מח"ס שו"ת אבני דרך " כרכים
היכנסות לספק סכנה בשביל לסייע לזולת
חלק מתלמידיי (בהווה ובעבר) נמצאים כעת בביתם בעקבות נגיף הקורונה. ונשאלנו, האם מותר להם ללכת להתנדב במד"א (או באיחוד הצלה) או לסייע למבוגרים (כגון: ללכת בשבילם לבתי מרקחת לקנות תרופות) או לחלק מזון (כגון: לשכונות הנמצאות בסגר או לתושבים מבוגרים שמחלקת הרווחה בעיר מעבירה להם אוכל חם בכל יום), כאשר יש סיכון מסוים שהם ידבקו בקורונה פעילות זו?[2]אמנם, ידועים דברי באר הגולה (חושן-משפט תכז, סק"ד) שביאר כי "הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב לנבראים שיכירו גדלותו ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו... וליתן להם שכר טוב בעמלם. והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה... ". אולם, הכא הוא איננו מואס ברצון הבורא, שהרי הוא מדבק בהקב"ה במידותיו: מה הוא רחום, אף אתה, מה הוא גומל חסדים וכו' (עיין סוטה יג).
אפתח את דבריי כי כל מה שיובא להלן יתייחס רק לפעילות באופן שמתיר משרד הבריאות וע"פ כלליו.
♦
כניסה לסכנה בשביל הצלת הזולת
הנושא אותו עלינו לברר הוא, האם מותר לאדם להכניס את עצמו לסכנה בשביל להציל את הזולת.עיקר החיוב להציל ולסייע לחברו נלמד מהפסוק (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך". ונדרש בגמרא בסנהדרין (עג, א) דמכאן דהרואה חברו טובע בנהר וכדו' דחייב להצילו. הבית יוסף (חושן-משפט תכ) הביא ד"בירושלמי מסיק, אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב. ונראה הטעם מפני שהלה ודאי, והוא ספק". אך כיוון דדין זה אינו מופיע ברי"ף, ברא"ש, ברמב"ם ובטור, לפיכך השמיטו השולחן ערוך (עיין סמ"ע תכו, סק"ב). ויתכן שהבבלי חולק על הירושלמי (מסכת תרומות ח, ד דף מז) בזה (כפי שהבין בשו"ת אגודת איזוב המובא בפתחי-תשובה חו"מ תכו). ועיין בספר איסור והיתר (כלל נט דין לח) דאין לאדם להיכנס לספק סכנה בשביל הצלת חבירו.
אציין כי הכסף משנה בהלכות רוצח (א, יד) כתב כי חייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה בשביל להציל את חברו. והסתמך על הירושלמי, וסיים: "ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק" (וע"ע בספר יד פשוטה על הרמב"ם שבת ב, כד). ועיין בחוות יאיר (קמו) דהבין דאזלינן בתר הירושלמי (והוכיח דהכא גם דעת הבבלי בב"מ סב בסוגית בן פטורא).
כמו כן, ראיתי גם בתורה תמימה (ויקרא יט, טז) שצריך אדם להכניס עצמו לספק סכנה, ולמד זאת מהגמרא במסכת ברכות (לג, א) במעשהו של רבי חנינא ששם רגלו על חורו של הערוד (ועיי"ש במהרש"א דביאר דמיירי בספק סכנה ולא בסכנה וודאית לר"ח). אגב, נוסיף כי יתכן דיש ראיה מהגמרא במסכת כתובות (סא) ממעשה רב אשי שלקח באצבעו ממאכל המלך ושם על פיו של מר זוטרא (אחרי שהמלך חלה ממה שמר זוטרא הביא לו), ודייק שם החת"ס (בחידושיו) שמכאן שרשאי האדם לסכן עצמו בשביל להציל את חברו (וע"ע בסוף ספר חשבונות של מצוה). וחזיתי כי בשו"ת יביע אומר (ט חושן-משפט יב) דחה ראיה זו, וכתב דשאני מר זוטרא דאדם גדול הוה ורבים צריכים לו (והוכיח כי רב אשי היה מקורב למלכות עיי"ש).
