מח"ס תורת התלמוד
אם צריך לחנך קטן שלא יעבור בין ב' נשים
בס"ד. אדר התש"פ בשל"א.למעכ"ת הגאון הגדול, חריף ובקי טובא, צמ"ס, כמוה"ר מתתיהו גבאי שליט"א, מח"ס בית מתתיהו, ועוד ספרים גדולים וחשובים.
אחדשה"ט, אודות השאלה האם צריך לחנך קטן שלא יעבור בין שתי נשים. הנה, אף שיש להאריך בזה, מחמת קוצר הזמן אשיב בקצירת האומר מה שנלע"ד בזה.
♦
איפסקא הלכתא (או"ח סימן שמג): קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו וכו'. ע"כ. וביאר הרמ"א דהיינו מאיסור דאורייתא. יעו"ש. וכתב המג"א (שם ס"ק ב) באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו, כדאיתא בסימן קו ובכמה דוכתי. יעו"ש. וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ב). וכ"כ המשנ"ב (סימן תרנז ס"ק ג) גבי חינוך במצות לולב, שפסק מרן שקטן היודע לנענע לולב כדינו אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות, וכתב המשנ"ב (שם) דמצות חינוך היא אפילו בשאר הימים שהם מדרבנן. יעו"ש.
וכן הוא בשו"ע (סימן קפו סעיף ב) דקטן חייב בברכת המזון כדי לחנכו וכו'. יעו"ש. וביאר העולת תמיד (שם ס"ק ד) דאפילו אם הוא אכל רק כזית דגם גדול אינו חייב אלא מדרבנן וכו'. יעו"ש. וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק ד). יעו"ש. וכן נראה מהא דפסק מרן גבי נרות חנוכה (סימן תרעז ס"ב): קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק. ע"כ. ואכמ"ל.
והנה, במחצית השקל (סימן תרעז ע"ד המג"א ס"ק ח) כתב דנהי דאביו מחוייב לחנכו, היינו בדבר שיש בו חיוב על הגדול מצד הדין, אבל בזה דגם בגדול ליכא כי אם משום הידור מצוה, אינו מחוייב לחנך בו הקטן וכו'. יעו"ש. וכ"כ הביאור הלכה (סימן תרעה ס"ג ד"ה ולדידן). יעו"ש. וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק יד). וכבר ראתה עינו הבדולח מ"ש רבותינו הפוסקים בזה, וכמו שהאריך כת"ר בספרו האדיר בית מתתיהו (ח"א סימן י) כיד ה' הטובה עליו. וע"ע בתורת התלמוד (ש"א סימן ב ס"ק יג), ובילקו"י (דיני חינוך קטן עמ' פח).
ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן צ) כתב בביאור דברי הרמ"א, דמה דעל הידור לא שייך חינוך, היינו היכא דיש לפנינו לקיים מצוה בלי הידור ויכול הוא לקיימה ע"י הידור, וכגון באתרוג שיש לפניו אתרוג כשר שאינו הדר ויש לפניו ג"כ אתרוג מהודר, בכה"ג הוא דליכא חינוך בקטן לקנות לו אתרוג מהודר דוקא וסגי ליה באתרוג כשר אפילו אינו מהודר. אבל היכי דההידור הוא חלק מקיום המצוה כה"ג ליכא למימר דקטן אינו מחוייב בהידור דהרי עכ"פ הוא מחוייב בחינוך עיקר המצוה ואי אפשר לקיימה בלי הידור וכו', יעוש"ב.
ועוד כתב (שם) לחדש, דיש שני מיני הידור, א' הידור בגוף המצוה, והשנית הידור בגוף האדם, ומה שאמרו דליכא חינוך בהידור היינו בהידור בגוף המצוה, אבל הידור בגוף האדם פשוט דהוא שייך גם בקטן. והטעם נראה לזה הוא כך דכל ענין החינוך הוא משום חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, והחינוך הוא העיקר שיתרגל את עצמו לעשות מצות כשיגדל. עי' טש"ע א"ח סימן שמ"ג אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו, ועי' ב"י שם. ועי' רמב"ם פי"ז מהל' מ"א הכ"ח אף על פי שאין ב"ד מצווין להפריש את הקטן מצוה על אביו לגעור בו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער ע"פ דרכו וגו'. עכ"ד.
♦
א. ב.
והנה, איתא בגמ' (הוריות יג:) ת"ר, חמשה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו. ע"כ.ושנינו באבות (ג, ח): רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר, כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר (דברים ד, ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". יכול אפילו תקפה עליו משנתו, תלמוד לומר (שם): "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", הא אינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו. ע"כ. וע"ע במנחות (צט:). וביאר רבינו יונה (שם): אשר לא נתן בלבבו לאמר כי השכחה מצויה בבני אדם, והיה לו לחזור ההלכה הרבה פעמים, ולחשוב בה כל היום וכל הלילה עד שלא תוכל לסור מלבו ולא עשה, הרי זה מתחייב בנפשו, כי יבא להורות על פי הזכרתו ויאמר כך אמר לי רבי ויאסר המותר ויתיר האסור ונמצאת תקלה באה על ידו, ונקרא פושע מפני ששגגת תלמוד עולה זדון. עכ"ד. וע"ע בדבריו בשערי תשובה (שער ג אות כח).
וכתב בספר חסד לאלפים (סימן קנז אות ו): האר"י ז"ל הזהיר מאד שלא לאכול שום לב בהמה חיה ועוף, לפי שרוח הבהמה שורה שם, ואז מתדבק בו אותו רוח הבהמית וגורם לו שכחה. ולפעמים מתגלגל איזה רוח באותה בהמה, ונדבק באדם האוכל אותו. והוא הדין לכל הדברים שאמרו רבותינו ז"ל שגורמים שכחה, כגון זיתים וכדומה, צריך ליזהר הרבה, כי בודאי יש טעם בדבר, כי יש אחיזה לחיצונים באותו דבר ונאחז באדם האוכלו. ואני אומר, שזה שאינו זהיר בזה, עובר על מה שאמרה התורה (דברים ד, ט): "השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח", והרי זה בכלל מה שאמרו (אבות ג, ח): כל המשכח דבר אחד ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו. עכ"ד.
