שיטות חכמי פרובנס וחכמי ספרד (בתקופת הראשונים המאוחרת) בנושא הפרשת זרוע לחיים וקיבה בחו"ל

הערות שוליים

1. ↑ מאמר רביעי ואחרון בסדרה (המאמר הראשון בסדרה, פורסם בירחון האוצר, גיליון לה, ובו נסקרו בקצרה דברי רבותינו התנאים והאמוראים, ונדונו בו בהרחבה שיטות רבותינו שאחרי חתימת התלמוד: הגאונים, חכמי ספרד וצפון אפריקה הראשונים וחכמי אשכנז שלפני גזירות תתנ"ו, וכן מה היה המנהג בפועל. מאמר זה ייקרא להלן המאמר הראשון. המאמר השני פורסם בירחון האוצר, גיליון ל"ז, ובו נדונה בהרחבה שיטת רש"י, בתשובתו ובמספר מקורות בפירושו לגמרא, ודברי רבותינו בעלי התוספות. מאמר זה ייקרא להלן המאמר השני. המאמר השלישי פורסם בירחון האוצר, גיליון מ, ובו נדונו בהרחבה שיטות רבותינו ראשוני אשכנז, שפעלו אחרי גזירות תתנ"ו. מאמר זה ייקרא להלן המאמר השלישי). גם מאמר זה מבוסס על עבודתי, השתלשלות החיוב החל בחוץ לארץ בהפרשת ראשית הגז, והזרוע הלחיים והקיבה, בר-אילן, התשס"ה (בהנחיית הרב יוסף וולף). במהלך השנים הרבות שחלפו מאז כתיבת הדברים, לא פרסמתי אותם ברבים, שכן נוכחתי לדעת שכללתי בעבודתי זו גם סברות מוטעות ומהלכים חסרי בסיס, יחד עם דברים נכונים (ב"ה). כעת, החלטתי בס"ד לזקק את הדברים לסדרת מאמרים, להגדיל תורה ולהאדירה. ויהי רצון שיהיו הדברים לע"נ א"מ ר' אלחנן בן ר' איסר הכהן זק ז"ל, שנלב"ע בל' במרחשוון התשע"ט.
2. ↑ . ספר המאור נכתב בין ד"א תתקל"ו לד"א תתקמ"ד (ר' י"מ תא-שמע, רבי זרחיה הלוי בעל המאור ובני חוגו –הספרות הרבנית בפרובנס במאה ה-12, עמ' 14). אמנם, הרז"ה נולד בגירונה שבקטלוניה והיגר לנרבונה שבפרובנס בגיל 19-20, שכבר היה תלמיד חכם (שם, עמ' 1-3). אולם, נראה שעדותו בדבר המנהג הרווח תקפה גם לנעשה בפרובנס, שהרי הוא לא חילק בין מקומות שונים.
3. ↑ . כאן מביא הרז"ה את הנימוק שנותנים "חסידי הדורות" עצמם למנהגם, כפי שיתבאר בהמשך המאמר.
4. ↑ . ספר המאור הגדול למסכת חולין, פרק ראשית הגז, ד"ה "אמר רב נחמן בר יצחק", דף מו ע"ב לדפי הרי"ף. ההשמטות שלי. בחיפוש שערכתי בשנת תשס"ד במכון הלאומי לתצלומי כתבי-יד, לא מצאתי, לצערי, עדי נוסח קדומים יותר לדברי הרז"ה. שיטת חסידי הדורות ושיטת הרז"ה עצמו יידונו להלן.
5. ↑ . שהרי הוא נקט לשון רבים "בדורתינו".
6. ↑ . כגון הראב"י ורבי משולם ברבי יעקב, רבו של הרז"ה (תא-שמע, רז"ה, עמ' 38-39, 52, ו56-57) ור' אשר ברבי משולם, תלמידו של הרז"ה (תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני, עמ' 147 ו150).
