כולל ברכת אברהם
ביתר עילית
ריסוק וסחיטת פירות לענין ברכות ושביעית
דיני ברכות נלמדים מדיני תרומה
איתא במסכת ברכות (לח.): "אמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי מברכין עלויה שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא? זיעה בעלמא הוא. כמאן? כי האי תנא, דתנן: דבש תמרים, ויין תפוחים, וחומץ ספוניות, ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, ורבי יהושע פוטר". וכתב הרא"ש (ברכות פ"ו סימן ג): "ור' יהושע נמי פטר לקמן דבש תמרים מתרומה דלא מיקרי פרי", וכן כתב הרשב"א בחידושיו (ברכות מג:): "דלגבי ברכה אין היוצא מן הפירות כפרי עצמן ואוקימנא כרבי יהושע דפטר דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה מחומש". למדנו שכיון שלעניין תרומה מי פירות אינם נחשבים כפרי, לכן גם לעניין ברכה אינם פרי.ועוד שם בגמרא: "אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: טרימא מהו?", ופשטוה מהא "דאמר רב אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא, ואסור לעשות מהן שכר. והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא במלתייהו קיימי כדמעיקרא". ופרש"י: "טרימא מהו. מה מברכין עליו, ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק, מותר לעשות מהן טרימא, שאינו מפסידה אלמא במילתיה קאי, וכיון דהכי הוא מברכין עליה ב"פ העץ" ע"כ. למדנו שכיון שמותר לרסק תמרים של תרומה מטעם דבמלתייהו קיימי כדמעיקרא, ולכן אין בזה הפסד תרומה, הלכך גם לענין ברכה ברכתם ב"פ העץ אף כשהם מרוסקים. הרי שדיני ברכות נלמדים מדיני תרומה. וז"ל ערוך השולחן (תרומות סימן פא אות ה): "ומהגמרא משמע שם דתרומה תלוי בברכה דכל שברכתו עליו בפה"ע לא מקרי שינוי וכל שנשתנה הברכה לשהכל הוי שינוי ואסור בתרומה". וכן הוכיח הגרע"י זצ"ל בשו"ת יבי"א (ח"ז סימן כט אות ד) מדברי הראשונים והאחרונים, דהא תליא בהא, וכל שמותר לעשות בתרומה תורת פרי עליו, הילכך גם לעניין ברכה, ברכתו כברכת הפרי.
♦
השוואת תרומה למע"ש ולשביעית
דין הטרימא נשנה גם בתוספתא דמעשר שני פ"ב: "אין שורין תמרים להוציא מהן שכר תמרים וכו' אבל שוחקן ועושה אותן טרימא". הרי שתרומה ומעשר שני שוים בדין זה. וכן הדין לענין פירות שביעית, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות שמיטה (פ"ה ה"ג): "לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ובמעשר", ומקורו הוא ממשנה ב' פ"ח דשביעית: "שביעית נתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך וכו' וכן בתרומה ובמעשר שני, קל מהן שביעית שנתנה להדלקת הנר".ודין זה "לאכול דבר שדרכו לאכול" נשנה גם במשנה דמעשר שני (פ"ב מ"א) וגם בתוספתא דתרומות (פ"ט הי"א). ובפרוש המשנה (מע"ש פ"ב מ"א) ביאר הרמב"ם ע"פ הירושלמי, לאכול דבר שדרכו לאכול, יש בו שני עניינים וכו' השני שלא יאכל דבר שלא כדרך אכילתו כגון שיאכל את הירקות בלי בישול, או הפירות מבושלים וכיוצא בזה ע"כ. וכן פסק הרמב"ם בהלכות שמיטה (פ"ה ה"ג): "דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי", והנפק"מ לברכות כמו שפסק השו"ע (סימן רב סי"ב): "וכל הפירות וכו' אם אין דרך לאכלם חיים אלא מבושלים, אכלם כשהם חיים מברך שהכל, כשהם מבושלים בורא פרי העץ".
וכן לעניין סחיטה, בתרומה אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין וכו' חוץ מזיתים וענבים בלבד (רמב"ם תרומות פי"א ה"ב). ובמע"ש (פ"ג הי"א): "לא יסחוט את הפירות להוציא מהן משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד". ונפקא מינה לברכות (שו"ע סימן רב ס"ח): "דבש הזב מהתמרים מברך עליו שהכל וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות חוץ מזיתים וענבים מברך שהכל".
וכן לעניין בוסר, וזה לשון הב"י בסימן ר"ב :"בריש פרק כיצד מברכין (לו:) מייתי מתניתין דפרק ד' דמסכת שביעית מאמתי אין קוצצים באילנות בשביעית וכו' החרובים משישלשלו והגפנים משגרעו והזיתים משינצו ושאר כל האלנות משיוציאו ואמר רב אסי הוא בוסר הוא כפול הלבן הוא גרוע, וכתבו התוספות והרא"ש והרשב"א מכאן יש ללמוד שאין מברכין בורא פרי העץ על בוסר כשהוא פחות מכפול הלבן אבל מברך עליו בורא פרי האדמה" עכ"ל.
