מראשי ישיבת כנסת יצחק חדרה
ומח"ס משא יד ד"ח
נאמנות במילתא דעבידא לאגלויי
בכמה מקומות בש"ס מובא נאמנות עד אחד מדינא דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, במאמר זה נגדיר נאמנות זו.בר"ה כב, ב גבי קדוה"ח מבואר דעד אחד נאמן על קדוש החודש מדין דבר דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, וכן פסק הרמב"ם בהל' קדוה"ח פ"ג הי"ד. וכתב המנ"ח מצוה שא דמוכח דמדין עבידא לאגלויי נאמן עד אחד מהתורה, וכן דן בזה בטו"א בר"ה שם. והנה, דין זה נזכר גם בבכורות לו גבי מום בבכור, דנאמן לומר דהוי מום וראוי לשוחטו בחוץ מדין עבידא לאגלויי, וגם מכאן מוכח דהנאמנות היא מהתורה. ומצינו בכמה ראשונים שכתבו גבי נאמנות אדם לומר ישראל אני, דהוי מדין עבידא לאגלויי וכו'. ראה ריטב"א ונמק"י יבמות מו, שכתבו "דמלתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקרי אינשי וכן מעשים בכל יום". ומצינו בכמה ראשונים ביבמות לט ע"ב שהזכירו ד"ז לענין הכרת אח, ראה ברי"ף שם וברמב"ם בהל' יבום פ"ד ה"א, ובתוס' רי"ד שם, ובאור זרוע בהל' חליצה (סימן תרעב אות ט), והאריכו בזה בשו"ת תשב"ץ (ח"א סימן פג), ובריב"ש (סימן קנה). וכן ביבמות עז. לגבי דין עמוני ולא עמונית מבואר דהנאמנות היא מהתורה, וכמש"כ בישרש יעקב שם, עי' בדבריו. ועי' בבית שמואל (סימן קעז סק"ז), שכתב בהא דאשה נאמנת להעיד על גדלות דב' שערות דהוא מדין דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי. ויעוי' בדברי אבי מורי, הגאון רבי מרדכי אילן זצ"ל, ראב"ד בת"א, שהאריך בענין זה בפסקי בתי הדין הרבניים כרך ט (מעמוד 363 עד עמוד 384), בנידון עולה מרוסיה האומר ישראל אני, אם נאמן.
♦
בממון אין נאמנות לעד אחד אף בדבר שעשוי להגלות
והנה, ברמ"א בשו"ע חו"מ סי' ל סי"ד כתב דאין חילוק בדיני ממונות בין מילתא דעבידא לגלויי או לא, וצויין המקור מהריב"ש סימן קפא. ובקצות החושן בסימן לט סק"א, וכן בסימן מט סק"ב, הביא דהתשב"ץ חולק בזה וס"ל דמהני גם בממון, אלא דהתשב"ץ כתב דהוא דווקא בעביד לאגלויי בכל העולם וכו'. ועי' בתשובת התשב"ץ שם בח"א סימן פג, דנאמנות זו אינה מדין עדות אלא כאומדנא, עי"ש בארוכה. ובמי נפתוח ביבמות פח ושם לט ביאר את דברי הרמ"א דנאמנות בעבידא לאגלויי אינו דבר ודאי דאינו משקר, אלא הוי מגדר רוב, דרוב בני אדם אינם משקרים בדבר שעתיד להגלות, ולכן לא מהני לענין הוצאת ממון, דאין הולכין בממון אחר הרוב, ומשו"ה כתב הרמ"א דלא מהני עבידא לאגלויי בממון. וכן מצאתי הגדרה זו בשו"ת תורת חסד (אב"ע סימן יז אות מ), ובשו"ת בית יצחק (אב"ע ח"ב סימן יב אות יב).אכן, השב שמעתתא בש"ז פ"ב כתב להוכיח כשיטת הסוברין דעד אחד המעיד על מיתת הבעל נאמנותו אינה אלא מדרבנן. וז"ל: דאי משום מלתא דעבידי לגלויי נראה כיון דדבר שבערוה ילפי' דבר דבר מממון וגבי ממון לא מהימן עד אחד אפי' במלתא דעבידי לגלויי וכמו שהוכיח הריב"ש בסימן קנה וסי' קפא וכן פסק הרמ"א סימן ל סי"ד דבממון לא מהימן עד אחד במלתא דעבידי לגלויי, א"כ ה"ה בדבשב"ע לא מהימן במלתא דעבידי לגלויי עכ"ל השמעתא. וכ"כ ההפלאה בספרו נתיבות לשבת (אב"ע סימן יז [במהדו"ח הוא בעמוד פח סק"י]).
