הרב הראל דביר
נריה

הקרבה בלי בית בקרבן שלמים

פתיחה

הלכה פסוקה ומוסכמת היא שמקריבים אע"פ שאין בית (עדויות ח, ו ועוד), והארכתי בבירור גדריה בכמה מאמרים[2]. המאמר הנוכחי יוקדש להרחבה בעניין שעסקתי בו בקצרה בעבר[3]: היחס בין דין זה ובין הדין הפוסל שלמים שנשחטו קודם שנפתחו דלתות ההיכל.
♦

הסבר הרשב"א ליחס שבין דין מקריבין אע"פ שאין בית לדין פתיחת דלתות היכל

נאמר בגמרא (עירובין ב, א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל, פסולין, שנאמר: 'ושחטו פתח אהל מועד'; בזמן שפתוחין, ולא בזמן שהן נעולים".
דין זה עורר צורך בהבהרת היחס בינו ובין דין מקריבים אע"פ שאין בית. היחיד מבין הראשונים שמצאנו התייחסות מפורשת שלו לכך, הוא הרשב"א (שבועות טז, א ד"ה הא דאמר), וכה כתב: "הא דאמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית כו', איכא למידק, דהא שחיטת קדשים צריכה פתיחת דלתות, וכדדרשינן: 'אל פתח אהל מועד' – בזמן שהפתח פתוח, ולא בזמן שהוא נעול. ויש לומר, דהתם בזמן שהיה הבית קיים, דאיכא פתח ואיכא דלתות".
הרי לן מדברי הרשב"א, שדין פתיחת הדלתות לא נאמר אלא כשהבית קיים, ולא כשהוא חרב. דברי הרשב"א הובאו על ידי בעל החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות (זבחים לד, א בדפיו, בזבח תודה ד"ה שלמים), ונראה שהתקבלו על ידוג.
♦[4]

קושיית חנוכת הבית, וחילוקו בין המשכן שבמדבר למקדש בירושלים

בספר חנוכת הבית (קוטינר; סי' יז ד"ה ודבריו) הקשה על דברי הרשב"א, מהאמור בגמרא (זבחים נה, ב) שפסול שלמים שנשחטו קודם שנפתחו דלתות היכל, חל במדבר, בזמנים שבהם היה אוהל מועד מפורק: "שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל – פסולים; ובמשכן, קודם שיעמידו לוים את המשכן ולאחר שיפרקו לוים את המשכן – פסולים".
והסיק מזה החנוכת הבית: "הרי סוגיא ערוכה, דאפילו אחר פירוק פסלינן, כיון דאין הפתח פתוח; ולא אמרינן הך סברא שכתב הרשב"א, דבדליכא פתח ודלתות כל עיקר כשרין".
וכתב ליישב על פי דברי הספרא (ויקרא, דיבורא דנדבה, פרשה ד פרק ד אות יד): "אשר פתח אהל מועד – ולא בזמן פירוקו, ולא בזמן שגללה הרוח את היריעה".
לאור זאת, יישב החנוכת הבית (שם סד"ה אבל), שלשיטת הרשב"א שחיטה בזמן שהמשכן שבמדבר מפורק נפסלה לא מדין דלתות היכל, אלא משום שאין היכל כלל, שהרי אין בהיכל קדושת מקום, ולכן כשהוא מפורק אין מקום הראוי להקריב בו. ודין זה במהותו שייך דווקא במשכן, ולא במקדש במקומו בירושלים, שקדושתו קדושת עולם היא. לפי זה יישב החנוכת הבית את הקושי מהגמרא בזבחים, שעד כאן לא פסלה הגמרא שלמים ללא היכל בנוי, אלא דווקא במדבר, שבו אין כלל קדושת מקום, ולא במקדש, שבו מקריבין אע"פ שאין בית, שכן קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. וכבר קדמו בכעין זה הגרי"ז (זבחים מ, א ד"ה ור"ש).
♦