וכ"כ בספרו אורות אלים (ש"ס מסכת הוריות אות רל): ישמע חכם וישתדל אחר הדברים היפים ללימוד ויברח מן הדברים הקשים לזכירה וללימוד, כי דיינו מה שנתמעטו הלבבות. ומי שאינו חושש ליזהר חוששני פן יהיה בכלל מה שאמרו (אבות ג, ח) המשכח דבר אחד מלימודו וכו'. ועוד בה, דלפי הנראה המשכחים והקשים ללימוד שרשם פתוח למעלה, שיש בהם אחיזת הקליפות[2], ולכן שומר נפשו ירחק מהם. עכ"ד.
וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ד סימן קל) שמי שעושה דברים אלו שקשים לשכחה המובאים בגמ' (הוריות יג:), כיון שעושה מעשה שעל ידי זה שוכח לימודו עובר בלאו זה, שהרי גורם שיסורו דברי תורה מליבו. עכ"ד. וע"ע בעקבי הסופר (שם ס"ק א). וכ"כ בשו"ת שבט מנשה (סימן סו). וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ג) ששמע בשם רבינו החזו"א מאחר שמבואר בשו"ע (סימן ד סעיף יח) דת"ח שאינו נוטל ידיו כשצריך, תלמודו משתכח, לכן מי שאינו נזהר ליטול ידיו כשצריך עובר בלאו דהשמר פן תשכח. יעו"ש. וע"ע בשו"ת מקדשי השם (ח"ב סימן נא בהגהת דבר צבי אות ז), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן נג אות ב), ובשו"ת להורות נתן (ח"א סימן נט אות יד), ובשו"ת שבט הקהתי (ח"א סימן ב).[3]
אכן, בספר חסידים (סימן תתרח) כתב: אחד שאל מחכם, אמר עכברים אכלו מלחמי אם אוכל לאכול מן הלחם. אמר ולמה לא תאכל, א"ל פן אשכח תלמודי, ואני נזהר מלאכול מכל מה שמשכח התלמוד, ועתה אני רעב. א"ל החכם אינך חייב עד שישב ויסירם מלבו ואני רואה שאינך עוסק בתורה ואתה פנוי והיית יכול לעסוק וכל היום אתה בטל מדברי תורה והולך אתה עם עמי הארץ לשמוע דברים בטלים, מוטב היה לך שלא היית נזהר מדברים המשכחים כדי שהיית שוכח דברים בטלים שאתה עוסק בהם. ע"כ.
וכן כתב בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סימן ח אות א) דהיכא דקעביד לצרכו לא חשיב יושב ומסירם מלבו, שאין בכלל זה אלא היושב ומפנה לבו לבטלה ומתרשל מלחזור על לימודו וכו'. עכ"ד יעו"ש במ"ש בביאור דברי רבינו יונה. ובהמשך דבריו (שם אות ב) הביא דברי האוסרים בזה, וכתב דנראה דאשתמיט מנייהו דברי רבינו יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תתרח) וכו'. ומבואר בדבריו שאין בזה איסור, ולא דמי ליושב ומסירם מלבו. ונראה דה"ה לאותם הדברים שנזכרו באו"ח (סימן ד סי"ח) הנ"ל. שאין זה אלא גרמא בעלמא. [ולא אמרינן בכה"ג ופן יסורו מלבבך, לרבות כל המסירים. כדאי' בכה"ג בקידושין (סח:) ובכ"ד. וק"ל]. וכן מוכח להדיא בס' יוסף אומץ יוזפא (עמוד רעג). עכ"ד יעוש"ב. וע"ע בשל"ה הקדוש (שבועות נר מצוה אות קה), ובספר טהרת המים (מערכת הש' אות יד), ובשו"ת קול מנחם [קאליב] (או"ח ח"ג סימן קלג).
ובספר ברית ותורה [פרץ] (הלכות תלמוד תורה סימן כב עמ' רו-רח) כתב דיש שרצו לדחות את הראיה מספר חסידים, והביא דבריהם, ודחה דחיותיהם. יעוש"ב. ומכל מקום כתב שם דאף שמותר מעיקר הדין, בודאי נכון ליזהר לכתחילה מכל הדברים, שהרי לכך מנאום חכמים, שידעו ליזהר בזה. יעו"ש. וע"ע בדבריו בספר אהלי שם (יו"ד ח"ו סימן רמו ס"ק כב). וכן העלה בשו"ת יביע אומר (ח"ב יו"ד סימן ח אות י): כלל העולה, שאין שום איסור באכילת המאכל שאכלו ממנו חתול או עכבר. אלא שיותר טוב לחוש למ"ש חז"ל שהאוכל מזה בא לידי שכחה וכו'. עכ"ד.
♦
אמנם, הנידון דידן לא הוי בכלל דברים המשכחים את הלימוד, אלא בכלל הדברים הקשים ללימוד, כדאיתא בהוריות (שם) עשרה דברים קשים ללימוד וכו' והעובר בין שתי נשים וכו'. יעו"ש. ופירש רש"י (שם ד"ה קשים): שהעושה אותן יהא קשה לשמוע. ע"כ. וע"ע בערוך השולחן (סימן ב סעיף ו), ובקובץ בית הלל (חל"ה עמ' כ אות ז).
וכתב המאירי (הוריות יג:) מכיון שהחכמה היא עיקר גדול ויתד שכל היחסים תלויין בה, צריך אדם להשתדל בה תכלית ההשתדלות, ולהיות תורתו קבע ושאר הדברים עראי, וכן שירגיל עצמו באכילת הדברים המעמידים את הלימוד הן במאכל התמידי כלחם ובשר שיהא מזונו בדקים ובמבושלים כתקנן ובאותן שאין מטמטמין את הלב, הן ביין וברקחי הסמים הידועים להועיל בכח הזכרנות, והוא אמרם חמרא וריחני פקחין, וכן לשמור עצמו מהדברים המשכחים והמטמטמים את הלב, כלב בהמה וזיתים מלוחים וכיוצא באלו הענינים על הדרכים שהתבאר ענינם בספרי הרפואות וכו'. ושאר דברים הנזכרים הנה אם להזכיר אם לשכחה קצתם דברים נעזרים בעזר הטבע וקצתם דברים המוניים נמשכים אחר קצת אמונות היו אז מפורסמות ביניהם פרסום כללי וקווי ה' יחליפו כח יבטחו בה' אין מחריד אין שטן ואין פגע רע. עכ"ד.
וכן מצאנו שהזהירו הפוסקים, וכמ"ש האליה רבה (סימן ג ס"ק י) עוד הזהירו ג' אין ממצעין ולא מתמצעין, הכלב והדקל והאשה ויש אומרים אף החזיר וכו'. יעו"ש. ובפר"ח (יו"ד סימן קטז ס"ק ט) כתב: ראיתי להעתיק בכאן קצת דברים המביאין לידי סכנה שבאו מפוזרים בתלמוד במקומות מוחלקים שראוי לכל אדם להזהר מהם שבסבתם באים הרבה מקרים לעולם ושומר נפשו ירחק מהם וכו'. יעוש"ב.
