ראש כולל נר יוסף
מח"ס מנחת רפאל ושמעתתא דספיקות
בעניין הכנסת מת למנהרות בכבישי ישראל [ובעניין לילך אחר סטטיסטיקה]
וביסוד דינא ד"אהל זרוק" ו"סוף טומאה לצאת"
יש לעורר על כך שנוהגים שהמכונית של החברא קדישא מעבירה נפטרים בכבישי ישראל, ואף במנהרות שקיימות בכמעט כל הכבישים המהירים באר"י. והא מכיוון שבתוך המנהרה נמצאים בו זמנית כמה עשרות אנשים, ומבחינה סטטיסטית עולה שאחד מכל אותם אנשים הוא כהן, וא"כ הו"ל כמטמא כהן בידיים, דעובר בל"ת ד"לא יטמאו", כמבואר בנזיר (מד, א) [ואמנם, יש לציין דהצפנת פענח כתב דבכהן טמא לא עוברים ב"לא יטמאו", והיינו אף לפי דעת הרמב"ם ורוב ראשונים, דאיכא איסור לכהן טמא להיטמא]. וזאת, מלבד לאו דלפני עיור, משום שלכהן עצמו יש ג"כ איסור להיטמא, והמכשיל אף חייב מלקות ע"ז, כשהכהן שוגג, כמבואר ברמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ה). וא"כ היאך נוהגים בכל אר"י להעביר מתים בתוך המנהרות, ואין פוצה פה ומצפצף.וידועה הקושיא היאך מותר לשתות חלב בזה"ז. וזאת, משום שהסטטיסטיקה אומרת שמתוך כמאה פרות המיועדות לחליבה, לפחות חמש מתוכם הם טריפות. וא"כ, אף דאם חולבים פרה אחת, מותר לשתות את החלב, כיון דאיכא רוב להיתר, אבל כשחולבים מאה פרות ומכניסים את כל החלב למיכל אחד, א"כ יש רוב שבתוך המיכל יש חמישה אחוזים של חלב טריפה, ויש כנגדו רק פי עשרים, ולא פי שישים כדי לבטל. והו"ל לח בלח וקי"ל (זבחים פ, א וברמב"ם פ"ט מהל' פרה אדומה ה"ח) דיש בילה, וא"כ בכל טיפה וטיפה יש ג"כ חלב טריפה. ומצד "קמא קמא בטיל" לכאו' נמי ל"ש למימר הכי, דהא הסטטיסטיקה קובעת שמעולם לא היה פי שישים כנגד הטריפה. אמנם, ראיתי בספר אפיקי איל (עמ' של"ח הע' 345) שתירץ כן, ויש לבאר הדברים ולומר כך, דאמנם הסטטיסטיקה קובעת שאחרי שחלבנו עשר פרות אחת מהן היא טריפה, מ"מ בעת פעולת החליבה הרי כשנכנסת הטיפה הראשונה מהפרה הטריפה למיכל היא בטלה בשישים, וכן הלאה, ודו"ק.
♦
א. ב.
והנה, על הקושיא של החלב, יש מי שכתב דאי"ז קושיא כלל, דמכיון שעל כל פרה ופרה בפנ"ע איכא רוב דהיא מותרת, א"כ אנו דנים אותה ככשירה, ולא חוזרים אח"כ לדון את כולן יחדיו [עי' במנחת אשר (שמות סי' מ"ד אות ד') מש"כ בזה]. אולם, לענ"ד נראה דיש לדון בזה האם צריכים לחזור ולדון את כולן יחדיו. ויש להביא ראי' לדברינו, דהנה יש להסתפק – אחד שמצא עשר חתיכות בשר שרשום על כל חתיכה וחתיכה שהיא שייכת לחנות מסוימת, וידוע שחנות אחת מתוך העשר היא טריפה, האם מותר לו לאכול את כל העשר חתיכות בזה אחר זה, דלכאו' מדוע שיהיה אסור לאכול את כולם בזאח"ז, דהא כשהוא מגיע לאכול את החתיכה התשיעית, יש רוב שהוא כבר אכל את החתיכה של הטריפה, ומדוע שיהיה אסור לו לאכול את חתיכת האיסור? וצריך לומר שהגדר הוא שכל מה שהותר לאדם ללכת אחר הרוב, הוא משום שיש לו פתח היתר, וכל כמה שהוא סותם את פתח ההיתר, ע"י זה שהוא אוכל את כל החתיכות, הרי שהוא גרם למצב שממה נפשך הוא אכל חתיכות טריפה.ויש להביא ראי' לדברינו, מהא דמבואר בשבועות (יט, א) לגבי שני שבילין, שאם אדם עבר בשביל אחד ונכנס למקדש וטבל ושוב עבר בשביל השני ונכנס למקדש, דהוא חייב חטאת כיון דממ"נ הוא נכנס למקדש כשהוא טמא. והא אם היה מותר לו לעשות כן [מדין ספק טומאה ברה"ר], ודאי שהוא לא היה מתחייב חטאת, כיון דעפ"י דין עשה, וכמבואר בתוס' ביבמות (לה, ב ד"ה ונמצאת מעוברת) לגבי דבר שהותר עפ"י רוב, דאינו מתחייב חטאת, דכיון דשרי לי' אנוס מיקרי. אמנם, במתני' ריש האשה רבה (יבמות פז, ב) מבואר דאשה שנשאה ואח"כ בא הרוג ברגליו חייבת חטאת, אך מ"מ כבר ביארו האחרונים דהחילוק הוא שאשה שנשאת עפ"י עדים והוזמו העדים, או שהתברר במציאות שהם דוברי שקר, א"כ הרי ההיתר אינו קיים, משא"כ בהיתר עפ"י רוב, הרי כל ההיתר לקח בחשבון שיש גם מיעוט, ואעפ"י כן התירו, וע"כ חשיב אנוס. וממו"ר הגר"ד מילר שליט"א שמעתי לומר בזה עוד, דהחילוק הוא שברוב א"א לעמוד על הטעות, כי כך הוא הדין דאפשר לסמוך על הרוב, משא"כ בעדים הרי שאם היו חוקרים ודורשים היטב, לא היתה הטעות באה לעולם. ועכ"פ, לענייננו, אם היה מותר לו להכנס למקדש, ודאי שהוא אינו מתחייב חטאת ע"ז [וזאת מבלי להיכנס לנידון האם ספק טומאה ברה"ר הוא דין לכתחילה או רק בדיעבד – ע"י מנחת חינוך מצוה רס"ג אות ל"ד, ועוד]. והרי לנו ראי' ברורה לכאו' שאסור לאדם לעשות מעשה שגורם שלמפרע יתברר שהוא עבר עבירה, וכמשנ"ת. אמנם, יש לדון ולחלק דבשני שבילין הוי מדין "חזקה", שהיא הנהגה בלבד, משא"כ ב"הכרעה" של רוב, דהוי הכרעה ספציפית בנידון דידן.
