הרב יהושע בן-מאיר

האם להחזיר את הכסף לחברת הביטוח כשמצאתי את הדבר המאובטח שנאבד

שאלה

ב"ה
להגאון האדיר רבי יהושע בן מאיר שליט"א
סיפור מעניין של קידוש שם שמים התרחש ביישוב קרית יערים, טלז סטון לשעבר.
תושב המקום שאיבד לפני כשבע שנים שקית מלאה בתכשיטים, לא ידע את נפשו במשך זמן רב, לאחר שהוא ומשפחתו חיפשו את השקית בכל מקום במשך תקופה ארוכה.
מאחר שהיה ברשותו ביטוח על תכולת הבית, הוא קיבל מחברת הביטוח 47 אלף ש"ח כפיצוי על הנזק שנגרם להם. בגלל הקורונה ובעקבות כך שהם נשארו בפסח בבית ועשו ניקיון יסודי, מצאו בני המשפחה המופתעים את השקית האבודה והיקרה עם כלל התכשיטים, לשמחת כולם.
אך הסיפור המדהים עוד יותר, שהמשפחה החזירה את מלוא הכסף לחברת הביטוח מנורה, וזאת בתמורה שלחה אליהם זר פרחים עם מכתב תודה על היושרה וההגינות של המשפחה. לדברי אחד ממכרי המשפחה בחברה אמרו כי מעולם לא היה להם דבר כזה (ע"כ הסיפור).
וכתב לי אחי, הגאון הנפלא רבי זאב נחום הכהן רבינוביץ שליט"א, מח"ס הבהירים והנפלאים "סיכומי הלכות" על שו"ע יור"ד, וזה לשונו:
מהו דעת כת"ר בענין זה, זה בטוח שעשה קידוש השם ושכרו הרבה מאוד, אלא שלגופא דעובדא, האם הוא שוטה שמאבד מה שנותנים לו, או שמדינא היה צריך להחזיר, והרי בעלי החברה מזמן התייאשו מכספם שנתנו למבוטח. ועוד יותר, הרי בעצם אם אדם אחר שידע כל הסיפור, היה מוצא את התכשיטים, הרי הוא היה יכול לזכות בו, ולא היה צריך להחזירו לבעה"ב, 'לפי הדעה שמהני יאוש ברשות בעלים', וא"כ הבעה"ב שמצאו אותו עכשיו בקורונה הרי הוא כזוכה מההפקר ממש.
[ולא שייך לומר כאן 'אין הבעה"ב שוכח מחפצו ימים רבים', כי מושג זה נאמר רק שאנו 'תולים' שלא נתייאש, כשיש ספק אם נתייאש, אבל כשברור לנו שנתייאש, הרי זה 'רק' תלוי במחלוקת אם מהני יאוש ברשות בעלים].
והיוצא דלמ"ד שמהני יאוש ברשות בעלים, הרי הוא שוטה גמור שהחזירו לחברת הביטוח (חוץ מהענין של קידוש ה'), שהרי הוא כמוצא אותו מהפקר ממש, וכנ"ל. ובפרט שכן פסקו הש"ך, השו"ע הרב והקצוה"ח, שמהני יאוש ברשות בעלים. ומי יבוא להרהר אחריהן. (קצוה"ח רנ"ט א. ש"ך ר"ס סק"ח. שו"ע הרב מציאה י"א, ודו'ק היטב בדברי הש"ך והשועה"ר). עכ"ל.
ואשמח לקבל חוות דעתו הרמה בזה
בברכת כהנים באהבה כעתירת
גמליאל הכהן רבינוביץ
מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים
♦

