בעניין תפילה ב"מניין המרפסות" - דעת מרן השו"ע [מכתבים]
הרב און אברהם הכהן סקלי
בס"דלכבוד מערכת ירחון האוצר שלום וברכה,
ראיתי את מאמרו של הרב יוסף צברי שליט"א, שהתפרסם כאן בגליון אייר תש"פ (גליון מ) גבי צירוף במנייני מרפסות ב'רואים אלו את אלו' לדעת מרן, והאריך להוכיח דדעת מרן דמהני להצטרף כן.
מאחר וזה מכבר שניתי פרק זה, ויצא לי ללבן את הנושא בס"ד, ראיתי לכתוב בקצרה הערות כדרכה של תורה על מ"ש במאמרו.
במ"ש בדעת הרב דבר משה אמאריליו דס"ל דמהני רואים, מתשובתו בסי' י. הנה, נעלם מעינו הבדולח של מעכ"ת דהוא גופיה כתב הפך מזה בסי' כ"ג שם (והעיר בסתירת דבריו בחק"ל סי' כט, ע"ש), והתשובה שמעכ"ת הביא נכתבה בשנת הדע"ת, והתשובה בסי' כ"ג נכתבה בשנת תצ"ט ודוק. ואין שום תמיהה על הרב עיקרי הד"ט, ודבריו כתובים כדת של תורה.
ומ"ש לבאר בדעת הב"י שמ"ש שמהרא"י לא חילק בכך – היינו שלא חילק בין החלק הפנימי לחיצוני של החלון. הנה, הדברים לכאורה תמוהים במחכ"ת, שאיזה חילוק כזה הביא מרן קודם לכן בב"י, שצריך לומר שמהרי"א לא חילק כן?
ומ"ש דראשו ורובו שכתב מרן אינו לומר דצריך להכניס ראשו ורובו, אלא 'מטרתו לבאר אימתי הוא רואה את המתפללים' - אני מתפלא על דברים אלה, דא"כ למה מרן לא כתב שצריך שיראו אותו, וכי מרן צריך להסביר לנו את המציאות, מתי רואים ומתי לא?
ומ"ש שמרן השמיט בש"ע את דעת ר' ירוחם, איפה כבודו ראה דבר זה בדברי רי"ו? זה הרי ביאור של מרן בדעת רי"ו שצריך ראשו ורובו, ואחר שראה דברי מהרי"א ביטל דעתו מפניו והסכים שדי בראשו. ואין כאן דעת ר' ירוחם, אלא דעת מרן בלבד, ופשוט.
והביאור הפשוט בדעת הש"ע, לענ"ד, הוא כמו שהביא בשם מהרי"א, שצריך שיכניס ראשו לתוך החלון ולא סגי במראה פניו. ומה שלא כתב כן בש"ע היינו משום שהוא העתיק את לשון האורחות חיים, כדרכו תמיד להעתיק לשונות הראשונים בלי לשנות, שהרי בב"י כתב בהדיא שדעת האור"ח שווה לדעת מהרי"א.
ובאמת שהרבה אחרונים ביארו כן בפשיטות בדעת הש"ע, ולא הבנתי איך הרב צברי שליט"א דחה כולם בקש כאילו היו קטלי קני ח"ו, בטענה ש"במחכ"ת היאך העמיס בדברי הש"ע דברים שאינם כתובים" וכיו"ב. ואם כמה אחרונים חשובים ביארו כן בפשיטות בדעת מרן דבר זה אומר דרשני, ואם אנו חושבים שהפשיטות הפך דבריהם, אולי הבעיה אצלנו, ודי בזה.
ולפום קושטא, הדוחק הכי גדול לומר שמ"ש מרן בב"י: 'וכן כתב האורחות חיים', הכוונה שהאורחות חיים חולק ע"ד מהרי"א, וזה הרבה יותר דחוק מלפרש דעת מרן בש"ע כמו שכתב בהדיא בב"י!