חילוק בין משכן מפורק למשכן חרב

אחר הדברים האלה, שמעתי מבני אורי נ"י שיש לחלק בין משכן מפורק, שאמנם אינו בנוי אך קיים בעולם, ובין מקדש חרב. משכן מפורק הוא כמאן דאיתיה, ולכן דין דלתות היכל לא מתבטל, בשונה ממקדש חרב שהוא כמאן דליתיה, ולכן דין דלתות היכל מתבטל.
ושוב שמעתי כעין הדברים האלה, מהרב משה מרדכי אייכנשטיין שליט"א, שכתב בכתביו ליישב באופן זה את מה שקשה לכאורה על הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות יט, טו), שחייב את השוחט בחוץ בזמן החורבן, ואף כשאין מזבח בנוי ואין הקרבן ראוי להקרבה בפנים, ולכאורה לא עדיף משוחט שלמים בחוץ קודם שנפתחו דלתות היכל, שמבואר להדיא בגמרא (יומא סג, א) וברמב"ם (שם יח, יב) שפטור, למ"ד מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי, ולכאורה ברור שמחוסר בניין של מזבח, לכו"ע כמחוסר מעשה דמי. ואכן, התוס' (ע"ז יג, ב ד"ה ונשחטיה) כתבו: 'ובזמן הזה אין חייב שוחט חוץ, מאחר שאינו ראוי לביאת פתח אהל מועד, מידי דהוה אשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל, דפטור למ"ד פרק שני שעירים (יומא שם) מחוסר פתיחה כמחוסר מעשה דמי'. ותירץ הרממ"א שהרמב"ם הבין שפטור השוחט קודם שנשחטו דלתות היכל לא נאמר אלא כשהמקדש בנוי, ויש שייכות לדין דלתות היכל, ולחסרון מעשה בכלל, ולא כשהמקדש חרב, ואין שייכות לדין דלתות היכל, וגם אין גריעותא בחסרון מעשה. והביא לכך ראיה בשם הרב אברהם יעקב הכהן שליט"א, מחיוב השוחט בחוץ בלילה (רמב"ם שם יח, יז), ואף שבלילה הדלתות נעולות[5]. ולכן חל הפסול גם במדבר, שכן יש שם משכן מפורק, ולא חורבן גמור, וכדברי אורי הנ"ל.
והנה, יש הבדל בין דברי אורי לדברי הרב אייכנשטיין, שדברי אורי מתייחסים רק לדין המסוים של צורך בפתיחת דלתות היכל, שחל במשכן מפורק ואינו חל במקדש חרב שאין בו דלתות, ואילו בדברי הרב אייכנשטיין מתחדש יותר מזה, שכל הריעותא של חסרון מעשה לא נאמרה אלא כשהמעשה אפשרי ומעשי, ולכאורה הסברה נותנת לומר ההיפך מזה, שאם חסרון מעשה מבטל את חיוב השוחט בחוץ, ק"ו שחורבן גמור שבו המעשה אינו אפשרי ומעשי צריך לבטל את חיוב השוחט בחוץ. והרי כל עניינו של מחוסר מעשה, הוא אי-יכולתו להקריב, ומהיכא תיתי לומר שחוסר יכולת מוחלט עדיף על חסרון מעשה בעלמא. ועד כאן לא חדית לן הרשב"א אלא שדין שלמים שנשחטו לא נאמר אלא בדאפשר, ואין למדים אי אפשר מאפשר, וכשאין דלתות אין הפתיחה מעכבת, אך לא נאמר בדבריו שניתן להתעלם מגורם שבאמת מעכב, ולדון את השוחט בחוץ כמי שאינו מחוסר מעשה. ואכתי צ"ע[6].
ועוד העירני הרב דוד לוי שליט"א, שלכאורה דברי חנוכת הבית נסתרים מהאמור בגמרא (זבחים סא, ב) שפירוק המשכן במדבר אינו גורם לקדשי קדשים להיפסל ביוצא, שכן: 'אמר קרא (במדבר ב, יז): 'ונסע אהל מועד' – אף על פי שנסע, אהל מועד הוא'. הרי מפורש שיש קדושת מקום במשכן גם לאחר שפורק על ידי הלויים, וכל בתר איפכא מדברי חנוכת הבית בדעת הרשב"א. ועל כרחנו שיישוב הקושי על הקושי מדין שלמים ששחטן קודם שנשחטו דלתות היכל, שפסולים אף כשהמשכן מפורק, הוא שמשכן מפורק אינו חרב, ובכל שעה בעמוד והקם קאי.
♦

שיטות הראשונים בדין פתיחת דלתות ההיכל, והעמדת דין מקריבין אע"פ שאין בית בקרבנות שאינם שלמים