הרי למדנו שכל שאסור לשנות מדרך אכילתו בתרומה ובמע"ש ובשביעית כגון לרסק, לסחוט, לבשל, לאוכלו בוסר, או חי, אין מברכין עליו ברכת הפרי. וכתב בספר מנורת המאור (פרק ו): "זה הכלל בברכת שהכל, כל מי שאוכל דבר שאין דרך אכילתו כך, מברך עליו שהכל. כגון קמח של שעורים או של חטים, או דלוע או שלקים או כרוב, או שאר מיני ירקות, שאין דרך אכילתן נא, מברך עליו שהכל". וכן כתב השיטה מקובצת (ברכות לח.) לגבי ברכת השתיתא וז"ל: "הא בעבה הא ברכה. רכה דלרפואה עבדי לה ואין דרך לאכלה כך מברך שהכל דכל אכילה שלא כדרכה מברך שהכל". והמאירי (ברכות לז.) כתב שהאורז והדוחן שנתבשלו ולא נתבקעו, על האורז שדרכו בכך מברך ב"פ האדמה, ודוחן שאין דרכו בכך מברך שהכל.
ומבואר בתוספתא דשביעית (פ"ו הכ"ט) שמותר לעשות מענבים צימוקים, ולפי מה שנתבאר, דוקא פירות שדרכם בכך מותר לעשותם מיובשים כגון ענבים, תאנים, ותמרים ולכן גם לעניין ברכה לא משתנית ברכתן, אבל פירות שאין דרך רוב בני האדם לאוכלם מיובשים צריך לברך עליהם שהכל.
וע"פ זה אפשר לבאר במה נחלקו הראשונים לעניין ברכת היין המבושל, אמרו במשנה (תרומות פרק יא): "אין מבשלים יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו, רבי יהודה מתיר מפני שהוא משביחו". ובירושלמי פירשו לדעה אחת שממעיטו משותיו, כלומר יש הרבה שאין חפצים בו כך לשתותו מבושל. ופסק הרמב"ם (תרומות פרק יא) כת"ק. אבל לדעת התוספות מותר לבשל יין של תרומה (פסחים קט: ד"ה ארבעה כוסות). ולכן גם לעניין ברכת היין המבושל נחלקו הראשונים בזה, שלדעת הרמב"ם (כן ביאר רבינו ירוחם נט"ז ח"א קמב ע"ג) צריך לברך על יין מבושל שהכל שהרי הרבה בני אדם אינם חפצים לשתותו מבושל ונחשב שינוי שלא כדרכו, אבל לדעת התוספות (בבא בתרא צז. ד"ה אילימא) על יין מבושל מברך בורא פרי הגפן.
ואיתא בתוספתא מע"ש (פ"ב): "אין שורין תמרים להוציא מהן שכר", ואמרו במסכת בבא בתרא (צו:) אחד שכר תמרים, ואחד שכר שעורים מברכין עליהם שהכל. וכתב בערוך השלחן זרעים (סימן פא אות ה) שכל שנשתנה לברך עליו שהכל, שנעשה משקה, אסור בתרומה, ולכן שעורים של תרומה אסור לעשות מהן שכר. וכן פסק בדרך אמונה הלכות שמיטה (פרק ה ס"ק י"ח).
הרי שתרומה שביעית ומע"ש שווים לעניין איסור שינוי הפירות מברייתן, ונפקא מינה לברכות, כדמוכח מהגמרא דברכות הנ"ל. וכשם שאין אוכלים תרומה ומע"ש ושביעית אלא כדרך אכילתן, וכך גם אין מברכים על הפירות את ברכתן הראויה להן אלא אם אוכלם כדרך אכילתן.
♦
מחלוקת הב"י והתה"ד בענין הטרימא
בתרומת הדשן (סי' כט) נשאל על ברכת הלטווירג"א שעושין מגודגניות, שמבשלים אותם עד שהם נימוחים לגמרי ומערבים בהם דבש ותבלין. וכתב התה"ד דאע"ג דמההיא דהומלתא נראה שצריך לברך עליו בורא פרי העץ אע"ג דהפרי נשחק ונימוח דק דק, אכתי במלתא קאי, כי דייקינן בפירוש רש"י (ברכות לח.) בההיא דטרימא בורא פרי העץ שפירש כתוש מעט ואינו מרוסק משמע דאי הוו מרוסקים טובא מברכים שהכל משום דלאו במילתייהו קיימי וכל שכן הכא שהם נימוחים לגמרי וגם מעורבים בבשמים ודבש דנפקי ממילתייהו, וההיא דהומלתא דפירש רש"י בפרק בתרא דיומא (פא:) בשמים כתושים בדבש, יש לומר דהטעם משום דאורחייהו בהכי לכתש ולשחוק כל הבשמים משום הכי חשיבי קיימי במילתייהו, מה שאין כן בדבר אחר שאין דרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק עכת"ד. הרי שיישב התה"ד את מה שנראה כסתירה בדברי רש"י, ומחלק בין דבר שדרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק כההיא הומלתא לכן חשיבי קיימי במילתייהו, לבין דבר שאין דרכו בכך תדיר, כמו הלטווירג"א שעושין מגודגניות.אלא שאח"כ כתב התה"ד: "ואעפ"י שאין אלו החילוקים ברורים לי, מ"מ לא יעשו אלא ספק בדבר". רצה לומר שאם היה ברור לו חילוק זה, היה פשוט לברך על הלטווירג"א שהכל נהיה בדברו כיון שאין דרכו בכך תדיר, מ"מ גם אם אין חילוק זה נכון, לא יהיה אלא ספק, ובספק צריך לברך שהכל נהיה בדברו.
