רב ומו"צ באלעד
מח"ס ויען יוסף, תורת ערלה, נחלת אבות ועוד
בענייני שקר וגניבת דעת המצויים
הקדמה
ענייני גניבת דעת, אונאת דברים ושקר במקח, אינם דברים השייכים רק לסוחרים ובעלי משא ומתן, אלא הם שייכים לכל אדם באשר הוא. כל אדם בחייו מגיע למצב של קנייה או רכישה של דירה, רכב ושאר עניינים. ומכיוון שדעתו של אדם מושפעת מסביבתו, ובציבור הכללי השתרשו כל מיני סגנונות דיבור בענייני מקח וממכר, שכמה מהם אסורים באיסורי תורה וכמה באיסורי דרבנן, לכן יכול האדם לעבור עליהם מבלי משים. לפיכך חובה קדושה עלינו להתריע עליהם, ולבאר את שורשי האיסורים של גניבת דעת, אונאת דברים ושקר, כדי להימנע מלהיכשל בהם בבלי דעת.ותחילה נציג דוגמאות של מקרים מצויים מן החיים, ותוך כדי המאמר נבאר את שורשיהם, ואת הבעיות ההלכתיות המצויות בהם.
א. אדם שהחליט לשפר את מקום מגוריו, ולכן עליו להציע את דירתו למכירה, והוא חפץ לעשות זאת באופן עצמאי. מכיוון שמחירי הדירות משתנים מעת לעת (בפרט בעת האחרונה), והוא עסוק בעסקיו ואינו מעודכן במחירי הנדל"ן ביישובו, הוא פותח את העיתון, מחפש דירות העונות על המפרט שיש לו, מתקשר אליהם כאילו הוא מבקש לקנות את הדירה שלהם, כאשר בפועל אין לו שום מטרה כזאת, וכל מטרת ההתקשרות אליהם היא אך ורק כדי לדעת כיצד מציעים דירה למכירה וכמה סכום יש לדרוש על דירה כזאת. האם מותר לעשות כך?
ב. אדם שרוצה למכור דירה או רכב, והזדמן לפניו קונה תמים וסחיט, וכדי לזרז אותו לסגור את העיסקה בסכום הגון וגבוה, הוא אומר לו: "יש לי כבר קונה שמוכן לסגור איתי בסכום כזה וכזה", כאשר כל דבריו הוא שקר וכזב ואין לו כל קונה בסכום הזה, וכל מטרתו באמירה זו היא רק להפעיל "לחץ מתון" על הקונה שמצאה הדירה או הרכב חן בעיניו והוא מעוניין במקח רק מסתפק על המחיר, ועל ידי דיבורים אלו העיסקה תיסגר לשביעות רצונו במחיר גבוה וריוחי. האם מותר לומר כן?
אותה שאלה יכולה להיות הפוך, כגון בעת הקיץ הנוכחית, בפרט אחר תקופת הקורונה שענף התיירות נפגע, ובעלי הצימרים משוועים ללוקחות, שיכול אדם לפנות לבעל צימר שאומר לו את המחיר הקבוע, כגון 500 ₪ ללילה, והלקוח יכול לומר לו: צימר אחר הסכים לתת לי ב- 400 ₪, כשאכן לא היתה לו מעולם הצעה כזו, מה שיכול לגרום לבעל צימר זה להוריד את המחיר ולהסכים אף הוא למחיר של 400 ₪. ונמצא שהלקוח הרוויח 100 ₪ ע"י דיבור שקר שאמר לבעל הצימר, וגם כאן עלינו לדון האם מותר לדבר כן, וגם אם אסור, מחמת איזו סיבה, שקר או אף גניבת דעת?
ג. אדם שרוצה למכור את דירתו (או שאר חפץ), ורוצה לדרוש עליו מחיר מסויים, האם מותר מלכתחילה לנקוב במחיר מופרז, כדי שאחר ויכוחים ודין ודברים יגיעו הוא והקונה למחיר הרצוי מבחינתו, או שמדין "משא ומתן באמונה", עליו לומר מלכתחילה את המחיר הרצוי מבחינתו?
ד. אצל בעלי מלאכה רבים, מצוי הוא שהם מחלקים את התשלום שהם גובים מהלקוח לשני חלקים, לעלות החומר ולמחיר עבודה. אלא שיש מהם שכאשר הם מגיעים אל שלב התשלום הם מנסחים את דבריהם בנוסח: "החומר עלה לי כך וכך", כאשר בפועל הדברים ידועים כי החומר עולה לו סכום זול יותר, הן מחמת שהוא קונה אותו בכמות, והן מחמת שהוא קונה קבוע באותו מפעל וכדו'. האם הדבר מותר, או שיש להשתמש בנוסח אחר בעת הצגת התשלום?
שאלות אלו ודומיהן, שייכות לאיסורי אונאת ממון ואונאת דברים, שקר, משא ומתן באמונה וגניבת דעת. ועלינו לברר תחילה את שורש איסורים אלה וטעמיהם, באיזה אופן הם נאמרו ובאיזה אופן לא נאמרו, איזה איסורים מהם אסורים מן התורה, ואיזה מהם אסורים רק מדרבנן, ואיזה מהם נאמרו רק להנהגה טובה וישרה.
♦
איסור אונאת דברים
בפרשת בהר מצינו שני פסוקים, האחד: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא, כ"ה, י"ד). פשט הפסוק אכן מדבר על מקרה של אונאה בקנייה ומכירה, שאדם מטעה את חבירו בחפץ שמחירו קבוע וידוע, לקנותו במחיר גבוה מהרגיל או לרוכשו במחיר הזול מהרגיל, ונתבארו משפטיו באורך בשו"ע חו"מ הלכות אונאה ומקח טעות מסימן רכ"ז ואילך.אמנם, כמה פסוקים אח"כ נאמר פסוק נוסף והוא: "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך כי אני ה' אלוהיכם" (שם פס' י"ז). חז"ל למדו כי פסוק זה נאמר על ענין אונאת דברים, וזה שם כולל לכל הדיבורים המצערים את האדם השומעם.
וזה לשון התוספתא (ב"מ פ"ג): "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים, ועוד מרובה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת אחיו הוא אומר: 'ולא תונו איש את אחיו', ובאונאת דברים הוא אומר: 'לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך', ויראת ממי שפיקד על אלו" עכ"ל.
גם השו"ע פסק (חו"מ סי' רכ"ח ס"א): "כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים. וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו; והצועק על אונאת דברים נענה מיד" עכ"ל. ורק הרמ"א הביא את דעת הנימוקי יוסף כי: "וי"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם" עכ"ל, משמע כי לדעת השו"ע איסור אונאת דברים הוא אסור מן התורה.
ושם בסעיף ד', הביא השו"ע דוגמאות שונות לאיסורי אונאת דברים, שהביאו חז"ל:
א. כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו.