7. ↑ . שו"ת מן השמים (מהדורת ר"ר מרגליות), סימן עג. [סימן זה הוא הראשון בין הסימנים שנוספו במהדורת הרב
8. ↑ מרגליות מכתבי יד פריס ואוקספורד של החבור (כפי שהעיר הרב מרגליות, שם, עמ' פג. הערה א). אמנם, עלתה טענה כי סימנים אלו זויפו בזמן הראשונים, אך כבר הראה נ' דנציג, במאמרו "תשובות הגאונים 'שערי תשובה' ושו"ת מן השמים" [תרביץ, נח, עמ' 21-48], בעמ' 36, הערה 54, שדווקא סימן זה הוא מקורי). כאמור, רבי יעקב ממרויש חבר את שו"ת מן השמים. זהותו של החבור כיצירה פרובניציאלית הוכחה על-ידי י"מ תא-שמע, במאמרו "שאלות ותשובות מן השמים - הקובץ ותוספותיו", תרביץ, נז (תשמ"ח), עמ' 51-67). אמנם, ר"י ממרויש לא היה בעל מסורת פרובינציאלית מוחלטת, והחזיק גם במסורות צרפתיות (ר"י וולף, במאמרו "בית הכנסת באשכנז: בין דימוי להלכה" [כנישתא, ב (תשס"ג), עמ' ט-ל] בעמ' כ, הערה 69), אבל בעניין זלו"ק משקפת שאלתו התלבטות פרובנציאלית, דווקא, שכן רק במרכז תורני זה אכן היתה קיימת מחלוקת בין החכמים בנושא (יצויין, כי יש להשוות שאלה זו לדבריו של רבי יעקב לעניין קריאת שמע של ערבית "ועוד נסתפקנו על המנהג שנהגו רוב העולם לקרוא קריאת שמע של ערבית טרם צאת הכוכבים... ולכן יש מהחכמים". אם כן, "רוב העולם" ולעומתו "יש מהחכמים").
9. ↑ . מהשימוש בגוף ראשון רבים "אנו סומכים" נראה כי גם המאירי עצמו לא הפריש זלו"ק, כמנהג הרווח.
10. ↑ . רבי מנחם המאירי מסביר את שיטתם כך: "ויש נוהגים ליתנם כדעת הרב אלפסי ורבינו משה ז"ל...", אולם, לא ברור מדבריו אם זה הנימוק של הנותנים עצמם, או שההסבר הוא של המאירי. אם זה הוא אכן טעמם של הנותנים, הרי שקיים הבדל בין מנהגם לבין מנהג "חסידי הדורות" שמביא הרז"ה, אשר יידון להלן. בעוד ש"חסידי הדורות" ראו בהפרשת זלו"ק בחו"ל חיוב דרבנן, לכל היותר, הנובע מההשוואה לתרומת חו"ל, כמבואר להלן, הרי שה-"יש נוהגים" שמביא המאירי ראו בנתינת זלו"ק בחו"ל חיוב מדאורייתא. אם כן, בשרשי הדברים, להבדיל מהנוהג בפועל, אין בהכרח רצף בין "חסידי הדורות" ובין ה-"יש נוהגים".
11. ↑ . מגן אבות, העניין החמש עשרה, עמ' קמד. ההשמטות שלי. ספר מגן אבות נכתב לפני גירוש צרפת ופרובנס בשנת ה"א ס"ו. יודגש, כי בדיונו בנושא זה בבית הבחירה על מסכת חולין (פרק תשיעי, אצל המאירי זה היה מספרו של פרק הזרוע, משנה א', עמ' תמד), כותב המאירי: "...שסמכו בדורות הללו שאין נותנין מהם כלום", ואינו מזכיר כי יש נוהגים להפריש.
12. ↑ . באשר לסיבת היווצרות המנהג הרווח שלא להפריש זלו"ק, ייתכן שגם בפרובנס, כבאשכנז ובצרפת, מקור ההתרופפות בקיום מצוות זלו"ק הוא הגורם הדמוגרפי, שהרי רוב יהודי פרובנס ישבו, בתחילה בכפרים (ש' שוורצפוקס, בספרו יהודי צרפת בימי הביניים, עמ' 89-90), ולכן לא היו כהנים בכל קהילה. מאידך גיסא, ייתכן שהמנהג הדומה בפרובנס ובמרכזים אלו נבע מטעמים שונים ויחודיים לכל מרכז (תודתי למורי, הרב יוסף וולף, על הערה זו).