וכ"כ בשו"ע הרב (חו"מ הל' שמירת גוף ונפש סעיף ט): לא יעבור איש בין שתי נשים ולא אשה בין שני אנשים מפני שרוח רעה שורה, וכן הכלב בין שני בני אדם או אדם אחד בין שני כלבים, וכן הדקל של תמרים, ויש אומרים אף החזיר, ויש אומרים אף הנחש. וכן בערוך השולחן (סימן ב סעיף ו) הביא את דברי הגמ' (הוריות שם) דהעובר בין ב' נשים בכלל הדברים שקשים ללימוד. יעו"ש. וע"ע בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סימן כ). וכתב בספר אגרות וכתבים (הוראות והנהגות פל"ו סעיף כ) ששמע בשם החזון איש זצ"ל שהקפיד הרבה שלא לעבור בין ב' נשים וכן להיפך וכו'. יעו"ש. וע"ע בארחות רבינו (מהדורה חדשה ח"א עמ' שו, וח"ד עמ' קמא). וכן הזהירו גם בשאר דברים הגורמים שכחה וכנ"ל, ואכמ"ל.
ובשו"ת דמשק אליעזר [פרלמוטר] (יו"ד סימן מד) כתב: גם נתעוררתי אמאי לא מובא בשו"ע ובפוסקים מה דאיתמר בפ' ע"פ (קיא.) כמה דברים דאיכא משום סכנה וכו'. יעו"ש. וע"ע בשו"ת שם אריה (חיו"ד סימן כז). ובשו"ת עולת יצחק (ח"ב סימן רלח) כתב, דלעבור בין ב' נשים, אינו "איסור" ולא נזכר ברמב"ם ובשו"ע, אלא הוא ענין סגולה כדאיתא בפסחים (דף קיא.) וכן מקובל להימנע וכמו שהעתיקו זאת בהרבה ספרי יראים וכו'. עכ"ד יעו"ש. וע"ע בחידושי הגרעק"א (יו"ד סימן שעו). וראיתי בקובץ בית הלל (חל"ה עמ' כג) שהעלה הרה"ג רבי יהושע אשכנזי: דלכל הדעות אין איסור מעיקר הדין לעשות דברים ה'קשים' ללימוד. יעו"ש. וע"ע בשו"ת וישב משה [זארגער] (ח"א סימן עג), ובשו"ת ברכת יהודה (ח"ד עניינים שונים סימן ב עמ' ערה).
ונראה לענ"ד דאין להקשות על כל הנ"ל ולומר שמכיון שנזכר בגמ' ובפוסקים שצריך ליזהר שלא לעבור בין ב' נשים, אזי הדבר אסור מדינא, שהרי אף בדברים שבגמ' איתא בהדיא לשון "אסור", אין הכרח בזה שהם יהיו אכן אסורים מדינא. וכמבואר בשו"ת דברות אליהו (ח"ה סימן טז) שהביא ראיות רבות דאף דבגמ' איתא לשון "אסור", אין מכאן ראיה שלמעשה הדבר אסור מדינא. יעוש"ב. וע"ע בתורת התלמוד (ש"א סימן ד עמ' רכד-רכה). ובנידון דידן קיל טפי, דאף בגמ' לא מצאנו בזה לשון "אסור", אלא שמנתה הגמ' דברים שמי שעושה אותם הם גורמים לשכחה או לקושי בלימוד, ולא נזכר ברמב"ם ובשו"ע, ובפוסקים הביאו את דברי הגמ' בזה.
♦
ג. ד.
ואיתא בפסחים (קיא.) תנו רבנן, שלשה אין ממצעין ולא מתמצעין, ואלו הן, הכלב והדקל, והאשה. ויש אומרים: אף החזיר, ויש אומרים אף הנחש. ואי ממצעין מאי תקנתיה, אמר רב פפא, נפתח באל ונפסיק באל. אי נמי, נפתח בלא ונפסיק בלא. הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה, אם תחילת נידתה היא הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא מריבה עושה ביניהן[4]. מאי תקנתיה, נפתח באל ונפסיק באל. ע"כ. ופירש רש"י (שם ד"ה אין ממצעין): לא יעברו בין שני אנשים, ואין מתמצעין לא יעבור איש אחד בין שני כלבים, בין שתי נשים, בין שתי דקלים. ע"כ.ובזוה"ק (חדש רות לו:) איתא: תנן העובר בין שתי נשים אם נדות הן נכפה ולא תזוז מגופו אם לא יעשו לו מידי. [ס"א ואם יעשו] סכנת דם או הריגה מזומנת לו. ואם אינן נדות עין הרע שולט בו בגופו או בממונו. כי הא דרבי נחום ברבי שמלאי, זמנא חדא הוה בכרך קסרין, אעבר בין שתי נשים, אסתכלו ביה ואיסתכן מיד בגופיה ובממוניה, מאי טעמא, בגין דההוא (נ"א דהוה) רוחא בישא שראת עלון ויכיל לנזקא וכו'. יעו"ש מאי תקנתיה.
והנה, מכיון דאיכא הכא ענין של חשש סכנה, לכאורה איכא למיסר, דמצינו דחששו הרבה לספק נפשות, וכלשון קדשו של מרן השו"ע (יו"ד סימן רסג סעיף א): וצריך ליזהר מאד באלו הדברים, שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, דסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר לו למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. יעו"ש. וכן גבי חילול שבת במקום פיקוח נפש איתא בירושלמי (יומא פ"ח ה"ה) הזריז משובח והנשאל מגונה והשואל הרי זה שופך דמים. ע"כ. וביאר בתרומת הדשן (ח"ב סימן קנו) דהנשאל הרי זה מגונה כלומר שלא הודיע כבר. יעו"ש. וע"ע באיסור והיתר הארוך (סימן נט סעיף ג), ובכל בו (הל' שבת סימן לא), וברקח (סימן קט), ובתורת האדם לרמב"ן (ט ע"א), ובתשב"ץ (ח"א סימן נד). ואפי' אינו יכול לחיות אלא לפי שעה מפקחים, כדקיימא לן (סימן שכט סעיף ד) ויעו"ש בביאור הלכה.