ויעוין בתוס' רי"ד (ב"ב לא, ב) דמבואר להדיא דבאחד שאוכל ג' חתיכות (שאחת מהן אסורה) בבת אחת, חייב חטאת. וז"פ דאם היה מותר לו לעשות כן אינו מתחייב חטאת, וכמשנ"ת [ועי' במאירי (שם)]. אולם, יש לדחות דבג' חתיכות, כבר בחתיכה השניה ליכא רוב (ועיין מש"כ במנחת אשר שמות סי' מ"ד אות ד' – להג"ר אשר וייס שליט"א), דאטו יהיה אסור לעשות מנין מעשרה אנשים שנמצאו כתינוקות בעיר שרובה ישראלים, דמכיון שמבחינה סטטיסטית אם שישים אחוזים מהעיר יהודים, א"כ מתוך העשרה אנשים, רק שישה הם יהודים, ודבר פשוט שא"א לומר כן, עכ"ד. ולכאורה טענה זו היא חזקה כנגד מי שאומר שהולכים אחרי הסטטיסטיקה, אולם לא מצאתי מענה לראיות שהבאנו, וע"כ אני מניח דבר זה בצ"ע לעת עתה. ובספר אפיקי איל (עמ' של"ח) כתב בשם הגראי"ל שטיינמן דמכיון שמדובר במין במינו, מה דבעינן שישים הוי מדרבנן, ע"כ יש להקל בזה.
♦
ובאמת דאיכא בהא פלוגתא דקמאי האם מותר לאכול את כל החתיכות בזה אחר זה. יעויין ברשב"א (בתורת הבית בית ד' שער א' ובתשו' ח"א סי' רע"ב), שכתב דגדר ביטול ברוב הוא דעל כל חתיכה תולין לומר שלא זו היא החתיכה האסורה, וכשהוא אוכל את האחרונה אומרים שהאיסור היה במה שהוא כבר אכל, ולכן אסור לאדם אחד לאכול את כל התערובת רק בב"א אבל בזה אחר זה שרי. ועי' בבדק הבית להרא"ה (שם), שהקשה היאך מותר לאכול את החתיכה האחרונה, והא בהך חתיכה א"א לתלות, ועי"ש במשמרת-הבית, והביא השו"ע (יו"ד סי' ק"ט ס"א) את דברי הרשב"א בסתם, ועי' בש"ך (סק"ז) ובביאור הגר"א (סק"ה). ודעת התוס' בחולין (ק, א ד"ה בריה) והסמ"ג (לאוין קמ"א) והביאם השו"ע (שם ס"ב כ-"יש מי שאומר") שאדם אחד לא יאכלם אפי' בזה אחר זה. ודעת הרא"ש בחולין (פרק גיד הנשה סי' ל"ז) דמותר לאכול את כל התערובת יחד, מכיון שהאיסור נהפך להיתר [והיינו דוקא בביטול ברוב], וכן משמע לכאו' מרש"י (ב"מ נג, א ד"ה דאורייתא ודרבנן לא מיצטרפי), וצ"ע שסותר למש"כ בע"ז. ועי' רש"י זבחים (עח, א ד"ה אי אפשר) וע"ע בחזו"א (עוקצין סוף סי' א') מש"כ בדברי הרא"ש.
וכדברי תוס' רי"ד הנז', שהאדם חייב חטאת אם אכלם בב"א, כן נראה דנקטו המשנה למלך (פי"ט מהל' אבות הטומאה ה"ב ד"ה ועוד) והקרן אורה (נזיר לה, ב) והבאר יצחק (יו"ד סי' י') והגרי"ז (בכתבים עמ"ס זבחים עד, א). אמנם, בט"ז (יו"ד סי' ק"ט סק"א) ובפרמ"ג (שם) ובשו"ע הרב (או"ח סי' תמ"ב) מבואר דהוא דין דרבנן, וכן משמע קצת במג"א (סי' תע"ב סק"א), וכ"כ המלבושי יו"ט (דיני ברירה סי' י"ד), והשער הציון (סי' תמ"ז סק"ל) ועי' במש"כ הט"ז (או"ח סי' תרל"ב סק"ג).
