנה דבר אחד אמרו דבחלושי כח תליא מילתא.
♦
ד. בטעם הדין דאם מתו ג' אנשים ביום אחד לא נחשב דבר
והיכא דמתו ג' אנשים ביום אחד נחלקו ר"מ ור"י, ולר"מ אם מתו ג' אנשים ביום אחד ק"ו דדבר הוא ולא קיי"ל הכי וכנ"ל אות א'.אלא דתמוה דבסי' קי"ד ס"ט מייתי השו"ע דעת הר"מ מרוטנבורג שהובא בטור שם דהיה רגיל לומר צ' פעמים אתה גבור עד משיב הרוח ומוריד הגשם, כנגד שלשים יום שאומר אותו שלש פעמים בכל יום, ועכשיו אם הוא מסופק אינו צריך לחזור, וראייתו מפרק כיצד הרגל ב"ק כד. דאמר גבי שור המועד ריחק נגיחותיו חייב קירב מגיחותיו לא כ"ש, והכי קיי"ל בשו"ע שם ס"ט.
וכבר תמהו כן המג"א והט"ז ס"ק י"ג, וכתב המג"א ז"ל וצ"ע דהיכי מייתי ראיה מרבי מאיר הא קיי"ל כר"י דלא נעשה מועד עד שיגח ג' פעמים בג' ימים ולא ג' פעמים ביום אחד, וכ"פ לקמן סי' תקע"ו ס"ב דדוקא ג' מתים בג' ימים אבל ג' מתים ביום אחד אין זה דבר, וזה דלא כר"מ כדאמרינן בגמרא תענית כא. וא"כ חזינן דאין זה ק"ו, וי"ל דשאני התם דאמרינן דבאותו היום תונבא הוא דנקט ליה, וכן גבי דבר אמרינן אותו היום האויר משונה משא"כ הכא אם הורגל כשאומרים מפוזרין ק"ו ברצופין וה"ק כיון דלר"מ אפילו בשור סובר ק"ו כ"ש הכא ואע"ג דלא קיי"ל כר"מ בשור בהא מיהו קיי"ל כותיה עכ"ל, אבל הט"ז שם לא הסכים לזה ודימה מכת דבר ונגיחות השור להרגל של אדם, וס"ל דלא מהני אמירתו צ' פעמים ביום אחד ע"ש.
♦
יבאר דהמג"א ס"ל דלא הוי חזקה כיון דבשינוי האויר תליא, ודעת הט"ז לא הוי חזקה דלא נחשב רגילות ונחלקו בפלוגתת הרב המגיד והכסף משנה מ"ט הזקנים אינם בכלל הדבר
ובביאור פלוגתתם יתכן לומר דנחלקו בהגדרת החזקה של מכת הדבר, ונחלקו במחלוקתם של הרב המגיד והכסף משנה דלעיל אות ג', ולדעת הרב המגיד מה שהזקנים וכיו"ב אינם בכלל מכת הדבר הוא משום דכיון דעיפוש תליא בשינוי האויר ומשב הרוח, אין להביא ראיה ממה שלא מתו הזקנים, דדוקא אותם אנשים שנמצאים ברחוב העיר בכל שינויי משב הרוח יש ראיה ממה שלא פגע בהם הדבר, משא"כ אותם זקנים וכיו"ב שאין דרכם להיות ברחוב העיר אין ראיה מה שלא מתו שמא לא היו באותו אקלים ומשב הרוח המחדיר העיפוש, ומעתה הו"ה היכא שמתו ג' אנשים ביום אחד אינה ראיה שמכה משולחת היא דדילמא ביום זה היה משב הרוח באופן הממית משא"כ בשאר ימים, אבל היכא דתליא ברגילות והתנהגות של אדם ק"ו שמוחזק ביום אחד.אבל הט"ז ס"ל כהכסף משנה דמה שאין הזקנים בכלל הוא מחמת חלישות כח, ולדידיה גם אותם זקנים שאין דרכם לצאת לרחוב העיר היו צריכים להיות מן המנין, אלא שאינו ראיה מחמת חלישות כחם, אלמא דחזקת מכת הדבר לא תליא בשינויי משב הרוח וא"כ הול"ל דגם במתו ג' באותו היום ליהוי חזקה מק"ו דר"מ, וע"כ דכל שהוא באותו היום אינו נחשב להרגל ודו"ק בכל זה.
♦
ה. אסכרא ושאר חולאים אימת נחשבים למכה משולחת
סוגיית הגמרא ומסקנת ההלכה
בגמרא שם יט: מייתי ברייתא ואסכרא בזמן שיש בה מיתה (פרש"י שהיא מכה משולחת מהלכת ומתים בה) מתריעין עליה בזמן שאין בה מיתה אין מתריעין עליה, ולא איתפרש בגמרא כמה ימותו באסכרא שתהיה המכה מוחזקת, גם הרי"ף תענית (ח.) והרא"ש (שם פ"ג סי' כ"ו) מייתו לדברי הגמרא בסתמא.אבל הרמב"ם (הל' תענית פ"ב הל' י"ג) ביאר הגדרת דין זה וז"ל על החלאים כיצד הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה בעיר, כגון אסכרא או חרחור וכיו"ב והיו מתים באותו החולי הרי זה צרת ציבור וגוזרין לה תענית ומתריעין, וכן חיכוך לח הרי הוא כשחין פורח, ואם פשט ברוב הצבור מתענין ומתריעין עליו וכו' עכ"ל, וכ"כ הטור והשו"ע שם ס"ה.
♦
ו. כמה תתפשט המחלה בעיר ויחשב למכה משולחת
משמעות לשון הרמב"ם דבמחלה שיש בה מתים די אם נתפשט הרבה ולא בעינן רוב אנשי העיר, וכשאין בה מתים דוקא אם נתפשטה ברוב אנשי העיר
הנה לגבי התפשטות המחלה כתב הרמב"ם בריש דבריו הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה בעיר כגון אסכרא או חרחור וכיו"ב והיו מתים באותו החולי וכו', ובסוף דבריו כתב וכן חיכוך לח הרי הוא כשחין פורח, ואם פשט ברוב הצבור מתענין ומתריעין עליו וכו' עכ"ל.ומתחילת דבריו משמע דלאו דוקא אם פשט ברוב הציבור אלא כל שפשט לאנשים הרבה באותו העיר סגי, ובסוף דבריו גבי שחין כתב אם פשט ברוב העיר אלמא דדווקא אם פשט ברוב אנשי העיר נחשב למכה משולחת.
והיה מקום לומר דשאני אסכרא וחרחור כיון דאינה נחשבת למכה אם לא ימותו בה סגי במה שפשט המכה באנשים הרבה גם אם לא פשט ברוב אנשי העיר, אבל לגבי שחין דגם אם אין מתים בו נחשב למכה משולחת ואז כל שלא פשט ברוב אנשי העיר אינו נחשב למכה משולחת.
ולדרך זה ליכא חילוקא בין אסכרא לשחין, אלא גם בשחין אם פשט ברוב ציבור אפילו כשלא מתו מתריעין עליה.
♦
שיטת הלחם משנה דהן באסכרא והן בשחין צריך שתתפשט ברוב אנשי העיר
שוב ראיתי בלחם משנה פ"ב מהל' תענית הל' י"ג שנתחבט בזה ובתוך מהלך דבריו כתב אגב אורחא וז"ל אבל הכא אינו כן אלא שירד החולי ברוב העיר כמו חיכוך שכתב שפשט ברוב ציבור גם חולי זה שהוא כמוהו, שכן כתב שירד לאנשים הרבה דמשמע רוב הציבור, ואפילו תאמר לאנשים הרבה לא משמע רוב הציבור, מ"מ הרי ירד לכמה אנשים וכו', ולפי"ז כ"ש בדבר שאם ראינו שהוכו בדבר בעיר אנשים הרבה אע"פ שלא מתו אלא ב' מהם ביום אחד מתענין דלא גרע מאסכרה דכיון דפשט ברוב ציבור מתענין, דהא באסכרה דבעינן רוב הציבור נפקא ליה לרבינו ז"ל מברייתא דפ"ק דתעניות (יד.) והוא בפרק מרובה (ב"ק פ: (דקאמרת ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות לבא על הציבור ומשמע שבאה על רוב הציבור, א"כ ה"ה וכ"ש בדבר דלא גרע משאר פורעניות ע"ש.ואתה תחזה דנתחבט בשינויי לשון הרמב"ם דלגבי אסכרה כתב לאנשים הרבה, וגבי שחין כתב פשט ברוב הציבור, ובין בתרי הדברים כתב "ואפילו תאמר לאנשים הרבה לא משמע רוב הציבור", ומ"מ נראה מסוף דבריו דמצדד דאפילו לגבי אסכרא בעינן רוב ציבור, ומש"כ הרמב"ם אנשים הרבה כוונתו רוב הציבור, וסוף דבריו שכתב אם פשט ברוב ציבור גילה על תחילתו דדוקא בפשט ברוב ציבור מתענין עליה, והוא נלמד מברייתא דאמרינן ושאר כל מיני פורעניות לבא על הציבור ורוב ציבור במשמע ודו"ק.
