גדרי נתינת גט
פתיחה
הרב יצחק שילת האריך, במקומות רבים בספריו[2], לבאר את המושג 'הרעיון של המצווה', אותו הוא למד ממורו ורבו, הרב גדליה נדל זצ"ל. לכל מצווה יש רעיון, שאותו התורה מצווה ליישם. רעיון המצווה אינו זהה עם טעם המצווה. איננו שואלים למה ה' ציווה אותנו, אלא מה ה' ציווה אותנו. התשובה לכך היא גדר מושגי בעל משמעות ותוכן מסוים שאותו נצטווינו להוציא אל הפועל. הוא מדגים זאת תוך כדי דיון במצווה 'לא תעמוד על דם רעך'. מה הרעיון של המצווה? האם לעשות כל מאמץ להאריך את חייו של האדם, בכל מצב ובכל אופן, או שמא הרעיון הוא להיענות לזעקתו, המפורשת או האילמת, של אדם הנתון לסכנה? כמובן שיש לכך נפקא מינה לשאלה האם מחוייבים להאריך את חייו של חולה סופני הסובל מייסורים. מתוך הבנה זו יש חשיבות עצומה, כאשר אנו באים לעסוק בלימוד ההלכתי, לנסות לראות כיצד פרטי ההלכות מתקשרים לרעיונה של המצווה[3]. במאמר זה ננסה להעמיק מעט באחד מן הפסוקים המרכזיים בפרשיית גירושין "ונתן בידה", ומתוך כך לעמוד על המשמעויות הנלוות לתהליך הגירושין.זאת, תוך כדי עיון במספר סוגיות בפרק 'הזורק' בגיטין.
♦
א. קנין אגב
הצגת הסוגיא
הגמ' בגיטין עז: עוסקת בשכיב מרע שנתן לאשתו גט בשבת ע"י הקנאת חצרו. רש"י (ד"ה הרי זו חזקה) מבאר שהוא הקנה לה את הגט בקניין אגב עם החצר, ואילו הרמב"ן, הרשב"א, רבנו קרשקש, הר"ן והמאירי חלקו עליו, בנימוק שבקניין אגב לא מתקיים "ונתן בידה". מכוח קושיה זו, הם נאלצו לבאר שהגט נקנה לאישה בקניין חצר.בנוסף, הראשונים הקשו על רש"י, שלשיטתו שקניין אגב מועיל בגט, תמוהה דרישתה של הגמרא לכך שהגט יהיה בתוך החצר, מאחר שידוע שקניין אגב 'לא בעי צבורין', והגט היה יכול להיקנות לאישה בכל מקום בו הוא נמצא.
הדרך המקובלת באחרונים[4] לבאר את המחלוקת היא שהראשונים הבינו שרש"י סובר שגם בקניין אגב הגט נחשב כנתון בידה של האישה, למרות שזה לא נמצא ברשותה הפיזית, אלא רק ברשותה הממונית, ובנקודה זו נחלקו עליו הראשונים, ודרשו שהגט יגיע לרשותה הפיזית. החת"ס (על אתר) מתרץ שגם רש"י מודה ש"ידה", זה ידה הפיזית ולכן הוא דורש 'צבורין', למרות שבקניין אגב אכן זה לא נדרש. שאר הראשונים ממאנים בהסבר זה, מפני שהם סוברים שהנתינה צריכה להיות בדרך של בידה, וזה לא מתקיים בקניין אגב. זאת, לעומת רש"י הסובר שאלו שני דינים נפרדים ואפשר לקיימם בנפרד.
♦
'ונתן בידה'
כמובן שנאמנים עלינו דברי רבותינו, אך מקובלנו ששבעים פנים לתורה וייתכן לבאר את המחלוקת באופן שונה, ולומר שהמחלוקת תלויה בהבנת הגדר של הנתינה. נחלקו ר"י ור"ת לגבי גט בידה ומשיחה בידו, האם לאישה מותר להשתתף בפעולת הנתינה. ר"י סובר שזה אפשרי, כל עוד הבעל מסייע מעט, ואילו ר"ת חולק וסובר שאם האישה משתתפת בתהליך לא מתקיים כאן "ונתן" (עפ"י הטור סימן קלח, ב)[5].אפשר לומר שהם נחלקו בגדר של "ונתן". מהי הנתינה? האם נתינה היא תיאור מצב בו מתרחש מעבר של הגט מרשות הבעל לרשות האישה, אלא שהבעל צריך לסייע במהלך התהליך כדי שזה יקרא נתינה ולא לקיחה[6], או שמא הדגש הוא על הפעולה של הבעל, ועליו לבצע את כל התהליך. ובס"ד מצאתי סמך לדברינו מדברי הרמב"ם (גירושין א, יב וכן ב, א) "ונתן ולא שתיקח היא מעצמה". משמע שהחיוב של 'ונתן' הוא על דרך השלילה (שהאישה לא תיזום ותיקח) והדגש הוא על הליך הנתינה, בניגוד להבנה השנייה, שם נקטנו שהדגש ב'ונתן' הוא על דרך החיוב, ומתמקד בפעולתו של הבעל.