וכן מ"ש כבודו במאמרו "ומשום מה רבינו בעל הכנה"ג לא הביא את ראייתו מדברי השו"ע המפורשים כאן בסעיף י"ד אלא ממרחק הביא לחמו" עכ"ל הרב צברי. האמנם משום מה? או שמא לא הבין ככבודו בדעת הש"ע, וזה ברור.
ומ"ש בדעת הרשב"א – הנה כלל ידוע בדברי הפוסקים דכשפוסק מביא כמה טעמים להתיר, אין ללמוד מכל אחד מהם למקרה אחר אלא בהצטרפות כולם, ע"כ באופן כללי קשה להוכיח מתשובתו זאת, ודוק.
וכמו"כ נעלם מעינו הבדולח של מעכ"ת דברי הרמב"ן בפסחים (פה:), וז"ל "הא דתנן בפ' ג' שאכלו ב' חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון וכו' ואתמר בירושלמי ר' יונה ר' אבא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכא אמר ר"י והן שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן, דאלמא אפילו בב' בתים איכא צירוף, איכא למימר ההיא כיון שנכנסו מתחלה להיות רואין אלו את אלו ולהיות בחבורה א' וכו' הוקבעו בכך לאכילה, אבל לענין תפלה בית א' בעינן שאין בתפלה קביעות חבורה".
והנה, מה שגרם לכל האחרונים שכבודו הזכיר לפרש כן בדעת מרן, היינו משום שבב"י אפשר לפרש דהוא עצמו בנה סברתו על דברי ר' ירוחם, אך שוב הביא את דברי מהרי"א דסגי במראה פניו, ובאמת אין זה שייך כלל לדין חלונות המבואר במשנה. אולם, בדורנו זכינו שנדפס ספר ביאורי מהרי"א לטור, שהיה לפני מרן בכת"י (ומצורף היום בסוף כרכי הטור ברוב ההוצאות החדשות), וז"ל שם "כתוב עוד באדם וחוה (רי"ו) דהחלונות ועובי הכותלים אמרינן בפסחים שם כלפנים, הגגין והעליות אינם בכלל הבית, ונ"ל דכן הדין בבהכנ"ס (עכ"ל רי"ו), ומכאן יראה שמי שיש לו חלון בבהכנ"ס ומכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין, וכ"כ בשם גאון" עכ"ל מהרי"א.
הרי בהדיא דאף מהרי"א למד דינו מדברי ר' ירוחם, שהביא את דין חלונות ועובי הכתלים המובא בגמ'. וא"כ ליכא למימר דברואה בלבד סגי, דא"כ אין לזה שום ענין עם דין חלונות ועובי הכתלים, אלא נלמד מזימון וכיו"ב וכדלקמן, דהרי אף העומד מחוץ לבית ממש ורואה את אלה שבפנים ש"ד לדעה זו. וא"כ ודאי ס"ל למהרי"א דבעינן דוקא שיכניס את ראשו בחלון כדי להצטרף למנין. ולפ"ז, מרן, שהשווה את דברי האור"ח לדברי מהרי"א, ע"כ ס"ל דאף האור"ח בשם ר"ה גאון בכה"ג מיירי. וממילא, מה שפסק מרן בש"ע לשון האור"ח כוונתו היא דבעינן שיכניס ראשו בחלון כדי להצטרף עם אותם שבפנים וכדעת מהרי"א, כן נראה ברור.
ואם האחרונים היו רואים את זה בודאי שהם היו מבטלים דעתם וחוזרים בהם, כי הוא פשוט וברור שהוא הביאור הנכון בדעת מרן בשלחנו הטהור.
א"כ ברור ופשוט שאין יסוד ושורש לביאורים הנ"ל בדעת מרן, וא"כ לדעת מרן אין בשום אופן לקיים מנין בצירוף מרפסות.
