הגדרת הבעלות בבית הכנסת ונכסיו
לקראת החזרה המחודשת של עם ישראל לבתי הכנסיות ובתי המדרשות, נתעורר הדיון שוב בענין הגדרת הבעלות בבית הכנסת ונכסיו, וסמכויות הגבאים וחברי העמותה בהם, והנה נושא זה של בעלות בנכסי בית הכנסת בפרט, ובעלות נכסי ציבור בכלל, נשאו ונתנו בו גדולי הפוסקים ונחלקו בגדריו, מהם שאמרו שככל בעלות שותפים הוא, שכל אחד מהשותפים יש לו חלק אישי בנכס ורק שהשתתפו ביניהם[2], וכמו"כ בעלות נכסי הציבור בעלות משותפת של כל אחד מהציבור היא[3], ומהם שאמרו שגדר בעלות הציבור חלוק במהותו מבעלות שותפים, שבעלות הגוף הנקרא ציבור הוא, והיינו שזכיית כל אחד מבני הציבור בנכסים אינה זכיית בעלותו הפרטית בחלק מסוים בנכסים, כדרך השותפים, אלא זכייתו היא בתורת חלק מכלל הציבור, שכלל הציבור הוא בעליו של כל נכס זה[4]. במאמר שלפנינו נביא בקצרה מעט מהראיות שנאמרו לכל צד בזה, וננסה להציע בפני הלומדים דרך ממוצעת בגדר בעלות ממון ציבור לענין רשות בית הכנסת, העולה מדברי כמה מהראשונים.♦
תחילת הדברים בדברי האגודה (ריש הל' מעילה) שכתב 'המוצא מציאה בבית הכנסת הרי זו שלו, ואין אומרים שזכה בה כבר בית הכנסת בקנין חצר, שחצר משום יד היא ואין יד להקדש'. והובאו דבריו להלכה במגן אברהם (סי' קנד ס"ק כג).
ומבואר בדבריו תרתי. חדא, דדין רשות בית הכנסת כדין רשות הקדש, ועוד, שדין רשות הקדש הוא דאין לו קנין חצר ואינו זוכה במציאות שבחצירו, ומטעם זה אף ביהכנ"ס אינו זוכה במציאה שבחצירו. והנה, דין זה שאין ההקדש קונה בקנין חצר, הוכיח האגודה מהמשנה במעילה (פ"ג מ"ו) ששנינו בה 'הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלאה זבל, שובך ואח"כ נתמלא יונים, מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן'. ומבואר דאף דהבור הוא של ההקדש, דהא המקדיש הקדיש את הבור קודם שהבור נתמלא מים, מכל מקום אין המים שנתמלאו בו נקנים להקדש, וע"כ משום דאין ההקדש קונה בקנין חצרד. אולם, הדין השני שכתב האגודה, שדין רשות בית הכנסת כדין רשות הקדש, לא הביא לו האגודה הוכחה, ונראה שהיה הדבר פשוט אצלו ולא הוצרך להביא לזה הוכחות.[5]
והקצוה"ח (סי' ר סק"א) הביא את דברי האגודה והקשה על שני יסודותיו: א. על מה שנקט האגודה שדין בית הכנסת כדין הקדש. הקשה הקצוה"ח מסוגיית הגמרא נדרים (מז:) דבית הכנסת של שותפים דין חצר השותפים יש לו, לענין זה שהאומר לחבירו הריני עליך חרם אסור חבירו בדבר של אותה העיר, ואיזהו דבר של אותה העיר כגון בית הכנסת וכו'. הרי שבני העיר נחשבים הם כשותפים בנכסי בית הכנסת ויכולים לאוסרו בנדר האחד על חבירו, שאם הוא של הקדש, מה כח יש לאחד מבני העיר לאסור בית הכנסת, שאינו שלו אלא של הקדש[6]. ועל יסודו השני של האגודה, שאין ההקדש קונה בחצר משום דחצר משום יד איתרבאי ואין יד להקדש, הביא הקצוה"ח בשם תיו"ט להקשות, שהרי מבואר בגמרא (ב"מ יב.) דחצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות, ושליחות יש אף להקדש, כמבואר בגמרא (קידושין כג:), ואם כן כשהחצר משתמרת יש לה לזכות משום שליחות.
♦
א. ב.