עפ"י זה ניתן לבאר את דברי הראשונים הסוברים שבנתינת הגט באמצעות קניין אגב לא מתקיים 'ונתן בידה'. לשיטתם, הנתינה של הבעל צריכה להיות עד שהגט מגיע בפועל לידה של האישה, והיא לא יכולה להיות שותפה לתהליך. בקניין אגב לאישה יש חלק משמעותי בקניין, ולכן לא ניתן לתת את הגט בדרך זו[7]. לעומתם, ר"י רש"י והרמב"ם אומרים שיש כאן שני דינים: 'ונתן', שלא תיקח היא מעצמה, ודין נוסף של 'בידה', שהגט צריך להגיע לידה. לדידם, מעורבותה של האישה בתהליך הנתינה אינה מהווה בעיה, מפני שלדידם המוקד של הציווי הוא מעבר הרשויות. כל עוד הבעל מסייע, התהליך בהחלט מתבצע כראוי.
♦
'ושלחה מביתו'
אולי ניתן להוסיף נופך לסברה זו עפ"י דברי הרב אהרן ליכטנשטיין בשיעוריו[8], המייסד שיש שני אופנים להבין גירושין בישראל: א. תהליך של הקנאה - האיש מקנה לאישה את עצמה ע"י שטר. ב. תהליך שבמהותו הוא הליך קיומי של שילוח האישה. אנו נבחר לנסח את הצד השני בצורה מעט שונה[9]: תהליך שבמהותו מייצג את הפירוד והניתוק בין בני הזוג.הרב ליכטנשטיין מוכיח שנחלקו בכך הרמב"ם רש"י והרמב"ן. הוא תולה זאת במחלוקת המפורסמת האם גט הוא שטר קניין רגיל או שמא יש בו שוני משאר השטרות. הרמב"ן, שלא מחלק בין השניים, כנראה הבין שבתהליך הגירושין האישה קונה את עצמה, ואילו רש"י והרמב"ם, שסברו שיש חילוק מהותי בין גט לשאר השטרות, ראו בגירושין הליך קיומי של שילוח האישה. ונעמוד על ההשלכות של כך בהמשך הדברים.
ייתכן שהחקירה הנ"ל תלויה בפירוש הפסוק 'ונתן בידה ספר כריתות ושילחה מביתו'. האם ושלחה מביתו זו פעולה שעל הבעל לבצע, ומכאן ניתן להסיק שגירושין הוא תהליך שילוח, או שמא זו תוצאה של הגירושין, אך הגירושין הם לא פעולת שילוח. ואכן נחלקו בדבר פרשני המקרא: הנצי"ב מוולוזין, בפירושו העמק דבר, מפרש זאת כפעולה של הבעל, ואילו הרש"ר הירש מתאר זאת כתוצאה של הגירושין[10]. אמנם, אין לקבוע מסמרות בדבר, מאחר שייתכן שאף אם נפרש את המילה 'ושלחה' כתוצאה של הגירושין, עדיין נאמר שעל הבעל לבצע פעולת שילוח כדי שהדבר יתרחש.
כידוע, אין לערבב בין הלכה לאגדה, אך לענ"ד אפשר להוסיף ולבסס את דברי הרב ליכטנשטיין ע"י דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מט) וז"ל: "ואפשר שלא יתאים איחודם ולא יסתדר בנין ביתם, לפיכך הותרו להם הגירושין. ואילו היו הגירושין אפשריים בדברים בלבד או בשילוחה מביתו, הייתה האישה נמלכת לפתע ותצא ותטען שנתגרשה, או אם זנתה עם איש, תטען היא והנואף שכבר נתגרשה מקודם, ולפיכך נצטווינו שלא יתקיימו הגרושין אלא בשטר המעיד על כך, וכתב לה ספר כריתות וגו'".