♦
שיטת הב"ח דאסכרא וכיו"ב די במה שישנה בהרבה מאנשי העיר, ובשחין צריך שיהיה ברוב אנשי העיר
אמנם הב"ח שם כתב וז"ל היינו משום שבברייתא (ב"ק פ:) תניא ומשאר פורעניות הבאה על הציבור משמע דכל הציבור בעינן ורובו ככולו, ואע"ג דגבי אסכרא אפילו פשט ברוב הציבור אם אינן מתים ממנה אין גוזרין תענית, מ"מ בשחין שהוא כשחין פורח שהיה במצרים קשה כמות וגוזרין עליו תענית עכ"ל, ומבואר בדבריו דהא דתניא ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות לבא על הציבוא לא איירי באסכרא כי אם בשחין וכיו"ב, וכ"כ המ"ב ס"ק י"ז וז"ל אכן בזה (בשחין) בעינן דוקא כשפשט ברוב ציבור, משא"כ לשאר חלאים עכ"ל.♦
ז. במכת אסכרא - כמה ימותו בכדי שתחשב מכה משולחת
יש להסתפק דלגבי דבר כתב הרמב"ם כתב שם בהל' ה' ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זא"ז, ואילו לגבי אסכרא לא פרט כמה ימותו אלא כתב הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה בעיר, כגון אסכרא או חרחור וכיו"ב והיו מתים באותו החולי, ונחלקו הפוסקים בביאור דבריו.♦
דעת הריטב"א דדדוקא אם מתו ג' אנשים ואפילו ביום אחד נחשב למכה משולחת
הריטב"א בתענית כ: ד"ה וכן עיר הביא דברי הרמב"ם וכתב ולא נתפרש בתלמוד גם בדברי הרב ז"ל כמה מתים ימותו ובכמה ימים, אם הוא כעין דבר אם לאו, ונראה שבענין זה שהחולי נתפשט בעיר כבר מכיון שמתו מחמת חולי זה עצמו ג' אנשים בין ביום אחד או יותר מתריעין עליו, ולא אמרו בדבר אותו שיעור אלא כשאין חולי שלהם שוה עכ"ל.ובדבריו נתחדש דמכת דבר אינו חולי מוגדר ושוה שאפשר לעמוד על טיב המחלה מה ממית, ולזה אי לאו דממית בג' ימים לא הוי חזקה, משא"כ בחולי מוגדר כל שמתו ג' אנשים ואפילו ביום אחד נחשב למכה משולחת.
♦
דעת הבית יוסף וביאור דבריו דס"ל כהריטב"א
בבית יוסף כתב וז"ל יש לדקדק למה לא חילקו בין אם מתו ג' מתים בשלשה ימים לחמש מאות רגלי, למתו ביום אחד או בארבעה ימים כשם שחילקו בדבר, ואפשר דבר שהוא שינוי אויר הממית בלא שיהוי זמן בחולי וכל שאינו באותו ענין שמתו שלשה בשלשה ימים בעיר המוציאה חמש מאות רגלי אינו דבר קבוע אלא אקראי בעלמא ואינו עשוי להתעכב הלכך אין מתענין עליו, וכבר כתבתי בסמוך מה שאמרו בירושלמי (פ"ג ה"ה) אסכרה כל שהיא עכ"ל.וכ"כ הרמ"א בהג"ה בס"ה וז"ל ובאלו חולאים אינן צריכין שימותו בשלשה ימים זה אחר זה כמו בדבר שהוא בא מחמת שינוי אויר, אלא מתענים ומתריעים על אלו החלאים מיד עכ"ל.
ולכי תידוק בדברי הב"י והרמ"א נראה דכל החילוק בין דבר לשאר חולאים הוא רק בדין זה דג' ימים דלגבי דבר אינו אלא אם מתו ג' אנשים בג' ימים, אבל בשאר חולאים גם אם מתו ג' אנשים ביום אחד חשיב מכה משולחת, אבל במניין המתים ליכא חילוק וכל שלא מתו ג' אנשים לא הוי מכה משולחת, והוא מדוייק ממש"כ ובאלו החלאים אינן צריכים שימותו בשלשה ימים זא"ז וכו' ומשמע דאיירי בג' מתים אלא דא"צ שימותו בג' ימים, ומש"כ הרמ"א בסו"ד ומתריעים על אלו החלאים מיד כוונתו דמיד שמתו הג' מתריעין גם אם היו ביום אחד, ולפי"ז הוא כדברי הריטב"א הנ"ל.
♦
שיטת הלחם משנה דבמתו ב' ביום אחד נחשב למכה משולחת
ובלחם משנה הל' י"ג כתב בין הדברים וז"ל וקשה קצת בעיני דלדעתו יהא חמור מיתת אסכרה ממיתת דבר ובמיתת אסכרה אפילו שימותו שנים ביום אחד סגי ובדבר בעינן שלשה בשלשה ימים, מבואר מדבריו דבב' מתים סגי להחשב כמה משולחת.♦
שיטת המשנה ברורה בדעת הבית יוסף דבמת אחד סגי להחשב כמכה משולחת, וראייתו מהירשלמי
אלא דהמשנה ברורה סי' תקע"ו ס"ק י"ח כתב וז"ל אכן לפי מה שכתב בבית יוסף בשם הירושלמי מוכח דלענין אסכרא אפילו לא מת ממנה רק אחד מתענין עליו, ונראה דמ"מ דוקא כשירד החולי זה להרבה אנשים, אף שלא מת עדיין רק אחד מהן צריך להחמיר וכדמשמע לשון השו"ע אבל אי לאו הכי לא, ועיין בלחם משנה שדעתו דבעינן שימותו ממנה שני אנשים, (ואישתמיטתיה דברי הבית יוסף בשם הירושלמי, וכן הריטב"א) עכ"ל.ומש"כ המ"ב לדייק מלישנא דב"י כונתו למש"כ הב"י בס"ב וז"ל גרסינן בירושלמי (פ"ג ה"ה) תני אסכרא כל שהיא, שנים בדבר ואחד באסכרא מהו, איתא חמי אסכרה כל שהיא ואת אמר הכין, לכן צריכא בשהתריעו על האסכרה והלכה לה ואחר כך מתו שנים בדבר ואחד באסכרה עכ"ל, והקרבן העדה והפני משה פירשו דהירושלמי ה"ק אסכרה בכל שהיא והיינו אפילו מת אחד, וקמבע"ל מה הדין שנים בדבר ואחד באסכרה, ומקשה הא באסכרה סגי במת אחד, ומשני דאיירי באופן שהתריעו על האסכרה והלכה לה ומתו שנים בדבר ואחד באסכרה, וקמבע"ל אי מתריעין עליה כיון דיש גם שנים בדבר.