והנה, הקצוה"ח שם הביא שכדבריו, שביהכנ"ס נחשב חצר השותפין, כן מבואר בריב"ש (סי' רה) דכתב מהאי טעמא דד' אמות של אדם קונות לו בחצר ביהכנ"ס, ואם נתן אדם קידושין לאשה בד' אמותיה שבבית הכנסת זכתה בהם ומתקדשת. אולם, דבריו צ"ע, דאדרבה מכך שד' אמות של אדם קונות לו בחצר ביהכנ"ס מוכח שאין הוא נחשב חצר השותפים, שהרי ד"א אינן קונות אלא ברה"ר או בסימטא, שאינה של שניהם, אבל ברשות של שניהם אין ד"א קונות. וא"כ, מכך שכתב הריב"ש שמועיל קנין ד"א בחצר ביהכנ"ס מוכח שהוא סבר שאין הוא נחשב לחצר השותפין.אמנם, עיקר דברי הריב"ש צ"ע, מה טעם יועיל קנין ד"א בחצר ביהכנ"ס, דממ"נ אם חצר השותפין היא, הרי אין קנין ד"א בחצר השותפין, ואם חצר הקדש היא, כדעת האגודה, פשוט הוא שאין ד"א קונות לאדם ברשות הקדש, דהא ד"א של רשות אחרת הם וכיצד יקנו לזה שבא בהם? אמנם, מצינו בבית שמואל (אה"ע סי' ל סק"ט) שכבר התקשה בדברי הריב"ש מהכ"ת יקנו ד"א שבחצר ביהכנ"ס, ותירץ דאמנם חצר ביהכנ"ס חצר השותפין היא, אכן כיון דרגילים לעשות שם גיטין וקידושין, משו"ה נחשב הוא לענין זה כסימטא, שיועיל להקנות שטרי גיטין וקידושין בקנין ד"א בביהכנ"ס.
אמנם, דבריו צ"ב - מה מועיל דבר זה שרגילים לעשות גיטין וקידושין בביהכנ"ס שמטעם זה יקנו בהם ד"א של אדם, והרי סו"ס חצר השותפים הוא, ובחצר השייכת לשותפים לא מועיל קנין ד"א. וא"כ, מה נתינת טעם יש בכך שרגילים לעשות כן, כדי להפקיע את הדין ואת משפט הממון, ולומר שיהיו ארבע אמות בחצר השותפים נקנים לאדם העומד שם.
♦
ולכאורה מוכרח בביאור הדברים שאמנם רשות ביהכנ"ס רשות השותפין היא, אבל אין היא ככל רשות שותפים, אלא רשות ציבור היא. וכפי צד זה שהאריכו גדולי האחרונים להוכיח שגדר ציבור אינו ריבוי של יחידים בלבד, אלא יש שם של 'ציבור', ומטעם זה חלוקה אף בעלות של ציבור מבעלות שותפים יחידים, דגדר בעלות הציבור אינו בעלות של כמה יחידים שהשתתפו יחדיו לעשות רשות שותפים, אלא בעלות חדשה היא של נכסי ציבור, שזכיית כל אחד מבני הציבור בנכסים אינה זכיית בעלותו הפרטית בחלק מסוים בנכסים, כדרך השותפים[7], אלא זכייתו היא בתורת חלק מכלל הציבור, שכלל הציבור הוא בעליו של כל נכס זה.
והוכיחו האחרונים יסוד זה מכמה סוגיות: האחת, מדברי הגמרא ב"ב (מג.) 'בני העיר שנגנב ס"ת שלהם אין דנים בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר, ואם איתא ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו'. והקשה באהא"ז (שכנים פ"ב ה"י) כיצד יועיל סילוק שנים מבני העיר והרי צריכים הם מעשה קנין להקנות חלקם לשאר בני העיר שהרי סילוק אינו מועיל ממון שביד האדם? והוכיח האהא"ז כיסוד הזה, שבעלות בני העיר אינה כבעלות שותפים אלא בעלות ציבור היא, ובבעלות ציבור, כיון שאין היחיד בעלים משום שמו הפרטי אלא משום היותו חלק מהציבור, שהציבור הוא הבעלים, אם הוא מסלק את עצמו מהיותו חלק מהציבור ממילא פוקעת בעלותו, שהרי אין בעלותו אלא משום היותו חלק מהציבור, שהציבור הוא הבעלים.