היוצא מדברי הרמב"ם הללו, שבאופן עקרוני אם לא היה חשש לשקר מצד האישה, גם אצל יהודים הגירושים היו מתבצעים ע"י פעולת שילוח. לכן ניתן להסיק שלפי הרמב"ם גירושין בשטר הם פעולת שילוח וקביעת מציאות של פרידה בין בני הזוג.
♦
ביאור הסוגייה באופן חדש
לפי זה ניתן לומר שהאופן שבו הראשונים תופסים את מהות השטר בא לידי ביטוי באופי הנתינה שלו. לפי רש"י, הסובר שיש כאן פן של פרידה בין בני זוג, הדגש הוא על ההליך עצמו, וצריך שהנתינה תתבצע באופן טקסי - מעבר של הגט מרשות הבעל לרשותה הפיזית של האישה, דהיינו ידה או חצרה. מעבר זה, שהוא ניכר לעין, מסמל את הפירוד והנתק הנוצר ביניהם. אין זה מספיק שהגט יהיה נתון תחת בעלותה של האישה, מאחר שלא התרחש כאן 'טקס' של פירוד בין הבעל לבין האישה. הרמב"ן, לשיטתו, נוקט שהגירושין הם תהליך קנייני לכל דבר ועניין, ולכן הוא יסתפק בעצם העובדה שהאישה זכתה בגט והוא הגיע לרשותה הממונית. כלומר, האופן בו הראשונים תופסים את מהותו של השטר, בא לידי ביטוי באופי הנתינה שלו. לפי רש"י, צריך נתינה שתסמל את הנתק שנוצר ביניהם ע"י נתינה ברשות הפיזית, ואילו החולקים עליו, הטוענים שזהו מעשה הקנאה, מסתפקים בפחות מכך.כמו כן, מובן מדוע לפי רש"י המוקד הוא ההליך עצמו ומעברו של הגט בין הרשויות, ולא פעולת הבעל. והדבר יתחדד לנו מתוך השוואה לגירושין אצל בני נח. בגירושין אצל בני נח, גם האישה יכולה ליזום את הגירושין, והשילוח הוא הפירוד בין הבעל לאישה. כפי שאכן מפורש ברמב"ם בהלכות מלכים (ט, ח) וז"ל: "ומאימתי תהיה אשת חברו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה", והדגש הוא על עצם היציאה של האישה מבית הבעל. זהו תהליך דרמטי, במהלכו האישה עוזבת את הבית ומסיימת את הקשר עם בעלה. אצל היהודים, התורה מיקדה את ההתרחשות הזו בפעולת הנתינה של הגט. מתוך כך, מובן שהחלק העיקרי בנתינה הוא העברת הגט מרשות הבעל לרשותה של האישה, המסמל את שילוחה ואת הניתוק והפירוד ביניהם.
הרמב"ן וסיעתו סוברים שהגט הוא שטר הקנאה. בתהליך הקנאה רגיל אין המקנה נדרש לתת את החפץ באופן ישיר לקונה, וכל עוד החפץ הגיע לרשותו של הקונה, ניתן היה לבצע קניין. מתוך כך, הם הבינו שכאשר התורה דרשה נתינה של הבעל, זהו דין נוסף, שאין בו צורך מהותי לקיומו של הקניין לכשעצמו. מאחר שעצם ההליך עצמו, של מעבר הרשויות מרשות הבעל לרשות האישה ע"י הבעל, כלל לא נדרש כדי לאפשר את הקניין, אין להתייחס אליו כמוקד של הציווי. לכן הם היו מוכרחים לפרש את הדין של "ונתן" בגט כדגש על פעולת הבעל, והם דרשו את מעורבותו לאורך כל תהליך הנתינה, והדברים אכן הולמים את שיטתם בנושא.