ומרן הבית יוסף (סוף סימן רד) הביא את דברי תרומת הדשן הנ"ל וכתב ואין דבריו נראין בעיני, שאם רש"י פירש דטרימא הם תמרים שכתשן קצת כבר נתבאר בסימן ר"ב דלהרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ד) אפילו מיעכן ועשאן עיסה מברך בורא פרי העץ ע"כ. ובשו"ע (סימן רב) פסק כהרמב"ם, תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש עכ"ל. הרי שלדעת מרן הב"י אף אם אין דרכם של הפירות להיות תדיר מרוסקים, ברכתם בורא פה"ע. ולכאורה נראה שלדעתו אף פירות שאין דרך לאוכלם מרוסקים כלל, לא נשתנית ברכתם ע"י הריסוק, אלא שבסימן ר"ח כתב הב"י "ועל מה שכתב רבינו בשם הרא"ש דעל תבשיל דשאר מיני קטניות מברך שהכל תמהני אמאי לא יברך בורא פרי האדמה, ואפשר דבשנתבשלו הקטניות עד שנתמעכו מיירי, דכיוון דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליהם בורא פרי האדמה" עכ"ל. מבואר שלדעת מרן הב"י דוקא פירות שדרך אכילתן ע"י רסוק אמרינן במילתייהו קיימי, וכל מה שנחלק עם התה"ד, הוא שלדעת הב"י לא בעינן שיהיה דרכו בכך תדיר, הלכך תמרים אע"ג שאין רוב התמרים נאכלים ע"י ריסוק, מ"מ כיון שדרכן בכך למעכן, שהרי דרך רוב בנ"א לאוכלם גם מרוסקים, חשיב במילתייהו קיימי.
וכן הוכיח מהר"י עייאש בשו"ת בני יהודה (סימן צא) וז"ל: "ואין לדמות פרי לפרי, לפי שהדין תלוי בדבר שדרכו בכך, ובתמרים דרכן בכך למעכן ולכך לא תשתנה ברכתן אבל אלו מיני קטניות אין דרכן בכך למעכן אפילו מבושלים לאכלן אלא כשהם שלמים וכו' ולכך סיים מרן ב"י בתבשיל דמיני קטניות דמיירי בנתמעכו, וז"ל דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליהם בפה"א ע"כ, אלא בדתלייא מילתא בדרך אכילתן ובאין דרך אכילתן, ותדע שהרי כתב השו"ע סוף סימן ר"ג דבשמים שחוקים ומעורבים עם סוכר דהבשמים הם עיקר ומברכין עליהם כדין ברכת אותן בשמים יע"ש וכן בסימן ר"ד סעיף יא כתב אפילו הם כתושים ביותר וכן בסימן ר"ה סעיף ד", עכ"ל מהר"י עייאש. והעתיקו הרב החיד"א להלכה בברכי יוסף (סימן רח ס"ח). וכן כתב בשו"ת גינת ורדים (חלק או"ח כלל א סימן כו) לבאר דעת הרמב"ם וז"ל: "הטרימא לא בטל חשיבותיה ובמלתיה קיימי לברך עליה בפה"ע כיון דאורחיה בהכי לעשות התמרים טרימא", מבואר שדווקא פרי דאורחיה בהכי לא משתנה ברכתו. אבל לדעת התה"ד רק פירות שדרכם תדיר להיות מרוסקים אמרינן במלתיהו קיימי.
וכן ביאר הנשמת אדם (ח"א כלל נא אות ח) וז"ל: "בדבר שדרכו בכך לעולם כמו הדלועים במדינתינו שקורין "קערבעץ" שאין דרך אכילתו אלא כשהוא מרוסק, לכ"ע מברכין בפה"א כדאיתא בסימן ר"ג סעיף ז' בבשמים שחוקים וכו' במה שדרכו בכך תדיר לכ"ע מברך ברכתו הראויה, וכדאיתא בתרומת הדשן הביאו הב"י בסי' ר"ד וכו' דבר שאין דרך אכילתו בכך לעולם, כגון שריסק קטניות דרך כלי מנוקב, בזה לכ"ע מברכין שהכל וכו' והרי הב"י כתב סס"י ר"ד דהטור ס"ל כרמב"ם דאפילו אין דרכו בכך תדיר אפ"ה מברך ברכתו הראויה וכדעת הרמב"ם, ולכן חולק על התרומת הדשן" עכ"ל.
ופסק השע"ת (סוס"י ר"ה) שדייסת כוסמת ברכתה בופה"א אף שהיא ממועכת לגמרי כיון הדרך לאכילת הכוסמת כן הוא, וכן פסק בשולחן ערוך הגר"ז (סימן נב) שאם רוב דרך אכילת אותם פירות הוא על ידי ריסוק מברכין עליהם ברכה הראויה להם. וכן פסק המשנה ברורה (סימן רב ס"ק מד) וזה כדעת התה"ד שצריך שיהיו רוב הפירות נאכלין ע"י ריסוק.
ולפי זה הוא הדין גם בהיפך, שפרי שדרכו לאכלו דווקא מרוסק, אם אוכלו שלם אינו מברך את ברכתו, כמו שכתב הב"י (סימן רח) בשם רבינו יונה: "הדוחן אינו מברך עליו כשהוא שלם מפני שאין דרכו אלא על ידי כתישה וטחינה".