ובקוב"ש (ב"ב אות תד) הביא מדברי מהר"ח או"ז (סי' קכא) שביאר את המשנה בבכורות (נו:) דאחים שירשו קודם חלוקה חייבים במעשר בהמה, ואילו שותפים דעלמא פטורים, וביאר את החילוק, דאחים שירשו אינם שותפים באופן זה שלכל אחד מהם יש בעלות בחלק מנכסי האב, אלא בעלות אחת היא, של תפוסת הבית[8]. וביאר הקוב"ש דיסוד החילוק הוא בזה דבעלות שותפים היא בעלות של יחידים, שכל אחד יש לו בעלות בחלק המעורב בנכס, ואילו בעלות האחים קודם חלוקה כבעלות ציבור היא, שתפוסת הבית ענינה הוא שהנכסים הם בבעלות גוף זה של יורשים, ואין היא בבעלות האדם הפרטי אלא בבעלות המשפחה כולה, וכל שבכלל המשפחה בעלים הוא, בתורת היותו מכלל המשפחה היורשת[9].
♦
ג. ד.
וממשנה זו היה נראה לבאר שאף בעלות בית הכנסת כך היא, שאין זו חצר השותפים באופן זה שכל אחד מבני בית הכנסת יש לו חלק פרטי המעורב בה, אלא רשות הציבור היא, וכל שהוא חלק מהציבור הרי ששלו היא בתורת חלק הציבור שבו. ולפי זה מבוארים דברי הריב"ש, שאמנם כן, ביהכנ"ס חצר השותפים הוא, אולם מ"מ אין הוא כשאר חצר השותפים שאין קנין ד"א מועיל בהם, דבכל חצר השותפים הרי יש חלק השייך לשותף באופן פרטי, ובזה לא מהני ד"א של האחד להפקיע ולהקנות לו את חלקו של חבירו, אבל חצר העומדת לרשות הציבור, כיון שכל אחד מבני הציבור צריך לה כדי לקנות בד"א שלה, אין כאן הפקעת הממון מנכסי הציבור, שאדרבה כך הוא משפטה וקיום דינה. והוא אשר ביאר הב"ש בדבריו, שכיון שדרך להקנות גיטין וקידושין בחצר ביהכנ"ס מועיל בה ד"א, והיינו שמטעם זה נקנית החצר לבני הציבור לענין זה. ולפי"ז, לכאורה יש מקום ליישב את דברי האגודה עם סוגיית הגמרא בנדרים, שאמנם מחד ביהכנ"ס חצר השותפים היא, לענין זה שהמודר הנאה מחבירו נאסר בנכסי בית הכנסת, אולם אין זו כשאר חצר השותפים, שכל אחד יש לו בה חלק פרטי, אלא חצר המוקדשת לציבור היא. ובזה דימה האגודה דין חצר זו להקדש בכך שאין היא בבעלות פרטית כהקדש אלא בבעלות חדשה של ציבור. ונמצא שאף שאין היא בבעלות פרטית של כל אחד, מ"מ יש בה איסור הנאה למודר הנאה מחבירו, כדין חצר השותפים, דכיון שכ"א בתורת חלקו בציבור ביהכנ"ס שלו הוא, משו"ה בכלל האיסור ליהנות מנכסיו נאסר אף ליהנות מנכסים בהם משמש הוא כחלק מהציבור, בעליו. ולענין מודר הנאה אין לחלק בין נכסים בבעלות פרטית לבין נכסים השייכים לו כחלק מהציבור.♦
אולם, למרות שהתברר מדברי המפרשים משפטה של בעלות זו, וקיום בעלות הציבור בחצר ביהכנ"ס מכח בעלות זו, מכל מקום עיקר הדברים צ"ע. חדא, דסו"ס מניין למד האגודה להשוות את בעלות הציבור בביהכנ"ס לבעלות ההקדש בנכסיו, לענין זה שאין יד לציבור לזכות להם במציאה בביהכנ"ס, והרי אין זה הקדש ממש, דרק בעלות ציבור שנינו כאן, ואיזה דין הקדש ראה האגודה בדין ביהכנ"ס. וביותר, דנראה בדברי האגודה דהדבר היה כ"כ פשוט לו לדמות את בעלות ביהכנ"ס לבעלות הקדש, עד שלא הוצרך להביא ראיה לזה כלל. אולם, לפי משנה זו הדברים צ"ע, סו"ס הרי בעלותם שונה, דזה הקדש וזה הדיוט, ורק דחלוקה בעלות ביהכנ"ס משאר בעלות הדיוט בכך שבעלות ציבור היא ואינה בעלות יחידים. אכן, סו"ס מאי פישוטא דדמי להקדש, שמא דומה היא לבעלות הדיוט לענין קנין חצר, וודאי שצריך ראיה לדבר זה.