והנה רק בג' עבירות אמרינן יהרג ואל יעבור, כדאיתא בפסחים (כה:), וברמב"ם (פ"ה מהל' ה"ז), ובשולחן ערוך (יו"ד סימן קנז). יעו"ש. וע"ע בסנהדרין (עה.). וכדאמר רב יהודה אמר שמואל ביומא (פה:) אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו "וחי בהם ולא שימות בהם". ע"כ. ואף ספק פיקוח נפש דוחה את השבת, כדקיימא לן (יומא פג.), וברמב"ם (פרק ב' מהל' שבת הלכה א), ובשולחן ערוך (סימן שכח סעיף ה) ע"פ המשנ"ב (שם ס"ק יז). יעו"ש. וע"ע בשו"ע (או"ח סימן שכח סעיף ו וס"י, וסימן שכט, ויו"ד סימן רסג סעיף ב, ואה"ע סימן ט סעיף א), ובתורת התלמוד (שער ב סימן יב), ואכמ"ל.
וכל שכן שלא יכניס אדם את עצמו לסכנה, אף בטענה שהוא עושה כן לשם מצוה או שאינו רוצה לעבור איסור, דהנה פסק מרן (סימן שכח סעיף ב): מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה משובח, והשואל הרי זה שופך דמים. ע"כ. וכתב המשנ"ב (סימן שכח ס"ק ו): פי' אותו האיש שהוא מתחסד וירא לחלל שבת בחולה כזה כ"א ע"י מורה, הרי הוא שופך דמים, שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן, והרי הכתוב אומר "לא תעמוד" וגו'. ובירושלמי איתא הנשאל הרי זה מגונה, פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו. ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת, כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות [רדב"ז]. עכ"ד.
אמנם, הכא הוי סכנה סגולית, וכבר כתב רבינו הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן קמו) גבי אשה קטלנית: שזאת המוחזקת לקטלנית מנעו אותה לבלתי תינשא לשום אדם, ולא מפני שיש איסור בזה כלל, ואין חילוק בין האיש אשר ישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר גנאה וזה דמיונו, והלכה למעשה אצלנו וכו' תמיד שימות בעלה הראשון והשני ואינה נמנעת מלישא, ומכל שכן אם הייתה בימי נעוריה וכו' ושמא מצאה אדם אחר שרוצה לקדשה ואם הוא בטוב לבה, או מקבלת קידושין בפני שנים דעלמא ואחר זאת תבוא לב"ד ויכתבו לה כתובה ותכנס לחופה ומברכין לה שבע ברכות, כך היו עושין בבית דינו של רבינו יצחק הרב זצ"ל בעל ההלכות, וכן בבית דינו של רבינו יוסף הלוי תלמידו, וכן עשו כל הבתי דינין אשר באו אחריהם. וכן פסקנו אנחנו ועשינו הלכה למעשה במצרים מיום שבאנו, וכי תדחה מצוה של תורה משום חששא בעלמא, דבר זה לא שמענו מימינו, והלכה למעשה שנתקדשו לכתחילה ונתיבמו ולא ראינו מי שהקפיד בזה וזה דבר פשוט אשר אין להסתפק בו כלל וכו'. עכ"ד יעו"ש. וע"ע באור זרוע (ח"א שו"ת סימן תשלח), ובכסף משנה (פכ"א מהל' איסורי ביאה הל"א), ובשתילי זיתים (סימן ט ס"ק ט), ובשו"ת פעולת צדיק (ח"ב סימן רה), ובשו"ע המקוצר (סימן קצט סעיף יז), ובספר ויאמר יהונתן (אה"ע סימן ט ס"ק ו).
ומכל מקום מרן השו"ע (אה"ע סימן ט סעיף א) העלה האי דינא בשולחנו הטהור, והאחרונים דנו בזה באריכות מאי תקנתה דהאי איתתא דלא תישאר בעיגונא ח"ו, ומצאו לה פתחים וצדדים להקל באופנים מסויימים, עיין בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קכא), וברמ"א (אה"ע סימן ט ס"א), ובתרומת הדשן (סימן ריא), ובשו"ת הריב"ש (סימן רמג), ובב"ש (אה"ע סימן ט ס"ק ו), ובדרכי משה (אה"ע שם ס"ק ב), ובשו"ת חת"ס (אה"ע סימן כג), ובפת"ש (שם ס"ק ב), ובשו"ת אג"מ (אה"ע ח"א סימן כו), ובשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן רכט), ובשו"ת יביע אומר (ח"ח אה"ע סימן טז), ובשו"ת עטרת פז (ח"ד יו"ד סימן יח עמ' תצא, ואה"ע סימן ג), וכו', יעוש"ב, ואכמ"ל. ובשו"ע (אה"ע סימן ט סעיף א) פסק דאם נשאת לא תצא. יעו"ש.
וראיתי בשו"ת עמק התשובה (ח"ג סימן צג) שהביא את דברי הרמב"ם הנ"ל, והקשה דלכאורה יפלא, דאע"ג שהוא על צד הניחוש, מכל מקום כיון שחז"ל גזרו ואמרו שלא ישא האיך הערימו לישאנה, הא גזרו ואמרו שאין לישא קטלנית, ועוד האיך מותר להערים ולהפקיר נפשו, הא כבר כתבו האחרונים באו"ח סימן תרי"ח דחולה אסור להחמיר על עצמו להתענות במקום שצריך לאכול, וכל המחמיר על עצמו עובר על אזהרה ד"ואך את דמכך לנפשותיכם אדרוש", שהוא אזהרה דאורייתא, הרי דגם על עצמו אין רשות להפקיר עצמו למיתה. יעו"ש. וביאר בזה דהא כל אזהרות שבתורה וכו' על חיי נפשו הוא רק בדברים הגורמין למיתה על ידי דברים טבעיים, אבל גורמי מיתה על ידי ניחוש על זה לא באו אזהרות שבתורה, ואפילו אזהרה ד"נשמרתם מאד לנפשותיכם", שזה אזהרה שלא להכניס עצמו לדברים המסוכנים וכמו שביאר בשו"ת שם אריה (חיו"ד סימן כז), מכל מקום אזהרה זו נאמר רק לדברים מסוכנים טבעיים וכו'. ואם כן כיון דאתאן עלה דאיסורא דאורייתא לית כאן, אלא דחז"ל גזרו ואמרו דמכל מקום אין ראוי שישאנה דמדרבנן ראוי לחוש אפילו לדברים מסוכנים שעל צד הניחוש, ואם כן במקום שיש לתלות מיתתם במקרים אחרים כגון בחולי בוודאי שפיר תלינן כיון שמדאורייתא אין מוזהרין על זה ורק מדרבנן, ובדבריהם בודאי תולין בכל דבר שיכולין לתלות וכמו בכתמים דתולין בכל דבר אפילו אין ברור המקרה ההוא כל כך מ"מ בדבריהם תולין וכו', והוא הדין נמי כאן מיירי באופן שיש לתלות מיתתם באיזו סיבה אחרת, דבכה"ג אפילו מדרבנן אין ראוי לגזור אלא שיתירו חכמים בכה"ג בהדיא, זה לא רצו לקבל אחריות חיות אחרים על עצמן במקום שנוגע לחיי נפש, אלא שאם הוא לא רוצה לחוש לנפשו לא מנעו חז"ל ממנו הדבר, וזהו שאמר הרמב"ם וכו' עכ"ד יעוש"ב.