♦
נאמנות ע"א במיתת הבעל אם היא מהתורה
בריטב"א ביבמות פח, א מפורש בשם רבו הר"ם כתב דנאמנות ע"א במיתת הבעל הוי מהתורה מדין עבידא לאגלויי. ולשיטתו צ"ל דאפי' אם הוא יסבור דבממון אין נאמנות מחמת דעבידא לאגלויי, מ"מ מהני לעדות מיתת הבעל. והטעם בזה הוא משום דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי לא הוי חזקת ודאית אלא בגדר רוב, וכנ"ל, וכיון דבממון קי"ל דלא מהני רוב, לכן ל"מ בממון, וכנ"ל מהתורת חסד והבית יצחק ומי נפתוח, משא"כ בדבשב"ע שפיר נאמן, דהרי רוב מהני בדבשב"ע, כמפורש בריש גיטין דרוב ספרא מיגמר גמירי.ובזה ניחא קושיית החזו"א (אב"ע סימן כב סק"ב), שתמה על הריטב"א, דאם ע"א נאמן מהתורה על מיתת הבעל אמאי אין האחים נכנסים לנחלה על פיו. והתירוץ הוא דאכן לענין ממון ליכא נאמנות בעבידא לאגלויי, וכדפי'. והדברים מפורשים בהגר"א על דברי הרמ"א בחו"מ שם, שכתב דראיה לרמ"א מהא דאין מורידין לנחלה עפ"י ע"א עי"ש [ועי' נובי"ק (סימן ז), שהוכיח דרוב מהני בדבר שבערוה, וכ"כ החת"ס (אב"ע ח"ב סימן קא), ועי' אב"נ אב"ע (קיט ס"ק קז)].
♦
שיטת הרמב"ם בנאמנות עד אחד על מיתת הבעל
יעויין בכל דברי הרמב"ם בסוף הל' גרושין שהאריך בגדר נאמנות עד אחד על מיתת הבעל, וז"ל: "אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד כו' שלא הקפידה תורה על העדאת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים כו', אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר, לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמירו בו עד אחד וכו'". וכבר העירו הנו"כ שם דצ"ע בדבריו, דפתח דנאמנות ע"א לומר מת בעליך הוי תקנת חכמים, והמשיך דמד"ת מהני, דהוי עבידא לאגלויי, וסיים דהוי תק"ח. אכן, מקורו מהש"ס, שבו מוזכר בעדות על מיתה ענין זה, הוא בעדות על מיתת היבם, דאמרי' דהנאמנות בזה היא מצד עבידא לאגלויי, ראה בגמ' יבמות צג ע"ב.והפוסקים נחלקו בשיטת הרמב"ם אם ע"א נאמן מה"ת במיתת בעלה, וכ"כ המ"מ והרמ"ך ובנוב"י קמא (אב"ע סימן לד), אמנם בלח"מ שם נקט דגם להר"מ הוי תק"ח. והפנ"י (כתובות כב) הביא מקור דהוי מה"ת מהספרי פ' שופטים, דדדרשינן דלא יקום עד אחד וכו' אבל קם הוא לעדות אשה [ובנוב"י שם כתב דהיינו היכא דהוי עד כשר, משא"כ באשה ובפסולין הוי דרבנן]. וכ"ה שיטת הריטב"א בסוגיין, דע"א נאמן מה"ת דמלתא דעבידא לאגלויי וכו', וניתן לחכמים לקבוע אם הוי עבידא לאגלויי וכו', עיש"ה. אולם בדעת הרמב"ם צ"ע, ממש"כ מפורש בהל' עדות פ"ה ה"ב, דמדבריהם האמינו לעד אחד בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה, הרי דהוי רק מדרבנן. עוד הקשה הריב"ש שם, דמהסוגיא ביבמות פח מוכח דנאמנות ע"א הוי דרבנן וחשיב דהותרה ברשות ב"ד, ולהכי בבבא בעלה קנסוה, דאם הוי מה"ת אמאי קנסוה, ומ"ש משני עדים. ועי' עוד בחזו"א שם (סימן כב סק"ג).