♦
ג. ד.
ובמתני' בטהרות (פ"ה מ"ז) מבואר דאדם שהלך לישן ברה"ר, טמא לדעת ר"מ, מכיון שאחד מכל עוברי רה"ר הוא זב וחיישינן שמא הוא נגע בו. ואף רבנן, דמטהרים משום דלא חיישי' שמא נגע בו, גם הם מודים שנוקטים שאחד מכל עוברי רה"ר הוא זב. זאת, למרות שעל כל אחד ואחד בפנ"ע יש רוב שהוא איננו זב. ומכאן ראי' דדנים את כולם יחדיו ולא כל אחד ואחד בפנ"ע. ועי' במש"כ הג"ר משה זאב איתן שליט"א בספרו זהב טהור (עמ"ס טהרות שם) שביאר כן. וע"ע במש"כ הגר"א גרבוז שליט"א בספרו משנת טהרות (עמ"ס טהרות שם).אמנם, כ"ז היינו דוקא לביאור הרמב"ם בפירוש המשניות (שם), והר"ש (שם), הרא"ש (שם), רע"ב (שם), והתוס' יו"ט (שם), וכמ"ש בחי' רבי מאיר שמחה (חולין י"א, א) לבאר מדוע לא אזלי' בתר רובא כשהרוב אינם טמאים, משום דהרוב אינו סותר למיעוט, ומספיק שיהיה אדם אחד טמא, כדי שאותו אדם שהלך לישן יהיה טמא. אולם, יעוי' בביאור הגר"א (שם) דביאר דמיירי ברוב טמאים, ויעוי' בחזו"א (שם) דכתב דהוי דין דרבנן, ולדברי הגר"א והחזו"א אין ראי' מהך מתני'.
אולם, יש לדון בראיה זו, מכיון דבאדם ישן אפשר דחיישי' שמא עבר זב ידוע, ורק משום שהאדם ישן הוא לא ראהו, אבל אם אדם עומד ברה"ר ולוחץ ידיים למאה אנשים, אפשר דאיה"נ והוא יהיה טהור, מכיון שעל כל אחד ואחד יש רוב שהוא אינו זב, וראה משנ"ת בהמשך עפ"י הסוגיא בשלהי יבמות.
ובאופ"א יש לומר [וכך שמעתי מהג"ר ישראל אדלשטיין שליט"א] שהאיסור לטמאות כהן אינו דין שמתחיל מהישראל, אלא שמאחר שעל הכהן יש דיני טומאה הישראל עובר באיסור לטמאותו, וכל כמה שלכהן מותר להיכנס למנהרה, אף הישראל אינו עובר ב"לא יטמאו".
♦
ובקונטרס כנפי רוח (להגר"י זילברשטיין שליט"א – נדפס בסוף ספר אבני חן ח"ב – עמ' י"ד הע' יח) כתב להעיר האיך מותר להכניס מת לתוך מטוס, והרי בתוך המטוס יושבים כמות של אנשים שביניהם אחד הוא ודאי כהן. ובהע' שם כתב דיש מי שאמר דעל כל אחד ואחד בפנ"ע יש רוב שאינו כהן, אולם הוכיח הגר"י זילברשטיין מהמרדכי בחולין (פרק הזרוע והלחיים סי' תשל"ז) דלא אמרי' כן, ודנים את כולם יחדיו. שם מבו' במרדכי לגבי ספק לקט, שיש ספק אם הגרגירי חיטה הם מחורי נמלים, וממילא פטור מלקט, וכתב המרדכי דאי אפשר שמתוך כל האסם של התבואה לא יהיה גרגירים שמחוייבים בלקט. והיינו שאעפ"י שעל כל גרגיר וגרגיר יש רוב שאומר שהוא לא מחויב בלקט, מ"מ דנים את כל האסם יחדיו, ומוכח דאזלי' בתר סטטיסטיקה, עכ"ד הגר"י זילברשטיין. וע"ע במש"כ בזה הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (נדה עמ' של"ו)
אולם יש לדון בראי' זו, מכיון דאפש"ל דהגדר ב"ממון עניים", הוא שהאדם מחוייב להעמיד לעניים את ה"מתנות", וממילא יש כאן תביעה של "ממוני גבך", ודבר זה תליא מה הגדר של ממון עניים, ויש לפלפל בזה, ואכמ"ל.
♦
ה. ו.
