מח"ס וביום השבת, השולחן כהלכתו והמועדים כהלכתם
רמת בית שמש ג
מכניס עצמו לסכנה - וביטחון שהכל משמים
הרמ"א (יו"ד סי' קט"ז, ה') פוסק את דברי מהרי"ל (שו"ת סי' נ') שאם יש דבר בעיר רח"ל צריך לברוח מהעיר, וזה עדיף מלהיסגר בבית.ויש לתמוה, שהרי הרמ"א עצמו (שו"ת רמ"א סי' כ') לגבי שוכר דירה ומצא שיש שם שכנה שחולה במחלה מדבקת, כתב שאינו יכול לומר מקח טעות, מכיוון שהקב"ה הוא ממית ומחיה ואין לחשוש מלהידבק כי הכל בידיו יתברך. והוכיח כן הרמ"א מדין ביקור חולים, שלא מצינו שלא לבקר חולה במחלה מדבקת, וכן מכתובות דף עו לגבי נשא אשה ומצא בה חולי. ולמעשה, הש"ך (חו"מ סי' שי"ב סק"ב) הביא את הרמ"א להלכה, אבל בנתיבות המשפט (שם סק"ב) אמנם הביא את הרמ"א והש"ך, אך הוא עצמו נוטה להלכה שהוא מקח טעות כמו שכתב שולחן גבוה יו"ד סימן של"ה.
ויש לדון בדין מכניס עצמו לסכנה, האם הוא יכול לבטוח בקב"ה, שהרי הכל בידיו יתברך.
הן אמנם שהעוסק בתורה יש לו סייעתא דשמיא מיוחדת, כמבואר בכתובות (עז:) רב פפא למד תורה ליד זבובי ראתן, וכמו שאמר החת"ס בדרשותיו, וכ"כ בקובץ שיעורים (כתובות אות רעז) ובהערות הגרי"ש אלישיב זצ"ל בכתובות שם.
והנה, המהרי"ל, שהוא מקור דברי הרמ"א, כתב ג' טעמים למה לברוח מהעיר: א, יש מקום שנגזר עליו יותר ממקום אחר, ולכן כדאי לברוח לעיר אחרת שיש בה פחות גזירת עונש רח"ל; ב, יש סכנה למי שחולה להתעצב ולראות הרבה נפטרים, שזה שובר את הלב, דמה"ט לא מספידין בזמן הדבר רח"ל (וכן בי' הגר"א (משלי יח, יד) רוח איש תכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה, דהיינו מי שתמיד בשמחה אף שתבוא עליו מחלה בשמחתו יבטלנה, אבל מי שפוחד ועצוב יותר קשה לו להתמודד עם מחלות רח"ל). אמנם, טעמו השלישי של המהרי"ל, שאסור לעמוד במקום סכנה, עדיין צ"ב מתשובת הרמ"א לגבי שוכר דירה שיש שם חולה במחלה מדבקת וביקור חולה במחלה מדבקת.
ושאלה דומה שייכת בנשים מעוברות או חולי סוכר, שהרופא אמר להם שהם צריכים לשתות לשיעורים, האם חייבים הם להתחבר לאינפוזיה כדי שלא יצטרכו לאכול ביום כיפור, או שהם יכולים להמשיך כדרכם ואחר כך כשיגיע יום כיפור יצטרכו לשתות. כלומר, האם מה שלא התחברו לאינפוזיה בערב יום כיפור נחשב שהם הכניסו את עצמם למצב סכנה ויצטרכו לשתות ביום כיפור.
והנה, מצינו בשו"ע ג' חילוקי דינים בדין מכניס עצמו לסכנה - האחד, יציאה לים בימים ראשון שני ושלישי שמותר (או"ח סי' רמ"ח), אע"פ שודאי יצטרך בשבת לחלל שבת, ואילו בימים רביעי חמישי ושישי אסור משום כך, ולצורך מצוה מותר, ובשבת עצמה מבואר לגבי מילה (סי' ש"ל) שאסור למול אם הוא יודע שהוא יצטרך לחלל שבת אע"פ שהוא לצורך מצוה, והדבר נוגע גם לברית יוצא דופן בערב שבת, וכדלקמן.