♦
פסק ב"ד עפ"י אומדנא
והנה, כבר עמד בחידושי הרי"ם באב"ע סימן טז [ונתכוונו לדבריו באבן האזל ובאבי עזרי בסוף הל' גרושין], על דעת הר"מ כאן, ונבאר דבריו בתוספת דברים. והוא מפרש זאת עפי"ד הר"מ בפכ"ד מסנהדרין, דהדיין יכול לפסוק באומד אף בלי עדים, ודין עדים הוא אף בלא ידעינן שכן הוא, ונשנו הדברים בר"מ ביסוה"ת פ"ז ה"ז, במה שמדמה קבלת דברי הנביא לעדות עיש"ה. ומצינו כיו"ב בדינא דערכאות (גיטין י, ב) דהגויים נאמנים, דלא מרעי נפשייהו, והיינו דל"ה מתורת עדות אלא מדין אומדנת הב"ד. ולכאורה כך הוא גם באיסורין, דהב"ד יכולים לפסוק עפ"י האומד [ועי' אבי עזרי, שכתב גבי משה ואהרן, דאף דמדין עדות פסולין, אמנם מדין אומד ב"ד יהני]. ולפ"ז י"ל בדעת הר"מ, דהא דע"א נאמן במת בעליך ה"נ הוי מה"ת, מדין אומד הדיינים להאמינו, כיון דעבידא לגלויי ודייקא ומינסבא, ומכח אומדן ב"ד נאמן מה"ת. וזהו הביאור דבע"א חשיב נאמנות מצד הב"ד, היינו דרק ע"י אומד הב"ד אית ליה תורת נאמנות, וניחא היטב קו' הריב"ש הנ"ל. אמנם, יש להעיר דדין אומד הדיינים נאמר רק בדיני ממונות, וגם בזה יש לדון דלא מהני להוציא ממון (וראיה לזה מהא דאין עד נעשה דיין, אף דאיכא לאומד על הדבר). וא"כ חידוש גדול לומר דמהני בדבר שבערוה לפסוק עפ"י אומד הדיינים.ומצאתי כעת בנתיבות המשפט בסי' ט"ו סק"ב שעורר כן על השו"ע שם סעיף ה שכ' כרמב"ם הנ"ל דיש לדיין לדון דיני ממונות עפ"י הדברים שדעתו נוטה וכו' וז"ל: ולכאורה תימה דהא אפי' ראה כשנעשה עד אינו נעשה דיין ואין לך אומדנא דמוכח גדול מזה שהוא בעצמו ראה המעשה ואפ"ה אסור לו לדון עי"ש תירוצו דלענין להוציא ממון לא מועיל אומדנא של הדיין, ובהמשך כ' הנתיבות שם דאיכא חילוק בין אומדנא הידועה לכל העולם ובזה ל"ה בגדר עדות, משא"כ באומדנא הידועה לדיין לבדו פסלו רחמנא בגזה"כ עכ"ד הנתיבות. ובנחל יצחק להגרי"א (סימן טו) הביא את הנתיבות וחולק על דבריו, אך סיים דמהא דאין עד נעשה דיין אין להוכיח כי שם זה גזה"כ. וע"ע באמרי בינה הל' דיינים (סי' כ"ד), ובזכר יצחק (סימן יח סק"ב), ובקוב"ש (ח"ב סי' לח) סברות נוספות בזה, וכתבתי בזה במאמר בהאוצר גליון כב עמוד שטז ולהלן.
