כשרות ועדיפות בקלף ובגויל [המשך]

הרב עידוא אלבה

כשרות ועדיפות בקלף ובגויל [המשך[2]]

ז. ביאורים בדברי גאונים על ענין הקלף * ח. יחוס כל פירוש רב האי על הסוגיה בשבת לרב האי * ט. דעת רב נטורנאי ודעת רש"י כרבינו תם * י. תרומה, הר"ן, הרא"ש הטור והשו"ע * הוספות ותיקונים למאמר בגיליון הקודם

ז. ביאורים בדברי הגאונים על ענין הקלף

בפרקים הקודמים ראינו ג' דעות מהו הקלף. החלק העליון של העור (רב האי), החלק התחתון (רמב"ם), או שכל עור שהוכשר לכתיבה בצד הבשר הוא קלף (ר"ת). יש לחקור מהי דעת הגאונים שקדמו לרב האי, והאם רב האי עצמו יכול לקבל את פירוש ר"ת. והנה, בעיון בכלל דברי הגאונים הידועים לנו לא מוצאים אנו דיון איזה חלק של העור הוא קלף ואיזה הוא הדוכ'. אולם, יש דיון בענין עור מעובד בסיד, ויש לעיין מה ניתן להסיק מהדיון בזה לענין הגדרת הקלף.
יסוד הדיון על כשרות העיבוד בסיד הוא שבגמרא מגילה (יז ע"א ויט ע"א) אמרו שמגילת אסתר פסולה אם היא נכתבה על עור שאינו מעופץ ."מנלן? - אתיא כתיבה כתיבה, כתיב הכא ותכתב אסתר המלכה, וכתיב התם ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו".
רב אחא משיבחא, בעל השאילתות (פרשת ויקהל שאילתא סז), הביא את דברי הגמרא, והוסיף מסקנה ממנה לגבי הדין בספר תורה: "וספר תורה מנלן, גמירי ספר ספר. כתיב הכא ואני כותב על הספר, וכתיב לקח את ספר התורה הזה. מיכן שספר תורה אסור לכתוב אותו אלא בעורות מעובדים שעובדין בעפץ לשום תורה ועל גבי ספר. מאי גבי ספר, מקום שיער שהוא למעלן".
לכאורה, אפשר להבין שהשאילתות למד מלשון הפסוק "על ספר" שיכתבו דוקא בצד שיער, והיינו על גויל בצד שיער, וכוונתו היא לפסול כל עור שאינו גויל. ואכן מצינו שכתב המאירי בקרית ספר (א ח"ג) "יש שאין מכשירים ס"ת אלא על הגויל דמאחר שהיא מטלטלת תמיד, צריכה לחזק שבכולם", ואולי הוא למד כך מדברי השאילתות. אבל לענ"ד הבנה זו קשה. בפסוק שהביא לא כתוב "על גבי", ובפשטות כשם שענין ה'לשמה' לא רמוז בפסוק, כך ענין הכתיבה 'על גבי' לא רמוזה בפסוק, ולא מסתבר שהשאילתות פקפק מנפשיה במה שעולה מהירושלמי במגילה, במסכת סופרים ובמשמעות הפשוטה של הבבלי בבא בתרא, שמותר לכתוב ספר תורה על קלף במקום נחושתו.
לכן נראה שהשאילתות אינו מתכוון ללמוד מלשון הפסוק עצמו דינים שלא למדונו חז"ל, עיקר כוונתו היא לאפוקי ממה שהיו כותבים ספרי תורה על עור מעובד בסיד בצד בשר, שיש שקראו לו קלף, ולזה הוא בא להבהיר שאין כותבים ספר תורה כך, אלא על פי כל ההלכות שכתב. והוא מבאר בעצמו את דבריו, שמה שאמר 'על גבי ספר', הכוונה היא בצד שיער, שכך היא ההלכה לכתוב על גויל בצד שיער. כיון שלא היה מצוי אצלם קלף מעופץ אחר שאפשר לכתוב עליו ספר תורה, כי הקלף המעופץ לתפלין דק מדאי בכדי שיכתוב עליו ספר תורה, הוא לא נכנס להלכה שאפשר לכתב ספר תורה גם על קלף, שכן זה דבר שלא היה מעשי. כמו כן, הוא לא הזכיר אפשרות לכתוב על דוכ', כנראה משום שלדעתו ספר תורה פסול על דוכ'^[3].
דיון נוסף על כשרות העיבוד בסיד מובא בדברי פרקוי בן באבוי (מובא בגנזי שכטר ח"ב עמ' 140, 560). בן באבוי היה תלמיד הגאון ראבא, שהיה תלמיד רב יהודאי גאון. ספרו מופנה אל אנשי קרוואן שבתוניס, בנסיון לשכנעם שלא ילכו לפי מנהגי ארץ ישראל, משום שבא"י יש מנהגי טעות, אלא שינהגו לפי מנהגי בבל. בתחילת דבריו הוא ציין על מעלותיו של ר' יהודאי גאון וכתב "ואף הוא כתב לארץ ישראל בשביל...", כלומר שגם הוא ניסה למנוע את מנהגיהם בכמה דברים, וכתב לאנשי ארץ ישראל, ולא שמעו לדבריו. ומשמע לכאורה שהדברים שכתב בהמשך הם גוף הדברים שכתב רב יהודאי. אך בסוף דבריו כתב בן באבוי שכל הדברים "לא מתלמודי אלא ממה שלמדתי מרבי", ומשמע שעכ"פ לפני כן הוא לא ציטט מילה במילה מדברי רב יהודאי, אלא הוסיף דברים ממה שלמד, ולכן כתב המהדיר (לוי גינצבורג שם בהקדמה) שקשה לקבוע קו ברור בדבריו מה הם דברי רב יהודאי ומה הוא מוסיף לדבריו. למעשה נראה שיש להתייחס לדבריו מתוך הנחה שכנראה כך דעת רב יהודאי, אך אין בטחון גמור שזו ממש לשונו.
רב יהודאי ערער על מנהג ארץ ישראל בספר תורה, וז"ל (לפי הנוסח שבעמ' 560): "ובשביל ספר תורה שכותבין אותו ברי"ק, בעורות שלא עבדו אותם בעפצי לשם ספר תורה... שיש בו איסורין: אחד שלא עיבדן בעפצי, ואחד שלא עיבדן לשם ספר תורה, ואחד שלא כותב על גבי בשר (נראה דצ"ל שער)^[4] שאין ספר תורה כשר לקרות בו עד שיכתוב אותו בעורות שעבדן בעפצי לשמה על גבי שיער, והוא פירוש ספר. ועד שיכתוב עליו בדיו כהלכה, ויתפור אותו בגידים שכך כתוב ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו... לא נהגו לכתוב ברי"ק הזה אלא משנים מועטים מפני שמנהג שמד הוא^[5]... כשבאו ישמעאלים לא היו להם ספרי תורה, ולא היו להם סופרים שיש בידם הלכה למעשה כיצד^[6] מעבדים את עורות, ובאיזה צד כותבין ספרי תורה, והיו לוקחים רי"ק מידי גוים, שעשו לכתוב בהן ספרי עבודה זרה, והיו כותבין בהם ספרי תורה".
מהו אותו רי"ק שעליו מדבר רב יהודאי? נראה שהוא העור המכונה ר"ק בספרות של הערבים, שכשמעבירים את השם הזה לאותיות עבריות אפשר לכתוב ר"ק, רא"ק, רי"ק, והכל היינו הך (רי"ק מורה על הניקוד בצרה). הכינוי 'רק' משמעותו בערבית דק^[7], אך לא כל עור דק קרוי ר"ק. החוקרים (יש לי קישורים לדברים שנכתבו בזה, לפי ספרות עיבוד של הערבים שהיתה מפותחת מאוד) אומרים שהר"ק הוא הפרגמנט של ארצות אירופה, והוא עור מעובד בסיד שהוכשר לכתיבה משני צדדיו. הר"ק הוכשר לכתיבה בצד השיער על ידי קילוף הקליפה העליונה, ושימש לספרי 'קוראן' שעדיין קיימים מהמאה השביעית למנינם, והם כתובים גם על צד השיער. תיאורו של הר"ק באופן זה מבואר בתשובת רב האי (הרכבי סג), שמתייחס לעור שרגילים לכתוב בו ומתאר עור מעובד בסיד שמגרדים את קליפתו. בפירוש רב האי למסכת שבת מפרש שזהו העור שעליו אמרו "השף בין העמודים בשבת חייב משום ממחק" (שבת עה ע"א, מובא באוצה"ג אות קלג), רב האי מפרש שהכוונה היא לעור שתולים אותו בין העמודים "ויקשר ויעמל ר"ק", תרגום דבריו הוא "ויסירו קליפתו ויעשה ר"ק", כלומר שהוא שף וממחק את קליפת העור הנמתח ובכך יעשה אותו מה שנקרא ר"ק. ומשמע שאע"פ שמתחילת מתיחתו הוא כבר קורא לו שם ר"ק, רק אחרי מחיקת העור הוא מקבל את עצם השם ר"ק.
כבר הזכרנו שענין הר"ק מובא גם בסידור רשב"ן, שכותבים את פרשיות התפלין על ר"ק מעובד, בעוד שבתי התפלין נחשבים לא מעובדים, כי לדעתו רק כשעיבדו את הר"ק בעפצים הוא יוכשר לפרשיות.
וכן מפורש בתשובות הרמב"ם (סימן רפט) שהר"ק הוא החלק התחתון שמעובד בסיד, וכתב (בסימן קנג): "והחלק השני ממנו הוא העבה יותר, והוא שעושים ממנו ר"ק. אם נתעבד עיבוד גמור מליח וקמיח ועפיץ נקרא קלף". עולה מדבריו שר"ק אינו שם של חלק העור, אלא השם של התוצרת הסופית, דהיינו העור המעובד בסיד.
רב יהודאי, כמו בעל השאילתות, מביא אסמכתא לדבריו את הפסוק שהביאה הגמרא במגילה, וממה שכתב "והוא פירוש ספר", ולא - והוא פירוש "על ספר" עולה מה שכתבנו לעיל שעיקר הלימוד מהפסוק אינו לימוד של דיוק לשוני, אלא שכך קיבלו חז"ל שספר הוא מה שנכתב על עור מעופץ לשמה. וממילא, כיון שצריך עיפוץ כותבים בו בצד שיער, כי כך קיבלו חז"ל שעל גויל כותבים בצד שיער. וגם מדבריו אין להסיק שיש פסול בכתיבת ס"ת על קלף בצד בשר, בניגוד לסוגיות מפורשות. פשטות כוונתו היא שבהלכה על גויל בצד שיער יש שתי הלכות - על גויל, ועל צד שיער, ולכן מי שאינו כותב על גויל בצד שיער עובר על שתי הלכות, וקלף בצד בשר לא שייך כאן כי הר"ק אינו קלף. רב יהודאי לא התייחס לדין קלף של חז"ל, לא מפנח שפסל ספר תרוה על קלף אלא משום שבמציאות שהיתה אצלם לא היה מצוי קלף כזה שאפשר לכתוב עליו ספר תורה.
לכאורה אפשר להביא ראיה שרב יהודאי לא פסל ספר תורה הכתוב על קלף גם מהדברים המובאים בספר הלכות קצובות (הלכות ספר תורה יג – יז), שהסמ"ג ייחס אותו לתלמידי רב יהודאי^[8], ושם כתב בתחילה כמה דקדוקי בעשיית ספר תורה , ואחר כך כתב: "ובקלף כל מה שיכול לדקדק ידקדק ואינו פוסל. ואם יכתוב אותו על עורות של נבילות וטריפות כשר. וצריכין עיבוד לשם ספר תורה. ויכול לכותבו על עורות מעורבין מן כבש או מן איל או מן צבי ואל יחוש מכל בהמות, וכותב ומעבד בין גויל בין קלף חוץ מעורות בהמה טמיאה". הרי שהוא הכשיר ספר תורה על קלף, ואף לא כתב שהוא רק בשעת הדחק, ומקורו מהברייתות ומהירושלמי.
אך האמת שמהלכות קצובות אין להביא ראיה, כי יחוס ספר זה לרב יהודאי גאון מוטל בספק גדול, ואדרבה דרך הכותב להמשך אחרי מנהגי ארץ ישראל, כך שיתכן שכוונתו בכלל לכתיבה על הרי"ק שאותו הוא מכנה קלף^[9]. אולם, מכל מקום כפי שכתבתי בדעת השאילתות, מסתבר שדעת רב יהודאי להכשיר קלף לס"ת, כי לא מסתבר שהוא יחלוק על הברייתות והירושלמי, כשגם מהבבלי משמע שהוא כשר לפחות בדיעבד, שהרי מלשון רבי שהשיב בגויל ששה, ברור שיש גם ספר שאינו בגויל^[10]. ולכן משמע שמה שהוא לא הזכיר שיש אמנם אפשרות לכתוב על קלף במקום בשר, ונוקט כאילו תמיד כותבים בצד שיער, הוא רק מפני שלא היה מצוי קלף כזה שראוי לספר תורה. וכפי שכתב רב שרירא כמובאבספר האשכול (נז ע"א) "ולא חזי לנא מעולם ספר תורה דקלף, ולא מצוה מן המובחר למעבדיה", ומבואר שקלף כשר לספר תורה, אך לדעתו אינו מן המובחר ולא היה מצוי להם קלף לספר תורה^[11].
ויש להוכיח את הביאור שכתבתי גם מעיון בשאלה המתבקשת, על מה כתבו תפילין ומזוזה בארץ ישראל? רב יהודאי כתב שאפילו גט חליצה, כיון שיש בו כמה מקראות, אין לכתוב על עורות אלו, ולכן אין ספק שהר"ק פסול לדעתו גם לתפילין. בהמשך מובא אצל בן באבוי שהוא כתב להם גם על ענין התפלין שצריך להניח כל יום, משמע שאצלם לא כולם הקפידו להניח תפלין בכל יום, אך מזה שהוא לא הזכיר בדבריו מה שאמרו חז"ל על קרקפתא דלא מנח תפילין משמע שעכ"פ הם היו מניחים, ויש להם תפילין שכשרות גם לדעתו, וכן מסתבר שהיה להם גם מזוזות. ויש לשאול, הרי לפי דבריו מחמת גזירות השמד הפסיקו לגמרי לעפץ, ואם כן מדוע הוא תמה על אנשי ארץ ישראל רק בספר תורה, הרי אין להם גם תפילין ומזוזה. ובגמרא מנחות לד ע"א משמע שכל דבר שכתוב בו "כתיבה" בעי 'ספר'?
לענ"ד התשובה ברורה וגם היא נלמדת מדבריו, שבארץ ישראל הקלו רק בספר תורה בגלל הקושי להשיג עורות מעופצים, וכפי שכתב שם "והן היקלו לכתוב עליו ספר תורה ומחזורין לפי שהוקל עליהם בדמו ובכתבו". כלומר, אמנם הם היו יכולים להשיג עורות מעופצים, אך הם הקלו בס"ת כי הר"ק היה זול יותר ונוח לכתוב עליו, אבל לתפילין, שהם החמירו בהם הרבה עד שחששו להניחם כל יום שמא יפגמו בקדושתם^[12], וגם הם אינם יקרים כספר תורה, היו משתמשים בקלף מעופץ מבבל. וכן למזוזה היו משתמשים בגויל מעופץ שהשיגו מבבל, או שמעטים מהם כן ידעו לעפץ.
ועתה נוכל להשיב לשאלה מהו גדר קלף לפי השאילתות ורב יהודאי, כי לפי מה שביארנו המסקנה ברורה. מאחר שהשאילתות ורב יהודאי לא הזכירו דין קלף מעופץ רק משום שלא היה מצוי להם קלף מעופץ שראוי לספר תורה, משמע שהגדרתם לקלף עולה בקנה אחד עם מה שביארנו בשיטת רב האי, שהחלק העליון הוא הקלף, וכיון שחלק זה אינו ראוי לספר תורה בגלל דקותו, לא הזכירו כלל את הקלף. ומה דעתם על ההסבר של רבינו תם? לענין זה אין ראיה לכאן או לכאן. אפשר שהם סברו כר"ת, שכל עור המוכשר לכתיבה בצד בשר הוא קלף, אלא שלא היה מצוי לעשות עור כזה, כי קשה להכשיר את צד הבשר לכתיבה בדרך העיבוד שלהם. ואפשר שהם לא הזכירו אפשרות כזו כי הם סברו שגם זה לא יקרא קלף^[13]. אך עכ"פ אם נאמר שהם סברו כשיטת הרמב"ם שהקלף הוא התחתון, יש כאן תמיהה גדולה מדוע הם לא הזכירו שיש אפשרות גם לכתוב על קלף בצד בשר, ואומרים שרק צד שיער כשר, הרי הקלף של התפלין שהיה מצוי להם, ובודאי אפשר לכתוב עליו גם ספר תורה בצד בשר.
והנה, לשאילתות ורב יהודאי פשוט שעיבוד סיד פסול, אך המציאות ההיסטורית היא שעוד בימי בן באבוי או מעט אחריו היו שהכשירו את הר"ק גם בבבל. כך עולה ממה שכתב בספר האשכול (אלבק דף נז ע"א) בשם רב שרירא: "ואמר מר רב שרירא האי 'בקלף איני יודע' (בבא בתרא יד ע"א) טעה בה אדם גדול וחשב כי קלף הוא ור"ק, ולא הוא, אלא ור"ק בלשון חכמים חיפה, דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, והיינו ור"ק, דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ, איקרי קלף (נראה דצ"ל 'דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ לא איקרי קלף', וכונתו שאפילו דפתרא דקמיח אינה קלף, כ"ש בזה). ולא חזי לנא מעולם ספר תורה דקלף ולא מצוה מן המובחר למעבדיה^[14]. ודור"ק שהיא חיפה הכשירו מר רב משה^[15], ולא הודו [לו] חכמי דורו כמו מר רב יוסף גאון בן מר רב רבי^[16], ולא חכמי ישיבתו כמו מר רב נחשון^[17] ואף אשר אחריהם".
ועולה מדברי רב שרירא, שרב משה גאון סורא, שחי בימי בן באבוי^[18], הכשיר את העור הזה, כחכמי ארץ ישראל, ואמר שדברי הגמרא בבא בתרא על "בקלף איני יודע" מתפרשים על הר"ק, ואילו רב שרירא פוסלו ומגדיר אותו 'חיפה', דהיינו עור מליח ולא קמיח ולא עפיץ^[19].
כדי להבין את הדברים יש קודם כל לדעת בהקשר למה הם נאמרו. והנה, תוכן דבריו הוא שיש מחלוקת בזה מימי רב משה גאון. וזה תואם למה שכתוב בתשובות הגאונים (הרכבי סי' תלב), שמיוחסת לרב שרירא, ושם כתב שלמרות שחכמי הישיבות הסכימו לפוסלו, רק המדקדקים במצוות מקפידים לא לכתוב ספרי תורה על הקלף, ורוב הציבור סומך על דברי רב משה גאון. אך עכ"פ הנוסח כאן אינו מלשון התשובה, אלא פותח בפיסקה מהגמרא בבבא בתרא "בקלף איני יודע". שרגא אברמסון (ענינות בספרות הגאונים, ירושלים תשל"ד, עמ' 91) מציין שבכת"י של פירוש רב שרירא לבבא בתרא כתוב דברים דומים למה שכתב האשכול בהמשך, לכן נראה שגם כאן דברי האשכול לקוחים מגוף פירוש רב שרירא למסכת בבא בתרא. ראיה נוספת לכך יש להביא מעצם מסקנתו, שלכתחילה אין לעשות ספר תורה על קלף. דבר זה מובא גם בראשונים בשם פירוש ר"ח לבבא בתרא, וכידוע ר"ח בפירושו לש"ס, מבוסס על פירוש רב שרירא ורב האי (אם כי לפעמים אומר דברים שונים)^[20]. מכל מקום נראה להדיא שהמחלוקת היא ספציפית על ענין הקלף המוזכר בבא בתרא, ולא נאמרה סתם בעלמא לגבי גדר קלף.
עוד יש לתת את הדעת לכך שרב שרירא, בהתייחסות לחכמי הישיבה של רב משה, ישיבת סורא, דילג על כמה מראשי ישיבת סורא הנודעים שאחרי רב משה, והגיע עד רב נחשון, שכיהן כראש הישיבה רק 42 שנה אחריו, וכנראה כלל לא דיבר עם רב משה גאון. אפשר להבין מזה שראשי ישיבת סורא שבין רב משה לרב נחשון הסכימו עם רב משה. ואכן, לקמן נראה שיש תשובה של רב נטרונאי, שכיהן כראש ישיבת סורא מ853 עד 858 למנינם, שבה כתוב כדברי רב משה גאון. לפי זה, יתכן מאוד שגם הגאונים הרב כהן צדק, הרב שר שלום, והרב עמרם שכיהנו בישיבת סורא בין רב משה לרב נחשון גאון, כולם הלכו בדרכו של רב משה. אך יש לסייג ולומר שאין זה מוכרח, כי אפשר שרב שרירא לא מזכיר אותם רק מפני שלא ידע מה היתה דעתם. ועכ"פ אין כל ראיה שהם דחו את דברי רב משה גאון.