וביבמות (קיט, א) איתא דהאשה שהלכה חמותה למדינת הים, ולא ידעי' אם נולד יבם, ואמרי' בגמ' דלא חיישי' שמא נולד זכר, כיון דמחצה זכרים ומחצה נקיבות ומיעוט מפילות. ויש להקשות, דהרי מדובר בכמה שנים, ויכולים להיוולד כמה ילדים ואחד מהם ודאי זכר, כמו שהמציאות מראה שבכל משפחה בדרך כלל יש גם זכרים וגם נקיבות [ואין לומר דאשה שכבר מחתנת ילדים, שהרי בנה נשוי, אין רוב שיולדת כמה ילדים, במהלך השנים שלאחר מכן, משום שבזמנם נשים היו מתחתנות באזור גיל י"ב, וא"כ בנה מתחתן ג"כ בגיל צעיר יחסית, וא"כ האישה היא באזור גיל שלושים]. ובאמת בשו"ת נודע ביהודה (תניינא אה"ע סי' קמ"ה) רצה לומר דאיה"נ דדברי הגמ' אמורים רק בשנה אחת, אבל כתב דבגמ' וכן ברמב"ם לא משמע כן. [קושיא זו שמעתי ממו"ר, רה"י הגרב"ד פוברסקי שליט"א].ועוד תיקשי, דהא בכל מאה לידות נולדים מאה ושניים ילדים, משום שיש תאומים [וכך בערך הסטטיסטיקה בזמנינו, שאחת מכל שישים וארבע לידות היא לידת תאומים]. וא"כ, הרי מתוך ה-102 ילדים יש 51 זכרים ו-51 נקבות, וא"כ מתוך מאה לידות רובם זכרים, משום שנקבות אינן פוסלות ביבום, אלא שאינן מחייבות. וא"כ, ברוב הלידות נולד יצור המחייב ביבום. ופשיטא דאעפ"י דתאומים הוי כב' לידות, מ"מ לגבי הנידון ביבום פשיטא דחשיב לידה אחת, משום דלא גרע מאשה שהיתה באופן חריג יולדת פעמיים בשנה שהיינו דנים אותה באופן כפול משאר השנים [קושיא זו שמעתי מהג"ר אליהו דיסקין שליט"א]. והן אמנם שעל קושיא זו י"ל בפשיטות, דמיעוט דמפילות גדול ממיעוט דתאומים, וכך המציאות אפי' בזה"ז, שיש פחות הפלות מזמן הגמ', שאז היו יותר נפלים כדמוכח בכמה דוכתי. וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' שע"ב) דתאומים הוי מיעוטא דמיעוטא. עכ"פ, לעיקר הקושיא מוכח שדנים כל לידה ולידה בפנ"ע, ולא מצרפים את כל הלידות יחדיו. וצ"ב מה החילוק בין הסוגיא ביבמות למתני' בטהרות.
ואשר יראה לבאר בזה בעזה"י הוא דהחילוק הוא, דבטהרות הדיון הוא לא מי טימא, ולא מתי טימא, ולא איך הוא טימא, וכל הנידון הוא אם אותו אדם שהלך לישן אם הוא טמא או טהור, ובהא ודאי שדנים את כל עוברי רה"ר יחדיו, מכיוון שבשורה תחתונה סביר להניח שאותו אדם טמא. משא"כ ביבמות, מכיוון שהאשה הרי אינה מצווה ביבום, א"כ הדיון הוא לא מתחיל באשה, אלא הדיון הוא האם יש מי שמצווה לייבם אותה, וממילא היא אסורה כי היא זקוקה לאותו יבם. ומעתה, ביבם הרי הדיון מתחדש בכל תקופה, ומוכרע בכל תקופה שלא נולד אותו יצור המחייב ביבום. ולכאורה, התינח למ"ד נישואין הראשונים מפילים (עי' יבמות קט, א), דכבר אז היה נידון על כל לידה ולידה, אבל למ"ד מיתה מפלת, הרי הדיון הוא האם יש למשפחת הבעל אחים אם לאו, ובזה הרי מבחינה סטטיסטית ודאי שיש אחים. וצ"ל דהגדר איננו יש דיון כללי האם יש לבעל אחים, אלא זו תביעה נפרדת לכל יצור ויצור, ובכל תביעה מוכרע עפ"י רוב דאין יצור זה מחייב את האשה להיזקק לו, ודו"ק.
♦
וראה בספר אגן הסהר (עמ' 730) שהביא בשם אחד מגדולי פוסקי דורינו שליט"א[2]. שצריך לחוש ולאסור להעביר מת בתוך מנהרה, והגר"א גנחובסקי זצ"ל הוכיח מתוס' ביבמות (לז, ב) דאי"צ לחוש, מצד מיעוט שאינו מצוי. וצ"ע, דמכיון שהרוב אינו סותר למיעוט, א"כ מוכח ממתני' בטהרות, דבעי' למיחש. וראיתי מובא בשם הגר"ד לנדו, ר"י סלבודקא, דאמר שעל האנשים הנמצאים במנהרה יש גדר של כל דפריש, שהם פרשו לתוך המנהרה. וצ"ע, דעדיין מתוך הקבוצה הסטטיסטיקה אומרת שאחד מהם הוא כהן.
♦
ז. ח.
ועתה נדון האם מצד טומאת אהל איכא חששא בכה"ג, דלכאו' המכונית היא ג"כ אהל, אולם קי"ל (עירובין ל, ב) דאהל זרוק לאו שמיה אהל, וכך פסק הרמב"ם (פי"א מהל' טומאת מת ה"ה), ומכונית לכאו' הו"ל אהל זרוק, וכ"כ בחזו"א (נזיר סי' קמ"ד סק"ח).אמנם, יעוי' במשנה למלך (פי"א מהל' טומאת מת ה"א) אליבא דהרמב"ם, וז"ל: עוד נראה לי לומר, דהא דקי"ל אהל זרוק לאו שמיה אהל, היינו דוקא כשהוא באויר, אבל כשמהלך ע"ג קרקע אף רבי מודה דחשיב אהל, שכן מדויק בלשון רבינו "שידה תיבה ומגדל הפורחים באויר", ומוכח שבמהלכים ע"ג קרקע הוי אהל, ובהכי ניחא ממש, רבינו (פ"ה מהל' נזירות הי"ח) הנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע את גג המעזיבה עליו מדעתו הרי זה לוקה וכו', וקשה כיון דקי"ל אהל זרוק לאו שמיה אהל, כבר נטמא בכניסתו לאהל המת, אלא ודאי דלא אמרי' אהל זרוק לאו שמי' אהל, אלא דוקא כשהוא באויר, אבל כשהתיבה מהלכת ע"ג קרקע אף רבי מודה דחשיבא אהל, ע"כ דברי המשנה למלך.