♦
מסקנות בשיטת הרמב"ם בזה
ולכן נראה לבאר בדעת הר"מ באופן אחר. ובהקדם הא דהר"מ הזכיר טעמא דעבידא לאגלויי, וצ"ל דהילפותא דבר דבר מממון היינו דצריך ב' עדים בדבר שבערוה, אך אין הגדרים בערוה וממון דומים, דבממון להוציא ממוחזק בעי כח ב' עדים, דעל פי שני עדים יקום "דבר", אבל בערוה שפיר יכול לפסוק עפ"י האומדנא דעבידא לאגלויי. וחזינן בכמה דוכתי, כגון באשה שאמרה לבעלה גרשתני, דנאמנת מחמת חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, הרי דאומדנא זו מהני בערוה, אך לא מהני לענין שתוכל להוציא כתובתה. וראה ברשב"א כתובות יא, שכתב דלגבי ממון בעי ראיה ברורה, אבל לענין איסורין וכן דבשב"ע א"צ ראיה ברורה, עיש"ה, ועי' במ"מ פט"ז מאישות הכ"ו. ובזה מיושבת קושיית השמעתא הנ"ל, דאיך מהני עבידא לאגלויי בדבר שבערוה, הרי לרמ"א ל"מ להוציא ממון. אלא דשאני ממון, דבעי ראיה ברורה, ועבידא לאגלויי ל"ה בגדר ראיה ברורה, משא"כ בערוה, א"צ ראיה ברורה וכמש"נ.ובשו"ת רע"א קמא (סימן צב ד"ה ואף), בתו"ד הגדיר ענין עבידא לאגלוי, דהוי בטבע דאינו משקר, ובמיתת הבעל הוי בצירוף דייקא ומינסבא. ובתו"ד נקט שם דבממון מהני עבידא לאגלויי, ולא הזכיר את דברי הרמ"א הנ"ל, אלא ציין לשו"ע סימן מט ס"ב. אך שם כבר כתב הקצות דכיון דהוי רק חשש דדבריהם מהני בעבידא לאגלויי, אף דלרמ"א ל"מ בממון, עי' בדבריו. ולפלא שרע"א כאן לא הביא את דברי הרמ"א הנזכר דל"מ בממון. אך עכ"פ נראה ברע"א דבמיתת הבעל, להנך שיטות דע"א נאמן מהתורה מדין עבידא לאגלויי, הוי בצירוף טעמי' דדייקא ומינסבא. ועיין עוד באור שמח בהל' גרושין פי"ב, שכתב דבבעל דבר ונוגע אין נאמנות מדינא דעבד"ל, ודוקא במת בעלי אמרי' כן משום עיגונא מדרבנן.
ונראה דדינא דעבידא לאגלויי דמהני הוי כח בירור כמו עדות, אבל לא הוי דין עדות. וי"ל בדברי הר"מ, דמש"כ דע"א נאמן מהתורה על מיתת הבעל, היינו דנאמנות הע"א הוי מה"ת, דהוי בירור גמור מה"ת מדין עבידא לאגלויי, דהוא אומר אמת, אך ל"ה תורת עדות. ולהכי בעי' לתק"ח דאיכא עליו דין "עד", אבל מדין אומד הדיינים ודינא דעבידא לאגלויי ל"ה תורת עדות, ולאחר התק"ח דדייקא ומנסבא חל עליו תורת עד. אכן, זה דווקא אם הוי עד הכשר להעיד, וכדברי הרמ"ך על הר"מ שם.