♦
תהליך הנתינה במקרה של השכיב מרע
לאור דברינו, יש להבין כיצד באה לידי ביטוי מעורבותם של הבעל והאישה במקרה של השכיב מרע, אותו הביאה הגמרא בדף עז:הראשונים נחלקו כיצד באה לידי ביטוי מעורבותו של הבעל בתהליך הנתינה של הגט:
א. תוס' בדף עז: ד"ה ותיזיל כתבו שמאחר שהגט בא מרשותו של הבעל לרשותה של האישה, זה נחשב כאילו הבעל נתנו בידה. וביאר הגר"ח בחידושיו על הש"ס (גיטין דף כא.) שמאחר שהגט בא לרשות האישה מחמת זה שהבעל הקנה לה את החצר, שהרי אילולי כך הגט עדיין היה ברשותו מאחר שהחצר הייתה תחת בעלותו, זה נחשב שהבעל נתן לאישה את הגט. על פי דרכנו ניתן להוסיף ולומר שזה מועיל להחשיב זאת כהתחלה של נתינה, אך מאחר שהאישה היא העושה את מעשה הקניין (וזה מיוחס אליה, כפי שנבאר לקמן), אין להכחיש שיש לה חלק משמעותי בתהליך הנתינה. לכן עלינו להסיק שתוס' הולכים לאור שיטתו של ר"י בדף עח. שמספיק שהבעל רק יסייע מעט להליך, וכבר עמד על כך הפנ"י בחידושיו.
ב. הריטב"א בחידושיו מכתב יד (מהד' מוסד הרב קוק) כותב שיש כאן סיוע של הבעל מאחר שהבעל שם את הגט בחצר של האישה. כמובן שהדברים מבוארים באר היטב, אם ננקוט שהריטב"א נוקט שמספיק שהבעל יסייע לנתינה. ואכן ניתן להחשיב את העובדה שהניח את הגט בחצרו מבעוד יום כסיוע להליך, למרות שמעשה הקניין בפועל מתבצע ע"י האישה, כפי שנבאר לקמן.
ג. הפנ"י מתרץ שמעשה הקניין של האישה רק מגלה שלבעל יש גמירות דעת בדבר. ולמעשה הוא המחיל את הקניין וכל תהליך הנתינה התבצע על ידו. מכך שהריטב"א לא מתרץ כך, משמע שהוא סובר שהאישה היא המחילה את הקניין. ולכן ניתן לבאר שלדעת כל הראשונים מעשה הקניין מיוחס לאישה, והם נחלקו בשאלה האם יש לאפשר לאישה לקחת חלק בתהליך הנתינה[11].
אבן האזל (הלכות שכנים פ"י) מסביר שנחלקו בכך הקצות והנתיבות. הקצות סובר שהמקנה הוא המחיל את הקניין, ומעשה הקניין רק מגלה על גמירות דעתו של המקנה. לעומת זאת, הנתיבות סובר שהקונה הוא המחיל את הקניין, מאחר שהוא ביצע את מעשה הקניין בפועל ע"י משיכה וכדומה. בסוגייתנו, הקצות סובר שאין כלל בעיה בנתינתו של הבעל ולכן הוא מסביר שהבעיה היא שאין כאן 'כריתות', ולעומתו, הנתיבות סובר שיש כאן בעיה בנתינה. ניתן לומר שכל אחד הולך לשיטתו: לפי הקצות הנתינה מיוחסת לבעל, ולכולי עלמא הנתינה מתבצעת כראוי, אך הנתיבות נוקט שהקניין חל ע"י הקונה, ובמקרה המדובר זו האישה, ולכן הנתינה בעייתית, מאחר שהאישה לוקחת בה חלק. אנו הולכים כאן בדרכו של הנתיבות, כפי שדייקנו מדברי הריטב"א על אתר.
אם נאמר שהאישה היא המחילה את הקניין, אזי מובנת מחלוקתם של רש"י ושאר הראשונים.
רש"י סובר שהעיקר זה שיהיה מעבר מרשות לרשות ושהבעל יסייע, ומתוך כך יוצא שאין הבדל בין קניין אגב לקניין חצר. אך שאר הראשונים אומרים שבקניין אגב, שהאישה ממש פועלת על הגט והיא שותפה לתהליך הנתינה, יש פגם בדבר. לכן הם מפרשים שמדובר בקניין חצר, שם האישה פועלת על החצר בלבד ולא על הגט (שנקנה ע"י החצר), ולכן האישה לא משתתפת בנתינה וזה בסדר. ובס"ד מצאנו חילוק זה בתורת גיטין (קלט, ב).
ועפ"י דברינו ניתן לתרץ את קושיתו של הגרעק"א[12], התמה על הר"ן, שמחד גיסא אמר שקניין אגב לא מועיל בגט, אך מאידך גיסא הוא פסק שקניין של מעמד שלשתן מועיל בגט.