ועתה ננסה להבין מה דעת רב משה גאון, שהכשיר את הר"ק ואמר שהוא בגדר הקלף. לענ"ד אין ספק שרב משה גאון לא אמר שזהו הקלף ואין בלתו, שאם כן המחלוקת היתה צריכה להיות סביב הגמרא בשבת, ששם מוזכר דין קלף לתפלין, ולא על מה שנאמר בבבא בתרא. ועוד, שאם כוונתו לומר שאך ורק הוא הקלף, הרי שלדעתו התפילין של כל הגאונים שאינם על הר"ק פסולים, ולא יתכן שלא היינו מוצאים הד לכך בכל דברי המשיגים עליו. וכפי שאם יאמר איזה חכם שציצית צריכה להיות דוקא מחוטי קנבוס, או שאתרוג צריך להיות דוקא לימון, בודאי במקום להתווכח איתו על כשרות הלימון, צריך להתווכח איתו על מה שהוא פוסל את האתרוג שנהגו בו אבותינו וחכמינו מאז ומעולם. לכן נראה ברור שבענין התפלין לא היה כל ויכוח על איזה עור לכתוב. ומכיוון שכבר הזכרנו שרב האי כתב שהקלף הוא העליון, לכן אי אפשר לומר שכולם עשו תפילין מהחלק התחתון של העור, כי אם זה היה המנהג לא היה רב האי ממציא פירוש חדש נגד מה שמקובל וכותב בסתמא שכך המנהג. ומכל זה נראה להסיק כפי משמעות השאילתות ורב יהודאי שכל הגאונים השתמשו בתפלין בליצה, כשיטת רב האי.
ונראה שהדבר גם מדוקדק משינויי הלשון של רב שרירא. בפירוש לבבא בתרא הוא אומר "האי 'בקלף איני יודע' טעה בה אדם גדול וחשב כי קלף הוא ור"ק". הקדים את המילה 'קלף' למילה ר"ק, לומר לך שרב משה פירש שהקלף האמור כאן בלשון הגמרא ב'קלף איני יודע' שהוא הקלף לספר תורה הוא הר"ק. אבל בתשובתו בסי' תלב, ששם לא הביא את הגמרא, כתב רב שרירא: "לא היה מתירו אלא מר רב משה גאון מחסיה ז"ל בלבד והוה קארי ליה לר"ק קלף". כאן הקדים את המילה ר"ק לקלף, ולא כתב דהוה קארי לקלף ר"ק, כדי שלא תטעה לחשוב שכל קלף לשיטתו הוא ר"ק, אלא רק אמר שהוא היה קורא גם לר"ק קלף.
כיון שהמחלוקת מובאת אצל רב שרירא על הגמרא בבא בתרא, נזכיר שוב את דברי הגמרא: "ת"ר: אין עושין ספר תורה לא ארכו יותר על הקיפו ולא הקיפו יותר על ארכו. שאלו את רבי: שיעור ס"ת בכמה? אמר להן: בגויל - ששה. בקלף בכמה? איני יודע. רב הונא כתב שבעין ספרי דאורייתא, ולא איתרמי ליה אלא חד. רב אחא בר יעקב כתב חד אמשכיה דעיגלי ואיתרמי ליה".
בהלכות ספר תורה גנזי מצרים (עמ' 13 ואילך)^[21], דן בענין זה באריכות, וגם אצלו רואים שעיקר הדיון אינו בגדר קלף בעלמא, אלא הוא מתייחס דוקא לקלף המוזכר בבבא בתרא, שהוא הקלף לספר תורה, וז"ל: "שקולפין ממנו לשם תפילין שמענו שחוזרין ומעבדין אותו בעפצא, ובלא ספק אי איפשר לו בלא מלח והוה ליה מליח וקמיח ועפיץ".
לפני שאמשיך לצטט את דבריו, אתייחס למשפט סתום זה, שלענ"ד יש לו חשיבות גדולה. לפום ריהטא המשפט אינו מובן כי הוא חסר את ראשיתו. צריך להבין ממי שמע המחבר שחוזרים ומעבדין אותו בעפצא, מי זה "מעבדין אותו" ומדוע הוא נצרך להשמיענו שעושים גם מליח ,למרות שלא הוזכר מלח. גם יש לשאול - הרי רואים שהמחבר בקי גדול בספרות הגאונים, ומצטט גם הלכות רבות מרב האי גאון, ואיך בכל דבריו בסוגיה דידן, שהוא עוסק בשאלה האם חייבים לעפץ, הוא לא הביא את דברי רב האי ורבינו חננאל בגמרא בשבת, שמבארים שהקלף מעופץ, ונלקח מהגויל?
על כן נראה לענ"ד שבעמ' הקודם, שחסר, הביא המחבר את פירוש רב האי למסכת שבת, שמבאר מהו הקלף לתפילין, וכפי שהראינו בפרק א בפירוש רב האי כתוב שמעבדים בקמח ותמרים וקולפים עור מהגויל לשם תפילין ועושים אותו שוב בעפצא לשמה. ועל זה מסיים בעל הלכות ס"ת - שמענו מדבריו של רב האי שחוזרים ומעבדים אותו, את הקלף, בעפצא אחרי הקילוף, כפי היסוד שהוא מברר בהמשך שהקלף לעולם הוא מעופץ. והוא הוסיף שאף שרב האי לא הזכיר בפירושו מליחה, בלא ספק אי אפשר לו בלא מלח. ומוכח כפי שהוא רוצה לומר בהמשך, שהקלף הוא החלק העליון שהוא מליח וקמיח ועפיץ. נראה ברור שזו הפיסקה שחסרה, כי כך מתחברים דבריו היטב. ועתה נחזור להמשך דבריו:
"ובמסכת גטין בפ' המביא, תניא בעניין ההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ספר תורה, יהב לה לדביתהו, אמ' לה הא גיטיך, אמ' רב יוסף למאי ניחוש ליה, או משום מי מילין (פי': אם נחוש שמא כתב על הספר גט, ואינו נראה כיון שהוא כתוב במי מילין שהם שקופים. ע.א), הא קימא לן דאין מי מילין על גבי מי מילין, ופיר' מי מילין מיא דעפצא (שאינם נראים כשכותבים בהם על עור מעובד במי מילין. ע.א). שמעת מינת שכל גויל שלספר תורה עפיץ הוא.
לא הוצרכתי לברר כל העיקרין הללו אלא כדי להסיר השיבוש שנמצא בפרשת ואתחנן דר' שמו' גאון^[22]. והגויל הזה אם לספר תורה מעבדין אותו אין מקלפין ממנו, כלמ' דבענן שיהו עבים כדי שיהו הקיפו כאורכו שהעורות שלספר תורה כל אימת דהוי עבים טפי מעלו, דהא רב אחא בר יעקב כשעשה הקיפו כאורכו בעורות שלעגלים כתב, הילכך הרוצה לעשות גוילין לספר תורה צריך שיקח את העורות וישיר את השיער שלהן במה שירצה, ולעבדן במלח וקמח ועפצא ואם עשה כן כשירין לכתוב עליהן ספר תורה. ואם חיסר בעיבודן משלשה דברים הללו כלום, לא מיבעיא ספר תורה דלא כשירין ליה, אלא אפילו מגלה אסור לכתוב עליהן, ואם כתבה עליהן פסולה, שכן שנינו לעניין מגלה, על הניי[ר] ועל הדפתרא לא יצא, ומפרשינן בגמ' דפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ. הלא תראה ותבין שלא חסר מדפתרא אלא עפצא בלבד, ופסלו אותו מלכתוב עליו מגלה, כל שכן חיפא שהוא חסר עפצא וקמחא, וכל שכן מצה שנקרא בטיית ר"ק^[23] שאינו מעובד מאחד משלשה דברים הללו, ומה מגלה אינה כשירה עד שתהא כתובה אשורית על העור והוא הגויל שפירשתי אותו, ספר תורה האמור לא כל שכן שלא יוכשר לכתבו על אחת מן העורות השלשה שהיא מצה ו[חיפ]א ודפתרא, לפיכך צריך אתה להיזהר מיכן ואילך שלא תסבור כי הקלף שאמרו רבותינו הוא ר"ק הנקרא מצה היא טעות גדולה, והיינו דתנן במסכת כלים העושה כיס מעור [ה]מצה ומן הנייר טמא, שהמצה הינו ר"ק, וה[ניי]ר (צ"ל והעור. ע.א)^[24] שעיבדו שלם בשלשה מינין הללו הוא הגויל, ומצוה מן המובחר לספר תורה אם הניחו שלם וכתב עליו בכל חוקי הגויל, ואם קלף ממנו הקלף שלו וכתב עליו ספר תורה בשעת הדחק בדאיעבד כשר הוא לקרות בו, שמלאכתו פשוטה ולא הטריחו חכמים בשיעור, והינו קלף שאמרנו בתלמודינו שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה, [א]מר להן בגויל ששה טפחים ובקלף איני יודע, וכן מה שאמרו בתלמוד ארץ ישראל ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור, פיר' דהוו להו קלישי ולא מצי הסופר לשער הקיפו כאורכו, וכן לעניין הדפין במעוט וברוב כאשר אני עתיד לפרש לפנינו. ומר רב מתתיה גא'^[25] ז"ל נמי פריש הכי: אמר להן בגויל ששה טפחים, בקלף איני יודע שהקלף דק הוא ואינו הווה ששה טפחים. וכללו שלדבר הקלף שכותבין עליו פרשיות שלתפילין הוא שאמר עליו רבינו הקדוש בקלף איני יודע, והוא שהתירו [חכמים] לכתוב עליו מגלה וספר תורה בשעת הדחק בזמן שאינו מוצא לכוין ולשער מלאכת הגויל שהיא קשה.
אבל העור הנקרא ר"ק ליכא למן דשרי למכתב עליו מילה, כל שכן ספר תורה. וכל ספר תורה ומגלה שתמצא כתובה על עור המצה שהוא ר"ק אינן מוציאין מידי חובה ואסור לקרות בהן בצבור, ושמא מעוטי תורה או נמי קראיין ועמי ארץ כתבו אותן. ואם תמצא לומר תלמיד חכמים כתב [או]תן, שמא בטעות הורוהו ולא ידע מלאכת העור ופסולן והכשי[ר]ן, שאין לנו לשנות ממה שלימדונו רבותינו. ואפילו מזוזה נמי לא מיבעי למכתבה אלא דוכסוסטוס שלגויל, והרי אתה מוצא המזוזות הישנות כולן על הגויל שחכמים ראשונים כתבו אותן כהוגן, אבל האי עור מצה איני יודע לו הכשר לכלום, לא לספר תורה ולא לתפילין ולא למזוזות ולא למגלה, ולא יוכשרו אלא למכתב עליהו מכילתות וכתבים להתלמד בהן, אבל דבר מצוה לא.
ואם תאמר הר[י] {הספרין [והתפילין והמזוזות^[26]]} (לענ"ד צ"ל התפילין. ע.א) לא בַעוֹ שרטוט (ואם כן הוא הדין דלא ליבעי עיבוד בעפצים. ע.א)? הרי לימדונו רבואתא טעמא דמילתא לפי שהתפילין נכתבין על קלף [דק מאוד]^[27] כדי שלא יהא כבד, ואי משרטיט ליה מר הוא מתקריע. וכן אמר רבנו עמרם בר [ששנה^[28] קלף לא בעי שרטוט] שאי אפשר לה לקבל שרטוט. הילכך הגויל שכותבין עליו ספר תורה הוא שכותבין עליו מזוזות ותפלין.
ובגמ' דבני מערבא במסכתא דמגלה גרסי', ר' זעורה בש' אמי בר חיננא [ככתב ספרים כן כתב תפילין ומזוזה], ועוד קימא לן מזוזה שבלת' עושין אותה תפילין, אבל תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזי, [הלמה, שמעלין] בקודש [ולא מורידין], ושמעת מינה שעיבודן שוה, ואי מי איתה דמזוזה על מצה, מצה לתפילין מי מכשרינן^[29]? אלא לאו שמע מניה כדקאמרינן דמצות מזוזה להיכתב על דיסוסטוס שלגויל המעובד, ותפילין על הקלף הנקלף ממנו, והני מילי למצוה דתניא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזו[זה] על דוכסוסטוס, אבל אם שינה וכתב את המזוזה על הקלף בדיעבד כשר, דהכי תריצנה לשמעתא דרב דאמ' קלף הרי כדוכ[סוס]טוס, מה דוכסוסטוס כותבין עליו תפילין (נראה דצ"ל מזוזה. ע.א), קלף כותבין עליו מזוזה, דקימא לן כמעשה דר' מאיר, דאמ' ר' שמעון [בן אל]עזר ר' מאיר היה כותבה על הקלף מפני שמשתמרת, אפילו הכי לא הוכשר במזוזה אלא קלף הראוי לתפילין, אב[ל] עור המצה מאן מכשיר, ואף שהכשירו במזוזה שנכתבת על הגויל ועל דוכסוסטוס ועל הקלף, הני מילי במזוזה, אבל [בתפי]לין לא מכשרינן למכת[ב] אלא על קלף בלבד: ובפ' אמר להן הממונה גרסי בני מערבא תני עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה, רש"ב גמליאל אוסר. אמ' ר' יוסי הוינן סברין למימר מה פלגין להדיוט, הא לגבוה לא, מן מה דתני אבני קדש ובקדש ייחצבו, בגדי קדש צריך וגו,' אמ' הדה אמרה אף לגבוה פליגין. עד כן לא פליגי אלא בעור, אבל במצה ליכא למן דשרי.
ורבינו סעדיה גאון^[30] ז"ל אמר: ופירוש דוכסוסטוס גויל שנקלף ממנו קלף, ודבר רבינו סעדיה איצא פי כי תשא (ודבר רבינו סעדיה עוד^[31] בכי תשא) פי כתבה אלתורה (בכתיבת התורה) עלה אלגויל (על הגויל) עלה חסנה (על הצד הטוב שבו). ק ולמא (ואמר), אד לם ימכננא (לא יתכן) אן נכתב אלתורה (שנכתוב את התורה) כתאבה תכון מסתויה (כתב באופן שתהא שווה) מן דאכל ומן כארג (מבפנים ומבחוץ), פלדלך (ולכן) יכתב עלי אלגויל (יכתוב על גויל), חתי לא תרי (כדי שלא תראה) מן כארג (מבחוץ) מקלובה (מהופכת) אלבתה (בשום פנים)^[32]. וכל מי שאומר חילוף הדברים הללו צריך להביא ראיה לדבריו ולא ימצא. הרי לך פירוש מלאכת הגויל והקלף ודוכסוסטוס בעני[ן] ספר תורה ומגלה ותפילין ומזוזות כמה דסבירא לי וכמה שנתגלה לי בסיעתא דש[מ]יא, וסר הספק ואיפסילו להו מצה וחיפא ודפתרא ונשאר הגויל והקלף בהכשירא, ואם יוכל הסופר לשער שיעורי ספר תורה על הגויל בכל ענייניו בדוקא וקושטא הוא המצוה מן המובחר, ואפילו עזרוהו חכמי דורו שהרי מצינו חכמים ראשונים היו יגיעים בו כדי שיזדמן להן כשיעור, [חייו] אינן מקופחין שזכות גדולה היא, והריני כותב לפניך כל חוקי מלאכת ספר תורה ומקבץ כל הלכותיו בראיות ברורות בכל ענייניו.
ואם אינו יכול לכוין שיעוריו, כי בודאי קשה הוא וצריך חכמה יתירה,^[33] לפי שמצאתי מר רב קימוי ז"ל^[34] שכתב למקצת חכמים ששאלוהו בזה הדבר, וכן השיב אותן בלשון הזה מה נעשה שאין בקי לעשות כן ארכו כהקיפו אל ירע לבכם על זאת כי אשר תבקשו הוא נפלא מכם: הילכך אם אי אפשר לו לכוין מלאכת הגויל, כתיבתו על הקלף שקולפין מן הגויל המעובד לשמו שהוא קליש טפי עדיף, שלא הצריכו בו שיהא הקיפו ששה טפחים כאורכו ולא דקדקו בשיעורי היריעות שלו, דגרסינן בפירוש שאלו את רבי שיעור ספר תורה בכמה, אמ' להן בגויל ששה טפחים ובקלף איני יודע. ובני מערבא גרסי לעניין שיעורי יריעות ובקלפים לא נתנו בהן שיעור, ומשום רבינו יהודאי גאון ז"ל אמרו ובקלף כל מה שיכול לדקדק ידקדק, וכל מה שאינו יכול לדקדק אינו נתפס על כך^[35]. ורבינו נטרונאי ז"ל התיר לקרות בקלף לכתחלה בצבור, וכולם לעיניין קלף שקולפין מן הגויל המעובד לשמו אמרו^[36]. ורבינו חננאל הרב הגדול ז"ל אמר ומלאכת כתיבת ספר תורה בגויל צריכה חכמה יתירה לשער שיגיע הקיפו כארכו, דהא רב הונא לא נזדמן לו אלא אחד משבעים, ומסורת בידינו להיות הגוילים נקיים עבים חזקים וכול'. ואמר בלשון הזה ואף על גב דאמרינן בירוש' בקלפים לא נתנו חכמ' שיעור וכול', ור' אמר כששאלו אותו ספר תורה בכמה אמ' בקלף איני יודע, דמשמע שכותבין ספר תורה על הקלף, כיון דלא אשכחן שעשה כך אין מתירין לכתחלה לעשות בקלף^[37], בוא וראה שאפילו בדרך ש' (טפח') לא אמרו אלא בגויל כההו (נראה דצ"ל בכמה, וכן) דאמ' ספר תורה שכתבתי לפל' גוילים שלו לא עיבדתים לשמן וכו', ומכל מקום מצוה מן המובחר אינה אלא בגויל. עד כן דברי רבינו חננאל הרב הגדול ז"ל. ושמענו מכלל דבריו שמצות ספר תורה לכתבו על הגויל, מיהו לא התיר לך לכתבו על הגויל אלא כשיהא ארכו כהקיפו ושיהו כל ענייניו ומלאכתו מכוונת כהוגן. ובמקום הדחק שאינו יכול לכוין הרי התיר הקלף, מיהו אינו מן המובחר. והרי הבאתי כל דבריהם שלגאונים ורבואתא ואין בהם מי שפיקפק בספר תורה שלגויל, ולא הקילו אלא בשיעור הקלף בלבד. ומדברי כולן כל אחד ואחד לא נתגלה לך בפירוש מלאכת הגויל והקלף וכבר ביררתי אותה לך. וצריך הכותב על הקלף [שי]כתוב במקום בשר דתניא כותבין על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שיער ואינו רשאי לשנות ושאר כל ענייני ספר תורה שלקלף כל מה שיכול לדקדק ידקדק, והנה כל מלאכת ספר תורה מחוברת הלכות ברורות לפניך".
ורואים מדבריו כמה וכמה דברים:
א. מכלל דבריו עולה כפי שכתבתי, שהמכשירים את הר"ק לא חידשו הגדרה חדשה שקלף הוא אך ורק עור שמעובד בסיד, ומה שמעובד בעפצים אינו קלף. כל סגנון כתיבתו הוא כנגד מי
שבא להקל ולומר שגם קלף מסיד כשר והוא ראוי לספר תורה. והראיות לכך מרובות:
הוא כותב כנתון פשוט שתפילין צריכות עור מעופץ, ומתפילין הוא מוכיח למזוזה: "ואי מי איתה דמזוזה על מצה, מצה לתפילין מי מכשרינן", משמע להדיא שפשוט לכולם שהתפילין אינם נכתבים אלא על עור מעופץ. כך גם מובנת לשונו "וכללו שלדבר הקלף שכותבין עליו פרשיות שלתפילין הוא שאמר עליו רבינו הקדוש בקלף איני יודע", משמע שזה הכלל הנכון, בניגוד למכשירי הר"ק הסוברים שזה אינו אותו סוג עיבוד, כי לספר תורה מעבדים בצורה שונה. ומובן מזה שהמכשיר ר"ק לספר תורה מסכים שהקלף שכותבים עליו תפילין הוא הקלף המעופץ הרגיל. אמנם, בעל ההלכות הביא שלכאורה יש להקשות על השוואת דין ספר תורה לתפילין מזה שתפילין לא צריך שרטוט, אך זו אינה אלא קושיה של משא ומתן, שלכאורה לפי זה נוכל לטעון שבתפילין יש פחות הקפדה לעפץ, כשם ש"לא בעו שירטוט", ודוחה טענה זו שהתם יש טעם מיוחד. ובכל אופן, גם כאן רואים שאין לו התחלה של הו"א שיש איסור לעפץ בשביל תפלין. גם בסוף דבריו הוא חזר וסיכם שלא מצינו בכל הגאונים שהקלו אלא בשיעור הקלף בלבד. ומפורש בזה שכל דבריו הם כנגד מי שבא להקל בקלף קולא אחריתי, כלומר לא רק בענייני השיעור כשכותבים בקלף, אלא גם במהותו. ומבואר שכל דברי המכשיר את הר"ק נאמרו לקולא בלבד. ומכאן נלמד גם לפרש את דברי רב שרירא ורב האי בזה, כי מסתבר שכולם מתיחסים לאותה דעה, שבאה להקל ולא התכוונה לפסול דבר^[38].
ב. לדעת בעל הלכות ס"ת, כל הגאונים שסברו שהקלף כשר רק כשהוא מעובד בעפצים סוברים שהקלף הוא "שקולפין מן הגויל". זאת, בעוד שעל הדוכ' הוא אומר בשם רס"ג "גויל שנקלף ממנו קלף", משמע שבא להדגיש שהדוכ' הוא עיקר הגויל, ולא כמו בקלף. וביארתי לעיל שבתחילת דבריו הוא אמר כך גם בדברים שכתב על דברי רב האי. וכן חזר על הבדלי הלשון הזה שוב "דמצות מזוזה להיכתב על דיסוסטוס שלגויל המעובד, ותפילין על הקלף הנקלף ממנו". נראה להדיא שהדוכסוסטוס הוא עצם העור שנשאר על העמודים לאחר הקילוף, מה שאין כן הקלף, שהוא החלק שנלקח משם. לפי זה, ברור שלדעתו ולדעת רס"ג ורב האי סתם קלף הוא העליון^[39].
