ראש הכולל שע"י ישיבת יד אהרן ב"ב
עונת הווסתות
א. ביאור מתני'
מתני' (סג:): "היתה למודה להיות רואה בתחילת הווסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הווסתות טמאות בסוף הווסתות כל הטהרות שעשתה בתוך הווסתות טהורות רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה רבי יהודה אומר כל היום שלה".לישנא דמתני' לפרש"י (כפי סתמיות סוגי' הגמ' לעיל), דהרישא קאי על ווסתות הגוף דלעיל, שבהן הולכים לפי שעת הווסתות בלבד לכו"ע. ועל זה חידש רבי יוסי ש'אף' בווסת הימים הוא כך, שהיא קבעה לה ווסת לשעה שהיא רגילה לראות בלבד, ואין היא אסורה ביותר מכך. וכ"כ הראב"ד בביאור מתני' (ספר בעלי הנפש א, ו). אלא שקצ"ע, דמתני' עוברת מדין טהרות לדין איסור על בעלה, דעד כאן לא שמענו מידי לעניין איסור על בעלה, אלא אם כן היה פשוט למתני' להשוותם זל"ז.
אולם לדעת הרמב"ם (פ"ח מאיסורי ביאה ופ"ג מהלכות משכב ומושב), שסובר שאין חילוק בין ווסתות הגוף לווסתות הימים, שכולן דבר אחד הן, דאישה שיש לה ווסת הימים מטבעה יש לה ווסתות הגוף (וכבר הארכנו בביאור דרכו על מתני' וסוגי' דלעיל במקום אחר), מתפרשת מתני' בחילוק שבין טהרות לבעלה. ברישא אמרו דלעניין טהרות דיה שעתה (וכמתני' ריש נידה כיצד דיה שעתה וכו', ומבואר דלעולם דיה שעתה בלבד, ואין לחלק בין ווסת הימים או הגוף), שהיא שעת רגילותה לראות את הרגשות הגוף של טרום הווסת, ובסיפא דנו לעניין איסור על בעלה, שרבי יוסי לא אסרה אלא לשעות, ורבי יהודה אסר כל העונה.
ולשון 'אף' דקאמר רבי יוסי, כוונתו היא דאף דלעניין איסור לבעלה דרשינן מוהזרתם דבעי לפרוש סמוך לווסתה, מ"מ די לזה שעת הווסת גרידא [וטעם החילוק דדרשינן קרא דוהזרתם רק על בעלה ולא על טהרות, כתבו האחרונים, או משום שלבעלה הוא בכרת, או משום שא"א לו לפרוש אם תראה מיד, כטהרות או משום שיש יותר חשש שמחמת חימוד ביאה תראה, עי' בתשובות חת"ס (יו"ד ס' קע) בשם רבו רבי נתן אדלר ובמה שהוסיף מדיליה].
♦
ב. איסור עונה הסמוכה בווסת הגוף, הימים, והמורכב
ומה דלא אמרינן לעניין בעלה דתהיה דיה שעת הרגשות הגוף בלבד, נראה הטעם כפשוטו, שבזה אין כאן הרחקה מסוימת כלל, שאין לנו שעה ידועה מתי היא תתחיל להרגיש, ואין כאן גדר הרחקה ברור, כיום ושעה. ואף שהיינו יכולים לומר שכל שלא הרגישה אין כאן חשש כלל, שהרי לעולם היא מרגישה קודם שתראה, מכל מקום אין כאן גדר ברור כל הצורך, ובעי הרחקה ברורה יותר, שהיא עונת הוסת.אולם, כאמור, לדעת רוב הראשונים, עפ"י פשיטות סוגי' הגמ' שיש חילוק בין ווסתות הגוף לווסת הימים, ייצא ממתני' שגם לעניין לאוסרה על בעלה, היא לא נאסרת בווסתות הגוף קודם להרגשתה. אמנם, לדעתם הלא זה פשוט שבווסתות הגוף לבדן, כיון שאין לה יום מסויים א"א לאוסרה כל עיקר קודם לשעה זו.