וניתן לומר שלמרות שבקניין אגב הר"ן מחשיב זאת כפעולה של הקונה, מאחר שהוא המחיל את הקניין ע"י מעשה הקניין, אך במעמד שלושתן, שם הקונה לא עושה דבר, ניתן לומר שגם הר"ן מודה שהמקנה הוא המחיל את הקניין, ולכן גם הוא יודה שהבעל עשה את כל פעולת הנתינה ואין בעיה.
♦
השלכות של ביאורנו להבנת הסוגייה
למרות שהדברים הנ"ל מסבירים היטב את מחלוקת הראשונים, הדברים מעט דחוקים. בסופו של דבר, הראשונים טענו שלא מתקיים כאן 'ונתן בידה', ומשמע מדבריהם שלא תהליך הנתינה הוא הבעייתי, אלא הקושי הוא שלא מתקיים כאן 'בידה'.עם זאת, לענ"ד אפשר לתרץ שאכן הבעיה היא ב'ונתן', וניתן להוכיח זאת מכך שהריטב"א (כתי"ק) כותב בדף כא. שהבעיה בטלי גיטך מעל גבי קרקע היא ו'נתן בידה', ובדף עז: הוא כותב במפורש שהבעיה היא שאין כאן נתינה של הבעל . כמו כן, ייתכן שלפי דברינו אכן ניתן להסביר שהקושייה היא גם מ'ונתן' וגם מ'בידה', וכוונתם היא שהבעל לא נותן זאת עד ידה של האישה, ולכן אין כאן נתינה טובה, מאחר שהאישה סייעה בנתינה. וזה הפשט ב'ונתן בידה'.
בניגוד לאחרונים, המסבירים שלפי רוב הראשונים "ידה" הכוונה לידה ממש ולרשותה הפיזית, לפי דברינו יוצא שהם מסתפקים ברשותה הממונית של האישה, ולכן הם סוברים שבאופן עקרוני אין בעיה לתת את הגט ע"י הקנאה, כל עוד כל התהליך מיוחס לבעל. דווקא רש"י הוא הדורש שהגט ינתן לרשותה הממשית, מאחר שהוא סובר שיש כאן פעולת שילוח ומתרחש כאן "טקס", ולכן הוא מפרש את המילה "בידה" בפסוק שהכוונה היא לידה ממש.
♦
ב. כנסי שטר חוב
הצגת הסוגיה
בדף עח. מופיע דינו של בעל הנותן לאשתו גט, אך הוא אומר לה שזהו שטר חוב, ונפסק שהאישה איננה מגורשת עד שיאמר לה הרי זה גיטך.הרמב"ן, רבנו קרקש, הרשב"א והמאירי[13] מסבירים שכאשר הבעל נתן את הגט בתורת שטר חוב אנו חוששים שמא הוא ביטל את הנתינה, כך שהיא לא תהיה נתינת גירושין. מכאן ניתן להסיק שאין להם בעיה עקרונית עם כך שהאישה לא מודעת לכך שהיא מגורשת, אלא הם רק חוששים שמא הבעל ביטל את הנתינה. וזה לשיטתם, שבגירושין אין פן של שילוח, ולכן אין אנו נדרשים להביא את האישה לכדי ידיעה שהיא מגורשת. זהו תהליך קנייני, וכל עוד הוא מתבצע, האישה מגורשת. לכן מבחינתם, החשש האמיתי הוא שהבעל ביטל את הנתינה[14].
לכאורה, לפי דברינו לעיל בשיטת רש"י, הרמב"ם ור"י הצורך באמירת הי גיטך מובן מאליו. הרי פעולת הנתינה היא לא רק פעולה טכנית, אלא זו פעולה 'טקסית' ומשמעותית של שילוח האישה. כל המשמעות של טקס הוא המודעות של אנשים אליו. למשל, אם שני אויבים ילחצו ידיים, אך לא ידעו מי הוא העומד לפניהם, זה יהיה חסר משמעות. גם בנידוננו, אם האישה תשולח ללא ידיעה שכרגע בעלה גירשה, זה יהיה ריק מתוכן, ולכן ברור שצריך את המודעות של האישה להליך זה. הסיבה שצריך את האמירה היא לא מחשש ביטול של הנתינה, אלא בגלל החשיבות של מודעות האישה לתהליך הגירושין.