ועוד, שעיקר משנה זו, לחלק בעלות הציבור מבעלות השותפים, צריך עיון ובירור. אמנם, הובא מדברי הראשונים שנראה בדבריהם כמשנה זו, אבל מצינו ברבים מהראשונים ומהפוסקים שהם אינם סוברים משנה זו כלל, והשוו בין בעלות שותפים לבעלות ציבור. ותחילת הדברים בדברי רש"י עה"ת (במדבר טז טו), שכתב לענין בעלותם של קרח ועדתו בתמידי ציבור של אותו הזמן, וז"ל 'יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון'. ומבואר שקרבן הציבור אינו בבעלות הגוף הקרוי ציבור וכל שמכלל הציבור הוא בעלים הוא בו מכח היותו חלק מהציבור, אלא ככל בעלות שותפים הוא, שלכל אחד ואחד מהציבור יש בו חלק פרטי, עד כדי כך שביקש משה שחלקם הפרטי של עדת קרח בקרבן זה לא יתקבל לרצון. הרי שסבר רש"י שאין לחלק בעלות ציבור מבעלות שותפים. ועוד מצינו כן ברש"י ובתוספות בזבחים (ד.), דעל מה ששנינו בגמ' שם דאין שינוי בעלים בקרבן ציבור, ביאר רש"י משום שהכל בעליו, ובתוס' שם הוסיפו דאף לשנות שמו לשם נכרי א"א, כיון שהנכרי לא נתפסת בו מחשבת שינוי בעלים, כי אין הוא מחויב כפרה כמותו. ומבואר בדבריהם שבעלות הציבור בקרבנותיהם כשאר בעלות היא, אשר מעיקר הדין שייך בה שינוי בעלים, ורק משום שהכל בעליו הוא שאין בו שינוי בעלים. ואכן, הוכיח מינה הגבורות שמונים (ענגיל, אות לו) שדעתם היא שאין לחלק בעלות ציבור מבעלות שותפים, ואף בעלות הציבור בקרבנותיהם כשאר בעלות של שותפים היא.
וכן מצינו בדברי רעק"א (גליון לשו"ע יו"ד סי' רע) שלמד מדברי התו"ח דאין אדם יוצא ידי מצות כתיבת ס"ת בס"ת שהקדיש לציבור, דה"ה אין אדם יוצא בס"ת שיש לו בו שותפות, דהרי אף בשל ציבור שותף הוא. והנה, למשנה זו, המחלקת בעלות שותפים מבעלות הציבור, הרי אין כל הוכחה מדברי התו"ח לדין ס"ת של שותפים, דהרי המוסר ס"ת לציבור פוקעת בעלותו הפרטית בו לגמרי, ואין הוא בעלים אלא משום היותו חלק מהציבור, ובזה אפשר שהוא מפסיד מצותו להיות לו ס"ת לעצמו, ואילו בשותפים, שכל אחד יש לו חלק פרטי בס"ת, אפשר שיכול הוא לקיים בכך מצות 'כתבו לכם'. ומבואר שסבר רעק"א שאף בעלות הציבור כבעלות השותפים היא, שכ"א הוא בעלים פרטי בחלק מהחפץ, ומשו"ה למד הוא מדברי התו"ח שאין יוצאים ידי המצוה בס"ת של שותפים. וכן כתב המשנ"ב (ביאוה"ל סי' ח ס"ט ד"ה קודם) שדין טלית של ציבור כדין טלית של שותפים, שאחר שנפסק שטלית של שותפים חייבת בציצית ומברכים עליה, כמו"כ טלית של ציבור חייבת בציצית וחייב לברך עליה, שהרי של ציבור של שותפים היא. ומפורש בדבריו שאין לומר שבבעלות הציבור אין לאדם בה חלק פרטי, אלא לעולם כבעלות השותפים היא, שכל אחד מבני הציבור שותף ובעל חלק פרטי כשיעור חלקו בה. אמנם, מאידך צ"ע מכך הנך הוכחות שהוכיחו רבותינו שיש לחלק בעלות ציבור מבעלות שותפים.
♦
ה. ו.