לדינא, האחרונים כתבו דהאדם לא יכניס עצמו לסכנה, והכי איתא בשו"ת הרדב"ז (ח"ג אלף נב) והובא בפרי מגדים (אורח-חיים, משבצות זהב שכח, סק"ז) ובפתחי תשובה (חושן-משפט תכו). והכי כתב בשולחן ערוך הרב (הלכות נזקי גוף ונפש) וזו לשונו: "ואפילו ליכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך כדי להציל את חברו ממיתה. וראיתי שיש חולקים בזה, וספק נפשות להקל". וכ"כ גם האליה רבה (או"ח שכט, סק"ח). וע"ע בזה בדעת ההפלאה (קונטרס-אחרון לאבן-העזר פא, יב).
בשו"ת חקקי לב לגר"ח פלאג'י (חושן-משפט כו) כתב דלא יצאנו מדי ספק, האם מותר לאדם לסכן עצמו בשביל להציל את חברו (וע"ע בשו"ת דברי-יציב חושן-משפט עט, סקל"א). וראיתי דרבים מאחרונים העלו דאין לאדם לסכן עצמו (וע"ע בשו"ת יחל-ישראל סי' עו. בשו"ת חיי-הלוי ה, קכ).
אגב, האור שמח (רוצח ז, ח) כתב כי אפילו בשביל הצלת רבים אין לו לאדם להכניס עצמו לספק סכנה (וע"ע בדבריו עה"ת משך-חכמה שמות ד, יט)[3]. וע"ע בדין זה בשו"ת משפט כהן (קמב-קמד) שחלק עליו[4].
אלא דעפי"ז, אף אחד לא יסייע לאנשים בימים אלו של הקורונה, שהרי תמיד יש חשש קטן. אולם, נראה דיש לבדוק כל דבר במציאות, מה הסיכון ומה הסיכוי. שהרי אינו דומה הנחת ארגז עם מצרכי מזון מאחורי דלת לטיפול באנשים שנפגעים.
הפתח להיתר זה, לשקול כל מקרה לגופו, הוא ע"פ דברי ערוך השלחן (חושן-משפט תכו, ד) שכתב: "הפוסקים הביאו בשם ירושלמי, דחייב אדם להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו. והראשונים השמיטו זה, מפני שבש"ס שלנו מוכח שאינו חייב להכניס את עצמו. ומיהו הכל לפי הענין. ויש לשקול הענין בפלס ולא לשמור עצמו יותר מדאי... וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא" (וכ"כ בפת"ש חו"מ תכו, סק"ב). וכן הובא גם במשנה ברורה (או"ח שכט, סקי"ט): "ומ"מ אם יש סכנה להמציל אינו מחויב דחייו קודם לחיי חבירו (או"ה) ואפילו ספק סכנה נמי עדיף ספיקו דידיה מודאי דחברו אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו המדקדק עצמו בכך בא לידי כך". וע"ע בהעמק שאלה לנצי"ב (שאילתא קמז אות ד) ובשו"ת עמודי אור (צו אות ג).
דברי ערוה"ש הוזכרו גם באנציקלופדיה הלכתית רפואית (ערך סכון עצמי) וסיים שם: "ולא כל חשש רחוק נקרא ספק פיקוח נפש, ואם אין בזה גדר ספק נפשות, יש חיוב הצלה, ודבר זה מסור לחכמים ולבקיאים". וע"ע בעניין ההיכנסות לספק סכנה, בדברי שו"ת היכל יצחק (אורח-חיים לט), בשו"ת מנחת יצחק[5] (ו, קג), בספר לב שומע לשלמה לגר"ש דיכובסקי (סי' לט עמוד קא ואילך), בשו"ת אבן פנה (ב, קפו) וכן באריכות בספר בוחן כליות ולב (עמוד 52 ואילך. ועמוד 91 ואילך).
אגב, אעיר כי יש שחילקו בין סכנה שבדרך העולם בני אדם לוקחים עליהם לצורך פרנסה[6] (או הצלת רכושם), שהיא מותרת גם לצורך הצלת חברו, לבין סכנה שלא לוקחים אפילו לצורך פרנסה. וע"ע בזה בשבט מיהודה לגרא"י אונטרמן (שער א פ"ט), בשו"ת ציץ אליעזר (ט, יז פ"ה) ובספר הרפואה לאור ההלכה (כרך ד, ח"א פ"ד).
ואדגיש, כי בשו"ת משפט כהן (קמג) הסביר את ההיתר להסתכן לצורך פרנסה, רק אם מדובר בספק רחוק וחשש בעלמא, אך אם מיירי בספק סכנה ממשי וקרוב, אסור להסתכן לצורך פרנסה. אולם, בשו"ת ציץ אליעזר (ט, יז פ"ה אות ט) התיר לאדם לעסוק לפרנסתו גם כאשר יש בזה סכנה ממשית, כגון רופא המטפל בחולים עם מחלות מדבקות, עיי"ש[7].