♦
ובשו"ת ויאסוף שלמה (דף פ"ז ע"ג) כתב ללמוד הלכה למעשה מדברי המשנה למלך להתיר למכונית לנסוע על גבי קברים, דשפיר הויא חציצה בין הטומאה למכונית, ושפיר דמי, ע"ש. וכן העלה בשו"ת כפי אהרן – אפשטיין (סי' ס"ו), בהסתמכו ע"ד המשנה למלך, ע"ש. ועי' לשדי חמד (מערכת א' כלל רכ"ח) שלמד מדברי המל"מ שאם הסוכה היא ע"ג עגלה, והעגלה מהלכת על הארץ, לכו"ע חשיבא אהל, אלא שהרב אהל יעקב מנשה כתב להוכיח דלא כדברי המל"מ, ע"כ. ועי' בספר כל בו הל' אבילות (ח"א עמ' ע"ח), שמביא בשם הגאון רבי ישעיה זילברשטיין זצ"ל שהסתמך ע"ד המל"מ להתיר להלכה למעשה. וכן בשו"ת זכרון יוסף – שטיינהרט (חיו"ד סי' כ"ג ד"ה ומיהו) כתב כהמשנה למלך, שכיון שרגלי המכוניות נוגעות בקרקע הוי כמונח על הארץ דהוי אוהל מעליא. וכן שמעתי ממו"ר, רה"י הגרי"ג אדלשטיין שליט"א, ולא דמי כלל לעוף הפורח באוויר (אהלות פ"ח מ"ה), ע"ש. וכן פסק הגאון רבי יצחק אלחנן [הובאו דבריו בשו"ת מלמד להועיל (חיו"ד סי' קס"ג), ובשו"ת ברכת רצ"ה (סי' י"ב)] שיש להתיר לנסוע ברכבת שע"ג קברים, ואע"ג דאהל זרוק לאו שמיה אהל, מ"מ יש לסמוך על המשנה למלך שאם השידה נגררת ע"ג קרקע לכו"ע הוי אהל. ולפי"ז במכונית בתוך מנהרה יש להקל, מכיון דלדברי המל"מ לא חשיב אהל זרוק, וא"כ הר"ז חוצץ מפני הטומאה, לגבי הכהן היושב במכונית, וכן בכך חוצצים את הטומאה מהמכונית של החברא קדישא.
אולם, יעוי' בטעם ודעת על הרמב"ם (הל' טומאת מת פי"א ס"ק ל"ח), שכתב וז"ל: "הפורחין באויר: אין הכוונה שפורח באויר ממש בלא סיוע מלמטה, אלא בין בנישאין ע"י אדם בין בנישאין ע"י שוורים, בין שנגררים ע"ג הארץ, בין שיש להם גלגלים, ובין שאין להם, בכל אופן בשעת טילטולו כיון שהוא מיטלטל ואינו מונח הוי אהל זרוק ואינו חוצץ, והמל"מ צידד בתירוץ אחר דמש"כ הרמב"ם פורחין באויר הוא דוקא, אבל אהל הנגרר ממש ע"ג הארץ הר"ז אהל וחוצץ, אבל האחרונים הסכימו שגם הרמב"ם לא נתכוין לזה, וגם המל"מ בתירוץ זה מודה דדעת שאר ראשונים אינה כן" עכ"ל הטעם ודעת. ועי' שם בשער הציון (ס"ק ק"ד), שכתב וז"ל: "ועי' בשו"ת זכרון יוסף (סי' כ"ה) שכתב שפשוט שאם יש לתיבה גלגלים גם המל"מ מודה דלאו שמי' אהל, והיה נראה דאין נפק"מ בן עם גלגלים ללא גלגלים אלא עיקר הכוונה לחלק דבמקום שלאחר הדחיפה הר"ז הולך מעצמו, ובו מונה כח ההנעה לאו שמיה אהל, [וה"ה בתיבה שתגלגל בשיפוע ההר וכיוצ"ב, אפי' לדעת המל"מ לא תהא אהל] אמנם לכאו' מההיא דעירובין מוכח טפי מינה, דהא היו יכולים לדחוף בנחת ומשמע דלעולם מיקרי אהל זרוק כיון שהוא מצד עצמו נוסע, וצ"ע בזה".
ועי' בשו"ת יביע אומר (ח"י יו"ד סי' נ"ב), שפסק להלכה להתיר למכונית לנסוע ע"ג קברים, בהסתמך ג"כ ע"ד המל"מ. וצ"ע, דאפי' אי נימא דלא מיקרי אהל זרוק, מ"מ הו"ל דבר המקבל טומאה, וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה. וראה בחזון עובדיה (אבלות ח"ב עמ' נ"ז), שהביא בשם כמה אחרונים, דמכונית לא מקבלת טומאה, והיינו עפ"י המשנה באהלות (פ"ח ח"א) דכל נטיות האהלים כאהלים. אולם, יעויין בחזו"א (אהלות סי' ט' ס"ק י"ג), דס"ל דבכלי מתכת לא אמרי' להך כללא, יעו"ש.
♦
ט. י.