ובירור הדברים בזה נראה ללמוד ממשנת הרשב"א. הנה, כתב הרשב"א (ב"ק ע. ד"ה איכא, שבועות לג:) שדרשה זו שדרשו בגמרא (ב"ק שם) מהכתוב 'איש כי יקדיש את ביתו קודש - מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו' אינה אמורה אלא לענין הקדש, שאין הקדש חל כשמקדיש דבר שאינו ברשותו, כגון שהוא גזול מתחת ידו, אבל מכירה חלה אף בדבר שאינו ברשותו, שיכול אדם למכור אגב קרקע או בחליפין דבר הגזול ממנו שאינו ברשותו. וכן מצינו ברשב"ם ב"ב (מג:). והקשה הקצוה"ח (סי' קכג סק"א) מהמבואר בגמ' (ב"ק סט.) דאין ההפקר חל בדבר שאינו ברשותו, ומאי שנא הפקר ממכירה, והא הפקר אינו אלא הוצאה מבעלותו, ומ"מ לא מהני בדבר שאינו ברשותו. וע"כ הוא משום דמיעוט זה, דאין ההקדש חל בדבר שאינו ברשותו, בכל חלות הקנאה הוא אמור, וא"כ אף מכירה לא יהני בדבר שאינו ברשותו. ומבואר דדעת הרשב"א היא דשאני חלות הפקר, שדינה כדין חלות הקדש, שאינה מועילה בדבר שאינו ברשותו. והדברים צ"ע, הא הפקר הדיוט הוא, ובמה חלוק הוא משאר הקנאת ממון, דמהני בדבר שאינו ברשותו.והנראה מבואר מדבריו, דשאני חלות הקנאת ממון מחלות הקדש והפקר, דהקנאת ממון ענינה העברת זכות הבעלים בחפץ ליד חבירו, ואילו ההקדש וההפקר ענינם קביעת דין בחפץ, דההקדש הוא קביעת יחוד הדבר להקדש על יד אמירתו לגבוה שמחיל בו שהדבר עומד להקדש, וכמו"כ ההפקר אין ענינו בסילוק תביעת הבעלים, אלא ענינו בקביעת הדבר בחפץ, כמבואר בדברי הרמב"ם שההפקר כנדר. וסבר הרשב"א דמיעוט זה, שהתמעט דבר שאינו ברשותו שאין ההקדש מועיל בו, אינו ממעט אלא הקדש והפקר, שבמיעוט זה נאמר שאין חלות שעושה אדם בחפץ שלו מועילה אלא כאשר החפץ הוא תחת רשותו, אבל אם גזול הוא ממנו, כיון שאין הוא תחת רשותו לא נתפסת החלות שהוא מחיל בחפץ זה. לעומת זאת, הקנאת ממון, שענינה העברת זכות הבעלים, אינה נכללת במיעוט זה, שכיון שאין בה עשיית חלות בגוף החפץ עצמו, א"כ אין חסרון בכך שאין החפץ תח"י המוכר, דסו"ס שלו הוא ואת שלו הוא מוכר, ואין בעלותו נגרעת בכך שאין החפץ ברשותו[10], ואין לנו מקור שלא תועיל מכירתו.
ונראה שחילוק זה שחלוק הקדש והפקר ממכר, אינו רק חילוק בעשיית החלות, אלא אף כל משפט הבעלות חלוק הוא בין ההקדש והפקר לבעלות ההדיוט. הנה, כתבו תוס' בב"ק (עו. ד"ה והשתא) לחלק דגנב המקדיש גניבתו לבדק הבית נחשב הדבר כמכירה, משום דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, ואילו גנב המקדיש גניבתו למזבח אין זה נחשב כמכירה. ונודע מהגר"ח לבאר דכוונתם היא משום דהקדש בדה"ב יסוד קדושתו הוא בבעלות ממון ההקדש, ומשו"ה גנב המקדיש להקדש בדה"ב הרי זה כמוכר, שהרי הוא הקנה את הגניבה לרשות אחרת של הקדש, ומה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים. משא"כ קדושת מזבח, אין קדושתו משום בעלות הקדש, דהרי השור נחשב תורא דראובן אף אחר הקדישו, ומשו"ה אין הקדשה להקדש זה בכלל מכירה. אולם, יש להקשות על כך מהמשנה ששנינו בנדרים (יא.) דהמתפיס בירושלים ובהר הבית נחשב שהתפיס בדבר הנדור וחל הקונם שלו, ופירש הרא"ש שם דקדושת בדה"ב יש בהם, ובה חלה התפסתו.