וכל זה בדינא דאשה קטלנית, דנזכר בהדיא בשו"ע, ואילו הנידון דידן לא נזכר לא ברמב"ם ולא בשו"ע, וכבר כתב מהרש"ל בים של שלמה (חולין פ"ח סימן י): ויראה כדעת הרמב"ם, מאחר שהטעם הוא משום רוח רעה, וחמירא סכתנא מאיסורא, על כן פסק להחמיר, והאידנא אין נזהרין בזה, לפי שאותם רוחות הנזכרים בתלמוד אינם מצויין בינינו וכו'. יעו"ש. ועוד כתב שם (סימן יב): אף על פי שיש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים, ולא ידעו שיש שינוי במקומות, וכ"ש בזמנים, שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים, אנו כיתושין, גם מה שהזהירו משום רוחות, כולן לא שכיחי האידנא, כמו זוגות ודומיהן, מ"מ מה שיש לחוש מעניין כשפים, והיזיקות שבגופו, למיחש מיבעי[5] וכו'. יעו"ש. וע"ע בכף החיים (סימן ג אות כו).
וכן ראיתי בבן יהוידע (פסחים קיא.) לענין הנידון דידן, גבי הא דאיתא התם: "אם תחילת נדה היא הורגת אחד מהם", שכתב: פירוש, אם נזדמן אותה שעה שם איזה מזיק מן השדים בעת שעברה אשה בין תרי גברי אז אותו מזיק יזיק את אחד מאלו, והורגת ר"ל מזקת שתהיה סיבה שינזק אחד מהם. אבל אם לא נמצא אותה שעה מזיק עומד, לא יהיה מזה נזק. מיהו דע כי הדבר פשוט דכל דברים אלו לא נאמרו אלא בזמן קדמון שהיו השדים והמזיקין מצויים הרבה והיו מינים ממינים שונים, ועתה נחלשה הסט"א נתמעטו אלו ג"כ. עכ"ד.
וכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קיא): והזהירות של ענינים של רוח רעה המוזכר בש"ס בכ"ד והעתיק הפר"ח הרבה מהם בסימן שלנו, והנה בודאי אשרי מי שיכול להיזהר בזה, מכל מקום כיון שלא העתיקו זה בעלי שו"ע נראה ברור כמהרש"ל ביש"ש פ"ח דחולין דכל מה שהזהירו מפני רוח רעה לא שכיחא האי ענינא, ורק כתב להיזהר בעניני כשפים והיזק הגוף. עכ"ד.
ובקובץ בית אהרון וישראל (שנה ז' גליון א, לז תשנ"ב עמ' נא) כתב הגאון רבי משה שטיין שליט"א ע"פ פסקי מרן הגר"ש הלוי ואזנר זצ"ל: בעניינים שיש בהם סכנה טבעית, כגון לעבור תחת קיר נטוי ודאי יש להיזהר, וכמ"ש ביו"ד סימן קטז, ובעניינים סגוליים – בעניינים שנזהרים בהם אין להקל וכן דרכנו להיזהר בזה, אבל אין בידינו לחדש חובת זהירות בדברים שהוזכרו בש"ס והושמטו כנראה בכוונה בפוסקים משום דקים להו דלא שייך בזה"ז וכו'. עוד מקובל בידינו מהחזו"א זצ"ל שבעניינים אלו כל שיש שינוי קל מהאופן שדברו עליו אפשר להתיר וכו'. עכ"ד יעוש"ב. וע"ע בליקוטי הלכות לרבינו החפץ חיים (נדה יז. עין משפט אות ז), ובשו"ת תורת חסד מלובלין (אה"ע סימן ה אות ה), ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן נג אות ב), ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ב יו"ד סימן קמו), ובשו"ת יביע אומר (ח"א יו"ד סימן ט אות ח), ובשו"ת וישב משה [זארגער] (ח"א סימן עג), ובשו"ת צמח יהודה (ח"ג סימן סה).
♦
ומצינו בגמ' (ב"מ פד.) רבי יוחנן הוה אזיל ויתיב אשערי טבילה, אמר, כי סלקן בנות ישראל מטבילת מצוה לפגעו בי, כי היכי דלהוו להו בני שפירי כוותי, גמירי אורייתא כוותי. אמרו ליה רבנן, לא מסתפי מר מעינא בישא, אמר להו, אנא מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא. דכתיב (בראשית מט, כב): "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין", ואמר רבי אבהו, אל תקרי עלי עין אלא עולי עין. רבי יוסי בר חנינא אמר, מהכא (בראשית מח, טז): "וידגו לרב בקרב הארץ", מה דגים שבים מים מכסים אותם ואין העין שולטת בהן, אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן. ע"כ.
וראיתי בשו"ת מנחת יצחק במהדורה חדשה (ח"י סימן סט אות ב) שכתב: ונתקשיתי דבשלמא מה דלא חשש לעינא בישא מובן כיון דאתי מזרעא דיוסף, כדאיתא בש"ס שם, אבל אמאי לא חשש כי יסובבוהו ב' נשים בשעת הליכתן מהטבילה, אכן אם נאמר דעובר דוקא אסור אבל ביושב אין קפידא, הרי כבר כתבו התוס' (שם ד"ה יתיב) ליישב מה דלא חשש למה דאיתא (פסחים קיא.) האי מאן דפגע באיתתא בעידן שסלקה מטבילת מצוה אחזה ליה רוח זנונים, ותירצו דהיינו דוקא דפגע בה, אבל רבי יוחנן שהיה יושב שם בקבע אין זו פגיעה. ע"ש [בתוס']. ולפ"ז דביושב אין קפידא משום רוח רעה, אתי' ג"כ שפיר דלא חשש מה דב' נשים יסובבו אותו מב' צדדיו, דגם בזה ביושב אין קפידא, כנ"ל. ולמעשה צ"ע אם יש לומר כן. עכ"ד יעו"ש.