בכבוד רב
און אברהם הכהן סקלי
עורך ירחון מנורה בדרום
ק"ק אופקים
♦
הרב יוסף צברי
בס"דיישר כח למערכת האוצר החשובה על פרסום הדברים, ועל תלמידי החכמים ששלחו את הערותיהם על המאמר, כי מלכתחילה זאת היתה כוונתי ללבן את הדברים עם ת"ח ע"י פרסומם, ומיני ומנייכו יתקלס עילאה.
תשובות להערות הרב סקלי שליט"א
הערה א': הרב שליט"א טען, כי בשו"ת דברי משה לר' משה אמארליאו בסי' כ"ג, מובא שלא כדבריו בסי' י'. אמנם, אף כי כן נראה בהשקפה ראשונה, וכן עמד החקרי לב (סי' כ"ט) בסתירת התשובות, מתוך העיון נראה כי עיקר התנגדותו בסי' כ"ג היתה למי שרצה להשוות את דין צירוף תפילה וזימון להדדי, גם לפרט של מקצתם רואים אלו את אלו. ואת הפרט הזה הוא בא לדחות, ולומר שאין הדבר כן בהל' תפילה, דנימא דסגי במקצתם רואים זה את זה, אלא בעינן שכולם רואים זה את זה.
וכדי להוכיח זאת אעתיק חלקים מלשונו שם, מאחר ואין הספר מצוי כ"כ, וז"ל שם: "וכ"ש דאף בדין זה דצירוף י' חזינן להריב"ה (ר"ת בעל הטורים) ז"ל שם שכתב בשם אביו ז"ל דאם מקצתם בבית זה ומקצתם בחוץ וש"ץ בפתח הש"ץ מצרפן, וכתב מרן ז"ל דלימד כן מדין צירוף לזימון, וכמ"ש בסי' קצ"ה, וכיון שכן (ר"ל אם משוים דין תפילה לדיני זימון), הא קי"ל בדין זימון ב' חבורות שאוכלות בבית אחד או אפילו בב' בתים, אם מקצתם רואין אלו את אלו מצטרפין (וא"כ שמא נגיד שהוא הדין לתפילה, וע"ז ממשיך ודוחה:) איברא דלכאורה קשה ע"ז כמ"ש החכם השלם הפוסק ה"י, דאי בצירוף י' ברואין אלו את אלו וכו'. "
וכ"כ בסוף תשובתו שם, שהעתיק את דברי מהרי"ט וכתב: "ואעפ"י שאמרו המפרשים דלענין צירוף י' לתפילה אפילו אם הראה פניו מחלון מצטרף, אעפ"י שרשות לעצמו היא וכו', מ"מ מראה פניו שאני שדומה כמצטרף להם וכו' ע"כ דבריו, וזה ראיה לכל מה שכתבנו למעלה, דיש חילוק בין צירוף לתפילה לזימון, ושצריך שיהיה מראה להם פניו" עכ"ל. הרי מפורש דכל עיקר דבריו שם לא באו אלא לחלק ולומר דבתפילה בעינן ראיית כל פני העשרה לצירוף, ובזה חלוקה היא מזימון, דסגי בראיית חלקם ומקצתם.
ונמצא כי אין בדבריו כל נפתל ועיקש, ולכן גם לא ציין בדבריו שבזה חזר בו ממש"כ בתשובה קודמת לזה. מה גם שנראה שיצא הספר בחייו, שכן כתב לו הקדמה, ואיזה מחבר יכתוב תשובה בסי' י' ויחזור בו כמה סימנים אח"כ באותו ספר. מה גם שעיקר דבריו בתשובה י' הוא לבאר את דברי השו"ע בסעיף י"ד, ואילו דבריו בסי' כ"ג הם בביאור סעיף ט"ז וי"ז, והם כאמור בין נידונים נפרדים, ובדרך זו יובנו כל דבריו שם בסי' כ"ג להמעיין שם.