והנה, אם איסור מעילה בקדושת בדה"ב הוא משום גזל ההקדש, שבזה מה שייך להתפיס בו איסור נדר, והרי החפץ שבו התפיס אינו דבר הנדור כלל, שאין בו איסור מצד עצמו אלא מצד בעלות שיש להקדש עליו, ומה שייך להתפיס בו, והרי זה כמתפיס בחפץ של חבירו, דפשוט שלא חלה התפסה זו, דחפץ של חבירו מותר הוא, ואין איסורו אלא משום בעלות בעליו, ומאי שנא הקדש בדה"ב, שאף הוא איסורו משום גזל. ושמעתי ממו"ר, מרן הגרב"ד שליט"א, להוכיח מזה דאף דיסוד קדושת בדה"ב הוא משום בעלות ההקדש, מ"מ חלוקה בעלות זו מבעלות הדיוט, בכך שנתפסת היא בגוף החפץ הקדוש, שאין בעלות זו קיימת מחמת זכות תביעת ההקדש, שאין בהקדש אלא התפסת קדושת דמים בחפץ שעומד לרשות וצרכי ההקדש, וקיום דינו הוא בהיותו לרשות וזכיית ההקדש, כמו שקיום דין הקדש מזבח הוא בהיותו עומד להקרב ע"ג המזבח. אמנם, שם בעלות חלוק הוא מבעלות הדיוט. ונראה דגדר בעלות זו של הקדש בקדושת דמים אינו מסתיים בהקדש בלבד, אלא אף כל בעלות ממון השבט וממון ציבור כן הוא.
ויסוד הדברים נראה ללמוד ממשנת הגר"ח לענין דין ממון עניים. הנה, בר"ה (ו.) דרשו חז"ל 'בפיך זו צדקה', שחיוב הצדקה חל באמירת פיו. וחקר הגר"ח בספרו פ"ב ממכירה, אם עניינו הוא מתורת קנין, והיינו שהקנאת הממון לעניים אינה צריכה מעשה קנין, אלא באמירת פיו של הנודר נעשה הממון שייך לעניים בקנין גמור. או"ד אין זה מתורת הקנאת ממון, דלעולם אף הקנאת הצדקה לעניים לא שאני מכל הקנאת ממון, שאין הקנין חל בלא מעשה קניין, אלא דחייל על החפץ חלות שם צדקה, ונתפס הוא בדין ממון עניים. ונפק"מ לענין תביעת תמורתו, שאם נקנה הממון לעניים בקנין ממון גמור, הרי שיכולים הם לתבוע חליפיו, ככל ממון, ואם אינו אלא חלות ממון עניים, שחל בחפצא, הרי שאינו אלא בחפצא עצמו, אבל אין הוא יכול לחייב חליפיו ותמורתו. והנה, מצד זה השני שהעמיד הגר"ח, שאין הממון נקנה לעניים בהקנאת ממון ורק שם ממון עניים הוא שנתפס בחפצא, למדים אנו כדברים האמורים, שיש גדר חדש במשפט הממון, והיינו, דמלבד קניני ממון דעלמא, שיסודם בהיות לבעלים תביעה על ממונו, עוד יש גדר של קנין ממון מדין החפצא. ואין זה רק דין בממון להינתן לעניים, אלא שייך הוא כבר עתה לעניים, עד שלא מצא הגר"ח חילוק ממוני בינו לשאר בעלות ממון אלא בכח תביעת חליפיו. הרי שגוף הדבר ודאי ממון ענים הוא, אלא שגדר ממון זה חלוק משאר קניני ממון בכך שאין בו זכיית גוף החפץ לבעליו לתובעו להם, אלא יש בו רק חלות הנתפס בממון להיותו עומד לבעליו.