ולפי האמור מבואר מדוע בגמרא כשנשאל רבא "טרימא מהו" לא הוה אדעתיה מאי קאמר ליה, שהרי טרימא פירושו כל דבר הכתוש, ולכן אמר ליה רבינא לההוא מרבנן: איזו טרימא אתה שואל, דקורטמי או דשומשמי או דפורצני, שהרי אין דין כל הפירות המרוסקין שוה, שיש מהם שדרכן בריסוק ויש מהם שאין דרכן בכך, עד שהבין שכוונתו לתמרים מרוסקים. ורק אז ענה לו תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלוייהו בורא פרי העץ, מאי טעמא במלתייהו קיימי כדמעיקרא, שהרי הדרך לאוכלם גם כך.
מבואר שדבר שרוב אכילתו ע"י ריסוק לכו"ע לא הפסיד ברכתו, ודבר שאין דרך אכילתו ע"י ריסוק נחשב דלא במלתייהו קיימי ולכן ברכתו שהכל, ולא נחלקו התה"ד ומרן הב"י אלא בדבר שפעמים דרך אכילתו ע"י ריסוק, כגון התמרים והלטווירג"א שעושין מגודגניות.
♦
תרתי דסתרי בפירות שביעית
ולענין מעשה, רבים מן הפוסקים החמירו לברך על כל פרי מרוסק שהכל נהיה בדברו משום חשש ברכה לבטלה, וכן פסק בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק יד סעיף ב). ולכאורה לשיטתם אין להתיר לרסק פירות שביעית, אלא שבהלכות שביעית כתב האור לציון (עמ' 46) שלענין שביעית יש לנו לילך אחר הוראות מרן שקיבלנו הוראותיו, דלא חשיב בכה"ג נשתנה ממדרגתו, ומותר לרסק פירות שדרכם בכך עכ"ל.וקשה, שהרי אמרו בברייתא במסכת עירובין (ו:): "לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה, כדברי בית הלל עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך, אלא, אי כבית שמאי כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל כקוליהון וכחומריהון", ומסקנת הגמרא: "אמר רב שיזבי כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי אהדדי, כגון שדרה וגולגולת". וא"כ גם לענין ריסוק פירות שביעית, אם מעיקר הדין לאו במלתייהו קיימי וברכתם שהכל, והוא מיקל לרסק אותם, הרי זה רשע, ואם מעיקר הדין במלתייהו קיימי ומותר לרסקם, והוא מחמיר לברך עליהם שהכל, הרי זה ככסיל בחשך הולך. ואיסורא נמי יש בזה, כמו שהוכיח בשו"ת משנה הלכות (ח"י סימן ער) וז"ל: "ולמודעי אני צריך דמה שאמרו על העושה כתרי חומרא עליו הכתוב אומר והכסיל בחושך הולך אין זה ענין שרק נקרא ולא איכפת ליה, אלא זה בכלל איסור דעליו הכתוב אומר והכסיל בחושך הולך ואסור לילך בחושך וכמ"ש בן כסיל תוגת אמו וכמו שאסור לעשות כשתי קולות הסותרות אהדדי הכ"נ כשתי חומרות, וזה מוכח גם בלשון המאירי שכתב וז"ל הא אם בירר לו דעתו וכו' אלא שנסתפק איזה הוא דעתו של זה ומצד אותו ספק יוצא ידי שתיהן אין זה בכלל המוזהר ע"כ, ומדכתב אין זה בכלל המוזהר משמע דהעושה כן הרי בכלל אזהרה כלומר שהוא מוזהר באזהרה שלא לעשות כתרי חומרי דהכתוב מזהירו מלהיות בן כסיל וזה ברור מאד" עכ"ל.
ואם תאמר שאם מכריע כאחת השיטות בין להקל ובין להחמיר, אלא שרואה שיש מקום לקיים את השיטה השניה, ומורה להחמיר בזה דרך חומרא בעלמא, ואומר בפירוש שהכרעתו רק כאחת הדעות, ונוקט כדעה השניה רק מצד חומרא, בזה לא חשיב כסיל בחושך הולך, טענה זו נסתרת מדברי התוספות שכתבו: "הכסיל בחושך הולך אפילו יודע כמאן הלכה ומחמיר על עצמו". הרי שהקפידא הוא גם היכא דיודע דהלכה כחד ומחמיר כאידך. וכן מוכח מדברי הרשב"א בחידושיו (נדה מז:) וז"ל: "הלכה כדברי כולן להחמיר, אין להקשות כאן מהא דאמרינן כדברי זה וכדברי זה עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך, דהכא שאני דמשום ספק היה פוסק כמר וכמר ולא להחמיר על עצמו עכ"ל. מבואר שאם יודע כמו מי ההלכה אין לו להחמיר על עצמו". ובחידושי הר"ן (עירובין ז.) כתב: "כי לא עבדינן כתרי חומרי היכא דסתרן אהדדי, כלומר היכא דקיימ' לן דהלכתא כחד מנייהו כי היכא שהדבר ידוע שהלכה כב"ה, ולפיכך אפילו ממדת חסידות לא עבדינן כתרי חומרי דסתרן אהדדי" עכ"ל.