ב. היו חמרים מבקשים לקנות תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני, והוא יודע שאין לו למכור.
ג. אם היה חבירו בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשי אבותיך.
ד. אם היו יסורין באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב: הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד (איוב ד, ו).
ה. אם נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה: מה תשיב בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים אלו.
ויש להבין, הלא כל הדוגמאות שהביא השו"ע הן הדוגמאות של אמירות הגורמות צער וביזיון לשני, כגון שמזכירין לו מעשי אבותיו, או ששואלים ממנו דבר חכמה שאינו יודע, והרי זה דומה לאיסור כינוי שם לחבירו שהזכיר בסעיף ה' שם, שגם גורם בדיבורו צער ביזיון וביוש לחבירו. אולם, כאשר הוא מברר אצלו על מחיר של מוצר שמוכר, בעוד שהוא אינו מעונין לקנותו, שהיא הדוגמא הראשונה שהביא השו"ע (וגם המדרש תנחומא, וירא סי' י"ד) לאיסור אונאת דברים, צ"ע איזה צער וביזיון הוא גורם בדבריו לחבירו. הרי אותו אדם אינו יודע באמת שהוא אינו רוצה לקנותו, וסביר להניח שהוא מעלה בדעתו שכאשר הוא מציע דברים למכירה, יגיעו אנשים שישאלו על מחיר חפציו ולא יקנו, וא"כ הרי אף אותו שואל הוא מהם, ומדוע חמור מעשהו של המברר לחינם, עד כדי כך שנכלל מעשהו באיסור אונאת דברים?
ומכאן אנו למדים, כי איסור אונאת דברים אינו כולל רק דיבורים הגורמים צער וביזיון לחבירו, אלא כולל הוא אף דיבורים הגורמים טירחא לחבירו לחינם. ולכן השואל מן המוכר לחינם על מחיר של דבר שמוכר, גורם לו טירחא בזה שהוא טורח ומציג את מרכולתו לשואל, ופעמים אף טורח ומבאר לו מדוע הוא דורש מחיר כזה וכזה על סחורה זו.
וכן יש ללמוד מן הדוגמא השניה שהביא השו"ע והמדרש, והיא שליחת החומרים להשיג סחורה אצל מי שאין לו, שבזה הוא מטריח את שניהם, את הסוחרים ללכת לחינם לכתובת מוטעה, ואת האדם לגשת לדלת ביתו ולטרוח להסביר לפונים כי טעות בידם.
וכן נראה שביאר הערוך השלחן (רכ"ח ס"ב) איסורים אלו, שכתב: "יש באונאת דברים שני מיני אונאות, האחת אונאה במסחר, כיצד לא יאמר לחבירו בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה וכו', או שהיו חמרים מבקשים ממנו לקנות תבואה לא יאמר להם לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לזה תבואה למכור ויתבזה, ואף אם הוא עשיר שלא יתבזה, מ"מ החמרים יתביישו וכן כל כיוצא בזה, והשנית אונאה בעניני הנפש, כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו' " עכ"ל.
הרי שחילק בין דיבורי המסחר הנעשים לחינם, לבין דיבורים שממש פוגעים בחבירו. ומה שנקט לשון "יתביישו" לאו דווקא שזה עיקר האיסור ואם הם לא יתביישו הוא לא יעבור, אלא נקט דרך המצויה, שאם הם יבינו שהמפנה אותם צחק מהם ושלחם לכתובת מוטעית הם יתביישו, אך אה"נ עיקר האיסור הוא במה שהוא גרם להם טירחא בחינם להגיע לכתובת לא נכונה.
וכן מפורש בדברי שו"ע הרב (חו"מ רכ"ח סי' כ"ח) וז"ל: "כיצד היא אונאת דברים היו חמרים מבקשים ממנו תבואה לקנות לא יאמר לכו אצל פלוני והוא יודע שאין לו אלא שמתכוין להתל בו דרך בזיון או בחמרים" עכ"ל, הרי דכשהוא מכוין להתל בו ולהטריחו בחינם נאמר איסור זה.
אך ראוי לציין כי אף טירחא זו האמורה כאן אינה טירחא גרידא, אלא פעמים רבות מדובר בטירחא הנוסף לה צער, כיון שאם מדובר במוכר, הרי כל אחד שמברר על מרכולתו ומוצא בה ענין כבר גורם לו שמחה, שמא הוא יקנה ממנו ויצא לו ריוח משואל זה, וכאשר פורח השואל והולך לו הרי תקוותו מתבדית והוא מצטער. וכן הסוחרים סוברים שימצאו את מבוקשם אצל פלוני ומתאכזבים לאחר מכן, וגם אותו פלוני מסתמא מוכר דבר מה, וכאשר באים אליו סוחרים הוא מתחיל לשמוח אולי ירויח דבר מה, ומיד הוא מתאכזב לראות כי הם לא מבקשים את מה שהוא מוכר. הרי שבעצם גם אם איסור אונאת דברים כולל גרימת טירחא, הרי זו טירחא שגורמת לבסוף צער ואכזבה כאשר היא אינה מתקדמת, ולכן אסור לגרום אותה בחינם.
♦
שורש לשון אונאה
נתבאר א"כ, שכמה וכמה איסורים שונים נכללים בלשון אונאה: א. אונאת ממון, שהאחד מטעה את חבירו בערך דבר הנמכר או נקנה. ב. אונאת דברים בענייני הנפש, והם כלל הדיבורים הגורמים צער וביזיון לחבירו. ג. אונאת דברים בענייני מסחר, והם כלל הדיבורים הגורמים טירחה לשני לחינם וללא צורך.במבט ראשון נראים איסורים אלה כנפרדים זה מזה ולא שייכים האחד לשני, אך מכיוון שהתורה הוציאה את איסורם בלשון "אונאה", שומה עלינו לברר את שורש תיבה זו, ולהבין את הקשר שבין כל האיסורים (ובספר השרשים לרד"ק שורש אנה לא דבר מזה).
והנה, רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג' אות ל"א) כותב, כאשר ביאר את ענין אונאת דברים, כי אונאה הוא לשון "צער", וכלשון הפס' בישעיה: "והאכלתי את מוניך את בשרם". וזה לשונו: "והמצער כל איש מישראל, אף על פי שלא נכתב בו העונשים האלה, עובר בלא תעשה, שנאמר 'ולא תונו איש את עמיתו', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נ"ח ע"ב): באונאת דברים הכתוב מדבר, והוא מענין הצער והמצוק, מלשון (ישעיה מ"ט, כ"ו): 'והאכלתי את מוניך את בשרם'" עכ"ל.
דברי רבינו יונה כאן מבוססים על פירוש רש"י ושאר הראשונים, שכן פירש רש"י על הפס' "וגר לא תונה" (שמות, כ"ב, כ'): "וגר לא תונה - אונאת דברים, קונטרליי"ר בלעז [לקנטר], כמו 'והאכלתי את מוניך את בשרם'" ע"כ, וכן פירש בישעיה שם: "והאכלתי את מוניך – הבבליים, לחית השדה את בשרם, מוניך לשון 'אל תונו', אונאת דברים המקנתרים אותך בגידופיהם" עכ"ל.