♦
תמיה על דברי המ"ב ודחיית הראיה מהירושלמי
ואני בעניי נראה לי דוחק לפרש בדברי השו"ע דסגי במת אחד, דהלא השו"ע כתב והיו מתים מאותו חולי והוא לשון רבים, ומלשון זה מוכח דבעינן לכה"פ ב' מתים וכדברי הלחם משנה הנ"ל, ותו דכבר כבר כתבתי דמלישנא דהב"י והרמ"א משמע דבתרווייהו דוקא אם מתו ג' אנשים וכל החילוק בין דבר לשאר חולאים דבדבר לא יחשב למכה משולחת עד שימותו בג' ימים.ומה שהוכיח מהירושלמי הנה ירושלמי זה הוי פירכא נמי לדברי הריטב"א דס"ל דגם בדבר בעינן שלש, וכבר הקשה כן השיירי קרבן, ולאחר העיון נראה דהריטב"א פירש פירוש אחר בירושלמי דמה דאמרינן אסכרה כל שהיא לאו למימרא דבכל שהוא (בוי"ו) סגי ואפילו מת אחד, אלא הכי קאמר כל שהיא (ביו"ד), וכמו שפירש בביאור שדה יהושע וז"ל אלא אסכרא כל שהיא כלומר כל שהיא משולחת בעיר ורואים אנו שירד חולי האסכרה לאנשים הרבה ואפילו רבים ביום אחד, או יש יום שלא מתו אפילו הכי מתריעין עכ"ל, ולפי"ז צריך לפרש מאי דאבעיא לן בירושלמי שנים בדבר ואחד באסכרה, ואתיבון הא אמרת אסכרא בכל שהוא, ה"פ כיצד יצטרפו השנים מהדבר עם אותו מהאסכרא הלא הם ב' מינים וכל שאין שלש ממכה אחת לא נחשב למכה, וע"ז אמרינן לא נצרכא אלא שהתריעו על האסכרה והלכה לה ועכשיו מצינו שמת אחד מאסכרה, ויש להסתפק דילמא מכה מהלכת היא ונחשב לדבר דדבר אינו מוגדר למחלה מסויימת, ואולי גרם המצב של הדבר עיפוש אויר.
ולע"ד זה מדוייק בריטב"א שכתב ולא אמרו בדבר אותו שיעור אלא כשאין חולי שלהם שוה, והיינו דמכת דבר הוא מחולי שאינו שוה ודו"ק בכל זה.
ונמצינו למדין דשאר חלאים חמורים מדבר דמכת דבר הבא משינוי הטבע ושינוי האויר כיון שאינו מהמחלות הרגילות, כל זמן שלא הוחזק ג' ימים אמרינן דאינו קבוע ואינו עשוי להתמשך, משא"כ חולאים אחרים שבטבען מסוגלים להמית, בהא לא בעינן ג' ימים וכל שמתו ג' אנשים ביום אחד נחשב למכה מהלכת.
♦
ח. דברי הלחם משנה דגם לגבי דבר אם נתפשטה בעיר ומתו ג' אנשים ביום אחד הוי מכה משולחת
בלחם משנה הל' י"ג השיג ע"ד הבית יוסף שכתב דלגבי אסכרה אם מתו ביום אחד הוי מכה משולחת, וז"ל וקשה קצת בעיני דלדעתו יהא חמור מיתת אסכרה ממיתת דבר, ובמיתת אסכרה אפילו שימותו שנים ביום אחד סגי ובדבר בעינן שלשה בשלשה ימים, לכך נראה לי דרבינו ז"ל תירץ זאת בלשונו שכתב הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה מאותה מדינה כלומר שבדבר אע"פ שלא ירד הדבר באנשים הרבה אלא שהוכו ג' אנשים לבד ומת כל אחד ביומו סגי, אבל הכא אינו כן אלא שירד החולי ברוב העיר כמו חיכוך שכתב שפשט ברוב ציבור גם חולי זה שהוא כמוהו, שכן כתב שירד לאנשים הרבה דמשמע רוב הציבור, ואפילו תאמר לאנשים הרבה לא משמע רוב הציבור מ"מ הרי ירד לכמה אנשים, ואע"פ שלא מתו אלא שנים מהם ודאי דהיא מכה משולחת כיון דהיא באה על אנשים הרבה, אע"פ שרבים ניצולים כיון שראינו שנים מהן מתים מתענין ומתריעין, ולפי"ז כ"ש בדבר שאם ראינו שהוכו בדבר בעיר אנשים הרבה אע"פ שלא מתו אלא ב' מהם ביום אחד מתענין דלא גרע מאסכרה דכיון דפשט ברוב ציבור מתענין, דהא באסכרה דבעינן רוב הציבור נפקא ליה לרבינו ז"ל מברייתא דפ"ק דתעניות (יד.) והוא בפרק מרובה (ב"ק פ: (דקאמרת ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות לבא על הציבור ומשמע שבאה על רוב הציבור, א"כ ה"ה וכ"ש בדבר דלא גרע משאר פורעניות, והרבותא דאיכא בדבר דאע"פ שלא נתפשטה המכה ברוב ציבור אלא הוכה אחד בכל יום ומתו שלשה בשלשה ימים ולא הוכו בעיר אנשים הרבה ולא אחרים לבד מהם דהוה ס"ד דמקרה הוא קמ"ל כיון דהוא דבר חיישינן ומתענין, ובאסכרא בזה האופן אולי דאין מתענין דאם מתו שלשה בשלשה ימים כל אחד ביומו ואחרים לא חלו מחולי ההוא אין מתענין כנ"ל ליישב קושיא הזאת עכ"ל.וומוצא דבריו נלמד דמכת דבר חמורה משאר חולאים דבשאר חולאים דוקא אם נתפשט בעיר ומתו אנשים מחמת המחלה נחשב למכה משולחת, והו"ה לדבר בכה"ג דהוי מכה משולחת, ומצינו חומרא בדבר יותר משאר חולאים דגם אם לא נתפשטה המחלה בעיר אחא מתו ג' אנשים בג' ימים הוי דבר משא"כ בשאר חולאים דכל שלא נתפשטה המכה לא נחשב למכה משולחת.
אמנם הבית יוסף ס"ל דבאמת מכת דבר קילא טפי משאר חולאים, וע"כ גם אם נתפשטה המחלה בעיר אינה נחשבת למכה משולחת אא"כ ימותו ג' אנשים בג' ימים.
ולכי תידוק תראה דהבית יוסף והלחם משנה נחלקו בהגדרת מכת הדבר דהבית יוסף ס"ל דדבר כיון שהוא בא מעיפוש האויר אינו מוחזק למזיק וממית אלא א"כ תהיה הוכחה ברורה וע"כ כל זמן שלא נתפשט המחלה ומתו ג' אנשים בג' ימים לא הוחזק הדבר שהוא מזיק בכל שינויי משב הרוח, אבל הלחם משנה ס"ל מכת דבר הוא כשאר חולאים וחמירא טפי דהורגת תכף גם בלא סימני מחלה וע"כ ס"ל דחמירא טפי.
♦
ט. אסכרא ושאר חולאים האם זקנים ונשים בכלל
ידון מה דעת השו"ע שלא הביא לגבי אסכרא דאין הזקנים בכלל
פש לן לברר אי באסכרא ושאר חולאים, נמי אמרינן דאין הנשים והזקנים בכלל, כמו אמרינן באסכרא, והיה מקום לומר דממה דהרמב"ם והשו"ע סתמו ולא כתבו לגבי אסכרא דאין הזקנים והנשים בכלל, אלמא דדווקא לגבי דבר יש דין מיוחד דהזקנים והנשים אינם בכלל, אבל בשאר חולאים זקנים ונשים דין אחד להם עם הבריאים.וראיתי במזבח אדמה בסי' תקע"ו שכתב וז"ל ולעניין הוירגואילה ושאראמפיון (הוא מחלת האבעבועות שהזיקה לתינוקות) שאין מתענין, נראה דסמכו במה שכתב מרן בשו"ע ס"ב דאין נשים וקטנים וזקנים וכו', א"כ נראה דדבר שהוא לתשושי כח אינו דבר דמתני' וכל שלא אמרו רז"ל אין מתענין.
גם מה שכתוב שם בשו"ע ס"ה גבי חולאים וחיכוך כו' שמתים או פשט ברוב ציבור היינו שהיו בריאים לא זקנים ולא נשים ולא קטנים, אמנם לפי"ז למה בדבר כתבו ואין הנשים בכלל וכאן סתם, אף כי יש לומר דסמך עמש"כ לעיל, מ"מ יותר יש לומר דאבעבועות דמי לדבר שהוא מעיפוש האויר ודו"ק עכ"ל.