לכאורה, אפשר לומר שהמכונית היא "כלי הבא במידה", מכיון שכמעט כל המכוניות ראויות לקבל יותר מארבעים סאה, וא"כ לכאורה אין המכונית מקבלת טומאה, וממילא אין טומאה גם לכהן היושב בה. אולם, א"א לומר כן, מתרי טעמי. חדא, דמבואר בר"ש (אהלות פ"ד מ"א) דהיינו דווקא בכלי עץ, ומכונית הו"ל כלי מתכת[3]. ועוד, דבמתני' בכלים (פט"ו מ"א) מבואר לגבי דרדור, דאם זה עם גלגלים לא אמרי' הך דינא דכלי הבא במידה [ודינא ד"כלי העשוי לנחת אינו מקבל טומאה" (חגיגה כז, א וברמב"ם פי"א מהל' מטמאי משכב ומושב הי"א), היינו דווקא אם יחד אותו לנחת, ודו"ק].♦
ולכאו' יש להקשות עוד דהאיך מותר לטוס עם מת מעל מקום ישוב, הא מבחינה סטטיסטית הוא מאהיל על כהן ומטמא אותו. אמנם, בזה יש לדון, דעל כל רגע ורגע יש רוב, ולא דניםאת כל זמן הטיסה, וכמו הנידון לגבי פסי"ר, האם דנים את כל זמן הפעולה, או כלרגע ורגע.
ועוד יש להקשות, דלכאורה יהיה אסור לכהן לעבור במנהרות בכבישים, ולאו משום דבעי' למיחש שמא עובר שם מת, דאי משום הכי הא הו"ל ספק טומאה ברה"ר וטהור [אמנם, איכא פלוגתא אי ד"ז נאמר אף לכתחילה, עי' במנחת חינוך (מצוה רס"ג אות ל"ד), ובמרחשת (ח"ב סי' א'), ובשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' ק'), יעו"ש.], אלא מדינא דסוף טומאה לצאת, כמבואר במתני' באהלות (פ"ז מ"ג) וברמב"ם (פ"ז מהל' טומאת מת ה"ב), והיינו שמקום שהמת עתיד לצאת ממנו נטמא. אמנם, במנהרה המת עדיין לא נכנס, וא"כ הו"ל סוף טומאה ליכנס, ולא אמרי' הכי, אך יעוי' ברמ"א (יו"ד סי' שע"א ס"ד) בשם הפסקי מהרא"י (סי' כ"ה) והכל בו, להחמיר בשער העיר, למרות שאין רצף באהל שמחבר ביניהם, מ"מ מכיון שהמת עתיד לעבור זה מטמא. ואמנם, הרמ"א שם סיים "והמיקל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר", אבל הש"ך (שם סק"ט) כתב שיש להחמיר בחדר הטהרה, אף כשהמת עדיין לא נכנס [עי' רש"י חולין (קכה, ב ד"ה מה שבתוכה טהור) ודו"ק]. ועי' בדגול ומרבבה ובפתחי תשובה (שם סק"ח) שצידדו להקל בזה, וכ"כ להקל במהרי"ל (סי' ק"נ), תרומת הדשן (ח"ב סי' כ"ד) בשם הר"ש, רדב"ז (סי' תע"ו) ביאור הגר"א (יו"ד סי' שע"א), חזו"א (אהלות סי' ט"ו סק"ב), שהוכיח שכן דעת הראב"ד. ועכ"פ מדי ספיקא לא נפקא, ותליא בשאלה אי סוף טומאה לצאת הוי דין דאורייתא או דרבנן. יעויין ברש"י ביצה (יח, א), עירובין (סח, א), ספר האשכול (אלבק. הל' טומאת כהנים), ראבי"ה (סי' תתקפ"ה), חי' הר"א (נדה כז, ב), שטמ"ק (ביצה שם), מהר"י קורקוס [פ"ז מהל' טומאת מת ה"ב), וכן דעת הרמב"ן והריטב"א בכתובות י"ז דהוי הלכה למשה מסיני, וא"כ ספיקה לחומרא [וזאת, מבלי להיכנס לענין ס"ט ברה"ר אי הוי דין לכתחילה או בדיעבד, וכמשנ"ת]. ומאידך גיסא, יעוי' ברש"י (ביצה י, א) ובחולין (קכה, ב), ר"ש (אהלות פ"ג מ"ו), מאירי (ביצה י, א), רע"ב (אהלות פ"ז מ"ג), וכן דעת היש"ש (פ"ה דב"ק דיני ברירה), דאי"ז אלא עיקרו דאורייתא. וכן דעת המבי"ט בקרית ספר (פ"ז מהל' טומאת מת ה"ב), ובשו"ת מהרי"ט (סי' י"ד) דלא הוי אלא מדרבנן.
ולפי"ז, בכביש בגין בירושלים, המחבר בין הדסה עין כרם ושערי צדק למרכז העיר, ומעתה בואו חשבון, הרי באר"י מתים כ-140 בנ"א בכל יום רח"ל, וא"כ באזור ירושלים מתים לפחות 15-20, וא"כ ברוב שעות היממה המנהרה היא במצב שהמת עתיד לעבור שם[4].