ויש להבין מה ההבדל בימים. ממה נפשך, אם מותר להכניס עצמו לאונס א"כ תמיד מותר, ואם אסור א"כ תמיד אסור. והבאה"ל (סי' רמ"ח, ד' ד"ה ופוסק) הביא בשם הראשונים, כהרי"ף ועוד, שתמהו על כך.
ויש לבאר, שאיסור מכניס עצמו לסכנה הוא כעין מכניס עצמו לאונס, והוא דומה לאיסור 'מבטל איסור לכתחילה' וכעין 'עושה גרף של רעי לכתחילה', דהיינו שההיתר הוא בדיעבד ואסור לעשות מעשה כדי להשתמש בהיתר, אלא שכשהוא עושה מעשה לפי תומו וממילא נוצר ההיתר אין זה בכלל מבטל איסור לכתחילה.
וכמו שכתב הט"ז (יו"ד סי' פ"ד סקי"ח וסי' צ"ט סק"ז וסי' קל"ז סק"ד) לגבי מי שמבשל דבש שבתוכו נמלים, שאין זה בכלל מבטל איסור לכתחילה, כיון שהוא מבשל לפי תומו ולא בכדי לרסק את הנמלים. מלבד אם יש לו אפשרות לעשות בדרך אחרת, שאז המעשה מתפרש כמי שבא לבטל את האיסור. ולכן אם יש מתכון להכין גלידת תותים ע"י רסק תותים, לא חיישינן למבטל איסור לכתחילה בריסוק התותים.
ולפי"ז אתי שפיר שבימים ראשון שני ושלישי מותר, שאז לא נחשב שהוא עושה כדי להתיר בפיקו"נ אלא כעושה לפי תומו, כי המעשה לא מתפרש שייך לשבת כלל, אלא זה מעשה של נסיעה בעלמא, ואח"כ שבת מעצמה באה. אבל בימים ד' ה' ו', שכבר דעת העולם על שבת, א"כ המעשה מתפרש כמעשה שנעשה בשביל להגיע למצב פיקוח נפש בשבת, ולכן הוא אסור. ובשבת עצמה בודאי שהמעשה מתפרש לגמרי כמעשה שבא להביא לסכנה שיצטרך האדם לחלל שבת בגללה, ולכן אסור אפילו לצורך מצוה. ושבת בעצמה חמורה יותר, שהדבר ניכר בבירור מאוד, כי העיקר לפי מה שניכר שאינו 'לפי תומו'.
וכן מוכח בתשב"ץ (ח"א סי' כ"א) ומובא בש"ך (יו"ד רס"ו סקי"ח) שאסר למול ברית נדחית בימים ה' וו' כי הוא מכניס את עצמו לאונס. והמג"א סי' של"א סק"ט דחה שזה לצורך מצוה ולכן מותר, כמו בסי' רמ"ח, א' שמותר צורך מצוה, אבל בשבת עצמה אסור למול על דעת זה, והטעם כמשנ"ת.
וגם לשון הרז"ה מורה כן, שכתב (שבת דף נ. ברי"ף) לגבי מילה שאסור ממש, ובדף ז. ברי"ף לגבי יציאה לדרך כתב ש'נראה' כמתנה לעבור על השבת בפיקו"נ. וההבדל לענ"ד הוא משום שבשבת עצמה חמור יותר, כי הרבה יותר 'נראה' שהוא עושה כן בכוונה לעבור על האיסור.
ולכן אין איסור לאדם לקיים מצות עונה בשבת, ורק חסידים הראשונים היו נזהרים מזה, כמבואר בנדה דף לח, כי זה מעשה לפי תומו והוא לא מתכוון להשתמש בהיתר של פיקו"נ לכתחילה, שהרי הלידה רחוקה ממנו, והוא עושה מעשה כדרך העולם.