ואכן, אלו דברי ר"י בתוס' ד"ה אינו: "ומיהו קשה דבהניזקין (לעיל דף נה.) משמע דאפילו לא אמר כשר גבי מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא נשמע אמר לעדים ראו גט זה וכו' וי"ל דהתם נמי אחר כך יגידו לה העדים שהיא מגורשת אף על פי דהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום צריך לומר לה הי גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת".
כלומר, לפי ר"י לתהליך הגירושין נחוץ אישה 'הראויה לשילוחין'. הוא מרחיב את הדרישה אף למקרים בהם האישה ראויה באופן עקרוני לגירושין, אלא שיש בעיה נקודתית, כמו בנידוננו, בו הבעל אמר לאישה שזה שטר חוב. במקרה זה, האישה לא מודעת לכך שהיא משתלחת ועלולה לשוב לבית בעלה, עובדה המגדירה אותה כמשולחת וחוזרת, ופוסלת את הגירושין.
הרמב"ם כותב בפ"א ה"ט וז"ל: "ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות". המנחת אשר על מסכת גיטין (סימן סו אות ג) מסביר שאין להסביר שכוונת הרמב"ם היא שהבעל צריך לתת את הגט מתוך רצון לגרש. זאת, מאחר שהרמב"ם כבר פתח את דבריו בכך שאין האישה מתגרשת אלא לרצון האיש, וכעת זהו דין נוסף. כמו כן, דין זה הוא ברור ואין צורך ללמוד אותו מפסוק, כפי שהרמב"ם לומד את הדין הנוכחי. מסקנתו היא שהרמב"ם מוסיף שגם אם הבעל אכן מתכוון לגרש את האישה, צריך שהנתינה תהיה ניכרת שהיא לשם גירושין. לפי דברינו, הצורך בכך שהנתינה תהיה ניכרת הוא כדי שהאישה תהיה מודעת לכך שהיא מגורשת, ובכך יתקיים הפן של השילוח בגירושין[15].
מתוך כך, מובן מדוע הרמב"ם (פרק א' הלכה יא) כותב שאם נתן לה את הגט ולא אמר כלום הגט פסול, ומשמע מדבריו שזהו פסול מדרבנן בלבד. ולפי דרכנו הדברים נהירים. ברור שכאשר הבעל נותן לאשתו גט ביד ולא אומר דבר, האישה מבינה שהוא מגרש אותה, וזה ניכר, ולכן הגט כשר מהתורה. רק כאשר הבעל נותן את הגט בתורת שטר חוב, הנתינה איננה ניכרת שהיא לשם גירושין, ומתוך כך נפגמת מודעותה של האישה להליך והיא איננה מגורשת.
הוכחה נוספת לביאורנו בדעת הרמב"ם היא, שבניגוד לשאר הראשונים, הרמב"ם לא מעמיד את המשנה של 'כנסי שטר חוב' במצב בו הבעל והאישה 'עסוקים באותו עניין', אלא הוא מעמיד אותה בסתמא, כפי שמבאר הלח"מ על אתר. ניתן להסביר שאם הם עסוקים באותו עניין, אף אם הוא נותן לה זאת בתור שטר חוב, האישה מבינה שהוא מגרש אותה, ולכן הנתינה כשרה. לכן הרמב"ם נאלץ לבאר שהם כלל לא עסוקין באותו עניין, ואז העובדה שהבעל נתן את הגט בתור שטר חוב, היא עילה מספקת לפסוק שאין כאן גירושין.
עם זאת, צ"ע, מאחר שהרמב"ם בהלכה י' כותב שאם אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה כשר. וביארו הב"ש והגר"א בשו"ע אהע"ז סימן קלו סעיף ה שלפי הרמב"ם מספיק אמירה לעדים, למרות שהם לא יאמרו לאישה שזהו לא שטר חוב אלא גט. והלא לפי דברינו, הרי צריך שזה יהיה ניכר לאישה שהיא המשולחת והיא צריכה להיות מודעת, וכיצד זה מתרחש בנידון דידן?
וייתכן לתרץ זאת עפ"י דברי התורת גיטין (קלו, ה), האומר שלא צריך שהעדים יאמרו בפועל לאישה, דמילתא דעדים קלא אית להו, וכך יוודע הדבר לאישה. מתוך כך, מובן מדוע האמירה לעדים אכן משרתת את מטרתה ומביאה למודעותה של האישה לכך שהיא מגורשת
ואם כנים דברינו, צריך להבין מדוע הרמב"ם ור"י הביאו מקורות שונים לדין זה. יש לשים לב שהרמב"ם תולה את החסרון במעשהו של הבעל, והוא נוקט שעל הנתינה להיות ניכרת, דבר אשר לא בוצע כאשר הבעל נתן את הגט בתורת שטר חוב. ואילו ר"י תולה את החסרון באישה, ומבאר שעליה להיות ראויה לשילוחין, ולכן מודעותה נחוצה לתהליך.