13. ↑ . הסמוכה לפרובנס, ושהייתה לה קשר חזק יותר עם המרכז התורני בפרובנס, בהשוואה לקשר בין המרכזים התורני בחלקים דרומיים יותר של ספרד עם המרכז בפרובנס (העיר על כך כבר תא-שמע, הספרות ב, עמ' 29, הערה 32. בשנים האחרונות מצאנו מקורות ודיונים נוספים בעניין זה, ואכמ"ל).
14. ↑ . אמנם, ייתכן שדברי הרז"ה, שעזב את קטלוניה בגיל 19-20, כשכבר היה ת"ח, כאמור לעיל, מתארים גם את המנהג הרווח שם. זאת, בייחוד לאור הזיקה המשמעותית בין שני המרכזים, כאמור.
15. ↑ . חידושי הרמב"ן למסכת חולין, על דף קלו ע"ב ד"ה "הא דאמרינן". שיטתו ההלכתית של הרמב"ן תידון בהמשך המאמר.
16. ↑ . "ומיהו נהגו עכשיו בכל המקומות האלו כרבי אלעאי אף במתנות" (חידושי הרשב"א למסכת חולין, על דף קלו ע"ב, ד"ה "הא דאמרינן"); "על מה סמכו בדורות האלו במקומותינו שלא ליתן" (תורת הבית הארוך, בית ג, שער ב, עמ' כ).
17. ↑ . בדק הבית על תורת הבית, בית ג שער ב, עמ' קיג.
18. ↑ . חידושי הריטב"א למסכת חולין, על דף קלו ע"ב, ד"ה "אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא": "אלא שקשה עלינו שהרי לא נהגו העם בכל הדורות האלו להפריש מתנות ונהגו בהן כר' אלעאי".
19. ↑ . חידושי הר"ן למסכת חולין, על דף קלו ע"ב, ד"ה "נהוג עלמא כתלת סבי": "וקשה על מה סמכו דורות הללו כר' אלעאי במתנות".
20. ↑ . קרוב לוודאי שהמנהג במרכז ספרד היה זהה לזה שבקטלוניה, שכן הרמב"ן והרשב"א, שמצודתם היתה פרושה על ספרד כולה נוקטים בלשון כוללנית, ואינם מבדילים בין חלקיה השונים של ספרד בעניין המנהג שלא להפריש זלו"ק. יתר על כן, שיטת הרמב"ן עצמו הייתה כי המנהג שלא להפריש זלו"ק מנוגד לחלוטין להלכה, וממילא מסתבר מאוד שהוא היה מציין את העובדה שהמצווה אכן נוהגת בפועל בחלק כלשהו של ספרד, אם אכן היה זה המצב.
21. ↑ . דרשות רבינו יהושע אבן שועייב על התורה ומועדי השנה, פרשת במדבר, עמ' שט.
22. ↑ . תוספות הרא"ש למסכת חולין, על דף קלו ע"ב ד"ה "כרבי אילעאי"; פסקי הרא"ש למסכת חולין, פרק ראשית הגז, אות א, שהובא במאמר השלישי. אמנם, דבריו של הרא"ש מבוססים על דיוניהם של בעלי התוספות בצרפת, אך אם המנהג בטולידו היה שונה, ייתכן שהרא"ש היה מציין זאת. תלמידו, רבינו ירוחם, כותב: "ראשית הגז... ולפי שנהגו בכל אלו הארצות ובכל אותן שעברתי וששמעתי עליהן כרבי אלעאי על כן לא ביארתי דיניהם" (ספר תולדות אדם וחוה, נתיב עשרים, חלק שלישי). לעומת זאת, אין הוא מעיר הערה כזו בעניין זלו"ק. ניתן היה להסיק מכאן כי רבינו ירוחם הכיר מקומות בהם מצוות זלו"ק אכן נוהגת. אולם, אין זו כוונת הדברים, שכן ההבחנה בין ראשית הגז לבין זלו"ק נעוצה בכך שרק בעניין ראשית הגז הביא רבינו ירוחם את שיטת הרא"ש, התולה את החיוב במנהג הרווח.