ובשבת דף לב. איתא: רב לא עבר במברא (מעבורת- ספינה) דיתיב ביה גוי אמר דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה (ולכן חשש לעבור עם נכרי), שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי אמר שטנא בתרי אומי לא שליט (ולכן עבר דוקא רק עם נכרי), ר' ינאי בדיק ועבר (כלומר, בדק הספינה שאין בה חור ועבר כך) ר' ינאי לטעמיה דאמר לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס שמא אין עושין לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו.
ויש להבין, האם ר' ינאי רק החמיר על רב ושמואל או שהוא גם הקל. ואם הוא הקל קצת, א"כ למה לא הסביר מה טעם קולתו אלא רק למה החמיר, הרי במעשיו יש גם קולא וגם חומרא.
ויש לבאר ע"פ הנ"ל, שר' ינאי אמר שגם בדין מכניס עצמו לסכנה הכל תלוי האם הוא מתנהג כדרך העולם או שהוא עושה מעשה שונה מדרך העולם. הרי העולם מלא סכנות, וגם באוכל יש הרבה סכנות, כמו שומן או סוכר, וגם בדרך יש סכנות, כמו תאונות ובעבר היה לסטים. ובכל זאת לא אסרו לצאת לדרך, ואפילו למדבר ולים, כי כל שהוא עושה כדרך העולם אין הוא נחשב כעומד במקום סכנה, כי הוא מתנהג כדרך העולם, שהוא מלא סכנות, והוא יכול לבטוח בקב"ה. ורק אם אדם מתנהג בצורה שונה מדרך העולם, כגון שהוא הולך ליד קיר נטוי וכדומה, אז הוא מכניס את עצמו לסכנה במה שהוא נכנס למקום כזה.
ואמר ר' ינאי שהוא לא בודק האם יש עמו נכרי או לא, כי הוא חושש רק לאיסור של מכניס עצמו למקום סכנה שמנכין לו מזכויותיו. ואם הוא נוהג כדרך העולם, דהיינו שהוא בודק שאין חור בספינה, א"כ כבר אינו מכניס עצמו לסכנה, ומעתה הוא בוטח בקב"ה ומותר לו לבטוח בו. ונמצא שגם חומרתו וגם קולתו התפרשו בדבריו.
וכבר הוכיח הקוב"ש (כתובות אות קלו) כעין זה מהא דהתירו כמה דברים בגמ' מטעם שומר פתאים ה', כגון לאכול תאנים וענבים בלילה (ע"ז דף לא.), ולמול ביום מעונן (יבמות דף עב.) ולאכול דגים בליל שבת (שבת דף קכט.) וכן לגבי לשמש בזמן העיבור (כתובות דף לט. ונדה דף מה.), ובחלק מהמקומות מוסיפה הגמ' 'כיון דדשו ביה רבים שומר פתאים ה''.
ויש לבאר מתי אומרים שומר פתאים ה' ומתי אסור לאדם לעמוד במקום סכנה.
וביאר הקוב"ש שם שאין האדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ כדרך העולם, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו ואז הוא נשמר מן השמים, אבל היכא שבידו להיזהר אינו בכלל פתאים, ואם הוא לא ישמור את עצמו הוא מתחייב בנפשו ולא יהא משומר מן השמים.
ועל פי דברינו מובן מאוד, שאם הוא נוהג כדרך העולם 'דדשו ביה רבים', א"כ אין עליו טענה של מכניס עצמו לסכנה, כי הוא נהג לפי תומו כדרך העולם ולא הכניס את עצמו לסכנה. אבל אם הוא נהג שלא כדרך העולם והלך ליד קיר נטוי, א"כ הוא הכניס את עצמו לסכנה, ואז אין הוא יכול לומר שהוא בוטח בקב"ה.