וכן כתב הפרי מגדים (או"ח א"א סימן תצג ס"ק ו) בפירוש, וז"ל: "ודווקא שמסופק הוא הלכה כמאן, אבל כשיודע דהלכה כחד מינייהו והוא מחמיר הוה כסיל בחושך הולך, דהוה תרי חומרי דסתרי אהדדי" עכ"ל. מבואר שאם אומר בפירוש שהכרעתו רק כאחת הדעות, ונוקט כדעה השניה רק מצד חומרא, אסור (ובמקום אחר הארכנו שלדעת הרבה ראשונים אף בספק גמור אין להחמיר כשתי השיטות, אלא צריך שיברור לו דרך אחת).
♦
דעת מנחת שלמה
בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן מו) הקל לסחוט פירות שביעית, וביאר שהטעם שאין משנין פירות תרומה מברייתן הוא משום שמגרע את התרומה מקדושתה, שכן מבואר בקרית ספר להמבי"ט. ובפירות שביעית אע"ג שאינו נהנה אלא לאחר שכבר פקע וכלה מן המשקין קדושת שביעית, היינו הנאתו אחר ביעורו ואסור, מ"מ בשביעית לא קפדינן אלא על הפסד ממש ולא על הפקעת קדושה. וכתב להוכיח דבר זה ממה שמותר לצבוע מדברים שדרכן לצבוע בהן אף על פי שהן מאכלי אדם, אף שקדושת שביעית פוקעת מיד עם שרייתן או עם הצביעה, ואפי"ה כיון שסו"ס עצם הצבע אינו כלה אלא בשעת לבישה, חשיב שפיר הנאתו וביעורו שוה ומותר משום כך לצבוע אף מאוכלין. ולפי זה, אילו היה אותו משקה היוצא מן התפוז ראוי לצביעה היה הדין נותן ודאי שמותר לסוחטו, וא"כ וכי בשביל זה שראוי לשתיה דעדיף טפי מצביעה יהא אסור, דהלא פשוט הוא דשתית משקין היוצאין מן הפירות אף על גב דחשיבי כזיעה, מ"מ היינו הנאה גמורה דהרי השותה אותן ביוהכ"פ ודאי חייב כרת עכת"ד.הנה מה שכתב הרב זצ"ל שאיסור שינוי פירות תרומה הוא רק משום שמגרע את התרומה מקדושתה, אינו נראה, שמלשון הקרית ספר (תרומות פרק יא) מבואר שמלבד איסור הפקעת הקדושה יש גם איסור לאבד את פירות התרומה, וז"ל: "אסור לעשותם משקה דהא מפקיעו מידי תרומה וקרא כתיב משמרת תרומותי וכן אסור נמי לאבדה". והרי כיון שנסחט הפרי, אבד הפרי מן העולם ולא נשאר ממנו אלא זיעה בעלמה. ואע"ג שיש הנאה מרובה מזיעה זו, מ"מ אין ההנאה מהפירות אלא מדבר אחר, והוי הנאתו אחר שנתבער הפרי מן העולם. כמו שאמרו (סוכה מ.) לגבי עצי הסקה, ופירש רש"י יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן משנעשו גחלים אופין בהן, ואע"ג שההנאה מהפחמין מרובה, מ"מ העצים כבר נתבערו מן העולם.
ומה שרוצה הרב להוכיח מפירות שדרכם לצבוע בהם, צביעה שאני, שהרי דרשו חז"ל בספרא (בהר פ"א פ"א) 'תהיה' אף לצבוע בה צבע, והובא בירושלמי (שביעית פ"ז ה"א), וכן כתב הרמב"ם (שמיטה פ"ה ה"א).
♦
דעת התלמוד בבלי בענין הנאתו ביעורו שוה
שנינו במסכת סוכה (לט.): "הלוקח לולב מחבירו בשביעית, נותן לו אתרוג במתנה לפי שאינו רשאי ללוקחו בשביעית". ובגמרא (מ.): "טעמא דלולב בר ששית הנכנס לשביעית הוא, הא דשביעית קדוש, אמאי עצים בעלמא הוא, ועצים אין בהם משום קדושת שביעית וכו' שאני התם דאמר קרא לכם לאכלה, לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה, יצאו עצים שהנאתן אחרי ביעורן". ופירש רש"י: "שהנאתו וביעורו שוה, כלומר שהנאתו וביעורו שמתבער מן העולם באין כאחד כגון סיכה ושתיה והדלקת הנר ומהך דרשה נמי ילפינן שאין שביעית נוהג אלא בפרי העומד להנאות הללו דה"נ מידרש קרא והיתה שבת הארץ נוהגת במה שלכם לאכלה שהנאתו דומה לאכילה. יצאו עצי הסקה שהנאתן אחר ביעורן. משנעשו גחלים אופין בהן, אבל לולב עיקר הנאתו לכבד את הבית והוא שעת ביעורו וקילקולו ודמי להנאת אכילה".ועוד שם בגמרא: "ועצים להסקה תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה רבי יוסי אומר מוסרין מאי טעמא דתנא קמא דאמר קרא לאכלה ולא למשרה ולא לכבוסה מאי טעמא דרבי יוסי אמר קרא לכם לכם לכל צרכיכם ואפילו למשרה ולכבוסה ותנא קמא הא כתיב לכם ההוא לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן ורבי יוסי הא כתיב לאכלה ההוא מיבעי ליה לאכלה ולא למלוגמא, כדתניא וכו' מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם ומוציא את המלוגמא שאינה שוה לכל אדם". וכתב רש"י שצריך לגרוס עצים דהסקה ופירש: "ועצים דהסקא גופייהו שהנאתן אחר ביעורן תנאי היא אי נהגא בהן שביעית אי לא, דאיכא תנא דדריש לכם דומיא דאכילה למעוטי כל שהנאתו אחר ביעורו כדדרשינן לעיל ומההיא דרשה אימעוט עצים, ואיכא דלא ממעיט מיניה אלא דבר שאין הנאתו שוה בכל אדם כגון מלוגמא וזילוף ואפקטויזין, אין מוסרין פירות שביעית לא לתוך המשרה. לשרות פשתן ביין של שביעית. ולא לכבוסה לכבוס בגדים ביין של שביעית, כביסה ומשרה הנאתן אחר ביעורן שמשעה ששורה הבגדים או הפשתן ביין שעה אחת נתבער ואבד לו, והנאתו אינה עד שילבש הבגדים" עכ"ל.