ולעניות נראה לומר בזה ע"פ הנ"ל, דרבי יוחנן לא חשש לכך היות שהיה בכך רק חשש ולא בודאי שהיו מסבבות אותו ב' נשים כשהן חוזרות מהטבילה, ועוד שאין בכך איסור וכנ"ל. ועוד י"ל דהרי מפורש בזוה"ק דאם אינן נידות החשש הוא עין הרע, ולכך רבי יוחנן לא חשש, כדאיתא התם (ב"מ שם) אמרו ליה רבנן, לא מסתפי מר מעינא בישא, אמר להו, אנא מזרעא דיוסף קאתינא, דלא שלטא ביה עינא בישא. דכתיב: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין". יעו"ש.
♦
ה. ו.
ובדבר האסור מצד הדין אכן יש לחנך את הקטן, כל שהוא בר הבנה שהוא מבין כשאומרים לו שהדבר אסור, כמבואר במשנ"ב (סימן שמג ס"ק ג). יעו"ש. ועל כן נראה בפשיטות דיש לחנך קטן לריחוק מעריות, דהנה פסק מרן (אה"ע סימן כא סעיף א): צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד. ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה אפי' אינם עליה, שמא יבא להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ולא יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה, כאילו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין. ע"כ.והנה, מרן השו"ע נמשך אחר לשון הטור שכתב "צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד" וכו'. וזו הלשון מצינו בכמה מקומות, וכגון באבות (ד, ד) דתנן: רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה וכו'. ע"כ. וביאר רבינו יונה (שם): ועל זה אמר מאד מאד הוי שפל רוח להפליג בדבר ולומר כמה גדול עונשו של גסות הרוח וכו'. יעו"ש. וכן הוא בטור ושו"ע (חו"מ ריש סימן ט): מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד, אפי' לזכות את הזכאי וכו'. ע"כ. וכן הוא בטור (יו"ד סימן קס): מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור רבית וכו'. יעו"ש. וביאר הפרישה (שם ס"ק א): בעבור שרוב בני אדם להוטים אחר חמדת הממון משום הכי הזהירם באזהרה כפולה. ומהאי טעמא כתבו ביורה דעה בריש סימן רמ"ז בנתינת צדקה ז"ל ומאד מאד צריך ליזהר בה וכו'. גם ביורה דעה (ריש סימן שלו) כתבו לענין רפואה ז"ל והוא שיזהר מאד מאד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות כו' מפני חומר פקוח נפש. יעו"ש. וע"ע בדבריו בסמ"ע (שם ס"ק א). וכבר אמרו חז"ל (חגיגה יא:) גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם וכו'. יעו"ש דעריות גרע טפי, דבין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה.
וכבר כתב בספר חסידים (סימן קסח): אל תערב בנים ובנות פן יחטיאו, "אז תשמח בתולה במחול" לבדם אבל "בחורים וזקנים יחדיו" (ירמיה לא, יב), וכן "ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" (זכריה ח, ה), ילדים לבד וילדות לבד. וכן בסוף תהלים (קמח, יב): "בחורים וגם בתולות" ולא אמר בחורים עם בתולות כמו "זקנים עם נערים", גם לרבות נשים לבד. ע"כ. וע"ע ביאור הלכה (סימן שלט סעיף ג ד"ה להקל).
והנה, אף דמצינו בסמ"ג (לאוין קכו) שכתב: ולא גזרו אלא על ייחוד שיהא האיש בן י"ג שנה והאשה בת שלש. יעו"ש. ומהרש"ל בים של שלמה (קידושין פ"ד סימן כב) הביא את דברי הסמ"ג, וכתב: תימא, אם צריכין להיות בר עונשין, אם כן גבי דידה נמי תיבעי י"ב שנים ויום אחד, ואי לאו בעי בר עונשין, אלא שיהו ראויין לביאה, אם כן גבי זכר נמי תסגי בט' שנים ויום אחד, וראיתי ברמב"ם (ה' איסורי ביאה פכ"ב ה"י) לא כתב הכי, אלא, תינוקות בת ג' שנים ולמטה, [ותינוק] בן תשע שנים ולמטה, מותר להתייחד עמהן, שלא גזרו אלא על יחוד אשה הראויה לביאה ואיש הראוי לביאה. וצ"ל דהסמ"ג סבר דעל כל פנים צריך שיהא אחד בר עונשין, ואפילו הכי אם הוא בן י"ג שנים ויום א', אסור להתייחד עם אשה, אפילו היא בת ג' שנים ויום א', שראויה לביאה, ואם היא בת י"ב שנים ויום א', אסורה נמי להתייחד עם מי שהוא בן ט' שנים ויום א', שראוי לביאה, וכן משמע בהרמב"ם, למעיין בו. עכ"ד.
וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן רד אות ג) שהביא את דברי היש"ש, וכתב: ולעת עתה לא ידעתי בעניי למה לא שייך גדר חינוך גם בקטן וקטנה מאיסור יחוד, דהא חינוך שייך להלכה גם בפרישה מאיסורים, ועיין באו"ח סי' שמ"ג, והוא ענין חמור של עריות, ואפילו יחוד פנויה שהוא דרבנן, והבת פחותה מבת י"ב לא הגיע עדין לנדות מכל מקום גם בדרבנן שייך חינוך, ובפרט ענין המורגל הרבה כיחוד וכו'. עכ"ד יעו"ש. ובקובץ מבית לוי (ח"ד עמ' מג סעיף ד) כתב: ומן הראוי לחנך את הקטנים ולמונעם מאיסור ייחוד. יעו"ש.
ונראה לבאר ע"פ מ"ש בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן קלז) בדבר למוד במחלקה אחת ילדים וילדות ודאי אף לקטנים וקטנות ביותר אין רוח חכמים נוחה מזה, דאף שעדין אין בהן יצר הרע וחשש הרהור מכל מקום הא צריך לחנך אותם להתרחק מנשים ואת הילדות מאנשים, וכשלומדין ביחד אדרבה עוד מתרגלין להיפוך להתקרב ויתרגלו מזה גם לכשיתגדלו שכבר יהיה בהן יצר הרע וחשש הרהור. ולכן אף שאין בזה שייכות חשש איסור עתה שאף אם היו גם קטנים חייבין במצות לא היה שייך בהו האיסור, מכל מקום הא יש חיוב חינוך.