וכל השאלה אינה אלא במה שנקרא לדעתם ווסת המורכב מווסתות הגוף וימים (ומקורם לכך מווסתות קפיצות דף יא.), שבזה היה נראה בפשטות, לפי המבואר, לאסור כל היום, ועל אף שלכאורה מה החילוק - ואם התרנו את כל ווסת הגוף, למה לא נתיר בווסת המורכב? האם יש באמת יותר חשש מפני שהוא תלוי גם ביום, דבפשטות לא נראה כך. אלא הטעם הוא משום שבווסת הגוף גרידא אין את מה לאסור, משא"כ אם יש כאן עונה כל שהיא, סברא שנאסור.
ואף שכאמור יש לומר שאין באמת סברא לאסור מצד האמת, שהרי ווסת גופה טרם הגיע, ואכן כן סובר הראב"ד (שם), שאשה לא נאסרת לעולם אף בווסת מורכב עד שעת ווסת הגוף, אין כן הסכמת שאר הראשונים. וכאמור, כן הוא גם לדעת הרמב"ם, אף שנחלקו עליו עפ"י סתמיות הסוגי' בעיקר קביעת הווסתות הגוף והימים.
אמנם, מה שהשיג שם הרז"ה שיש לאסור כל העונה, משום שיש לחוש שמא יבוא לה ווסת הגוף קודם, ותראה בעידן התשמיש, כיון שאינו תלוי במעשה, כקפיצות, צריך עיון מכמה פנים. ראשית, שבווסת הגוף עצמה הלא לא חששנו לכך. אמנם, איכא למימר שהכא כיון שיש גורם יום, הוא בעצמו גורם לה, וכמו שנבאר את סברת הדבר להלן (אות ו), שהוא עניין בדעת האישה שיודעת שהגיע יומה. אולם, מכל מקום צריך עיון, דהלא נראה (עכ"פ ברמב"ם) שהתחלת ווסת הגוף באה לעולם קודם, ולמה לא תוכל לפרוש. ובפרט שאם האישה למודה לראות בסוף הווסת, כדתנן במתני', למה נחוש כלל. וצריך עיון.
ויש בזה נפק"מ אם היא נאסרת בווסת מורכב אם כבר עברה שעת ווסת הגוף שלה, ובדקה ולא הרגישה, דלרז"ה יש להתירה, שאין אסור יומה אלא משום חשש שמא יוקדם ווסת גופה, אבל כשעבר, עבר. אולם, אי נימא דהוא גדר בעלמא, שכל שהוא מורכב גם מהיום נאסר היום, לכאורה יש לאוסרה גם לאחר שעבר ווסת גופה, וצ"ע.
אולם גדר הדבר עוד צ"ב, ולהלן יתבאר אי"ה עוד.
♦
ג. סוגי' הגמ' דרבא
ובגמ' להלן (שם), אמר רבא הלכה כרבי יהודה. ומי אמר רבא הכי והתניא (ויקרא טו, לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א"ר ירמיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה אמר רבא עונה. מאי לאו עונה אחריתי, לא אותה עונה. ותרתי למה לי, צריכא, דאי אשמועינן הא הוה אמינא ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא קמ"ל. ואי מההיא הוה אמינא סמוך לוסתה עונה אחריתי קמ"ל אותה עונה:מה שאמרה הגמ' דאי תנן מתני' הו"א ה"מ לטהרות, תמוה טובא, דהא מתני' להדיא לבעלה היא. לא מבעיא לרמב"ם, שלא יתכן אחרת, אלא גם לסתמא דגמ' ושאר ראשונים, הלא להדיא במתני' תנן בדברי רבי יוסי 'אסורה', שהוא הלשון האמור לעניין בעלה בכל מקום. וכבר הערו כן הערול"נ ומי הנידה, והערול"נ יישב שצ"ל שהכוונה היא שרבא פסק הלכה כר"י רק לעניין טהרות, והוא דוחק. וכן יש להקשות שלעניין טהרות הא תנן בכל דוכתיה דדיה שעתה כפשוטו, אלא שבזה יש לחלק בין בדיעבד לכתחילה (כמש"כ הרש"ש כאן).