23. ↑ . תלמיד תלמידו של הרי"ף. חי בין השנים ד"א תת"מ לד"א תתקי"ט (תא-שמע, רז"ה, עמ' 7-8).
24. ↑ . ספר האשכול (מהדורת אלבק), מסכת חולין, עמ' 130-131 (ומסומן גם כדף קפ"ז ע"ב). במהדורת ספר האשכול של הרב הצב"א (עמ' 112) יש דיון ארוך, תוך הבאת שיטת חכמי צרפת והשגות נגדה, אולם, כידוע לידי הרב הצב"א הגיע כתב יד מזוייף, שמכיל תוספות רבות מתורת רבותינו הראשונים והאחרונים, ללא קשר לספר האשכול המקורי.
25. ↑ . הראב"ד, חתנו, כן הכיר שיטה זו, וחלק עליה, כמפורט להלן.
26. ↑ . כנראה עקב צמידות ספר האשכול לרי"ף.
27. ↑ . כ"י מוסקבה 566, שפורסם ע"י פרופ' ר' שמחה עמנואל בשם תשובות הגאונים החדשות. על מכלול הנושאים הקשורים לקובץ זה, כולל עורכו של הקובץ, יעויין במבואו של ר"ש עמנואל למהדורתו.
28. ↑ . שיטת הרז"ה תידון להלן.
29. ↑ . עמדת הראב"ד מופיעה בספרו כתוב שם, ספר השגותיו על ספר המאור של רבי זרחיה הלוי. כאמור, לצערינו, השגתו בעניין זלו"ק אינה מופיעה בכתבי היד, וזכינו רק לציטוט חלקי שלהם בספר כפתור ופרח.
30. ↑ . כפתור ופרח (מהדורת ביהמ"ד להלכה בהתיישבות), פרק טז עמ' רא.
31. ↑ . שו"ת מן השמים (מהדורת ר"ר מרגליות), סימן עג, כמצויין לעיל.
32. ↑ . שאלת רבי יעקב עומדת, לכאורה, בסתירה לדבריו בסימן יח. שם שאל רבי יעקב: "על הזורעים ירקות בכרמיהם וסומכים אהא דאמרו נהגו עלמא... ויש אוסרים ואומרים... לא רצו לומר דכיון דנהוג עלמא מותר הוא, אלא החכם שאמר נהוג עלמא כהני תלתא סבי דואג היה וחרד על המנהג שנהגו בני העולם להתיר דבר האסור, ועל זה שאלתי אם יש לסמוך על המתירים או הלכה כדברי האוסרים". והתשובה היתה: "חטא ישראל ואת אשר חטא מן הקדש ישלם שבעתיים". שאלתו של רבי יעקב עסקה בכלאי הכרם, אך היא חלה, במפורש, על כל שלושת הנושאים שנדונו על ידי רנב"י. לפי שיטה יחידאית זו, בא רנב"י לשלול את מנהג העם שלא להפריש ראשית הגז (שיטה זו מחמירה יותר אפילו מדברי הריא"ז, שנזכרו במאמר השלישי, שהגדיר את מימרת רנב"י כך: "ולא מיחו חכמים במנהג זה אלא הניחו העם במנהגם אע"פ שנהגו שלא כהלכה"). קשה ליישב את עמדת רבי יעקב כאן עם דבריו בסימן עג, בהם אין צל של רמז לכך שרנב"י בא לשלול את מנהג אי נתינת ראשית הגז, ואכמ"ל.
33. ↑ . וממילא, מדובר, לשיטתו של הרז"ה, בהחמרה מעבר לשורת הדין. אולם, לשיטתם שלהם, כמבואר כעת בפנים, הדברים אינם כה ברורים. תא-שמע, רז"ה, עמ' 88, הערה 76, מעיר כי זו הפעם היחידה בה נזכר בספר המאור מנהג חומרה מיוחד בו נוהגים תלמידי חכמים. עם זאת, יש לציין כי הרז"ה נוקט בלשון "חסידי הדורות" ולא במונח מעין "חכמי הדורות", כך שהדגש אינו על מדרגתם התורנית של הנוהגים כן אלא על חסידותם.