ג. וכן נראה ממה שכתב בשם רב עמרם גאון "לימדונו רבואתא טעמא דמילתא לפי שהתפילין נכתבין על קלף כדי שלא יהא כבד, ואי משרטיט ליה מר הוא מתקריע. וכן אמר רבנו עמרם שאי אפשר לה לקבל שרטוט". משמע שרב עמרם דיבר על הקלף הרגיל, ואומר שמטבעו של הקלף נובע "שאי אפשר לה לקבל שירטוט". דברים אלו מתאימים כמובן לליצה, שבגלל דקותה אין היא מקבלת בקלות שירטוט, ולא לדרמיס העבה. לא יתכן לפרש שמדובר על קלף שדיקקו אותו באופן מיוחד, כי רב עמרם לא אמר שכיון שדיקקו את הקלף אי אפשר לה לקבל שרטוט, ובודאי אם הדרמיס הוא קלף לא חייבים לדקק כ"כ עד שהיא לא תקבל שרטוט, אלא משמע שמחמת עצם זה שהוא קלף שבטבעו הוא דק אין היא מקבלת שרטוט^[40].
ד. כך נראה גם מכל המשא ומתן על הגמרא בבא בתרא, דמשמע שהיה להם קושי בגמרא זו מכיון שידעו שהקלף הדק של התפילין אינו מתאים לספר תורה, ומכללות דבריו עולה שבעל ההלכות וחלק נכבד מהגאונים שהביא סוברים כרבינו תם, שכל עור שהוכשר לכתיבה בצד הבשר הוא קלף, ובזה ניחא להם גמרא זו. הדיוק של המכשיר את הר"ק הוא מהגמרא בבבא בתרא, שהרב המכשיר הבין מהגמרא הזו שהיתה אפשרות מעשית לכתוב על קלף, שכן השואלים רצו לעשות ספר תורה כזה. ומדובר על קלף שהוא דק בצורה משמעותית ביחס לגויל, שאם הוא רק הבדל זעיר לא היה שייך לשאול ולהסתפק בשיעור היקפו מתוך הנחה שהוא שונה מהגויל. ומכיוון שאין זה מעשי לכתוב ספר תורה על הקלף שבו משמשים לתפילין, הסיק המכשיר ששם מדובר בר"ק המעובד בסיד, ורבי אמר איני יודע, כי לא ידע אם בעור קלף כזה צריךשיעור^[41]. התשובה של בעל הלכות ס"ת היא שאי אפשר לומר שמדובר בגמרא בבא בתרא בר"ק, כי יש ראיות רבות שלא יתכן להכשיר דברי סת"ם על עור שאינו מעופץ. הוא מביא שרב מתתיה דן על הגמרא, ולא פירש אותה על ר"ק, אלא כפשטה על הקלף המעובד בעפצים, אלא שהוא יותר דק. ועיקר ההוכחה שלו הוא ממה שרב מתתיה לא הזכיר בביאורו לגמרא זו עיבוד בסיד.
למעשה, יש כמה אפשרויות לתרץ גמרא זו. אפשר לומר שמדובר על הקלף שכותבים בו תפלין, וזו שאלה תיאורטית. או ששאלו מה יהיה הדין אם בכל אופן כתבו ספר תורה כך למרות דקותו המרובה. אבל לפי דרכו של רבינו תם התירוץ הוא פשוט, שאכן יש אפשרות גם לקלף שאינו הליצה, שכן גדר קלף הוא כל עור שנלקח מהגויל והוכשר לכתיבה בצד הבשר. ומה שלא ידע רבי להשיב הוא משום שלא ידע אם גם בקלף כזה שהוא דק מהגויל נאמר לדקדק בדין היקפו.
מכל הדברים שכתב בעל ההלכות מעצמו על השאלה מתי משמשים בקלף לספר תורה, ומההוראה למעשה שבסוף דבריו, נראה שהוא תופס עיקר את דברי רב קימוי, שהבין שכדי להקל על הציבור אפשר לעשות ספר תורה על קלף. רב קימוי כתב שלא יצטערו על כך שאינם יודעים לכוון גובהו כהיקפו, כיון שהם יכולים לכתוב ספר על קלף, ובו אין צורך לדקדק בזה. האם שייך לומר לציבור דברים כאלו, לכתוב על קלף העשוי מליצה, רק כדי שלא יעבור על ההוראה לכתחילה לכתוב ספר תורה אורכו כהיקפו? הרי ברור מדברי הגמרא שרק אחד לשבעים הזדמן לו ספר כזה, ושאין כל עיכובא בדבר. א"כ, במקום לכתוב על ליצה ספר שאי אפשר להשתמש בו , יכתבו כדרכם ויהיה כשר. רק אם מבינים שאין כל בעיה להשתמש בספר של קלף שייך לומר למי שברור לו מראש שלא יצליח לכוון, אם כן - כתוב על קלף. ובעקבות דברי רב קימוי, בעל הלכות ס"ת מתיר לכתוב על קלף כשאין יודעים לכוון את היקפו, ואף שרבי אמר איני יודע הוא מוצא סמך להתיר מהירושלמי "ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור", וכותב להדיא שמלאכתו בקלף פשוטה. וכן כתב עוד שם בעמ' 20: "ומי שרוצה להקל, הרי ספר שלקלף אינו צריך כל כך, יעשה אותו". ובודאי כוונתו לעשות קלף עבה יותר מהליצה, ומלאכתו פשוטה כי אין צריך לדקדק בהיקפו, והוי קולא במה שאומר להם לעשות כך. לעומת זאת, לעשות ספר תורה על ליצה זו טירחא עצומה, ובדאי מי שרוצה להקל פשוט לא יעשה היקפו כאורכו, ולא שייך לומר 'להקל' על עשית ספר תורה מליצה.
בעל ההלכות מסתייע לדבריו, שיש אפשרות מעשית לעשות זאת, ממה שכתבו בהלכות קצובות, דנראה לו שהוא כותב את האפשרות לעשות ספר תורה מקלף כדבר מעשי, כי הוא הורה שאם האדם יכול לדקדק בהלכות השיעורים שהוא אמר, אז ידקדק גם בקלף. וכן הוכיח מדברי רבינו חננאל^[42], שהרי הוא כתב שאין להתיר לכתחילה כתיבה על קלף רק משום שרבי לא עשה בו מעשה, ולא משום שבכלל אין לנו קלף ראוי לספר תורה.
אמנם בעל ההלכות כותב שהקלף שהוא ממליץ לכתוב עליו כשאינו יודע לשער היקפו כגובהו הוא כמו הקלף של התפלין הנקלף מהגויל, אבל כיון שברור מדבריו שהכוונה לכתיבה על החלק התחתון שהכשר לכתיבה בצד בשר, צ"ל שהשואה זו היא רק לענין טיב העיבוד, בפועל אם יעשוהו מהגויל זה יהיה על ידי קילוף והחלקה בצד בשר עד שיהיה ראוי, ולא על ידי קילוף והסרת הקליפה העליונה, וכך גם צריך לפרש אתדברי רב קימוי.
אכן לשון רב קימוי: "כתיבתו על הקלף שקולפין מן הגויל", ולעיל הראיתי שבלשון בעל הלכות ס"ת נראה שלשון זו מתייחסת לליצה, אך שם הדיוק הוא מהלשון השונה שהוא כותב על דוכ', ואין ללמוד מזה על לשון רב קימוי שלא מזכיר דוכ' בלשון שונה. כיון שמוכרחים לפרש שכוונתו לקלף שאפשר לכתוב עליו ספר תורה, ועל הקלף הדק אי אפשר לכתוב, בהכרח כוונתו שקולפין ומכינים מן הגויל.
לפי זה נראה לפשוט את השאלה האם יש אסמכתא לפירוש רבינו תם לענין הקלף. שכן הראינו שהקלף הרגיל של תפילין, לפי כולם, הוא הקליפה העליונה - הליצה, אך רב קימוי ובעל הל' ס"ת הבינו שיכול אדם לכתוב ספר תורה גם על קלף שנעשה מהדרמיס, וזה יקרא קלף כי הוא מוכשר לכתיבה בצד בשר, וכך משמע גם מבעל הלכות קצובות ומרבינו חננאל^[43].
ועוד למדנו מדבריו פירוש חדש לענין זה שרבי אמר על הקלף איני יודע איך לשער בו היקפו כגובהו. לפי ר"ח נראה שהוא מפני הספק אם אפשר לכתוב על הקלף לכתחילה, אך לפי בעל הלכות ס"ת (וכן נראה מדברי רב קימוי, ורב מתתיה) הוא מפני שלא ידע אם דין היקפו כגובהו נאמר בקלף, שאפשר שלא נאמר בו דין זה בגלל עצם זה שהוא במהותו יותר דק, ולמעשה הוא מורה להקל בזה על פי הירושלמי שבקלפים לא נתנו שיעור, וזה גם מתאים למה שמעיד בן באבוי ועולה מהלכות פסוקות שבארץ ישראל נהגו לכתחילה לכתוב על קלף בלי כל הדקדוקים האלו.
למעשה ברמב"ם ובשו"ע (יו"ד רעב, א) נפסק שלכתחילה צריך לשער היקפו כגובהו גם בקלף. אבל כידוע מנהג העולם לא לדקדק בזה. ולפי האמור המנהג מיושב שהוא מנהג ארץ ישראל, ואין לו סתירה מהאמור בבבלי.
ונראה שגם לדעת רב משה גאון יש להכשיר כל עור שעובד בצד הבשר, שכן הצדקת המנהג בר"ק מתאפשרת רק אם אנו מניחים שגם הוא נחשב כמו החלק הדק שכותבים עליו תפילין, היות שמכשירים אותו בצד הכתיבה.
וכן נראה מדברי רב עמרם גאון, דכתב שתפילין אינם צריכים שרטוט בגלל החשש לקריעת הקלף. ויש לשאול איך כותבים ספר תורה ומזוזה על קלף, הרי הם צריכים שרטוט? לכן משמע שדעתו כדעת הרב קימוי שעכ"פ אפשר לעשות קלף עבה יותר מהליצה, וכיון שאם משתמשים בקלף לספר תורה לוקחים בדרך כלל את העבה, לא פתרו ס"ת ומזוזה משרטוט כשהם נכתבים על קלף. מה שאין כן תפילין, שבדרך כלל מוכרחים לעשותם על קלף דק, לכן פתרו בהם משירטוט^[44].
ועתה נראה מהי דעת רב שרירא ורב האי בזה.
כבר הזכרנו שדברי האשכול בשם רב שרירא הם כפי שעולה מתשובת גאונים ידועה (תשובות הרכבי סי' תלב) המיוחסת לו. בתשובה זו, שנועדה לבני תלמסאן שבאלג'יר, נשאל המשיב על "מקום שאין בו מי שיודע לעשות לא גוילין ולא ר"ק". ושאלו אם יוכל לכתוב ספר תורה על הר"ק שהגיע לידם, שלא נעבד לשמה. והשיב להם בתחילה שרק רב משה גאון הכשיר ר"ק, וחלקו עליו כל החכמים, וכנ"ל בדברי האשכול. אולם, ציין שמכל מקום גם בבבל פשט עתה ההיתר לקרוא בספר תורה של ר"ק, ורוב הציבור סומך על הרב משה גאון, אף שלא הודו לו חכמי שתי הישיבות. וסיים: "מיהו אתם שאין במקומכם מי שעושה גוילין ולא ר"ק, אם יש במקומכם ספר תורה כהוגן השמרו בו וקראו בו בציבור. ואם לאו אל תשביתו קריאת התורה מפני זאת שהרי הכתוב אומר עת לעשות ליי' הפרו תורתך".
הסיום להקל משום עת לעשות לה' מובא באשכול (אלבק נח) בשמו של רב שרירא, ולכן נראה שכל התשובה היא מרב שרירא^[45].
ובהמשך יש שאלה ותשובה נוספת שלא הובאה בראשונים, אך מכיוון שתשובה זו נמצא בתוך אותו קובץ של שמונה תשובות שנשלחו מאותו משיב, ועל חלק מהם ידוע שהם מרב שרירא,, מסתבר שגם תשובה זו היא מרב שרירא, אלא שהראשונים לא הביאוה כי היא היתה אצלם תשובה נפרדת, ואולי הם לא ראו אותה. שאלה זו מתייחסת למה שנאמר במסכת סופרים שכותבים ספר תורה חציו על צבאים, האם כמו כן אפשר לעשות חציו על ר"ק, ולכתוב בצד שיער, ומה הדין בעלמא אם כתב על ר"ק בצד שיער ולא כפי שנוהגים. וכתב על זה המשיב: "קלף לאו ר"ק הוא, אלא מגלה שלגויל קולפין אותה והווה שתים. אחת נקראת קלף ואחת נקראת דכסוסטוס. עכשו רוב הסמוכים בהכשרת ספר תורה שלר"ק על מה שנהגו העם הן סמוכין. ולא נהגו העם לכתוב על ר"ק אלא במקום בשר, אבל הכותב במקום שער לא נהגו להכשירו. אף אתם אל תכשירוהו".
אין לחלק בין שתי התשובות, כי תוכן שתיהן הוא שהר"ק אינו כשר, אלא שבאחת אמר המשיב שלדעתו ההיתר הוא רק במקום שאין ברירה, ומשום עת לעשות לה', ובשניה כתב שכך נוהגים למרות שאינו נכון. זה אותו דבר, רק עם דגש שונה. אמנם, בתשובה הראשונה הוא לא הבהיר כלל מהו הקלף ומהו הדוכסוסטוס, אך הוא אינו חייב לכתוב בשתי תשובות אותו דבר. ויתכן שבתחילה הוא חשב שהם יודעים מהם קלף ודוכ' האמתיים, ובתשובה השניה, שבה העלו הו"א מתמיהה, ראה לנכון לבאר יותר מהו קלף ודוכ'. אמנם, יש לשאול על כך שגם בתשובה השניה הוא רק אומר שלפי האמת מגילה של גויל קולפים אותה והוה שנים, ואחת נקראת קלף, ולא אומר איזה חלק נקרא קלף. וצריך להבין אם כבר הוזקק ליידע אותם מהו קלף ודוכ', מדוע לא פירש להדיא שהקלף הוא החלק העליון. ונראה לענ"ד שזה משום שהיה פשוט לו שכולם מבינים שמכיוון שהוא מדבר על קילוף, הקליפה שמקלפים היא מה שצריך להיקרא קלף.
ועכ"פ נראה לי להביא ראיה ברורה שלדעתו הקלף הוא העליון, ממה שכתב שגם כשבדלית ברירה משתמשים בר"ק, יכתבו בו על צד הבשר בלבד, כי כך נהגו. חזינן שיש לו צד ספק שלולי המנהג היה צד לומר שיכתבו עליו בצד שיער. אם הוא סבר שהקלף הוא התחתון אינו מובן מה צד הספק בזה. אך אם הקלף הוא העליון, הדבר מובן שיש כאן צד ספק, מכיוון שהר"ק הוא הדרמיס, שבעיבוד עפצים הוא הדוכססוטוס, ולכן יש מקום לחשוב שיכתבו עליו בצד שיער, ויועיל עכ"פ למזוזה, והם שאלו אותו באופן כללי האם יש מקום להכשיר ר"ק שכתבו עליו בצד שיער, ולא דברו רק לספר תורה (שלפי הגאונים ככל הנראה אינו כשר על דוכ'). ועל כרחך שהצדיק מה שהם כותבים על צד בשר כי הסוברים שהוא קלף סוברים שדי בכך שהוא הוכשר לכתיבה בצד בשר כדי שיקרא קלף, וסברה זו לא הייתה לו ראיה לפקפק בה^[46]. דבריו עולים בקנה אחד עם פירושו לבבא בתרא המובא באשכול, שנראה שלא ברור לו מהו אותו קלף שעליו דיברה שם הגמרא, כי הקלף של התפילין דק מדאי ושם משמע שהוא עבה יותר וראוי לספר תורה. לכן יתכן שהוא נעשה מהדרמיס, או איזה דרך לעשות את הליצה עבה שאיננו מכירים.
לפי זה, לדעת רב שרירא, בעיבוד עפצים הקלף בעלמא הוא העליון, אך יש מקום לומר, כפי שעולה ממנהג העולם כרב משה גאון, שכל הכשרה לכתיבה בצד בשר הויא קלף.
האם זו גם דעת רב האי?
בתשובות הגאונים (הרכבי סג) נשאל רב האי: "והא דתניא הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף מזוזה על דכסוסטוס קלף במקום בשר דכסוסטוס במקום שער. יפרש לנו אדוננו אם קלף ודכסוסטוס הנזכרין כאן הן מן הגוילין המעובדין במי מילין ובצואת כלבים ובמלח, או כמו שעושין כאן מביאין עורות ומולחין אותן ושוהין במלח כשנים שלשה ימים, ואחר כך שורין אותן במים ובסיד ומעלין אותן מהן, וקושרין אותן במלבנות שלהן, וגורדין מהן שערן וקליפתן, ומניחין אותן במלבנותיהן בשמש".
כפי שהראינו לעיל, לא מצאנו אצל הגאונים דעה שהקלף הוא דוקא עור לא מעופץ, והתפלין של כולם שהם מעופצים פסולים. ומשמע שהשואלים ידעו שבבל עושים תפלין מהעור המעופץ, כי הם כתבו רק על העיבוד בסיד "כמו שעושים כאן". לכן צ"ל שהשאלה אינה אם הקלף והדוכסוסטוס הם דוקא מעור מעובד בסיד, אלא האם הם יכולים להיות גם בר"ק המעובד בסיד, שזה מה שהיה מצוי אצלם. ומשיב להם רב האי:
"זה ששורין אותו בסיד ובמים לא ממנו קולפין קלף ודוכסוסטוס, אילא הכשר לקלף דעפיץ כמה שכתבתם במי מילין ובצואת כלבים ובמלח, ואחרי כן שפין אותן בתמרים ובקמח שעורים וקולפין אותו^[47] לכן, ומעבדין את הקלף בעפצא לשמה, וכותבין פרשיות שלתפילין על מקום בשר וכורכין אותו באותו דכסוסטוס שנקלף ממנו".
יש שתי אפשרויות להבין מה שאמר "לא ממנו קולפין קלף ודוכססטוס". אפשרות אחת היא שרב האי הבין שהם יודעים שבעיבוד סיד יש לפנינו את שני חלקי העור, הקלף והדוכ', ודעתם היא שמבחינת החלק הפיזי הקלף הוא החלק התחתון, והקליפה שזורקים היא הדוכסוסטוס, רק שהם מסתפקים אם הקלף הזה כשר כי חסר בו העיפוץ. ואפשרות שניה שרב האי סבר שהם לא יודעים מה דין העור המעובד בסיד שהם מתארים, כנראה שהם שמעו שיש מי שמגדיר אותו קלף, ואולי כבר השתמשו בו, אך הם אינם יודעים אם זה נכון, והוא משיב להם "לא ממנו קולפים", שכן לדעתו לפי האמת לא ממנו קולפים אלא קולפים אותם מהעור המעובד בעפצים, כפי שעושים בבבל.
אם נאמר כאפשרות הראשונה, היה נראה להסיק מזה שלדעת רב האי הקלף הוא החלק התחתון של העור, כי משמע שמה שאמר להם רב האי לא להשתמש בעיבוד סיד הוא רק בגלל חסרון עפצים. ומשמע שכוונתו לומר שאם הם יעבדו בעפצים הם יכולים להשתמש באותו עור התחתון, שהם חשבוהו כקלף. וכנראה כך הבינו הרמב"ם והרשב"א, שכתבו בשם תשובת רב האי שהקלף הוא התחתון^[48].
אולם, מאחר שהראינו לעיל שרב האי בפירושו לשבת עט ע"ב ביאר שהקלף הוא הקליפה העליונה, אי אפשר לומר כך. גם סוף תשובה תלב, אם נכונה ההנחה המסתברת שהיא מדברי רב שרירא, מוכיחה להדיא שבעלמא הקלף הוא העליון, כפי שהראיתי לעיל, ולא מסתבר שרב האי יחלוק בזה על אביו.
ונראה שהאפשרות השניה מסתברת גם משום שכך מובן יותר מדוע רב האי סתם את הדברים, ולא פירש מהו הקלף, החלק העליון או התחתון. דכפי שכתבתי לעיל, מדברי רב עמרם גאון ורס"ג הנ"ל, עולה שהקלף הוא העליון, וכן משמע מהשאילתות ורב יהודאי. לפיכך, אם נאמר שרב האי סבר כפי שביארתי באפשרות השניה, י"ל שמה שהוא לא פירש מהו קלף ומהו דוכ' הוא משום שסבר שלכולם פשוט ומובן שכאשר הוא אומר שהקלף הוא כשנוטלים מהעור את הקליפה הראויה לכתיבה, הרי שהיא זו שראויה להיקרא קלף, שהיא כמו קליפת פרי. אבל אם האפשרות הראשונה היא הנכונה, היה צריך לבאר את החידוש הגדול שהקלף הוא דוקא התחתון, שכן אחרי מה שראינו מכמה וכמה גאונים זהו חידוש מהפכני, המנוגד למה שהיה מקובל לפניו בגדרי העורות. ולכן גם אם נאמר שרב האי הבין שכך הניחו השואלים, עכ"פ הדבר מצריך התייחסות של רב האי, וכך היה לו לומר: בשאלתכם מהו קלף ומהו דוכ' נחלקו הקדמונים, ואמנם נראה לי שהעיקר כדבריכם שהקלף הוא החלק התחתון, אלא שמכל מקום הם חייבים להיות מהעור המעופץ, והעור המעובד בסיד פסול לכל דבר כי עיפוץ מעכב^[49].