ולכן תמהתי שפיר על הרב עיקרי הד"ט, כיון שלמי שיעיין במפורש בתוך הספר יראה שהביא את הדבר משה בסי' י', ושם להדיא לא מבואר כדבריו (ולא הביא כלל את הדבר משה בסי' כ"ג). גם לשונו דבעינן הכנסת הראש לא מורה דמסי' כ"ג רצה להביא מקורו.
הערה ב': הביא שביארתי בב"י כי לשון "ולא חילק בכך" היינו בין חלק חיצון ופנימי, והקשה על זאת מהיכן מצינו כן. אכן, באמת לא ביארתי זאת, אלא באות ב' ביארתי את פשט הב"י, כי מה שלא חילק היינו להכניס ראשו ורובו, כמש"כ הב"י מתחילה. ורק באות י"ג הבאתי שכן ביאר המאמר מרדכי. ואכן הקשתי שדבריו קשים מתוך הלשון והענין, ותלי"ת שגם הוא מצטרף לדברי, כי אכן דברי המאמר מרדכי קשים בביאור השו"ע.[2]
הערה ג': תמה על ביאור החיד"א והדבר משה, אם מש"כ הב"י ראשו ורובו הוא ביאור כיצד יראו את פניו, "א"כ למה לא כתב מרן שצריך שיראו אותו" עכ"ל המשיג. ותמיהני, הא מרן בשו"ע כתב להדיא: "ומראה להם פניו", ומה ההבנה בלשון זו אם לא שצריך שיראו אותו?[3]
הערה ד': תמה מדוע כתבתי שבשו"ע השמיט דעת רבינו ירוחם. לא מצאתי היכן כתבתי זאת, ואדרבה מתחילה אכן הבאתי כביאורו, אך לכל אורך התשובה ייסדתי היטב את ביאור החיד"א והדבר משה בשו"ע, דאף דברי ר' ירוחם מסכימים לדין זה של צירוף בראייה.[4]
ומה שכתב בד"ה והביאור, דהשו"ע העתיק את האורחות חיים אך התכוין להכנסת הראש. אכן כ"כ מהריק"ש, כמו שהבאתי, אך עדיין לפי ביאור זה קשה טובא: א. הרי השו"ע הוא ספר פסיקה ולא סתם ציטוט לשונות, כמו שידוע, שהוא מביא סתם ויש ויש ויש ולא רק ציטוטי לשונות בעלמא, וא"כ כיצד יצטט הוא לשון של ראשון שהוא בכלל לא מסכים עם הבנתה הפשוטה? ויתירה זאת, גם אם נכריח שמוכרח השו"ע לצטט איזה לשון, מדוע הוא לא ציטט את מהר"י אבוהב, שלפי מהריק"ש זו דעתו המדויקת. וכבר הקשה החיד"א על דוחק הלשון בביאור זה.[5]
וכן בד"ה ולפום, לא הבנתי מה תמה, וכי לא עיין שביארתי היטב את לשון "וכן כתב" בצורה נהירה וברורה שהיא אינה חולקת אלא מבארת.[6]
ובד"ה וכן, ציטט מדברי על הרב שיורי כנה"ג, ובמחילה לא הבין כוונתי, שהרי ברור שהרב שיירי כנה"ג לא הבין את דברי השו"ע דהתיר צירוף בראייה, שלזה גם אני מסכים לחלוטין. ולא ח"ו שהנני רוצה להכריחו בזה, אלא שתמהתי שאם באמת כך למד כדברי מהריק"ש לאסור צירוף בראייה, מדוע לא כתב זאת כטעם לסיבתו לאסור, ואז הייתה לו ראיה מפורשת מדיני צירוף לתפילה, שזה יותר ברור ללמוד כן מאשר צירוף תיבה בבית הכנסת, שאינו דומה כ"כ למרפסות.