אולם, הגר"א גרבוז שליט"א, ר"י ארחות תורה, כתב לי לחלק עפ"ד הש"ך (יו"ד סי' שע"א סק"ט), דדוקא הפתח שעומד לצאת מהחדר, בזה אמרי' סוף טומאה לצאת, אבל עיקר החדר אמרי' אין דרך טומאה ליכנס. וה"נ כאן, המנהרות חשיבי כמו סוף טומאה ליכנס, אמנם י"ל דבמנהרה חשיב כמו דאיכא ב' פתחים פתח יציאה ופתח כניסה. אך י"ל דלא חשיב פתח יציאה, אלא הוי ב' מקומות דכניסה, ולכאן לא חשיב דרך טומאה לצאת, דזה רק בפתחי המת, ולא בבית שדרך טומאה ליכנס שם. עכ"ל הגר"א גרבוז במכתבו. אולם, לפ"ז יל"ע במנהרה חד כיוונית [וכגון בכביש 443], דשם הפתח יציאה משמש רק ליציאה, וצ"ע. והג"ר משה זאב איתן שליט"א, מר"י נתיבות חכמה, אמר דודאי שבמנהרה לא אמרי' סוף טומאה לצאת, דאטו בכל עץ וגגון וכדו' יהיה אסור לעבור, משום סוף טומאה לצאת. ויל"ד בטענתו, מכיון דבכל עץ יש רוב שלא יעבור תחת עץ זה, משא"כ במנהרה. ועי' במש"כ בזה הגרי"ב שרייבר שליט"א בספרו נתיב הדעת (אהלות סי' כ"א). ובחוט שני על טומאת כהנים כתב דלא חיישי' להך חומרא דהרמ"א לגבי שער העיר.
ומצד ספק טומאה ברה"ר, אי נימא דאי"ז דין לכתחילה, ולכתחילה אסור לכהן להיכנס לספק טומאה ברה"ר מדין ספק דאורייתא לחומרא, מ"מ משום הא גרידא אין לאסור לכהן להיכנס למנהרה, משום דקי"ל (טהרות פ"ו מ"ד) דהיכא דיש רוב לטהר אפי' בספק טומאה ברה"י טהור. וא"כ ברוב הזמן אין מתים שעוברים בפועל בתוך המנהרה, ודו"ק.
[וכשהצעתי ענין זה לפני הגרב"מ אזרחי שליט"א, ר"י עטרת ישראל, אמר דאין לחשוש מצד איסור לטמאות כהן, כיון שהכהן הוא מתעסק. ובמחכ"ת זה אינו, דהא מבואר ברמ"א (יו"ד סי' שע"ב ס"א) דמחוייבים להעיר כהן שישן, והא אין לך מתעסק גדול מזה. וכמו"כ, היה מי שכתב קונטרס שלם להתיר על סמך הסברא של מתעסק, והוי פסיק רישא דלא ניח"ל. אולם כ"ז אינו נכון, משום דמתעסק שייך רק בדברים שהאיסור הוא הפעולה, ולא כשהאיסור הוא התוצאה, כמו בטומאה שהאיסור הוא בתוצאה. והי' מי שאמר שהדין של טומאת כהנים מתחלק לב' דינים: האחד, שלא להימצא במצב של טומאה, וזהו גם אם הכהן כבר טמא; והדין השני, שלא להיכנס לדינים של טומאה. והדין השני, שלא להיות בדינים של טומאה, הוא החל על האחרים, משא"כ הדין שלא להימצא במצב שבעיקרון גורם טומאה גם אם הוא כבר טמא, האיסור הוא רק על הכהן עצמו. אולם זה ליתא, והראיה מדברי הרמ"א על כהן ישן שנמצא באהל המת, ולא כתב כהן ישן שנמצא באהל שעתיד לבוא בו מת, ומוכח דאע"ג שהכהן כבר נטמא מוטל עלינו להפרישו מן הטומאה, ודו"ק].
♦
יא. יב.
ומתחילה עלה בדעתי הצעה לפתרון, דישימו את המת בתוך צמיד פתיל, כלומר בתוך מגירה מחרס. אולם אי"ז פתרון, מכיוון דצמיד פתיל אינו מביא את הטומאה, וחוצץ מפני הטומאה, רק אם יש טהרה בתוך הצמיד פתיל, ולא כשהמת הוא בתוך הצמיד פתיל.וחשבתי על פתרון נוסף, שהמת יהיה בתוך פשוטי כלי עץ, דהיינו שישימו ארבעה לוחות עץ, במרחק מסוים זה מזה, ואז זה יהיה דבר שאינו מקבל טומאה, ויחצוץ מפני הטומאה. אולם, הגר"י קורלנסקי שליט"א דחה פתרון זה, משום ד"פשוטי כלי עץ" אינו דין כשלעצמו, וכל כמה דהמכונית הו"ל אהל זרוק, א"כ פשוטי כלי עץ שבתוכה נמי נחשב "זרוק", ואינו חוצץ מפני הטומאה. אולם, יעוי' בחידושי הריטב"א (עירובין ל, ב) דבפשוטי כלי עץ לא אמרי' דין "אהל זרוק". והביאור בזה נראה לומר, דדוקא ב"אהל" איכא דינא דבעי' קבוע ולא זרוק, משא"כ בפשוטי כלי עץ, דהוי מדין "חציצה", לא בעי' דבר קבוע. וראה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ב סי' ס"ב), דהביא פתרון זה בשם המהרי"ל דיסקין לגבי רכבים שנוסעים על קברים. ועי' בתשובות והנהגות (ח"א סי' תרע"ח) שהביא פתרון זה לגבי מטוסים. וכן כתב הג"ר משה שאול קליין שליט"א, בספרו ויקהל משה עה"ת (פרשת חוקת). וכעת מצאתי בספר "אשרי האיש" (יו"ד ח"ב עמ' של"ז) מפסקי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאמר דאי"צ הח"ק לחוש לכהנים, משום דאי"ז מוחזק, ודבריו צ"ב.
♦
יג.