אך לכאורה אכתי מהלשון בסוף התשובה 'דוכ' שנקלף ממנו' יש להסיק כאפשרות ההבנה הראשונה, דמשמע שהוא אומר שדוכ' הוא מה שנקלף מהעבה, שכן לעולם הדרך לקלוף את הדק מהעבה. וכפי שפירשנו אצל בעל הלכות ס"ת, שנקט לשון דומה על הקלף שנקלף מהגויל, שמשמע מזה שהוא מחשיב את העליון לקלף. וכאן משמע איפכא, שהדוכ' הוא הדק הנקלף. אך יש לחלק בין לשון זו ללשון הלכות ס"ת. בעל הלכות ס"ת מדבר על הנקלף מהגויל, ולגבי דוכ' הוא משתמש בלשון גויל שנקלף ממנו הקלף לכן ברור שנקלף מהגויל כוונתו לליצה, אך אצל רב האי הנושא הוא לא הגויל אלא הקלף, לכן כשהוא מדבר על 'הנקלף', כוונתו היא על הנקלף מהחלק של העור השני, שעליו הוא דיבר לפני כן, ושפיר יש לפרש כוונתו על הדרמיס, שנלקח והופרד ממנו אותו הקלף שהזכיר בתחילת דבריו.
ואפילו נאמר שאכתי הלשון "נקלף ממנו" יותר משמע שהדוכ' הוא העליון, מכל מקום מכיוון שיש לנו הוכחות כבדות לדעת רב האי לאידך גיסא, מפירוש רב האי למסכת שבת, שלפי מה שהראינו בעל הלכות ס"ת מסתמך על דבריו, ורבינו חננאל, ומהתשובה תלב בחלק השני, מרב עמרם גאון והרס"ג, וזה גם מלמד אותנו מהי דעת רב האי בגלל סגנון התשובה שלא מזכיר בה מחלוקת, נראה לי ברור שצריך לפרש את הלשון "נקלף ממנו" כפי שביארתי.
ולעצם השאלה האם רב האי יסכים לפירוש רבינו תם, לענ"ד בהחלט יתכן שכן, כפי שהראינו מדברי רב שרירא שמקובל עליו שפירוש כזה אפשרי. אם נאמר שהוא מודה לסברת ר"ת מובן טפי מדוע רב האי לא העיר להם על המחשבה לקחת את העור המעובד בסיד לקלף, שיש כאן גם פסול מצד שאינו החלק הנכון של העור. הוא לא אומר זאת כי לא ברור לו שאם חלק זה יעובד בעפצים אז לא יהיה שייך לומר שגם עור כזה יקרא קלף. אם נאמר שזו דעתו, יוצא שגם אם נאמר כאפשרות הביאור הראשונה, שרב האי הבין שלדעת השואלים מה שנשאר בידם בעיבוד סיד הוא הקלף, ולא אמר להם שהם טועים כי הוא מסכים עם העיקרון שהקלף יכול להיות גם החלק התחתון אם הוא יוכשר לכתיבה, והבעיה בסיד לדעתו היא דוקא מצד חוסר העיפוץ.
ובאשכול (אלבק נו ע"ב) כתב:
"פרשו הגאונים ז"ל אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו, וארכו ו' טפחים ועביו ב' טפחים והקפו ששה. ושאלו את רבי שעור ספר תורה בכמה, אמר להן בגויל ו' טפחים, לפי שהוא עבה, ויצא הקפו מחמת עביו ו' טפחים כשעור ארכו, בקלף איני יודע, לפי שהיו הקלפים רכים ועבים.
ואמר הגאון הקיפו של ספר תורה כארכו אי אתה מוצא לא בקלף ולא בור"ק אלא בגוילין... ובגוילין נמי פעמים הוה ופעמים אינו הוה, שבגוילין נמי אי אתה מוצא אלא בעבים ושמנים".
בפשטות בפיסקה הראשונה ענין 'הקלפים הרכים' מוסב על המילים 'בקלף איני יודע', בעוד שבפיסקה השניה הדברים מוסבים על הספר שכן עושה בו אורכו כהיקפו. ונראה שיש כאן שני דברים שונים שמקורם מהגאונים – האחד, שהקלף המדובר שם בגמרא הוא עבה ורך, כך שאפשר במציאות לכתוב עליו ס"ת, והשני, שהיקף ששה טפחים ימצא דוקא בגויל עבה ושמן. ולעיל, בדברי הלכות ס"ת, ראינו שהוא הביא מר"ח, שאמר למעשה את מה שכתוב כאן בפיסקה השניה. לכן מסתבר שגם מה שכתב בתחילה הוא מר"ח, ואולי זה רמוז בוכו' שכתב בעל הלכות ס"ת כשהביא את דברי ר"ח. ועכ"פ נראה שבאומרו שהקלפים רכים ועבים, בעל האשכול בא לשלול את פירוש רב משה גאון שהגמרא בבא בתרא מדברת על הר"ק, ובהתאם לשיטתו שעיבוד עפצים מעכב, ואין זה סותר למה שהביא בשם רב האי, שהקלף הוא הקליפה העליונה משום שבזה הוא סבור כדעת רבינו תם, וכפי שביארנו בדעת רב קימוי^[50].
ונראה שזו גם דעת האשכול עצמו, שהביא דברים אלו, וכיון שהביא גם את דברי רב האי, משמע שלדעתו אפשר לומר כך גם בדעת רב האי.
ואמנם אפשר לדחוק שהביטוי "קלפים" פירוש כאן שם כללי לעורות מעופצים, וכונתו להבהיר שאע"פ שהר"ק שלנו אינו עבה באופן שיהיו ששה טפחים,ב בגוילים שלהם היה יכול להמצא היקפו ששה טפחים, ויש כאן שני גאונים שאמרו בעיקרון אותו דבר, ולא דנו מה הקלף שהוזכר בבבא בתרא. אך עכ"פ יש להוכיח שלדעת האשכול הקלף לא חייב להיות מהליצה ממקור אחר.
בתשובות בעל האשכול (שו"ת ר"י אב"ד סי' ע) כתוב: "ועל הקלפים שלנו ור"ק, אין כותבין עליהם מזוזה אלא אם כן מליח קמיח ועפיץ".
משמע שנשאל מה דין קלפים שלנו למזוזה, והשיב שאין כותבין עליהם בגלל חסרום העיפוץ, משמע שרק תהליך העיבוד מליח וקמיח ועפיץ הוא החיסרון, אבל אם אדם יקח את אותו חלק עור ויעפץ אותו, הוא כמו הקלף, שכותבים עליו בצד הבשר, ויהיה כשר כקלף. זאת, למרות שהוא עצמו פסק כדברי רב האי, שהקלף הוא העליון, ומבואר שלא ראה בזה סתירה, ומסתבר שזה בגלל סברת ר"ת.
אמנם, הרמב"ם בתשובה (סי' קלט) מציין שרב האי אמר כדבריו שהקלף הוא התחתון ולא העליון, וביארנו לעיל שכנראה הרמב"ם למד כך מתשובת רב האי בסי' סג. אלא שבהגלות נגלות דברי השאילתות, רב יהודאי, רס"ג, רב עמרם ובעל הלכות ס"ת, ומשמעות הדבר שכ"ד כל הגאונים שהקלף הוא העליון, ולא מצינו מחלוקת בענין זה, נראה ברור שצ"ל שדעת רב האי שהעליון הוא הקלף, וכמפורש בפירושו לשבת עט, וכפי שנבאר עוד בפרק הבא את ההכרח שכל הפירוש שם הוא מרב האי.
ויש להעיר, שאמנם נראה שהרמב"ם סבר שהקלף צריך להיות החלק הפיזי של העור התחתון, והדוכ' דוקא החלק העליון, כי הוא הציג את מחלוקתו עם הסוברים שהקלף הוא העליון כמחלוקת מוחלטת. ומשמע שלדעתו גם אם נכשיר את החלק העליון לכתיבה בצד הבשר, הוא יהיה דוכסוסטוס ולא קלף. אך יתכן שגם הרמב"ם יסכים לדברי הרא"ה, שגויל שתוקן בצד הבשר לכתיבה יחשב גם כן לקלף, דמה שדבוק לו עור מהצד שלא כותבים אינו גורע. ואפשר שכך דעת הרמב"ם כי כבר כתבתי לעיל בפרק ו דמשמע מדברי הרמב"ם בתשובה שהגויל מוגדר בכך שהוא תוקן בצד הבשר, ועל כן אפשר להבין שכיון שכשהוא תוקן אינו גויל, וממילא יכול הוא להיחשב כקלף שדבק בו דוכ' מבחוץ, ואין הדבר גורע.
לסיכום: לדעתי כל הגאונים השתמשו בליצה לקלף. חלק מהגאונים, כולל רב משה גאון, סברו כרבינו תם שהוא לאו דוקא. אך לחלק אחד מהגאונים לא היה פשוט שסברת רבינו תם נכונה. סברת רבינו תם אינה פשוטה גם לרב שרירא ואולי גם לרב האי, ולכן אין קושי בכך שהם לא מזכירים את הסברה הזו. הדבר אינו נובע מזה שהם חולקים עליה אלא מפני שלא ברור להם שהיא נכונה. הם חולקים על רב משה בנימוק שנראה להם ברור שבו אינו צודק, והוא שאין אפשרות להכשיר עור שמעובד בלי עפצים, ולמה ישיגו עליו במה שהוא סובר כרבינו תם, כאשר לא ברור להם שבזה הוא אינו צודק.
♦

ח. יחוס כל הכתוב בפירוש רב האי לרב האי

אחד מהנחות היסוד של דברי עד עתה היא שהפירוש של רב האי על מסכת שבת, המובא בדברי הערוך, שהחלק העליון הוא הקלף, אכן יצא מרב האי גאון. התייחסתי למי שניסה לחדש שזה אינו פירושו של רב האי רק בקיצור לעיל בפרק א. כעת, אפנה להתייחס בהרחבה לדעה זו. בעניין זה הרחיב הר"מ חימי (במאמר בירור שיטת רב האי), הוא טען שיש סתירה בין תחילת פירוש רב האי לבין הפיסקה שבה הוא מפרש שהקלף הוא בחלק העליון של העור. ולכן צ"ל שהיא הגהה חיצונית שהוכנסה בטעות לפירושו. וכאן נשיב לטענותיו^[51].
ראשית, אומר שהגהה חיצונית שנכנסה בטעות לגוף הפירוש יכולה כמובן להיות בכתבי יד, אך אי אפשר להמציא יש מאין, ולטעון שזו הוספה חיצונית בלי להביא כת"י כלשהוא שבו הדבר מושמט. ובפרט שלאור כל הפירושים הרבים שבו הדבר מובא, הכנסת הגהה חיצונית היא בניגוד להגיון. כידוע, רב האי היה בבבל, ומשם נפוצו פירושיו לרבינו חננאל בקירוואן, ולבעל הערוך באיטליה, ולשאר גלויות ישראל. והנה, אפשרות אחת להגהה חיצונית היא שמאן דהוא כתב הגהה על פירוש רב האי לאחר שכבר הגיע הפירוש לבארצו. אך בנידון דידן אי אפשר לומר שההגהה נעשתה מחוץ לבבל, כי אנו רואים את אותו נוסח גם בכת"י של פירוש רב האי בגניזה הקהירית, גם אצל הערוך באיטליה, גם בספר הנר בשם רב האי במרוקו, וגם בפירוש ר"ח שבתוניס, וכל הספרים האלו אינם מעתיקים אחד מהשני (רק לגבי האשכול יש אפשרות לומר שהוא העתיק מהערוך). לא יתכן שמישהו טייל מארץ לארץ והכניס את אותה הוספה בארבע ספרים שונים. לכן אם נאמר שהיתה הגהה נצטרך לומר שכך נשלח מבבל בכל העותקים, למצרים, ולרבינו חננאל, לבעל הערוך ולספר הנר, לכולם נשלח בשם רב האי הפירוש כולו . גם אפשרות שניה לומר שמישהו הוסיף הגהה על דברי רב האי ושלח בשמו מבבל לכל המקומות את הדברים עם השיבוש שהוסיף אינה הגיונית, כיון שר"ח, והערוך ובעל האשכול כתבו את כל הפירוש כאחת, ואם היו מקבלים זאת כהגהה לא היו מכניסים אותה לתוך הפירוש כשהם רואים כאן סתירות, ומוכרחים לומר שלדעתם זהו עצם פירוש רב האי המקורי. אם יש סתירה בין הפיסקה הראשונית לדברים שנאמרו אחריה היא היתה לעיני ר"ח והערוך ובעל האשכול בעצמם, ועל כרחך שממה שהם הביאו את כל הדברים מוכח שבעיניהם זו סתירה מדומה. גם עצם המחשבה שנשלחה מבבל הטעיה כזו שלא על דעת רב האי, וכל אלו שאנו מחזיקים אותם כמקורות האמינים לדברי רב האי קבלוה כנאמנה היא דבר זר ותמוה. בכל זאת, נתייחס כאן לגוף הראיות שהביא הרב חימי למי שירצה בכל זאת לטעון שכולם, רבינו חננאל והערוך והאשכול, הוטעו ולא הבינו מה שהם מעתיקים. ואלו הראיות שכתב הר"מ חימי:
א. בתחילת דברי רב האי כתוב: "מנהגא, מייתי מגלתא דמעבדא בתמרי וקמחא דשערי, ומאתח לה עד דיביש, וקליף לה עד דהוין תרין פיסקי, [ו]נזהר שלא ינקב, וקאי קלף לחודיה, ומעביד ליה לקלף שהוא אפה דמגילתא מכלפי בשר תוב בעפצא לשמה, וכותב פרשיות במקום בשר". את המילים שהקלף הוא "אפא דמגילתא מכלפי בשר" מפרש הרב חימי שהקלף הוא אותם פני המגילה שמצד הבשר, ומכאן מסיק הרב חימי שהקלף הוא בצד בשר. ופירוש זה מתחזק לדעתו מהנוסח של ר"ח בספר הנר: "וקליף לתרי אנפי ומזדהר ביה שלא ינקב. ואפא דעור דהוא כלפי בשר, מעבד ליה בעפצא לשמה ומיקרי מגילתא". משמע להדיא שפני העור שבצד בשר הם אלו המשמשים לקלף.
ב. בספר הנר, בכת"י של פירוש רב האי, בערוך ובאשכול יש תוספת לפירוש שאינה מופיעה בר"ח הנדפס: "וההיא גיסא אחרינא דאיקליף מיניה הוא הנקרא דוכסוסטוס כורך בו את הפרשיות ומנח להו בקבעה דהיא שילחא דתפלי". וכבר ציינתי שכעין זה כתב רב האי בתשובה שבסי' סג: "וכורכין אותו באותו דכסוסטוס שנקלף ממנו". והנה, מפשטות דברי רב האי עולה שמקלפים את העורות לפני העיפוץ. הרב חימי טוען שכשמקלפים לפני העיפוץ, העור העליון שנקלף יוצא קרעים קרעים, ולכן הקילוף בצורה כזו מובן אך ורק אם אין צורך בעור העליון לפרשיות התפלין אלא אך ורק לכריכת הפרשיות. לפיכך, ממה שלא היה אכפת להם לקלף בצורה כזו מוכח שהעליון הוא הדוכ'. ועוד הקשה, שאם העליון הוא הקלף, למה בכלל צריך שהחלק התחתון, המשמש לכריכת הפרשיות, יהיה מקולף, הרי אם לוקחים את החלק העבה משמע שיש מקום רחב בתוך הבית, וא"כ יכולים לקחת סתם עור גויל כדי להחזיק את הפרשיות הדקות שלא יפלו?
ג. גם מעצם הלשון שבכתה"י הנ"ל באות ב "גיסא אחרינא דאיקליף מינה הוא הנקרא דוכסוסטוס" משמע שהחלק הנקלף הוא הנקרא דוכ', שהרי הדק נקלף מהעבה.
ד. הרמב"ם, בתשובותיו על הקלף, והרמב"ן (בחידושיו על שבת עט ע"ב) והרשב"א (בשו"ת א, תקפ. אין פירוש רשב"א לסוגיה זו בחידושיו) לא הזכירו כלל את הפירוש הזה, לא בשם רב האי ולא בשם ר"ח. נראה שהרמב"ם הכיר את פירוש רב האי ור"ח, שהרי הרבה מדבריו בהלכה זהים לפירושיהם (וכן כתוב להדיא בחלקים ששרדו מפירוש הרמב"ם למסכת שבת ציטוטים מפירוש רב האי ופירוש ר"ח, ראה פירושי הרמב"ם לתלמוד מהד' רמ"ל זקש עמ' נא). הרמב"ן אף הביא את סוף פירוש רבינו חננאל לסוגיין, לענין מה שכתב שכותבים מזוזה על קלף לכתחילה, ומוכח להדיא שהכיר את פירוש ר"ח לסוגיה זו, ובכל זאת הוא לא כתב שדעת רב האי היא שהקלף הוא העליון. מכל זה מוכח שזו הגהה חיצונית שלא היתה לפניהם.
ה. הפיסקה שבה מבואר שהקלף הוא החיצון נמצאת באמצע ביאור הסוגיה, כאשר יש בסופה חזרה על מה שנאמר קודם בפירוש מהלך הסוגיא. לפי ההגיון, היא הייתה צריכה להיות בתחילת הסוגיה בלי תוספת של חזרה על מה שכבר הוסבר לפני כן. משמע שיש כאן הגהה, שאח"כ הוכנסה לפירוש.
אך לענ"ד יש להשיב:
א. המשמעות הפשוטה של רב האי בקוראו לקלף 'אפא דמגילתא', דהיינו פני הגויל, היא שרק חלק אחד משני החלקים נקרא פני העור, והוא החלק העליון, כמו שאומרים 'פני המים'^[52]. לכן צריך לפרש שכוונת רב האי באומרו "מכלפי בשר" היא שבאותו קלף הנקרא "אפא דמגילתא" יש לעבד יותר את הפנים הפונים אל הבשר. וכפי שמצינו בתשובת אחד הגאונים (תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן שלב)^[53] בדרך הכנת הגויל "ומעדיף למקום השער עפצי יותר ממקום הבשר", והיינו שהיו נוהגים, מלבד העיפוץ, להוסיף טיחת עפצים במקום הכתיבה, וזה משפר את איכות הכתיבה. וכך עולה מדברי ר"ת בשם רב האי "ומעבד להו לתרווייהו במקום דיבוקם, [ו]לצד הבשר ולצד השיער לא מעבד להו". ומה שנקט "תוב" י"ל בשני דרכים, או משום שלפני כן עשה עכ"פ עיבוד של קמיח^[54], או משום שנעשה עוד לפני הקמח עפוץ מועט שגם זה מיקל על הקילוף של השכבה השומנית, ולפי זה כוונתו היא שלאחר החילוק עושה עוד עיפוץ^[55]. והוא לא הזכיר את העיפוץ הראשון, כי הוא לא בא לפרט כאן את הסדר של כל מה שעושים אלא בעיקר את עצם החלוקה^[56].
ונלענ"ד שגם מהלשון "מכלפי בשר", ולא קאמר 'במקום הבשר', כמו לשון הגמרא, משמע שהוא נקט בלשון שונה כדי להבהיר יותר שהכוונה היא למקום הכתיבה הפונה אל הבשר ולא ממש למקום הבשר, ולכן שינה מלשון הגמרא שהיא פחות ברורה.
וכן יש לפרש בדברי ר"ח שבספר הנר. "וקליף לתרי אנפי", דפירושו שעל ידי הקילוף הוא עושה קלף שיש לו שני פנים הראויים לכתיבה (כפי שכתב גם רבינו תם בספר הישר), והוא הליצה, ולעור השני הוא כלל לא מתייחס כי לא משתמשים בו. "ואפא דעור דהוא כלפי בשר", כלומר דבאותו העור שקילפנו שיש לו שני פנים, יפנה עתה המעבד לצד שכלפי בשר שלו "ומעבד ביה בעפצא לשמה", מכשיר בו את מקום הכתיבה על ידי העפצים, ואז "מיקרי מגילתא" כי הושלם מקום זה לכתיבה, כמו במגילת גויל. פירוש זה משתמע מדקרי ליה בתחילה "תרי אנפי", שלא כ"כ מתאים לקרוא לשני חלקי העור העליון והתחתון שני פנים, ויותר נוח לומר שכוונתו היא שלקלף, שהוא הליצה, יש שני פנים.
גם יש לזכור שמדובר כאן בכת"י אחד ויחיד, ויתכן שיש כאן ט"ס שכיחה (כפי שרואים למשל אצל העיטור) בין בשר לשער. וכבר כתבתי בהערה בפרק א שעכ"פ ניכר שר"ח שינה כאן בכוונה מדברי רב האי כי לא היה נראה לו מתאים לקרוא לעור שעדיין לא עופץ 'מגילתא', ולכן מתחילת פיסקה זו הוא מדבר על עור, ואולי מתוך שרצה לשנות בענין זה, ומאידך גיסא להיות נאמן לתוכן המקור, כתב בטעות בשר במקום שער.