ולכאורה תליא זה במחלוקת הפוסקים בהא דלא ליקני אינש הושענא לינוקא ביום טוב קמא שאר"ז בסוכ' דף מ"ו שהמג"א בסימן תרנ"ח (ס"ק ח) סובר דלא יצא הקטן, וכוונתו דלכן לא יצא האב ידי מצות חינוך ויצטרך האב לקנות להקטן לולב ואתרוג אחר כשלא יוכל להקנות לו אחר שיצא הוא משום שצריך לו למחר שיהיה שלו מצד ספקא דיומא עיין בלבושי שרד, וכן סברי רוב האחרונים. אבל המ"ב בס"ק כ"ח הביא שיש אחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול ושכן משמע במרדכי בשם ראב"ן ועיי"ש בשער הציון שמשמע שכן דעתו נוטה להלכה. שלכן בעובדא דידן יהיה איפכא, דלהמג"א יהיה לקולא, כיון דמצות חינוך לדידיה הוא באופן שאם היה חייב במצות היה יוצא, ולכן הכא כיון שאף אם היה חייב במצות לא היה שייך לאסור עליו אין לאסור גם מדין חינוך. ולהחולקים דחינוך מקיים אף שלא הקנה לו משום דעכ"פ מתרגל ומתחנך בזה לקיים במצוה כשיתגדל לכן יש לאסור שילמדו יחד כדי להרגילם ולחנכם להתרחק מנשים אף שאין בזה שייכות איסור אף אם היו חייבין במצות. ונמצא שלמה שמשמע משעה"צ שהמ"ב סובר כיש מהאחרונים דלא כהמג"א יש לאסור גם מדינא, אך לרוב האחרונים שסברי כהמג"א אין לאסור מדינא אבל רוח חכמים ודאי אין נוחה מזה לכו"ע וגם הוא ספקא לדינא אף בקטנים ביותר וכו'. עכ"ד יעו"ש[6].
ובשו"ת לב אהרון [בוארון] (ח"ב אה"ע סימן ג אות ה) כתב בענין ייחוד דיש להעיר בענין גיל הבן למה לא הצריכו למנעו מן הייחוד כבר מגיל חינוך בן ה' או ו' שנים, וכתב ליישב ע"פ מ"ש התוס' (סוכה כח: ד"ה כאן) דגדר גיל חינוך אינו שווה לכל העניינים, אלא כל מצוה לפי עניינה, דלענין חיוב בסוכה תלוי באם צריך לאמו (סוכה שם), וגבי חגיגה (חגיגה ד.) שיכל לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית. ובסוף לולב הגזול (סוכה מב.) גבי חיוב בלולב הוא בשיודע לנענע. וגבי ציצית הוא משיודע להתעטף, וגבי תורה הוא בשיודע לדבר. ע"כ. ומסתבר עפ"ז דהגדר המחייב חינוך לקטן הוא ממתי שמעשהו של הקטן הוא בפועל מעשה של אדם גדול, והחיסרון הוא רק בכוונה, אבל בן פחות מגיל ט' שאין ביאתו בי' בפועל, אינו בכלל מצות חינוך לענין זה וכו'. יעו"ש שכתב עוד כמה ביאורים בזה.
והנה, בשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סימן ד) נשאל אודות מושב שקיים בו רק בית ספר חפשי, וכעת נתעוררו ההורים הדתיים להקים גן ילדים ובית ספר דתי, אך מפני המספר המועט של הילדים אין באפשרותם ללמד את הילדים לבד והילדות לבד, אם מותר ללמדם במחלקה אחת, בנים ובנות בצוותא חדא. והשיב, הנה אמת נכון הדבר שע"פ הלכה אין להרשות כלל לבנים ובנות להתחבר ביחד הן בלימודים הן במשחקים, פן יבאו לידי חטא, וכמ"ש בסוכה (נב.) ומה לעתיד לבוא שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעוסקים בשמחה ויצר הרע שולט בהם עאכ"ו וכו'[7]. אולם בנ"ד שהמדובר הוא בקטנים ביותר שאינם יודעים לעשות רע, ואין להם יצר הרע כ"כ, י"ל שאין בזה מצות חינוך, שלא ציוו חז"ל על חינוך הבנים אלא לפי אותו המצב שהגדולים חייבים בו, אבל בכה"ג שאלמלא שיצה"ר מצוי בגדולים לא היו עושים ביניהם הרחקה, קטן פטור מחינוך וכו'. יעו"ש שהביא ראיות לזה.
ובהמשך דבריו ביביע אומר (אות ג) הביא את דברי האגרות משה הנ"ל וקלסיה. יעו"ש. אך כתב דמכל מקום יש להעיר במ"ש שלפ"ד המשנ"ב יש לאסור בנ"ד מדינא מדין חינוך, לפמ"ש הרשב"א בחי' ליבמות קיד שמצות חינוך לא שייכא אלא במ"ע ולא במצות ל"ת. ע"ש. א"כ אין הדבר ברור לאסור בזה משום חינוך, אף להמשנ"ב שנוטה להבגדי ישע והברכי יוסף וכו'. עכ"ד יעו"ש.
ויש להעיר על זה, דאנן קיימא לן (סימן שמג) דמצות חינוך שייכת בלא תעשה, וכמו שפסק מרן (שם): קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו וכו'. יעו"ש. וכ"כ המשנ"ב בהדיא (שם ס"ק ג): באמת אפילו מאיסורא דרבנן חייב להפריש כמו דצריך לחנכו במצות דרבנן וכו'. יעוש"ב.
