כולל בית דוד ומשה, פתח-תקוה
דיני ממונות בצל מגפת הקורונה
איתא במשנה ב"מ (קה:): המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכורו. רבי יהודה אומר אם קיבלה הימנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכורו. ובגמ' שם: היכי דמי מכת מדינה? אמר רב יהודה כגון דאישדוף רובא דבאגא, עולא אמר כגון שנשתדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה.והנה, דעת הראב"ד (הובא בטור חו"מ סי' שכב) לפסוק כעולא, אך הרי"ף והרמב"ם (פרק ח מהל' שכירות ה"ה) והרא"ש (פ"ט סימן יד) פסקו כרב יהודה. וכן פסק בשו"ע (סימן שכב ס"א) וז"ל: החוכר או השוכר שדה מחבירו, ואכלה חגב או נשדפה, אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר, מנכה לו מחכירו הכל, לפי ההפסד שאירעו. ואם לא פשטה המכה ברוב השדות, אינו מנכה לו מחכירו אף על פי שנשתדפו כל השדות של בעל הקרקע. עכ"ל. ובשו"ת מהר"ם פדאוה (סי' פו) כתב שמכת מדינה היא דוקא "כשכולם" ברחו, או גזירת מושל, אך אם רק הרוב ברחו לא חשיב מכת מדינה. אולם, כבר השיגו הש"ך בסימן שלד (ס"ק ג) דגמרא מפורשת היא דהיכא דאשתדוף "רובא" דבאגי הוי מכת מדינה והוא מוסכם מכל הפוסקים. עוד איתא התם לעיל מינה במשנה ובגמ' (קג:) דאם אינו מכת מדינה לגמרי, וכגון דיבש נהרא זוטא והיה יכול לדלות מים בדלי, אע"פ שהוא טורח גדול, מ"מ לא הוי מכת מדינה ואין מנכה לו חכורו.
♦
א. ב.
וראיתי במרדכי (ב"מ שמג) שכתב בשם מהר"ם וז"ל: ואם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד הוי מכת מדינה "ויהא ההפסד של בעל הבית". עכ"ל. ולכאורה קשה, דהא בגמ' מבואר דבמכת מדינה מנכה לו מן חכורו ולפ"ז יוצא שבעל הבית פטור מלשלם למלמד, שהרי בעל הבית דינו כשוכר לגבי המלמד. וכן ראיתי בהגהות אשר"י (ב"מ פ"ו) שכתב וז"ל: ואם הביטול מחמת גזירת המושל בעיר ואי אפשר למלמדים ללמוד הוה ליה מכת מדינה ונותן לו כל שכרו וצ"ע לקמן בהמקבל... מא"ז. עכ"ל. ונראה שכונתו לומר דהתם בהמקבל משמע איפכא, וכמש"כ. ושו"ר בחתם סופר בספר הזכרון (עמ' נא) שכתב כעין זה והביא ראיה מהגהות אשר"י, עיין לשונו בהערה[2].ועיין בדרכי משה (סימן שכא) שאחר שהביא דברי המרדכי הנ"ל הרגיש בקושיא הנ"ל וכתב לתרץ וז"ל: ולא דמי לקרקע דאכלה חגב דמנכה לו מן חכירו ולא אמרינן דכל ההפסד על השוכר, די"ל דדוקא בקרקע שעדיין עומדת בחזקת המשכיר בזו אמרינן דגם הוא יפסיד, משא"כ בשאר משכיר ולכך הוה כל ההפסד של שוכר. עכ"ל. ולכאורה, אכתי קשה דמה סברא איכא לחייב את בעל הבית לשלם למלמד שכר על החודשים שלא לימד כלל.