ב. השאלה של הרב חימי על אופן חלוקת העור מיוסדת על ההנחה שלו, שכשקולפים לפני העיפוץ תמיד יוצא קרעים קרעים. אך הרמב"ם כתב לקלף לפני העיפוץ גם כשרוצים דוכסוסטוס שלם לכתיבת מזוזה, וברור מדבריו שאפשר לקלף לפני העיפוץ בלא שיהיה קרעים, וכך טוב לעשות. ואכן, שמעתי ממומחה שהוא קילף פעמים רבות לפני העיפוץ, ועשה כך לאחר שהעור התיבש שבוע, ואמר שאדרבה כך יוצא קילוף יותר טוב מאשר האופן של הקילוף לאחר העיפוץ. ואכן, בדברי רב האי מבואר שהחילוק נעשה לאחר שהעור התייבש, ומדבריו שנעשה תרין פיסקי משמע להדיא שלא מדובר שזה נעשה קרעים. הסיבה שרב האי לא אמר שצריך את הקלף בשביל דוכסוסטוס למזוזה, מובנת לפי מה שכתב בהלכות ס"ת גנזי מצרים ובסידור רשב"ן, שהיו כותבים את המזוזות על הגויל, כפי שהיה מנהג בבל עד ימינו (כך שמעתי מהגר"מ אליהו). ואין מקום לשאלה למה הוצרכו לקלף בשביל עור לכריכת הפרשיה. הם באמת לא קילפו בשביל זה, אלא שממילא, מכיוון שהם לקחו מהעור את הקלף העליון לא היה מה לעשות עם מה שנשאר, אלא להשתמש בו לכריכת הפרשיות.
ג. הנוסח על הדוכ' "דאיקליף מיניה" אינו מוסכם, כ"כ בכת"י של רב האי מהגניזה, אך בכת"י של רב האי בספר הנר כתוב "דמיקלף מינה" ובר"ח שם הנוסח הוא "וההא גיסא אחד דמיקלף". ואם הנוסח כר"ח בודאי אין שום קושי, ואלי כך צ"ל הגרסה גם בתשובת רב האי, בלי המילה "ממנו". ועכ"פ כבר ביארתי בפרק ז שהדברים מוסבים על קילוף מהקלף ולא על קילוף מהגויל, לכן אף אם גורסים "ממנו" הדברים יכולים להתפרש על זה שהקלף הופרד ממנו.
ד. עיקר השאלה בנידון דידן היא מה נהגו בזמן שהיו מחלקים את העור. לכן פירוש רבינו חננאל, שאומר את דעתו ולא כתב שכך המנהג, אינו חשוב כ"כ כמו פירוש רב האי. אם כן, השאלה היא רק למה לא הזכירו את פירוש רב האי. אך ההנחה שיש כאן הגהה חיצונית לא פותרת את השאלה הזו, כי כבר הוכחנו שבהכרח תוספת זאת יצאה מבבל, לכן בהכרח אם הם ראו את פירוש רב האי הם ראו גם שיש בו את התוספת הזו, גם אם הם היו חושבים שיש כאן תוספת מבחוץ, הם היו צריכים להזכיר דבר זה. לכן נראה שהם לא מזכירים את פירוש רב האי פשוט משום שהם כלל לא ראו את הפירוש שלו בסוגיה זו. אנו רואים גם היום בכתה"י של פירוש רב האי שנמצאו, שאין פירוש רציף על כל הסוגיות. בכתה"י אחד מוצאים סוגיות אלו, ובכת"י אחר סוגיות אחרות. גם אצל הריטב"א רואים התייחסות לדברי רב האי מדף צב ואילף 21 פעמים, ואילו בתחילת המסכת רק פעם אחת בדף נ. ככל הנראה, דבר זה נובע מכך שלא היה לו את הפירוש של רב האי לכל הסוגיות.
אף שהדברים כתובים גם בערוך, לא בכל ענין הזכירו הראשונים מה שכתוב בערוך^[57].
ה. הקביעה של הרב חימי שהפירוש על כך שהקלף הוא החלק שבצד שיער אינו נמצא במקומו כפירוש רציף והוכנס מבחוץ עם הסיומת של חזרה על עיקר מהלך הגמרא אינה נראית לי. אדרבה, הסיומת שבסוף החוזרת על עיקר מהלך הגמרא מוכיחה שזה אותו כותב. אם מדובר בהגהה חיצונית שהכניס מישהו שסובר שהקלף הוא הלעיון בניגוד לדעת רב האי בשביל מה הוא חוזר על עיקר מהלך הגמרא בסוף דבריו? לכן נראה שהפירוש נמצא ממש במקומו. רב האי פתח בהקדמה המהירה מהו קלף ודוכ' המצויים וקרא לקלף אפא דמגילתא שמזה היה ברור לו שנבין שהוא בצד שיער, אח"כ כשמגיע בביאור מהלך הגמרא "דוכסוסטוס במקום שיער, קלף במקום בשר", ראה רב האי לנכון להבהיר את הענין יותר, מכיוון שמפשט הלשון דוכסוסטוס במקום שיער אפשר להבין שהדוכ' הוא העומד במקום שיער והקלף הוא חלק העור של צד בשר, ולא כפי המנהג. לכן הוזקק לבאר את הענין, ומאחר שהוא העיר הערת אגב, על ענין זה, שקטעה את רצף הפירוש לסוגיה, הוא חזר שוב על עיקר המהלך עד עתה. בכל אופן, אני מסכים שיתכן שפיסקה זו היא הגהה, אבל כיון שהיא נמצאת בכל הספרים ובכל כתה"י, ואם היא הוספה חיצונית אין טעם שיחזור על עיקר המהלך, חייבים לומר שאם היא הגהה, מקורה מרב האי עצמו.
ובאשר לדברי רב האי בתשובות הרכבי סג, כבר הראיתי לעיל שאין לדייק מדבריו שהקלף הוא התחתון. הוא אמנם אינו שולל את ההנחה של השואלים, שיכול להיות שגם החלק התחתון יקרא קלף כשהוא מתוקן בצד הבשר, אבל אומר מה שצריך לעשות למעשה כשעושים מעור מעופץ. רב האי לא ראה צורך לפרש שהקלף הוא העליון, למרות שהשואלים לא השתמשו בקלף כזה, כי סמך על המבין שהלשון קלף מורה על מה שנקלף שהוא כקליפה שעל העור, ולא היה נראה לו שמישהו יבין שהכונה היא לחלק שנקלף. ואכן, כך בדיוק עולה גם מפירושו לשבת עט ע"ב, בתוך אותו חלק שעליו מערער הר"מ חימי: "דוכסוסטוס במקום שיער, לאו במקום [שער] ממש. דאי ס"ד אפא דמגילתא היא, הרי זה בהדיא הל"מ תפילין על הקלף, והרי יצא מקום השיער גופו בכלל קלף". חזינן שכשהוא בא לדון מדוע אי אפשר לומר שהוא החלק שבצד שיער הוא לומד זאת מעצם הלשון קלף שפשוט לו שהעליון הוא הקלף כי מתאים ללשון. והוא כפי שעולה מהתשובות הנ"ל שפשוט להם שהקלף הוא הקליפה, ולא הכירו פירוש אחר למילה קלף.
והרב"צ אוריאל כתב להוכיח שאלו דברי רב האי עצמו, ולא הגהה חיצונית, כי יש לנו כתבים רבים מהגאונים, ואנו רואים שהם דברו הרבה בהלכות תפילין, ואין אנו מוצאים כל מחלוקת בענין זה. לפיכך, חייבים אנו לומר, או שלכולם היה פשוט שהקלף הוא התחתון, או שלכולם היה פשוט שהוא העליון. ואם נאמר שלכל הגאונים היה פשוט שהקלף הוא החלק התחתון, וזו הגהה חיצונית, לא מובן מה גרם לכותב ההגהה להוציא ממה שהיה מקובל עד ימיו ולהחליט שהקלף הוא דוקא החלק העליון.
הר"מ חימי (במאמר בירור שיטת רב האי עמ' 38) דחה הוכחה זו, וכתב שיתכן שהכותב הבין מעצמו מלשון רב האי בתחילת דבריו על "אפא דמגילתא", שלדעת רב האי הקלף הוא העליון, ולכן הוא בא לבאר לפי הבנתו זו, מהו 'דוכסוסטוס במקום שיער', כי לכאורה זה סותר הבנה זו. אך לענ"ד, הרב"צ אוריאל צודק, דמאחר שרבינו חננאל קיבל את הדברים האלו מבבל, על כרחך שההגה נעשתה במקום שבו חילקו את העורות. אם המציאות היתה שכולם שם השתמשו בחלק התחתון כקלף, לא מסתבר שיבוא אדם לשלוח ידו ולהגיה בתוך דברי רב האי, מחמת שנדמה לו שרב האי אמר הפוך מהמקובל.
ויש עוד להעיר, שבסופו של דבר בויכוח היכן מקום הקלף השאלה העיקרית היא מה היה המנהג בזמן שחילקו את העורות. לפי האמור, יש לנו עדות ברורה של רב האי. ויש עוד עדות נוספת בכת"י עתיק, המובא באותו מאמר 'שיטת רב האי' של הרב חימי (עמ' 48), וז"ל הכת"י: "מביא מגילת גויל שנגמרה מלאכתה וקולף פניה ומפרקה ממנה, ומה שקולף נקרא קלף... ואתו קלף רך ו[ר](ד)קיק פני המגילה נקרא קלף, ואתו אפי הקשה נקרא דוכ'".
הרב חימי מוכיח שהכותב אינו בבלי, כי הוא ניקד את המילה דוכסוסטוס בניקוד טבריני ולא בניקוד בבלי. נמצא שהוא בא ממקום אחר שבו עדיין חילקו את העור, והרי מבואר שהכותב אומר שהחלק העליון הוא הקלף. אם כן, יש לנו שני עדים מה נהגו במקומות בהם חילקו את העורות, האם לא נאמר בתורה 'על פי שני עדים יקום דבר'?
♦

ט. דעת רב נטרונאי ודעת רש"י

רב נטרונאי גאון, הכשיר גם הוא עיבוד סיד, כמובא בתשובותיו (ברודי יו"ד סימן רסה): "וששאלתם יריעות שלנו וקלף שלנו מעובדין בסיד, כשרות או פסולות. כך ראינו: קלף כיון שעיבדו לשמה, אף על פי שלא עיבדו בצואת הכלבים ובעפצי, כשר. אבל יריעות צריכות עיבוד לשמן וצריכות עפצי"^[58].
מבואר שהקלף כשר אע"פ שלא עיבדו בעפצים, ומשמע שעכ"פ הקלף יכול להיות גם מעובד בעפצים, כפי שנהגו במקומו בבבל. אם הוא היה סובר שקלף כשר רק כשהוא מעובד בסיד, היה צריך לומר להדיא שקלף אינו כשר אלא כשעבדו בסיד לשמה, ולא להשאיר את הדבר סתום.
אמנם, יש לעיין מה כוונתו בחילוק בין קלף ליריעות, שזה חידוש שעדיין לא שמענו ממישהו לפניו.
נראה שהשואלים את רב נטרונאי שאלו שתי שאלות, האחת אם הלכה כרב משה גאון שהר"ק כשר כקלף, והשניה האם אפשר לעבד 'יריעות', דהיינו עור שלם בשני חלקיו בסיד, כפי שעושים בר"ק, ולהשתמש בו לספר תורה על צד שיער, כפי שעושים בגויל.
תשובתו על השאלה הראשונה מובנת כנ"ל, ותשובתו על השאלה השניה יכולה להתפרש בשתי צורות. אפשרות אחת היא שכוונתו לומר שאי אפשר להכשיר עור שלם בעיבוד סיד מפני שהסיד אינו מכשיר את צד השיער לכתיבה טובה, דהוא נעשה חלק כזכוכית. ואפשרות שניה היא שלדעתו יש בזה בעיה הלכתית, דכיון שהאדם עיבד אותו בסיד הוכשר צד הבשר לכתיבה, וממילא הוא כבר לא גויל, ואי אפשר לכתוב עליו בצד שיער. ואף על פי שגם קלף כשר לספר תורה, מכל מקום הוא אינו בדין היריעות, שכותבים עליהם בצד שיער, כפי שרצו השואלים לעשות.
לפי ההסבר הראשון בפשטות הוא חולק על רבינו תם כפי שביארנו שר"ת מחשיב כל עור שהוכשר לכתיבה בצד בשר כדין קלף, ולא משנה מה נעשה בו בצד שיער, ומדברי רב נטורנאי משמע שאין אופן להתיר לכתוב על עור כזה. אך לפי ההסבר השני הוא סובר ממש כרבינו תם, שלא רק הר"ק כשר כקלף אלא גם אם אדם יקח עור שלא קולף בצד הבשר ויעבד אותו בסיד יהיה דינו כקלף. ונראה שאכן זה הוא ההסבר הנכון, בגלל סתימת הדברים "צריכות עיבוד לשמן וצריכות עפצי". אם היה הנימוק לפסול עיבוד סיד ביריעות ענין טכני, שהעור לא ראוי לכתיבה בצד שיער, היה צריך לפרש שהבעיה היא טכנית, כי עניינים טכניים אינם ברורים מאליהם, וגם לא שייך לדמותו למה שצריכות לשמה שהוא ענין הלכתי. לעומת זאת, עניינים הלכתיים המשיב אינו מפרט כשהוא רוצה להשיב בקצרה, ונראה שכך עכ"פ היא דרכם של הגאונים^[59].
ונראה לי להוכיח את ההסבר השני ממה שביארנו שאצל כל הגאונים לא מצינו מי שפקפק בכשרות התפלין של ליצה, וכמבואר גם בדברי רב עמרם גאון ורס"ג, שהתפילין שלהם היו על ליצה, אלא שחכמי סורא מתקופת רב משה סברו שגם קלף של סיד כשר, והשתמשו בו לספר תורה. ואם כן קשה, איך יוכשר עור מעובד בסיד כקלף, כשאין זה הליצה? אכן, הדבר יובן לפי סברת רבינו תם, שכל המוכשר לכתיבה בצד בשר הוא קלף. ומעתה נראה שמוכרחים לומר כפירוש הנ"ל, שכוונת רב האי לפוסלו רק מדין המצוה של כתיבה על גויל, שהרי ביארנו שיסוד ההכשר לקלף המעובד בסיד, שאותו כתב ברישא, היא סברת רבינו תם, וממילא גם הסיפא צריכה להתפרש לפי אותה סברה.
ועתה נבוא לברר את דעת רש"י.
בשבת עח ע"ב מובאת המשנה: "עור - כדי לעשות קמיע. קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין". הגמרא בדף עט ע"א מפרטת את שיעור הוצאת העור, ואומרת שלמעשה יש ג' סוגי עורות, שיש בהם חילוק לגבי שיעור ההוצאה:"אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: שלשה עורות הן, מצה וחיפה ודיפתרא; מצה, כמשמעו - דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ. וכמה שיעורו? תני רב שמואל בר רב יהודה: כדי לצור בו משקולת קטנה. וכמה? אמר אביי: ריבעא דריבעא דפומבדיתא. חיפה - דמליח ולא קמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? - כדתנן: עור כדי לעשות קמיע. דיפתרא - דמליח וקמיח ולא עפיץ, וכמה שיעורו? כדי לכתוב עליו את הגט".
רש"י מפרש כאן את ענין העפיץ: "עפיץ - מתקנין אותו בשחיקת עפצים, כמו שעושין כאן בשחיקת קליפת ארז, שקורין טנ"א".
ומפשט הגמרא עולה שלא דברו כאן על 'קלף', כי עור הקלף שעליו נאמר במשנה שיעור הוצאה כדי לכתוב עליו פרשיה שונה, יש בו גם את מה שחסר בג' העורות האלו, דהיינו שהוא גם מעופץ.
וכן מפורש להדיא ברש"י בגיטין כב ע"א על ברייתא זו: "ומיהו קלף גמור דמליח וקמיח ואפיץ לא שמיה עור משום הכי לא מני בהדייהו, ושיעוריה תנן בהמוציא יין קלף כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין, אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין הילכך שיעורו בגט".
וכ"כ העיטור בהלכות תפילין, והראב"ן הירחי בספר המנהיג (עמ' תשלה), שמדברי רש"י בגיטין מוכח שלדעתו כל העורות לכתיבת סת"ם, הגויל, הקלף והדוכ' מעובדים בעפצים.
ועל הברייתא בשבת עט ע"ב שבה שנינו "קלף ודוכסוסטוס שיעורן בכמה? דוכסוסטוס - כדי לכתוב עליו מזוזה, קלף - כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא שמע ישראל". כתב רש"י: "דוכסוסטוס - קלף שניטלה קליפתו העליונה". ומשמע כרב האי, שדוכ' הוא החלק התחתון, וכ"כ האו"ז (סי' תקמ) והמרדכי (שבת סי' שעב) שדעת רש"י היא כרב האי.
אך אכתי יש כמה דברים שצריכים ליבון:
א. רש"י בגיטין נד ע"ב ובסנהדרין כח ע"ב מפרש את המילה "גוילין" - "קלפים". צריך להבין הרי הגויל אינו קלף, אלא לכל היותר סוג של קלף, ולמה הוא לא פירש מהו בדיוק גויל.
ב. מדוע פירש רש"י בשבת עט רק את ענין הדוכ' ולא פירש מהו הקלף. אין לומר שהוא לא הוצרך לפרשו, כי הקלף ידוע גם אצלנו והוא המעובד בסיד, כי הקלף הזה מגורד בצד שיער, כמובא בכל הראשונים. והרי לדברי רש"י שדוכ' הוא החלק התחתון זהו לכאורה הדוכ'.
ג. במנחות לא ע"ב פירש רש"י: "דוכסוסטוס - קלף שלא נקלף". לכאורה, פירוש זה סותר לפירושו בשבת שהוא נקלף^[60]. אם נפרש שבמנחות כוונתו לעור המעובד בעיבוד סיד, ונאמר שרש"י סובר שבעיבוד סיד העור השלם הוא דוכ', יקשה, שהרי בעיבוד סיד אם לא קולפים את צד הבשר הוא אינו ראוי לכתיבה בצד שיער, ואיך נאמר שזהו דוכ'.
ד. בהמשך הגמרא מובאת ברייתא: "דתנא דבי מנשה: כתבה על הנייר ועל המטלית - פסולה, על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס – כשרה". ומפרש רש"י: "נייר - של עשבים. גויל - מעובד בעפצים". לכאורה מזה שכתב רק על הגויל מעובד בעפצים, אפשר להבין שלדעת רש"י רק גויל מעובד בעפצים, ולא קלף ודוכ'. ובגלל זה כתבו כמה מפרשים להשוותו לשיטת הי"מ שבתוס'. אך כבר עמדו על כך רבים שהבנה זו סותרת למה שכתב רש"י בגיטין, שהקלף מעופץ.
ה. אם נאמר שלרש"י כל הגדרת גויל היא בכך שהוא מעובד בעפצים, לא מובן למה הוא נקרא בשם זה. הרי אין קשר לשוני מובהק בין ענין הגויל לענין העפצים. אמנם, רש"י כותב (גיטין יד ע"א) שהעפצים נקראים גל"ש, ומצינו בראשונים סברה שיש לקשר בין הלעז הזה למילה גויל, אך רש"י עצמו לא כותב את הלעז הזה במקום בו נאמר גויל, אלא רק במקומות שבהם מדובר על עפצים. ואם רש"י היה סובר שגויל נקרא כך בגלל הגל"ש היה לו להבהיר את הלעז הזה בהקשר לשם גויל. כיון שלא כתב זאת משמע שהבין כמו כולם שזה כמו הגויל של הבנין.
ו. מדוע רש"י לא מתייחס לקלף שלנו, שמעובד בסיד, דודאי בזמנו כבר היו מעבדים הרבה כך, כפי שרואים אצל כל הראשונים, שהשתמשו בו כקלף. והיה לו לכתוב האם המנהג נכון או לא.
ונלענ"ד שהמילה 'קלף' משמשת אצל רש"י לא רק לשם הפרטי של קלף התפילין, אלא כשם כללי לעור מעובד לכתיבת סת"ם, וכפי שמשמע בירושלמי שהבאנו בפרק ה', שאומר על המשנה "קלף כדי לכתוב עליו תפלין", שיש קלף אחר שהוא הדוכססטון ששיעורו שונה (ועמד על זה הפני משה). ובתוספתא (שבת פ"ט, י) איתא להדיא "קלף דוכססטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, יריעה כדי לכתוב עליו פרשה קטנה, איזו היא פרשת קטנה זו שמע"^[61]. והטעם לזה מובן לפי דרכנו, שהשלמת תיקון הגויל הוא כשהכשיר האדם את העור בצד בשר ועשאו קלף, ואם כן מתחילה הוא בעצם קלף, אלא שאינו מתוקן לגמרי. אך גם בלי זה אפשר להבין שהלשון בני אדם מתיחסים לכל עור המיועד לכתיבה בשם קלף. ולמעשה כך הוא גם בלשון העם בימינו. לכן כשרש"י אומר שגוילין הם קלפים, כוונתו לומר שהם עורות מעובדים לכתיבה, ולא פירט מה מחלקי העור, כי שם הדבר לא נצרך, שכן הגמרא לא מחלקת שם בין סוגי העורות. אמנם, גם במסכת שבת, כשמדובר על חילוקי העורות, לא פירש רש"י מהו גויל. אכן, דרכו של רש"י לקצר, וי"ל שבביאורו למילה דוכ' הוא כתב לנו למעשה גם את הביאור למילה קלף וגם למילה גויל, כי לאחר שפירש שדוכ' הוא 'קלף (עור מוכשר לכתיבה) שניטלה קליפתו העליונה', יבין הלומד שיש להסיק מזה שלעור יש קליפה, ובפשטות היא הקלף של הגמרא, וצירוף שניהם הוא גויל. רש"י סמך על הלומד שיבין את דבריו, כי היה ידוע לכולם שגויל הוא העור השלם, ומי שמתבונן על עור של גויל בודאי יכול לראות שיש לו קליפה, ואצל רש"י היו עדיין מצויים גוילין.