תשובה

ברכות ושלומים ממרום מרומים להאי גברא רבה, הגאון הרב גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, בעמח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש על המועדים.
א. הלכות תורה"ק לא ניתנו כדי שנוכל לפלפל ולמצוא עצה להיות אנשים לא ישרים. כמו שהשכל הישר אומר, צריך להיות אדם ישר והגון. כפי שאתה רואה מה'קידוש השם', שאנשים לא ראו בכך מעשה שטות, אלא התנהגות ישרה והוגנת. ודאי שזו כוונת התורה, "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם". וכאשר אדם עושה דבר שמרגיש בלבו שאינו 'ישר', גם אם יש לו איזה הצדקה הלכתית, אין זה 'דרכי ה'[2].
ב. איני מבין איך דבר שהוא קידוש השם, ושכרו הרבה מאוד, יכול להפוך אדם לשוטה?
השבת אבידה לנוכרי אסורה, כדאיתא בסנהדרין עו, ב. ועליו הכתוב אומר 'למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ה' סלוח לו' [בביאור העניין ראה סמ"ע חו"מ רסו, ב, שנחלקו רש"י והרמב"ם בביאור האיסור] וכ"כ בבאה"ג [אמנם, הב"י כתב מפורש כנגד חילוק באה"ג, ולמרות שהביא את פרש"י, בשו"ע כתב את לשון הרמב"ם. ולענ"ד נראה שס"ל שלא פליגי]. אמנם הרמב"ם [פי"א מגזילה ה"ג] והשו"ע [חו"מ שם הל' א] הביאו להלכה את הירושלמי [פ"ב דב"מ ה"ה] ופסקו: "ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח". אמנם, לדעת רש"י בסנהדרין שם, כפי שביארו הסמ"ע הנ"ל, י"ל שאין כלל איסור, כיוון שהוא מתכוון למלא את רצון קונו. אבל לדעת הרמב"ם חזינן שמצוות קידוש השם דוחה את האיסור של השבה לגוי. והדברים ק"ו, ומה בהשבה לגוי, שיאמרו שישראל הם בעלי אמונה, דוחה, בהשבה לישראל, שיש בו לא רק קידוש השם, אלא קידוש השם ברבים, שהרי ידעו מכך י' מישראל, וגם ליכא שום איסור להחזיר, ק"ו שהמחזיר אינו שוטה ח"ו.
ג. לפי"ז אבוה דשמואל (ב"מ כד, ב) היה שוטה שמאבד מה שנותנים לו?
במעשה דאבוה דשמואל כתבו התוס' [ב"מ שם ד"ה לפנים] שאף ששום אדם מישראל אינו מצווה, מ"מ יש חובה להחזיר לפנים משורת הדין. הלכה זו של השבה גם אחרי יאוש הובאה ברמב"ם פי"א מגזילה ואבידה ה"ז בזה הלשון "אף על פי שהיא שלו, הרוצה לילך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבדה לישראל כשיתן את סימנה". וכעי"ז בשו"ע רנט סעיף ה. ואף שהרמב"ם והשו"ע כתבו "טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר", עיין שם בש"ך [סק"ג] שדעת המרדכי שכיוון דאיתא בגמ' בדברי שמואל 'חייב להחזיר', הוי חיוב וכייפינן על לפנים משורת הדין. ונראה מכך שאף שהרמב"ם והשו"ע כנראה לא ס"ל הכי, כתב הש"ך לפסוק כמרדכי [והביאו להלכה בבאר היטב סק"י. ובפתחי תשובה סק"ב כתב דכייפנן בדברים. וראה בתשובת צמח צדק הקדמון סי' פט]. וע"ש בגר"א שס"ל שזו דעת הרמ"א, ועל כן חילק בין עני לעשיר. שאם המוצא עשיר כייפינן ליה להחזיר, אבל אם המוצא עני לא כייפינן ליה. אך משמע מהגר"א שמ"מ לפנים משורת הדין להחזיר איכא [אבל לדעת הרמב"ם והמחבר ליכא חילוק כלל בין עני לעשיר, שמ"מ רק 'טוב וישר' ולא כייפינן ליה]. ולפי"ז אף התוס' הנ"ל והרבה ראשונים ס"ל דכייפינן, ועל כן הוכרחו לחלק בין עני לעשיר. ומשמע דאף לגר"א ס"ל הכי. [ומלשון המרדכי והש"ך והגר"א משמע אף שלא יוכל המוצא לומר 'קים לי', דא"כ לא שייך 'כייפינן', ובמרדכי מפורש שנוהגים לכפות]. וראה בשו"ת צמח צדק הישן [סי' פט] דלא תליא כלל אם האובד עשיר או לא, רק אם המוצא עני או לא. ואם המוצא אינו עני, אף שאינו עשיר והאובד עשיר, מ"מ כייפינן ליה להחזיר.