ונראה דהגדר בזה נלמד מפרשת נדרים. הנה, מצינו בפרשת נדרים שאדם יכול להתפיס שם נדר בממון שלו לאוסרו על העולם באיסור קונם, שאין בו רק איסור בל יחל דברו, משום חילול הדיבור, אלא איסור מעילה חל בו, כמו שמצינו (נדרים טז.) למ"ד יש מעילה בקונמות. אמנם, ביאור הדבר הוא שחפצי הממון בעלמא עומדים הם לרשות האדם, שהארץ נתן לבני אדם ואופן שימוש בני אדם הוא כדרך המצויה של כל בעלים. אולם, רשאי אדם לקדש עצמו או חפציו ולקבוע בהם שהם לא יעמדו לתשמיש חפצי אדם באופן כללי, בקונם כללי, או לו לעצמו, בקונם פרטי, וקביעה זו חלה בחפץ מפרשת נדרים, והמחללה הרי הוא מועל בדין החפץ. ואמנם כן מצינו ברמב"ם (נדרים פ"א ה"א) ובר"ן (נדרים ב.), שהנדר וההקדש בני חדא ביקתא הן[11]. והנה, דינא דבפיך זו צדקה מדיני הנדרים הוא, ויסודו הוא במה שקובע אדם על ממונו שממון עניים הוא, וקביעה זו מוציאה את החפץ מלהיות מחפציו של הנודר והיא מעמידה את החפץ להיות עומד לעניים. אמנם, לענין ממון עניים יש קיום נוסף, במה שאחר שיבוא הממון ליד כל עני, יזכה בו עני זה, שיהיה החפץ שלו כשאר ממון הדיוט לתובעו, אבל קיום זה הוא התחדשות נוספת, הבאה אח"כ בזכיית העני, ואין היא קיימת בגוף שם ממון עניים שנתפס בו[12].
ומעתה נראה בישוב דברי רבותינו, דאמנם מחד, כפי שהוכיחו הצ"פ הקוב"ש ועוד, חלוקה בעלות הציבור מבעלות שותפים בכל מהותה, אבל אין החילוק בגוף רשות הבעלים, דלעולם רשות בעלים של ציבור ושל שותפים שוה היא, כמו שהוכח לעיל, רק שיסוד החילוק הוא בכך שבעלות השותפים היא כשאר בעלות ממון, שיש לבעלים כח תביעת חפץ שלו, שהשותפים יחידים הם שהשתתפו בחלקיהם, ולכל אחד בעלות פרטית בחלקו. משא"כ בעלות הציבור אינה בעלות של תביעת הדבר, אלא עניינה הוא העמדת החפץ עצמו להיות לציבור[13]. ואמנם כן הוא בכל ממון השבט, אשר מבואר בגמ' (חולין קלט.) דממון שאין לו תובעים הוא והמזיק אותו פטור, וראה בהערה את ביאור דברי הראשונים בזה, שמבואר מדבריהם כמשנה זו[14].
אולם, מאידך פעמים שמדיני החפץ העומד לציבור הוא שיעמוד חלק ממנו לכל אחד באופן פרטי, שאין בעלות הציבור נמנעת מלתפוס בעלות פרטית לכל אחד, וכל מניעתה היא שבזכיית הדבר המזוכה לציבור אין מזכים אותו לציבור בתורת הקנאת זכותו להם כשותפים, אלא משנים את שמו של החפץ וממילא שהוא עומד להם. אכן, בעצם מהותו יתכן בו אופן של העמדה לכל אחד בתורת שותף בחלק ממנו, אם אכן כך יהיה משפט החפץ. ונראה שמטעם זה הוא שכתב רש"י לענין קרח שיש לכל אדם מישראל חלק בתמידי ציבור, וה"ט משום דכיון שענין כפרה אינו שייך בלא בעלות בקרבן, דלא שייך קרבן שאין לו בעלים, משו"ה האופן שבו מזוכה ממון העומד לקרבנות ציבור הוא באופן זה שהוא יעמוד לכל אחד ואחד באופן פרטי, והיינו שקיום ענינו של חפץ זה יהיה, שיהיה בקרבן הנקנה ממנו לכל אחד ואחד חלק לעצמו להתכפר בו.