ניתן לומר שהרמב"ם מיאן בביאור התוס' מאחר שהוא סבר שכל הדין 'ושלחה שיהא משלחה ואינה חוזרת' הוא לאישה שבמהותה לא יכולה להשתלח, כמו שוטה. אישה שבאופן עקרוני יכולה להשתלח, אלא שיש כרגע פגם נקודתי המונע זאת ממנה, אין בכך כדי להכליל אותה תחת הדין של 'ושלחה שיהא משלחה ואינה חוזרת'.
כדי להבין מדוע התוס' מיאנו בהסברו של הרמב"ם יש לעיין בדבריו הבאים של הרמב"ם בפ"א מהלכות גירושין: "זה שנאמר בתורה 'ושלחה מביתו', אין עניינו שלא יגמרו גירושיה עד שתצא מביתו אלא כשמגיע גט לידה - גמרו גירושיה, ואע"פ שעדיין היא בביתו כמו שיתבאר. לא נאמר ושלחה אלא שאם גירש ולא הוציאה מביתו הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו לפיכך צריכה ממנו גט שני כמו שיתבאר[16]".
כלומר, לרמב"ם הייתה הו"א שהאדם חייב לשלח בפועל את האישה מביתו כדי לגרשה, ובסוף הוא נוקט שעצם מסירת הגט היא פעולת השילוח. היוצא מדבריו הוא שאדם מקיים פעולת שילוח גמורה במסירת הגט[17].
ייתכן שהתוס' חלקו על הנחה זו ואמרו שמכך שהבעל לא צריך להוציא את האישה בפועל מביתו, בהכרח אף לא מתקיימת כאן פעולת שילוח מלאה, ויש כאן רק התחלה של שילוח, אלא שהתורה חידשה שניתן להסתפק בכך. לכן מובן מדוע התוס' לא דורשים שהבעל ייתן את הגט בתורת גירושין. לכל מעשה יש את האקט עצמו ויש את התוצאה שלו. מעשה שלם הוא בהכרח כזה, המוביל לתוצאה, לפחות מבחינה פוטנציאלית. הדין של נתינת הגט בתורת גירושין, בעצם מביא למודעותה של האישה ולשילוחה הסופי מבית האיש, ומהווה את גמר השילוח. מאחר שהתוס' סוברים שצריך רק התחלה של שילוח, הם לא סוברים שהדבר הכרחי.
גם את דרשתו של רבי ישמעאל 'ושלחה - שיהא משלחה ואינה חוזרת' אין התוס' רואים כדרישה לכך שיהא מעשה שילוח גמור, מאחר שהם סוברים שעל האדם רק להתחיל את ההליך, אלא דרשה זו היא כגדר באישה הראויה לגירושין.
מתוך כך, מובן מדוע התוס' נדחקו והרחיבו את דינו של רבי ישמעאל מעבר למה שעשו שאר הראשונים. זאת, מאחר שהם לא היו יכולים לנקוט במקורו של הרמב"ם.
כמובן שגם תוס' לא יסברו שנתינה לשם פיקדון היא בסדר, מאחר שאין כאן כלל כוונת גירושין, ולכן אין כאן התחלה של שילוח. כל חידושם הוא שמצד מעשהו של הבעל, לא מחויבים לתת את הגט בצורה שהתהליך יהיה ניכר לאישה, מאחר שמעשה זה מוביל בהכרח לתוצאה של שילוח, ואין אנו מחויבים בסיום התהליך אלא רק בהתחלתו.