ומבואר בדבריו דחוכך הוא לגבי שאר חולאים אי אמרינן דהזקנים והנשים בכלל, ומסתפק בדעת השו"ע שלא הביאו חילוק זה אי משום דסמכו על מש"כ לגבי דבר או משום דס"ל דגבי אסכרא וכיו"ב הזקנים והנשים בכלל, אלא דמסיק דלגבי אבעבועות ליכא לאיסתפוקי כיון דמקורו מעיפוש האויר ודמי בדיניו לדבר.
♦
מסיק דלדעת הר"ן והרב המגיד אין הזקנים בכלל, ולדעת הכסף משנה צ"ע
והנראה לומר בזה דתליא באשלי רברבא וכמו שיבואר:לדעת הר"ן והרב המגיד הנ"ל אות ב' דמה שהזקנים והנשים אינם בכלל דבר הוא דווקא למנין החמש מאות איש, דכיון דאין דרכם להיות הרבה ברחוב העיר אין ראיה מאי התפשטות המחלה גבי הזקנים שלאר אינשי, י"ל דהו"ה לגבי אסכרא ליכא ראיה מהזקנים וכיו"ב לגבי אי התפשטות המחלה כיון דאין דרכם להיות במגע עם אנשי העיקר כשאר אינשי, אבל לגבי מיתה גכמו דלגבי דבר הזקנים בכלל, י"ל גם לגבי מכת אסכרא שהמיתה זקנים מכה משולחת היא.
אבל לדעת הכסף משנה ולדעת המזבח אדמה הנ"ל אות ג' בביאור דעת הרב המגיד, דגם לגבי מיתת ג' אנשים אם מתו זקנים אינה מכה משולחת לגבי דבר, די"ל דדוקא לחלושי כח מזקת המחלה ולא לגיבורי כח, יש להסתפק אי במכת אסכרא נמי אמרינן הכי דליכא ראיה ממה שהזיקה המחלה לחלושי כח, או דילמא דהני מילי גבי מכת דבר דהיא באה מעיפוש האויר וס"ל לכסף משנה דאינה מזקת באופן טבעי (וכנ"ל אות ז') בזה אמרינן דאין להוכיח ממיתת זקנים החלושי כח לשאר אינשי דהדבר יזיק להם, אבל בשאר מחלות שהם מזיקים בטבעם כולם בכלל.
ולדעת הלחם משנה הנ"ל אות ז' דמכת דבר שוה לשאר חולאים שאם נתפשט המחלה בעיר ומתו ג' אנשים ביום אחד הוי מכה משולחת, נראה דהו"ה לשאר חולאים אם מתו זקנים אינה מכה משולחת ודו"ק בכל זה.
♦
י. כיצד ההנהגה כשיש דבר בעיר
האם יש לברוח או לכנס רגליו לביתו
בגמרא ב"ק ס: ת"ר דבר בעיר כנס רגלך שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר, ואומר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך, ואומר מחוץ תשכל חרב (פרש"י, חרב חרבו של מלאך המות) ומחדרים אימה, מאי ואומר וכי תימא ה"מ בליליא אבל ביממא לא, תא שמע לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך, וכי תימא ה"מ היכא דליכא אימא מגואי אבל היכא דאיכא אימא מגואי כי נפיק יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא טפי מעלי, ת"ש מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה אע"ג דמחדרים אימה (פרש"י, אימת מות של מלאך המות ולא בגלוי כ"כ) מחוץ תשכל חרב, רבא בעידן רתחא (פרש"י, רתחא דבר) הוי סכר כוי (פרש"י, סתם חלונות) דכתיב כי עלה מות בחלונינו.ת"ר רעב בעיר פזר רגלך שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, ואומר אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, מאי ואומר וכי תימא ה"מ היכא דליכא ספק נפשות אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא ת"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה עכ"ל.
ולכי תידוק תראה דלגבי רעב אמרינן פזר רגלך, ולגבי דבר אמרינן כנס רגלך, ויש לדון האם דברי הגמרא הם בדווקא ולדגבי דבר בדווקא יכנס רגליו ואל יברח מן העיר, ולגבי רעב בדווקא יברח מן העיר ולא ישאר בביתו, עוד יש לדון מה ההנהגה בשאר החולאים האם יכנס רגליו או יפזר רגליו.
♦
דעת הפוסקים דכל זמן שלא הוחזק הדבר יברח מן העיר
בשו"ת מהרי"ל (בנדמ"ח סי' מ"א) וז"ל מה דכתב מר דנראה שהוא איסור לברוח כו', פרק זה בורר אמרינן שב שני הוה מותנא ואיניש בלא דימניה לא שכיב, משמע קצת דאין לברוח, אמנם נראה דאינו אלא משל בעלמא וכו', דבפרק קמא דחגיגה אמרינן יש נספה בלא משפט כי הא דאמר ליה לשלוחי זיל אייתי לי מרים מגדלא נשיא כו' אלמאי דטעי שלוחי, כ"ש בכה"ג דאיתיהב ליה רשותא, ודרשינן מלא תצאו כיון שניתן רשות למשחית להשחית וכו' הלכך רגילין לברוח וכו', וטעמא רבא איכא דזימנין דנגזר על עיר אחת או מדינה אחת וזכר לדבר כתיב ביוצא מן העיר והיתה לו נפשו לשלל וכו', והו"ה לשאר פורענויות המרגשות וכו', מכל הני אני מורה דאין טוב לעמוד במקום סכנה וכו' וכן ראיתי גדולים שהלכו למקום אחר.והא דאמרינן פרק הכונס כנס רגלך ויליף לה מקראי טובא, שמעתי מפי הרב שלום שי' דלאחר שהתחיל ונתחזק ואיתיהב ליה רשותא למסגי להדיא יש לכנוס רגליו, ואמרינן נמי כל הדרכים בחזקת סכנה אבל מתחילה טוב הוא לברוח ע"ש.
ומבואר מדבריו דלכתחילה יברח מן העיר, אבל אם איתחזק החולי ומה"מ שולט ומסתגי להדיא ברחוב, בכה"ג יכנס רגליו, וכ"כ בתורת חיים ב"ק ס: בתירוצו השני ע"ש.
וכן מבואר ברמ"א יו"ד סי' קט"ז ס"ה וז"ל עוד כתבו שיש לברוח מו העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחילת הדבר ולא בסופו, וכתב הט"ז ס"ק ה' וז"ל ולא בסופו פי' כיון דכבר איתחזיק הדבר ח"ו עכ"ל.
ובעיון יעקב ב"ק שם כתב וז"ל ועיין בתשו' מהרי"ל כו', וכן ראיתי בנסיון בשנת ת"מ ותע"ג כשברחו אחר שכבר שכבר נתחזק הדבר גם הדבר ברח עמהם ומתו ע"פ הרוב ע"ש.
וכ"כ ביש"ש ב"ק פ"ו סי' כ"ו שהביא תשובה לאחד המורים (והיא תשובת מהרי"ל הנ"ל) ומסיק וז"ל אבל מתחילה טוב לברוח, ורבא דלא ברח צריך לומר אפשר דלא מסתייעא ליה מילתא וכו', וכן מוכח בספר חסידים שחיבר הרוקח דטוב לברוח, ועד טעם איכא לדבר משום חשש ביעתות וכו', הילכך נראה אם בא דבר לעיר מחוייב לברוח אם יש סיפוק בידו ע"ש.
וכ"ה בשיירי כנה"ג או"ח סי' קל"א ס"ק ט' וז"ל כשבורחים לכפרים מדבר בעיר יהלוך וכו', וכ"כ בשו"ת בית דוד או"ח סי' תקל"ז השנה הזאת שנת תס"ח מן השמים הרעו לה בסופה כי יצא הקצף מלפני ה' דבר בעיר ויצאו רוב בעלי בתים מן העיר לכפרים שבסביבות ע"ש.