כדברי רש"י פירש אף האבן עזרא שם, שכתב: "מוניך מגזרת לא תונו איש את עמיתו", וכ"כ מהר"י קרא שם שפירש: "מוניך - גויים המונים ומגדפים את ישראל לומר עזבם ה'" ע"כ. ועל פיהם נמשך המצודת ציון שם ופירש: "מונייך – ענין קנתור ואונאת דברים, וכן 'וגר לא תונה'" ע"כ. וכ"ז שלא כפירוש הרד"ק שם שכתב: "והאכלתי את מוניך - אונסיך, כמו ולא יונו עוד נשיאי את עמי ותרגומו ולא ינסון" ע"כ.
אלא שלכאורה יש לעיין האם פירוש זה אכן כולל את כל חלקי האונאה המתבארים, שכן לפי פירוש זה אונאה עניינו הצער. וא"כ בשלמא באיסורא דאונאת דברים ובדיבורים הגורמים צער וביזיון לשני, או באיסורי אונאת ממון, כאשר השני מגלה לאחר העיסקה שרימוהו ומצטער מזה, מובנת לשון אונאה. אמנם לפי המתבאר, שבאיסור אונאת דברים נכללו דיבורים הגורמים טירחה לשני, כגון שמטריחו לחינם לשואלו על דבר המוכר, או שולח לו סוחרים לקנות דבר שאין לו, שבמקרה כזה יתכן שהאדם לא שישים לב שהטריחוהו לחינם, ויחשוב שהיה כאן קונה שהתחרט או אדם שטעה, ונמצא שלא נגרם לו צער מיוחד, וא"כ מנין שאף חלק חשוב זה באיסור אונאת דברים, הטירחה ללא הצער, נכלל ומתבאר בלשון "אונאה".
ומצאתי שביארו (ס' אוצרות המוסר לר"מ צוריאל עמ' תכ"ג), כי שורש תיבה זו הוא משורש "און" שעניינו "כח", כלשון: "כוחי וראשית אוני" (בראשית מ"ט ג'), "מצאתי און לי" (הושע, י"ב, ט'). וביאור שורש זה הוא כמו דבר והיפוכו המצוי בלשון הקודש. וכמו "להשריש" שעניינו שיקבעו השורשים באדמה, והיפוכו "לשרש", שהוא לעקור את השורשים כולם ולהוציאם מהאדמה. וכן שורש "לסקול" שעניינו זריקת אבנים, לבין היפוכו בלשון "לסקל", שעניינו הוצאת האבנים מהשדה. וכעין זה גם שורש "און" עניינו הוא הכח, אך "אונאה", "לאנות", עניינו לקיחת הכח.
כעת יובן לשון "אונאה" הכולל איסורים שונים, בממון ובנפש, שכולם כוללים את ענין לקיחת הכח מחבירו, המתבטא באופנים שונים. לקיחת כח והפסד זה יכול להגיע לידי ביטוי בכמה אופנים, הן בחלק הכספי על ידי רמאות שמפסידו מכוחו וכספו, ועל ידי זה שמצערו בדיבור ומבזהו וכדומה, שאז הוא לוקח לו מכבודו ומבטחונו העצמי. וכן אם גורם לו טירחה לחינם גם הוי אונאה, שלוקח לו מכוחו ומטריחו לחינם.
ומכאן הרינו לפשוט את השאלה הראשונה, כי מי שרוצה לברר על מחירי נדל"ן עבור מכירת דירתו וכדו', ומתקשר למוכרי דירות ומתחזה לאחד שמעוניין לקנות את הדירה המוצעת, ומושך בדברים את המוכר ומטריחו לחינם רק על מנת לשאוב ממנו מידע לצורך עצמו, הרי הדבר אסור משום אונאת דברים המפורשת בשו"ע, ופסק השו"ע כדעת הסוברים שאיסור זה מן התורה הוא, ורק הרמ"א הביא יש אומרים (דעת הנימוק"י) שהקל יותר, דאינה רק הנהגה ראויה ואינה איסור מן התורה.
ומוכרי הדירות בעצמם יעידו כמה טירחא יתירה נגרמת להם מכל אותם חובבנים ואוהבי מידע המתקשרים אליהם לחינם רק כדי לברר מחירים ו"להיות בעניינים" וכל כיו"ב. ובפרט לפי מה שהוספנו לעיל, יש כאן טירחא עם אכזבה, שבעל הדירה חושב שהנה מגיע איזה לקוח שאולי יסגור איתו, ורק עבור זה הוא טורח ומסביר לו באריכות בטלפון מה מעלות דירתו וכו', ולבסוף אדם זה אינו מתקדם איתו לכיון הרצוי, והוא שוב מתאכזב ומצפה להזדמנות הבאה, ונמצא שנגרם לו מלבד הטירחא גם צער לחינם.
ומי שבכל זאת רוצה לברר מחירי דירות אצל מוכרים, חייב להזדהות בתחילת השיחה ולגלות את מטרתו וכוונותיו, וכגון שיאמר: "שלום, אני רואה שאתם מוכרים דירה, גם לי יש דירה כזאת למכירה ורציתי להיעזר בכם ובניסיונכם, אם חפצים אתם מרצונכם הטוב לסייע לי בזה". ורק אז, כאשר מראש בעלי הדירה יודעים שאין לו כל כוונה לקנות את דירתם, אם אכן הם יחפצו לסייע לו ולתת לו מידע וניסיון, הרי שבכך הוא משיג את המידע הרצוי עבורו בדרך הנכונה והישרה ללא כל סרך איסור.
♦
איסור שקר
לגבי איסור שקר איתא בגמ' (ב"ק ק"ה ע"ב): "ונשבע על שקר - למדנו עונש, אזהרה מנין? ת"ל: לא תשקרו", מבואר כי איסור השקר הנזכר בתורה הוא רק בנשבע על שקר בבי"ד. וכ"כ רש"י (בפרשת קדושים, ויקרא, י"ט, י"א), ז"ל: "ולא תשקרו - לפי שנאמר 'ונשבע על שקר', ישלם קרן וחומש. למדנו עונש, אזהרה מנין, תלמוד לומר 'ולא תשקרו'" עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת מצוה רמ"ט): "והמצוה הרמ"ט, היא שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו והוא אמרו: 'ולא תשקרו איש בעמיתו'" עכ"ל. מבואר כי איסור השקר הנזכר בתורה קאי על שבועת שקר, ולא על סתם דיבור שקר שמדבר האדם עם חבירו.אמנם אעפ"כ יש איסור שקר מדרבנן בכל דבר שקר שהאדם מוציא מפיו, הנלמד מדברי הכתוב: "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיה, ט', ד'). וכן מובא בגמרא בסוכה (מ"ו ע"ב): "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר" ע"כ. וכן מובא בגמרא ביבמות (ס"ג ע"א) שרב היתה לו אשה רעה שהיתה מכינה לו בדיוק את ההיפך ממה שמבקש, ולכן היה חייב לשקר לה כדי לקבל את האוכל הרצוי, ואעפ"כ ציוה שם רב לבנו: "את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר" ע"כ.