עכ"פ, אין להתפלא במה שהעירו האחרונים על הרמב"ם שהשמיט את הסוגיא שנראה מפשטותה שגם לטהרות בעי פרישה עונה, דהא לרמב"ם מפורש ברישא של המשנה שלטהרות היא נאסרת רק בשעת ווסתות הגוף שלה (אם לא נחלק דהרישא קאי אבדיעבד, שנאסרות הטהרות רק בשעת הווסת ממש, וסיפא דאסורה, היינו לכתחילה אף לטהרות).
אולם באמת, לולי הגמ', היה מקום לפרש צריכותא אחרת בתרי מימרות אלו דרבא, שאילו לא היה אומר אלא הלכה כרבי יהודה היינו אומרים שהכוונה היא רק שאם נפלה לה קביעות הווסת ביום או בלילה לא נאסרה בשניהם, רק בשעה שנפל לה הקביעות (וכלר"י בשעות), אולם אם יקבע לה הווסת ביום ובלילה, תיאסר בשניהם. וע"ז אמר רבא שהיא לא נאסרת לעולם יותר מעונה אחת, מדין והזרתם.
ואם רבא לא היה משמיע לנו שהלכה כרבי יהודה היינו אומרים שאין דבריו מפאת קביעות הווסת אלא מחמת הפרשה מאיסור בעלמא, ולכן יתכן שתיאסר גם עונה אחריתי. וקמ"ל רבא שהלכה כרבי יהודה, דעונה זו שנאסרת היא הווסת שלה, וכדברי רבי יוסי, שאמר אף ימים ושעות וסתות, כן לרבי יהודה הכוונה היא שהווסת נקבעת ליום והעונה המסוימים, ואינו רק איסור בעלמא מחמת והזרתם, אלא זו שעת ווסתה.
והיינו מה שככתבו הפוסקים (טושו"ע קפט יג ע"פ הראב"ד בבעלי הנפש ג, ל) שאישה אין קובעת לה ווסת אלא המורכב מיום או מלילה. והיינו, משום שעולה כאן מהסוגי' שהיא אינה נאסרת אלא עונה אחת, ושעונה זו היא הווסת שלה. וממילא מוכח שאין לקבוע ווסת אלא המורכב מעונה אחת בלבד, וכמו שנתבאר.
♦
ד. קביעת הווסת ואיסור עונה הסמוכה לווסתה שורש אחד להם
אמנם, בביאור הדבר יש לעיין. הנה, בנודע ביהודה (יור"ד תנינא פג) שלל בראיות ברורות מדברי הראב"ד והרא"ה, את מה שכתב לו הרב השואל שם (ר' דוד טעביל), שלפי מה שכתבו הפוסקים הנ"ל אנו אומרים שהיום והלילה הם כשני ימים, או שכל היממה מתחלקת לשעות לרבי יוסי, ויכולה אשה לקבוע לה ווסת הפלגות מעונת יום ללילה אם תהיה הפלגה שווה, דליתא - דלא נאמר בשום דוכתא אלא שיש ווסת יום החודש או הפלגת ימים, ולא שמענו מעולם הפלגה מעונה לעונה או משעה לשעה, עיין שם.ובהכרח אנו צריכים להדחק לכאורה למה שכתב החזון איש (יו"ד ס' פה ס"ק ע) שכך דרך האישה לקבוע לעונת יום או לילה, וכשאין זה כך אלו ראיות מקריות. וכן לרבי יוסי נצטרך לדחוק שאין דרכה של אישה קובעת ווסתה אלא לשעה מסוימת (דליכא למימר דעכ"פ בדרבי יוסי י"ל דאינו אלא כשבמקרה נקבע לשעה מסוימת. דאם כן הוא, לא היה מוכח מדברי רבא דעונה אסורה שהלכה כרבי יהודה, דאימא סבר כרבי יוסי כשנקבע לשעה מסוימת, דוק ותשכח) עיין שם.
והוא דוחק גדול מאד, שיש כאן עוד דבר נוסף שאישה לא קובעת לה ווסת אלא לעונת יום או לעונת לילה, דמהכ"ת לומר כן, אטו נימא כך גם בשור המועד, דאינו נעשה מועד אלא אם כן נגח או ביום או בלילה ובל"ז הוא כמקרה בעלמא, וצריך עיון.