♦
דעת המפרשים דאם ירצה יוכל להשאר בביתו
בדרכי משה סי' קט"ז ס"ק ה' מביא דברי המהרי"ל בתשובות, ומסיק דכ"כ הזוהר פרשת וירא דיש לברוח מן העיר, ואע"ג דאמרינן בגמרא דבר בעיר כנס וכו', נ"ל דכ"ש לברוח עדיף טפי, אלא שאם יוכל לכנוס באין יוצא ואם לא חייב לברוח ומנהג של ישראל תורה הוא עכ"ל.וכ"כ התורת חיים ב"ק ס: בתירוצו הראשון וז"ל דאפילו אם אינו רוצה לברוח מן העיר יכול לעשות כן ובלבד שיכנס רגליו ולא לילך חוץ לביתו תוך העיר, אבל בסמוך גבי רעב אין לו תקנה אא"כ יפזר רגליו ולילך לעיר אחרת עכ"ל.
ובמהרש"א ב"ק שם פירש מעין זה דהא דאמרינן דבר בעיר כנס רגלך לא בא לאפוקי שלא יפזר רגליו דהא גבי רעב בעיר אמרינן פזר רגלך, אלא ודאי גם בדבר בעיר נמי טוב לפזר רגליו ולהמלט על נפשו, וה"פ דכל זמן שאינו מפזר רגליו מן העיר יכנס ברגליו לביתו ולא יצא ברחובות עכת"ד.
♦
יא. כיצד ההנהגה כשיש שאר חולאים בעיר
הנהגה זו דיברח מן העיר האם נאמר דוקא בדבר או גם בשאר חולאים
יש לעיין מה דמצינו גבי דבר דיברח מן העיר האם דין מיוחד הוא בדבר שהוא מחמת עיפוש האויר ועל כן יברח ממקומו וילך למקום שאין עיפוש אבל בשאר חולאים אין צריך לברוח, או דעניין סגולי הוא דלא יעמוד במקום סכנה והו"ה לשאר חולאים.♦
דעת המהרי"ל וסיעתו דיברח מן העיר בכל החולאים
ולאחר העיון נראה דנחלקו בזה הפוסקים הנה בשו"ת מהרי"ל שם כתב להדיא דהו"ה לשאר חלאים וז"ל כ"ש בכה"ג דאיתיהב ליה רשותא ודרשינן מלא תצאו כיון שניתן רשות למשחית להשחית וכו' הלכך רגילין לברוח וכו', וטעמא רבא איכא דזימנין דנגזר על עיר אחת או מדינה אחת וזכר לדבר כתיב ביוצא מן העיר והיתה לו נפשו לשלל וכו', והו"ה לשאר פורענויות המרגשות וכו', מכל הני אני מורה דאין טוב לעמוד במקום סכנה וכו' וכן ראיתי גדולים שהלכו למקום אחר עכ"ל.וכ"כ המג"א סי' תקע"ו ס"ק ג' כתב וז"ל על החולאים והו"ה כשאבעבועות פורחים בתינוקות ומתים יש לגזור תענית, וכבר חבר הגאון רבי משה סליחה על זה, ובשל"ה (שער האותיות ערך ד"א אות י"ד) כתוב דכל אחד יבריח עצמו מן העיר בעת הזאת, ואם לא עשו זאת הן חייבים בנפשותם עכ"ל[2].
♦
דעת הרמ"א וסיעתו דדין זה נאמר רק בדבר ולא בשאר חולאים
אמנם הרמ"א בדרכי משה ובהג"ה על השו"ע סי' קט"ז ס"ה כתב וז"ל עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר ולא העתיק דברי המהרי"ל דהו"ה לשאר חולאים, וכן משמע מדברי המהרש"ל ביש"ש שם דמסיק וז"ל ומהאי טעמא נמצא בתשובה שאין צריכים אבלים להתאבל ולישב על הארץ בשינוי האויר וכו', הילכך נראה אם בא דבר לעיר מחוייב לברוח אם יש סיפוק בידו, אם לא מי שהוציא כבר דבר ונתרפא שאומרים העולם שאין חשש לו עכ"ל, ומבואר מדבריו דחשש דבר הוא דבר התלוי בטבעיים ושינוי האויר, ולזה מי שכבר היה לו דבר אין צריך לברוח מן העיר, ואי אמרינן דהוא מחמת שניתן רשות למשחית להשחית ואינו מבחין וכו', מה אכפת לן שכבר היה לו מחלה זו.והגם דבדבריו שם הביא תשובת מהרי"ל דהו"ה לשאר החולאים נראה דלא הביא דבריו אלא להוכיח דגם בדבר צריך לברוח מהעיר, אבל לא הסכים לכל מש"כ שם ודו"ק.
♦
ההנהגה אם לברוח בשאר חולאים תליא בב' תירוצי רבנו בחיי
ונראה דתליא באשלי רברבי, ברבנו בחיי פרשת קרח (טז, כד) ציין לו הגרעק"א בהגהות על השו"ע סי' קט"ז וז"ל ומה שהוצרך לומר הבדלו והקב"ה יש בידו להמית ולהחיות אחד בתוכם וכו', אלא כדי שלא ידבק בהם האויר הרע שבמכת הדבר, כענין האמור באשתו של לוט (בראשית יט, כו) ותבט אשתו מאחריו, או מטעם שאמרו ז"ל (ב"ק ס.) כשמידת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע וכו' עכ"ל.ולכי תידוק תראה דתליא בב' תירוצי הרבנו בחיי ולטעם ראשון הוא מדבר בדבר שיש עיפוש האויר אבל היכא שאין עיפוש האויר אינו צריך לברוח, ולתי' ב' בכל חולי איירי דכל היכא שמידת הדין מתוחה אינו מבחין בין צדיק לרשע.
♦
במקום שיש ביעותתא כגון חולי הקוליר"ע
בבן יהוידע ב"ק ס: כתב וז"ל אבל בחולי הקוליר"א אפילו אם נתחזק החולי בעיר טוב שיברח, וגם בזה לא יועיל ההסגרה בביתו שבעיר, יען כי זה החולי של הקוליר"א יזיק לאדם הפחד והבעתה ויתהווה בו החולי מחמת הפחד וההבעתה אשר יפחד ונבעת וכו', ולכן טוב לברוח למקום רחוק כדי שלא ישמע באזניו ולא יראה בעיניו החולי השולט בבני אדם ויבא לידי פחד והבעתה, ואז ילקה ח"ו ע"ש.ודבריו יש להם יסוד בדברי המהרש"ל הנ"ל, וכיון דאם ישאר בביתו יש סכנה, בודאי דעליו לברוח כמו דאמרינן בגמרא ב"ק ס: לגבי רעב דיברח מן העיר הגם דמחוץ לעיר איכא ספק סכנה.
♦
יב. רבא סכר כוי האם דין זה נאמר בשאר חולאים
בים של שלמה ב"ק פ"ו סי' כ"ו כתב ורבא נמי בעידן ריתחא של מקום והוא הדבר היה סותם החלונות כדי שלא יכנס בהן אויר המעופש, וסמוך אקרא כי עלה המות בחלונינו עכ"ל, וכן מבואר בתשו' הרשב"ש או"ח סי' קצ"ה וז"ל פירוש שרבא היה סובר מה שסברו הרופאים בזה כי האויר הנכנס מהחלון הוא יותר מזיק לפי שהוא נכנס דק והוא נכנס באברים עכ"ל.ומדבריהם מבואר דדין זה מיוחד לדבר שהוא עיפוש האויר ולזה סכר כוי, אבל בשאר חולאים ליכא דין זה, וכן מבואר באגרות סופרים אגרות רעק"א סי’ קכ"ט שכתב דברי הדרכה למגפה וז"ל ולפתוח החלונות בבוקר שיבא האויר בחדרים עכ"ל.
