תל ציון
צבע כתום - במראות דמים
במשנה בנדה (דף י"ט.) נאמר שאחד מהדמים האסורים מדאורייתא הוא "כקרן כרכום". ומדברי הגאונים והראשונים אנו למדים שכקרן כרכום האסור מדאורייתא הוא 'זעפרן' (חלקם כתבו כן על דין המשנה 'קרן כרכום', וחלקם על כרכום דעלמא): בתרגום המיוחס ליונתן (ויקרא ט"ו י"ט) בהביאו את סוגי הדם שנטמאת האשה כתב "כגון זעפרנא". וכן כתבו רב סעדיה גאון (בפירושו לספר יצירה פ"ב ה"ב), ובפירוש המיוחס לרב האי גאון (יעויין בפירוש הגאונים על סדר טהרות, מסכת כלים פט"ו מ"ב), והרמב"ם (פיה"מ כריתות פ"א מ"א), וכן הוא בפירוש רבינו נתן אב הישיבה (בפירושו לנדה) דקרן כרכום היינו 'גון אל זעפראן'. וכן כתבו הארחות חיים (בביאורו לאמירת הקטורת), והר"י מלוני"ל (פסחים מ"ב:), והאבודרהם (בביאורו לשחרית ענין הקטורת) ועוד ראשונים. וכ"כ הכסף משנה (הלכות כלי המקדש פ"ב ה"ד), והרמ"א (או"ח תס"ז ס"ח) ועוד אחרונים.והנה, כתב הרמב"ם בפירושו לעדיות (פ"ה מ"ו, תרגום הרב קפאח): "מראות הדם אשר בהן מתטמאה האשה ארבעה, ומכללם כעין מִשְׁרַת הכרכום". וכפי מה שראינו, עלי הזעפרן תחילתן לבנים וסופן אדומים ובתווך כתומים, ונמצא שמי שרייתן כתומים, וא"כ צבע כתום אסור מדאורייתא. אכן, יש להעיר שהרמב"ם בהלכות (איסורי ביאה פ"ה ה"ח) לא כתב שמִשְׁרַת הכרכום הוא מדאורייתא (כדכתב בפיה"מ לעדיות), אלא כתב שמקיף סביב הכרכום עצמו, ושצריך להקיף סביב המקום הברור שבו (והיינו כהעלין הברורין במראה אדמומית יותר מחבריהן. רש"י נדה י"ט.), וכפי שכתבנו לעיל הקצה החזק של הזעפרן הוא כאדום זורח. וכן משמע מפיה"מ לנדה (פ"ב מ"ו) שכתב הרמב"ם "ומִשְׁרַתוֹ כמראה הדם הדיהה", ומשמע שרק כקרן כרכום עצמו הוא מדאורייתא, ומשרתו כהדם הדיהה דמותרת מדינא ואסורה רק האידנא, ולכאורה הדברים סותרים לפיה"מ לעדיות שכתב שכעין משרת הכרכום אסור מדאורייתא. וצ"ע. ומכל מקום, בזמנינו הכתום אסור עכ"פ מדין דם שדיהה. [עיקרי הדברים הם מספר טללי טוהר פ"ג הערה י"ז].
ומצינו עוד במהרש"א לסנהדרין (ח"א דף ל"ז.) שכתב: 'כחוט השני שפתותיך' מצינו שכִינה כתמי דמים וטומאה לשָׁנִי זה שהוא אדום, ואמר כי הפה והשפתים של מטה הם אדומים כחוט השני בכתמי דמים, אבל 'מדברך נאוה' אף שכל הקריבות אסור הדבור מותר הוא עם הנדה, ע"כ. וצבע תולעת שני הוא בצבע אדום-כתום. וכמו שמשמע מפסיקתא רבתי (פרשת מתן תורה): כשעלה משה למרום פתח הקב"ה שבעה רקיעים והראהו ביהמ"ק של מעלה והראהו ארבע צבעונים שעשה מהם משכן וכו', אמר לפניו רבש"ע איני יודע דמות ארבע צבעונים. אמר לו חזור לימינך, חזר וראה גדוד מלאכים שלובשים לבוש דומה לים, אמר לו זו היא תכלת. אמר לו חזור לשמאלך, חזר וראה אנשים לובשים לבוש אדום, אמר לו היא ארגמן. חזר לאחוריו וראה גדוד שהם לובשים לבושים לא אדום ולא ירוק (היינו צהוב), אמר לו זו היא תולעת שני, ע"כ. והיינו שצבע השָׁנִי מורכב מצהוב ואדום, וזהו צבע הכתום[2]. [ויש לציין שהרמב"ם בפירוש המשניות (נדה פ"ב מ"ו) כתב ש'קרן כרכום' הוא 'צהוב', והעיר הרב קפאח (בהערות שעל תרגומו לפיה"מ) שבמהדורא קמא כתב הרמב"ם 'אדום', ואח"כ במהדורא בתרא תיקן וכתב 'צהוב'. והיינו משום שהכתום יש בו אדום וצהוב, והסתפק הרמב"ם כיצד להגדירו במדוייק[3]].
ונמצא לפי הנ"ל, שישנו צבע כתום האסור מדאורייתא. וכיון שאנו מחמירים אף בדיהה דדיהה, יש לאסור כל מראה כתום.
♦ ♦ ♦