34. ↑ . יצויין, כי ספק דומה התעורר גם בדיוננו במאמר הראשון בדבר "חסידים הראשונים בארץ לותיר" שהפרישו זלו"ק, כאמור בהגהות מרדכי גדול, האם הם עשו זאת כהחמרה בלבד או שהם סברו כי זו שורת הדין.
35. ↑ . נושא זה נדון במאמר הראשון, בעיקר מסביב לדברי השאילתות והבה"ג.
36. ↑ . תשובות רב נטרונאי גאון, מהדורת י' ברודי, יו"ד, סימן רפא, עמ' 421.
37. ↑ . צויין לעיל, בתחילת המאמר הנוכחי.
38. ↑ . סימן תקיט בספר הישר, בו מופיעה עמדת ר"ת בעניין זלו"ק (כאמור במאמר השני), צוטט בספר ההשלמה למסכת ברכות, עמ' מא, וסביר מאוד להניח שהרז"ה ראה סימן זה. כידוע, במקומות רבים מביא רז"ה את שיטת ר"ת ומסכים עמו.
39. ↑ . שהרי הציון "וכן כתב רבינו שלמה ז"ל", מופיע אחרי הצגת השיטה כולה, ולא מיד אחרי ההשוואה בין ראשית הגז לזלו"ק, שאכן מופיעה בפירוש רש"י לתלמוד.
40. ↑ . דברי רש"י בפירושו לתלמוד נדונו בהרחבה במאמר השני.
41. ↑ . הראבי"ה השתמש בטיעון זה על מנת לשלול גם את שיטתו המקורית של רש"י. לעניין זה, יעויין במאמר השלישי.
42. ↑ . "מחמיר עליהם לעשות כמנהג במקום שלא פשט בו ההיתר". שיטת הר"י נדונה במאמר השני.
43. ↑ . כמו המנהג הרווח. בעניין זה, לדעת הרז"ה תואמת ההלכה את המנהג הרווח, ואין מדובר בפער בין מנהג להלכה. זאת, כשיטתם של חכמי צרפת, כאמור.
44. ↑ . כאמור, גם רש"י מתחיל ומסיים את תשובתו בעניין זלו"ק בברכה למפרישי זלו"ק, כחלק משיטתו הכללית שאינה רואה את מנהג אי הנתינה כעיקר ההלכה, אלא רק כמנהג נסבל, שאין למחות עליו. שיטת רש"י נדונה בהרחבה במאמר השני.
45. ↑ . ספר ההשלמה למסכת חולין, על דף קלו: "אמר רב נחמן נהוג עלמא כתלת סבי כר' אלעאי בראשית הגז שאינו נוהג אלא בארץ. וכתב רבינו שלמה ז"ל הוא הדין למתנות. דתרוייהו חד טעמא אינון, וכיון שנהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז..." (המשך הדברים שם מקוטע "דילפינן נתינה נתינה מתרומה מה תרומה מחדש על הישן לא אף ראשית הגז מחדש על הישן לא...", וייתכן שהוחסר משפט מחמת הדומות).
46. ↑ . ספר המכתם למסכת ברכות כב. ד"ה "כרבי אלעאי בראשית הגז".
47. ↑ . ספר המאורות למסכת חולין. תחילה, בקצרה בפירושו למשנה שבתחילת פרק הזרוע: "בפרק ראשית הגז אסיקנא דנהוג עלמא דאינו נוהג בחוצה לארץ". ובהרחבה, בפירושו לדף קלח ע"א: "מתנות אין נוהגות אלא בארץ וכן ראשית הגז מאי טעמ' ילפי' נתינה... והכי נהוג עלמא בין בראשית הגז בין במתנות דתרווייהו חד טעמא אינון, כן כתב רש"י ולהכי אין נותנין הזרוע והלחיים והקיבה עכשיו בחוצה לארץ" (מהדורת ר"ג חסידה, עמ' ח).