ויותר משמע מדרך הסקת הדין כאן, שהוא מתחיל מהא דלא רצו חכמים לאסור יותר מעונה או משעה אחת, ואם היה יכול להיות ווסתה נקבע מיום ולילה היה נקבע ווסתה לכל היום והייתה נאסרת בהכרח יותר מעונה אחת. והיינו כמש"כ, שמדברי רבא משמע שלעולם היא לא נאסרת אלא עונה אחת, ובמתני' משמע שהיא היא עונת ווסתה, וממילא משמע שרק כך נקבעת הווסת ליום או ללילה. ואם כן, משמע שיסוד העניין שאין נקבעת ווסתה אלא ליום או ללילה, הוא משום שלא רצו לאוסרה יותר מעונה אחת.
אולם לכאורה לא מובנת הסברא בזה, דאם עכ"פ ההרגל שלה מסברא יכול להתקבע לכל היום והוא אינו מצטמצם לעונה מסויימת, איך נקבע שאין ווסת אלא זה הנקבע לעונה מסוימת, יום או לילה.
אמנם יש להביא יסוד וסמך לסברא זו, דהנה זה ברור שלפעמים אישה אינה קובעת לה ווסת להפלגה מסויימת ומצומצמת, אלא לעיתים מעט פחות או יותר, וכמו שהוא בזמנינו מצוי טובא. ולכאורה למה לא נימא דעכ"פ חשיב כווסת לכל הזמן הזה, דהרי עכ"פ דרכה לראות בין כז לל' יום למשל, מה שקרוי בפוסקים ימים שהיא נבוכה בהם. ועי' בשו"ע (סימן קפו סעיף ג) לעניין חיוב בדיקה קודם תשמיש, שעד ימים אלו נקראת כמי שיש לה ווסת, אבל לאסרה בימים אלו לבעלה בפשטות אינו נאסר (אולם, יעויין ברמ"א קפד ס"ב בשם הגה' מימוני, שבפשטות לא משמע כן, עיין שם בפ"ת, וזה המקור למה שמורגל כעת שאוסרים ימים שהיא נבוכה בהן. ולפי זה הלא אין ספק שיש לאסור גם וווסת המורכב מיום ולילה, וצריך עיון).
ועל כרחך שיש כאן גם גדר נוסף, שאינו תלוי רק בטבע גופה בלבד, אלא שאי אפשר לנו לתת גדר ווסת אלא לזמן מצומצם. וזאת, מפני שעיקר שם ווסת הוא לאוסרה לבעלה בזמן הווסת, ולכן גם גדר ווסתה אינו אלא כשהוא בא בזמן מצומצם. משא"כ למשל בשור המועד, שמסברא נימא דאם יקבע לכמה ימים פעם כך ופעם כך יתכן שהוא יהיה מועד לכל ימים אלו, כיון שכן דרכו.
ואם כן, אף אנו נאמר שמכיוון שלא ילפינן לאוסרה אלא לעונה או לשעה אחת, ממילא מוכרחים אנו לומר שהיא אינה נאסרת אלא כשאירע לה הווסת או ביום או בלילה, דמי גרע מאישה שיש לה קביעות לכמה ימים, שלא נאמר בה מעיקר דינא קביעות והפרשה של עונת הווסת, אף הכא כן. ואף שיש חילוק בדבר, שכאן הוא לגמרי מתחיל מהא שלא רצינו לאוסרה ליותר מעונה אחת, כי מבחינת הקביעות אין חילוק כלל בין כשהיא רואה ביום או בלילה, ויתכן שלפעמים היא תראה ביום ולפעמים בלילה, ואין בזה חיסרון קביעות כלל. עכ"פ, כיון שרצינו לאוסרה רק בעונה אחת, לא קבענו לה שם ווסת אלא כשזה חל בעונה אחת.