וכדי לא להאריך, אביא מדברי האחרונים שסיכמו את הענין, הנה הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב בחיבורו על מסכת כותים (פ"א אות ל') בזה"ל: "ובערוך לנר הקשה דמ"מ משקרים ועוברים על מדבר שקר תרחק ועל לא תשקרו איש בעמיתו דכתיב בפירוש. והנה מלא תשקרו איש בעמיתו פשיטא דלא קשיא מידי, דהא קרא אזהרה לשבועת שקר הוא דאתא כדפרש"י בפר' קדושים והוא מתורת כהנים שם, וכ"כ הרמב"ם בפ"א משבועות ה"ח, וגם פשטיה דקרא דאיש בעמיתו משמע דמיירי בתביעת ממון כמו לא תכחשו. וגם קרא דמדבר שקר תרחק מבואר בשבועות ל"א א' לא דמיירי בדין ועידות ממון ע"ש וכו', והרמב"ם לא מנאה למצות עשה בפני עצמה נראה דס"ל דקאי אדיינים, אבל במשקר בדבריו בעלמא ומרמה את חברו לא מצינו להדיא בקרא.
ובשערי תשובה שער ד' מנה ט' מיני שקרנים, וכתב דלא תכחשו ולא תשקרו קאי על עדות שקר ועל מרמה במשא ומתן, אבל על סתם שקרנים הביא קראי דדברי קבלה תועבת ה' שפתי שקר ועוד קראי. וגם הביא הא דסנהדרין צ"ב א' כל המחליף דבריו כאילו עובד ע"ז שנא' והייתי בעיניו כמתעתע" עכ"ל.
ובשו"ת משפטי הלוי (ח"ב סי' ב') להגר"ה הלוי שליט"א אב"ד אלעד, האריך בדבר והעלה: "לדעת רוב הראשונים והאחרונים איסור 'מדבר שקר תרחק' אינו רק בבי"ד, ואילו שלא בפני בי"ד אין איסור זה, וכך סוברים הרמב"ם החינוך ורש"י ותוס', וכך נראה מתשובת הרשב"א והרא"ש, והגר"א. וכן דעת הג"ר יו"ט ליפמאן הביאו הגר"ח מוולוזין, וכן דעת האבן עזרא ורבינו בחיי והגר"י פערלא שהוכיח כן מסוגיות רבות, ול"ש נראה שכן שיטת בית הלל והסמ"ג, וכל זה פרט לשיטת הרשב"ץ שהביאה הרי"פ, דיש איסור אף שלא בבי"ד. ואולם עדין יש להימנע משקר מדין 'למדו לשונם דבר שקר', שלא להרגיל הלשון לשקר" עכ"ל המשפטי הלוי.
חזינן דבאמירת שקר בסתם קעבר רק אדברי קבלה דלמדו לשונם דבר שקר ושאר קראי, ויתבאר כי זה שייך דווקא כאשר הוא לא מרויח ע"י השקר ואינו גונב את דעת השני להרויח ע"י שקריו.
♦
משא ומתן באמונה
וכעת עלינו לדון במקרים של סתם שקרים וחוסר דיוקים המצויים בשוק ובענייני משא ומתן בין אדם לחבירו, מה דינם וגדרם, וכגון הנידון בשאלה שהבאנו, כאשר פועל טוען "החומר עלה לי כך וכך" כאשר בפועל החומר עלה לו פחות, ונמצא שהוא קיבל תשלום על סמך דיבורי שקר, או אדם שטוען "יש לי קונה בסכום כזה וכזה", כאשר בפועל אין לו לא קונה ובודאי לא בסכום כזה.הפתחי חושן (ח"ה עמ' רצ"ה), הביא שבספר חסידים (סימן תתקכ"ה) כתב שלא יאמר על המקח רע, אלא יאמר כך אני רוצה ליתן. אמנם לפי המתבאר מלשון הספר חסידים שם, אין ללמוד ממנו לשאר ענייני מקח, כיון שהוא דיבר שם רק על ענין ספרי קודש בלבד, ומשום כבודם.
וז"ל הס' חסידים שם: "הקונה ספרים לא יאמר רע רע, כלומר הקנין הוא רע ויקר, אלא יאמר כך וכך אני רוצה לתת" וכו'. וביאר שם החיד"א בפירוש ברית עולם על הס' חסידים ז"ל: "ר"ל, דלא שייך לומר קנין רע או יוקר בספרים, וגם הוא כלומר המוכר נמי לא יאמר רימיתיך בספר שמכרתי לך והרי הזהרתיך ואמרתי שהוא אינו שוה כ"כ, שאין לומר על הספר רמאות או לשון שמשמע רמאות" עכ"ל. הרי דרק מצד כבוד הספרים נגע בה ולא מעיקר דיני מקח וממכר.
אמנם, הפלא יועץ בערך שקר כתב להדיא על ענין זה, וזה לשונו: "ואוי לו לדור שכך עלתה בימיו, שהשקר נעשה כהיתר, ובפרט בין הסוחרים כנען בידו מאזני מרמה, ומשקרים במשאם ומתנם באומרם כה וכה הקושט"י, כה וכה נתנו לי, ולא זו בלבד אלא שנשבעים וכו', וחושבים שזה בכלל חריצות וחריפות לידע ולהרויח, ואומרים שמי שאינו עושה כן בדורות אלו אינו אוכל לחם, ולכן לחם שקרים ינעם להם וכו' ובודאי שעושה אלה אינו רואה סימן ברכה" עכ"ל.
והחפץ חיים בקונטרס שפת תמים פ"ב, הביא ממש כלשון הפלא יועץ הנ"ל (ונראה שהעתיק מלשונו), ובהמשך דבריו כתב: "וכמעט ברור שהשקר שמשקרים הוא שלא לצורך, שאם ירצה היה יכול לומר 'בכך וכך חפץ זה, לא אוכל ליתן בפחות' ודיו, ומה יתן לך מה יוסיף לך לשון רמיה" עכ"ל. אלא שאף לאחר דבריהם, לא נתבאר להדיא באיזה איסור נוגע האדם הטוען בשקר כך וכך עלה לי וכדומה.