ומה שתמה כיצד "דחיתי" את כל האחרונים "בקש". משום מה, במחכ"ת התעלם הוא לחלוטין מכל האחרונים שהבאתי לחיזוק הביאור הנ"ל, ואין כאן המקום לפרטן, ומה גם שהארכתי רבות בציטטות ומובאות מרבים רבים מן הפוסקים (עד שיש שכבר התלוננו על אריכות הדברים), וכל האריכות היתה אך ורק כדי לשים את דברי גדולי הפוסקים עטרה לראשנו, ואילו אני רק כמעתיק ומביאם. ואני עצמי עפר ואפר רימה ותולעה, אך תורה היא וללמוד אני צריך, ואשמח להבין כיצד הבינו כל האחרונים הנ"ל את דברי השו"ע בפשט הלשון. ואין ברצוני להבין זאת כל פגיעה בכבודם, ואדרבה, לא רק שלא העלמתי עיני מהם, אלא הבאתי אותם בציטטות נרחבות. וברור שזאת מערכה מול מערכה, והבוחר יבחר. ואולי הכותב המשיג שלא מוכן לקבל שיש כאן מערכה מול מערכה, דוחה בקש פוסקים רבים. ולזכותו אומר שלשון "בקש" שנקט הם ראשי תיבות: בקושיות שאלות.[7]
ומה שציין לדברי הרמב"ן, הנה לא העלה את סוף דברי הרמב"ן, דמשמע מדבריו דלכה"פ אינו סותר לכל סעיפי השו"ע בדיני צירוף, שכן כתב שם: "וסוף דבר אנו אין לנו אלא משנה בבית אחד איכא צירוף בשני בתים לא, ומיהו מסתברא דבית וחצר בין גדולה ובין קטנה דיורי בית בחצר לעולם, ותשעה בבית ואחד בחצר מצטרפין, ואפילו בית קטן וחצר גדולה" עכ"ל. ומלשונו שם משמע שזהו בין לזימון בין לתפילה, שכ"כ שם בתו"ד: "בין לברכת זימון בין לתפלה וקדושה", הרי דצירוף מב' מקומות יכול להיות לכה"פ בעשירי בחצר. וא"כ ומשמע דהך דמצטרף הוא בראיית פניו, וכדברי השו"ע כאן.
ומה שכתב שמה שגרם לכל האחרונים לפרש כן, הוא משום שחילקו בין דעת רבינו ירוחם לדעת מהר"י אבוהב, ומצא שמהר"י אבוהב בעצמו נסמך על דעת ר' ירוחם – לא ידעתי כיצד הבין כן בדברי האחרונים הנ"ל, ואשמח אם יציין אפילו אחד כזה מאלה שהבאתי. שהרי כל מעיין בצדק יראה כי כל עיקר סמיכתם היתה אך ורק על דברי האורחות חיים, שכתב "מראה פניו", והאורחות חיים הרי פשוט שלא סמך על דברי רבינו ירוחם הנ"ל, אלא על רב האי גאון, שלכל הדעות קדם לרבינו ירוחם, ואת לשונו הביא השו"ע. וא"כ מה לנו שהביא מהר"י אבוהב את רבינו ירוחם, הא אותם אחרונים חלקו על שניהם והבינו את דברי האורחות חיים כפשוטם (ולא כמו שרוצה לדחוק את דברי האור"ח בתוך מהר"י אבוהב), או שהבינו שאין מחלוקת בין כל השיטות, ומה חידש לנו בזה.[8]
ודייק כי השו"ע הדגיש שבמראה להם פניו מצטרף "אפילו גבוה כמה קומות", ואם ההבנה היא (כדבריו וכדברי מהריק"ש הנ"ל) כאן שמכניס ראשו כדי להצטרף לעשרה, מה הכנסה זו עוזרת לצירוף, הא בין כה הוא נמצא כ"כ גבוה מהם כמה קומות, וכנמצא ברשות אחרת דמיא, ובפרט שכל גופו הוא מחוץ למקום העשרה. אלא ודאי דכאשר הוא נמצא בכזה גובה, עצם הכנסת הראש היא היכי תמצי לכך שיראוהו, וכביאור החיד"א והדבר משה, ופשוט.[9]
הכו"ח באהבה רבה לברר אמיתה של תורה, ואת והב בסופה
יוסף צברי
♦
הרב בנימין יצחק הלוי