ובמסכת בבא קמא (קא:) אמרו ממין הצובעין ספיחי סטים וקוצה יש להן שביעית, והקשו על זה והרי עצים אין בהם קדושת שביעית, ומשני אמר קרא לאכלה במי שהנאתו וביעורו שוין יצאו עצים שהנאתן אחר ביעורן. ופירש רש"י: "יצאו עצים, שלאחר ביעורן שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר הנאתן אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה הלכך חיילא עלייהו שביעית" ע"כ. ולענין מחלוקת רבי יוסי וחכמים פירש רש"י (קב.) בדרך אחרת ממה שפירש במסכת סוכה, דלכו"ע פירות שביעית שלקטן לאכילה אסורים בכביסה ובמשרה, ולא נחלקו אלא היכא דלקטן לכביסה ולמישרה, שלרבי יוסי מהני מחשבה לאפקועי מיני קדושת שביעית, ולרבנן לא מהני מחשבה לאפקועי, ואסורין למשרה וכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה, היינו הנאה שהיא בשעה שהוא כלה מן העולם.
מבואר שאין קדושת שביעית נוהגת אלא בדבר שהנאתו וביעורו באין כאחד דומיא דלאכלה, הלכך לא חלה קדושת שביעית על עצים להסקה. ועוד למדנו שמשתמשים בפירות שביעית העומדים לאכילה אף בתשמיש שאינו אכילה, ובלבד שתהיה הנאתו וביעורו באין כאחד, כגון סיכה והדלקת הנר וצביעה.
♦
קושיות על הרמב"ם מדעת הבבלי
אלא שבספרא (בהר פ"א פ"א) אמרו: "תהיה אף להדלקת הנר אף לצבוע בה צבע", והובא בירושלמי (שביעית פ"ז ה"א), וכן כתב הרמב"ם (שמיטה פ"ה ה"א): "מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע". והקשה במשנה ראשונה (שביעית פ"ח מ"ב) שהרי הדלקת הנר וכן צביעה הנאתו וביעורו שוה ומרבינן ליה מדכתיב לכם לכל צרכיכם כדמוכח בפ' לולב הגזול דדרשינן לכם דומיא דלאכלה כל שהנאתו וביעורו שוה, דאפילו ראוי לאכילה צובעין ומדליקין בו, ולא ידעתי למה הוצרך בספרא לרבות הדלקת הנר מדכתיב תהיה ותיפוק ליה מלכם.וכתב הרמב"ם (שמיטה פ"ח הי"א): "הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה", והקשה הגאון רעק"א (הובא ברמב"ם דפוס פרנקל) וז"ל: "וכן כתב בפרוש המשנה סוכה, דלולב הוא כעצים ואין קדושת שביעית חלה עליו כ"כ הרע"ב, ותמוה להמעיין בסוגיין דנראה דיש בו קדושת שביעית כיון שהנאתו וביעורו שוים ואינו דומה לשאר עצים העומדים להסקה" עכ"ל. ועיין מה שתירץ ע"ז הרב כפות תמרים, ומה שהקשה עליו הרב ערוך לנר.
ועוד קשה, דהרמב"ם לא הזכיר כלל זה של הנאתו וביעורו שוין, וידוע מה שכתב הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה, שהלומד מחיבורו לא יצטרך לשום חיבור אחר בעולם מדיני ישראל, וז"ל: "שאדם קורא תורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעלפה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר בינהם". ואם איתא להרמב"ם להאי כללא היה לו לכותבו, שכן דרכו לכתוב הכלל ואח"כ הפרטים.
ועוד, כתב הרמב"ם (שמיטה פ"ה ה"י): "מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן", ומקורו ממה שאמרו בירושלמי (שביעית פ"ז): "מיני כביסות מהו שיהא עליהם קדושת שביעית נשמעינה מן הדא הירענין והבורית והאהל יש להם קדושת שביעית". ובמסכת סוכה (מ.) אמרו: "יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן". והקשה מהר"י קורקוס, שהרי ממעטינן כביסה משום דאין הנאתן וביעורן באין כאחד שמשעה ששורה הפשתן או הבגדים ביין שעה אחת נתקלקל והנאתו אינה עד שעת הלבישה, וא"כ איך אמרו בירושלמי שמיני כבסים יש בהם קדושת שביעית.