נוסיף עוד, בשו"ת הרמ"א (יט) כתב שחולי מדבק, אינו סיבה שמשכיר יוכל לחזור בו. וזאת כי "כולו הבל, ומי שלבו נוקפו אומר כן, כי השם יתעלה הוא המוחץ והרופא. ואם היה כדברי המשכיר, בטל כל דיני בקור חולים, כי לא מצינו בשום מקום, שחילקו בין חולי מתדבק לשאינו מתדבק, חוץ מלענין בעל ראתן דאסרו לישב בצלו". וכ"כ הש"ך (חושן-משפט שיב, סק"ב).
אלא דעינינו רואות כיום כי חולי מדבק הוא סכנה אמיתית, וכיצד יתכן דלא חששו לכך. על כך השיב בשו"ת ציץ אליעזר (ט, יז פ"ה) שהבאנו לעיל, כי יש לחלק בין סכנה ודאית ומוחשית, לבין ספק סכנה של חשש רחוק. דבסכנה וודאית וודאי דניתן לבטל חוזה ואין לבקר חולה. אך בחשש רחוק, אין לחוש ולהימנע ממצות בקור חולים (וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר ט, מח. י, כה).
לפי"ז, יל"ע במציאות של ימינו כיצד ניתן להגדיר את המצב (וע"ע בצי"א, שהאריך בין מצב של מגפה לבין מחלה עם סבל שאין בה סכנת חיים). כמו כן, יל"ע האם בחורים צעירים, אשר יותר עמידים לנגיף, יהיה מקום להקל, או שיש לחוש שמא אח"כ יעבירו עמם את המחלה (או הם ידבקו).
וחזיתי דבספר שיעורי תורה לרופאים (ב, קיג עמוד 311) למד מתשובת הנודע ביהודה (מהדו"ת יורה-דעה י) בהיתר צידת חיות, כי "מותר להסתכן מעט ולהשתתף בניסויים רפואיים וכן לפרק פצצות, ולא רק כשהדבר משמש מקור פרנסה שמותר, אלא אפילו אם יעשה זאת בהתנדבות, כדי להביא תועלת לציבור גם כן מותר". כלומר, שלצורך תועלת מותר להסתכן מעט (וע"ע בדברי הגר"י זילברשטיין באסיא ח"ז עמוד 4)[8]. ועיי"ש בסימן קיד, במה שדן בכמה סיכון מותר לאדם להיכנס בשביל להציל נפגעים (ודן בדברי הרדב"ז שהבאנו לעיל).
בעודי בזה ראיתי בספר נפש הרב [מתורת הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון] (עמודים קסו-קסז) שכתב בהאי לישנא: "פעם היתה בבריסק מגפת חולירע ולמרות שהיא מחלה המדבקת מאוד הורה הגר"ח שהכל מחוייבים לעזור לאלו שהתעלפו ברחובות מחולשת המחלה ולסייעם בכל מאי דאפשר. דאלו שהתעלפו הם בבחינת ודאי סכנה והבא לסייע רק מכניס את עצמו לכלל ספק סכנה, והיה סבור כדעת ההגהמי"י דבכל כה"ג מחויב האדם להכניס את עצמו בספק סכנה בכדי להציל את חברו מודאי סכנה. והגר"ח אף הלך בעצמו ושלח את בניו ובני ביתו לסייע בהולכת החולים שנתעלפו לבית החולים ואף לסייעם ברפואתם. וכן הורה אף הג"ר אלי' חיים מייזלס בלאדז' בעת פרוץ המגפה שמה".
העולה לדינא: תלמיד החפץ להתנדב ולסייע בעת משבר הקורונה אין לאסור עליו, ומעשהו מבורך (והוא, שהוא מקפיד על כל כללי משרד הבריאות). שכן סיוע למבוגרים וחולים (חלוקת מזון, קניית תרופות או טיפול במד"א) מכניס את האדם לסכנה שאינה גבוהה, ולצורך כך יש להתיר לאדם לסכן את עצמו (ובייחוד כאשר מיירי בבחורים צעירים בריאים, ללא מחלות רקע, המקפידים על הכללים).
♦ ♦ ♦