♦
יג. לילך באמצע העיר בשעת מגפה
דעת המהרש"ל וסיעתו דאסור לילך באמצע העיר בשעת הדבר
בב"ק שם ת"ר דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך מפני שמלאך המות מהלך באמצע הדרכים, דכיון דיהיבא ליה רשותא מסגי להדיא, שלום בעיר אל יהלך בצדי דרכים דכיון דלית ליה רשותא מחבי חבויי ומסגי.וביש"ש בבא קמא שם כתב וז"ל ונראה דסיפא (שלום בעיר) איירי דוקא בלילה, אבל ביממא לא שכיחי מזיקין כדאיתא לעיל בסוגיא, ואע"פ דרישא איירי אפילו ביממא היינו משום דלעניין דבר אין חילוק בין יממא ללילה כדאיתא לעיל, משא"כ בלא דבר דליכא סכנה כלל ביממא עכ"ל, והביאו הט"ז יו"ד סי' קט"ז ס"ק ה', ומבואר מדבריהם דדברי הגמרא הם הלכה למעשה שאסור לילך באמצע הדרכים בשעת הדבר.
♦
דעת הרשב"ש דהכונה לנהוג בזהירות ולא לנהוג בדרך המיצוע
אמנם בתשו' הרשב"ש סי' קצ"ה כתב וז"ל ומה שאמרו דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרכים, שלום בעיר אל אל יהלך אדם בצדי דרכים, הכונה בזה כי בשעת הבריאות צריך האדם להשוות הנהגתו, ולאחוז במיצוע במאכלו ובמשקהו ובמלבושיו ובשינתו וביקיצתו בהקרתו ובהעצרו ברחיצתו ובאור המקיף בו, ובתנועתו ובמנוחתו ובתנועותיו הנפשיות כלומר בשמחתו ובאנחתו וברצונו, ובשאר דברים ההכרחיים לגוף האדם, ללכת באמצעם לא ריבוי ולא מיעוט, אבל בימות המגפה צריך לזהר בתכלית השמירה ושיוסיף בהנהגתו לנקות המותרים ושלא להרבות במזון, ושיאכל דברים טובי האיכות ומעוטי הכמות, וירבה המנוחה וירחיק היגיעה וירבה מהמנוחים הטובים, וירחיק האנחה וירבה השמחה כל זה בקצה אחד מהקצוות, ולא יספיק בזה המצוע בלבד, וזה אל יהלך אדם באמצע הדרכים אלא אלא בקצה האחרון וכל זה הוא עניין טבעי עכ"ל, ולדבריו ליכא חשש לילך באמצע הדרכים בימי הדבר ועיקר הכונה שצריך לנהוג בזהירות, ולמעט הדאגה והיגון בימים אלו.♦
יד. ההנהגה בשאר חולאים
לדעת מהרש"ל יתכן דבשאר חולאים יכול לילך באמצע העיר
הנה לדעת היש"ש והט"ז דאסור לילך באמצע הדרכים מחמת שליטת מלאך המות, יתכן דה"מ לגבי דבר הבא מעיפוש האויר ותלוי במשב רוח, ובאמצע הדרכים שולט יותר משב הרוח מאשר בצידי הדרכים, ולפי"ז בשאר חולאים שאינו תלוי בעיפוש האויר יתכן דליכא איסורא לילך באמצע הדרכים.♦
לדעת הרשב"ש דהכונה שלא לנהוג בזהירות, והו"ה לשאר חולאים
ולדעת הרשב"ש דהכונה בדין זה להרחיק היגון והדאגה ולא לנהוג בדרך מיצוע, א"כ הו"ה בשאר חולאים, והגרעק"א ראה דברי הרשב"ש וציין להם בב"ק ס: וכנראה על יסוד דברי הרשב"ש כתב דבריו באגרות סופרים סי' כ"ט וז"ל ולהשמר מאד מלהתקרר וכו' שלא לאכול מאכלים רעים וכו' ולמעט באכילת פירות ודגים ושתיית שכר, שלא לאכול על השובע, וטוב יותר לאכול פעמים הרבה ובכל פעם שלא במרובה להיות נקי שלא להשהות טינוף וליכלוך בבית ובכלל הזה להחליף איזה פעמים בשבוע כתונת מכובס ונקי, שלא לדאוג ולהרחיק מכל מיני עצבות ע"ש, וראה עוד בשו"ת חת"ס סי' ק"ב, וראה להלן אות י"ח.♦
טו. להשמר על הוראות הממשל
וביסוד דברי הרשב"ש נראה לי לפרש כעין זה ולפרש דהליכה באמצע דרכים מורה על התנהגות בעוז ותעצומות, והליכה בצדי דרכים מורה על התנהגות בהצנע ובשפלות, ובא לומר דלעת כזאת לא יעשה כל מיני טצדקי שלא להשמע להוראות הבריאות ולחפש דרכים עוקפים כיצד שלא לקיים ההוראות, אלא ילך בצדי דרכים ויכנע וישפיל עצמו לכל ההתנהגות, וזה היא הדרך המתבקשת משמים לעת כזאת.וכן כתב הגרעק"א באגרות סופרים שם סי' ל"א ולחוש שלא ידחקו אנשים יותר מהסך הנ"ל לבא לבית הכנסת, ואפשר ע"י העמדת שומר מפאלציי להשגיח בזה, שמאחר שיש כבר כפי המספר אל יניחו לאחר לבא לשם עד אחר שישלימו הם וכו', וגם אאהזהרה באמירת תהלים ולהתפלל גם על המלך י"ה ע"ש.
ויתכן דזה נרמז גם במה שכתב בפרדס רימונים דבזמן שיש דבר יש לכסות מצחו, והוא רמז למצח נחושה ודרך עזות, וכמבואר בערכין טז: ציץ מכפר על מעשה עזי פנים כתיב הכא והיה על מצח אהרן, וכתיב התם ומצח אשה זונה היה לך.
ובזה נכלל גם ההנהגה בין אדם לקונו ראה במכתב האמרי אמת הובא בליקוטים עמ' 264 וז"ל ולא לדחוק את הקץ רק להתפלל ולצפות אל הישועה והנחמה ע"ש.
וזה היה נר לרגלי שהיה ברית לנכדי והיה סגר אין יוצא ואין בא, וע"י טצדקי היה אפשרות לצאת, והכרעתי עפ"י הדברים הנ"ל ודו"ק.
♦
טז. לכסות מצחו בשעת מגפה
בספר פרדס רימונים להרמ"ק שער ח' פרק א' כתב בשם הזוהר דבזמן שיש דבר בעיר ראוי לאדם לכסות מצחו שלא יכיר מלאך המות העונות החקוקים במצחו, וציין לו הכף החיים סי' תקע"ו ס"ק י"א, וכמבואר ביחזקאל (ט, ד) ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר והתוית תיו על מצחות האנשים וגו', ובשבת נה. א"ל הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של של צדיקים תי"ו של דיו וכו', ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה ע"ש.ונראה דכל זה הוא בהלכו ברחוב העיר ולא בישבו בביתו וכמדוייק לישנא דקרא עבור בתוך העיר.