וראיתי לסמ"ע (סי' שכא ס"ק ו) שכתב לפרש את דברי המרדכי הנ"ל שאין כונתו לומר שרק בעל הבית יפסיד, שהרי בגזירת המושל לא היה לשניהם לדעת כלל, ויש להם לחלוק בהפסד, ומש"כ המרדכי שההפסד על בעה"ב, כוונתו לומר שגם עליו יהיה הפסד אך לא כל ההפסד, ודייק כן מדברי המרדכי שכתב "אם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר ללמד הוי מכת מדינה ויהא הפסד של בעל הבית", ומדלא כתב ההפסד בה"א הידיעה כוונתו לומר שלא כל ההפסד על בעה"ב אלא חלק מן ההפסד. אולם הש"ך (ס"ק א) כתב להשיג על הסמ"ע, שהרי בהגהת אשרי מבואר להדיא שבעל הבית נותן לו את "כל" שכרו.
♦
אשר על כן, נראה שעיקר הישוב הוא כמש"כ בשו"ת מהר"ם פדואה (סי' לט) שהובא שם בדרכי משה, שכתב דדין מכת מדינה שייך דוקא על העבר כגון אכלה חגב ונשתדף השדה שנתקלקלה התבואה ולחנם טרחו וחרשו וזרעו ולזה אין תקנה כי אם בנכוי, ודוקא במכת מדינה ולא מכה פרטית. אבל היכא דהקלקול הוא להבא, כנדונו שם ששכר חנות להלוות לגויים בריבית ואח"כ גזר המושל שלא להלוות באמנה אלא רק במשכונות, בדין חזרה קאי וכדין שוכר בהמה ומתה בחצי הדרך, אם אין בדמיה לשכור אנוס הוא ומחשב עמו ונותן לו שכרו של חצי הדרך. עכ"ד. וכן י"ל נמי בנדון המלמד שמשלם כל שכרו עד העת שהפסיק ללמד מחמת אונס מכת המדינה.
אולם, הרמ"א בדרכי משה הנ"ל ובהגהת שו"ע (סי' שכא ס"ק א) כתב לחלוק על המהר"ם פדואה והביא ראיה מתשובת הר"מ שבמרדכי הנ"ל, בדין מלמד שאי אפשר לו ללמוד מפני גזירת המושל דהוי מכת מדינה וההפסד על בעל הבית, דמשמע שם בהדיא דאף על מה שלהבא שייך מכת מדינה ולא יוכל בעל הבית לחזור בו. עכ"ל.
♦
ג. ד.
אך לאחר העיון נראה שצדקו דברי מהר"ם פדואה, ויש כאן חילוק פשוט בין חוכר שדה לבין דין מלמד, דהנה זה לשון האור זרוע (ח"ג ב"מ סי' רמד) שהובא בהגהות אשרי הנ"ל: היכא דהדר ביה מלמד ולא משכח מלמד אחר הוה ליה "כדבר האבד" ולא יתן לו שכרו אם לא ישלים שנתו. דהחודש שהנער הולך בטל היא אבידה שאינה חוזרת. עכ"ל. ובהמשך דבריו הביא האי דינא דיבש נהרא וכתב (סימן רמה) וז"ל: ומינה נלמוד שאם הביטול מחמת גזירת המושל בעיר ואי אפשר למלמדים ללמוד, הוה ליה מכת מדינה. עכ"ל. וביאור דבריו, שכתב בתחילה שביטול המלמד הוי דבר האבד, היינו שדינו כפועל שאינו יכול לחזור בו בדבר האבד אלא באונס, כמבואר בשו"ע סי' שלג סעיף ה, ולכן הוא הוסיף אח"כ שאם הוא מכת מדינה הוי אונס, ואשר לפי זה משלם לו כל שכרו שעשה, כמבואר ברמ"א שם (ולאפוקי כשאינו אנוס, ששוכר עליהן ביותר כסף, ואת היתרה ישלם משכר הפועלים). נמצא א"כ שדברי האו"ז אינם סותרים כלל להאי דינא דמכת מדינה שמנכה לו מן חכורו. דיש לחלק בין חכירות שדה לשכירות פועל, דבחכירות שדה החשבון הוא על העבר בכללות ולכך יש לנכות, אך בפועל החשבון על העתיד, ועל העתיד אינו משלם לו.