ובזה יש גם מעט להוסיף תבלין למה שנתבאר לעיל, עפ"י רוב הפוסקים, שבווסת מורכב נאסרת כל העונה אף שיש לה סימן בגופה שטרם באו לה הרגשות הגוף שרגילה בהן, כיון שעכ"פ וסתה מורכב גם מיום מסוים נאסרת בו. ולמה שנתבאר, דין קביעות הווסת ודין האיסור בו שורש אחד להם, שבכל קביעות הווסת היא נאסרת, שזה עיקר מה שנאמר בקביעת ווסת, שהיא נאסרת בכל עונת הווסת. ועל כן, כיון ששם הווסת שלה הוא בכל עונה זו, הרי היא נאסרת ממילא בכל העונה, אף שלא מסתבר שיבוא דמה. וכן, כמו שנתבאר לעיל, לכאורה ייאסר כל יום הווסת גם לאחר שחלף ווסת הגוף, ואף שבדקה ולא ראתה, ויש עוד לעיין.
♦
ה. חששות לקביעת ווסת לאישה שלא היה לה ווסת לכתחילה
מתני' (שם) היתה למודה להיות רואה יום ט"ו ושינתה להיות רואה ליום כ' זה וזה אסורין שינתה פעמים ליום כ' זה וזה אסורין וכו'.הנה, דעת הרז"ה בהשגותיו על בעלי הנפש (טז), וכן החרה החזיק בשיטתו נכדו הרא"ה בבד"ה (בית שביעי שער שני ד"ה ושלושה דינים בדבר, ושער שלישי ד"ה עוד שם), וכ"מ בדברי הרמב"ם (פ"ח מאיסורי ביאה ה"ג), וכן היא דעת ר"י הזקן (תשובות ופסקים מחכמי אשכנז וצרפת מהדור' קופפר סימן קנח), שלא נתחדש במתני' חשש למה ששינתה, אלא כשהייתה למודה מתחילה ושינתה, אבל באישה שלא היה לה ווסת מעולם, היא לא נאסרה כל עיקר ואין לה לחוש כלל.
ויש לדקדק כן קצת במתני', שלא אמרו דבעי לחוש לווסת החודש נמי של יום עשרים ששינתה, רק שכששינתה הפלגותיה, יש לה לחוש להפלגה אחרת, ומשמע שאין לחוש לדבר שלא נולד כלל.
ויסוד דבריהם, דאיכא אישה שיש לה ווסת ואישה שאין לה ווסת, ואישה שיש לה ווסת יש לה לחוש שוסתה ישתנה, שהרי היא החזיקה עצמה כאישה עם ווסת, אבל אישה שאין לה ווסת אין צריכה לחוש כל עיקר לעונת הווסת, שהרי היא בגדר אישה שאין לה ווסת.
ולאמור לעיל, הלא כל מושג הווסת הוא לדון בה דין איסור בעת עידן הווסת, וכן שורש איסור הווסת הוא בעצם קביעת שם ווסת לאישה. וממילא כל שאין לה ווסת כלל, יותר מסתבר שלא לדון בה דין איסור כלל, ששורש האיסור הוא בעצם קביעת שם הווסת, כאמור.
ושמעתי שנחלקו האחרונים לעניין מי שרואה חודש בתאריך קבוע ולמשנהו רואה אינו מסודר, אלא פעם בכה ופעם לא, האם היא צריכה לחוש משום ווסת הסירוג, או שלא מצינו כן בטושו"ע (קפט ט) אלא בסדרה ראיותיה בחודש זה בט"ו ולאחריו בט"ז וחוזר חלילה, אולם היא אם רואה חודש אחד באמצע בלא סדר כלל לא קבעה כלל.
ובסברת דבריהם נראה שעל אישה כזו יש לדון האם היא חשובה בכלל כאישה שיש לה ווסת, שהרי כל חודשיים היא אינה קבועה בראיותיה כלל. ואישה כזו יתכן שאינה קובעת וווסת כלל, שאין מהות קביעת ווסת רק בעצם ההוכחה שיש לה איזה סדר בעולם לראיותיה, אלא למה שנקבע שהיא אישה שיש לה ווסת לכל דיניה. ואישה כזו, שאינה בגדר אישה שיש לה ווסת פעם בחודשיים, לא שייך שנחשיבה בכלל אישה שיש לה ווסת [והעירו שאותם פוסקים הלא גם מודים שאם היא ראתה באותו חודש ראיה מסודרת ושאינה מסודרת, היא קובעת לה ווסת. אבל י"ל שבאותו חודש שאני, שהיא ראיה מקרית, שאין דרך לראות בדרך כלל אלא פעם בחודש. וע"ד מש"כ הראב"ד בבעלי הנפש שאין לחוש לקביעת ימי השבוע בתוך ל' יום, שאין דרכה לראות בכך].