גם בביאור טעם השם 'גויל', י"ל שרש"י סמך על הידוע ללומדי המשניות שהמילה גויל משמשת בחז"ל לאבני בנין שלא מישפיין, ובדומה לכך כאן הכוונה לעור דלא מישפיין, דהיינו שהוא לא קולף ולא נעשו בו תיקוני הקלף להכשירו לכתיבה בצד בשר.
רש"י סובר שקלף ודוכ' מעופצים, כפי שכתב בגיטין, ולא הוזקק לפרש כך להדיא בשבת, כי דבר זה עולה מאליו מדברי הגמרא בדף עט, שהעור שמשלים על ג' העורות הוא מליח וקמיח ועפיץ, וברור שהוא זה שנאמר בו 'קלף כדי לכתוב עליו פרשיה קטנה'.
אך בפעם הראשונה בש"ס שהגמרא מזכירה 'גויל' כאחד מהעורות שכשרים לספר תורה נזקק רש"י לפרש שמדובר במעובד בעפצים, כי הגויל לא הוזכר לפני כן במשנה כדבר שיש לו יתרון על 'העור', וגם הוא מכונה בחז"ל ובפי העם 'עור'^[62], וצריך לבאר מה ההבדל בינו ל'עור'. ועוד י"ל שרש"י בא לבאר בזה את ההבדל בין מה שכשר למה שפסול, שאמרו בברייתא שספר תורה פסול בנייר, אך כשר בכל ג' סוגי העורות, וביאר רש"י שההבדל בין הפסול לכשר הוא שהפסול נעשה מעשבים ואינו מתקיים, בעוד שהעורות שעליהם כותבים הם מעופצים, ולכן הם מתקיימים. ולא הוצרך רש"י ללמדנו את העיפוץ לגבי הקלף והדוכ', כי בענין קלף ודוכ' הענין כבר עולה מהגמרא עצמה לפני כן. גם יש לפרש שרש"י נקט רק על הגויל 'מעובד בעפצים', כי בו יש הו"א לומר שאינו מעובד, היות שענינו הוא שיהיה העור כמו שהוא^[63].
ומה שכתב במנחות שהוא 'קלף שלא נקלף', שם לא כתב 'הקליפה העליונה', ונראה כוונתו לקילוף כדאמרי אינשי, דהיינו שהוא קלף שלא נעשו בו תיקוני הקילוף שבצד הבשר, שהם המכשירים אותו לכתיבה. ומסתבר מאוד שכוונתו לרמוז בזה גם על דין הקלף שלנו המעובד בסיד, שרק אם הוא לא נקלף כראוי בצד הבשר, זהו דוכסוסטוס, אבל קלף שלנו, שנקלף, הרי הוא קלף. ועכ"פ בעיקר הגדרת דוכ' שבגמרא רש"י סמך על מה שביאר במסכת שבת, ששני המקומות משלימים זה לזה.
ואל תתמה על מה שכתבתי, שבזמנו של רש"י היה להם עור מעופץ והכירו את הגוילין, עד כדי כך שרש"י יכול היה לסמוך על כך שיבינו מדבריו לאיזו קליפה של עור החיצונה הוא מתכוון, כי בסידור רש"י סימן תנה בענין מזוזה כתב "ואינה נכתבת אלא בגויל מעובד או בעור צבי" (נראה שבדרך כלל לעור מבהמות קראו גויל, וגויל מחיות נקרא עור. וראה רבינו מנוח על הרמב"ם תפילין א, ו שכתב בשם רש"י "שהגויל הוא קלף של עגל"). גם הראב"ן הירחי, שחי מאה שנה אחרי רש"י בדרום צרפת, מתאר בתשובתו לחכמי אראגון (עמ' תשלב) עורות מעופצים שעדיין היו אצלם. אמנם, ר"ת כתב במחזור ויטרי (סימן תקיז): "דלא שכיחי אפצים גבן. ולא מעבדינן בהן אפי' אי שכיחי". אך גם הוא מדבר רק על כך שבזמנו (ר"ת נולד 5 שנים לפני פטירת רש"י) לא עיבדו בפועל עורות בעפצים, אבל מסתבר שעדיין היה להם גוילין ישנים משחירים.
ולסיכום, נראה כיצד לפי ביאורינו מתורצים כל הקושיות:
א. רש"י פירש שגוילים הם קלפים, כי כל עור שמוכשר לכתיבה נקרא בשם הכללי קלף. אם הוא כמו שהוא, שלא נגמר תיקונו, הוא קלף של גויל, כאבני דלא משפיין, ואם נגמר תיקונו הוא רק קלף.
ב. בפירושו בשבת שדוכסוסטוס, הוא קלף שניטלה קליפתו העליונה, התכוון רש"י ללמדנו גם שהקלף של התפילין היא קליפת העור - הליצה שאנו רואים בקלפים מעופצים, והוא סמך על משמעות הלשון שיבינו שהקלף הוא קליפת העור, וגם שהגויל הוא כאבני דלא מישפיין, דהיינו העור השלם הלא מתוקן שיש בו את שני החלקים.
ג. במנחות מפרש רש"י שדוכ' הוא 'קלף שלא נקלף', וכוונתו היא לקליפה השומנית, שגורמת לכך שהוא לא יהיה מוכן לכתיבה בצד הבשר. ויתכן שהוא רמז לקלף שלנו, שממילא מגיע אלינו בלי הקליפה העליונה, ויחשב לדוכסוסטוס אם לא נעשו בו תיקוני הקלף בצד הבשר.
ד. רש"י פירש על המילה "גויל" - מעובד בעפצים, לפי שלא למדנו עד עתה שהגויל מעובד בעפצים, בניגוד לקלף ודוכ', שעולה כך מסוגית הגמרא לפני כן, ואולי גם משום שבגויל יש הו"א לומר שהוא לא מעובד בעפצים, כי משמעות המילה היא העור כמו שהוא.
ה. טעם השם גויל מתבאר מהגמרא בבא בתרא, שהדבר כמו שהוא שלם שלא נגמר תיקונו קרוי גויל, ולענייננו היינו שהוא לא הוכשר לכתיבה בצד הבשר^[64].
ו. דינו של הקלף שלנו נרמז ברש"י במנחות, ואפשר שרש"י לא כתבו להדיא משום דלא ברירא ליה דין זה כולי האי. וכן אנו מוצאים אצל תלמידו, רבינו שמחה, שהובא בגהמ"י, כפי שהבאתי דבריו לעיל בפרק ב, והוא הביא כמה שיטות איך להתייחס לקלף שלנו וסיים פוק חזי מאי עמא דבר, וכידוע נהגו כרבינו תם.
נמצא לפי מה שביארתי שדברי רבינו תם עולים בקנה אחד גם עם פירוש רש"י.
לסיום ענין זה, אתייחס לתפילין העתיקות מואדי מורבעת, של חיילי בר כוכבא. מהנדס העור יהודה פרנקל (ספר ארץ ישראל ט, עמ' 84) שבדק את התפלין במיקרוסקופ, ומדד אותן כתב שבגלל דקותן המרובה (0.04 מ"מ בירעה מס' 1) נראה לו מסברה שזהו עור של חיה קטנה שלא גורד ממנה הרבה, כי גירוד מחליש את העור והיא לא היתה שורדת. הוא משער שזהו עור של גדי, כי ראה בפני העור שלא כתוב בו זקיקים (כיסים של שערות) ערוכים בצורה קשתית המתאימים לצורת זקיקים של עז, ןכן מצא בעור קבוצת סיבים הנראים כסיבים של עור עז. הר"מ חימי (במאמר בירור שיטת רב האי גאון שבאתר ישיבה הערה 44) כתב "אם פרנקל ראה זקיקים אז מאה אחוז זה השכבה שאנו קוראים דרמיס", וגם אמר לי שסיבים שייכים רק בדרמיס, והוסיף שלפי תמונה של גב העור בצילום של תפלין מקומראן^[65] נראה לו שגב העור גורד, בעוד שבליצה כידוע לא מגרדים ולכן זה לא יכול להיות ליצה.
אך הרב חימי יוצא מנקודת הנחה שאם זו ליצה כתבו עליה בצד בשר, בעוד שבתמונה שראיתי^[66] יש שערה בצד הכתיבה שמשום מה יהודה פרנקל לא מתאר אותה, ולכאורה היא מוכיחה בבירור שזו ליצה שכתבו עליה בצד שיער. במציאות יכולים להיות זקיקים גם בצד הבשר של הליצה, כי חלק מהשערות מגיעות רק עד השכבה שבה מתפצל העור, וגם יש במקום החילוק סיבים, כפי שרואים כשמחלקים את העור שנמשך עם הליצה סיבים של הדרמיס. לכן הממצאים של פרנקל אינם סותרים את הממצא של השערה המחייב להניח שהוא מהליצה, וזה גם מתאים לדקות המרובה ושרידות התפלין.
אם נכונה השערה זה, הדבר מחזק את מה שכתבתי בפרק ב שיתכן שההוראה לכתוב על קלף בצד בשר היא תקנת חכמים ולא גוף ההלכה למשה מסיני. ההוראה הזו כתובה בברייתא, ועריכת הברייתות נעשתה בימי רבי אחרי ימי חיילי בר כוכבא, ולכן יתכן שבימיהם בכלל לא היתה הוראה הלכתית כזו, אבל כתבו על ליצה שזה ודאי העור שהכי מתאים לתפלין.
♦

י. התרומה, הר"ן, הרא"ש, הטור והשו"ע

בעל התרומה (סי' קצד) מביא את רב האי גאון בלשון זו: "וגויל נקרא אותו שלא ניטל רק השיער, אבל לא נתקן לצד בשר כמו גבי אבנים דאמרי' גויל אבני דלא משפיין. וכותבין עליו לצד שיע' שטוב יותר לכתוב, דלצד בשר אינו מתוקן כלל. ואז כשקולפי' אותו לב' אותו שלצד שיער נקרא קלף וכותבין בו בצד שנקלף שזהו לצד הבשר שהוא לבן וטוב יותר לכתוב, והקליפה שלצד בשר נקרא דוכסוסטוס. דוך הוא מקום כמו דוך פלן. סוסטוס הוא לשון בשר בלשון יוני. וכותבין בו לצד השיער שזהו למקום שנקלף וטוב יותר. זה הכלל לשניהם כותבין במקום שהם מחוברים זה לזה. והיינו דקתני לעיל קלף כותבין במקום בשר ודוכסוסטוס כותבין במקום שיער שזהו שניהם למקום חבורן. כך פירש רב האיי גאון פי' של קלף ודכסוסטוס ומקום כתיבתן".
ומסיים בדברי רבינו תם:
"ואמנם רבינו יעקב פירש דקלפים שלנו יש להם דין קלף לפי שמתקנין אותם אל צד בשר וקולפין שם, ונשאר אותה של צד שיער. ואם כן צריך לכתוב בקלפין שלנו ספר תורה תפילין ומזוזות לצד לבן שזהו לצד בשר כדין קלף, ושם הוא טוב יותר ונאה, וגם אינו יכול להזדייף כמו לצד שחור.
ויש אומרים דקלפים שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שלאחר שהסירו השיער עדיין מתקנים אותו וגוררים אותן קליפות בתער לצד השחור, ונשאר אותו שלצד בשר הנקרא דוכסוסטוס, ואם כן מן הדין יש לכתוב בהן לצד השחור, דהיינו לצד השיער כדין דוכסוסטוס. וקשה לדבריהם. אם כן תפילין היאך כותבין על קלפים שלנו הנקראים דוכסוסטוס. הלא תפילין על קלף דוקא כדפרי' לעיל. ואם שינה פסול.
ויש שקולפין העור לשנים בתחלה. ובקליפה שלצד שיער כותבי' התפילין לצד בשר לצד הלבן, לאפוקי נפשייהו מפלוגת' ומספיקא. ובספר תורה ומזוזה אין להקפיד שהרי כשרים הם על שניהם בין לצד שיער בין לצד בשר. דהא קתני שינה בזה ובזה פסול מיירי דווקא בתפילין. ואף על גב שאינן בקיאין עתה לקולפו לשנים שיהו שני קליפות עבות וראויין לכתוב בהן זו בדין קלף וזו בדין דוכסוסטוס, אלא אחת היא עבה וראויה לכתוב בה, ואחת דקה ואינה ראויה לכתוב. מכל מקום אותה שהיא עבה וראויה לכתוב, אם היא לצד שיער נקראת קלף וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד בשר. ואם אותה שהיא עבה לצד בשר נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסרה קליפה דקה שעליה, וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד שיער".
בטעם הכשר קלפים שלנו הוא אומר שלושה דברים: "לפי שמתקנין אותם אל צד בשר, וקולפין שם, ונשאר אותה של צד שיער". ממה שכתב בתחילת דבריו על הגויל שלא ניטל רק השיער אבל לא נתקן לצד בשר... ובצד בשר לא לא נתקן כלל". ברור שהמילה מתוקן אינה במשמעות של הסרת קליפה, אלא במובן של תיקון לכתיבה. אי אפשר להסביר לא נתקן לצד הבשר בכך שלא הסיר ממנו את הדוכ', כי הוא כבר אמר שלא ניטל רק השיער, ומה בא להוסיף במילים "אבל לא נתקן", ודאי כוונתו שבצד השיער נתקן לכתיבה על ידי הסרת השיער, אבל בצד הבשר לא נתקן לכתיבה.
ממילא ברור שכשאמר שקלף שלנו "מתוקן" פירושו שלאפוקי מגויל בצד בשר, שלנו מתוקנים לכתיבה, וכשאמר "קולפין שם" פירושו שכדי שיקרא קלף צריך שייעשה שם קילוף, אבל לא הצריך קילוף מהעור עצמו, שהרי ודאי ידע שיש שם שומנים שקולפי, ואם לדעתו לא סגי בקילופם, היה צריך להדגיש שקולפים מהעור. וכל זה כפי שמבואר בתשובת רבינו תם, "דעיבוד שלנו חשוב ועושה מקום הבשר נוח לכתוב".
אך הוא מוסיף תנאי נוסף "ונשאר אותה של צד שיער", מזה עולה שהוא הבין שלפי רבינו תם לא די בהכשרה לכתיבה בצד בשר כדי שיקרא קלף, אלא שההכשר תלוי גם בכך שנשאר בפועל "אותה של צד שיער". ונראה שלמד כך מסוף דברי רבינו תם, המובאים בתשובתו שבהגהות מרדכי, וז"ל: "ואי משום הקליפה שמסירים האומנים, אין זה אלא תיקון בעלמא ואינה עבה כ"כ שיהא שם קלף עליה". בעל התרומה אינו מפרש, כפי שכתבתי בפרק ב, שרבינו תם רק משיב בזה לשיטתם של הי"מ שתלו את הענין בחלקים הפיזיים, ולפי שיטת עצמו בכלל אין בזה נפק"מ כי הכל תלוי בהכשרה לכתיבה, אלא הוא מפרש שיש תנאי נוסף להיתר שתשאר הקליפה העליונה,, ולכן ההיתר של רבינו תם מבוסס על כך שלא יתכן שהקליפה שמורידים היא הקליפה שעליה דיבר רב האי, שכן זו קליפה דקה ואילו הקליפה של רב האי ודאי עבה יותר. אבל לפי הי"מ צריך להתחשב בגירוד זה, למרות שהוא גירוד קל, כי בכך מורידים את הקליפה של רב האי, וזה מוציאו מדין קלף. מכאן מוכח גם מה שביארתי לעיל שהתרומה אינו מצריך גירוד בצד הבשר מגוף העור שליטת ר"ת, שכן לדעתו אין משמעות שלגירוד חלק שאינו ראוי לכתיבה, ולכן לא יועיל גירוד כזה בצד בשר, אלא משכתב שקולפים שם, כדי שיחול עליו שם קלף, ולצורך זה אין נפק"מ מה קילף והדגיש את ענין התיקון לכתיבה כי התיקון הזה גורם לכך שלא אכפת לן מה שלא גירדו את כל מה שיש בצד הבשר.
אמנם לכאורה אם לא נתייחס לתשובת רבינו תם במקורה, אפשר היה להבין את כוונת התרומה בתחילת דבריו באופן שונה . אפשר להבין שהשכבה השומנית היא הנחשבת אצלו כחלק הדוכ', וסבר שלפי שגורדים ומקלפים אותה לגמרי, נשארה אך ורק הקליפה של צד שיער המקורית של רב האי. אך בנוסח התשובה המקורית של רבינו תם ודאי אי אפשר להבין כך כי רבינו תם כתב להדיא שמה שמגרדים בצד הבשר הוא שמנונית וגידים, ולא עור, ולכן ברור שלדעתו מה שמורידים בצד הבשר הוא דבר המוגדר שומן ולא עור. אם הוא היה מוגדר כדוכ' היה צריך לכתוב ששומן זה הוא בעצם עור הדוכ'. בתשובת רבינו תם אפשר לכל היותר לומר שחוץ מהשומן קולפה מהעור עצמו גם "קליפת האשקני"ר", אם היא הקרום השקוף שבצד הבשר ולא הליצה (כפי שציינתי לדיון בדבר זה בהערה שבפרק א), אבל ודאי אף אחד לא העלה על דעתו שהקרום הזה הוא הדוכ' שלא שייך כלל שיכתבו עליו בפני עצמו. לכן אפשר להעלות על הדעת אפשרות לפרש כך, רק אם נאמר שהתרומה לא ראה את נוסח תשובת רבינו תם המקורית. אלא שקשה לומר שהוא לא ראה אותה כי כל הענין של השארות הקליפה של צד שיער לא כתוב בכל המקורות שהביאו את דברי רבינו תם בקיצור, והוא כתוב רק בתשובת רבינו תם בסופה בהיחסותו לדעת המפקפקים.
ומכל מקום, אין אנו צריכים להחליט שהוא ראה את התשובה, כי שלילת הבנה זו עולה גם מדברי התרומה עצמו, שאם נאמר שלדעתו הקליפה השומנית היא דוכ', לא היה מסתפק בהביאו את סברת היש אומרים בכך שלטענתם הבעיה היא בכך שהגירוד שאנו מגרדים בצד השיער עושה את העור לדוכ', הוא היה צריך להבהיר שזה עושה אותו לדעתם דוכ' כי הם חולקים על רבינו תם גם במיקום של החלקים, ולדעתם דוכ' אינו הקליפה שאנו מגרדים בצד הבשר. מזה שלא ראה צורך להבהיר זאת מוכיח שלדעת כולם מה שאנו מגרדים בצד בשר אינו עור הדוכ' של רב האי. ומכל מקום נראה שבמה שאמרו המפקפקים "ונשארה אותה של צד בשר" כלול גם מחלוקת על כך שאנו לא גורדים מספיק בצד בשר, לטענתם אמנם קילפנו בצד הבשר אבל נשארה אותה של צד בשר כי לא הורדנו קליפה של ממש מהעור בצד בשר, כמו שהורדנו בצד שיער ולכן הוא נקרא דוכסוסטוס.
וכדי להבין את מה מה שכתב בהמשך, אחלק את דבריו לג' פיסקאות:
א. "ויש שקולפין העור לשנים בתחלה. ובקליפה שלצד שיער כותבי' התפילין לצד בשר לצד הלבן לאפוקי נפשייהו מפלוגת' ומספיקא".
ב. "ואף על גב שאינן בקיאין עתה לקולפו לשנים שיהו שני קליפות עבות וראויין לכתוב בהן זו בדין קלף וזו בדין דוכסוסטוס, אלא אחת היא עבה וראויה לכתוב בה ואחת דקה, ואינה ראויה לכתוב. מכל מקום אותה שהיא עבה וראויה לכתוב, אם היא לצד שיער נקראת קלף וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד בשר".
ג. "ואם אותה שהיא עבה לצד בשר נקראת דוכסוסטוס כיון שהוסרה קליפה דקה שעליה, וכותבין בה לצד החתוך שהוא לצד שיער".
נראה שמה שכתב "קולפין העור לשנים בתחילה", פירושו שהם לקחו את העור ממעבדי העור לפני שמגרדים אותו, כדי לגרד ולהסיר ממנו את מה שהם רוצים ולא הסתפקו רק במה שנהוג. מסתבר שאין נפקא מינה אם עושים קילוף בפועל של דבר הנראה כקליפה שלמה או שעכ"פ רואים בודאות שהוסרה אותה קליפה על ידי הגירוד, ולא זה מה באו לחדש ולשנות. מה גם שבמציאות לא נראה שאפשר לקלף קליפה שלמה בצד הבשר, אלא הם עושים שינוי מסויים בכמות הגירוד שמגרדים. לכאורה היה נראה שהם באו לבאר איך עושים קלף ודוכ' לכו"ע, על ידי זה שקולפין את העור לשנים. אך הבנה זו קשה, שאם רק קילפו את הקליפה העליונה, הוא דוכ' רק לפי הי"מ, ואילו לפי ר"ת, הסובר שאין משמעות לקילוף הליצה הוא גויל, ואיך הם הוציאו את עצמם בזה מהמחלוקת?