בחנוכת הבית הוסיף שכעין דבריו בדעת הרשב"א, יש לומר גם בדעת הרמב"ם, שכתב בשני מקומות (הל' בית הבחירה ב, ד[7]; ו, טו[8]) שמקריבים ללא בית את כל הקרבנות; וכן בדעת המאירי, שכתב (מגילה י, א ד"ה לענין; י, ב ד"ה הרבה) שמקריבין אע"פ שאין בית ואין פתח; וכן בדעת התוס' (זבחים סא, א ד"ה קודם), שנקטו שדין דלתות היכל נאמר בכל הקרבנות, ולא רק בשלמים.
לעומת כל זה, בדעת רש"י, כתב החנוכת הבית שאין להכשיר שלמים שנשחטו כשאין בית. וזאת, משום שרש"י (זבחים סא, א סד"ה ושני) נקט שדין שלמים שנשחטו קודם דלתות היכל לא נאמר בשאר הקרבנות, אלא רק בשלמים. וז"ל החנוכת הבית: "דיש לומר דזה שמקריבין אע"פ שאין בית, קאי על כל הקדשים, אבל שלמים אין הכי נמי דפסולין, כיון דכשאין בית, לא הוה פתח פתוח, כמו שנקט הרשב"א בקושייתו".
לאחר מכן, דן החנוכת הבית לומר שגם לפי הרמב"ם אין להכשיר שלמים שנשחטו כשאין בית, שהרי גם הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות ה, ה) כתב כרש"י, שדין דלתות היכל נאמר רק בשלמים. ואף שהרמב"ם כתב שמקריבים את כל הקרבנות ללא בית, בהכרח יש לסייג כלל זה, שכן מבואר ברמב"ם (הל' עבודת יו"כ ה, כג) שאין מזים מהשעיר הפנימי ביום הכיפורים אם נפחתה תקרת ההיכל, והסיק מזה החנוכת הבית שגם אין מביאים את השעיר הפנימי במצב זה[9]. ועוד ציין החנוכת הבית למה שכתב הרמב"ם בספר המצוות (סוף העשין, ד"ה ומאלו המצות, עמ' רפד במהד' פרנקל תשע"ז), שקרבנות ראייה וחגיגה אינם נוהגים אלא בזמן הבית: 'ומהם גם כן מצות אינן נוהגות אלא בהיות הבית קיים, כגון חגיגה וראיה'[10]. ולכן הסיק החנוכת הבית, שמה שכתב הרמב"ם שמקריבים את כל הקרבנות, לא בא אלא לאפוקי קרבנות שאינם קרבים בבמה, שהייתה הו"א שאין מקריבים אותם משום שיכולת ההקרבה היא רק בתורת במה, קמ"ל הרמב"ם שמקריבים אותם.
♦

סיכום עיקרי דברי חנוכת הבית

החנוכת הבית העלה שני יישובים אפשריים לקושי מדין דלתות היכל על דין מקריבין אע"פ שאין בית: א. תירוצו של הרשב"א, שדין דלתות היכל לא נאמר כשהבית חרב. ב. העמדת דין דלתות היכל דווקא בשלמים, ודין מקריבין אע"פ שאין בית דווקא בשאר הקרבנות.
והנה, אף שהרשב"א הוא היחיד מהראשונים שמצאנו בדבריו התייחסות לקושי זה, ולא מצאנו מי שחלק עליו במפורש, נטה החנוכת הבית לומר שרש"י והרמב"ם לא נקטו כיישובו, אלא כיישוב השני. הסיבה לכך היא שהחנוכת הבית ראה דוחק ביישובו לקושי על הרשב"א מדין המשכן שבמדבר, ולכן כתב (סד"ה ולפי) בדעת רש"י: 'מצי שפיר רש"י לפרש כפשוטו, דקודם הקמת המשכן ואחר הפירוק אין שוחטין, כיון דאין הפתח פתוח'. הרי שפירוש הרשב"א אינו 'כפשוטו', והבנתם של רש"י והרמב"ם, שדין דלתות היכל מתייחס דווקא לשלמים, היא שמאפשרת להבין את דין המשכן שבמדבר כפשוטו.
♦