ונראה להוכיח כמשנה זו. הנה, שנינו בביצה (לח.) דממונא לא בטיל ברוב, ואילו מאידך בנדרים (נח.) שנינו דהקדש שנתערב ברוב חולין מעיקר הדין בטל ברוב חולין ומותר, ורק כיון דמצי לאתשולי עליה הו"ל דבר שיש לו מתירין ולא בטיל. והוכיח מינה בשב שמעתתא (ש"ו פ"ד) דאיסור מעילה בהקדש אינו אלא דין איסור, ואין בו גזל ממון, ומשו"ה אם הוא נתערב ברוב בטל הוא כשאר איסורים. משא"כ ממונא, דיסודו הוא משום גזל, אינו בטל ברוב. ועוד הוכיח כן השמעתתא מהא דשנינו ביבמות (פח.) דעד אחד נאמן להוציא ממון מהקדש להדיוט היכא דהוא בידו, כשאר עדות איסורים, ואף דלהוציא ממון בעינן שני עדים. ומוכח דדין מעילה בהקדש כדין איסור. אולם, הקשה האמר"ב (נדרים סי' כב) מהא דשנינו בכריתות (יח:) דהקדש חשיב איסורא דאית ביה ממונא דאין יוהכ"פ מכפר. עוד הקשה הגרשש"ק (שער"י ש"ו פט"ו) מהמבואר בנימוק"י (ב"ב קמח:) דהקדש חשיב ממון לענין זה דאמרינן ביה המע"ה ואין איסור מעילה. ונראה מבואר מכל זה כמשנה שנתבארה, דאמנם ההקדש דין ממון בו, וכפי שהוכיחו רבותינו, אבל מ"מ מהני ביה ביטול ברוב כדי להתיר איסורו, משום דהא דממונא לא בטיל היינו משום דאף דהחפץ בטל ברוב, וככל דין ביטול ברוב, דבטלים דיני חפץ המיעוט ברוב, ואף טומאת נבילה מצינו דבטלה בתערובת שחוטה, כל זה אינו אלא בדיני החפץ, דדיני החפץ נקבעים כפי רוב התערובת, אבל דינים שאינם משום החפץ אלא הם חיצונים לו אינם בטלים. ומהאי טעמא אין הממון בטל ברוב, דהרי תביעת הבעלים אינה מעורבת ברוב, וכיון שיסוד משפט הבעלות הוא בכח תביעת הבעלים, הרי שתביעה זו קיימת היא לעולם, אף אחר שהתערב החפץ ברוב של אחרים, דהיא אינה מעורבת[15]. אולם, בעלות ההקדש יסודה הוא בדין החפץ שעומד להקדש, ולכן מועיל בה ביטול ברוב, דכיון שהתערב החפץ ברוב חולין בטל דינו, ככל דין ביטול ברוב המבטל את דיני חפץ המיעוט, וממילא דבטל דין ממון הקדש שבו. וכמו"כ מה"ט שאני הוצאת ממון מהקדש, דסגי בעדות איסורים, משום דרק בממון הדיוט בעינן שני עדים, משום דמשפט ממון הוא שיש בו תביעת התובע אל תוציאני אלא בראיה ברורה, וכמוש"כ הרשב"א בכתובות (יא. ד"ה תמיה). משא"כ ממון הקדש, דמשפט הוצאת הממון שבו אינה הוצאה מתובע אלא שינוי דין החפץ, סגי בע"א, וכפי שכתב הר"ן (חולין צו.), דע"א באבידה נאמן, שאין הוא מעיד בממון, שאין כאן עדות הוצאה מיד האדם אלא עדות קביעת משפט חפץ.
וממשנה זו מיושבים היטב דברי האגודה, דהוא הוכיח נידון זה דקנין חצר לביהכנ"ס מדין יד להקדש. והיינו טעמא דעיקר הנידון בזה הוא האם בבעלות כגון זו, הבאה ממשפט החפץ, יועיל קנין חצר. מחד, אפשר לומר דכל חפץ הפקר הנתפס בחצר נעשה דינו כדין החצר, וממילא דמים המתמלאים בבור הקדש נקנים להיות הקדש. אולם, מאידך אפשר לומר דקנין חצר הוא משום היות הבעלים תופס ומחזיק את החפץ על ידי חצירו, שבכך שנמצאת המציאה בחצרו הנתבעת לו נתפסת ומוחזקת היא לו, והתחדש בקנין חצר שקונה הוא אותו בזה. וא"כ, בהקדש ושאר בעלויות דומיא דהקדש לא שייך דבר זה. והוא אשר הוכיח האגודה כצד זה דאין חצר קונה להקדש, משום דאין יד להקדש וחצר משום יד איתרבאי ורשות ההקדש אין לה יד, שאין היא באה מחמת תביעת בעלים אלא משום דיני החפץ, וממילא דאין כאן יד לקנות החפץ. והוא הדין והוא הטעם בכל בעלות דומיא דהקדש, הבאה מחמת הקדשת ויחוד החצר לתכלית קיימת, כגון תכלית של ביהכנ"ס וכיוצ"ב.
♦ ♦ ♦