לכן נראה לבאר שבעל התרומה לא בא לבאר איך הוא קלף ודוכ' לכו"ע אלא איך הוא קלף ודוכ' לפי המפקפקים על רבינו תם, ואין לו נפק"מ בכך שלפי ר"ת הם לא יצרו דוכ' אלא גויל, כי אינו זקוקים לדוכ', שכן כותבים ס"ת ומזוזה על הקלף לכתחילה, והבעיה שלנו היא רק בתפלין, ולכן עיקר מטרתם היתה ליצור קלף שהוא כשר גם לפי הי"מ. לדעת החולקים על ר"ת כל גירוד קליפה משנה את גדר העור, ואין הבדל אם היא קליפה ראויה לכתיבה או לא. לכן כדי שיקרא קלף חייבת להשאיר את קליפת הליצה, וגם לא די בעצם ההכשר לכתיבה בצד בשר אלא חייבים להוריד קליפה ממש בצד בשר. אם יקפיד על שני הדברים האלו יקרא קלף למרות שלא נשאר בידו הקלף של רב האי עצמו, כי עכ"פ יש לעור שם של חתך העליון. ועתה נבאר את הדברים לפי סדר האותיות:
א. המחמירים לקחו את העור ממעבדי העורות לפני שהורידו ממנו קליפה כלשהיא, ולאחר גירודו כפי מה שהם רצו אמרו שאפשר לעשות צורה אחת שהיא קלף לכו"ע, גם לפי המחמירים, וצורה אחרת היא הדוכ' לפי המחמירים.
ב. כאשר קילפו את השכבה השומנית הקפידו לגרד גם קצת מהעור עצמו שבצד הבשר, והמצד השני הקפידו לא לגרד בצד השיער ולהשאיר את הקליפה העליונה, ובזה מודים גם החולקים על רבינו תם שהוא קלף. ואף שמה שקולף בצד בשר אינו ראוי לכתיבה, לדעת החולקים על ר"ת אין נפקא מינה בכך שהקליפה דקה ואינה ראויה לכתיבה, בכל אופן זה יקרא הסרת קליפה, ולדעת ר"ת בכלל אין צורך להקפיד להסיר קליפה מצד הבשר, אך לא גרע אם מסירו.
ג. כאשר קילפו את הליצה והקפידו להשאיר את העור עצמו שלם בצד הבשר, לפי החולקים על ר"ת הוא דוכ', אך לפי ר"ת הוא גויל, שהרי לדעתו הורדת הליצה שהיא קליפה שאין יכולת לכתוב עליה אינה נחשבת כהסרת הקליפה, ועור זה הוא גויל כי לא הוכשר לכתיבה בצד בשר. אך אין נפק"מ בכך שלר"ת הוא גויל ולא דוכ', כי הוא לא זקוק לדוכ', הוא היה כותב מזוזה וספר תורה על קלף.
לפי ביאורינו, למעשה החומרה של התרומה היא מה שכתב תלמיד הרוקח שיש מחמירים לגרד יותר מהעור בצד הבשר, רק שהוא לא ביאר שהמחמירים האלו גם מקפידים לא לגרד בצד השיער, ואילו בעל התרומה פירש יותר, שגם מחמירים לא לגרד בצד השיער. מכל מקום כל הדברים האלו נאמרו לשיטת המפקפקים, ועיקר דעת התרומה היא שהגירוד שבצד השיער לא נחשב כהורדת הקליפה העליונה, ולכן כתב שנשארה אותה של צד שיער. ואף מה שמגרדים בצד בשר להכשירו לכתיבה אינה הסרת הקליפה של צד הבשר, לא אכפת לן בזה, כי אין בזה צורך, היות שהעור הוכשר לכתיבה. בעל התרומה חזר על דבריו אלו בסי' שאחריו, ובסימני הספר, ובהל' תפילין, וכ"כ הסמ"ג (עשה כה) והגמ"י (תפילין א, ב) והסמ"ק מצוריך (מצוה קנג) כלשונו של התרומה, ש"נשארת אותה של צד שיער"^[67].
ונראה שגם המרדכי שבת (רמז שעב) נוקט כספר התרומה, שצריך שישאיר הקליפה העליונה (שלדעתו היא מתחת למה שמגרדים בצד השיער), שכן הוא כתב: "וקלף הוא שכותבין במקום בשר, כשהפשיט את הבהמה את עורה לוקחין את העור וחותכין אותו לשנים וכותבין בזה ובזה במקום חתך, ועליון כלפי שיער והוא קרוי קלף וכותבין בו במקום בשר ששם הוא מתוקן היטב יותר, כי הלבן שלו במקום חתך קרוב לבשר יותר מצדו האחר של חוץ, אותו [*חלק] קרוי קלף, וחציו התחתון קרוי דוכסוסטוס וכותבין בו במקום שיער, שהלבן שכותבין בו שזה מקום החתך קרוב לשיער יותר מצדו התחתון של צד הבשר, ורש"י פי' כן. ויש שהיו רוצים לומר כי כל הקלפים שלנו יש להם דין דוכסוסטוס לפי שכשמתקנין הקלף מסירין קליפות החיצונים [*שכלפי השיער, והיו] מצריכין לכתוב ס"ת על צד [השיער] כמו שעושין בגויל, והיו פוסלין עליהן תפילין לפי שדינם על הקלף ופסולין על הדוכסוסטוס דהוי המסקנא הכי. ואין סברא לפסול תפילין שלנו דודאי כל הקלפין שלנו יש להם דין קלף, כי אין מסירין הקליפה רק לתקנו, והאי חתך העליון קרוי קלף ודינו לכתוב עליו במקום בשר".
נראה שדבריו בנויים על ספר התרומה, שכן גם הוא מזכיר את מעלת היופי של הלבן על השחור, כמו שכתב בספר התרומה, ומסיים בכך שמה שיש לנו קרוי "חתך העליון". ונראה שכוונתו היא שכיון שאין מסירין את הקליפה אלא כדי לתקנו, העור שלנו הוא כמו חתך העליון שבימי חז"ל, שכן הוא נאה וחלק בצד הבשר, וגם נשארה בו הקליפה של צד השיער.
נמצא שלפי כל ההולכים בשיטת ספר התרומה יש תנאי נוסף להכשר קלפים שלנו, שבעצם לא כתוב ברבינו תם, אך כך הם הבינו מדבריו, והוא שלא יגרדו בצד השיער בעובי של קליפה הראויה לכתיבה, אבל גם הם לא הצריכו להמנע מלגרוד בצד שיער.
שיטה אחרת בדעת רב האי היא שיטת הר"ן (על הרי"ף בשבת לג ע"ב). הר"ן הביא את שתי השיטות במהות הקלף וכתב בתחילה בגדר העורות: "ומהו קלף ומהו דוכסוסטוס בהא מילתא איפליגו רבוואתא ז"ל שהרב בעל הערוך כתב בשמם בערך דוכסוסטוס שהעור בשעת עבודו חולקין אותו לשנים והחלק החיצון שהוא לצד השער הוא הנקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס, ואומרים דדוך בלשון יון מקום וסוסטוס בשר, ולפי זה כי אמרי' דכותבין על הקלף במקום בשר היינו המקום היותר קרוב לבשר ודוכסוסטוס במקום שער היינו במקום היותר קרוב לשער נמצא שכותבין בשניהם במקום חבורן כשהן דבוקין זה בזה".
אע"פ שהזכיר רק את הערוך, נראה שדברים אלו אינם לקוחים רק מהערוך, שהרי מה שכתב שסוסטוס הוא בשר לא כתוב בערוך אלא ברבינו תם. אך נראה שמכל מקום הר"ן לא ראה את תשובת רבינו תם עצמה, אלא רק את מה שהביאו התוספות בשמו כי לא הזכיר כלל את שאר הדברים שכתובים בתשובת רבינו תם. נראה שדבריו מיוסדים גם על דברי העיטור ורבינו יהונתן כי מה שכתב שכותבים "במקום חבורן כשהן דבוקים זה בזה" הוא ככל הנראה על פי לשון רבינו יהונתן ש-"תפלין ומזוזה נושקין זה לזה", או מה שכתב העיטור "כבוד אלקים הסתר דבר".
ובהוראה למעשה בקלפים שלנו שלא חולקים אותם לשנים, כותב הר"ן שלשיטת הערוך "צריכין כותבי תפילין לגרד הקלף יפה לצד הלבן שהוא הדבוק לבשר, שאם לא יגרדו אותו כלל כיון שעכשיו אין חולקים אותו לשנים אין זה קלף אלא גויל שהוא פסול לתפלין". ולפי זה, הסיק הר"ן על הקלף שלנו "לפי הערוך כל כיוצא בזה פסול, שלדבריו אין כותבין על הקלף אלא במקום שמחוברים זה לזה".
מדכתב הר"ן שצריך לגרד יפה ולא כתב לגרד הרבה, וכן כתב שרק כאשר אין מגרדים כלל אינו קלף, משמע שלדעתו אמנם כדי שיהיה הקלף שלנו כשר, לפי הערוך, ולא יהיה בגדר גויל, צריך שיעשה גירוד משמעותי, שאותו לא עושים, אך אין צורך להגיע לקלף עצמו שהוא הליצה. הר"ן אינו מזכיר את סברת רבינו תם שבמקום הבשר אצלנו הוא טוב ונאה יותר, כי לדעתו לא בזה תלוי ההכשר, עיקר הענין הוא ליצור את המצב שהוא אינו גויל וכותבים בתוכיות של העור, כפי שכתב שיהיו קלף ודוכ' במקום ש"שמחוברים זה לזה". א"כ, דעתו למעשה היא כדעת העיטור שהבאתי בפרק א, אלא שאצל העיטור לא כתוב שגירוד זה נעשה כדי להוציאו מגדר גויל (העיטור סובר שמגדר גויל הוא יוצא מעצם הכשרו לכתיבה בצד הבשר, כי הגויל אינו מתוקן, אבל עכ"פ כדיש שיקרא חתך העליון צריך לגרד הרבה בצד בשר), ועכ"פ הם שוים בכך שצריך לעשות זאת כדי שיחשב הדבר ככתיבה בתוכיות העור, שניהם שונים מדעת המחמירים שבספר התרומה בכך שהם לא העירו דבר על זה שגורדים בצד שיער, כי כנראה לא החשיבו גרידה זו כמשמעותית, או שאין לדעתם הקפדה לגרוד בצד שיער כשעכ"פ גירד הרבה בצד בשר, ולכן אינו דומה לדוכ'^[68]. זו גם דעת בעל החידושים המיוחסים לר"ן כפי שציינתי לעיל בפרק ב. וכן נראה מהמאירי^[69]. אלא שכל זה אינו דעת רבינו תם, שהרי הוא כתב שקלף שלנו כשר רק מפני שגורדים את השמנונית והגידים, ונימק את ההכשר בכך שהוא טוב לכתיבה. ובאמת כל המפרשים הללו לא ציינו את דברי רבינו תם, אלא את דברי רב האי המובאים בערוך.
והרא"ש (הלק"ט הל' ס"ת סי' ה) כתב בלשון זו: "ור"ת ז"ל היה אומר דקלפים שלנו יש להם דין קלף ונכתבין במקום בשר והוא הטוב והנאה יותר. וגם אינו יכול להזדייף כמו צד השער, ויש שרוצים לומר שיש להן דין דוכסוסטוס לפי שמגרדין אותן הרבה במקום שער ומסירים הרבה קליפות בתער הגלבים ונשאר הצד שכלפי הבשר. ולדבריהם קשה, דא"כ תפילין היאך נכתבין הלא תפילין פסולין על הדוכסוסטוס כדאיתא בפרק המוציא יין, אלא ודאי קולפין אותן הרבה גם במקום הבשר, ודין קלף יש להן ונכתבים במקום בשר".
ולכאורה צ"ע, שאם הוא מבין שקולפים הרבה בצד שיער ומסירים הרבה קליפות, הרי שהנשאר הוא צד שכלפי בשר, כטענת הי"מ, ומדוע התעלם מדברי ספר התרומה והסמ"ג שהוא רגיל להביאם שכתבו "שנשארה אותה של צד שיער", וגם לא מובן מה מועילה תשובתו שקולפים הרבה גם בצד בשר, והרי כבר הסירו את הקליפה שהיתה קלף, והנשאר אינו קלף אלא דוכ'. גם לא ברור מהו גירוד הרבה בלי לתת לכך גדר. ואין לפרש דבריו כדברי הר"ן שההיתר מצד שכותב בתוכיות העור, כי הוא הדגיש בדברו מה שכותבים הראשונים דאזלי בשיטת רבינו תם שההיתר הוא משום שצד הבשר בקלפים שלנו הוא "טוב ונאה יותר", ומשמע שההיתר תלוי בזה ולא בכמות הגירוד.
ונלענ"ד לבאר שהרא"ש ידע מה שכתוב בספר התרומה והסמ"ג, אבל הוא השמיט במכוון את המילים "ונשאר אותה של צד שיער", וכתב בדעת החולקים על ר"ת שנשאר צד שכלפי בשר. זאת, מפני שלפי הבנתו שיטתם היא שהחלוקה היא פיזית, והקלף שלנו הוא ממש מה שהיה אצל רב האי צד בשר. בכל זאת, כתב הרא"ש שלמעשה הוא כשר, משום שמה שקולפים אותם הרבה במקום הבשר משנה את הדין, ומחיל על הדוכ' דין קלף. ואין כוונתו לכמות מסויימת של גרידה שהרי לא אמר בזה גדר, אלא כוונתו היא שהגרירה הרבה מכשירה את צד הבשר לכתיבה, ובזה תלוי ההיתר לשיטת רבינו תם.
גם בתיקון תפילין לתלמיד המהר"ם משמע כדברי הרא"ש (שגם הוא היה תלמיד המהר"ם), כי כתוב שם "יקלוף ויגרור בפנים תחילה, יקבל מיד שם קלף, ואם שליל הוא אינו צריך לקלוף אותו מבחוץ לצד השיער מחמת דקותו וזהו קלף גמור". מבואר שלא משנה כאן כמות הגרידה בצד הבשר ביחס לכלל העור, שהרי הוא לא הזכיר כלל כמות מסויימת, אלא עצם זה שגרידה זו מכשירה לכתיבה מחיל שם קלף.
אמנם, הוא כתב בהמשך "זה הכלל לעולם יגרוד ויקלוף לצד הבשר תחילה הרבה יותר ממה שיגרוד אותו מבחוץ לצד השיער, לאפוקי מכמה אומנים שגורדים הקלפים לצד השיער הרבה יותר ממה שגוררים לצד הבשר". ולכאורה כאן הוא כתב שיגרוד בצד בשר יותר מבצד שיער, אך כדי שלא תהיה סתירה בדבריו נראה שיש לגרוס כאחד מהכת"י^[70] "ויקלוף לצד הבשר תחילה היטב הרבה יותר ממה שיגרור אותו מבחוץ". כלומר, אין זו הוראה לענין הכמות הפיזית של הגרידה, אלא זו הוראה לענין ההקפדה על טיב הגרירה, שיש להקפיד על הגרידה שבצד הבשר שתהיה גרידה מושלמת, ולא ישארו שאריות שמפריעות לכתיבה. ובזה הוא בא לאפוקי מהאומנים שמקפידים יותר על הגרידה שבצד שיער, ומזלזלים בטיב הגרידה שבצד הבשר, שעשוי להיווצר אצלם מצב שבצד הבשר ישארו חלקים שמגדירים את הקלף כדוכסוסטוס. ומזה נמשך מה שהמעבדים קוראים לשכבה השומנית דוכסוסטוס.
גם בטור יו"ד רעא כתב את הכשר קלפים שלנו ללא כל תנאי: "וקלפים שלנו יש להם דין קלף, ונכתבין בצד הפנימי שכלפי הבשר". וזו ממש לשונו בקיצור פסקי הרא"ש, ולכן משמע שהוא הבין שמה שכתב הרא"ש "קולפין אותן הרבה" לא נאמר כתנאי שחייבים להרבות קילוף, אלא העיקר הוא שמכשירים אותם לכתיבה.
ועתה נבוא לדון בדברי הב"י והשו"ע.
הבית יוסף (יורה דעה סימן רעא) דן תחילה על הקביעה של הטור שחלק החיצון של צד השיער נקרא קלף, וכתב שכ"כ רוב הפוסקים, והם התוספות בשבת עט ע"ב, והמרדכי בשבת סי' שעב, והר"ן בשם הערוך, והרא"ש וספר התרומה, והסמ"ג, וכן כתב הרמב"ם (לפי הגירסה שלפניו). ועל קביעת הטור שקלפים שלנו כשרים ונכתבים בצד בשר, הביא הב"י את דברי התוספות בשבת עט ע"ב, וסיים: "ולאפוקי מדברי האומר שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס לפי שמגררים האומנים המתקנים אותו קליפתו העליונה ונשאר הדוכסוסטוס דא"כ היאך כותבין עליהם תפילין דאין נכתבין אלא על הקלף, אלא ודאי קלף הם שמה שמגררים קליפתו העליונה אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר היו גוררין הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד, וכן כתבו הרא"ש וספר התרומה וסמ"ג והגהות מיימון".
הב"י השוה בין דברי הראשונים, ולקח מכל אחד מהם חלק מהדברים שכתב, והתעלם מדברי הר"ן שמפקפק בקלפים שלנו. מה שכתב שמה שמגרדים קליפתו העליונה אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקים לשנים היה צריך לגרד ממנו כך, הוא לפי דברי התרומה, שנשאר בעור אותה של צד שיער. ומה שכתב שמצד בשר היו גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף הוא לפי הבנתו בדברי הרא"ש.
כעין זה הוא כתב גם באו"ח בסי' לב, אחרי הביאו את דברי התוספות: "וכן כתבו כל הני רבוותא שכתבו דברי התוספות. וצריך לומר שהטעם מפני שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו ואפילו אם היו חולקין העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך, ומצד הבשר גוררים הם הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף לבד". ובלשון זו פסק בשו"ע לב, ז.
מדבריו באו"ח, שכתב "וצריך לומר" ולא "ואמרו", נראה שהוא הבחין בכך שהראשונים לא כתבו בדיוק כדבריו, וכל אחד אומר משהו אחר, אלא שהב"י כותב מה שצריך לומר כדי לישב את הדבר כליקוט מתוך דבריהם. אך לענ"ד נראה שכל הביאור הזה נכתב משום שהב"י לא ראה את דברי רבינו תם בשורשם. אם הוא היה רואה את דברי הגהות מרדכי, שהביא את לשון רבינו תם עצמו, שנימק את ההכשר רק במה שהוא מתוקן לכתיבה, ואת הביאור של תלמיד הרוקח לתשובה זו, ואת דברי האו"ז, שבהם משמע להדיא הביאור שכתבתי, שהכשר הקלפים שלנו הוא רק בגלל הכשרם ותיקונם לכתיבה בצד הבשר, ותו לא מידי, היה גם הב"י מבין שזו סיבת ההכשר, ולא מה שכתב. וממילא היה פוסק ממש כפי שנהגו שאין צורך להקפיד שלא יגרוד הרבה בצד השיער, ואין צורך לגרור הרבה מהעור בצד הבשר.
אמנם, למעשה יש הבדל בין השו"ע באו"ח לשו"ע ביורה דעה. ביו"ד לא הזכיר השו"ע תנאי כלשהוא כדי להכשיר קלף שלנו, והביא רק את דברי הטור בלבד. ובאמת, המציאות היתה שמעולם לא דקדקו לגרד כמות מסויימת בצד הבשר, אלא גירדו שם רק מה שצריך לגרד כדי להכשירו לכתיבה, וגם לא הקפידו כמה מגרדים בצד השיער, ולפעמים לא גירדו כפי שמבואר בתשובת רבינו תם ובתיקון תפילין.
גם בדורו של השו"ע לא שינו את המנהג בעקבות דבריו, שכן כך עולה מדברי תלמידו המובהק של בעל השו"ע - מהר"ם גלאנטי (תשובה סי' קו), שנשאל: "יורנו רבנו מקום שאין יודעים לחלוק העור לשנים לעשות ממנו קלף ודוכ', אלא מעבדים אותו ומעבירים השיער מעליו היטב, וגורדים הבשר מבפנים וכותבים עליו במקום בשר, אם הוא כשר". ובתשובתו, לאחר הבאת מחלוקת הראשונים מהו הקלף, הביא המהר"ם גלאנטי את דברי התוספות, וכתב שהרב הבית יוסף הביאו, אך בהמשך הוא מצטט את דברי הב"י בלשון שונה ממה שכתוב לפנינו, וז"ל "והשיב על מה שכתבו הטעם לפי שמגררים האומנים קליפתו העליונה ונשאר דוכסוסטוס, זה אינו כלום, שמה שמגרדין קליפה העליונה אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקים העור לשנים היה צריך לגרד ממנו, ומצד בשר המגוררים היא רכה, עד שאין נשאר אלא קלף עכ"ל התוספות. והנה תשובת השאלה שכיון שאינם יודעים לחלק העור, מעבדים היטב ונקרא קלף".