והערוך השולחן (או"ח קנ"ו) כתב נמי ז"ל: "משא ומתן באמונה אין הכוונה שלא יגנוב ולא יגזול או לעשות מידות ומשקלות שקריים, דדברים אלו נכנסין בכלל זה דהעושה כן הוא רשע גמור ואסור לגנוב או לגזול או לאנות בין יהודי בין לאינו יהודי, ומן התורה עוברים בלאו על גניבת וגזילת אינו יהודי כמו על של יהודי כמש"כ הרמב"ם בפ"א מגניבה (ה"א) ובטושו"ע חו"מ סי' שמ"ח (ס"ב). אלא הכוונה שיהא הן שלו צדק ולאו שלו צדק, וכשאומר שסחורה זו עולה לו כך וכך ושהיא טובה, לא ישקר אף בכל שהוא, ושיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות" עכ"ל. וחזינן כי סתם שקר במקח וממכר שאינו גניבה, אסור רק משום משא ומתן באמונה.
מדבריו עולה, כי אע"פ שפועל באמת יכול לדרוש שכר על פעולתו כפי שהוא מעריך את פעולתו, ורשאי הוא גם לגבות סכום כסף על החומר שהביא, וסכום כסף זה יכול להיות אף גבוה יותר ממה שבאמת עלה לו (שהרי ידוע שסוחר מקבל את החומר בסכום נמוך יותר מאדם רגיל), ונמצא שהוא סוחר בעצם החומר ומרויח עליו, וגם מרויח בעמל כפיו כפי יגיעתו, מכל מקום ראוי לו שיהיה משא ומתנו באמת ובאמונה, שזו אחת מהשאלות אותן נשאל האדם מיד כשהוא עומד בפני בית דין של מעלה, האם "נשאת ונתת באמונה", ולא לטעון בשקר: "החומר עלה לי כך וכך" אם עלה לו באמת פחות. ואע"פ שללקוח באמת יעלה החומר במחיר שנקב, דכיון שאומר בשקר "עלה לי", נמצא מרויח בדרך שקר.
מה גם שלפעמים יש מטרה לפועל להעלות את סכום החומר ללקוח, ולהעמיד פנים כאילו אין הוא מרויח באמת הרבה על עמל כפיו, כדי לא להיראות "סחטן" ויקרן, וכדי למצוא חן בעיני בעל הבית שיקרא לו בפעם הבאה לכשיצטרך (ובכוונה זו כבר נכנס הוא לגדר "גניבת דעת" המתבאר בסמוך).
ולכן אם רוצה הפועל לגבות תשלום על החומר, יכול הוא לגבות סכום כללי הכולל את החומר והעבודה מבלי לפרט. ואם בכל זאת הוא רוצה לחלק את דרישת התשלום לחומר ועבודה, רשאי לסתום דבריו ולומר: "התשלום על העבודה הוא כך וכך, והתשלום על החומר הוא כך וכך", ובדרך זו הרי הגיע לסכום שרצה מבלי להוציא שקר בדבריו.
♦
איסור גניבת דעת
עד כה נתבארו עניני אונאת דברים, שקר ומשא ומתן באמונה. אמנם, מלבד כל אלה, קיים איסור נוסף, והוא איסור "גניבת דעת", שעניינו לא לגנוב את דעתו של השני, ולגרום לשני להחזיק לו טובה בחינם. עניני איסור זה נכללו בשו"ע בחו"מ סי' רכ"ח מסעיף ו' ואילך, בתוך הסימן המבאר את עניני אונאת דברים.וזה לשון השו"ע שם: "אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא גוי, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה. ואף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד, לא יסרהב בחבירו שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל. ולא יפתח חביות הפתוחות לחנוני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאי בעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו" עכ"ל.
דוגמאות נוספות לאיסורי גניבת דעת מובאות שם בסעיפים הבאים: א. לא ימכור לו עור של בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה. ב. אסור לצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ג. אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים. ד. אסור לערב שמרים, בין ביין בין בשמן, ואפילו כל שהוא.
יש כמה הבדלים בין איסור אונאת דברים לאיסור גניבת דעת: א. איסור אונאה, ואונאת דברים בכללה, מותרת בגוי, שנא' "אל תונו איש את עמיתו", פרט לגוי (בכורות י"ג ע"ב), ואילו באיסור גניבת דעת אף גניבת דעת הגוי אסורה, לפי שאין בו מיעוט זה, וכדפסק השו"ע. ב. איסור אונאה נאמר בעיקרו על הפסד ואונאה שגורם לשני, ואילו איסור גניבת דעת נאמר אף באופן שאינו גורם הפסד לשני, וכדביאר הסמ"ע שם בסק"ז וז"ל: "אם יש מום במקחו כו'. פירוש, אף על פי שאין בו אונאת ממון מ"מ היה לו להודיעו, והוא דומה לגניבת דעת דאסור אף על פי שאין בו חסרון ממון" עכ"ל.
לפי המתבאר לעיל, דשורש לשון "אונאה" הוא חיסרון הכח, מובנת גם השייכות של גניבת דעת לאונאה, שגם בגניבת דעתו יש לקיחה וחיסרון, שגנבת ולקחת את דעתו ומחשבתו למקום אחר, שאם הוא היה יודע הוא לא היה מחזיק בדעתו כן.
נחלקו הפוסקים האם איסור "גניבת דעת" מדאורייתא הוא או מדרבנן. הריטב"א (חולין צ"ד) הביא שהמקור לאיסור גניבת דעת הוא מהפס' "לא תגנובו", והביא בשם התוספתא: ג' גנבים הם, גדול שבכולם - גונב דעת הבריות, ושם למד שמדאורייתא הוא. וכ"כ הסמ"ג שמקורו מדברי התוספתא, והביא עוד להוכיח שגונב דעת הבריות נקרא גנב מדכתיב באבשלום (שמואל ב' ט"ו ו'): "ויגנוב את לב אנשי ישראל", וכתיב (בראשית ל"א כ"ו "ותגנוב את לבבי".
הסמ"ק (מצוה רס"ב) למד להדיא שהוא מדרבנן, שכ"כ: "ויש גניבה אחרת שאסרו חכמים כגון גניבת דעת אסור ואפילו דעתו של גוי אסור". מהרמב"ם משמע שזה איסור דרבנן, שהרי לא הביא זאת במצות "לא תגנובו" (סה"מ רמ"ד), ואעפ"כ כתב (פ"ב מהל' דעות הל' ו'): "אסור לגנוב דעת חבירו ואפילו דעת הנכרי וכו' ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".
השו"ע הרב (הל' אונאה וגניבת דעת סי"א) הגדיר חילוק באיסור זה, שבממון אסור לגנוב דעת הגוי מה"ת והוי כגונב ממנו ממון (כגון להעלים מום במקח), ובסי"ב כתב שבדברים ובלי הפסד ממון אפילו במילה אחת של שפת חלקות וכו' אסור מדברי סופרים מפני שמחזיק לו טובה בחינם ע"ש.
