הרב שלום קולר
בני ברק

מעמד הדיין בימינו

קודם שנבוא לדון במעמד הדיין בן זמנינו, נבוא לבאר את דרגות והגדרות השתלשלות הדיינות עד לעת הזאת.
♦

הסמיכה

א. בזמן המדבר נצטווינו על מסירת התורה[2] ובאותו הזמן משה סמך ליהושע[3].
ב. הסמיכה בפועל אינה צריכה יד, כמו אצל יהושע, אלא מספיק בפה[4].
ג. הסמיכה צריכה רצף ממשה עד הדיין הנסמך, סמוך מפי סמוך[5].
ד. בראשונה, כל דיין הסמוך סמך לתלמידיו, ולאחר מכן חכמים חלקו כבוד לבית דוד והצריכו רשות מן נשיא ישראל (כדוגמת הלל הנשיא)[6].
ה. מעלת הסמוך היא הגבוהה ביותר, שיכול לדון בכל, אמנם יכולים להגבילו[7]. ומתבטאת מעלתו במיוחד בכך שהוא דן דיני קנסות.
ו. הסמיכה הייתה רק בארץ ישראל[8].
ז. במהלך הדורות גזרו על הסמיכה, בכדי לעקור את מסירת התורה מישראל. בזמן שלאחר החורבן אמרו הרומאים מי שיסמוך ימות[9]. ובכ"ז המשיכה הסמיכה עד אזור זמן האמוראים[10].
♦

מומחה

א. לאחר ביטול הסמיכה או בזמן שלא יכלו לסמוך (בחו"ל וכדו'), דנים רק דברים השכיחים, בשליחות בי"ד סמוכים[11].
ב. הדיין יכול להיות במעלה העליונה מומחה[12], שדן אפי' יחידי[13].
ג. מעלתו היא גם בזה שאם הוא דן וטעה בשיקול הדעת, אם קיבל רשות גם מבעלי הדין או מריש גלותא, הוא למעשה פטור[14]. ובדן בע"כ, מה שעשה עשוי וישלם מביתו.
ד. ובדן עם ג' פטור תמיד[15].
ה. מומחה יכול להיות או לרבים או לבי"ד, ודינו שווה[16].
♦

בקשת רשות מריש גלותא

א. כמבואר, נתנו כבוד לבית דוד[17], בא"י סמיכה מפי הנשיא, ובבבל בקשת רשות לדון מריש גלותא[18].
ב. ריש גלותא, נחלקו הראשונים האם זו זכות השמורה לזרע בית דוד[19], או שלטון, ואפי' גוי[20].
ג. ריש גלותא אם העמיד דיין פסול - לא מועיל[21], אבל גמיר ולא סביר מהני[22].
♦

קבלת הבע"ד

א. אם בעלי הדינים קבלו עליהם דיין מומחה יחיד[23], או אפילו ג' הדיוטות, פטורים הדיינים[24].
ב. את הדיינים צריך לקבל בפירוש, בפה או ע"י מסמך[25].
♦

קבלת הקהל

א. קהל שקבלו על עצמם דיינים, אפי' אינם מומחין, הרי זה כקבלת רשות מבי ריש גלותא[26].
ב. נחלקו האחרונים האם הויא גם כקבלת בעלי הדין[27] (נ"מ לענין לחזור בהם).
♦

מומחה בזמן הזה

א. אין מומחה בזמן הזה שידון בע"כ ביחידי[28].
ב. פטור תשלומין בטעה שייך בזמן הזה[29].
♦