♦
יז. אבילות בשעת מגפה
שיטת מהרי"ל ורמ"א דאין מתאבלין כלל
בשו"ת מהרי"ל סי' מ"א כתב ומה"ט רגילין לברוח וכו' והו"ה לשאר מיני פורעניות המתרגשות וגם משום ביעתותא דמה"ט נמצא בתשובה שאין צריך להתאבל בעידן ריתחא וכן נוהגין בארץ לומברדי"א עכ"ל, והעתיקו הרמ"א יו"ד סי' שע"ד סי"א כתב י"א בשעת הדבר אין מתאבלין משום ביעותתא ושמעתי קצת נהגו כן עכ"ל, וכ"כ הלבוש שם סי"א וז"ל י"א בשעת הדבר אין מתאבלין משום ביעותתא, והדמיון פועל בשעת סכנה לפיכך בעי צילותא עכ"ל, ומשמע מיניה דאין מתאבלין בכלל, ועיין בפ"ת שם ס"ק י"ב, ובסי' שצ"ו ס"ק ג' מש"כ בשם החת"ס יו"ד סי' שצ"ב דאם עבר המגפה תוך ל' יום צריך להשלים, ובדבריו מבואר דהא דאין מתאבלין הוא משום ביעותתא.♦
שיטת מהרש"מ דאין מתאבלין כשאין מנחמין
אמנם בשו"ת מהרש"מ ח"א סי' ע"ח כתב וז"ל מה שנהגו שלא לנהוג אבילות בשעת דבר ר"ל, המהרי"ל כתב משום ביעתותא, ולענ"ד נראה שיש לו יסוד במקרא בפסוק יחזקאל כ"ד פסוק כ"ב ועשיתים כאשר עשיתי וכו', ופרש"י ולא תנהגו אבילות כי אין מנחמין לכם שאין בכם מי שלא יהיה אבל ואין אבילות אלא במקום המנחמין ובעת ההיא אין איש הולך לנחם, משום ביעותתא, וכיון שלא חל אבילות בודאי פטור אח"כ ע"ש, ולדבריו מה שאין מתאבלין הוא באופן שכולם ל"ע מתאבלין ואין לו מנחמין, אבל באופן שיש מנחמין מתאבלין.♦
שיטת ים של שלמה דנוהג דיני אבילות אלא שאין יושבים על הארץ
אמנם בים של שלמה ב"ק סי' י"ב כתב וז"ל אבל מתחילה טוב לברוח אבל מתחילה טוב לברוח וכו', ועוד טעם איכא לדבר משום חשש ביעתות ומהאי טעמא נמצא בתשובה שאין צריכים אבלים להתאבל ולישב על הארץ בשינוי האויר, וכן נוהגין בארץ לומברדי"א וכן שמעתי עדיין נוהגין במקומות ידועים עכ"ל, ובדבריו מבואר דמה שאין נוהגים הוא לישב על הארץ אבל שאר דברים נוהגין.וכ"כ בספר חיים ביד יו"ד סי' קכ"ה אות ק"ג וז"ל רחיצה במרחץ והחלפת בגדים שרי בזמן מגפה (שלמי ציבור דף קע"ח וקע"ט, וכתונת יוסף סי' ה'), אבל שאר דיני אבילות אין פוטר אותו בשביל שהוא אבל, זולת לישב על הקרקע (והספד ובכיה רבתי אשר יחסר לו כי הזמן גרמא) וע"ע בשדי חמד מערכת אנינות אות ז', ובדבריהם מבואר דנוהג אבילות ורק לישב על הארץ וכיו"ב אינו נוהג ודו"ק בכל זה.
ולהלכה למעשה המנהג להתאבל גם בשעת הדבר, כמבואר בדברי סופרים סי' שע"ד ס"ק פ"ט בשם הכנסת הגדולה יעו"ש.
♦
יח. ליכנס לבית המדרש בשעת הדבר
דברי הרשב"ש שאין איסור ליכנס אלא תוכחת מוסר הוא
בב"ק שם ת"ר דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת שמלאך המות מפקיד שם כליו, וה"מ היכא דלא קרי ביה דרדקי ולא מצלי ביה עשרה עכ"ד הגמרא.ומימרא זו לא הובאה בשו"ע ובפוסקים הקדמונים, ובשו"ת הרשב"ש סי' קצ"ה הוציא הדברים מפשטם וכתב וז"ל ומה שאמרו דבר בעיר אל יהלך אדם לבה"כ יחידי מפני שמה"מ מפקיד שם כליו, וה"מ דלא קרו בה דרדקי ולא מצלו בה עשרה, הוא עניין תורני וכוונת זה המאמר הוא שבית הכנסת שאין שם מלמדי תינוקות ראויים הם לעונש, וכמו שאמרו בפ"ב דשבת בעון ביטול תורה בנים מתים וכו', ושהעולם מתקיים בהבל פיהם כדאיתא בפרק כתבי הקדש, וכן בהכנ"ס שאין מתפללים בו י' חייבים הם עונש כמו שאמרו בפ' השולח ובפ' שאכלו כיון שהקב"ה בא לבהכנ"ס ואינו מוצא שם י' מיד כועס, זהו כוונת המאמר שמלאך המות מפקיד שם כליו כלומר שזה מחייב מיתה והתקנה היא שלא ילך יחיד אלא בציבור להתפלל ולחזור בתשובה, שתפילת ציבור נשמעת כדאיתא בפ"ק דכריתות מדאמר רחמנא חלבנה בקטורת וכו' כדאיתא התם וה' יחמול עלינו ועל כל עמו ישראל ברחמים אמן עכ"ל.
♦
דברי הארחות חיים והמנהיג דיש איסור ליכנס לבית הכנסת
אמנם ראיתי בארחות חיים הל' תפלה סי' פ"ט שכתב לגבי ברכת מגן אבות וז"ל ולמה תקנו אותה מפני שרוב העם באין להתפלל בליל שבתות ובתי כנסיות שלהם רחוק מהישוב ושכיחי מזיקין מפני שלילית מהלכת בליל שבתות כדאיתא בפרק ערבי פסחים, ובית הכנסת עלול שמלאך המות מפקיד שם כליו עכ"ל.וכ"כ בספר המנהיג הל' פסח אות נ"ב ואם חל יו"ט הראשון של פסח בשבת אין אומרים מעין שבע בבית הכנסת, שהרי לא תקנוה אלא מפני שבתי כנסיות שלהן בשדות, ושכיחי מזיקין מפני שלילית מהלכת בליל שבתות כדאיתא בפרק ערבי פסחים ובית הכנסת עלול שמלאך המות מפקיד שם את כליו ואם ישאר יחידי המתאחר לבא יהיה נזוק וכו' עכ"ל.
מבואר מדבריהם דמש"כ בב"ק שמלאך המות מניח שם כליו כפשוטו הוא ובכל ההיזקים ולאו דוקא בשעת הדבר.
ונראה דגם אם דברי הגמרא כפשטה מ"מ כיון שלא הובא בשו"ע יש להקל בזה וכמו שכתב בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' קי"א וז"ל והזהירות של ענינים של רוח רעה המוזכר בש"ס בכמה דברים וכו', מכ"מ כיון שלא העתיקו זה בעלי שו"ע נראה ברור כמהרש"ל ביש"ש פרק כל הבשר סי' י"ב דכל מה שהזהירו מפני רוח רעה לא שכיחא האי ענינא ורק כ' להזהר בעניני כשפים והיזק הגוף ע"ש, ומיניה דמה שלא הביאוהו בשו"ע הוא שום דס"ל דלא שייך בזמן הזה.
♦
יט. תענית בשעת מגפה
דברי המג"א דאין גוזרין תענית בשעת הדבר ומשום ביעתותא
במג"א סי' תקע"ו ס"ק ב' כתב וז"ל האידנא אין מתענין בשעת הדבר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי האויר, ועיין ביו"ד סוף סי' שע"ד עכ"ל.ובפשטות כוונתו דווקא למכת דבר הבא משינוי האויר דבכה"ג שאינו אוכל ושותה הרי הוא מזיק לו, אבל בשאר חולאים שאינם תלויין בשינוי האויר שפיר דמי להתענות.
אלא דמסוף דבריו שציין למש"כ ביו"ד סי' שע"ד וכונתו למש"כ הרמ"א שם בסי"א י"א בשעת הדבר אין מתאבלין משום ביעותתא, וכיון דבביעותתא תליא מילתא יתכן דכל היכא דשייך ביעותתא שולט המגפה ביותר, והו"ה לשאר חולאים.
ויש לדחות דכוונתו לומר דמכה שהוא משום שינוי האויר שולט כל מקום שיש שינוי וחולשת הנפש וביעותתא, או חולשת הגוף וצום ותענית, אבל בשאר חולאים לא שמענו.
♦
דברי המהר"מ חביב ותמיה על ראייתו
ובברכי יוסף סי' תקע"ו ס"ד כתב וז"ל האידנא אין גוזרין תענית ציבור על הדבר, וכן אמרו משם האר"י ז"ל, וכן יש סברא בתלמוד דף כב: הרב מהר"ם בן חביב בתשובותיו כ"י סי' ט"ז, וכ"כ האחרונים עכ"ל.והיום נדפסו תשובות מהר"מ חביב וז"ל אברא דעתה בדורות אלו ראינו שבזמן דבר ומגפה ח"ו לא גזרו תענית גדולי הדור, ושמעתי דהמקובלים כתבו בשם האר"י ז"ל דאין לגזור, וכן יש סברא בתלמוד בתעניות פ"ג דף כב: דאמרו בשם ר"ע דאין מתענין על הדבר כל עיקר, ופירש"י דגזירה היא עכ"ל, ואם קבלה היא נקבל ע"ש.