וכן נראה לומר בפשטות בדעת הר"מ שהובא במרדכי, ותחילה אעתיק את לשונו: מלמד החוזר בו ומורד בבעל הבית ואינו רוצה לגמור מלאכתו, יד של בעה"ב על העליונה שוכר עליו או מטעהו, וכתב רבינו חיים ברבי משה דאם קבל כבר המלמד שכרו צריך להחזיר עד כדי שיוכל להשכיר אחר, וכן פירש ראבי"ה דלימוד דבר האבד הוא כדאמר רב לקמן פרק המקבל ופ"ב דב"ב האי מקרי דרדקי פסידא דלא הדרא הוא, וכ"פ ר"י ורבינו שמשון דדבר האבד הוא ואין יכול לחזור, אבל רבינו יואל הלוי פסק דמלמד כפועל ויכול לחזור בחצי היום. ורבינו מאיר אומר דהלכה למעשה דדבר האבד הוא, וכתב דהוא הדין לסופר דהרבה מזיק לספר שהוא משתי כתיבות וה"ל כדבר האבד, ואם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר למלמד ללמוד הוי מכת מדינה ויהא ההפסד של בעל הבית. עכ"ל. ומבואר שכל הנדון הוא מדין פועל שחוזר בו, וכמש"כ בתחילת דבריו שבעה"ב שוכר עליו או מטעהו בדבר האבד, ואח"כ הוסיף בשם הר"מ דאם בטולו היה מחמת מכת מדינה א"כ הוי אונס ורשאי המלמד לחזור ובעל הבית נותן לו כל שכרו על מה שלימד עד כה, ולאפוקי שאינו יכול לשכור אחר יותר משכרו ולנכות השכר למלמד. וא"כ יוצא שמש"כ מכת מדינה הוא דוגמא לאונס.
נמצא לפי כל הנ"ל שבמכת מדינה מנכה לו מן חכורו הן במחכיר שדה והן בשוכר מלמד, אלא שבשדה הוא מנכה על העבר ובמלמד אין הוא משלם על העתיד, דדינו כפועל שחוזר מחמת אונס שאין מנכה לו על העבר.
♦
והנה, הא דאמרינן מנכה לו מן חכורו נחלקו הראשונים בביאורו. הראב"ן (סי' צח) כתב וז"ל: דכיון דמכת מדינה היא "על שניהם הוי ההפסד" וזה יפסיד מחצה וזה יפסיד מחצה. עכ"ל. וכן ראיתי שכיון לדעתו החת"ס (ספר הזכרון עמ' נא). ורבינו יהונתן מלוניל (ב"מ סג. מדפי הרי"ף) כתב וז"ל: "דמזלא דבעל הקרקע גרים" דהא שדות של כל בעלי הקרקעות נשדפו ואפי' אם היה הוא זורעה היתה נשדפת. עכ"ל. נמצא א"כ שלדעת הראב"ן מנכה חצי, ולדעת הר"י מלוניל מנכה לו הכל. ובנדו"ד נראה דתלוי הדבר בשאלה מי הוא המוחזק בכסף, דאם השוכר מוחזק יכול הוא לומר קים לי כהר"י מלוניל, ואם המשכיר מוחזק יכול הוא לומר קים לי כהראב"ן ויתן לו רק חצי.
אך נלע"ד שגם לפי הראב"ן יש לחלק בין שכירות לשאר דברים. דהנה לשיטת הר"י מלוניל הטעם שמנכה לו הכל הוא משום שמזלו של בעל השדה גרם, והטעם בזה בסברא נראה דהוא משום שהחוכר חכר ממנו שדה לשנה שמצמחת תבואה, וכעת איגלאי מלתא למפרע שהוא נתן לו שדה שאינה מצמחת, וא"כ יוצא שבעל השדה קיבל כסף ולא נתן שדה ולכן ינכה לו הכל. ולפ"ז לדעת הראב"ן שיש צד לומר שמזלו של החוכר גרם, הוא משום שבעל הבית טוען כנגדו שהוא נתן לו את השדה וקיים את תנאו, ומה שהשדה לא הצמיחה מזלך גרם, וכמו שהדין הוא כאשר אין מכת מדינה ורק שדה זו נשדפה, שמשלם לו כל שכרו, ועיין בהערה קצת ראיה לזה[3]. וא"כ יוצא שגם לראב"ן, שסובר שמנכה רק חצי, הוא משום שבעל הבית נתן לו את השדה. אך כל זה איירי רק בשכירות קרקע וכדו', שיש באפשרות בעה"ב לתת את הקרקע, משא"כ במקרה שאין אפשרות לתת תמורה בעד התשלום, כגון מטפלת שאסור לה כעת ע"פ החוק לטפל בילדים, וכגון בעל אולם שאסור לו לקיים אירועים, גם לשיטת הראב"ן יצטרכו להשיב את כל הכסף, שהרי הם לא נתנו שירות, ועל מה יגבו תשלוםג.