אך בדעת המשנ"ב לכאורה יש לעיין, דאף דמסתברא מילתא כדברי האג"מ, דס"ל כדעת האחרונים דגם בשאול יוצא ידי מצות חינוך, וכדמשמע משעה"צ (שם ס"ק לו). ועוד, דהביא את דברי המרדכי בשם ראב"ן באחרונה (עיין ב"ח יו"ד סימן ע, וב"י יו"ד סימן פז סעי' ט-י, וד"מ יו"ד סימן קצא ס"ק ה, וסמ"ע חו"מ סימן כח ס"ק יז, ושאר דוכתי). מכל מקום, בביאור הלכה (סימן תרנז ד"ה כדי) כתב: ופשוט דצריך שיהיו ד' מינין כשרין כמו בגדול. יעו"ש. ואולי אפשר לחלק, דאם הוא נוטל מינים שאינם כשרים גרע טפי משאול, דבשאול עכ"פ מקיים הוא את מעשה המצוה ומתקיימת בזה מצות חינוך, שהוא מתרגל לקיים את המצוה לכשיגדל ויקח משלו, מה שאין כן במינים שאינם כשרים שבזה כלל לא קיים המצוה. אכן, מאידך גיסא יש סברא לומר דמלשון המשנ"ב משמע דאין דעתו כבגדי ישע, דבתחילת דבריו כתב בסתמא "דבכל אלו העצות לא מהני רק לגדול שיהיה יכול אח"כ לצאת בו אבל הקטן לא יצא בנטילה כזה דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך", ואח"כ הביא את דברי הבגדי ישע וכתב "ויש מאחרונים שסוברין דמצות חינוך מתקיים גם בשאול דהא גם בזה מתחנך הבן למצות" והוסיף שכן משמע במרדכי בשם ראב"ן, אך יותר מסתבר כדברי האג"מ. ועכ"פ יש עוד לעיין בזה בדעת המשנ"ב.
ועוד כתב ביביע אומר (שם) על דברי האג"מ: ומכ"ש שעצם סמיכתו של המשנ"ב על דברי המרדכי בשם הראב"ן שכ', בקיאי הדעת מחזירין הלולב למקומו והתינוקות נוטלין אותו מעצמן ומברכין עליו. וממה ששיבח העושים כן משמע דס"ל הכי להלכה. ושכ"כ ברכ"י. ע"כ. אולם יש להעיר שלא זכר מ"ש הריטב"א בחי' לסוכה (ב:) בד"ה א"ר יהודה מעשה בהילני, וז"ל: מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול, דהא מייתינן בשמעתין ראיה מסוכה של הילני וכו'. וגדולה מזו אמרי' בעירובין (מ:) גבי זמן ביוהכ"פ ליטעמיה ינוקא דילמא אתי למיסרך. והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה. עכ"ל. וכן בבכורי יעקב (סימן תרנח ס"ק יח) כתב להקשות על המרדכי מטע"ז (וגם הוא לא הביא ד' הריטב"א). ע"ש. וכן בסימן תרנז סק"ג כ"כ. וכן פסק מהר"י הכהן בעל בתי כהונה ושכ"ה דעת הרא"ש שאין הקטן יוצא בשאול. והובא בברכי יוסף סי' תרנז סק"א. (וע' ברכ"י סי' תרנח סק"ו שאין ראיה מהרא"ש) וע"ע בס' יצחק ירנן דע"ג סע"ב שהעלה כן ג"כ. וכן העלה הגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (חאו"ח סי' מא) ודחה ד' הברכ"י. וע"ע בשו"ת מנחת שמואל (סי' לט). ובשו"ת עמק הלכה (סי' קנד). ואכמ"ל. נמצא שלדעת רוב האחרונים נקטינן כהמג"א, והריטב"א מסייעם וכו'. עכ"ד.
והא דכתב על דברי המשנ"ב דלא זכר מדברי הריטב"א, הנה לעיל נתבאר שהביאור הלכה (סימן תרנז ד"ה כדי) כתב בהדיא כדברי הריטב"א, ואעפ"כ הביא את דברי המרדכי, והוא שהקשנו לעיל דאכן צ"ע בדעת המשנ"ב. ולפי החילוק שהבאנו לעיל נראה דלא קשיא ממה שהביא בשם הריטב"א מהא דאיתא בעירובין (מ:) דילמא אתי למסרך, היות שהכא הוא מקיים את מעשה המצוה וכשיגדל ידע לקנות לעצמו, ומה גם שהוא מקיים בזה מצוה מדרבנן בשאר ימים, ולא דמי להתם, דהוא עובר איסור.
ועוד כתב ביביע אומר (שם): ולפ"ז בנ"ד יש להקל מדינא לפמ"ש לתלות זה בזה. אלא שי"ל דהכא גרע טפי דיצרא אלבשינהו דרך הטבע, ואין מחוסרים מעשה כ"כ כי התם, וחיישינן טפי דילמא אתי למיסרך. וכ"ש שעריות נפשו של אדם מחמדתן ומתאוה להן, בין בפניו בין שלא בפניו. (חגיגה יא: וע' תוס' סוטה ח) ולכן ראוי להחמיר בדבר כל שיש אפשרות להקים בית ספר נפרד, הלא"ה יש להקל בשעת הדחק בקטנים וקטנות ללמדם במחלקה אחת, וכל זה בקטנים ביותר שאין להם יצה"ר כ"כ, אבל בילדים שהם עכ"פ למעלה מגיל תשע בודאי שיש להחמיר בכל אופן. והמיקל בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וכמ"ש ג"כ מהר"מ פיינשטיין שליט"א. וכאמור. עכ"ד.
וכן הוא בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן מו), דאחר שביאר שחובת ההפרדה בבתי הספר בין הבנים לבנות היא מן הדין ואינה ממידת חסידות בלבד, כתב: במקום שאין מספר תלמידים מספיק לכל כתה, ואין כל אפשרות להקים כתה מיוחדת לבנים, וכתה מיוחדת לבנות, כי לא יכיר בזה משרד החינוך הממשלתי, וקיים חשש סביר שילכו לבתי ספר של החילונים, ויגדלו שם ללא דת ואמונה, באופן כזה יש לבחור הרע במיעוטו, ולהעדיף שילמדו יחד ילדים וילדות בבית הספר הדתי, ובלבד שיהיו קטנים ביותר, כגון בגן ילדים, ובבית הספר עד כתה ג' וכו'. אולם יש לחזור ולהבהיר שזהו רק בשעת הדחק, שאין כל אפשרות אחרת, ומיד כשתימצא אפשרות לקיים הפרדה, יש לבצע אותה לאלתר וללא כל דיחוי, כדי לחנך את ילדי ישראל על טהרת הקודש. וחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. עכ"ד. וע"ע בשו"ע המקוצר (סימן רא סעיף יא).
♦
מסקנא דמילתא
דאין חיוב מן הדין לחנך קטן שלא יעבור בין ב' נשים. אך בדבר שהוא אסור מצד הדין צריך לחנכו, כל שהוא בר הבנה שמבין כשאומרים לו שהדבר אסור. ומכל מקום, נראה לעניות דעתי שטוב להרגילו ולהזהירו בזה, גם כי יזקין לא יסור ממנה, ובפרט לדברי רבותינו המקובלים, והכל לפי חריפותו והבנתו כאשר יוכל שאת.בברכת התורה
הצ' יוגב בוטה ס"ט
♦ ♦ ♦