שלום רב: עברתי על חלק ממאמרו של הרב יוסף צברי הי"ו וראיתי שעיקר המאמר היה לברר דעת מרן השו"ע, ונטה שם לומר שדעת מרן דסגי ברואים זה את זה. אולם, לענ"ד דעת מרן שרואים זא"ז אינו מועיל מכמה ראיות שכתבנו שם. ומה גם שלא ראיתי שהרב הכותב הביא את רבינו יונה, הסובר שאם רה"ר מפסקת לא מועיל צירוף ברואים זא"ז. ודבר זה מאד מכריע, כי הגם שנאמר שהעיקר להלכה שדין רואים זא"ז מועיל ושכך דעת מרן, מ"מ דיו לבוא מן הדין להיות כנדון הזימון ולא יותר מזה.כמו כן, שיטתינו בהלכה היא לא רק לברר את דעת מרן אלא לראות את כל הסוגיא, דפעמים רבות מצאנו שמרן לא ראה את כל השיטות ולא הרחיב בענין. ויש הרבה להתחשב בזה לענין פסק הלכה, דהרבה פעמים יש לומר אילו מרן היה רואה היה חוזר בו, וכמש"כ בשו"ת שמחת יו"ט [סי' ג דף ט ע"ג והביאו בחזו"ע ימים נוראים] וז"ל: דמה שאנו תופסים עיקר דברי מרן לענין הלכה הוא בדבר "שנודע לנו בבירור שעמד מרן בעיקר הדין" ודעתו דעת עליון הכריח לפסוק כן, "אבל בדבר שלא הוברר לנו אם עמד מרן בעיקר הדין"... וכל כה"ג אינו מן הראוי לפסוק בפשיטות כדעת מרן מאחר שלא נודע לנו שעמד בעיקר ס' זאת וצריך לחוש לענין מעשה להפריש מן הכל כדעת הרא"ש בדין חלה. עכ"ל. ודון מינה ואקי באתרין, ובפרט בנדו"ד שיש מחלוקת בדעת מרן.
♦
הנה, מה שכתבתם שבעמ' צג כתב שלא אמרינן אם מרן היה רואה היה חוזר בו, יש להעיר שאין כן דעת החיד"א [בדין דירה מעל בית הכנסת כידוע], שעליו סמך בכל כוחו לאורך כל המאמר, וכן דעת מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. ולענ"ד סברא פשוטה היא, שהרי הב"י כתב את בדק הבית אחר שמצא שיש מה לתקן ולהעיר על מש"כ בב"י. ויש לדעת שכל אדם יכול לטעות, ואפילו סנהדרין כאשר הם טעו צריכים להקריב קרבן, ואפילו משה רבינו טעה ונעלמה ממנו הלכה כאשר הוא קצף על בני אהרן, וכן במעשה של פנחס. וא"כ, כיצד נאמר על מרן הב"י זיע"א שאין הוא יכול לטעות ושלא יתכן שהוא היה חוזר בו. וכי היה חס וחלילה בעל גאוה, שאם רואה שהוא טעה ישאר בטעותו? ומ"מ יש לשקול את הכל לפי הענין, ולא בכל דבר יש לומר שאם היה רואה היה חוזר בו, שהרי לדוגמא אם פסק כדעת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם והרשב"א והרמב"ן נגד דעת הארחות חיים, לא נאמר שאם היה רואה למאירי היה חוזר בו. ונראה לענ"ד דלא בעינן שיהיה ודאי לנו שיחזור בו, אלא אפילו בספק יש לנו להתייחס לענין כאילו מרן לא הביע דעתו, מכיוון שאין אנו יודעים היאך היה פוסק אם היה רואה את כל הפוסקים, ובכה"ג יש למורה להכריע לפי דעתו. וידידי הרב עמנואל מולקנדוב מצא ראיה לזה מדברי מהרי"ק שהוא המקור לכלל זה שהובא בשו"ע חו"מ סי' כה ויש לו מאמר על כלל זה בקובץ עץ חיים אלול תשע"ט. ויעויין עוד בירחון האוצר סיון תשע"ט, במכתבים בדין ברכת נר יו"ט, שכתבתי [מופיע תחת השם הקודם שלי 'יניב לוי'] שם ראיה, שמרן הב"י העיד על עצמו שאחר שראה גירסת הטור חזר בו.