♦
אמירת יש לי קונה
מעתה יש לי לדון במנהגם של מתווכים וכל בעלי הבתים מוכרי הדירות הלומדים מהם, שכאשר מרגישים בקונה תמים המאמין לכל דבריהם, ועל מנת להלחיץ את המוכר לסגור את העיסקה עימם, אומרים לו: "יש לי כבר קונה בסכום כזה כזה", כאשר קונה כזה לא היה ולא נברא, ואף לא סכום כזה, ונמצא שעל ידי דיבורי השקר, הגיעו לחתימת העיסקה. וזה ברור שקעברי על "למדו לשונם דבר שקר" ומשא ומתן שלא באמונה, אלא דיש לדון האם קעברי אף על איסור גניבת דעת, שהוא דאורייתא לכמה פוסקים.והטעם לומר כן הוא, משום שכבר נתבאר שכל האיסור של גניבת דעת הוא מפני ש"מחזיק לו טובה בחינם", ובזה יש להבין, מה איכפת להו לחז"ל שהאחד יחזיק טובה לשני בחינם, הלא תרבה בכך אהבת הזולת זה לזה. אלא ודאי כי ענין "החזקת הטובה" אינו אהבה סתם, אלא מבואר בכמה מקומות בחו"מ שהוא ענין השווה לערך כספי. דירדו חז"ל לסוף דעתו של אדם, כי מי שמקבל טובה מחבירו ומחזיק לו טובה על כך, הנה בבא היום הוא ידאג להחזיר לו או לבני ביתו טובה בערך כלשהו, וכך יגמול לחבירו על הטובה שעשה עמו. ונמצא א"כ, שהחשש של החזקת הטובה בחינם הוא מחשש שמא אח"כ ישתכר הוא מחבירו על זה, ונמצא שמרויח ע"י שקר וגניבת דעת חבירו.
נמצא א"כ, שכאשר הוא גונב את דעת הקונה באמירת "יש לי קונה" וגורם לו מחמת כן לסגור עיסקה בסכום הרצוי, דכיון שברור שהוא הרויח באמירת השקר ובגניבת הדעת, אע"פ שאין לנו כאן את ההגדרה של "מחזיק לו טובה בחינם", מ"מ כיון שבסופו של דבר הרויח הוא מאותה אמירת שקר, נכלל גם דיבור זה באיסורא דגניבת דעת.
אמנם, הט"ז (חו"מ סי' של"ב סק"ד) כתב שבמקרה כזה המקח לא חוזר, משום שכך היא דרכם של הסוחרים (עוד בימיו) לשקר בכל משאם ומתנם, וזה לשונו: "ומעשים בכל יום שאדם מוכר לחבירו חפץ, ואומר כך נתנו לי סך זה ולא רציתי למכור בזה הסך, ואח"כ נתברר שלא היה שום קונה בסך קיצבה שזכר הוא, וכי בשביל זה יבטל המקח, אלא ע"כ כדפרישית דבעינן גילוי מילתא שסמך עצמו על שכירות אחרים דדוקא אז תלוי בשכירתם, כנלע"ד" עכ"ל.
ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תת"י) סמך עליו לגבי שאלתינו, וכתב: "נשאלתי במוכר שאמר לקונה שיש לו קונה אחר המוכן לקנות באלף ראנד ועל סמך זה קנאו, ולבסוף נתברר שהמוכר שיקר. והוסיף: הנושא ונותן באמונה דאין בזה דין אונאה זהו דוקא כשהמוכר לא ידע שוויו רק אמר בכך לקחתיו ובכך אני מוכר, עיין חו"מ ס' רכ"ז סכ"ז ובש"ך ונתה"מ שם, שאם יודע המחיר מאנהו עובר בלאו וצריך להחזיר, וכ"כ בתשו' מהרשד"ם חו"מ סי' תל"ג, אבל כאן המוכר רצה למכור באלף ראנד, ולכן אמר יש לי קונה אחר המוכן לשלם אלף ראנד, והלוקח שרצה לזכות בעצמו ולא האחר הציע גם הוא אלף ראנד, ועכשיו נתברר לו שהטעו אותו ושום קונה לא הציע לקנות באלף ראנד, ע"כ דורש הוא ביטול מקח ושיחזירו לו מעותיו".
והעלה הרב: "והאמת שבזמננו קשה לבטל מקח מטעם זה, שהיום ידוע שכך הוא הדרך המוכרים לספר שיש להם קונה ולא מיניה ולא מקצתיה ואינו אלא פטומי מילי, והקונה שמוכן לקנות במחיר זה, זהו משום שרואה שהמוכר מתעקש ולכן מוותר, וע"כ אי אפשר לבטל בזה מקח שאינו ברור שסמך על נאמנותו" עכ"ל. ומביא הוא ראיה לדבריו את דברי הט"ז הנ"ל. והוסיף שאם אמר "על נאמנותך שיש לך אחר" יכול אף לבטל המקח, וכדמשמע בט"ז הנ"ל דבגילוי מילתא שסמך עליו בטל ע"ש. מיהו כל זה לגבי נידון של אונאה וביטול מקח, אך עדין אין מכאן גילוי האם לכתחילה מותר לדבר כן, ואם בדיבור כזה יש איסורא דגניבת דעת.
גם החוות יאיר (סי' ס"ט, מובא בפתחי תשובה חו"מ סי' ר"ז סק"ט) דן במקרה דומה, והעלה שאע"פ שלכתחילה המקח אינו בטל, מ"מ אם לא נתן מעות יכול לא לתת, ולבטל המקח, ונביא מלשונו: "עיין בתשובת חות יאיר סי' ס"ט, אודות לוי שרצה לקנות בית משמעון, ושאל לו כמה רוצה, השיב ת"ק ר"ט, ולוי אמר שיתן לו ש', השיב שמעון כבר רצה נפתלי ליתן לי ש"ן ר"ט, ונשבע בנקיטת חפץ שאם יבוא היום אחד ויתן לי בעד ת' ר"ט לא אתננה לו, ומפני כך נתן לו לוי ת"י ר"ט וקנה הבית, ויהי העם כמתלוננים שקנה בית ביוקר מאד, שאל לוי לנפתלי אם אמת הוא שרצה ליתן ש"ן ר"ט, והשיב לא היו דברים מעולם, ותבע לוי לשמעון בדין, והשיב, בענין נפתלי, להשביח מקחי אמרתי שקר וזה דרך התגרים וכו'. וכתב, בענין מכירת הבית נ"ל דשמעון פטור מדין אדם, אף על פי שהתל שמעון בו בערמתו שהתפאר שנפתלי ביקש ליתן לו ש"ן ר"ט, ולוי לא שאל פיו לפני קנייתו וסמך על הימנותיה, כי סבר מילתא דעבידא לגלויי לא משקר אינש, ויש לו תרעומת על חבירו ועל עצמו. וכל זה דוקא אם כבר פרע לוי לשמעון, משא"כ אם עדיין המעות בידו, נ"ל דמצי למימר על דבריך שאמרת שכבר רצה נפתלי ליתן ש"ן ר"ט ונשבעת סמכתי, וי"ל דודאי שכה"ג הוא אומדנא דמוכח שכתב הרא"ש [בתשובה כלל פ"א סי' א'] דמהני אפילו במכר, וכמ"ש בהגהת רמ"א סימן ר"ז סעיף ד', עכ"ד ע"ש" עכ"ל הפת"ש שם, וציין אח"כ לדברי הט"ז הנ"ל.