וכעי"ז ביאר האגרו"מ (חו"מ ח"ב סי ע"ו) לגבי עישון סיגריות (אמנם למעשה המציאות בעישון הסיגריות נתבררה יותר מאז שנכתבה התשובה, אבל עכ"פ דבריו שייכים גם כיום לגבי מאכלים המסומנים שיש בהם שומן או סוכר וכדו', שהם הרבה יותר ממיתים בכל העולם ממחלה ה'קורונה' רח"ל).
וכעי"ז באגרו"מ אבה"ע ח"א ריש סי' ס"ג.
ואולי זה הפשט במעשה דאיתא בקידושין (דף כט:) שאביי לא הניח לתת לישון לרב אחא בר יעקב וממילא הוא הוצרך להיכנס לבית הכנסת ולהסתכן, ואיך לא חשש אביי מאיסור מכניס את חבירו לסכנה? אלא יש לומר שכיון שאין לו מקום אחר לישון, א"כ כך הוא דרך העולם שצריך למצוא מקום לישון, והוא לא הכניס עצמו לסכנה אלא עשה כדרך העולם לפי מצבו, ולכן אביי לא הכניס אותו לאיסור של מכניס עצמו לסכנה. ולעצם הענין הוא היה בטוח בזכויותיו שהוא יסתדר, אלא שהוא לא חשש לחטא של מכניס עצמו לסכנה מטעם הנ"ל.
וכל זה נפק"מ טובא לגבי להיכנס להריון שיש בו סיכונים (עי' תורת היולדת פרק ל"ו הע' ה' ופרק ס' הע' ד' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שיש להתיר לאשה להתעבר אם יש סיכונים קלים, וכן הביא בנשמת אברהם אבהע"ז סי' ה' בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל) וכן לגבי טיולים במסלולים ושייט וטיסות בשמי הארץ, שיש בהם סיכונים קלים, ויש לדון למעשה בכל מקום לפי הענין.
וכעי"ז כתב בשו"ת אבני נזר (יו"ד ח"ב סי' רס"ב אות ד) לגבי אישה שיש לה סכנה להרטיב את אוזנה ועם זאת התיר לה לטבול במקווה ולהכניס עצמה לסכנה כדי שלא תתגרש מבעלה. משמע שמותר לאדם להכניס עצמו לסכנה מסוימת כדי שלא לשבש את מהלך חייו ואורחותיו. ועי' גם שו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ז'), שמותר לאדם להסתכן וללחום בגנב לשם הצלת ממונו, מכיוון שזה דרך העולם, וממילא חל הכלל של שומר פתאים ה'. וכן כתב (שם ח"ב סי' פ"ב) לגבי זה שנשים מכניסות את עצמן לספק סכנה של הריון רק בגלל רצון חזק לילד, ואין מוחין בהן, אף שמצד הדין מותרות הן למנוע את ההריון, והטעם כנ"ל.
והדבר גם נוגע לעשיית מעשים בשבת שבטבעם מזרזים לידה, כמו עיסוי הדדים והליכה ממושכת ברגל, שאם אדם עושה מעשים לפי תומו כדרך העולם אין זה נחשב מכניס עצמו לאונס פיקוח נפש בשבת.
ולפי זה מיושבים דברי הרמ"א, שהרי אם יש לו שכן חולה במחלה מדבקת או שהוא בא לבקר חולה כזה, הרי דרך העולם שיש קצת סכנות בכל מקום, ואין זה מכניס עצמו לסכנה, כי בכל מקום יש קצת סכנות, ואם יש במקום אחד קצת יותר סכנה עדיין זה מדרך העולם, וגם ביקור חולים הוא מדרך העולם. אבל עיר שיש בה דבר רח"ל זה יוצא מדרך העולם ולכן אינו יכול להישאר שם אלא צריך לברוח, כי העיר נחשבת כמו קיר נטוי, כיון שהיא איננה מדרך העולם.
♦ ♦ ♦