הערות על דברי חנוכת הבית

והנה, 'טובה צפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים' (יומא ט, ב), ונראה שלאחר שמצאנו התייחסות מפורשת של הרשב"א לנידוננו, ואחר שגם חנוכת הבית מודה שהתייחסות זו צריכה להיאמר בדעת התוס' והמאירי, נראה שאין לאפושי פלוגתא בינם ובין שאר הראשונים, כל שאין הכרח בדבר. ונראה שטענות החנוכת הבית אינן מוכרחות, ויש לקבל את דברי הרשב"א גם אליבא דרש"י והרמב"ם, ובפרט לאור כמה הערות שיש להעיר לכאורה על דברי החנוכת הבית:
ראשית, לפי דברי הרב אייכנשטיין ואורי בני הנ"ל, נמצא שנוסף רווח לדברי הרשב"א.
שנית, קשה להעמיס בלשון הרמב"ם: 'מקריבין הקרבנות כולן', שהכוונה לכל הקרבנות מלבד שלמים. ויש להשיב על ראיית החנוכת הבית לכך שיש יוצאים מן הכלל מהשעיר הפנימי של יו"כ, שכן אינו דומה קרבן שלמים שיכול לבוא מדי יום ביומו, לשעיר הפנימי שבא רק פעם בשנה[11]. ומכל מקום, גם אלמלא תשובה זו, יש דוחק בהוספת עוד יוצאים מן הכלל. ואכן, בחסדי דוד (פארדו; על התוספתא מנחות ו, ו סד"ה ומ"ש השלחן) הבין בדעת הרמב"ם שכשאין בית, ניתן להקריב גם שלמים.
שלישית, מדברי הרשב"א בריש עירובין (ב, א) משמע קצת שאף הרשב"א עצמו סבר כרש"י, שדין דלתות היכל נאמר רק בשלמים ולא בשאר הקרבנות: הראשונים שם הקשו על דין דלתות היכל, תיפוק ליה לפסול את השלמים מדין עשה דהשלמה, שהרי צריך לפתוח את דלתות ההיכל לפני הקרבת התמיד. ותירצו בכמה אופנים. והנה, אחד התירוצים שכתבו חלק מהראשונים (תוס' הרא"ש ד"ה שלמים[12], חי' הר"ן ד"ה דאי) הוא שדין דלתות היכל נצרך עבור שאר הקרבנות, שנלמדו משלמים. והרשב"א לא כתב תירוץ זה. ומשמע קצת שהוא סבר שהדין נאמר דווקא בשלמים. וכן מבואר להדיא בדברי תלמידו הריטב"א (סד"ה שלמים; וכ"כ ביומא כט, א ד"ה לא זו), שדין זה נאמר דווקא בשלמים[13]. וכן משמע מדברי הרי"ד (ד"ה שלמים). אמנם אין זה מוכרח כלל, וייתכן שמסיבות אחרות לא הובא התירוץ ברשב"א[14]. ובפרט לאור מה שיש להעיר לכאורה על תירוץ זה, שגם אם הדין שייך בכל הקרבנות, סוף סוף ביסודו הוא נאמר בשלמים דווקא, וקשה לומר שהוא לא נצרך לשלמים אלא לקרבנות הנלמדים מהם.
רביעית, על מה שהוכיח החנוכת הבית מדברי הרמב"ם בספר המצוות, הוכחות דומות כבר נידונו בדברי האחרונים, ובמקום אחר (פסח לה' עמ' מה-מו; לקראת מקדש עמ' תלט סעיף 16) כתבתי את הנראה לענ"ד, שלשון 'מקדש' במקרים אלה אינה באה לאפוקי הקרבה על מזבח ללא בית, ודון מינה ואוקי באתרין.
ואף שאין הכרע בכל הערות אלו, נראה שיש בהן כדי לחזק את הטענה שאין לאפושי פלוגתא בין הרשב"א וסיעתו ובין רש"י והרמב"ם.
♦

סיכום

מכל האמור נראה שיש לעשות את דברי הרשב"א עטרה לראשנו, ולנקוט שדין מקריבין אע"פ שאין בית אמור גם בקרבן שלמים. ואין לבטל הבנה פשוטה זו מכוח דין שלמים שנשחטו קודם שנשחטו דלתות היכל פסולים, שכן דין זה מתייחס דווקא למציאות שבה יש היכל ודלתות בנויים, ולא להקרבה על מזבח ללא בית. ונראה שאין לאפושי פלוגתא בין הרשב"א ובין הראשונים שלא התייחסו לנידון זה, ואין מדבריהם סתירה לדברי הרשב"א.
♦ ♦ ♦