♦
דעת הירושלמי והרמב"ם
ונראה בעזר השם לישב כל הקושיות הנ"ל, שהרמב"ם לא פסק בזה כהבבלי אלא כהירושלמי, וז"ל הירושלמי (פ"ח הלכה ה): "אמר רבי יוחנן מאן תנא כביסה חיי נפש רבי יוסי דתני אין נותנין מהם לא למשרה ולא לכביסה ורבי יוסי מתיר בכביסה". הרי שלפי ברייתא זו לא פליג רבי יוסי אלא בכביסה, ומודה במשרה דאסור, דלא כהבבלי דפליגי אף במשרה. ולדעת הירושלמי לכו"ע דרשינן לכם לכל צרכיכם, לכם דומיא דלאכלה שהוא חיי נפש (דלא כהבבלי שלומד לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה), יצאו כבוסה ומשרה ומלוגמא דאינם חיי נפש, ורבי יוסי מתיר בכביסה דס"ל שאף כביסה הוי חיי נפש. וכל זה דוקא בפירות העומדים לאכילה, דלת"ק אסור לכבס בהם, ורבי יוסי מתיר, אבל שאר פירות שביעית שאין עומדים לאכילה, אם יש בהם תשמיש לאדם אף שאינו תשמיש חיי נפש יש בהם קדושת שביעית, ומשתמשים בהם כפי תשמישם. וכתב הערוך השולחן (שמיטה סימן כד סעיף כא) דהירושלמי לא ס"ל הך דהנאתו וביעורו, וכן כתב הגר"ח קנייבסקי ז"ל בדרך אמונה (שמיטה, ביאור ההלכה פ"ז הל' יט): "יתכן דהירושלמי לית ליה טעמא דהנאתו וביעורו שוה שהרי לא נזכר בירושלמי טעם זה".וידוע שדרכו של הרמב"ם לפסוק בסדר זרעים כדעת הירושלמי, והירושלמי דשביעית הוא סוגיא בדוכתא. ולפי זה מבוארים דברי הרמב"ם (פ"ה ה"י) שכתב: "מיני כבוסים כגון בורית ואהל קדושת שביעית חלה עליהן ומכבסין בהן שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לכל צרכיכם, אבל אין מכבסין בפירות שביעית ואין עושין מהם מלוגמא שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזילוף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה", ופסק כדעת חכמים. הנה מה שכלל הרמב"ם כבוסה ומשרה ומלוגמא וזילוף וכו' בחדא מחתא, הטעם הוא לפי שכל אלו אינם חיי נפש. אבל בורית ואהל מכבסים בהם אע"ג שאין הכיבוס חיי נפש כיון שאינם אוכל, אע"ג שחלה עליהם קדושת שביעית, שנאמר לכם לכל צרכיכם.
ולפי זה כיון שהדלקת הנר וצביעה אינם חיי נפש, לכן אמרו תהיה לרבות הדלקת הנר ולצבוע בה צבע שמותרים אף בפירות העומדים לאכילה. וז"ל הרמב"ם (פ"ה ה"ט): "לצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן אף ע"פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם".
ואחר כתבי זאת הראוני שכן כתב בספר תורת זרעים (פ"ז מ"א) וז"ל: "ולענ"ד נראה, משום דלקמן בירושלמי פ"ח ה"ה הובא אותה ברייתא וגריס שם בדברי רבי יוסי דהוא מתיר רק הכביסה, ומפרש שם משום דר"י סבר דכביסה הוי חיי נפש. נראה מזה דדעת הירושלמי דאליבא דכו"ע חל קדושת שביעית על מיני כביסות ולא צריך הנאתו וביעורו שוה, וכל פלוגתתן אינה אלא בפירות המיוחדין למאכל אדם, דרבנן סברי דאין מוסרין אותן למשרה וכבוסה משום הפסד, ורבי יוסי סבר כיון דכביסה הוי חיי נפש הוי כאכילה ומותר, והרמב"ם פסק כהירושלמי" עכ"ל.
ואע"ג שדרשו לכם לכל צרכיכם מ"מ צריך שתהיה ההנאה מפירות שביעית כדרך הנאתן, ולכן פסק הרמב"ם (פ"ה) דכל הראוי למאכל אדם אסור להאכיל לבהמה בשביעית, ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש, דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי, לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר.
♦
מדוע אין קדושת שביעית בעצים לדעת הירושלמי
ומעתה צריך ביאור מדוע אין קדושת שביעית בעצים לדעת הירושלמי, שהרי דרשינן לכם לכל צרכיכם, ועצים דהסקה ודאי הוי חיי נפש.איתא במשנה (שביעית פ"ז מ"ו): "הורד והכפר והקטף והלוטם יש להם שביעית ודמיהם שביעית ר' שמעון אומר אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי". ובגמרא (נידה ח:) אמרו שלדעת חכמים דוקא בעץ סרק הקטף הוא פרי, אבל באילן העושה פירות אין הקטף פרי ואין לו קדושת שביעית. ופסק הרמב"ם (פ"ז הלכה יט) כחכמים וז"ל: "הקטף והוא שרף היוצא מן האילנות מן העלין ומן העיקרין אין לו שביעית, והיוצא מן הפגים יש לו שביעית ולדמיו שביעית, במה דברים אמורים באילן מאכל אבל באילן סרק אף היוצא מן העלים ומן העיקרין כפרי שלהן ויש לו ולדמיו שביעית" עכ"ל.