והן עתה מצאתי בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ו סי' רל"ח), שכתב על דברי הגר"י זילברשטיין שליט"א [כמדומה שכוונתו אליו], שעורר על כך שאסור להכניס מת לתוך מטוס, משום שמטמאים את הכהנים הנמצאים במטוס, ועי"ש שהעלה להקל משום שהסדר הוא שמכניסים את המת, ולאחמ"כ עולים האנשים, וא"כ אי"ז מטמא כהן בידיים [ויעו"ש שביאר מדוע אין בזה לפנ"ע]. וסיים וכתב וז"ל: "ולכן אם כי שאיני מורה היתר לשלוח מתים במטוס, מ"מ גם אין בדעתי לאסור, ואיני מצטרף ליוזמתו להחתים רבנים שאסור מן הדין לשלוח מתים לקברים באר"י". ומעתה, הרי במנהרה ל"ש היתר זה, משום שמכניסים את המת בזמן שהאנשים נמצאים כבר במנהרה. ובחוה"מ פסח דהאי שתא עליתי להגר"מ שטרנבוך שליט"א, ושאלתיו על נושא המנהרות. ואמר הגר"מ דאיה"נ, דלפי החזו"א דמכונית הו"ל אהל זרוק יהיה אסור. וראה בכ"ז מש"כ בספר אפיקי מים בפתיחה למס' טהרות. ואפשר להאריך עוד בהאי עניינא, אך את אשר הלב חושק הפנאי עושק ועוד חזון למועד בעזהשי"ת.ולאחרונה (תמוז תשע"ז), יצא מכתב מהגאון רבי נתן קופשיץ שליט"א ורבני העיר בית שמש לחברה קדישא שלא להעביר מתים דרך מנהרות הראל בכביש 1, משום החשש של טומאת כהנים. והצעתי בפני הג"ר שלמה פרטיג שליט"א (שאף הוא חתום על המכתב) את הפיתרון הנז' לשם את המת בתוך פשוטי כלי עץ.
וכמו"כ, בעלון תורת הטהרה (גליון מס' 2) הביא מהגאון רבי מנחם מנדל לובין שליט"א שראוי לכהנים לחוש ולהחמיר שלא לעבור דרך כביש 1, אלא דרך כביש 443, שבו המנהרה קצרה יותר וחד צדדית.
ומהגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א שמעתי על מעשה שכהן שהיה בתוך המנהרה, וראה לצידו רכב של חברה קדישא, וידע שיש בתוכו מת, והסתפק האם הוא היה צריך לצאת רגלית מהרכב לכיוון ההפוך, כדי שלא להיות עם המת במנהרה. אולם ע"ז י"ל שבדרך כלל מבחינת הזמן, ללכת רגלית יקח לו יותר זמן מאשר להמשיך ולעבור במנהרה בתוך הרכב.
וכמו כן, יש לעורר במי שנקטעה אצבעו רח"ל, ומחברים לו אותה בצורה מלאכותית, שאסור לו להכנס לשום מקום ציבורי, ואפשר שאף לביתו אסור לו להכנס, אם יש לו שכנים כהנים. ואם הוא עצמו כהן, לכאו' אסור לו לחבר את האצבע, שהרי בינתיים הוא עובר איסור דאורייתא, וזו הערה חמורה.
ועוד יש לעורר על כהן המאושפז בבית חולים בחדר נפרד, ובאו שני חבריו לבקרו, שלכאו' ע"י יציאתם החדר נהיה רשות היחיד, וספיקו טמא, משא"כ כשהם היו בחדר, שהחדר נחשב רשות הרבים, כמבואר בנזיר (נז, א). וראה מש"כ בזה במנחת רפאל (ח"ג סי' כ"ג).
וכמו"כ יש לדון היאך מותר לפתוח דלת של מחלקה כשיש מת בבית חולים [במקומות שאין דלתות כפולות], וא"כ איך מותר לו להביא את הטומאה למחלקה, שהרי גורם בכך שמטמא כהן, שהרי מבחינה סטטיסטית ודאי שיש כהן בכל מחלקה? והערה זו שמעתי מהג"ר יהודה צארום שליט"א, ואמר שהוא עצמו מקפיד שלא לפתוח את דלתות המחלקה, אלא הוא מחכה שאדם אחר יפתח. ועוד העיר הגאון שליט"א שנשים שיודעות שהעובר שבגופן מת רח"ל, והן מחכות כמה ימים שיוציאו אותו מגופן, ובזמן זה הן מטמאות, ולא מודיעות על כך. וזו ג"כ נקודה הלכתית שאין לה פתרון מעשי בטווח הנראה לעין.
ויש לדון עוד על המצב כיום בענין סוף טומאה לצאת בבתי חולים, שצריך לסתום את כל הפתחים והמעברים בין המחלקות, וע"כ עושים רשת בתעלות המזגנים עם חורים קטנים, כדי שלא תהיה אפשרות לעבור אפילו כזית מן המת. ולא ברירא לי מה פתרו בעניין צינורות הביוב, שעוברים ממחלקה למחלקה, שאמנם הם מלאים מים, אבל אפשר להעביר בהם כזית מן המת, וכן הצינורות שמעבירים בהם בדיקות רפואיות למעבדות, שגם על ידם אפשר להעביר כזית מן המת, וצ"ע בזה.
והצעתי הערה מעשית זו לפני גדולי הדור שליט"א, ולצערי לא קיבלתי תשובה המניחה את הדעת, ולכאו' מכשילים כל יום כהנים בטומאה, ועוברים בלאו דאורייתא, ד"לא יטמאו" ובלאו דלפנ"ע, דאף בשוגג עוברים, כמבואר ברמב"ם (פ"י מהל' כלאים הל' ל"א), יעו"ש. והשי"ת יאיר עיני.
♦ ♦ ♦