ויש להעיר, כי במקרה של החוות יאיר נקט המוכר את שמו של נפתלי שהיה ידוע בעירו, ושם באמת יכול היה הקונה לברר בקל האם שקר בפי המוכר או לא, ובמקרים המצויים בימינו באמירות "יש לי קונה", הדבר אינו יכול להתברר, מאחר שהמתווכים ומוכרי הדירות לא מוסרים פרטים מדוייקים לשומע, ואפשר דבכה"ג חמיר טפי.
אח"כ מצאתי לכמה פוסקים, דפשיטא להו שבאמירות כגון אלה, עובר המדבר אף על איסור גניבת דעת החמור. וזה לשון הרב יוסף אומץ (לרבי יוסף יוזפא נוירלינגן, מחכמי פרנקפורט לפני כ 450 שנה, ח"א דיני משא ומתן וגניבת דעת סי' שמ"א ואילך): "יזהר מלשקר בדיבורו ובמשאו ומתנו, אף שאינו משקר במידה ובמשקל, כגון שישבח ממכרו במה שאין בו, או שיאמר פלוני רצה ליתן לי כך וכך בעדו והוא שקר, שאמרו חכמינו ז"ל המשקר כאילו עובד עבודה זרה, והוא מאותן כיתות שאינן מקבלין פני השכינה. אמת יעשה דרכו.
ואפילו אם לא ירבה בדמים על ידי שקרו, כגון שאומר פלוני רצה למכור לי או אני יכול לקנות ממנו בסך זה ואף על פי כן אקנה ממך או אמכרנו בסך זה לאהבתך. וזה שקר שיש בו גם איסור גניבת דעת" עכ"ל.
ויש לדקדק מדבריו, שאם במקרה שלא הרבה בדמים, ורק באמירת "פלוני רצה ליתן לי" מחזיק לו חבירו טובה, העלה הרב שיש בזה גניבת דעת, כל שכן אם באמירת השקר של "פלוני רצה לתת" יכול המוכר להעלות את מחיר דירתו ולסגור עיסקה במחיר גבוה, שיש בזה איסור גניבת דעת, ומטעם שהבאנו, שיש למוכר בזה ריוח כספי.
וכן יש לחזק ולאמץ את הדברים, מדברי היוסף אומץ השני, הלא הוא מרן החיד"א בספרו שו"ת יוסף אומץ (סי' נ"ז), שדן לגבי שאלה מעניינת, באחד שהשתתף במכירת מצוות בבית הכנסת, וכדי להרויח את הקודש היה מעלה במחיר כדי שהשני יוסיף עליו, בעוד שלא היה בדעתו כלל לקנות מצוה זו, ועשה זאת רק כדי להרויח את הקודש, ודן האם מותר לעשות כן.
וכתב בזה"ל: "תנן רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ובנ"ד בשתים ולא עלתה לו כאשר נבאר בס"ד. הנה ענין זה עיקרו מרמה ותחבולה שנראה שהוא רוצה לקנות מצוה ואין כונתו לקנותה אלא כדי שיוסיף האחר וזהו בכלל מה שפסק בש"ע ח"מ סימן רכ"ח אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם. וזהו מרמה וגניבת דעת והגם כי שם נאמר כגון אם יש מום במקח צריך להודיעו ללוקח וכו' נראה דכל שיש בענין מרמה וגניבת דעת הוא בכלל ובנ"ד זהו מרמה וגניבת דעת ודאי וכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית ובשלשתן לקה. חדא שהוא עושה עולה לזה שרוצה לקנות המצוה מפני סיבה שיש לו חתן קרובו ורוצה לכבדו במצוה ביום חתונתו או אם בעל אשה מעוברת בחדש ט' ורוצה לקנות פתיחת ההיכל שאמרו שזו מצוה מסוגלת להקל צער הלידה וגם אם ילדה זכר בשבוע הבן בשמחת לבו שש לעשות מצוה. וזהו בשאט בנפש מעלה בדמים ואינו רוצה הוא לקנות לעצמו רק כדי שיוסיף הלה. וזאת שנית כזב ידבר שאין לו חפץ במצוה" עכ"ל.
הרי דפשיטא ליה לרבינו החיד"א שבכל אופן שאדם מרמה וגונב את דעת חבירו ומרוויח מכך ריוח כספי, יש בזה איסור גניבת דעת אע"פ שאין כאן ענין של "החזקת טובה" או הודעת מום. וטעמו נראה כפי שנתבאר, דענין החזקת הטובה נאסר משום הריוח העתידי שיבוא או יכול לבוא מזה, וא"כ כל שכן אם כבר כעת מרויח הוא ריוח כספי ע"י דיבורי שקר ומרמה וגניבת דעת השני בדבר קונה שלא היה ולא נברא.
ואכן כן מוכח אף משאר ההלכות המופיעות בשו"ע לגבי גניבת דעת, האוסרות כל הטעייה במקח, ומוכח מלשון הטור והשו"ע שלא רק אמירת שקר מפורש במקח נכללת באיסור זה, אלא אף הטעייה שאינה כוללת אמירת שקר מפורשת, שלכן כתב: "ולא ימכור מנעל של עור בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה". הרי לך שלא אסר השו"ע מכירה באופן "שאומר שהיא שחוטה", אלא רק שהוא מציגה ללוקח באופן שחושב שהיא "בחזקת" שחוטה, ובזה לבד כבר אסור הדבר משום שנחשב כגונב את דעתו.
א"כ כל שכן באופן שאומר: "יש לי קונה בסכום פלוני", שבאמירה זו הרי הוא כאילו כבר קובע שמחיר הדירה הנמכרת שווה באותו מחיר שטוען שפלוני שאינו קיים יתן לו, ונמצא שהוא משביח את מקחו שלא כדין (כי מנין לו שהוא יקבל סכום כזה לולי דיבורי שקריו). ונמצא שגם אם טענת אונאה לא ברור שיש בכל אמירת "יש לי קונה בסכום פלוני" הגורמת סגירת עיסקה, פשוט וברור שיש בדבר איסור גניבת דעת.
ומעתה יש להעיר בכאן על דברי הערוך השולחן שהובאו לעיל, שנראה שהוא למד שכל רמאות הסוחרים אינה איסור מדינא ושייכא רק לדין "משא ומתן באמונה". ולפי המתבאר הרי שפעמים רבות נכשלים המוכר או הקונה באיסורא ד"גניבת דעת", אלא ודאי שדרך כלל נקט ואזיל.