עם זאת, הסבר זה תמוה במיוחד, וכדי לעזור להבין יותר את סברת תוס' שמספיקה רק התחלה של שילוח, יש להקדים את הדברים הבאים: בכל מעשה קידושין וגירושין אצל ישראל מתרחש דבר פלאי. האדם עושה מעשה, והאישה עכשיו מקודשת לו ואסורה לכל העולם, ונוצרת או מתבטלת חלות. זאת, בניגוד גמור למתרחש אצל בני נח, שם הנישואים הם קביעה מציאותית גרידא ותו לא. מבחינה הגיונית, לא ייתכן שבכוחו של האדם להחיל חלויות מופשטות, אלא שצריך לומר שהתורה גזרה שאם האדם יעשה מעשה מסוים תחול החלות. דהיינו, שכל מעשה קידושין וכן מעשה גירושין הוא מעשה שמצד עצמו איננו שלם, וכל החלות שבו פועלת מכוח גזרת הכתוב, ומכך שלמעשה הקב"ה פועל את החלות. ולכן, לפי תוס' מובן מדוע האדם יכול להסתפק במעשה שילוח חלקי, מאחר שבכל אופן, כל מעשה קידושין וגירושין מצד האדם איננו שלם[18].
כמו כן, לפי דברינו מובנת היטב מחלוקת הר"ן והריטב"א בד"ה כנסי שטר חוב (שבסוגיות בהן עסקנו, הריטב"א נוקט כדעת הרמב"ם) לגבי נתינה לשם פקדון. הר"ן מכשיר נתינה זו ואילו הריטב"א פוסל. והמנחת אשר (גיטין סימן סו אות א) ביאר שהם נחלקו בשאלה האם חייבים נתינה לשם גירושין. ולפי דברינו אתי שפיר, שהרמב"ם וסיעתו ידרשו כוונת גירושין, מאחר שהנתינה היא חלק מהותי מהשילוח, ואילו הר"ן וסיעתו סוברים שיש כאן תהליך הקנאה, והנתינה היא תנאי בלבד להכשר הגירושין, ולכן לא צריך שתהיה כוונה לשם גירושין.
♦
ג. האם קטנה יכולה לקבל את גיטה
בפד"ר של הרב אברהם צבי גאופטמן 'מסוגלתה של האישה לקבל גט' (מופיע באתר דעת), הוא דן בהבנת הדין 'משלחה ואינה חוזרת' - האם הכוונה היא שכדי שמעשה הגירושין יחולו יש צורך בהבנה של האישה במהות מעשה הגירושין שעניינו ניתוק מבעלה, או שמא הוא בא להגדיר את מעשה השילוחין של הבעל שיהיה מעשה בר תוקף של שילוח, אף אם אין הדבר נובע מהבנתה של המשולחת. למשל, אם סיבה צדדית גורמת לכך שהאשה אינה יכולה לחזור. הוא תולה זאת במחלוקתם של ר"ת ורש"י בדף סד:[19] האם קטנה שאינה יכולה לשמור גיטה מתגרשת בקבלת אביה. רש"י כותב שלא ור"ת סובר שכן. וזה מתאים לדברינו לעיל, שלפי רש"י, ואף לפי הרמב"ם, צריך ידיעה של האישה, ודבר זה נובע מהבנתם שיש כאן פן מהותי של שילוח, ואילו ר"ת חולק על הנחה זו, כפי שביארנו לעיל.♦
סיכום
נחלקו הראשונים מהו רעיונה של מצוות גירושין - האם זהו הליך הקנאה או הליך של שילוח. מצד אחד ראינו שרש"י, הרמב"ם, ר"י והריטב"א נוקטים שבגירושין יש רכיב מהותי של שילוח האישה. מצד שני הרמב"ן, הרשב"א, רבנו קרשקש, ר"ת הר"ן והמאירי נקטו שגט הוא ככל שטר קנייני וראו בתהליך הגירושין הליך של הקנאה.ראינו שלמחלוקת זו יש השלכות נרחבות ומספר נפקא מינות החורזות את מרחבי מסכת גיטין:
א. מחלוקת בגדר נתינת הגט. האם העיקר הוא ההליך או שמא העיקר הוא נתינת הבעל. ונפקא מינה לכך היא האם האישה יכולה להשתתף בתהליך. מחלוקת זו שזורה במספר סוגיות מרכזיות במסכת גיטין, והבאנו לכך כדוגמא את 'גטו של שכיב מרע' ו'גט בידה ומשיחה בידו'.
ב. האם הנתינה צריכה להיות לשם גירושין - דבר הבא לידי ביטוי בסוגיית 'כנסי שטר חוב'.
ג. האם צריך מודעות של האישה לכך שהיא מתגרשת או שמא לא. שאלה זו עמדה במוקדה של מחלוקת הראשונים בביאור המשנה של 'כנסי שטר חוב'.
♦ ♦ ♦