והכל מתאים יותר למה שנתייסד, שאין גדר ווסת רק ההוכחה על זמני ראיות האישה, אלא זה הוא גדר האיסור ושם האישה שע"י הווסת.
ויש לדון שגם לאלו הסוברים (ראב"ד רמב"ן) שיש לחוש לכל מיני הווסתות גם לאישה שאין לה ווסת, אבל זה אינו אלא בזמנם, שכמו שכותב השו"ע (קפד א) רוב נשים יש להן ווסת קבוע, אולם בזמנינו, שיש רוב שאין לה ווסת קבוע (רק לכל היותר ימים שהיא נבוכה בהן), לכו"ע אין לחשוש, דלמה נחוש דילמא קבעה לה ווסת, הלא הרוב אין להן ווסת (ובתשובה האשכנזית הנ"ל אכן דיבר בנשים שאין דרכן בווסת, ואכן כתב את הסברא הזאת שיותר מסתברא שלא תקבע גם כעת וווסת, אבל מהמו"מ שם על משנת אותיום נראה שבכל אישה שאין לה ווסת התיר עי"ש), ויש לעיין.
♦
ו. יסוד קביעת ווסת החודש
הנה הוכיחו רבותינו בעלי התוס' (סד. ד"ה איתמר), דאיכא ווסת הנקראת ווסת החודש, שאינה תלויה בהפלגת זמנים ידועים ואף שחודש אחד מלא ואחד חסר. וכבר הפליא על כך הרמב"ן בחידושיו לסוגי', אטו בשופרא תליה מילתא, והרי אין טעם הווסתות אלא משום שהאישה מתמלאת ונופצת בזמני הפלגה ידועים, ומהכ"ת שיום החודש בעלמא יגרום.ובמשמרת הבית, הובא גם בש"ך (קפט ס"ק יג), כתב שהטעם הוא משום א-ל גומר אלי, שמצינו בכמה דוכתי שעפ"י קביעות בי"ד החודש נקבע גיל האישה אף לעניין בתוליה חוזרים, שהוא עניין במציאות. וה"נ הוא כן, שנחשב שעבר זמן כזה עפ"י קביעות החודש.
ולכאורה עדין יש להפליא, שבדבר שתלוי בגיל יש להבין כן, ואמנם מפורש כן גם לעניין חודש תשיעי בוולד (לח.), ושם אולי הוא עוד מעין עניין של גיל, אבל בדבר שהוא תלוי בזמן, כטבע גופה, מהכ"ת דנימא כן? אטו יום החודש הזה הוא יום מסויים, שאנו חייבים לדון עליו כקביעת ווסת, דנימא ששופרא גרים לו, וצ"ע.
ולו"ד היה נראה לפרש בדרך פשוטה, שכן האישה עצמה יש לה מודעות לימי החודש, שהרי הם קובעים את המועדות, וחייה מתנהלים לפיהם, ולכן כשמגיע נניח לי"ד לחודש בכל חודש, האישה מרגישה שעבר חודש, גם אם זה פעם מלא ופעם חסר. ועל כן יכול להיות שהגוף שלה גם יגיב בהתאם לכך והיא תראה את ווסתה לפי קביעות כזו.
ויש בזה נפק"מ, למה ששמעתי שדנו פוסקי זמנינו אם יכולה שתקבע עפ"י החודש הלועזי. ואם הטעם הוא משום א-ל גומר עלי, הכא זה לא שייך, אולם אם זה משום שאף היא חיה לפי הקביעות הזאת, אם אכן כך יהיה, הלא היא תקבע גם לחודש הלועזי (ויש שתלו זאת במזל הלבנה והחמה, ואיני רואה הכרח לזה).
♦ ♦ ♦