♦
כיצד מציעים מחיר
האליה רבה (או"ח סי' קנ"ו) ביאר כי מהנהגת משא ומתן באמונה, ראוי לו לאדם תמיד לומר את המחיר הראשוני שהוא מבקש, וזה לשונו: "כשימכור אדם סחורתו לא ישבח יותר מדאי וכו', יאמר בפעם ראשון סוף דעתו הן במשא ומתן הן בהלואה, הן במקח וממכר, וירגיל המתעסק עמו לזה, ולא ישנה את דברו. כ"ז הוצאתי משל"ה דף קי"ד ומספרי מוסר". חזינן דמצד משא ומתן באמונה יש לומר מתחילה את המחיר הראשוני.הפתחי חושן (שם) כתב מדנפשיה, שאם ידוע לו שאותו אדם רגיל להתווכח על המחיר, מותר לומר לו מתחילה מחיר גבוה, כדי שאח"כ כשיורידו יגיע עמו למחיר השוה לכל נפש. ונראה לי להביא ראיה לדבריו מדברי המדרש תהילים (פי"ב): "ר' חייא צפוראה אזל למיזבן חיטים מסורא, אמר ליה יונתן כד תהוי בעי חיטין, הוי אומר שעורין אני מבקש, וכד תהוי בעי שעורין, הוי אומר חיטין אני מבקש, ולא יסקון לך תרעא, הוי אומר שוא ידברו איש אל רעהו, שפת חלקות, שמחליקין בשפתותיהם, בלב ולב ידברו, אחד בפה ואחד בלב" ע"כ. המדרש שם מספר על ר' יונתן שהיה לו קרוב בעיר אחת, וירד להיות עמו, ושמע ממנו על מחיר החיטים. כאשר הגיע וחפץ לקנות חיטים, העלו לו את מחירם למחיר גבוה. כאשר הגיע קרובו ושמע מה אירע עמו, לימדו שכך דרכם של בני העיר, שכשרואים מי שחפץ בחיטים מעלים לו את מחירם, ולכן תמיד עליו לומר מתחילה מה שלא מוכרים, כדי שיקבל בדיעבד את מה שמוכרים במחיר זול עי"ש. מבואר, שבמקום שיש חשש להונאה והפסד, מותר לשקר ולהטעות את המוכר.
ומסופר על הגרי"ח זוננפלד (האיש על החומה ח"א עמ' 392, הובא בס' הזהרו בממון חברכם עמ' קצ"ו) כי פעם חסרה לו מסכת עירובין, וחשש כי אם יודע למוכר שחפצו במסכת זו, יכפיל הוא וישלש לו את המחיר, ולכן פנה הוא למוכר ספרים ישנים וביקש מסכת ברכות בודדת. ענהו המוכר: מסכת ברכות בודדת אין לי, אבל יש לי מסכת בודדת עירובין, ואני מוכן למכור לך אותה במחיר מוזל.
לכאורה, אין כל חילוק בין קונה המתאנה לבין מוכר המתאנה, ואדם שרגיל לעמוד על המקח להתווכח ולטעון (לא סתם לבקש בעדינות הנחה...) עד ש"סוחט" הנחה ניכרת מהמוכר.
ונראה דאכתי יש לחלק בין הפסד של הקונה, שהוא הפסד מוכח, לבין הפסד של המוכר, שאינו הפסד כ"כ, דהא אין הוא חייב למכור לזה הסוחטו, ואם ירצה לא ימכור לו כלל, ואמאי נימא ש"הפסד" יש כאן. אלא דסו"ס במוכר יש לו רשות לעשות הנחה למי שירצה, ולכן אם יאמר שהוא עושה הנחה לכולם ולו אין הוא רוצה לעשות הנחה זו זכותו. ונ"ל שגם לאידך גיסא, אם יאמר לו בפניו: "לך אינני מעונין למכור אלא במחיר יקר" שזו רשותו. וכל זה דוקא בדברים שהוא עמל עליהם והם פרי עמלו. אבל אם רק לאחר יאמר מחיר יקר ולשאר מחיר זול, צ"ע אם דומה לנידון שהבאנו.
♦
העולה מתוך האמור:
א. המתקשר למוכרי דירות על מנת לקבל מהם מידע לצורך עצמו ולברר מה הם מחירי הדירות, ומציג את עצמו בשקר כקונה פוטנציאלי, הרי הוא עובר בזה על אונאת דברים שהוא איסור תורה, במה שהוא מטריח את בעל הדירה לענות לו ולפרט לו את פרטי דירתו. וכ"כ בס' דרכי משפט הל' אונאה (עמ' צ"ז) ושערי ציון (אונאה רכ"ח סק"ט).
ב. והדרך הראויה למי שבכל זאת רוצה לברר מחירי דירות אצל מוכרים, היא שחייב הוא להזדהות בתחילת השיחה ולגלות את מטרתו וכוונותיו, וכגון שיאמר: "שלום, אני רואה שאתם מוכרים דירה, גם לי יש דירה כזאת למכירה ורציתי להיעזר בכם ובניסיונכם, אם חפצים אתם מרצונכם הטוב לסייע לי בזה", ואז אם בעלי הדירות מוכנים לתת לו את המידע מרצונם הטוב, אין בזה משום איסור אונאת דברים.
ג. פועל שעשה עבודה, ובעת הצגת התשלום הוא מפריד בין התשלום על העבודה לתשלום על החומר, ראוי לו שיהא משאו ומתנו באמונה, ולא יאמר "החומר עלה לי כך וכך" כאשר עלה לו החומר במחיר זול יותר, אלא יאמר בסתם: התשלום על החומר הוא כך וכך, ועל העבודה כך וכך.
ד. מתווך שרוצה למכור דירה, והטעה את הקונה בכך שאמר לו: "יש לי קונה בסכום פלוני", כשלא היה לו קונה כזה ובסכום כזה, וע"י הכניסו ללחץ והסכים לסגור עיסקה בסכום גבוה משחשב, אם גילה זאת הקונה, נחלקו הפוסקים אם יכול לטעון על ביטול המקח ולחזור בו מהעיסקה, ולכו"ע עבר האומר כן על איסור גניבת דעת ואיסור למדו לשונם דבר שקר.
וכן אסור לטעון בשקר: "קיבלתי מחיר נמוך במקום אחר" כאשר לא קיבל, כדי להשיג מחיר זול יותר, דהרי גונב דעתו.
ה. משום משא ומתן באמונה, ראוי לו לאדם לומר מלכתחילה את המחיר הרצוי שהוא דורש על המוצר שמוכר. אמנם, במקומות שבהם נוהגים תמיד להתווכח על המחיר (והם רוב המקומות כיום), ובפרט כאשר רואה שלפניו אדם כזה שתמיד מתווכח ודורש הנחה, יכול המוכר מלכתחילה לנקוב בסכום גבוה משחשב, כדי שלאחר שיעמוד עמו הלה על המקח ויתווכח על המחיר, יגיעו שניהם יחד למחיר הרצוי מבחינתו.
♦ ♦ ♦