ונראה מוכרח כדברינו מהא דכתב הרא"ש בתשובה (כלל נד סימן א), דבעי' שיהא תחילתו וסופו בכשרות. וכן משמע בזכרון יהודה לר"י בן הרא"ש (סימן צב), ודלא כמהר"ח או"ז (סימן צא ד"ה האנוסים) עי"ש. וע"ע בפת"ת (סימן יז סקל"ח) [ולענין עדות שבטלה מקצתה, מבואר בבית שמואל (סימן יז סקכ"ה), דבעדות דמיתת הבעל דע"א כשר ל"א בטלה מקצתה בטלה כולה, ואם ע"א אומר אמת שאינו חי היא מותרת. אולם, בשלטי הגבורים (יבמות מג, ב מדפי הרי"ף) מבואר דבעדות מת בעליך אמרי' עדות שבטלה מקצתה, וכ"נ בהגר"א (סימן יז סק"מ). ועי' עוד בזה בנובי"ק (אב"ע סימן מא וסימן מה-מו), ובשערי יושר (ש"ו פ"ו)]. וניחא לשון הר"מ בהל' עדות פ"ה ה"ב הנ"ל, שכתב דבשני מקומות האמינה תורה עד אחד כו' וכן מדבריהן בעדות אשה שיעיד לה שמת בעלה, והיינו דהדין "עד" שיש עליו במעיד דמת בעלה הוא מדרבנן.
ולדברינו י"ל דכיון דמדרבנן עשאוה לנאמנות של תורת עדות, להכי מהאי דינא איכא בע"א במיתת הבעל דינא דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים, כיון דדין עדות עלה [ובנאמנות גרידא ל"א כן, וכמבואר בריטב"א ביבמות פח, ובדברי הגר"ח בהל' גירושין. ובדבריו שם מבואר כן דמחמת דייק ומנסבא ועב"ל הוי עליו דין עד. והריהו כשנים עיש"ה]. ועי' בדברי החת"ס (בשו"ת סימן מג וסי' צד), ובשו"ת הרי"ם (סימן יא), דערכאות יהיו נאמנים במת בעליך. ונראה דהיינו מצד אומדנת הב"ד, אבל ה"נ ל"ה דין עדות. ונ"מ דה"נ ליכא בו דינא דהריהו כשנים, וכדאמרי' ביבמות פח ע"ב לגבי נשים דאזלי' בתר רוב דעות.
ובפירוש רבינו אברהם מן ההר ביבמות ריש פרק עשירי במתני' מפורש דע"א במיתת הבעל נחשב ברשות ב"ד, כיון דב"ד קבעו לו דין עד, ומשו"ה כתב דהוא דווקא במעיד בב"ד. ויש להוסיף עוד, דמה שהקשה הקר"א שם צב., דאם הוי נאמנות מה"ת מדין עד, מאי קאמר בגמ' שם דהוי הוראה וכו', הרי נאמן מדין ע"א. אמנם לפ"ד ניחא, דרק מחמת תקנת חז"ל חל עליו דין עד. ובזה יש ליישב הא דאיתא בשבועות לב, דבעד מיתת הבעל איכא קרבן שבועה [והנוב"י הוכיח מגמ' זו דנאמנותו היא מה"ת]. ולדעת הר"מ י"ל דכיון דהוא נאמן מה"ת מחמת הבירור [ומתק"ח הוי עליה תורת עד] מש"ה שייכא חיוב קרבן שבועה. ובעצי ארזים בסי' יז (ס"ק קפט) כתב דגם כשהאשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי הוי מה"ת משום דעבידא לאגלויי. אולם, הפני משה (ס"ק קעז) כתב דזה אינו, דבבעל דבר עצמו אינו נאמן מטעם עבד"ל, ועי"ש ראיותיו. וזה כהנחת האו"ש הנ"ל, דבבע"ד ל"א עבד"ל, ודוקא בעדות אשה הקילו מדרבנן וכנ"ל. וכן בתורת חסד (אב"ע סימן מ) נקט דבעבידא לאגלויי הוא דווקא בעד כשר. אולם, ראה בזכר יצחק (סוף סימן כ), דכיון דבעבד"ל הוי נאמנות מאומדנא, אין חילוק בין עד כשר לעד פסול.