48. ↑ . אולם, בן דורו, רבי אברהם מן ההר כתב שקיים חיוב להפריש זלו"ק בחו"ל. אמנם, הדברים מופיעים בפירושו לסוגייה בתלמוד בבלי יבמות סג, ומדובר בציטוט של פירוש רש"י. מאידך גיסא, ניתן בכל זאת לראות בכך הבעת עמדה, לאור נטייתו של רבי אברהם מן ההר לפסיקת הלכה. אם שיטתו היתה כי המצווה אינה חלה בחו"ל, סביר להניח שהוא היה מעיר שהחיוב העולה מהסוגיא שם, אינו משקף את מסקנת ההלכה.
49. ↑ . "תלמידים" אלו, הם תלמידי הרמב"ן שהגיעו מקטלוניה לפרובנס, וניסו לקבוע מסמרות כשיטת הרמב"ן בפרובנס, בנושאים רבים. ונגד שיטתם זו חיבר המאירי את ספר מגן אבות. והנה, כאן דעתם שונה מדעת הרמב"ן, שהרי הרמב"ן פסק שמצוות זלו"ק נוהגת בחו"ל, כמפורט להלן בסמוך.
50. ↑ . בדיון המקביל בבית הבחירה, שצויין לעיל, מביא כאן המאירי בקצרה את הראיות נגד השיטה הפוטרת.
51. ↑ . בדיונו, שם, מייחס המאירי שיטה זו ל-"גדולי הרבנים", דהיינו רש"י.
52. ↑ . זו שיטת הרשב"א, שתידון להלן בסמוך.
53. ↑ . בדיונו המקביל בבית הבחירה, כותב המאירי: "ועל שיטות אלו השניות נראה שסמכו בדורות הללו שאין נותנין מהם כלום." לשון הרבים "שיטות אלו" מכוונת לרש"י ולרשב"א, שעל-פי דעותיהם, השונות, אין חיובה להפריש זלו"ק באירופה.
54. ↑ . מגן אבות, העניין החמש עשרה, עמ' קמג-קמד.
55. ↑ . זו הייתה גם שיטתו המקורית של רש"י בתשובתו לרבי נתן ברבי מכיר, כמפורט באריכות במאמר השני. אולם, הרמב"ן לא הכיר את תשובת רש"י והשיטה עמה הוא מתמודד היא, אליבא דאמת, שיטת רבינו תם והר"י, כמבואר שם.
56. ↑ . חידושי הרמב"ן למסכת חולין, על דף קלו ע"ב, ד"ה "הא דאמרינן נהוג עלמא". ההשמטות הן שלי.
57. ↑ . נושא עמו התמודדו רוב הראשונים, הן הפוטרים (החל מהר"י והרז"ה) והן המחייבים (החל בריב"ק משפיירא והראבי"ה).
58. ↑ . "וכן יש לומר, דאע"ג דטעמיה דר' אלעאי בתרוייהו מנתינה... מיהו טעמא דמנהגא משום דאיתקוש ראשית דגנך וראשית גז צאנך... דוא"ו הדר ערביה... והיינו דנהוג בראשית הגז ולא נהוג במתנות... וזה דומה לי יפה, שהרי עיקר ברייתא דר' אלעאי מתנות קתני ברישא... ומתנות שכיחי טפי... ואי במתנות נהוג עלמא כמותו, לימא רב נחמן כר' אלעאי במתנות. אי נמי תרוייהו, במתנות ובראשית הגז. אלא משמע דבמתנות לא נהוג וכן זו שאמרו בפרק שילוח הקן... משום דנהוג כוותיה ומסתברא טעמיה בראשית הגז טפי ממתנות נקט ליה... והוא הדין למתנות. ומה שכתב רש"י ז"ל שם... איני מבין...". חלק מהדברים דומים לדברי הרי"ד, בן דורו המבוגר של הרמב"ן (שיטת הרי"ד נדונה בהרחבה במאמר השלישי). אולם, לא מסתבר כלל שהרי"ד והרמב"ן ראו האחד את דבריו של רעהו. יתר על כן, קיימת זהות בין טיעוני הרמב"ן לבין חלק מטיעוניו של המהר"ם מרוטנבורג (שנדונו גם הם במאמר השלישי), למרות שהם בוודאות לא ראו האחד את דברי רעהו.