♦[4]
ה. ו.
ומעתה יש לנו לדון במה שהתרחש השנה בשילהי חורף תש"פ התפשטות מגפת הקורונה, והוא וירוס מסוכן שאין כנגדו לעת עתה חיסון ונדבקים ממנו בקלות ורבים מצאו את מותם במדינות רבות. אשר על כן, גזרה ממשלת ישראל בחודש אדר אחר פורים לבטל את הלימודים בבתי הספר, מעונות, אולמות ושאר עסקים. וכעת רבים שואלים מה דינם.דין מעונות, בתי ספר, ישיבות וכו': מכיון שגזרה המלכות לבטלם א"כ הו"ל מכת מדינה ודינם כדין פועל שבטל מחמת אונס, שאין משלמים לו על העתיד, וכמש"כ בשו"ת מהר"ם פדואה הנ"ל, ולעיל כתבנו שכן משמע באור זרוע ובדברי הר"ם שבמרדכי. ולכן נראה שההורים אינם צריכים לשלם למעונות, בתי הספר, והישיבות, בחודשים בהם לא למדו ילדיהם. ומה שהם למדו דרך הטלפון יש לשלם לפי אומד.
דין אולמות: אנשים שקבעו תאריך לאירוע באולם וכעת מחמת הגזירה אין באפשרותם לקיים את האירוע נראה שאם השוכר מחזיק בכסף ודאי שאין להוציא ממנו, משום שהוא יכול לטעון קים לי כהר"י מלוניל שמנכה לו כל חכירותו. ואם נתן השוכר לבעל האולם כסף על החשבון לכאורה יכול בעל האולם לטעון קים לי כהראב"ן ולעכב אצלו חצי מן הסכום. אלא שכבר כתבנו לעיל שיתכן שבנדו"ד גם הראב"ן יודה שצריך להחזיר את הכל, משום שבעל האולם אינו יכול לתת שירות כלל. ומ"מ גם אם לא נאמר כן בדעת הראב"ן נראה שיש לחשב רק את הרווח של בעל האולם לאחר כל ההצאות ולנכות חלק מן הרווח כשכר פועל בטל, ואת זה יחלוקו, וכמש"כ הרמב"ם בהל' שכירות (פ"ה ה"ג) בדין ספינה זו ויין זה.
שכירות, חנויות, משרדים, גנים וכו': אנשים ששכרו חנויות וכדו' וכעת מחמת הגזירה נבצר מהם לעבוד, לדעת הר"י מלוניל פטור מלשלם, וכן דעת המהר"ם פדואה. ולכן אם השוכר מוחזק יכול לטעון קים לי, אלא שמ"מ נראה שהוא יצטרך לשלם על החנות כמחסן לסחורה ולרהיטים. ולדעת הראב"ן יש לשלם חצי, ולכן אם המשכיר מוחזק בכסף הוא יצטרך להחזיר חצי מן הסכום. אלא שבנדו"ד יתכן לומר שאף לראב"ן צריך להחזיר את כל הכסף, משום דהכא איירי בגזירת המלכות, ונמצא א"כ שבעה"ב אינו יכול לתת לו שירות, משא"כ בנדון הראב"ן, שהשוכר שכר דירה לשנתיים וברח מעצמו מחמת הגזירה, ואין זה ברור אצלי כ"כ.
הנלע"ד כתבתי והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר
♦ ♦ ♦