ועי' היטב בדברי הנובי"ק סימן לג, בהרחבה ע"ד הר"מ בהל' גרושין הנ"ל. ותורף דבריו דשיטת הר"מ היא דע"א כשר מהתורה, אמנם אין הטעם משום אמינותו של העד אלא משום מהות הדבר שמעיד בו, שדבר רחוק הוא שיעיד דבר כזה שקר לפי שהדבר יכול להתברר. אכן, כ"ז בעד שמעיד ע"ד עצמו שמת בעלה, אבל בעד מפי עד אינו נאמן מהתורה, דבזה לא עבידא לאגלויי, דהרי כשיתברר שהוא חי יאמר שהראשון אמר שקר, לכך אינו נאמן מהתורה, רק חכמים האמינוהו משום עיגונא [וסברא זו כבר כתובה בתשב"ץ שם]. וזהו שסיים הר"מ דהוי תק"ח, דהיינו בגוונא דעד מפי עד. וכמ"כ, להכי בהל' עדות הנז' כתב הר"מ דהוי דרבנן, כי באשה שמת בעלה אף שע"א נאמן מן התורה, מ"מ לא האמינה תורה את "העד", אלא שאם הדבר הזה אנו מחזיקין לאמת מצד אמתת הדבר דרחוק שיעיד שקר וכו', עכתו"ד.
ומבואר בדבריו דבע"א במיתת הבעל איכא נאמנות דאורייתא מצד עבידא לאגלויי, ואיכא גם תק"ח דבגוונא דלא חשיב עבידא לאגלויי, כגון בעד מפי עד, דנאמן מתורת עד אחד. וזה סיוע למש"כ, דאיכא נאמנות מהתורה ודין עדות מדרבנן. אכן, לפי דרכינו דין עדות מדרבנן הוא נוסף על מה שמהתורה הוי בירור דאינו משקר כיון דעבידא לאגלויי, ומדרבנן עשאוה כעדות. לעומת זאת, לדברי הנוב"י הם ב' ענינים, דבעד מפי עד, דל"ה עבידא לאגלויי גמור, תיקנו חז"ל דין נוסף, דהוי מדרבנן עד. ולדברי הנוב"י כיון דאיכא תקנת חז"ל דבעד מפי עד נאמן והוי עליו דין "עד", א"כ כל שכן דהיכא דע"א מעיד בעצמו על מיתת הבעל, דנוסף על הנאמנות מהתורה של עבידא לאגלויי, איכא עליו התקנה דרבנן דנעשה לעד, דלא גרע מעד מפי עד, דמדרבנן הוי עדות. ומפורש בדברי הנוב"י בדעת הרמב"ם דאיכא נאמנות מה"ת ודין עדות מדרבנן, וכמש"נ.
ובעיקר קושיית התשב"ץ והרמ"ך והנוב"י הנ"ל, דבעד מפי עד ל"ה עבידא לגלויי, שהרי יתלה את השקר בראשון, ואם יבוא הראשון ויגיד שלא אמר יכחישנו וכו', נראה דאינו מוכרח, דלהמבואר לעיל דעבידא לאגלויי הוי מעין רוב דבזה לא משקרי אינשי. והבאתי לעיל דהאו"ש דן דגם בבע"ד אמרי' עבידא לאגלויי, וכן בנוגע. וכמו כן ס"ל לכמה ראשונים דגם בגוי אמרי' עבידא לאגלויי, הו"ד בש"ך יו"ד סימן פו סק"ב. הרי דגם בהנך דאיכא חשש גדול דמשקרים אמרי' דבעבידא לאגלויי לא משקרי. והיינו דאין העביד לאגלויי דין ודאי וחזקה גמורה דלא משקרי, אלא הוי מגדר רוב. והבאתי לעיל מכמה אחרונים דלהכי בממון ל"מ עבידא לאגלויי כיון דאין הולכים בממון אחר הרוב. ומעתה י"ל דגם בעד מפי עד איכא הך רובא דמסתמא אינו משקר, כיון דהדבר עתיד להתגלות ע"י זה שיבוא הראשון. ושפיר מהני מהתורה גם בעד מפי עד להעיד על מיתת הבעל, כיון דחשיב דבר דעתיד להגלות, שבזה לא משקרי אינשי.
♦ ♦ ♦