וכן נראה שהוא בנדו"ד, שהרשב"ש חלק בתוקף על הדימוי לזימון והרשב"א כתב בלשון "אפשר", יתכן מאד שמרן היה מתחשב בזה להחמיר. ובפרט שכאן מרן הביא רק את תירוצו הראשון של הרשב"א. ומש"כ באות י' שאין כלל כזה שלשון "אפשר" הוא לשון ספק, דמצאנו שלשון אפשר הוא גם למסקנה, נראים בזה דבריו. אך מאידך אין לנו כלל שלשון אפשר היא לשון ודאית, אלא אדרבה עיקר לשון אפשר הוא ספק, ופעמים משתמשים בלשון זו גם למסקנה, והסיבה לכך היא מחוסר ראיות או הכרח גמור. וכן מצאתי לב"י שהחשיב לשון זו כספק באו"ח סוף סי' תנו, שכתב וז"ל: דאפילו לדעת המתירין לא אמר הרא"ש כן בודאי אלא בדרך אפשר אין לסמוך ע"ז להתיר. עכ"ל. וכ"כ עוד בחו"מ סי' קצא [עמ' רצו בהוצאת שירת דבורה]
בבדק הבית על הרשב"א וז"ל: וקרוב הדבר לומר שמפני החולשות שראה בראייתו כתב בדרך אפשר. עכ"ל. ובפרט שהבאנו בדברינו שכ"ד רב עמרם גאון רש"י או"ז רלב"ג רמב"ן ועוד.
ואסיים בברכה
בנימין יצחק הלוי
♦
הרב יוסף צברי
א. מה שדן וציין לגבי הכלל של "אילו היה רואה השו"ע דברי הראשונים היה חוזר בו" – לא נעלם מעיני שכבר דנו ודשו רבות הפוסקים בכלל זה והדומה לו, אמנם יעויין במאמרו המאלף של הרה"ג יעקב חיים סופר שליט"א בספרו ברית יעקב סימן מ"א, שהביא הוכחות רבות מדברי הפוסקים כי מרן השו"ע נתחבר ברוח הקודש (ואף שלא בשמים היא, הכונה היא שהשו"ע נתחבר בסיעתא דשמיא מיוחדת), ומטעם זה פוסקים רבים וחשובים לא קיבלו כלל זה של: "אילו היה רואה היה חוזר בו מכל וכל". והביא את דברי רבו הגרב"צ אבא שאול זצ"ל שהתנגד מאוד לכלל זה. וטען לפני אחד שהביא לו ראשונים נגד השו"ע בלשון זו: "תחפש בראשונים שנדפסו עכשיו ותמצא גם כמרן", יעו"ש בכל דבריו. והגר"י רצאבי שליט"א בשו"ת עולת יצחק (ח"א סי' ע"ב) סמך על דבריו לחלוטין אף לחומרא, ומטענה פשוטה שכתב שם: "שאילו נבוא למידה זו, הנה ע"י ריבוי ספרי הראשונים שנתגלו ונדפסו בזמנים אלו, נצטרך לשלחן ערוך חדש שיהא בכל סימן וסימן שינויים ממה שפסק מרן" עכ"ל שם. ואף שביבי"א (ח"ז סי' נ"ג עמ' קע"ג) חלק עליו בחריפות, מ"מ הודה שם שכיון שאין הדבר מוסכם ספק נפשות להקל. הרי שגם דעת הגר"ע יוסף