חלוקת הארץ ע"י הנשיאים - האם היתה מדין שליח או מדין אפוטרופוס?
הצעת הסוגיה והראשונים
מבואר בפסוקים פרשת מסעי, שהקב"ה אומר לבני ישראל שחלוקת ארץ ישראל תהיה ע"י הנשיאים של כל שבט[2]:"וידבר ה' אל משה לאמור. אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ, אלעזר הכהן ויהושע בן נון. ונשיא אחד נשיא אחד מטה תקחו לנחול את הארץ. ואלה שמות האנשים וכו', אלה אשר ציוה ה' לנחל את בני ישראל בארץ כנען".
ובסוגיה בקידושין דף מב, א דנה הגמרא מדין מה אפשר לנשיאים לזכות את הנחלה לאנשי השבט, וז"ל: "ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מנין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה, תיפוק ליה שליחות מהכא!
ותיסברא דהא שליחות הוא, והא קטנים לאו בני שליחות נינהו!
אלא, כי הא דרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב, מנין שזכין לאדם שלא בפניו, שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד.
ותיסברא זכות היא, הא חובה נמי איכא, דאיכא דניחא ליה בהר ולא ניחא ליה בבקעה, ואיכא דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר[3]!
ואלא כדרבא בר רב הונא, דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב, מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, שבית דין מעמידין להם אפוטרופוס לחוב ולזכות, לחוב אמאי, אלא לחוב על מנת לזכות, ת"ל ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו".
וא"כ, מבואר בסוגיה שהחלוקה לקטנים היתה מדין אפוטרופוס[4]. ומוכרחים לומר כך, מפני שלא שייך בהם דין שליחות, וגם לא שייך בענין זה של נחלת הארץ דין "זכין".
ומהו דין אפוטרופוס, נחלקו הראשונים: הריטב"א כאן כתב מדין זכין[5], וכן משמע ברש"י[6], ואילו לר"ן כאן[7] הוא דין חדש של אפוטרופוס כשיש כבר זכיה, והחלוקה היא רק "גילוי מילתא בעלמא", כמו בירושה וחלוקת הארץ.
♦
אופן החלוקה של ארץ ישראל לגדולים - לפי הפני יהושע
ויל"ע איך היתה החלוקה לגדולים, שלכאורה לא שייך בהם דין אפוטרופוס. וכתב הפנ"י שהדבר הועיל בגדולים מדין שליחות[8], והוא דייק זאת גם מלשון הפסוק, שהקב"ה אומר לבני ישראל לקחת להם את הנשיאים.וז"ל הפנ"י: "גמרא אלא כדרבה בר רב הונא כו' דאמר משמיה דרב גידל אמר רב מנין שזכין לאדם כו'. פירוש דלענין קטנים מהני בתורת זכייה אף על גב דליתנהו בשליחות דלפי סברא דהשתא על כרחך זכייה עדיף משליחות ממעשים בכל יום דיש זכייה לקטן ואין לו שליחות ואפ"ה לא קשיא לן דרב גידל אמר רב אאידך דרב גידל אמר רב דלעיל דיליף שליחות מקרא דהכא דממילא ילפינן מיניה שליחות לגדולים שהיו בחלוקת הארץ ועל כרחך שהנשיאים היו שלוחים שלהם ולאו בתורת זכייה מדאמר רחמנא ונשיא אחד תקחו משמע שהם היו בוררין לעצמם להיות שלוחים אלא דאכתי גופא דקרא לא מיותר דנשיאים איצטריכו בשביל קטנים, ועל זה מקשה הש"ס שפיר ותסברא אטו זכות הוא כו' ומסיק אלא כדרבה בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב ופרש"י כלומר לאו זכות גרידא איכא למישמע מיניה לגדולים וכו' ונראה לי כוונתו בזה דודאי כולהו תלת מימרי דרב גידל קושטא נינהו דעיקר מילתא דאפילו חובה על מנת לזכות יכולין לעשות בשביל קטנים כיון דלא סגי בלאו הכי ודוקא כשהן בית דין או שלוחי ב"ד משום דב"ד אלימי טפי אבל בגדולים מילתא דפשיטא היא שאין חבין שלא בפניו אפילו על מנת לזכות אלא על כרחך דמחלוקת הארץ של גדולים על ידי נשיאים שמעינן מיהא שליחות כדפרישית ומהכא נמי יליף דזכין לאדם שלא בפניו בזכות גמור משום דזכייה מטעם שליחות היא לשיטת הסוברים כן או אפשר דעדיף משליחות מ"מ עיקר קרא לחוב על מנת לזכות בקטנים אתא, ודוק היטב".