יש בדבריו שני שינויים מהנוסח שלפנינו. אצלו לא כתוב "היה צריך לגרד ממנו כך", ולא כתוב "ומצד הבשר גוררים הרבה", אלא אין את המילה "כך", ובמקום הרבה כתוב "הרכה". לפי השינויים הללו, נראה מדבריו שהוא מבין בדעת הב"י שכוונתו לומר שאין נפקא מינה בגירוד הקליפה העליונה, אע"פ שבאמת מגרדים אותה, כי לא עושים זאת לצורך החלת גדר מסויים לעור, אלא כדי לתקנו ולהחליקו, וגירוד מסוג כזה נעשה גם כשחלקו את העור לשנים. והעיקר הוא שמגרדים בצד הבשר את כל הרכה, דהיינו שמגרדים את השכבה השומנית, הנקראת אצלו בשר. וכיון שמעבדים היטב הוא נקרא קלף. גם אם לא נקבל את שינויי הגירסא, מכל מקום עולה מזה שלמעשה לא חששו למה שעולה מפשט לשון הב"י והשו"ע באו"ח, אלא נהגו כפי שעולה מדברי רבינו תם^[71].
ויש להעיר בזה הערה מעשית. יש בדורינו מי שרוצה להחמיר ולחוש לשיטת המחמירים שבספר התרומה, ולכן הם מבקשים מהמעבדים ליצור קלף מיוחד בלא כל גרוד בצד השיער. אך יש לדעת שהכתיבה על קלף זה נשמרת פחות. השארת הליצה בעיבוד סיד גורמת לכך שלאחר כמה שנים הדיו קופצת מהעור, וההחמרה הזו באה לידי קולא. ועכ"פ מי שעשה כך כדאי שיבדוק תדיר, את התפלין.
לסיכום:
א. דעת רב האי, שהקלף הוא הקליפה של צד שיער, היא דעת כל הגאונים. כך מוכח מהשאילתות ורב יהודאי גאון, וכך מתבאר מדברי רב עמרם ורס"ג המובאים בהל' ספר תורה. לא מצאנו בענין זה מחלוקת כלשהיא בגאונים.
ב. רב קימוי, בעל הלכות ס"ת והאשכול אומרים שאמנם הקלף הדק, שהוא החלק העליון, הוא הקלף שבו כותבים תפלין, אך יש גם אפשרות ליצור קלף מעופץ עבה יותר לספר תורה. מדבריהם עולה שהקלף הוא כל היכא שהעור נקלף מצד הבשר ונעשה ראוי לכתיבה, ולכן הוא יכול להיות דק ויכול להיות עבה. כך נראה גם מדברי רב עמרם גאון, בעל הלכות קצובות ורבינו חננאל.
ג. רב משה גאון ורב נטרונאי גאון הכשירו את הקלף שלנו המעובד בסיד, אך הסכימו למה שהיה מקובל אצל הגאונים, שהחלק העליון הדק והמעופץ משמש לתפלין. והם אומרים ממש כסברת רבינו תם, גם במה שהכשיר עיבוד סיד.
ד. גם רב שרירא לא שולל אפשרות שזו היא הגדרת קלף, ולכן כשהוא חלק על רב משה גאון, הוא הזכיר רק את הבעיה בכך שהעור אינו מעובד בסיד, וכתב שאלו שמתירים עיבוד סיד יכתבו על צד הבשר. ויתכן שגם רב האי סבר כך. למעשה, לא מצינו גאון שאומר במפורש שההגדרה של רבינו תם אינה נכונה.
ה. שתי הפיסקאות שבפירוש רב האי למסכת שבת הן מדברי רב האי. בכל כתה"י מובאות שתי הפיסקאות, וכן אצל רבינו חננאל, הערוך, בעל האשכול וספר הנר, וכולם הבינו שאין בין שתי הפיסקאות סתירה. וכן נראה מההוספה שבסוף הפיסקה השניה שהיא נאמרה על ידי מי שחיבר את כל הפירוש.
גם מבעל הלכות ס"ת משמע שלדעת רב האי הקלף הוא העליון.
ו. שיטת רש"י כרב האי, שהקלף הוא העליון, וצריך לעפץ את העורות. מדבריו במנחות נראה שבסר גם את סברת רבנו תם, שלמעשה גם קלף שלנו דינו כקלף, ותלמידו רבינו שמחה אמר שכך עמא דבר.
ז. התרומה הבין שגם לפי רבינו תם יש הכרח שתישאר הקליפה של צד שיער כדי שזה יקרא קלף (אלא שסר שבגירוד שעושים בצד שיער היא עדין לא ירדה). אך הרא"ש חולק עליו, וסובר כפי שביארנו בדעת רבינו תם, שאין נפק"מ בגירוד שבצד שיער. וכך הבין את דבריו הטור, שכתב שקלפים שלנו כשרים ללא תנאי מסויים בכמות הגירוד.
ח. הב"י סבר שלפי שיטת רב האי ור"ת מגרדים בצד הבשר הרבה, עד שנשאר רק הקליפה של צד שיער, וכן פסק בשו"ע או"ח. אך מדבריו בב"י או"ח עולה שהוא הבחין בכך שדבריו בעצם אינם ממש דברי הראשונים, ובשו"ע יו"ד כתב רק כדברי הטור, שקלפים שלנו כשרים ללא תנאי.
ט. בהגלות נגלות דברי רבינו תם במקורם, וביאור דבריו בתלמיד הרוקח והאו"ז, נראה שמקור המנהג בקלף ברור, ולדינא יש לפסוק שהתנאי להכשר הוא רק מה שמכשיר את העור לכתיבה בצד הבשר, ולא ישאר בו דבר מהשכבה השומנית. וכן נהגו גם בדורו של השו"ע כמבואר בתשובת מהר"ם גלאנטי.
♦

השלמות ותיקונים לחלק א מגליון מ'

בפרק א. גדר אפידרמיס. כתבתי שבספרי המדע מכנים אפידרמיס את החלק שיורד בשעת שריתו של העור בסיד להורדת השיער, ולכן לא השתמשתי בשם זה במאמר הנוכחי. כמו כן ציינתי שבספרי המדע קוראים לליצה 'גרין', ושאלוני שבספרי גויל וקלף לא כתבתי כך. לכן אבהיר שאמנם כשכתבתי את ספרי אמרו לי דברים אחרים, אבל עתה התברר לי שהאמת היא כפי שכתבתי כאן במאמר, אפשר לראות זאת כאן וכאן.
בפרק ב. בביאור ההכרח להבין את דברי רבינו תם כפי שפירשתי. כתבתי שמתשובת רבינו תם עולה שהוא לא מצריך קילוף משמעותי מהעור בצד הבשר כדי שזה יקרא קלף, והיה ברור לו שהמציאות היא שלא מגרדים בצד הבשר עד שנשאר רק מה שמכנה רב האי 'הקליפה של צד השיער', ובכל זאת כתב בפשיטות שזה קלף כשהוא מנמק את ההכשר בכך "שעושה מקום הבשר נוח לכתוב".
הראיה הניצחת לכך שזו כוונתו היא מה שתיאר בתשובתו את מה שגורדים בצד בשר, שהוא אך ורק "שמנונית וגידים". גם אם נניח שבפועל גירדו אצלו מעצם העור, ולא רק שמנונית וגידים, ר"ת אומר שרק זה מה שחיבים לעשות, וזה נחשב כגירוד שמנונית וגידים בלבד. שמנונית וגידים אינם יכולים להיות עור הדוכ', וממילא, ברור שהוא הבין שמה שאנו עושים זה לא גירוד וסילוק כל הקליפה התחתונה של רב האי, וגם אינו מצריך קליפה כלשהיא מגוף העור. לכן מוכרחים להסיק מדבריו שכל מה שצריך להכשר הקלף הוא אך ורק תיקון העור לכתיבה. זה מה שכותבים תלמיד הרוקח והאו"ז, שברור מדבריהם שהם מתבססים על תשובתו. וכן כל הראשונים, אם הם ראו את גוף התשובה, אין ספק שכך הבינו את דבריו, וזה היסוד לכל המאמר שכתבתי.
פרק ד. בענין הבנת המציאות של תיקון הליצה לכתיבה בצד בשר לפי רב האי. הבאתי בפרק ד את השאלה איך נוכל להבין את שיטת רב האי במציאות, שכן לכאורה הליצה אינה יותר טובה לכתיבה בצד הבשר, היא נראית פחות יפה והדיו יותר מתפשט לכן הכתב יצא מטושטש אם לא מוסיפים בו חומרים, ומדוע לפי רב האי הדין הוא שיש לכתוב עליה דוקא בצד בשר?
כתבתי שיתכן שבצורות עיבוד מסוימות המצב משתנה, אך זה דבר שיש המפקפקים בו, אבל העיקר לענ"ד הוא שיש לחלק בין דברי רב האי עצמו לדברי רבינו תם. בפירוש רב האי לגמרא בשבת ובתשובתו (הרכבי סי' סג) אין בכלל התיחסות לשאלה למה כותבים על קלף בצד בשר. מה שכותב רבינו תם בענין זה, לא ברור אם הכל הוא מהדברים ששמע בשם רב האי, אלא שעכ"פ מסתבר שרב האי הוא שנתן את הסימן של כבוד אלקים הסתר דבר, כהסבר למה כותבים בתפילין ומזוזזה דוקא בתוכיות העור. לפי זה נראה שלדעת רב האי מה שכותבים בצד הבשר של הליצה הוא בגלל עצם זה ששם הוא מקום ההסתר, ומקיימים בזה את הענין של כבוד אלקים הסתר דבר, וכן אפשר שעיקר טעם זה נועד להסביר את ענין הקלף לתפלין של ליצה שהוא תמוה מבחינה מעשית והוא כעין מה שמובא במאירי בערובין צז ע"ב שבקלף צריך להיות בחינת "נוי לבר", והיינו שקלף הוא עור שהוכשר לכתיבה בצד הבשר וכתיבתו בצד הפנימי אף שהוא מוכשר גם בצד השיער, ואף כאשר צד השיער נחשב יותר יפה, יש טעם רוחני לכתוב על הצד הפנימי אף אם הוא פחות נאה.
אבל רבינו תם הבין שהוא משום היופי של מקום הכתיבה, כפי שכתב בהלכות ספר תורה, שלעולם מקום הכתיבה בכל העורות הוא הנאה. ונראה שכוונתו היא ליופי של צבע מפני שהוא יותר לבן ולא בגלל אופן ספיגת הדיו. רבינו תם לא ראה את העור כשהוא מקולף, והוא יכל לומר מה נאה רק מראיה חיצונית, כשמסתכלים על גויל ומבחינים בקליפתו החיצונית רואים שצד הבשר יותר בהיר, ולכן ר"ת אומר שהוא יותר נאה. כך יש לדייק גם בתשובת רבינו תם שכתב שצד הלבן יותר "מתקיים" מצד השיער רק לגבי הקלף שלנו, וכתב כך רק כשהוא בא להוכיח למה אינו דוכ', וזה משום שבדוכסוסטוס היה ברור לו שצד הבשר פחות מתקיים מצד השיער בגלל גידי בשר ושמנונית. אבל לגבי היתרון של צד הבשר של הליצה לא כתב ששם הוא יותר מתקיים, כי את זה הוא לא ידע, ואדרבה יתכן שהוא שיער לפי תכונות העור שצד הבשר של הליצה אינו מתקיים יותר מצד השיער, ולכן נזהר מלכתוב מה שאינו יודע. גם בתרומה סי' קצד ובמרדכי שבת שעב מכנים את צד הכתיבה 'לבן' כשהם באים לשבח את המקום שבו כתבו כשחילקו את העור. משמע ששיבחו הוא מצד הלבנונית, כי כך הבינו מרבינו תם שכתב "נאה". וכן נראה בדברי תלמיד הרוקח, שכתב בתיאור הקלף של רב האי : "מקום הקליפה שהוא מתוקן ונאה שם יותר מצד הבשר" (אפשר שצ"ל פסיק אחרי המילה מתוקן), ועל הקלפים שלנו כתב שגם להם יש דין קלף "שגם קלפינו מתוקנים ולבנים בצד הבשר יותר מבצד שיער" משמע שכולם הבינו שהנוי הוא ענין היותו לבן. אמנם, בהלכות ס"ת, ר"ת מזכיר גם שבכלליות של ג' העורות צד הכתיבה יותר "חלק ונאה", אך מסתבר שר"ת לא התכוון כאן לשנות מדבריו בתשובה ולומר שבליצה צד בשר יותר חלק מצד השיער, שהרי זה לא יכל לדעת מנסיון, וראינו שהוא נזהר מלכתוב מה שלא ראה, אלא שנקט "חלק" כי בגויל ודוכ' מעלת מקום הכתיבה היא גם בהיותו 'חלק' יותר, וזה אפשר לדעת גם לגבי דוכ' בלי לחלק את העור כיון שכולם ראו שצד הבשר של גויל אינו חלק מפני שהיו מגרדים אותו.
גם אם נאמר שרבינו תם טעה וחשב שבאמת הליצה הוא טוב יותר לכתיבה בצד הבשר, עכ"פ הפירוש שכתבתי בדברי רב האי שהוא לא כתב זאת מוכרח. רבינו תם יכול היה לטעות בדבר כי אצלו לא חילקו את העור, אך רב האי היה במקום שמחלקים את העורות, ולכן לא יתכן שהוא חשב שבצד הבשר העור טוב יותר מבחינה החלקות, כפי שרואים היום כשמחלקים א תהעור שהוא אינו יותר חלק שם, ואף מבחינת הצבע, כיון שכתב שמעפצים את הקלף שוב בצד בשר, כבר לא יהיה הבדל מהותי בין הצבע בין שני הצדדים.
בפרק ו. על הבנת בעל הלכות ס"ת והמאירי לאופן בו נעשה גויל. בתחילת פרק ו כתבתי, שלדעת בעל הלכות ספר תורה בזמן הגמרא לא היו מדקקים את העור. זאת, על סמך דבריו "אם לספר תורה מעבדים אותו אין מקליפים ממנו". אך עתה הבאתי לעיל בפרק ז את דברי בעל הלכות ס"ת בשורה שלפני כן: "שקולפין ממנו לשם תפילין שמענו שחוזרין ומעבדין אותו". דברים אלו היו נראים בעיני סתומים בגלל חסרון תחילת המשפט, אך עתה התברר לי הענין, שבודאי כוונתו לומר שמענו מדבריו של רב האי שאותו עור שקולפים מהגויל לשם תפילין חוזרים ומעבדים אותו בעפצא אחרי הקילוף. לפי זה, נראה שמה שכתב בהמשך "אם לספר תורה מעבדים אותו אין מקלפים ממנו", הוא בדיוק כמו מה שאמר בתחילת דבריו "שקולפין ממנו". כלומר, שבגויל לא עושים את הקילוף הזה של הקלף מהגויל. ולכן אין ללמוד מלשון זו שבגויל לא היו מגררים כלל. אך מכל מקום נראה שלדעתו אכן לא היו מגררים בגויל, שאם לא כן מה הוא מוכיח ממה שרב אחא כתב על עורות עגלים שככל שהעור עבה טפי מעלי, מנין לו שעורות העגלים היו יותר עבים, אם כל העורות מדוקקים?
עוד הבאתי שם מהמאירי בקרית ספר (ח"א מאמר א ח"ג) שכותב על דברי הירושלמי "על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתן", דמשמע שאם כתב על הגויל במקום נחשתן פסול: "ונראה שהוזכר כאן גויל במקום דוכסוסטוס שהגויל לא הוצרך לפסול בו צד המחובר בבשר שאינו ראוי לכתיבה, אלא לא כיון אלא לדוכסוסטוס שהוא עבה ודומה לגויל".
וכתבתי שמדבריו אלו עולה שהבין שגויל צריך להיות ממש שלם כמו שהוא, ולכן כתיבה בצד הבשר אינה אפשרית, ורק בדוכסוסטוס שמדוקק קצת במקום בשר הכתיבה אפשרית, אבל לא טובה, ולכן פסולהו במקום בשר. אך העירוני שבהמשך בקרית ספר (ח"א מאמר ג ח"א) כותב המאירי על נסיונותיו לעשות ספר תורה שהקיפו כגובהו, וכתב "שיש גוילין עבים ויש דקים לרוב תקונם או עבודם, וצריך לשער הענין קודם הכתיבה". בכל דבריו שם עיבוד ותיקון הם גירור והחלקה, וכיון שאי אפשר לגרר הרבה בצד שיער, משמע שהתקון המרובה שהוא מדבר עליו הוא גיררה בצד בשר, וא"כ מותר לגרר את הגויל בצד בשר. אך כדי שלא יסתור את דברי עצמו, שהגויל אינו מדוקק כלל, צ"ל שכוונתו במה שאמר שהגויל אינו מתוקן כלל בצד בשר היא שכך עשו בזמן הגמרא, כי הוא הבין את הגמרא כבעל הלכות ס"ת, שהגמרא מביאה את המעשה של רב אחא כדי לומר שעדיף לעשות את הגויל עבה, ורב אחא לקח עגלים כדי שיהיה עבה טפי, ומזה הסיק שבדרך עיבודם בזמן הגמרא היו מתקנים את העובי רק בצד השיער. אבל גם הוא סבר שאין איסור לתקן את העובי גם בצד בשר, כל עוד שישאר בגדר שאינו ראוי לכתיבה שם. וזה מתאים למה שכתב בח"א מאמר א חלק ג: "במקום בשר נשאר בלא שום חלקות ואינו ראוי לכתיבה כלל... גויל הוא ענין שלא נשלם תיקונו ושלא נטל ממנו כלום". 'לא נשלם תיקונו' הוא בצד הבשר שמשאירו בגדר שאינו ראוי לכתיבה כלל כי אינו מחליק אותו, וזה כוונתו באומרו 'בלא חלקות', אבל 'לא ניטל ממנו כלום' היינו שלא נוטלים ממנו את הקליפה שבצד השיער.
בפרק ו. הגירסא הנכונה בהלכות ספר תורה של ר"ת: צריך לתקן בדברי בפרק ו, שהגירסה הנכונה בהלכות ספר תורה של רבינו תם לפי גנזי ירושלים (ח"א עמ' ק) היא "גויל נקרא אותו שלא נטל כלום לצד השער, ולפי שלא נתקן כל צרכו נקרא גויל", (ולא כפי שכתבתי "שלא נטל כלום אלא השער"). והוא בדיוק כפי שכתבתי כאן בדברי התרומה והמאירי, דהיינו שלא ניטל הקליפה שבצד השיער, ולא נתקן כל צרכו היינו שלא נתקן לכתיבה על ידי החלקה בצד הבשר.
בפרק ו. המציאות בגויל של הגמרא. בגוף המעשה של רב אחא שעשה ספר תורה מעורות עגלים, כאמור מהלכות ספר תורה גנזי מצרים והמאירי משמע שזה היה בלי דיקוק. אך היום ידוע לנו שעור מעופץ הוא פי שנים בעוביו מעור לא מעופץ, וכמעט שאי אפשר לעשות ספר עוביו כהיקפו מכל עור שהוא בלי דיקוק, ובפרט עור עגלים, שידוע שהוא עבה מאוד, לכן קשה להבין מציאות שיכלו לעשות זאת בלי דיקוק. על מה ששאלתי בפרק ו, אם דיקקו בזמן הגמרא למה לא ידעו לשער גובהו כהיקפו, יש להשיב שאצלם היה קשה לעשות דיקוק בעובי אחיד, לכן יותר מסתבר שלפי האמת כן היו מגררים בצד הבשר בזמן הגמרא. ומה שבבבא בתרא התפלאו על זה שרב אחא הצליח לעשות גובהו כהיקפו בעור עגל, הוא עשה כך לא משום שיש מעלה בעור עבה, אלאשי מעלה בעגל לכפר על חטא העגל, והרבותא היא שלמרות שבדרך כלל עגל לא מתאים לדבר זה, הוא הצליח, או על ידי שלקח עור שליל או שדקקו הרבה, וגם עשאו באופן שגובהו שוה להיקפו אבל יותר מששה טפחים.
לפי הנחה זו שגם בזמן הגמרא גירדו את הגויל, יובן שפיר מה שהוסכם בראשונים בשם רב האי שהגויל כפי שהוא אינו ראוי בצד בשר. אם עיבדו במעט עפצים, ולכן הוא לא כ"כ עבה ולא גירדוהו הוא לא ראוי בגלל גידי בשר ושמנונית, כמו שכתב בתשובת רבינו תם, ואם עיפצו אותו הרבה ולכן צריך לגרדו הרבה ו/או מגרדים אותו כפי שיותר טוב להסיר את השמונונית, הוא לא ראוי לכתיבה בגלל שהגירוד מוציא מגוף העור את הסיבים, ובלי החלקה מיוחדת ו/או הוספת חומרים הוא לא ראוי. גם מה שאמר רבינו תם שהדוכ' אינו ראוי לכתיבה בגלל גידי בשר ושמנונית מתפרש באותו אופן, אם לא גירד הם עצמם מפריעים, ואם גירד, הגירוד גורם שלא יהיה ראוי לכתיבה.
כך היה גם בגויל של הרמב"ם, לכן היה מובן לרמב"ם שכותבים בגויל על צד שיער. אך הרמב"ם בתשובתו לחכמי לוניל כותב שהדרמיס ראוי לכתיבה בצד בשר בצורה טובה יותר מצד שיער שלו, כי הרמב"ם מדבר באופן שלא גירדו את העור עצמו בצד הבשר, אלא דקדקו לגרדו אך ורק כדי להסיר את השכבה השומנית, באופן כזה הוא טוב לכתיבה בצד הבשר כי לא עשה בו גירוד שמוציא את סיבי הדרמיס, לכן אומר הרמב"ם שצד הבשר של הדרמיס ראוי יותר לכתיבה מצד השיער שלו.
♦ ♦ ♦