ולפי"ז אף שנאמר שחברת מנורה מיקרי 'עשיר', מ"מ אם המוצא אינם 'עניים', שוב כייפינן להו להחזיר [אינו יודע מה הגדר של 'עני' בדבר זה. אולי אם יש לו 200 זוז כבכל מקום, אך אפשר בסברה שיש גדר אחר, אך הפוסקים לא פירשו לנו אותו. ומזה נראה שהוי כעני שבכל התורה].
ד. לעצם העניין, נחלקו האחרונים אם כשחברת ביטוח משלמת על חפץ, החפץ נהיה שלה או נשאר של הבעלים [ראה קצוה"ח שז סק"ב; או"ש שכירות ריש פ"ז; מהרש"ם ח"ד סימן ז; הרי בשמים תנינא רמה; ציץ אליעזר חלק כא סימן נח; מנח"י ח"ב פח, וחלק ג' קכו ועוד). אמנם, בחוזי הביטוח היום יש תנאי מפורש שאם חברת הביטוח משלמת, הרי כל זכות ותביעה שיש לבעלים לגבי החפץ עובר לחברת ביטוח. וא"כ לפי"ז הרי התכשיטים כלל לא שייכים לבעל הקודם, שהרי ע"י זה שהוא קיבל תשלומים מן הביטוח עברו התכשיטים לידי חברת הביטוח.
לגבי 'יאוש' של חברת הביטוח, לענ"ד לא שייך בזה יאוש. ראשית שאי מצד יאוש של חברת הביטוח נגעו בה, הרי הוי כמעשה דאבוה דשמואל. ועוד שאין בחברה מי שמתייאש. הרי פשוט שאם היה מתברר אחרי שנים שמדובר בהונאה והבעלים שיקרו, שחברת הביטוח הייתה יכולה לתבוע אותם להחזיר את הכסף או התכשיטים. אני מניח שעל סכום [שלחברת הביטוח הוי] קטן לא ממשיכים לחקור, אבל יש להם מחלקת חקירות, שגם אחרי שנים עוקבת אחרי תביעות שלדעתה יש חשש שיש בהם רמאות [בעיקר בתביעות על נזקי גוף].
זה גם קשור לשאלה האם ההלכה מכירה בחברה בע"מ כישות משפטית בפנ"ע או לא. גם מי הבעלים של חברת הביטוח שהוא מתייאש? אם נאמר למשל בעלי המניות, הם בכלל לא יודעים מהתביעה. סביר שגם המנהלים לא, רק מי שמטפל בתביעה במחלקת תביעות. האם הוא מוסמך להתייאש בשם החברה?
ה. על כן, אף אם אדם שלישי היה מוצא את התכשיטים, הוא היה חייב להחזיר אותם לחברת הביטוח או לבעלים [שיחזירו הכסף לביטוח]. זאת, ראשית ע"פ חוק המדינה - וממילא אין יאוש. אבל גם לפי ההלכה, כי כאמור התכשיטים 'נקנו' ע"י חברת הביטוח מכוח התנאי שבחוזה, ובחברת ביטוח לא שייך יאוש כנ"ל. פשוט שאם היה נמצא אחרי שנים גנב, והמשטרה הייתה מאתרת את התכשיטים, חברת הביטוח היה תובעת את התכשיטים או את הכסף ששילמה עבורם. א"כ כך הדבר גם באבידה.
ו. הרב משה וסרצוג הי"ו [שהוא סוכן הביטוח שלי] אמר לי סברא חדשה. האדם פנה לחברת ביטוח וטען שאבדו לו התכשיטים. על זה קיבל תשלום. עכשיו מתברר שהטענה אינה נכונה, הם לא אבדו לו, רק שהוא לא זכר איפה הם. נכון, הוא לא שיקר ורימה בכוונה, אבל בסופו של דבר הוא קיבל כספים בטענת שווא. כלומר, בדיעבד התבררה הטענה כלא נכונה. על כן הוא קיבל כספים שלא כדין. ואם הוא לא מחזיר אותם, לענ"ד הוא גזלן. למה הדבר דומה, לאדם שנסע ברכב שלו וברשלנות גרם נזק לרכב של אחר. הוא חשב שהוא מכיר את בעל הרכב, התקשר אליו, ודיווח לו שהזיק לו, ושילם על הנזק. לאחר זמן התברר שרכב אחר נכנס לרכב שניזוק, ולא הוא גרם את הנזק. הרי פשוט שהניזוק צריך להחזיר לו את הכסף, בין אם עברו 7 דקות, 7 שעות, 7 שנים או 70 שנה. כך גם פה, התברר שהנזק שדווח לא קרה, ועל כן צריך להחזיר את הכסף שהתקבל שלא כדין [אם כי, כאמור, בטעות ולא בזדון].
אוסיף ואומר שאין זה מקרה ראשון או יחיד. הרבה מקרים קרו כך בעבר, שהרי ב"ה הרבה יהודים ישרים יש בעולם. אמנם מה שלא כולם עושים כך, הוא ע"פ דברי המאירי [בריש קידושין] "והקדים את הכסף מפני שהוא ראש המדברים בכל מקום". אך ברור שמבחינת ההלכה לא מדובר ב'לפנים משורת הדין' אלא בחיוב גמור.
כנפשך הרעננה ונפש יד"ע הדורש שו"ט כה"י
יהושע בן-מאיר
♦ ♦ ♦