ונראה שלפנ"י מדובר בשליחות מפורשת, והתנו "בין לזכות בין לחובה", שאחרת תתכן טענה "לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי" (כתובות פה, א ועוד[9]), כמבואר בגמ' דאיכא דניחא להו בזה ולא בזה.
♦
אופן החלוקה של ארץ ישראל לגדולים - לפי רש"י
אבל ברש"י על התורה מבואר שדין אפוטרופוס הועיל לכולם, גדולים וקטנים[10].וז"ל רש"י במדבר לד, יז: "אשר ינחלו לכם - בשבילכם, כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים, ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון, ומה שהם עושין יהיה עשוי כאילו עשאום שלוחים[11]".
ולכאורה, כוונת רש"י היא שאע"פ שמצאנו בגמ' שמעמידים אפוטרופוס רק על קטנים[12], היינו מצד הב"ד, שבגדולים אין סיבה לב"ד למנות להם אפוטרופוס, אבל כאן הקב"ה מינה אותם, או ציווה למנות אותם, ואפשר שיהיה דין אפוטרופוס גם על גדולים, ודוק. ולשון הדבר משה (רוזמרין) כאן: "הכא היתה גזיה"כ שגם בגדולים יהיה דין אפוטרופוס". ואפ"ל גם בסברא, שבד"כ לגדולים לא ניחא להם שימנו עליהם אחראי בעל כרחם לגבי ירושתם, אבל כאן הרי הנותן (הקב"ה) נותן ממון רק באופן זה, וברור שהמקבלים שמחים בזה.
ועכ"פ מובן מדוע בנחלת הארץ פעלו הנשיאים מדין אפוטרופוס גם לגדולים (לפי רש"י), אבל לדורות הלימוד הוא רק על יתומים קטנים.
♦
תליית המחלוקת גם בהבנת שאלת הגמרא
ובענין שתי השיטות האלו, רש"י ופנ"י, נראה שרש"י יותר מובן בפשט הכתובים, שמינו עליהם אפוטרופוס ולא הם מינו שליח בשבילם, ונראה שהפנ"י ממאן בחידוש הגדול של דין אפוטרופוס לגדולים.ואפ"ל עוד, שהמחלוקת תלויה גם בהבנת השאלה בגמ': "תיפוק ליה שליחות מהכא", האם הכוונה היא שנלמד שליחות מהמקורות האחרים שנמצא בהם דין שליחות (קידושין וגירושין, תרומה, קרבנות) על הדין שלנו של נחלת הארץ, או שהשאלה בגמ' להיפך, שנלמד מנחלת הארץ על המקורות האחרים[13]. שאם הכוונה היא שנלמד שליחות מהמקורות האחרים על הדין שלנו של נחלת הארץ, א"כ מובנים דברי הפנ"י, שפועל בנחלה מדין שליחות אבל יש גם חידוש של דין אפוטרופוס בקטנים. אבל אם השאלה להיפך, שנלמד מהנחלה למקורות האחרים, נראה שלמסקנה מוכרחים לומר שאכן אין בנחלה דין שליחות, וצ"ל כרש"י, שזה פעל בגדולים מדין אפוטרופוס, ודוק.
♦ ♦ ♦