59. ↑ . כאן, מביא הרמב"ן (ודוחה) שיטה הטוענת שלא ניתן ללמוד פטור בחוץ לארץ מתרומה לזלו"ק אלא רק לראשית הגז, הדומה לה. עיון בדברים, מראה כי תוכן העמדה עליה חולק הרמב"ן זהה בנוסחה ובתוכנה לדברי המהר"ם מרוטנבורג. דא עקא, שמבחינת סדרי הזמנים מן הנמנעות הוא שהרמב"ן יתייחס לתורת המהר"ם, ואכמ"ל.
60. ↑ . כוונת המשפט "ראוי להחמיר ולהפריש כדפרשינן" אינו להחמרה מעבר להלכה, אלא לשורת הדין, כפי שמלמדת ההפניה שעושה הרמב"ן לחלק הקודם של דיונו.
61. ↑ . הרמב"ן דחה, אפוא, את שיטת ר"ת (אותה הכיר כשיטת רש"י) לטובת שיטת הרי"ף. אולם, אין הרמב"ן מצטט חכם כלשהו לתמיכה בעמדתו, והוא סומך את יתדותיו על התלמוד עצמו.
62. ↑ . ספר החינוך, מהדורת מכון ירושלים, כרך ג, מצוה תקו, עמ' רפ. כידוע, זהותו של בעל ספר החינוך שנויה במחלוקת מאות שנים, והרבה ממנה סובב סביב יחסו של בל ספר החינוך לבית מדרשו של הרשב"א ולבית מדרשו של הרא"ה. אכמ"ל בעניין זה, מלבד ההערה שעמדת בעל ספר החינוך בעניין זלו"ק מנוגדת לעמדת הרא"ה והרשב"א כאחד, והיא כדעת הרמב"ן עצמו.
63. ↑ . כפי שעולה מרצף דברים והקשרם, המילים "ולא משנינן מנהגא" הן חלק מהבאת שיטת התוספות, ולא הכרעתו של רבי יהושע אבן שועייב עצמו.
64. ↑ . דרשות רבינו יהושע אבן שועייב, צוינו לעיל. ההשמטות שלי.
65. ↑ . עמדתו עולה ברורות מסדר הרצאת הדברים בחידושי הר"ן, שצוינו לעיל. תחילה הוא מביא את דברי הרמב"ן, אחריהם את הגנת הרשב"א על המנהג שלא להפריש זלו"ק (שתידון בפנים, בסמוך להלן), ובחתימת הדברים חוזר הר"ן לדברי הרמב"ן והרמב"ם המחייבים. זו גם מסקנתו ההלכתית בפירושו להלכות הרי"ף למסכת חולין (תחילת פרק אחד עשר, דף מו ע"א בדפי הרי"ף), אלא ששם מביא הר"ן חלק מדברי הרז"ה ומשמיט את דברי הרשב"א.
66. ↑ . צויין לעיל.
67. ↑ . צויין לעיל.
68. ↑ . שו"ת הרשב"א, חלק ג, סימן שמו (עמ' קפה-קפו). הקשר הדיון בתשובה הוא פרשני - סתירה בין דברי רש"י בפירושו למימרת רב נחמן בר יצחק במסכת חולין (שם השווה בין ראשית הגז לזלו"ק) לבין פירושו למסכת מגילה (שם כתב שזלו"ק נוהג בזמן הזה). לאור המטרה הפרשנית בתשובה, מציע הרשב"א אפשרויות שונות לפתרון הסתירה, ואכמ"ל בדבריו.
69. ↑ . "ומיהו קשה שהרי נהגו עכשיו בכל המקומות האלו כרבי אלעאי אף במתנות ומנהגן של ישראל תורה היא שאע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם" (חידושי הרשב"א). ובצורה פחות חדה: "אלא שקשה הדבר על מה סמכו בדורות האלו במקומותינו שלא ליתן" (תורת הבית). הרשב"א לא סבר כדעת הרמב"ן בעניין מעמדו של מנהג זה.