זצ"ל היא שלא לומר כן בכל סימן ובכל סעיף, אלא בעת הצורך. ודע כי את דברי הכפי אהרן שציינתי במאמרי, הבאתי מתוך שו"ת יבי"א ח"ה בהקדמה. ואני הקטן נוקט בשיפולי גלימייהו תדיר, לברר בראש ובראשונה את דעת השו"ע מה היא. והרוצה להחמיר ולהדר שלא כדעתו, תבוא עליו ברכה בכל ענין, אך קשה מאוד להסכים לשנות פסקים שהתקבלו בכל תפוצות ישראל מאות בשנים מכח חידושי הראשונים וכו', ומינה, דאף החיד"א שציין כבודו אינו נוקט כן בדרך קבע, אלא רק בפעמים ספורות נקטו הפוסקים הקדמונים בכלל זה מטעמים שהיו נראים להם, וכמדומני שאף אחד מהם לא דבר זה ככלל.[וא"כ אין זה שייך לכלל הידוע והנכון בהחלט שכל אדם יכול לטעות, והרשות שלנו ניתנה לשאול ולברר כדרכה של תורה, כיון שזה ניתן לומר בכל ספר הנכתב דרך שקלא וטריא, אבל לא בספר שנקבעו פסקיו לכלל ישראל, כיעו"ש].
ב. אמנם מה שהביא שמרן הב"י חזר בו מגירסת הטור, אינו ראיה לנידון זה, דאדרבה היכן שמרן קיבל את הסיעתא דשמיא לחזור בו ולכוין את פסקיו למה שכיונוהו משמיא, נקבל, והיכא שלא, י"ל שלא נחדש דבר זה.
ג. ומה שהעיר בדין רה"ר המפסקת – אכן לא ירדתי לכל פרטי דיני צירוף בראייה כי רבים הם, וזה רק אחד מהם, אלא רק לברר בינתיים את עיקר הדין לדעת השו"ע, וגם בזה נתארכה היריעה. ולכן כתבתי בסוף דברי "תן לחכם ויחכם עוד", ואשריו שהחכימנו בפרט זה.
ד. מה שציין לשו"ת שמחת יו"ט להרב אלגאזי, אינו ענין כלל לכללא ד"אילו מרן היה רואה היה חוזר זו", כיעויין שם בדברי הרב אלגאזי, שלא דיבר מכלל זה. ואדרבה, משם רואים כיצד התייחס הרב אלגאזי בחרדת קודש לדברי השו"ע, שכתב עליהם שהם: "עומד עלינו ככותל", והטעם שנטה שם להחמיר הוא מכח זה שמצא סתירה בדברי השו"ע בדין טעם כעיקר שלא עלה בידו ליישבה כראוי. וגם מסקנתו נכתבה בזהירות הנדרשת דרך חומרא בלבד, וכמו שסיים שם: "וצריך לחוש לענין מעשה וכו' כדעת הרא"ש". וא"כ ח"ו שנוציא מדבריו כלל שיש בידינו את הכח לחלוק ע"ד השו"ע כשנראה לנו, כפי שנראה מדברי הרב הכותב. אכן, ברור שישנם פרטים שמרן השו"ע לא דיבר בהם, ובהם באמת הרשות נתונה לאחרונים לבוא לחקור ולברר ביד ה' הטובה עליהם[10].
♦ ♦ ♦