המציאות בזה"ז

לאחר סקירת המציאות וההגדרות ההלכתיות שנוגעות עד עתה, נרד לראות מה קורה בפועל בענין זה בשנים האחרונות (תש"פ).
בחוץ לארץ, רוב וכנראה כל המדינות שיש בתוכן יהודים שהם במצב שיכולים להקים בתי דין, יש הפרדת דת ממדינה, או הפרדת מערכת המשפט מן הדת (ובמדינות שאין בהן הפרדה, אין מספיק יהודים במצב המתאים לסמכות בית דין, או שאין בהן יהודים וכדומה). וממילא, כדי לתת תוקף חוקי לדון בד"ת צריכים להשתמש בחוק הבוררות, הקיים בכל העולם, שהוא חוץ לבית משפט. המעלה בו זה דיונים בהסכמה ולרוב בצורה קצרה.
אולם, מה שיצא במצב זה הוא שבית דין ידון רק אם יחתמו לו על מסמך בוררות, שזה גורם שהדיין יהיה בגדר של קבלוהו בעלי דין, וכך הרוויחו את הענין הזה. עוד הרוויחו את הענין שלא לדון דין תורה מדויק[30], שכותבים בכתב בוררות "בין לדין תורה, בין לפשר ובין לטעות". וכן הרוויחו הרתעה מפני סרבנים, שמכיוון שהדיון בבית הדין מוכר בחוק זה, ממילא שייך בו הליך הוצאה לפועל. ולכן גם אם זה לא בחתימת על טעות ופשרה, בכ"ז יש לדיין כח, ואם הוא טועה הוא יהיה פטור, דהוי קבלת בעל דין.
ובארץ הקודש, שבה אין הפרדה בין דת למדינה, המצב נחלק לשניים:
א. בית דין פרטי לממונות. ב. ובית דין רבני לענייני אישות.
כיוון שאין סמכות חוקית לדון דיני ממון ע"פ דין תורה (יש יוזמה למתן סמכות לביה"ד הרבני לדון בהסכמת ב' הצדדים, אך המהלך עדיין לא הסתיים), קמו בתי דין פרטיים לממונות ע"פ חוק הבוררות, כדוגמת חוץ לארץ, ודינם שווה כמו שכתבנו.
בית דין רבני לענייני אישות – המהלך בו כזה, ונפרט. יש בארץ ג' דרגות בערכאות המשפט. הדרגה הנמוכה היא בית דין רבני אזורי, ובמקביל אליו בית משפט השלום, וכיוון שרבו הדיונים שבו, עשו במקביל בתי משפט לעניינים מסוימים שזה בית משפט לענייני משפחה, לענייני תעבורה, לתביעות קטנות. דרגה הגבוהה מהם זה בית הדין הרבני הגדול בירושלים, ובמקביל בתי משפט מחוזיים, שבהם דנים גם בערעורים מהערכאה הנמוכה, ומעליהם יש את הבג"ץ, שדן בערעורים ובדיונים מדיניים, ויש ביכולתו להתערב בכל ערכאה שמתחתיו[31].
בית הדין הרבני דן בנישואין וגירושין של יהודים בארץ ישראל וכל הכרוך בהם[32], שזה כתובה, משמורת ילדים (אם יש), מזונות, הסכמי ממון, וכן היתר נישואין, במצב שא"א לתת גט, וכדו'. כלומר, אין הרבה דיונים בדיני ממון, ובמיוחד שאפשר להפריד את הדיון, שבביה"ד הרבני ידונו רק על הגט, והשאר בבית משפט לענייני משפחה. אבל בכ"ז במה שדנים מחויבים לדין תורה.
מינוי הדיינים[33] בביה"ד הרבני מתבצע ע"י זה שהנשיא מסמיך את שר המשפטים להקים ועדה, שבה 10 חברים המתמנים כ"א לזמן הקצוב לו בחוק הנ"ל. חברי הוועדה הם ב' הרבנים הראשיים, שר המשפטים, חבר נוסף בממשלה, ב' חברי כנסת, ב' עורכי דין שמתמנים ע"י לשכת עורכי הדין, וב' דיינים בביה"ד הגדול.
באופן רשמי, החברים הנ"ל פטורים ממגבלות גורם חיצוני, ומשוחררים בבחירתם, ואף שיתכנו שיקולים פוליטיים המעורבים בבחירת הדיינים, ולא שיקולים מקצועיים לבדם, וכן זה שלא נבחרים רק על פי דעת תורה, אמנם אין דבר זה מהווה חיסרון במעמד הדיין, וכפי שיבואר.
♦

מסקנת הדברים

א. אם הגיעו הצדדים להסכמה, אפילו אם הם הדיינים בדרגת הדיוטות, יש תוקף להסכם זה.
ב. אם נחשיב שאת הרשות לדון נטלו הדיינים מבי ריש גלותא, ויש מחלוקת האם כיום יש מעמד ריש גלותא, במיוחד אם המלכות היא יהודית ולא פועלת לפי ד"ת, וגם בזה חייב הדיין להיות מומחה, וכמו שנתבאר לעיל, והדעת נוטה שיש ריש גלותא כיום.
ג. מדין קבלת הקהל, צריך לדון במושג דמוקרטיה, שזוהי בהגדרה הרע במיעוטו, שכל אחד מושך לכיוון שלו האם נקראת קבלה. אמנם, הדעת נוטה שזה מועיל, שהרי כמו שרוצה לקבל הטבות בדבר אחד הוא מוותר מצד שני על זכותו בצד אחר, וא"כ הוי מחילה ובזה יש צד שזה קבלת רשות מן הבעלי דינים. ויש שסוברים שזה רק כמו קיבל רשות מבי ריש גלותא, שבזה צריך מומחה.
אם נדון מצד מומחה, כבר ראינו שלדון יחידי הוא לא יכול לדון, אבל בג' יש מומחה בזמן הזה לענין טעות. וא"כ, אפי' שיש הליך פוליטי, למעשה הדיינים נעשים מומחים במשך הזמן אפילו אם לא היו כך עד המינוי, וגם אם לא – תמיד יהיה אחד מומחה שדן בתוך ג', וא"כ יש ודאי את המעלה הזאת.
יוצא שבדין שלא בהסכמה נהיה מוכרחים להסתמך על דיין מומחה, שלכאורה תמיד קיים, ואפי' שהוא נבחר על ידי ממשלה בהליך פוליטי[34].
♦ ♦ ♦