70. ↑ . "ועוד יש לי לומר דכיון דקיימא לן כר' אלעאי ולפיכך היכא דנהוג בראשית הגז כוותיה נהוג, אף אנו שנהגנו כוותיה במתנות נהגנו, ואין כאן איסור של כלום, דדבר תורה נתינה נתינה גמרינן מתרומה, כותיה שבקינן להו, כיון דשבקינן להו כוותיה בראשית הגז" (תוה"ב וכן הוא גם בחידושי הרשב"א). הסבר זה קרוב, במדת מה, לשיטתו של רש"י בתשובתו, כפי שכבר העיר הגרח"ג צימבליסט, בהערותיו לתורת הבית (עמ' כ, הערה 38), על-פי פירוש רש"י למסכת שבת (המכיל את תמצית התשובה. הכל כמפורט במאמר השני). אולם, אין ספק שהרשב"א לא הכיר את דבריו אלו של רש"י, מפני שהוא ייחס לרש"י שיטה אחרת (היא שיטת ר"ת ור"י), על בסיס פירוש רש"י למסכת חולין. יתר על כן, בעוד שרש"י הדגיש את הבעייתיות הרבה שבמנהג אי נתינת ראשית הגז וזלו"ק (כמבואר במאמר השני), דברי הרשב"א אינם חד משמעיים. מחד גיסא "קיימא לן", המשקף פסיקה מוחלטת כר' אלעאי, ומאידך גיסא "שבקינן להו", בעל משמעות של אי מחאה בדיעבד בלבד.
71. ↑ . בדק הבית על תורת הבית, בית ג שער ב, עמ' קיג. אם כן, הרא"ה אינו חולק על מסקנתו ההלכתית של הרשב"א, והסברו דומה לתירוצו השני של הרשב"א, שתלה את החיוב במנהג. אכן, הרשב"א הגיב על דבריו: "ולא פירש יותר ממה שכתוב בחיבור, ובכלל דברי המחבר אותו המעט שחשב לחכמה. והעומד על החיבור ידענו" (משמרת הבית, עמ' קיד). יצויין, כי תירוצו של הרא"ה זהה לזה של הר"י הזקן (כמבואר במאמר השני), וקרוב יותר להנחותיו של ר"ת. ייתכן ששיטת הרא"ה קשורה לתורת אבי סבו, הרז"ה, ואכמ"ל.
72. ↑ . ומהדבק הדברים, נראה כי זו היתה שיטתם של תלמידי הרמב"ן עמם הוא מתמודד בספרו מגן אבות.
73. ↑ . חידושי הריטב"א צויינו לעיל. יודגש, כי הריטב"א מציג את דעת הפוטרים בשם רש"י והרז"ה, בעוד שהרשב"א ייחסה לרש"י בלבד. גם סיום דבריו "ונשאר מנהגינו על הדין, והמחמיר על עצמו להפריש מתנות בחו"ל תבוא עליו ברכה" מזכיר את לשונו של הרז"ה. ייתכן, אפוא, שדברי הריטב"א בעניין זה נובעים בחלקם גם מדברי רבו המובהק, הרא"ה, ואכמ"ל.
74. ↑ . כפי שהראה י"מ תא-שמע, לאחר הגירת הרא"ש לספרד ושנים רבות לאחר פטירתו, פעל בספרד בית מדרש המבוסס על דרכו (תא-שמע, הספרות ב, עמ' 79-80 ו85).
75. ↑ . טור יורה דעה, סימן שלג.
76. ↑ . שם, סימן סא. דברי הרמב"ן, כמו גם שיטתו המחודשת של הרשב"א, לא הובאו כלל.
77. ↑ . ספר תולדות אדם וחוה, צויין לעיל.
78. ↑ . בחתימת סדרת המאמרים, יש לציין כי קרוב לראשית תקופת האחרונים, תמך המהרש"ל את המנהג שלא להפריש זלו"ק בחו"ל בנימוק שקיים ספק בייחוסי הכהנים (ים של שלמה למסכת חולין, פרק י"א, סימן ה, עמ' שמא). אולם, דבר זה הוא חידוש של רבינו המהרש"ל, ולא מצאנו לפניו זיקה כלשהי בין השאלה ההלכתית של חיוב במצוות הפרשת זרוע לחיים וקיבה ונתינתם לכהנים, בחוץ לארץ, לבין ייחוס הכהנים.