ולאחר העיון ראייתו היא פלא דגירסתו בגמרא היתה אין מתענין על הדבר כלל עיקר, אמנם בגירסא שבידנו כתיב דבגמרא שלפנינו כתיב אין מתריעין על הדבר כל עיקר, וע"ש בפיה"מ להרמב"ם פ"ג משנה ז' שכתב וז"לאבל הדין אצלנו אין מתריעין על הדבר כל עיקר אבל מתענין עליו בלבד עכ"ל, ומבואר להדיא דהגם דאין מתריעין מתענין על הדבר וצ"ע רב.
♦
יבאר דיתכן דתליא בפלוגתת הראשונים אם חלושי כח בכלל המגפה
ולאחר העיון נראה דתליא באשלי רברבי, ולשיטת הכסף משנה שם דאם מתו ג' זקנים אינה מכה משולחת, והיינו משום דאמרינן דמה שמתו הזקנים אינה ראיה שהמכה תשלוט בשאר אינשי, ולפי"ז אין לגזור תענית שמא יגרום שהמכה תשלוט בהם.אבל לדברי הרב המגיד הנ"ל אות ב' דאם מתו ג' זקנים הוי מכה משולחת, ולדידיה לא אמרינן מסברא דהמכה שולטת בחלושי כח יותר משאר אינשי גיבורי כח, ולפי"ז אין לחוש מלגזור תענית שמא יהיו חלושי כח ותשלוט בהם המגפה.
מסיק דלכו"ע אין גוזרים תענית בזמן הזה משום שהצער קשה להם
אלא דכבר כתבתי לעיל אות ד' דמדברי המג"א נראה דס"ל כסברת המגיד, ואפ"ה כתב דלא גוזרים תענית בזה"ז, והוא כמו שכתב הרשב"ש סי' קצ"ה הנ"ל אות י"ב דבזמן כזה ירחיק האנחה וירבה השמחה כל זה בקצה אחד מהקצוות, ולא יספיק בזה המצוע בלבד, וזה אל יהלך אדם באמצע הדרכים אלא אלא בקצה האחרון וכל זה הוא עניין טבעי עכ"ל, וכ"כ הגרעק"א באגרות סופרים סי' כ"ט וז"ל ובכלל הזה וכו' שלא לדאוג ולהרחיק כל מיני עצבות ע"ש, וכ"כ החת"ס או"ח סי' ק"ב וז"ל שכתב לגבי איחור קידוש לבנה שפסק המורה לקדש בליל ט"ז ומסיק וז"ל וא"כ יש לדון בנדון שלפנינו וכו', אך יען שבזמן המגפה הצער מסוכן להם ומשו"ה אין גוזרין בו תענית כמ"ש מג"א סי' תקע"ו ס"ק ב' וגדולה מזה ברמ"א יו"ד סי' שע"ד ומצינו שהיו חז"ל מסתירים בפני ע"ה אפילו שהיה להם למכשול עון משום סכנה עיין שבועות טז. ד"ה אלא וכו' מכ"ש הכא ע"ש.ונראה דהוא עניין טבעי דהיכא שהאדם אינו בצער מערכת החיסון וכח ההתנגדות שהטביע הקב"ה ברחמיו פועלת ביתר שאת להתגבר על המחלה, משא"כ כאשר האדם הוא ביאוש ואין לו רצון להלחם זה משפיע על כח ההתנגדות שלו להחלישו, וא"כ שייך האי מילתא בכל החולאים והמגפות.
ובזה נראה לי לבאר דברי המדרש פרשת תזריע פרק ט"ז וז"ל ד"א אדם כי יהיה בעור בשרו הה"ד (משלי יט) נכונו ללצים שפטים מוכנים היו ללצים דינים, בנוהג שבעולם אדם רוכב על החמור פעמים שסורח עליו ומכהו פעמים ששוחק עליו ומכהו ברם הכא נכונו ללצים שפטים ומהלומות, משל למטרונה שנכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמית מגלביא תלן דחלת אמר לה המלך אל תתייראי אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח, כך כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתייראו א"ל משה אל תתייראו אלו לאו"ה אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח שנאמר (תהלים לב) רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו עכ"ל.
והקושיא מבוארת והלא אין דיני נגעים כי אם בישראל ולא באומות העולם, ותו כיצד שייך לומר דהנגעים נתנו לאכול ולשתות ולשמוח, ולהאמור יש לומר דכוונת המדרש הוא על מה שנתייראו וכך אמר להם אלו היינו היראה והחרדה מהמגפה ונגעים הם לאומות העולם, אבל אתם בני ישראל הדרך וההנהגה בהגיע נגעים ח"ו לאכול ולשתות ולשמוח ודו"ק בכל זה.
♦
כ. ליכנס לבית הקברות בשעת מגפה
בכף החיים סי' תקע"ו ס"ק ז' כתב וז"ל בשעת הדבר לא ילך לבית החיים, ספר שמירת הנפש אות ס"א משם ספר רפואות, זבחי צדק על יורה דעה סי' קט"ז אות ק"ז עכ"ל.ובביאור הדבר נראה דהוא כמו שכתב הלבוש יו"ד סי' שע"ד סי"א וז"ל י"א בשעת הדבר אין מתאבלין משום ביעותתא, והדמיון פועל בשעת סכנה לפיכך בעי צילותא עכ"ל, וכן הוא בהיותו בבית הקברות בין המתים.
ובייארציי"ט וכיו"ב כגון שהולך להתפלל על קברי צדיקים יש לומר דשרי ומשום שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואולי בכלל שכיח היזקא הוא ובכה"ג אין לסמוך על המצוה וכמבואר בפסחים ח: וצ"ע בזה.
♦
כא. חיסון למגפה
מה שהמציאו הרופאים חיסון למגפה, יש לו מקורות קדומים וכמו שכתב המהרש"ל בים של שלמה מהרש"ל ביש"ש ב"ק סי' כ"ו וז"ל הילכך נראה אם בא דבר לעיר מחוייב לברוח אם יש סיפוק בידו, אם לא מי שהוציא כבר דבר ונתרפא שאומרים העולם שאין חשש לו עכ"ל, בספר שמירת הנפש אות ס' הביא שכ"כ בתשו' מהרי"ל ואינו במהרי"ל כ"א בדברי היש"ש וכנ"ל, ועיין בתשובות זרע אמת חיו"ד סי' ל"ב מה שהאריך בזה.ונראה דגם מי שהוא מחוסן ינהוג בזהירות בזמן מגפה, דהא כתב מהרי"ל בתשובות סי' מ"א דבכל החולאים יברח מהעיר מטעם דכיון דניתן רשות למשחית להשחית אינו מבחין, ויתכן דבכה"ג דמחוסן הוא מהמחלה זו לא יוכל המשחית להשחיתו באותו מחלה וצ"ע.
♦
כב. תפילות בעת מגפה
כבר האריכו בספרים הרבה בכל הסגולות בזמן כזה, ואכתוב ב' עצות שאינם ידועים כ"כ -פרשת העקידה - בתיקוני זוהר ח"ב פרק כ"ב נפק קלא ואמר משית יומי בראשית אתברי (האיל) לעקידה דיצחק בגין דלא אית קרבן דבטל מותנא כעקידה דיצחק דאיתמר ביה ויעקוד את יצחק בנו איתקשר מדת הדין ואתעקד לעילא ע"ש, ומכאן דלעת כזאת יש להתחזק באמירת פרשת העקידה בכונה[3].
קידוש לבנה - שו"ת חת"ס או"ח סי' ק"ב וז"ל וא"כ יש לדון בנידון שלפנינו שהיו העם שמחים לקראת בואה כי חושבים זה לסימן טוב, ואולי יש באמת רפואה למחלה בקבלת פניה דהוה כקבלת פני השכינה וכתיב באור פני מלך חיים כמ"ש רמב"ן ריש פרשת וירא ע"ש.
♦
כג. פירוקא לסכנתא
ודע דכל מה שכתבתי לעיל הוא בדרך משא ומתן של הלכה, וכל היכא דאיכא ספיקא יש להחמיר דליכא פירוקא לסכנתא כמבואר בע"ז ל. ע"ש.♦ ♦ ♦