מבואר שאין קדושת שביעית חלה אלא בדבר שנחשב פריו של העץ, ומחלוקת התנאים אם השרף נחשב כפרי או לא, אבל עצים לכו"ע אינם פרי, הלכך לא חלה עליהם קדושת שביעית. ולענין שביעית נחשב פרי כל דבר שיש לו חשיבות לשימוש האדם אף שאינו מאכל, שהרי השרף אינו מאכל. ובהלכות מאכלות אסורות (פ' ט"ז הלכה כו) לא כתב הרמב"ם שבשרף עיקרי אילן שאינו עושה פרי יש איסור ערלה. כן חילק החתם סופר (נדה ח:).
לפי האמור אין בלולב קדושת שביעית לפי שהוא כעצים (רמב"ם בפרוש המשנה), וכן מובא בקובץ שיטות קמאי (בכורות לא:) בשם רבינו גרשם "לולב בשביעית מותר למכור לפי שאינו פרי". וכך ביאר הרדב"ז (הלכות שמיטה פ"ח) שלולב אין נוהג בו שביעית שהרי אינו פרי אלא חריות דקל. ובזה מיושבת גם קושיית תוספות (בבא קמא קא: ד"ה והאיכא) וז"ל "וא"ת בפ"ק דנדה דקאמר אי קטפא פירא הוי אית ביה שביעית ואי לאו פירי הוי לית ביה שביעית ואמאי, אי הנאתו וביעורו שוה הלא אפילו לא הוי פירא יהא אסור בשביעית, ואי אין הנאה וביעורו שוה אפילו הוי פירא יהא מותר, ותו אמאי קמפלגי בין קטפא דפירא לקטפא דגווזא".
ועלי זיתים ועלי גפנים, קש ותבן יש להם קדושת שביעית כמבואר במשנה, אע"פ שאינם פרי. והטעם הוא דכל שהוא נאכל ע"י האדם או הבהמה נחשב פרי, דלאכלה אמר רחמנא, אבל בדבר שאינו נאכל כגון השרף, שהוא מעמיד לגבינה, צריך שיהיה פריו של האילן.
במשנה ח' פ"ד דבכורות שנינו החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן. והקשו בירושלמי (סוף מעשרות) ופשתן לאו קסמין הוא, א"ר חנינא מפני זרעה. כלומר שגזרו שלא ליקח פשתן מן החשוד אע"פ שאין בו קדושת שביעית משום זרעי הפשתן. ופסק הרמב"ם (שמיטה פ"ח הלכה יד) מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל, ואין לוקחין ממנו פשתן אפילו סרוק. מבואר שגבעולי הפשתן, אע"פ שהם מתשמישי האדם, אין להם קדושת שביעית. ולפי מה שנתבאר, הטעם הוא משום שאינו פריו אלא עץ או קסמין, אבל זרע הפשתן יש בו קדושת שביעית, שהרי הוא פריו כמו שמבואר בבראשית "ויבא קין מפרי האדמה", וביאר רש"י זרע פשתן היה, וגם יש שאוכלים אותו.
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סימן ק) דן בענין קדושת שביעית בלולב ובמיני כבסים ומסיק דהרמב"ם פסק כהירושלמי ולא כהש"ס שלנו והביא תשו' מהרי"ק (שורש ק') וז"ל והוא דבר ידוע שרבינו משה (הרמב"ם) רגיל לפסוק על פי הירושלמי יותר מכל הפוסקים הידועים אצלינו ואפילו במקום שאין תלמודינו מוכיח כדברי הירושלמי לפעמים יפסוק כמותו היכא שתלמודינו מעמיד משנה או ברייתא בשינויא דחיקא והירו' מפרשא כפשטא תופס לו שיטת הירושלמי עכ"ל.
♦
מסקנת הדברים
מי שנוקט להלכה כדעת הבבלי דבעינן הנאתן וביעורן באין כאחד, א"כ לענין ריסוק פירות שביעית, אם הוא סובר שמעיקר הדין לאו במלתייהו קיימי וברכתם שהכל, והוא מיקל לרסק אותם הרי זה רשע, ואם הוא סובר מעיקר הדין במלתייהו קיימי ומותר לרסקם, והוא מחמיר לברך עליהם שהכל, הרי זה ככסיל בחשך הולך דהוי תרתי דסתרי. ולפיכך אפילו ממדת חסידות לא עבדינן כתרי חומרי דסתרן אהדדי (לשון הר"ן). וכ"ש שאינו רשאי לסחוט פירות שביעית חוץ מזיתים וענבים, שהרי אין כאן אלא זיעה בעלמא, והנאתו שהיא השתיה באה רק לאחר שנפסד הפרי.אבל מי שנוקט להלכה כדעת הרמב"ם, שהיא דעת הירושלמי, דלא בעינן הנאתן וביעורן באין כאחד, רשאי לרסק ולסחוט כל פירות שביעית שדרכם בכך, אף אם מברך עליהם שהכל נהיה בדברו.
♦ ♦ ♦